פסוק יב:וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש איש כי תשטה אשתו וגו'. איתא במדרש לאמר לדורות נאמר ונראה לבאר דלא היה מהצורך במדבר להשקאת סוטה על פי מה דאמרו בגמרא דהמן שהיה נופל במדבר היה בודק אם הוא סרח על אשתו או אם אשתו סורחת עליו דאמר להם משה דינו לבוקר משפט למחר אם נמצאת עומרה בבית בעלה בידוע שהוא סרח עליה ואם נמצאת עומרה בבית אביה בידוע שהיא סרחה עליו וא"כ באמת אינו מן הוצרך כלל להשקאת סוטה אלא על כרחך דלדורות נאמר:
פסוק יב:הנה אמרו דלכך נסמכה פרשת סוטה למתנות כהונה להורות דאם מעכב מתנות כהונה סופו להביא את הסוטה לכהן ויש להבין מה זו מדה כנגד מדה ונראה ע"פ מה דאמרו הגוזל מתנות כהונה נכסיו מתמוטטין ובא לידי עניות וכן מצינו הרגיל בזנות בא לידי עניות כדכתיב בעד אשה זונה עד ככר לחם וא"כ אם לא היה גוזל את הכהן ולא היה בא לידי עניות לא היתה אשתו מזנה דהיתה יריאה לשתות מים המאררים אבל השתא דגזל את הכהן ובא לידי עניות הוא יחשוב שבא לו מחמת זנות ולא מחמת גזילות הכהן וא"כ אינו מנוקה מעון ואין המים בודקין אותה ולא תחוש לקנאה של בעלה והוא עשה לה פתח לעשות כהאי ולכך אמרו חכמינו ז"ל איהו בקרא שע"י שהיא חושדתו שגם הוא מזנה איהי בצנעא גם היא מזנה וא"כ תליא הבאת סוטה אל הכהן בגוזל מתנות כהונה:
פסוק יב:דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם. ולפרש הלשון כפול נראה דידוע דדיבור הוא לשון קשה ואמירה הוא לשון רכה ואין דרך להדריך לאנשים בלשון רכה כמו לנשים ולכך אמר דבר בל' קשה אל בני ישראל הם הזכרים ואמרת בלשון רכה אליהם היינו למי שנוגע גוף הדברים הם הנשים:
פסוק יב:איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל. נראה לבאר הכפל (לי נראה) כי יש שני סוגים באשה מזנה תחת בעלה האחד שנכנס בה רוח שטות רוח זנונים וחמדה לחבק חיק נכריה וזהו כי תשטה אשתו. והשני אם בעלה עקר שכל הטעם שלה למעול בו מעל דאמרה בעינא חוטרא לידה וכו' וגם להסיב נחלת בעלה לבל ירשו זרים היא מזנה עם אחרים שתלד ויהיו בניה יורשים כדמצינו עובדא זו בדוכתא טובא וא"כ הרי כאן מעל וז"ש כי תשטה ומעלה מעל ונאמר איש ואיש כי הם בחינות שונות גם אמר איש איש כהן וישראל כי אף אנוסה אסורה לו וה"א באנוסה והיא מכחשת ג"כ תשתה מים המאררים להיותה אסורה לבעלה כמו בישראל המזנה ברצון לכן נאמר איש איש דהן כהן והן ישראל צריכה לשתות אשתו ברצון ולא באונס:
פסוק יב:כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל. והיינו כמ"ש מהרי"ק אף שהיא בזה שוטה וחסרה דעת לדעת איסור הניאוף ואומרת מותר מ"מ אסורה הואיל דמכל מקום נתכוונה למעול מעל באישה דדוקא אם נחלפה לה בעלה באחר וכסבורה דבעלה הוא ומקרי שוגג דלא נתכוונה לזנות משא"כ באומרת כסבורה שהוא מותר ולכך לא כתיב ותמעול מעל בה' וזהו מאמר הכתוב אף דתשטה דהיינו שהיא שוטית מכל מקום אסורה ואמרו חכמינו ז"ל דמכאן דאין חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות והוא כן בכל עבירות והא דכתיב כן דוקא בסוטה דבזה הורה לנו התורה העיקר ושורש חמרי של עבירות בא לאדם מאשה מנאפת מחוה שבא עליה נחש באכלה מעץ הדעת ולכאורה אדרבה ע"י עץ הדעת נתחכמו כי התורה אמרה ע"י נפקחו עיניהם והנחש אמר שע"י אכילתם ידעו טוב ורע והיש מדע יותר מזה אבל באמת כבר כתב הרב המורה שנשאל על כך וכי יתכן שקודם החטא היו חסרי מדע להבחין בין טוב לרע וע"י חטא יקבלו דעת וכי יהיה חוטא נשכר ועל זה כבר כתבתי תירוץ דהענין הוא דמי שהוא חכם מבחין ומכיר הטוב בעצמותו אבל מי שאינו חכם אינו מבחין בעצמותו עד בעת רואו נגדו הרע המנגד לטוב ולא מקדם וזה לחסרון שכלו שאינו מכיר בטיב הטוב רק ברואה מנגדו וקודם החטא לא השיגו הרע רק הבינו הטוב בעצמותו אבל לאחר החטא הבינו הטוב מתוך הרע ולא הכירו הטוב רק בשומם למולו הרע וזהו יודעי טוב ורע וזהו חסרון והעדר השכל שלא ישנו הדבר בעצמותו רק מפאת מנגדו וכן העידה התורה כי אשה שוטה ואינה מבחנת הטוב לשמור ברית בעלה עד שתשיג הרעה לשתות מים המאררים אז תכיר הטוב והרע וזהו חטא אכילת עץ הדעת ולא תחשוב שהיה גורם חכמה רק העדר חכמה ולכך כתיב כי תשטה והיא לא נתפשה פי' דל"א דהיא אנוסה דהיצר אלבשה כמאמר אבוה דשמואל ולכך קאמר ונסתרה דמי הסתירה ומי הכריחה לסתור ועל זה אין טענת אונס:
פסוק יד:ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והיא נטמאה או עבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והיא לא נטמאה. הנה בגמרא אמרו רוח טהרה וחד מ"ד אמר רוח טומאה ושניהם אמת דענין הוא דיצר הרע בחכמתו אשר נתחכם לאדם להפילו ברשתו מפתהו על יד על יד ירבה ומכח זה הורגל לדבר עבירה ועבירה גוררת עבירה ואחר אשר הסית את האדם וחטא בכל מה שלבו חפץ הוא נעשה שטנו של אדם כמ"ש הוא השטן הוא היצה"ר אינו מניח את האדם עד שיכרה לרשע שחת ומפיל אותו לשאול תחתית וזהו רוח הטומאה אבל הרוח קדושה אינו כן רק מזהיר האדם קודם שבא לידי הרהור חטא וכן כאן גבי האשה דמקודם בא היצה"ר אל האשה לפתות אותה להסתתר עם אנשים אחרים ואחר כך בא השטן אל הבעל לקנא אותה ואחר הקנאה אינו מניחה עד שתסתתר פעם אחרת ותזנה כדי להשקותה מי המרים וצבתה בטנה וזה שאמר ועבר עליו רוח קנאה והיא נטמאה הוא היצה"ר רוח טומאה הוא היצה"ר להסית אותו לקנא לה אחר סתירה ראשונה ואח"כ מפתה עוד לאשה שתסתתר ותזנה או עבר עליו רוח קדושה לקנא אותה אחר סתירה ראשונה והיא נסתרת עוד ולא נטמאה דרוח קדושה הזהירה שלא תזנה בסתירה השנית וז"ש בגמרא רוח טומאה ורוח טהרה ולכך נאמר בקרא שני פעמים ועבר עליו רוח קנאה ועל שני אופנים הנזכרים רמזה התורה:
פסוק טו:והביא האיש את אשתו אל הכהן וגו'. כבר אמרו כאשר יעבור איש מנאף או אשה מנאפת נגד אבני האפוד וחשן יכהו האבנים א"כ זה יהיה סימן לכהן אם היא טמאה או טהורה ולכך והביא אל הכהן גם אהרן התנצלות שלו שלא חטא בעשיית העגל הוא כי אמר ליקח נזמי נשים ובטוח היה שלא יתנו והטעם כי כל מגמתה לעבוד כו"ם הוא להתיר עריות וזהו לא יאבו הנשים ואם כן לפי לדעת אשה דמזנה לא שפט אהרן יפה שנשים יסרבו ליתן ואין ראוי לזרע אהרן לכהן כיון שחטא אהרן ולכך יביאה אל הכהן לתבוע עלבון הכהנים ושורש יחוסם הוא אהרן וגם כל המעשים של ענין שתיית המים היה מחסד ה' כי ראוי היה לאשה זו לאבד עוה"ז ועוה"ב וע"י המעשים של שתיית המים נתכפר עליה ע"י שקיבלה עונשה בעולם הזה ויש לה עוה"ב והוא חסד גדול ולכך והובא אל. הכהן שהוא חסד:
פסוק טו:והביא את קרבנה עליה עשירית איפה קמח שעורים לא יצוק עליו שמן ולא יתן עליו לבונה כי מנחת קנאות היא מנחת זכרון מזכרת עון. הנה היה מנחתה עשירית האיפה כמנחת עני אין עני אלא מדעת והיא דעת חסירה כי תשטה היינו שוטית וחז"ל קראוהו סוטה ס' תמור ש' וחסר מן ש' כמנין מר כי מר לה ושותת מי המרים והיה מנחתה שעורים מאכל בהמה כי אשה נקראת לחם כדכתיב את הלחם אשר הוא אוכל קראן לו לאכל לחם ובהמות ונשותיהם שוין ונבעלים לכל המין והיא היתה מנאפת הרי לחם בהמה הרצון כאשה בהמה והנה קודם חטא היה עץ הדעת חטים חטה בגימטריא כ"ב אותיות התורה והיה נפרץ הדעת והחכמה למאוד ארוכה מארץ מדה ולאחר הקלקול מנחש נעשה מחטה שעורה מאכל בהמה ולכן צעק אדם אני והחמור נאכל באבוס אחד והיה לחכמה שיעור וגבול להשיגה ברוב יגיעה ולכך איקרי שעורה לשון שיעור וגבול ולא זכו רק למצוה טבעיית שנפש בהמה ממש תשיגם והן י' דברים שכולם טבעיית כמו שאמרו המפרשים ולכך שעורה בהיפך אתוון עשרה ולכך במרה נצטוו י' דברים והיה בפסח קרבן שעורים היינו עומר אבל במתן תורה לכל התורה שני לחם מחטין ואשה שהיא היתה שארו ונעשה ע"י אדם נחש שאור שבעיסה ובתחלה היתה שאר בא' תפקחנה עיניהם נעשה ע' בנחש ונעשה מן א' שהיו מקדם בעולמות עליונים שהם בלתי מושגים לגשם והיא אין והיא נתנה עין בנחש ונעשה א' ע' ונעשה שער והיא שעורה וז"ש כל הפסוק לשעורים נאמר עצם כשעורה מטמא כי היא כעצם מעצמיו והיא גרמה טומאה ונעשה שעורה ולכך עצם כשעורה מטמא והנה קודם חטא היה בחינת אדם במרכבה ואח"כ בע' שרים שזהו שעורים ע' שרים ואח"כ שדים זהו עדשים ע' שדים הניתן לאבלים:
פסוק טו:לא יצוק עליו שמן ולא יתן עליו לבונה. נראה דשלשה דברים חייב הבעל ליתן לאשה כמו שכתוב שארה כסותה ועונתה לא יגרע והיא מואסת בכל אלו ולכך תביא קרבן להורות זאת. ונרמזו באלו ראשון קמח הוא שארה היינו מזונות ושמן דקודם תשמיש היה סכים בשריהם בשמן לבונה על דרך מאמר הכתוב בכל עת יהיו בגדיך לבנים וזהו כסותה ונרמזו בפסוק ואם שלש ר"ת שעורה לבונה שמן:
פסוק טו:מזכרת עון. היינו חטא חוה כי על ידה נתהווה הניאוף באכילת עץ הדעת ויין היה בעץ הדעת אבל לא שמן גם לבונה הוא שרף הנוטף מעץ לבונה אבל שרף שהיה מעץ הדעת הוא אדום ומזה שרש נחש הנקרא נחש שרף כי יונק משרף כל עץ ולכך לא היה עליו שמן ולבונה כלל:
פסוק יז:ולקח הכהן מים קדושים. כל ענין הכהן כמ"ש כי אשה זו לפי ניאופה אבדה עוה"ב וכהן מסטרא דחסד לו הדבר לעשות להצילה להביאה לחיי עוה"ב וידוע כי דור המבול עשו זמה ומים זדונים שטפו אורה ואבדו שני עולמים אבל אשה זו להציל אותה יקח מים קדושים והם יגינו עליה מעונש עוה"ב ומים הזדונים הם חשך כדכתיב וחשך על פני תהום ולא שמשו מזלות בעת המבול אבל מים קדושים שרוח אלהים חופף עליהם אור ולכך כתיב ורוח אלהים מרחפת וגו' ויאמר יהי אור ולכך מים קדושים שרוח אלהים חופף עליהם היה מן הכיור במראות הצובאות אור ולא חשך והבן ונתונים בכלי חרס דכמו דכלי חרס אינו מטמא אלא מתוכו ולא מגבו כך האשה אינה טמאה אלא מתוכה אבל בפריצות בעלמא אינה טמאה ואין המים בודקין אותה וכמו בכלי חרס אם נטמא שבירתו זו והיא טהרתו כן היא אם נטמאה מיתתה בעוה"ז היא טהרתה לעוה"ב וכן עפר כי וכפר אדמתו עמו גוף עפר מכפר ואמרו חז"ל ממקום כפרתו נברא כי מן עפר ביהמ"ק נברא ממקום המזבח ולכך עפר כי משם נתכפר כי עפר אתה ולעפר תשוב ולכן עפר מקרקע משכן יקח וזהו כי אשה שהחמיצה היא שאור בתרגום נקרא חמע ראשי תיבות חרס מים עפר ולצורך שלש אלה כי הוא מבטל ארס נחש אשר עפר לחמה:
פסוק יח:והעמיד הכהן את האשה לפני ה'. בשער עזרה כי לפתח חטאת רובץ כי שם יחנו שדים כמו שאמרו לעיל פרשת תזריע ולכך שם שדי משמר אצל הפתח והנה שטה בגימטריא שדי כי שטה מדרך שדי ונדבקת בדרך בחטאת הרובץ בפתח ולכך יעמידנה הכהן בשער וגם נראה כי שדי עומד אצל הפתח הוא אשר אמר לעולמו די שלא ירדוף האדם אחר תאוות המותרות והיא לא עשתה כזאת לכך העמידה בפתח:
פסוק יח:ופרע את ראש האשה. כי שער מורה על מותרות כנודע כי לרבוי שערות ירבה חמדת המותרות ולכך עשו מלא שערות היה מלא תאוה ואמר הלעיטני נא ובאמת צורך העולם הוא חמדת האכילה וכדומה לקיום העולם אבל צריך להיות בגבול ומדה ומבלי להיות פרוץ במותרות רק לשום רסן וקשר מבלי לצאת חוצה וזה שכתוב ויבן את הצלע מלמד שקלעה הקב"ה לחוה והיינו שקשר השערות לבלי יפרוץ המותרות לחוץ רק יהיו מקולעים וקשורים מבלי להיות פורץ רק אסור וקשור וזהו רמז קולע אל השערה ולא יחטא דמי שקולע שערות מבלי להניח בקשת המותרות לרוב לא יחטא הוא האשה שלא קשרה לחמדתה רק פרצה בה ולכך סתר הכהן קליעת שערה:
פסוק יח:ונתן על כפיה את מנחת הזכרון כי נאמר אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפכה כי מתחלה היו דו פרצופים לאחדים לא יתפרדו והוא דיו"ד של איש נכתבה י' ו' ד'. וה' של אשה נכתבת ה הוא הוא ד' ו' והוא עשר כמו י' של איש ואם הם באחדים הרי יו"ד תרין יודי"ן והם באחד אבל כאשר חטאה חוה נפרדה דו מן י' ונעשה דוי והרי תרין יודי"ן הרי כ"ף וזהו אחור וקדם מתחלה צרתני זכר ונקבה יו"ד ואחר כך נתפרדה ותשת עלי כפכה שנעשית כ"ף וכן היא האשה שמעלה מעל באישה ונפרדה ממנו לכך נותן על כפה שנעשה מי' כף:
פסוק יח:וביד הכהן יהיו מי המרים המאררים. עיקר הדבר הוא כי מרים הוא על עוה"ז כי אחריתו כיום מר כדכתיב מר ממות והיינו כי המות בא ע"י טפה של מ"ה ומר בלה"ק טפה כמ"ש כמר מדלי אבל ומאררים ארורה בעוה"ב ולכך מרים ומאררים כי כך היה בדין משפט האשה המנאפת לאבד עולם הזה ועולם הבא:
פסוק יט:אם לא שכב איש אותך הנקי ממי המרים. כי ס"ד הואיל והביאה עצמה לכך לסתירה עם איש אחר לעבור על איסור יחוד שהוא איסור תורה א"כ יבדקו המים עכ"פ בעונש קטן לכך אמר הנקי כי בושה בדברים כאלה מכפרים:
פסוק כא:ואמר הכהן לאשה יתן ה' אותך לאלה ולשבועה בתוך עמך. זהו כי כל מגמת הכהן החפץ חסד לבל תאבד עולם הבא ובזה תכופר ולכך אמר לאלה ולשבועה שיאמרו ראו מה שקרה לפלונית ונוסרו הנשים הפרוצות וא"כ יגולגל על ידה דבר טוב שישובו רבים לעבוד ה' ולסור מדרך רע זהו גרם של זכות לה שלא תאבד עולם הבא ולכך זה מכהן ברחמים וזה שתהיה לאלה ולשבועה הוא לטובתה להיות לה זכות:
פסוק כא:בתת ה' את יריכך נופלת ואת בטנך צבה ובאו המים המאררים האלה במעיך לצבות בטן ולנפיל ירך. הנה בדקו המים היפך מקללות הכהן ואמרו חכמינו ז"ל בקללה הקדים ירך לבטן שבה התחילה בעבירה תחלה אבל הבדיקה היה ראשון בבטן והטעם שנשתנה מאמר הכהן לבל יאמרו דבאמת אשה נקיה היא רק דקללת הכהן חל בה דקללת חכם אפי' על חנם בא ולכך באו הדברים בהיפך תחלה בטן שלא כדברי הכהן ואם כן אלו היה משום קללתו היו הדברים כהוייתן כמו שיצא הקללה מפי כהן. ולפי פשוטו או שכבר אמרנו שכולל כאן כל מיני מנאפות הנואפת מחמת חימוד וכל חמד הוא בירך ועקבים כנודע ולכך נפל ירך תחלה והנואפת להיות הרה ויולדת צבה בטנה תחלה וגם באמת היתה ראויה לנפול ירך תחלה כמאמר חז"ל ירך התחילה בעבירה רק בנפול ירך תחלה תהיה נבלה מחיים וא"כ לא תרגיש כשיהיה אחר כך הבטן צבה ולא נתכפרה כיון שלא הרגישה ביסורין וכל מגמת הדבר לכפר שיהיה לה עוה"ב ולכך בחסד ה' ראשון צבה בטנה ואח"כ נפל ירך וא"כ תרגיש ביסורין והרי לה לכפרה:
פסוק כג:וכתב את האלות האלה הכהן בספר וגו'. כי אותיות שבטי יה הם אות ברית בינינו ובין הקב"ה והוא כפרת ברית בשם י"ה איש ואשה ולכך נמחקים אותיות השם וכן בלוחות כאשר עברו בני ישראל ברית ובקש משה שיהיו כפנוים כאלו לא באו בברית שיבר הלוחות ואותיות פורחות וכאשר האותיות פורחות בטל אות הברית ומה שמחה הכהן בסוטה את האותיות זהו כעין שברי לוחות ולכך בעגל אמרו חז"ל שבדקן כסוטה ובמקום שהיה בסוטה ספר נמחה היה שם שברי לוחות והיה שם הרחמים גורם כאשר בא בתוך המים שתמות האשה כשתשקה מהם שאלו לא היה השם נמחק לתוכם היו המים גורמים איבוד שני עולמים מרים בעוה"ז ומאררים לעוה"ב וע"י השם נתבטל עונש עוה"ב ונתקיים רק עונש עוה"ז וזהו ובאו המים המאררים שהוא עונש עוה"ב באו רק למרים שתמות בעוה"ז ולא לעוה"ב כמה רבו חסדי ה' וכמה עמקו מחשבותיו:
פסוק כו:והניף את המנחה לפני ה' וגו'. לכפר עליה שיהיה לה עוה"ב והיא עשירית האיפה מנחת עני והיא עני בדעת כי תשטה כתיב ולכך הקטיר אזכרתה קומץ לה' לבל ימאס ה' יגיע כפו וינחם על עפר ואפר שהיה מלא קומץ כנודע:
פסוק כז:והשקה את המים וגו'. הקריב המנחה ואח"כ השקה שאם נטמאה מ"מ באו המים המאררים רק למרים בעוה"ז ולא בעוה"ב וקאמר שצבתה בטנה ויהיו לה היסורים לכפרה וגם תהיה לאלה בקרב עמה ונוסרו רבים על ידה ויהיה לה לזכות כמש"ל:
פסוק כח:ונקתה ונזרעה זרע. כי ודאי חטאה במה שהכניסה עצמה בפריצות ויחוד עם אנשים אחרים רק היא תנקה משום דאם יקרה לה איזה עונש יאמרו שמים המרים פעלו זאת ואף היא זנתה לכך ונקתה אבל מ"מ ב"ח גובה את חובו ולכך ונזרעה זרע ופוקד עון אבות על בנים וכמ"ש משא שהיא קשה לאחד היא קל לשנים ולכך תזרע זרע ובנים ישאו עונה והיא תנקה לגמרי לבל יוציאו לעז על מי המרים:
פסוק לא:וזהו שסיים ונקה האיש מעון שלא תאמר אם היא מנוקה א"כ הבעל פעל עולה במה שבייש בת ישראל הכשירה וגם השם הקדוש נמחק ע"י כי מ"מ מנוקה האיש מעון שכך ראוי לגדור גדר בפני הפריצות אבל האשה ההיא תשא את עונה כמ"ש שלא היה לה להכניס עצמה בפני הפריצות הזה ולכך תשא עונה רק תנקה לבל יוציאו לעז על המים אבל מ"מ עון עצמו אינו נמחק ופוקד עון אבות על בנים כנ"ל ודו"ק:
