א וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ ב צַ֚ו אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וִֽישַׁלְּחוּ֙ מִן־הַֽמַּחֲנֶ֔ה כָּל־צָר֖וּעַ וְכָל־זָ֑ב וְכֹ֖ל טָמֵ֥א לָנָֽפֶשׁ׃ ג מִזָּכָ֤ר עַד־נְקֵבָה֙ תְּשַׁלֵּ֔חוּ אֶל־מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶ֖ה תְּשַׁלְּח֑וּם וְלֹ֤א יְטַמְּאוּ֙ אֶת־מַ֣חֲנֵיהֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י שֹׁכֵ֥ן בְּתוֹכָֽם׃ ד וַיַּֽעֲשׂוּ־כֵן֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיְשַׁלְּח֣וּ אוֹתָ֔ם אֶל־מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶ֑ה כַּאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה כֵּ֥ן עָשׂ֖וּ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ ה וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ ו דַּבֵּר֮ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ אִ֣ישׁ אֽוֹ־אִשָּׁ֗ה כִּ֤י יַעֲשׂוּ֙ מִכָּל־חַטֹּ֣את הָֽאָדָ֔ם לִמְעֹ֥ל מַ֖עַל בַּיהוָ֑ה וְאָֽשְׁמָ֖ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִֽוא׃ ז וְהִתְוַדּ֗וּ אֶֽת־חַטָּאתָם֮ אֲשֶׁ֣ר עָשׂוּ֒ וְהֵשִׁ֤יב אֶת־אֲשָׁמוֹ֙ בְּרֹאשׁ֔וֹ וַחֲמִישִׁת֖וֹ יֹסֵ֣ף עָלָ֑יו וְנָתַ֕ן לַאֲשֶׁ֖ר אָשַׁ֥ם לֽוֹ׃ ח וְאִם־אֵ֨ין לָאִ֜ישׁ גֹּאֵ֗ל לְהָשִׁ֤יב הָאָשָׁם֙ אֵלָ֔יו הָאָשָׁ֛ם הַמּוּשָׁ֥ב לַיהוָ֖ה לַכֹּהֵ֑ן מִלְּבַ֗ד אֵ֚יל הַכִּפֻּרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר יְכַפֶּר־בּ֖וֹ עָלָֽיו׃ ט וְכָל־תְּרוּמָ֞ה לְכָל־קָדְשֵׁ֧י בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֲשֶׁר־יַקְרִ֥יבוּ לַכֹּהֵ֖ן ל֥וֹ יִהְיֶֽה׃ י וְאִ֥ישׁ אֶת־קֳדָשָׁ֖יו ל֣וֹ יִהְי֑וּ אִ֛ישׁ אֲשֶׁר־יִתֵּ֥ן לַכֹּהֵ֖ן ל֥וֹ יִהְיֶֽה׃ יא וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ יב דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אִ֥ישׁ אִישׁ֙ כִּֽי־תִשְׂטֶ֣ה אִשְׁתּ֔וֹ וּמָעֲלָ֥ה ב֖וֹ מָֽעַל׃ יג וְשָׁכַ֨ב אִ֣ישׁ אֹתָהּ֮ שִׁכְבַת־זֶרַע֒ וְנֶעְלַם֙ מֵעֵינֵ֣י אִישָׁ֔הּ וְנִסְתְּרָ֖ה וְהִ֣יא נִטְמָ֑אָה וְעֵד֙ אֵ֣ין בָּ֔הּ וְהִ֖וא לֹ֥א נִתְפָּֽשָׂה׃ יד וְעָבַ֨ר עָלָ֧יו רֽוּחַ־קִנְאָ֛ה וְקִנֵּ֥א אֶת־אִשְׁתּ֖וֹ וְהִ֣וא נִטְמָ֑אָה אוֹ־עָבַ֨ר עָלָ֤יו רֽוּחַ־קִנְאָה֙ וְקִנֵּ֣א אֶת־אִשְׁתּ֔וֹ וְהִ֖יא לֹ֥א נִטְמָֽאָה׃ טו וְהֵבִ֨יא הָאִ֣ישׁ אֶת־אִשְׁתּוֹ֮ אֶל־הַכֹּהֵן֒ וְהֵבִ֤יא אֶת־קָרְבָּנָהּ֙ עָלֶ֔יהָ עֲשִׂירִ֥ת הָאֵיפָ֖ה קֶ֣מַח שְׂעֹרִ֑ים לֹֽא־יִצֹ֨ק עָלָ֜יו שֶׁ֗מֶן וְלֹֽא־יִתֵּ֤ן עָלָיו֙ לְבֹנָ֔ה כִּֽי־מִנְחַ֤ת קְנָאֹת֙ ה֔וּא מִנְחַ֥ת זִכָּר֖וֹן מַזְכֶּ֥רֶת עָוֺֽן׃ טז וְהִקְרִ֥יב אֹתָ֖הּ הַכֹּהֵ֑ן וְהֶֽעֱמִדָ֖הּ לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃ יז וְלָקַ֧ח הַכֹּהֵ֛ן מַ֥יִם קְדֹשִׁ֖ים בִּכְלִי־חָ֑רֶשׂ וּמִן־הֶֽעָפָ֗ר אֲשֶׁ֤ר יִהְיֶה֙ בְּקַרְקַ֣ע הַמִּשְׁכָּ֔ן יִקַּ֥ח הַכֹּהֵ֖ן וְנָתַ֥ן אֶל־הַמָּֽיִם׃ יח וְהֶעֱמִ֨יד הַכֹּהֵ֥ן אֶֽת־הָאִשָּׁה֮ לִפְנֵ֣י יְהוָה֒ וּפָרַע֙ אֶת־רֹ֣אשׁ הָֽאִשָּׁ֔ה וְנָתַ֣ן עַל־כַּפֶּ֗יהָ אֵ֚ת מִנְחַ֣ת הַזִּכָּר֔וֹן מִנְחַ֥ת קְנָאֹ֖ת הִ֑וא וּבְיַ֤ד הַכֹּהֵן֙ יִהְי֔וּ מֵ֥י הַמָּרִ֖ים הַמְאָֽרֲרִֽים׃ יט וְהִשְׁבִּ֨יעַ אֹתָ֜הּ הַכֹּהֵ֗ן וְאָמַ֤ר אֶל־הָֽאִשָּׁה֙ אִם־לֹ֨א שָׁכַ֥ב אִישׁ֙ אֹתָ֔ךְ וְאִם־לֹ֥א שָׂטִ֛ית טֻמְאָ֖ה תַּ֣חַת אִישֵׁ֑ךְ הִנָּקִ֕י מִמֵּ֛י הַמָּרִ֥ים הַֽמְאָרֲרִ֖ים הָאֵֽלֶּה׃ כ וְאַ֗תְּ כִּ֥י שָׂטִ֛ית תַּ֥חַת אִישֵׁ֖ךְ וְכִ֣י נִטְמֵ֑את וַיִּתֵּ֨ן אִ֥ישׁ בָּךְ֙ אֶת־שְׁכָבְתּ֔וֹ מִֽבַּלְעֲדֵ֖י אִישֵֽׁךְ׃ כא וְהִשְׁבִּ֨יעַ הַכֹּהֵ֥ן אֶֽת־הָֽאִשָּׁה֮ בִּשְׁבֻעַ֣ת הָאָלָה֒ וְאָמַ֤ר הַכֹּהֵן֙ לָֽאִשָּׁ֔ה יִתֵּ֨ן יְהוָ֥ה אוֹתָ֛ךְ לְאָלָ֥ה וְלִשְׁבֻעָ֖ה בְּת֣וֹךְ עַמֵּ֑ךְ בְּתֵ֨ת יְהוָ֤ה אֶת־יְרֵכֵךְ֙ נֹפֶ֔לֶת וְאֶת־בִּטְנֵ֖ךְ צָבָֽה׃ כב וּ֠בָאוּ הַמַּ֨יִם הַמְאָרְרִ֤ים הָאֵ֙לֶּה֙ בְּֽמֵעַ֔יִךְ לַצְבּ֥וֹת בֶּ֖טֶן וְלַנְפִּ֣ל יָרֵ֑ךְ וְאָמְרָ֥ה הָאִשָּׁ֖ה אָמֵ֥ן ׀ אָמֵֽן׃ כג וְ֠כָתַב אֶת־הָאָלֹ֥ת הָאֵ֛לֶּה הַכֹּהֵ֖ן בַּסֵּ֑פֶר וּמָחָ֖ה אֶל־מֵ֥י הַמָּרִֽים׃ כד וְהִשְׁקָה֙ אֶת־הָ֣אִשָּׁ֔ה אֶת־מֵ֥י הַמָּרִ֖ים הַמְאָֽרֲרִ֑ים וּבָ֥אוּ בָ֛הּ הַמַּ֥יִם הַֽמְאָרֲרִ֖ים לְמָרִֽים׃ כה וְלָקַ֤ח הַכֹּהֵן֙ מִיַּ֣ד הָֽאִשָּׁ֔ה אֵ֖ת מִנְחַ֣ת הַקְּנָאֹ֑ת וְהֵנִ֤יף אֶת־הַמִּנְחָה֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה וְהִקְרִ֥יב אֹתָ֖הּ אֶל־הַמִּזְבֵּֽחַ׃ כו וְקָמַ֨ץ הַכֹּהֵ֤ן מִן־הַמִּנְחָה֙ אֶת־אַזְכָּ֣רָתָ֔הּ וְהִקְטִ֖יר הַמִּזְבֵּ֑חָה וְאַחַ֛ר יַשְׁקֶ֥ה אֶת־הָאִשָּׁ֖ה אֶת־הַמָּֽיִם׃ כז וְהִשְׁקָ֣הּ אֶת־הַמַּ֗יִם וְהָיְתָ֣ה אִֽם־נִטְמְאָה֮ וַתִּמְעֹ֣ל מַ֣עַל בְּאִישָׁהּ֒ וּבָ֨אוּ בָ֜הּ הַמַּ֤יִם הַמְאָֽרֲרִים֙ לְמָרִ֔ים וְצָבְתָ֣ה בִטְנָ֔הּ וְנָפְלָ֖ה יְרֵכָ֑הּ וְהָיְתָ֧ה הָאִשָּׁ֛ה לְאָלָ֖ה בְּקֶ֥רֶב עַמָּֽהּ׃ כח וְאִם־לֹ֤א נִטְמְאָה֙ הָֽאִשָּׁ֔ה וּטְהֹרָ֖ה הִ֑וא וְנִקְּתָ֖ה וְנִזְרְעָ֥ה זָֽרַע׃ כט זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַקְּנָאֹ֑ת אֲשֶׁ֨ר תִּשְׂטֶ֥ה אִשָּׁ֛ה תַּ֥חַת אִישָׁ֖הּ וְנִטְמָֽאָה׃ ל א֣וֹ אִ֗ישׁ אֲשֶׁ֨ר תַּעֲבֹ֥ר עָלָ֛יו ר֥וּחַ קִנְאָ֖ה וְקִנֵּ֣א אֶת־אִשְׁתּ֑וֹ וְהֶעֱמִ֤יד אֶת־הָֽאִשָּׁה֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה וְעָ֤שָׂה לָהּ֙ הַכֹּהֵ֔ן אֵ֥ת כָּל־הַתּוֹרָ֖ה הַזֹּֽאת׃ לא וְנִקָּ֥ה הָאִ֖ישׁ מֵעָוֺ֑ן וְהָאִשָּׁ֣ה הַהִ֔וא תִּשָּׂ֖א אֶת־עֲוֺנָֽהּ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

דברי דוד

דוד הלוי סגל

פסוק ב:
טמא לנפש, והאב לטמי נפשא דאנשא, צר אני שהוא לבון עצמות אדם לכאורה פירוש הך טמא שנזכר כאן בפסוק פירושו עצמית כמו שחיק טמיא,אבל זה אינו דא"כ יחסר במקרא תיבת יטמא והכי יש לו לומר כל טמא טמא לנפש ויהיה יטמא קמא טומאה ממש והטמא השני פירושו עצמות, אלא, ע"כ דטמא הנזכר בפסוק הוא כפשוטו טומאה ממש, וע"ז אמר התרגום מסאבא, ומה שאמר רש"י טימי לשון עצמות הוא מה שנזכר בתרגום והוא פירוש על תיבת לנפש בתיבה זו מורה על עצמות אדם שמת כבר ואין שם רק עצמות, אלא דקשה דבפרשת אמור על לנפש לא יטמא תרגם התרגום על מיתא וכאן ובפרשת בהעלותך בפסוק ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם תרי זימני שם, תרגם טמא נפשא דאנשא דהיינו עצמות. ונראה לע"ד דודאי תיבת, לנפש הנזכר אצל טומאה מורה על מת, אלא דבפרשת אמור דבאה האזהרה שלא יטמא הכהן באם ימות לו מת דהיינו שיתעסק עמו, ע"כ א"צ להזכיר שם עצמות המת אלא. מיירי במת לו מת ומונח לפניו שלא יהיה לו עסק עמו זולת בקרובים הנזכרים שם, אבל בפרשת בהעלותך, מדבר בטמאים שנטמאו בעצמות יוסף כדאיתא בגמרא (סוכה דף כ"ה) ובמדרש ועליהם באה האזהרה הנזכרת כאן דיצאו מן המחנה, ע"כ זכר התרגום עצמות, וזהו שאמר הכתוב טמאים לנפש אדם דהיינו נפש שהיתה באדם והיינו העצמות, ואע"ג דכאן לא נזכר רק לנפש לחוד ולא אדם, מ"מ חד ענינא דפסוק זה הוא אזהרה על המתטמאים בעצמות יוסף שיצאו מן המחנה, ע"כ זכר התרגום כאן ובפרשת בהעלותך טמי נפשא דאנשא דהיינו עצמות המת משא"כ בפ' אמור והרא"ם פלפל בזה ולא מצאתי נייח לי וכאשר כתבתי בס"ד נ"ל נכון מאד:
פסוק יג:
ועד אין בה כו' אפילו עד אחד. כתב הג"א אע"ג דקי"ל דבכ"מ שנאמר בו עד פירושו שנים עד שיפרוט. הכתוב אחד מדכתיב לא יקום עד אחד באיש, מ"מ כאן הוה כאילו כתוב אצלו אחד דאי פירושו למידק הא יש כאן שנים שזינתה פשיטא שאינו שותה ואם בא לומר שנים אין כאן אבל אחד יש כאן ואפ"ה שותה זהו פשיטא דהא בכל התורה ע"א לאו כלום הוא, אלא ע"כ דהוה כאילו כתיב בהדיא עד אחד אז שותה. ולא דק דבגמרא רפ"ק דסוטה (דף ב') אמרינן בפירוש דהך ועד אין בה מיירי בשנים הא ע"א ישנו ולק"מ כאן דסידורא דקרא הכי הוא, לא מיבעיא דהוה מעילה בבעלה ואסורה עליו ומעלה בו מעל אם ודאי, ושכב איש אותה בבירור דאין כאן שותה, אלא אפילו דאם ונעלם מעיני אישה ונסתרה והיא נטמאה ע"פ אחד, וזהו שסיים ועד אין בה, פירוש שנים אין בה אבל אחד יש בה על הטומאה גם בזה אינה שותה אלא אסורה לבעלה כ"ז שלא נתפסה, וע"א דמהני כאן הוא מפני שכבר נסתרה וגם ועבר עליו רוח קנאה נמצא שיש כאן קינוי וסתירה ע"כ אסורה אפי' בע"א על הטומאה, ואח"כ אמר או עבר עליו רוח קנאה כו' והיא לא נטמאה, פירוש שלא היה כלל עד על הטומאה ולא היה שם רק קנאה וסתירה לחוד או והביא את אשתו אל הכהן, והא דאמר רש"י אפילו עד אחד, פירוש לענין איסור על בעלה ולא מהני שותה ולא מיבעיא אם יש כאן שנים שאסורה אלא אפילו באחד אסורה. זהו ברור בדברי רש"י:
פסוק יג:
ועד אין בה לטומאה, אבל יש עדים בסתירה. בריש סוטה פליגי ר' אליעזר ס"ל דבסתירה סגי בע"א או ע"פ עצמו ובקינוי צריך שני עדים ור' יהושע ס"ל בקינוי וגם בסתירה צריך שני עדים, ורש"י נקט בסתירה שני עדים והיינו כר' יהושע דר"א שמותי הוא ומן הקנוי לא זכר כלום, וקשה למה לא זכר דגם בקנוי צריך שני עדים כר' יהושע כמו שזכר סתירה. ונל"ת דלימוד ר' יהושע מכח בה דדריש בה דהיינו לענין טומאה סגי בע"א, אבל לא בקנוי ולא בסתירה אלא צריך שני עדים. והדיוק הפשוט הוא לענין סתירה דאמרינן בגמרא לר"א דסתירה אתחלתא דטומאה היא, ממילא הוה הדיוק שפיר דוקא לטומאה עצמה סגי בע"א אבל באתחלתא דידיה צריך שני עדים, אבל הדיוק דקנוי הוא אינו פשוט כ"כ ע"כ לא זכרו רש"י אע"פ שהוא אמת לפי הדין מ"מ רש"י לא נחית אלא לפשוטו:
פסוק יח:
המרים, על שם סופן. בגמרא פרק ג' דסוטה (דף כ') אמר אבוה דשמואל צריך שיתן דבר מר לתוך המים מ"ט דאמר קרא מי המרים שמרים כבר, ופירש"י אלמא מחמת דבר אחר הם מרים ואין מרירה ע"ש קללת בדיקתם דהא מקמי מחיקה לאו בני מבדק נינהו עכ"ל. וא"כ תימה על רש"י שלא פירש כן ואין דרכו של רש"י לפרש הכתוב נגד הגמרא ונ"ל דרש"י ס"ל דבגמרא לא דרשינן אלא היתור דה"א של המרים, דסגי למכתב מרים, אלא דמורה על מה שלא נזכר בכתוב דהיינו שיתן לתוכם דבר מר, אבל בלא ה"א עכ"פ צריך פירוש מה הוא מרים למה נקראו מרים קודם המחיקה אלא על שם סופן כמו שפירש"י, ולא בא רש"י כאן לתרץ היתור דה"א:
פסוק יט:
והשביע כו' אלא שמצוה לפתוח בדיני נפשות תחילה לזכות. אעתיק לך מהקדמת ספרי טו"ז על היו"ד שם מה שנשמט שם מהדפוס מקצת מן ההעתק הזה, וז"ל בתוספות בפרק האומר בקידושין (דף ס"ב) בענין התנאי של סוטה אם לא שכב איש אותך הנקי ואם שכב חנקי כתבו התוס' וז"ל, וקשה הא כל תנאי מבני גד ובני ראובן גמרינן ליהא"כ הא בעינן, הן קודם ללאו וכאן הוה לאו קודם להן דהא אם לא שכב כתיב ברישא, וי"ל דאם לא שכב חשיב הן דומיא דאם יעברו שאנו רוצים שיעברו ואם לא יעברו יפסידו כך אנו רוצים שיתקיים שלא שכב וזהו הן ואם שכב יפסיד זהו לאו עכ"ל ויש לי ע"ז תימא רבתי מפ' מי שאחזו (ע"ה) אתקין שמואל בגיטא דשכיב מרע אם לא מתי לא יהא גט ואם מתי יהא גט ולימא אם מתי יהא גט ואם לא מתי לא יהא גט לא מקדים איניש פורענותא לנפשיה וכו' מתקיף לה רבא הא בעינן הן קודם ללאו, אלא אמר רבא דאמר אם לא מתי לא יהא גט אם מתי יהא גט אם לא מתי לא יהא גט, דבזה הוה לא מקדים איניש פורענותא לנפשיה והן קודם ללאו. ולפי דברי התוס' הנ"ל קשה לא נימא רק אם לא מתי לא יהא גט ואם מתי יהא גט ונימא דהלאו היה כאן הן כיון שהוא רוצה שלא ימות ולא תתגרש, וכמ"ש בסוטה. ובאמת יש יותר תמיה דקושית התוס' יש לתרץ בענין אחר דהא בתורה לא כתיב היאך יאמר הכהן סדר דבריו אלא שאנו לומדים מדכתיב הנקי דחנקי קאמר, וכתבו התוס' שם שהכהן בכלל דבריו אם שכב חנקי. ונוכל לומר דבאמת היה אומר אם שכב חנקי תחילה כיון שהוא הן. ולא יקשה לך היאך מקדים פורענות לנפשו לק"מ דדוקא בההיא דשכ"מ שיש לחוש שעל ידי דבורו יבא מכשול ע"ד אל תפתח פה לשטן ע"כ יאמר, גם תחילה אם לא מתי מה שאין כן כאן אין שייך אל תפתח פה לשטן והדבור לא יזיק כלום מכאן ולהבא כי מה דהוה הוה, ע"כ יאמר ההן תחילה ואין מזה היזק כלל. ואינו ענין לסידור לשון התנאי. כנ"ל נכון בסייעתא דשמיא, הגם כי הוא נגד דברי התוספת האמת יורה דרכו:
פסוק יט:
אח"כ מצאתי ראיה לזה מפרק הניזקין (דף ס') ומה כתב בטבלא אם שכב איש אותך אם שטית אם לא שטית ובפ"ג דיומא (דף ל"ז) מייתי לה לזה, וכתבו התוס' שם וז"ל, בפרק הניזקין מייתי לה וגרס התם בכל הספרים אם שכב אם לא שכב ואם שטית ואם לא שטית אע"ג דקראי לאו הכי מיירי דברישא כתיב אם לא שכב ואם לא שטית לא כתיב כלל עכ"ל הרי ממש כמו שפירשתי וצ"ל דהתוספת עצמם חזרו ממה שכתבו בקידושין פרק האומר אלא דקשה ע"ז ממה דאיתא בפרק אחד דיני ממונות (דף ל"ב) על מ"ש במתני' דיני נפשות פותחין תחילה לזכות אביי ורבא דאמרי תרווייהו אמרינן ליה אי לא קטלת ליה לא תדחל, תניא כוותייהו רבי אומר אם לא שכב איש אותך ואם לא שטית מכאן שפותחין בנפשות תחילה לזכות ופירש"י ואם לא שכב הנקי תחילת התנאי לזכות ומדיליף פתיחת הזכות מהכא היינו אם לא קטלת לא תדחל כאביי ורבא עכ"ל הרי לפנינו דיאמר תחילה הזכות דהיינו אם לא שטית. ואפשר לומר דאומר ג' דברים דהיינו אם לא שטית ואם שטית ואם לא שטית וכמו שתיקן רבא בגיטא אם לא מתי כו', ובזה יהיו מתורצים שתי הגמרות, דבפרק הניזקין לא חשיב מה שאומר תחילה לא שטית קודם התנאי שאחריו. אלא דזה אינו דא"כ היה לבעל התלמוד להזכיר דבר זה כמו שזכרו לענין גט ולכאורה דא צ"ע רב ליישב ונלע"ד לדקדק עוד על ההיא דסנהדרין דהיאך יליף שצ"ל אם לא קטלת לא תדחל מההיא דאם לא שטית דשאני התם דצריך ב' דברים דבר והפוכו כדין תנאי כפול אז צ"ל הזכות תחילה, דכן הסברא להתחיל בזכות תחילה, משא"כ בהך דאם לא קטלת כו' אין שם תנאי כלל וא"צ להזכיר כלל אם קטלת ואם לא קטלת אלא דאתה מצריך לומר מילתא יתירתא דהיינו אם לא קטלת מנא לך הא, ע"כ נלע"ד דרש"י ס"ל כר' חנינא בן גמליאל בפרק האומר בקידושין (דף ס"א) דלא בעינן תנאי כפול וא"כ סגי אם אומר חנקי אם שטית ול"צ להזכיר כלל אם לא שטית, אלא ודאי משום שצריך לפתוח בזכות בדיני נפשות וע"כ יליף שפיר לאמירה אם לא קטלת לא תדחל, וזה מדוקדק בלשון רש"י שכתב ומדיליף פתיחת זכות מהכא היינו אי לא קטלת כו', שלכאורה הוא מיותר אלא שנתכוין למה שזכרתי. והנה גם מזה קשה על פירוש התוס' דפרק האומר שצריך להזכיר תחילה הלאו שהוא רוצה בכך בכל תנאי א"כ מה רבותא יש בדיני נפשות שצריך לפתוח בזכות דהיינו אם לא שטית ולפי מה שכתבתי ניחא הכל בסייעתא דשמיא וכן משמע לי מלשון רש"י בפרשת נשא שכתב וז"ל, ומה היא השבועה אם לא שכב הנקי הא אם שכב חנקי שמכלל לאו אתה שומע הן אלא שמצוה לפתוח בדיני נפשות תחילה לזכות עכ"ל, וקשה למה הזכיר שמכלל לאו אתה שומע הן, למה לא הקשה שהרי בעינן תנאי כפול אלא ודאי דס"ל לא בעינן תנאי כפול כדס"ל לר"מ בקדושין שם אלא כר' חנינא, ממילא לא צריך תנאי כפול כלל וכיון דא"צ תנאי כפול ה"ה נמי דא"צ הן קודם ללאו, דהני פרטיים תנאי כפול והן קודם ללאו ותנאי קודם למעשה יליף להו ר"מ מתנאי בני גד ובני ראובן ור' חנינא לא יליף מתנאי בני גד כדאיתא שם במשנה ואע"ג דרש"י כתב שם דר' חנינא לא פליג אלא אתנאי כפול לחוד, הא כתבו התוס' שם דאינו כן ומביאים תלמוד ערוך מפרק הפועלים דדוקא ר"מ ס"ל בעינן תנאי כפול ותנאי קודם למעשה ור' חנינא ס"ל דלא ילפי' כלל מבני גד ופליג אכולהו, ובודאי גם רש"י עצמו חזר בו בפירוש החומש וא"כ א"צ מילתאואם לא שכב רק להתחלת זכות ולא אכפת לן כלל בהן קודם ללאו אליבא דהאי תנא. אבל לר"מ דבעי תנאי כפול בעינן נמי הן קודם ללאו לא אכפת לן בהאי זכות כלל וצריך לומר הן תחילה דוקא, כיון דבאמת דינו לשון קללה כמו שכתבתי בתחילה כנ"ל נכון וברור: