פסוק ב:צו וכו׳ פרשה זו וכו׳ דק״ל מאי טעמא כתיבא בל׳ צווי ולא כתיב דבר אל בני ישראל ומשני לפי שנאמרה ביום שהוקם המשכן שמיד נצטוו לשלח הטמאים דכשהוקם המשכן תכף נאסרו לישב במחנה וכ״מ שנאמר צו אינו אלא ל׳ זירוז מיד וכו׳ כמ״ש רש״י בפרשת צו וכי היכי דלא תיקשי דא״כ היכי כתיבא הכא ולא במקומה לכך משני דח׳ פרשיות נאמרו וכו׳ ואפ״ה באו פזורים אחת הנה ואחת הנה כידוע דאין מוקדם ומאוחר בתורה:
פסוק ב:וישלחו מן המחנה ג׳ מחנות וכו׳ ק״ל דהול״ל וישלחו חוץ למחנה וכדכתיב בתר הכי אל מחוץ למחנה תשלחום ותירץ דמש״ה כתיב הכי לרמוז דבר זה שלא כל הטמאים היו משולחים לגמרי לחוץ אלא ע״ד שפירשו רבותינו מן המקראות. ומ״ש רש״י בשעת חנייתן דייק לומר כן לפי שבשעת המסעות מיד כשהוגללו הפרוכת הותרו הטמאים ליכנס במחנה כדאיתא בגמרא:
פסוק ב:טמא לנפש וכו׳ לשון עצמות וכו׳ איברא דל׳ התרגום מוכרח לפ׳ הכי ומיהו צריך עיון מי הכריחו להמתרג׳ להוסיף תיבה זו של עצמות ואמאי לא הניח מלת לנפש כמשמעה ויהיה פי׳ בין למת שלם ובין לכל טומאות הפורשות ממנו כגון דמו ועצמותיו וכזית מבשרו וכיוצא ובשלמא כאן היה אפ׳ לומר שכוון על הטמאי׳ שהיו ודאי באותו זמן והם נושאים ארונו של יוסף והיינו עצמות כדכתיב ויקח משה את עצמות וכו׳ אלא שרואים אנו שבכל מקום שנזכר טמא נפש תרגם כן אונקלוס אפילו היכא דמיירי קרא דוקא לדורות כגון לעיל בפ׳ אמור והנוגע בכל טמא נפש וכן בפרשת בהעלותך ובכל מקום וצ״ל משום דלא מתוקם ליה לפ׳ לנפש כמשמעותו שהרי הנפש אינו מטמא אלא הגוף והואיל והוצרך להוסיף על משמעות המקרא תרגם טימי דהיינו עצמות לרבותא דאפילו עצם כשעורה ממנו מטמא וכל שכן שלם:
פסוק ו:למעול מעל הרי חזר וכו׳ דק״ל שלא בא הכתוב לסתום אלא לפ׳ והכא כתיב למעול מעל בה׳ ולא פי׳ מעל זה מהו ולכך משני שלא הוצרך לפ׳ שהרי פרשה זו כבר נכתבה בויקרא והתם כתיבא בל׳ זה דמעילה ממש ומעלה מעל בה׳ וכחש וכו׳ וממילא נוכל ללמוד דהך מעילה דהכ׳ נמי בהכי מיירי וכי תימא א״כ למה נכפלה ומשני בשביל ב׳ דברים שנתחדשו בה:
פסוק ז:לאשר אשם לו למי וכולי פירוש דק״ל דהך ונתן לאשר אשם לו יתירא הוא דפשיטא דמדכתיב לעיל והשיב את אשמו וכו׳ הא ודאי דלבעליו ישיב דאל״כ למאן ישיב לחילק ובילק ולכך משני דאה״נ דקרא יתירא הוא ומהך ילפי׳ ההיא דר׳ נתן מנין לנושה בחבירו מנה וחבירו בחבירו שמוציאין מזה ונותנים לזה תלמוד לומר לאשר אשם לו וז״ש למי שנתחייב לו כלומר לאו לנגזל דוקא קאמר אלא למי שנתחייב מדינא לשלם לו והיינו לרבות לבעל חובו של הנגזל ואפ׳ שיש נמי במשמעות למי שנתחייב לו למי שהנגזל נתחייב לו:
פסוק ח:להשיב וכו׳ זה הגר וכו׳ ואם תאמר והא לעיל בפ׳ בהר דכתיב נמי כי לא יהיה לו גואל ופירש״י התם גואל שיוכל לגאול ואיברא דהכא לא שייך לומר שיוכל דהא כלהו יכולים ליקח מ״מ הו״מ למימר אם אין לאיש גואל שירצה לקבל אז יתן לכהן ומנ״ל לפ׳ דוקא על גזל הגר וי״ל דא״כ שאין רוצים לקבל הרי נפטר מכיון דאיהו דידיה עביד השבה מעליא היא ואמאי יתן לכהן א״ו בגזל הגר מיירי:
פסוק ח:לה׳ לכהן וכו׳ שבאותו משמר. נפ״ל בברייתא מדכתיב בתר הכי מלבד איל הכפורים וכו׳ וההוא ודאי לאותו משמר:
פסוק ח:מלבד איל הכפורים האמור וכו׳ דאי לא כתיבה הכא קרא בגזל הגר הוה ס״ד לפטור דהוה דיינינן ליה לגזל הגר לדבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש ליתן הקרן והחומש ואין אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב:
פסוק ט:וכל תרומה וכו׳ אמר רבי ישמעאל וכו׳ מלישנא דברייתא דספרי נראה בהדיא דעיקר קרא לאו בבכורים מיירי אלא מריבוייא דאשר יקריבו לכהן הוא דדרשינן בכורים דהא אי׳ התם וכל תרומה וכו׳ רבי ישמעאל אומר בא הכתוב ללמדך על מקדיש תרומתו עד שלא מירח שפטור מן התרומה וכו׳ רע״א בא הכתוב ללמדך וכו׳ ובתר הכי אי׳ רבי ישמעאל אומר וכי תרומה מקריבין לכהן מה תלמוד לומר אשר יקריבו לכהן לפי שהוא או׳ ראשי׳ בכורי וכו׳ וק׳ והלא ר״י גופיה דריש לקרא לעיל לענין תרומה א״ו כדאמרן. ולפי דרכנו למדנו דק״ל לרש״י בקרא מאי וכל תרומה ומשני דאתא לרבות בכורים כדכתיב אשר יקריבו וכו׳:
פסוק יב:איש איש וכו׳ מה כתיב וכו׳ לאו דקשיא ליה הסמיכות דא״כ הול״ל למה נסמכה וכו׳ ועוד שאין דרכו לבקש טעם הסמיכות אלא באותן שנכתבו חוץ למקומן וכמו שהרגיש הרא״ם ז״ל אלא נראה דק״ל דאמאי כתיב כי תשטה בלשון דמשמע דבודאי כך יהיה כמו כאשר הול״ל אם תשטה ומשני שהוא על צד העונש על הנזכר לעיל אך ק׳ לי על דרש׳ זו דא״כ אמאי הפסיק בנתיי׳ באיש אשר יתן לכהן וכו׳ וניחא לי עם מ״ש רש״י בפ׳ בהעלותך על ויהי בנסוע הארון שנכתב שם להפסיק בין פורענות לפורענות וע״ש בגמרא דפורענות ראשונה היא ויסעו מהר ה׳ כתלמיד הבורח וכו׳ דנראה דעון מיקרי פורענות וה״נ י״ל כאן דמה״ט הפסיק באמרו איש אשר יתן וכו׳ להפסיק בין פורענות לפורענות ראשונה הוא העון שלא נותן המעשרות ועוד דפורענות ממש איכא ג״כ דהיינו עונש דכתיב שם לו יהיו המעשרות כמ״ש רש״י. ופורענות שנייה סוף שיצטרך וכו׳ ומיהו איכא למידק אעיקרא דהך דרשה שארז״ל דהיכי אפ׳ שעבירות הבעל גוררת עבירה לאשתו אטו טוביה חטא וזיגוד מנגד וכבר הרגישו המפ׳ קו׳ זו ונדחקו בישיבה ע׳ בש״ח. ואני בעניי דקדקתי לישנא דתלמודא בהך דרשה והיא בברכות פ׳ הרואה דף ס״ג והכי אי׳ התם סוף נצרך לכהן וכו׳ ובזה ניחא לי דהא ודאי זה שגוזל המתנות לכהן צריך להתגלגל להשיב מה שגזל כידוע מדברי רז״ל והואיל ופעם ראשונה שבא לעולם כבר נשא בת זוגו השתא כשמתגלגל הול״ל זווג שני מאותן שאמרו עליהם אין מזווגים לאדם אלא לפי מעשיו ומעתה תו לא ק׳ מידי והיינו דדייקי רז״ל לו׳ סוף נצרך וכו׳:
פסוק יב:איש איש ללמדך כו׳ דהכא ליכא שום ריבוי לרבות מאיש איש כגון איש איש דגבי עריות דדרשי׳ לרבות הגוים שמוזהרים אבל הכא ליכא לרבות דאפי׳ הגיורת אין משקין ולכך דרשו שמועלת בשתים:
פסוק טו:לא יצוק וכו׳ שהשמן וכו׳ וא״ת תיפוק לי מפני שהיא מנחת חוטא דשמעי׳ בפ׳ ויקרא לא ישים עליה שמן וכו׳ וי״ל דהכא אפ׳ שלא חטאה הילכך צריך למכתביה מטעמא אחרינא דהא אפי׳ לא חטאה מ״מ איכא כיעור דסתירה ושייך לו׳ עשתה בחשך וה״נ שפירשה מדרכי אמהות כדלקמן בלבונה:
פסוק יח:והעמיד וכו׳ והלא כבר וכו׳ הקו׳ שמבחוץ הוא דאמאי הוצרך להזכיר את האשה הול״ל והעמיד הכהן אותה לכך תירוץ דכתב הכי לאשמועי׳ שנדרש בפ״ע שמסיעין היו וכו׳ ואפ׳ דמש״ה דייק למכתב את האשה לומר מפני שהיא אשה ודעתה קלה לכך עשו כן כדי שתטרף דעתה:
פסוק יח:לפני ה׳ וכו׳ דרך כל הנכנסים דייק רבינו לכתוב דרך כל הנכנסים לומר שהיתה נתונה שם במקום שכל הנכנסים באים דרך שם כדי לנוולה בפניהם. והא דהיפך רש״י ושינה סדרא דקרא דבתחלה פי׳ ופרע סותר וכולי ואחר כך ביאר לפני ה׳ בשער ניקנור היינו להכריח מה שרוצה לפ׳ לפני ה׳ בשער ניקנור דק׳ מנ״ל דילמא לפני ה׳ בתוך העזרה ממש אבל השתא דפי׳ ופרע סותר וכו׳ שגילוי הראש גנאי וכולי מעתה ממילא לא מצינן לפרושי לפני ה׳ תוך העזרה ממש דלאו אורח ארעא וע״ד מ״ש גבי פייס של כהנים שלא היו מפיסין בעזרה ממש לפי שהיה הממונה נוטל המצנפת של א׳ מהם שממנו מתחיל הפייס והילכך לאו אורח ארעא למעבד הכי בעזרה וכ״ש הכא שגילוי הראש הזה היה לגנאי וניוול דפשיטא דלאו אורח ארעא ומוכרח מעתה לפ׳ לפני ה׳ בשער ניקנור שלא היה מקודש לגמרי בקדוש׳ עזרה:
פסוק יח:ונתן על כפיה וכו׳ ולא ימחה וכו׳ הא דלעיל גבי והעמיד הכהן את האשה לא ביאר רש״י הטעם הזה דכדי שלא ימחה השם אלא כתב סתם ותיטרף דעתה ותודה נ״ל דבשלמא לעיל דכתיב והעמיד וכו׳ מקמי דפרע את ראש האשה א״כ אין הכרח לפ׳ משום שלא ימחה שם המיוחד דדילמא לאו היינו טעמא אלא כדי להשתדל שלא יצטרך לעשות לה הניוול הזה לגלות את לבה ע״י קריעת בגדיה ולסתור שערה דחס המקום על כבוד הבריות ואפי׳ רשעים דההיא דואת הבהמה תהרוגו. ועוד מטעמא אחרינא כדי להציל לעומדים שם מלבא לידי הרהורא דמה״ט פליג ר״י ואמר אם היה לבה נאה לא היה מגלהו ואם היה שערה נאה לא היה סותרו. אבל השתא שכבר נעשה הניוול על כן אין לנו לומר בטעם היגיעה אלא כדי שלא ימחה וכו׳:
פסוק כא:את ירכך בקללה הקדים וכו׳ דוקא בקללה אבל כי בדקי מיא בדקי כי ארחייהו וכמו שאמר רש״י אח״כ על פ׳ וצבתה בטנה והשתא א״ש נמי קרא דסמוך לזה ובאו המים וכו׳ לצבות בטן ולנפיל ירך כלומר אני מקלל הירך תחלה אע״ג דהד׳ כשיבאו המים לבדוק יהיו לצבות בטן וכו׳ מ״מ הקללה מיהא הויא הכי דאע״ג דהך קרא דלצבות בטן וכו׳ בבועל הוא דכתיב וכדפירש״י בסמוך מ״מ כשם שהמים בודקים אותה כך בודקים אותו וכדתנינן. והרא״ם ז״ל לא כ״כ ע״ש וטעמא דמלתא דמיא לא בדקי בדרך הקללה אלא בטן תחלה נראה משום דאע״ג דירך התחילה בעבירה מ״מ בירך ליכא עיקר מעשה העבירה אלא בבטן והילכך ה״נ מעשה הפורענות הוי תחלה בבטן שהוא עיקר העבירה:
פסוק כב:אמן וכו׳ מאיש וכו׳ על האלה וכו׳ משום דקבלת השבועה היא באופן זה אמת אני אומרת שלא עשיתי וזהו ל׳ אחד של אמן כלומר אמן שכך הוא ושוב צריכה לומר ואם עשיתי יבא בי שזה משמעות אחר דמשמע נמי אמן לומר אמן כן יהיה ואתרווייהו קאי על כל חד וחד בפ״ע אמן מדלא כתיב אמן ואמן דאי הוה כתיב הכי הוה דרשי׳ חד לזה וחד לזה השתא דכתיב אמן אמן הוי פירושא כדכתיב והילכך כלפי הפי׳ הראשון אמר אמן אם מאיש זה אמן אם מאיש אחר וכלפי הפי׳ השני אמר אמן על האלה אמן על השבועה ומיושב בזה כל מ״ש בש״ח ע״ש:
פסוק כה:והניף וכו׳ ואף היא מניפה וכו׳ הוצרך רבינו לכתוב זה דבהכי מיישב מה שנראה יתור בקרא מיד האשה והול״ל מן האשה מיד למה לי ובמ״ש ואף היא מניפה מתורץ דהך מיד מיבעי ליה לאפנויי ולמגמר ג״ש יד יד משלמים דכתיב ידיו תביאנה וכו׳ מה להלן בעלים אף כאן בעלים הא כיצד כהן מניח ידו תחת יד בעליה וכו׳ כדאיתא בגמרא ואי לא מופנה איכא למפרך דמה לשלמים שכן ליכא כיעור דהכא מכוער הדבר שהכהן יניח ידו תחת יד האשה דמש״ה פריך בירוש׳ דמייתו התוספת ואין הדבר כיעור מביא מפה ואינו חוצץ מביא כהן זקן והדר מסיק אפילו תימא ילד שאין יצה״ר מצוי לשעה ע״כ והשתא אי לאו דמופנה ליכא למילף מהתם:
פסוק כז:והשקה וכו׳ לרבות וכו׳ תלתא קראי כתיבי חד לעיל אחר המחיקה קודם הקטרת המנחה והשקה את האשה וכו׳ ותרתי בתר ההקטרה ואחר ישקה וכו׳ והנך קראי אידרוש במות׳ תלתא בר״פ היה נוטל רבנן דמתני׳ ס״ל והשקה קמא דוקא ומיבעי לגופיה לומר משקה ואח״כ מקריב. ואחר ישקה לומר דבעי׳ שימחוק יפה שלא יהא רישומו ניכר ואדלעיל קאי ואחר ר״ל אחר שימחוק המגלה יפה יפה אז ישקה. והשקה בתרא לומר שאם נמחקה ואמרה איני שותה מערערין וכו׳ ור״ע סב׳ והשקה בתרא לגופיה לומר מקריב ואח״כ משקה ואחר ישקה לרישומו ניכר והשק׳ קמא לומר שאם נמחקה מגלה קודם ההקרבה אע״ג דאותה מחיקה הואי שלא כדין דלא הוה להו למחוק עד שיקריבו מנחתה אפ״ה הואיל וכבר נמחקה מערערין וכו׳ ושוב יקריב וישקה בע״כ ור״ש סבר ואחר ישקה דוקא דבהא סבר כר״ע דמקריב ואחר כך משקה ומיהו מהך קרא הוא דנפקא ליה ואידך דרישומו ניכר נמי ממילא נדר׳ מתיב׳ ואחר. והשקה קמא לומר שאם השקה ואח״כ הקריב דיעבד כשר. והשקה בתרא לומר שאם נמחקה מגלה מערערין וכו׳ ומיהו דוקא כשנמחקה כדינה אחר הקטרת הקומץ. ואמנם איכא למידק בשלמא רבנן שפיר דרשי והשקה לומר שאם נמחקה וכו׳ שמחיקת המגילה הוא הגורם להשקותה בע״כ דליכא למימר הקרבה גורמת דהא סברי רבנן דהשקאה קודמת להקרבה. ולר״ע נמי אתי שפיר דכיון דלדידיה מוהשקה קמא דריש שנכתב אחר המחיקה ממילא הדרשה תדרש דמחיקת גרמה ע״ד האמור אבל ר״ש דדריש ליה מוהשקה בתרא מנ״ל לדרוש שמחיקה גרמ׳ דלמא הקרבה גרמ׳ דאפי׳ לא נמחקה עדיין מגלה הואיל וכבר הקטירו הקומץ משקין אותה בע״כ כדי שלא תהא מנחת שוא קרב ע״ג המזבח ואמאי תלי במחיקה לדידיה. וי״ל דמש״ה כתיב והשקה בתרא באותו הל׳ עצמו שנכתב בקרא קמא לדרוש דכי היכי דוהשקה קמא אמחיקה קאי בדבר האמור ה״נ והשקה בתרא קאי נמי אמחיקה לומר דבמחיקה הדבר תלוי ומיה׳ דוקא כשנמחק עפ״י הדין אחר הקטרה. ומתוך האמור ראה ראינו דרש״י נסיב לה אליבא דר״ש דכתב לעיל דבתחלה מקריב ופי׳ על והשקה בתרא שאם נמחקה וכו׳ וממילא מובן דרצו׳ לומר כשנמחקה בדינה אחר הקרבה ולא מייתי דרש׳ דרישומו ניכר על פ׳ ואחר ישקה לפי שאינו קרוב לפשוטו ומה גם דלר״ש עיקר קרא דואחר ישקה אתי לגופיה ואע״ג דהלכה כרבנן וכ״פ הרמב״ם מ״מ רבינו נקט הקרוב לפשט הכתוב כי אורחיה ומלתיה דר״ש קרובה יותר לפשט דואחר ישקה מורה יותר שהוא עיקר הצווי:
פסוק לא:ונקה וכו׳ הא בדקוה וכו׳ ד״א וכו׳ צריכי דלפי׳ קמא ק׳ חדא דמהיכא תיתי ס״ד שיענש דאצט׳ הך קרא אחר שהכתוב קבעו עליו חובה להביאה ולהשקותה. ותו דא״כ לא הול״ל אלא ונקה האיש ותו לא דמדכתיב מעון משמע דמעון ניאוף קאמר דומיא דרישא את עונה ועוד דתחלה הול״ל והאשה ההיא וכו׳ ואח״כ ונקה לומר אעפ״י שהאשה תשא וכו׳ מ״מ ונקה האיש לכך מייתי ד״א דהשתא נימא דמעון היינו דומיא דעונה דאסורה עליו מתחלה והשתא ונקה. ולר״א נמי קשה דהא פשטיה דקרא בטמאה כתיב מדמסיים והאשה וכו׳ ובטמאה היכי שייך לומר ונקה אדרבה כשנודע ע״י המים שחטאה פשיטא דטפי אסורא ליה והכי אי׳ בגמרא כשמתחיל בטנה לצבות אסורה לבעלה ומש״ה מייתי נמי פי׳ קמא. וא״ת ואמאי מותר׳ לבעלה כששתתה דילמא חטאה וזכות תולה לה וכ״ש דנר׳ מהש״ס דפ׳ ארוסה דאעפ״י דמתנוולה דרך איברים כל שלא התחיל בבטן וירך אכתי שריא ואמאי ליחוש לה וי״ל דאזלי׳ בתר רובא דרוב החוטאות כגון זו לית להו זכות כדאי לתלות:
