א וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ ב צַ֚ו אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וִֽישַׁלְּחוּ֙ מִן־הַֽמַּחֲנֶ֔ה כָּל־צָר֖וּעַ וְכָל־זָ֑ב וְכֹ֖ל טָמֵ֥א לָנָֽפֶשׁ׃ ג מִזָּכָ֤ר עַד־נְקֵבָה֙ תְּשַׁלֵּ֔חוּ אֶל־מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶ֖ה תְּשַׁלְּח֑וּם וְלֹ֤א יְטַמְּאוּ֙ אֶת־מַ֣חֲנֵיהֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י שֹׁכֵ֥ן בְּתוֹכָֽם׃ ד וַיַּֽעֲשׂוּ־כֵן֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיְשַׁלְּח֣וּ אוֹתָ֔ם אֶל־מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶ֑ה כַּאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה כֵּ֥ן עָשׂ֖וּ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ ה וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ ו דַּבֵּר֮ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ אִ֣ישׁ אֽוֹ־אִשָּׁ֗ה כִּ֤י יַעֲשׂוּ֙ מִכָּל־חַטֹּ֣את הָֽאָדָ֔ם לִמְעֹ֥ל מַ֖עַל בַּיהוָ֑ה וְאָֽשְׁמָ֖ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִֽוא׃ ז וְהִתְוַדּ֗וּ אֶֽת־חַטָּאתָם֮ אֲשֶׁ֣ר עָשׂוּ֒ וְהֵשִׁ֤יב אֶת־אֲשָׁמוֹ֙ בְּרֹאשׁ֔וֹ וַחֲמִישִׁת֖וֹ יֹסֵ֣ף עָלָ֑יו וְנָתַ֕ן לַאֲשֶׁ֖ר אָשַׁ֥ם לֽוֹ׃ ח וְאִם־אֵ֨ין לָאִ֜ישׁ גֹּאֵ֗ל לְהָשִׁ֤יב הָאָשָׁם֙ אֵלָ֔יו הָאָשָׁ֛ם הַמּוּשָׁ֥ב לַיהוָ֖ה לַכֹּהֵ֑ן מִלְּבַ֗ד אֵ֚יל הַכִּפֻּרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר יְכַפֶּר־בּ֖וֹ עָלָֽיו׃ ט וְכָל־תְּרוּמָ֞ה לְכָל־קָדְשֵׁ֧י בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֲשֶׁר־יַקְרִ֥יבוּ לַכֹּהֵ֖ן ל֥וֹ יִהְיֶֽה׃ י וְאִ֥ישׁ אֶת־קֳדָשָׁ֖יו ל֣וֹ יִהְי֑וּ אִ֛ישׁ אֲשֶׁר־יִתֵּ֥ן לַכֹּהֵ֖ן ל֥וֹ יִהְיֶֽה׃ יא וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ יב דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אִ֥ישׁ אִישׁ֙ כִּֽי־תִשְׂטֶ֣ה אִשְׁתּ֔וֹ וּמָעֲלָ֥ה ב֖וֹ מָֽעַל׃ יג וְשָׁכַ֨ב אִ֣ישׁ אֹתָהּ֮ שִׁכְבַת־זֶרַע֒ וְנֶעְלַם֙ מֵעֵינֵ֣י אִישָׁ֔הּ וְנִסְתְּרָ֖ה וְהִ֣יא נִטְמָ֑אָה וְעֵד֙ אֵ֣ין בָּ֔הּ וְהִ֖וא לֹ֥א נִתְפָּֽשָׂה׃ יד וְעָבַ֨ר עָלָ֧יו רֽוּחַ־קִנְאָ֛ה וְקִנֵּ֥א אֶת־אִשְׁתּ֖וֹ וְהִ֣וא נִטְמָ֑אָה אוֹ־עָבַ֨ר עָלָ֤יו רֽוּחַ־קִנְאָה֙ וְקִנֵּ֣א אֶת־אִשְׁתּ֔וֹ וְהִ֖יא לֹ֥א נִטְמָֽאָה׃ טו וְהֵבִ֨יא הָאִ֣ישׁ אֶת־אִשְׁתּוֹ֮ אֶל־הַכֹּהֵן֒ וְהֵבִ֤יא אֶת־קָרְבָּנָהּ֙ עָלֶ֔יהָ עֲשִׂירִ֥ת הָאֵיפָ֖ה קֶ֣מַח שְׂעֹרִ֑ים לֹֽא־יִצֹ֨ק עָלָ֜יו שֶׁ֗מֶן וְלֹֽא־יִתֵּ֤ן עָלָיו֙ לְבֹנָ֔ה כִּֽי־מִנְחַ֤ת קְנָאֹת֙ ה֔וּא מִנְחַ֥ת זִכָּר֖וֹן מַזְכֶּ֥רֶת עָוֺֽן׃ טז וְהִקְרִ֥יב אֹתָ֖הּ הַכֹּהֵ֑ן וְהֶֽעֱמִדָ֖הּ לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃ יז וְלָקַ֧ח הַכֹּהֵ֛ן מַ֥יִם קְדֹשִׁ֖ים בִּכְלִי־חָ֑רֶשׂ וּמִן־הֶֽעָפָ֗ר אֲשֶׁ֤ר יִהְיֶה֙ בְּקַרְקַ֣ע הַמִּשְׁכָּ֔ן יִקַּ֥ח הַכֹּהֵ֖ן וְנָתַ֥ן אֶל־הַמָּֽיִם׃ יח וְהֶעֱמִ֨יד הַכֹּהֵ֥ן אֶֽת־הָאִשָּׁה֮ לִפְנֵ֣י יְהוָה֒ וּפָרַע֙ אֶת־רֹ֣אשׁ הָֽאִשָּׁ֔ה וְנָתַ֣ן עַל־כַּפֶּ֗יהָ אֵ֚ת מִנְחַ֣ת הַזִּכָּר֔וֹן מִנְחַ֥ת קְנָאֹ֖ת הִ֑וא וּבְיַ֤ד הַכֹּהֵן֙ יִהְי֔וּ מֵ֥י הַמָּרִ֖ים הַמְאָֽרֲרִֽים׃ יט וְהִשְׁבִּ֨יעַ אֹתָ֜הּ הַכֹּהֵ֗ן וְאָמַ֤ר אֶל־הָֽאִשָּׁה֙ אִם־לֹ֨א שָׁכַ֥ב אִישׁ֙ אֹתָ֔ךְ וְאִם־לֹ֥א שָׂטִ֛ית טֻמְאָ֖ה תַּ֣חַת אִישֵׁ֑ךְ הִנָּקִ֕י מִמֵּ֛י הַמָּרִ֥ים הַֽמְאָרֲרִ֖ים הָאֵֽלֶּה׃ כ וְאַ֗תְּ כִּ֥י שָׂטִ֛ית תַּ֥חַת אִישֵׁ֖ךְ וְכִ֣י נִטְמֵ֑את וַיִּתֵּ֨ן אִ֥ישׁ בָּךְ֙ אֶת־שְׁכָבְתּ֔וֹ מִֽבַּלְעֲדֵ֖י אִישֵֽׁךְ׃ כא וְהִשְׁבִּ֨יעַ הַכֹּהֵ֥ן אֶֽת־הָֽאִשָּׁה֮ בִּשְׁבֻעַ֣ת הָאָלָה֒ וְאָמַ֤ר הַכֹּהֵן֙ לָֽאִשָּׁ֔ה יִתֵּ֨ן יְהוָ֥ה אוֹתָ֛ךְ לְאָלָ֥ה וְלִשְׁבֻעָ֖ה בְּת֣וֹךְ עַמֵּ֑ךְ בְּתֵ֨ת יְהוָ֤ה אֶת־יְרֵכֵךְ֙ נֹפֶ֔לֶת וְאֶת־בִּטְנֵ֖ךְ צָבָֽה׃ כב וּ֠בָאוּ הַמַּ֨יִם הַמְאָרְרִ֤ים הָאֵ֙לֶּה֙ בְּֽמֵעַ֔יִךְ לַצְבּ֥וֹת בֶּ֖טֶן וְלַנְפִּ֣ל יָרֵ֑ךְ וְאָמְרָ֥ה הָאִשָּׁ֖ה אָמֵ֥ן ׀ אָמֵֽן׃ כג וְ֠כָתַב אֶת־הָאָלֹ֥ת הָאֵ֛לֶּה הַכֹּהֵ֖ן בַּסֵּ֑פֶר וּמָחָ֖ה אֶל־מֵ֥י הַמָּרִֽים׃ כד וְהִשְׁקָה֙ אֶת־הָ֣אִשָּׁ֔ה אֶת־מֵ֥י הַמָּרִ֖ים הַמְאָֽרֲרִ֑ים וּבָ֥אוּ בָ֛הּ הַמַּ֥יִם הַֽמְאָרֲרִ֖ים לְמָרִֽים׃ כה וְלָקַ֤ח הַכֹּהֵן֙ מִיַּ֣ד הָֽאִשָּׁ֔ה אֵ֖ת מִנְחַ֣ת הַקְּנָאֹ֑ת וְהֵנִ֤יף אֶת־הַמִּנְחָה֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה וְהִקְרִ֥יב אֹתָ֖הּ אֶל־הַמִּזְבֵּֽחַ׃ כו וְקָמַ֨ץ הַכֹּהֵ֤ן מִן־הַמִּנְחָה֙ אֶת־אַזְכָּ֣רָתָ֔הּ וְהִקְטִ֖יר הַמִּזְבֵּ֑חָה וְאַחַ֛ר יַשְׁקֶ֥ה אֶת־הָאִשָּׁ֖ה אֶת־הַמָּֽיִם׃ כז וְהִשְׁקָ֣הּ אֶת־הַמַּ֗יִם וְהָיְתָ֣ה אִֽם־נִטְמְאָה֮ וַתִּמְעֹ֣ל מַ֣עַל בְּאִישָׁהּ֒ וּבָ֨אוּ בָ֜הּ הַמַּ֤יִם הַמְאָֽרֲרִים֙ לְמָרִ֔ים וְצָבְתָ֣ה בִטְנָ֔הּ וְנָפְלָ֖ה יְרֵכָ֑הּ וְהָיְתָ֧ה הָאִשָּׁ֛ה לְאָלָ֖ה בְּקֶ֥רֶב עַמָּֽהּ׃ כח וְאִם־לֹ֤א נִטְמְאָה֙ הָֽאִשָּׁ֔ה וּטְהֹרָ֖ה הִ֑וא וְנִקְּתָ֖ה וְנִזְרְעָ֥ה זָֽרַע׃ כט זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַקְּנָאֹ֑ת אֲשֶׁ֨ר תִּשְׂטֶ֥ה אִשָּׁ֛ה תַּ֥חַת אִישָׁ֖הּ וְנִטְמָֽאָה׃ ל א֣וֹ אִ֗ישׁ אֲשֶׁ֨ר תַּעֲבֹ֥ר עָלָ֛יו ר֥וּחַ קִנְאָ֖ה וְקִנֵּ֣א אֶת־אִשְׁתּ֑וֹ וְהֶעֱמִ֤יד אֶת־הָֽאִשָּׁה֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה וְעָ֤שָׂה לָהּ֙ הַכֹּהֵ֔ן אֵ֥ת כָּל־הַתּוֹרָ֖ה הַזֹּֽאת׃ לא וְנִקָּ֥ה הָאִ֖ישׁ מֵעָוֺ֑ן וְהָאִשָּׁ֣ה הַהִ֔וא תִּשָּׂ֖א אֶת־עֲוֺנָֽהּ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

לבוש האורה

ר' מרדכי יפה

פסוק יב:
רש"י ומהו המעל ושכב איש אותה ע"כ וכתב הרא"ם כאלו אמר ומעלה בו מעל ששכב איש אותה ואין זה לומר ששכב איש אותה לפי האמת אלא שנעלם מעיני אישה שאם כן יחוייב מזה שאם לא היה האמת ששכב איש אותה אלא שבעל חשד אותה לא ינהוג בה כל האמור בפרשה פי' וזה אינו אמת שהרי משקין אותה עכ"פ אחר שקנא בה בעלה ואין ידוע אם שכב איש אותה אם לא כמו שסיים הפרשה ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא ונקתה ונזרעה זרע שעל ידי ההשקאה נודע אם שכב איש אותה אם לא ואדרבה אם נודע אפי' לב"ד ולא לבעלה קודם ההשקאה ששכב איש אותה אין משקין אותה והרא"ם קיצר בלשונו כאן ואח"כ כתב וסדר המקראות כן הוא איש איש כי תשטה אשתו ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו ונסתרה כשיעור טומאה בין מעלה בו מעל ששכב איש אותה שכבת זרע ונעלם מעיני אישה בין לא שכב איש אותה שכבת זרע והיא לא נטמאה והביא האיש את אשתו וגו' עכ"ל ואיני יודע מי הכריחו לסרס המקרא כדי להסביר פשט הענין ואין אנו צריכין לזה אלא רק כשנוסיף שי"ן במקום וי"ו ומעלה בו מעל ובמקום וי"ו דונסתרה יבא הכל על פשוטו בלא סירוס לשון המקרא וה"פ איש איש כי תשטה אשתו פי' תֵט מדרכי הצניעות ותחשד בעיניו ומהו החשד שמעלה בו מעל ומהו חשד המעילה שמעלה בו ששכב איש אותה שכבת זרע ונעלם מעיני אישה שנסתרה והיא נטמאה ועד אין בה והיא לא נתפשה כל זה היא נחשדת בעיניו ועבר עליו רוח קנאה שהתרה בה קודם שנסתרה ויאמר הכתוב בין שקנא בה והאמת הוא שנטמאה אבל לא נודע לשום אדם בין שעבר עליו רוח קנאה שקנאה בה קודם סתירה אבל האמת הוא שהיא לא נטמאה והביא האיש את אשתו וגו' ואע"פ שהרבה דינים יוצאים מלשון החשד אשר ודאי לא עליהם כיון הבעל כתב הכתוב החשד בלשון זה שאם היה האמת שנטמאה הוה דינא כך וכך כגון מה שדרשו מונעלם מעיני וגו' ומועד אין בה נ"ל:
פסוק יג:
רש"י ה"ג ברש"י איש אותה שכבת זרע שכיבתה פוסלת אותה ואין שכיבת אחרת פוסל אותה כשתי אחיות ולא גרסינן כמעשה שתי אחיות שהיו דומות זו לזו וה"פ שכיבת עצמה כשהיא עצמה זינתה במזיד פסולה היא לבעלה דטומאה כתיב בה ואין שכיבת אחרת פוסלת אותה מבעלה כגון שתי אחיות וזינתה אחותה עם בעלה לא אמרינן שזנות אחותה עם בעלה תפסל בעלה עליה גם כן דנימא ק"ו הוא דמה כשהיא עברה על איזור הבא עליה מחמת שנתקדשה לבעלה שהוא איסו' אשת איש שיש בו קולא שהרי יכול להתירה אפי' בחייו על ידי גט אפ"ה נאסרה לבעלה כשעבר בעלה על איסור שנאסר לו מחמת שקידש אותה כגון שבא על אחותה וה"ה שאר עריות הבאים לו מחמתה כגון אמה ובתה שהם אסורים עליו איסור עולם שאפי' גירשה אינן ניתרת לו שגם אחותה אינה ניתרת לו כל ימי חייה אפי' נתגרשה היא אינו דין שיאסר הוא עליה על זה אמר ת"ל אותה שכיבתה פוסלת אותה ואין שכיבת אחרת פוסלת אותה מבעלה והכי איתא פרק האשה רבה אבל מעשה דשתי אחיות שהיו דומות זו לזו הוא ענין אחר:
פסוק יג:
בא"ד רש"י ועד אין בה הא אם יש בה אפי' עד אחד שאמר נטמאת לא היתה שותה ע"כ כתב הרג"א וז"ל אף על גב דק"ל דבכל מקום שנאמ' עד פירושו שנים עד שיפרט הכתוב לומר אחד כדילפינן מלא יקום עד אחד באיש וגו' כאן הוא כאלו כתב אצלו אחד דאי איירי בשנים פי' ולמידק הא יש כאן שנים אינה שותה פשיטא שאם שני עדים יש כאן שאינה שותה פי' שהרי משביעין אותה כשמשקין אותה אם זינתה וכיון שיש שני עדים שזינתה היאך משביעין אותה הרי ודאי זינתה ואם בא לומר שנים אין כאן אבל אחד יש כאן ואפ"ה שותה זה פשיטא דבלאו קרא בודאי עד אחד לאו כלום הוא לכך הוי כאלו כתב בפי' ועד אחד אין בה עכ"ל ולא דק דהיאך קאמר פשיטא דבלאו קרא בודאי עד אחד לאו כלום הוא חדא דהא האמת הוא כך שעד אחד בכאן הוא אוסרה על בעלה דלא דמי לשאר עד אחד כיון שהיה כאן קינוי וסתירה והיאך קאמר הוא פשיטא דעד אחד בכאן לאו כלום הוא ועוד הא ק"ל דעד אחד בדיני ממונות קם לשבועה דלא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת הוא דלא קם אבל קם הוא לשבוע' וא"כ ה"נ נימא לעולם אימא לך שבא לומר שנים אין כאן אבל אחד יש כאן וכיון שיש כאן עד אחד משקין אותה ומשביעין אותה נגד העד אם זינתה אם לא אבל אם אין כאן אפי' עד אחד אין משקין אותה ואין משביעין אותה כלל כמו שהוא הדין מן התורה גבי דיני ממונות אלא מחוורתה כמו שפי' הרא"ם ושיעור חיבור הכתוב לפי פשוטו כן הוא איש איש כי תשטה אשתו וגו' שיכנס בה רוח שטות שתזנה ומעלה מעל באישה ואין שייך לומר שטות ומעילה בבעל אלא כשזינתה במזיד אלא שנעלם הדבר מעיני אישה והעלמה ר"ל שאין כאן עדים אבל ידוע הוא שכבר קודם לכן עבר עליו רוח קנאה וקנא וגו' וגם ידוע שנסתרה ואין ידיעה ברורה אלא על פי שנים עדים והביא האיש את אשתו וגו' והשקה אותה ולפי שרצה הכתוב לומר דכל דיני השקאה אינם אלא כשאין עדים כלל על הטומאה אבל כשיש כאן עד אחד על הטומאה אחר קינוי וסתירה בעדים נאסרה על בעלה על פי העד האחד כתב באמצע הענין ועד אין בה והיא לא נתפשה דהאי ולא נתפשה מיותר הוא דהא ודאי דמיירי במזידה ולא בנתפשה דהא כבר כתב תשטה ומעלה בו מעל וגו' אלא על כרחך לומר דחידוש אתא לאשמועינן לעשות בלא השקאה ולומר ועד אין בה ר"ל עדים שנים אין בה בטומאה דסתם עד בתורה שנים הוא ומשמע הא יש בה עד אחד אין לה דין השקאה האמור בפרשה דהא לא נתפשה כלומר דהא מזידה היא והואיל וכבר קנא לה בשנים ונסתרה בשנים ויש כאן עד אחד בטומאה הרי רגלים הרבה יש לדבר ואין ראוי להשביעה ולהשקותה אלא לסמוך על העד לאוסר' על בעלה וכל זה משתמע מיתורא דוהיא לא נתפשה וזו היא כוונת הרא"ם אלא שקצר:
פסוק יג:
בא"ד רש"י ועד אין בה בטומאה אבל יש עדים לסתירה ע"כ פי' ועד אין בה שנים בטומאה אלא עד אחד אבל יש שני עדים לסתירה כלומר לטומאה סגי באחד לאוסרה על בעלה והוא שיש שני עדים לסתירה והקשה הרא"ם והא לא אתי לא כר' אליעזר ולא כר' יהושע דאי כר' יהושע האי מיעוטא דבה למעט קינוי וסתירה הוא ולא סתירה לבדה ואי כר' אליעזר למעט קינוי לחודיה הוא ולא למעט סתירה עכ"ל ונ"ל דאינה קושיא דרש"י הולך לפי שיטתו בכל מקום שהוא מפרש פשטיה דקרא ופשטיה דקרא הכא משמע דועד אין בה קאי אוהיא נטמאה דסמיך ליה ולא אונסתרה דקודם לו אעפ"י שהוזכר בפסוק זה אבל קינוי שלא הוזכר בפסוק זה כלל פשיטא דועד אין בה ממעטו לא היה רש"י צריך לזוכרו ופירושו דקרא הכי הוא ועד אין בה שנים בטומאה אבל יש בה עד אחד בטומאה ואוסרה על בעלה ודוקא בטומאה סגי בעד אחד הואיל והיו בה קינוי וסתירה אבל הקינוי והסתירה צריכין ב' עדים ואז הם מועילים לעד אחד שתיאסר על בעלה וס"ל לרש"י כר' יהושע ולא הוצרך להזכיר קינוי דכ"ש הוא דאפי' מה שהוזכר בפסוק זה אלא שהוא רחוק ממנו ממועט כ"ש מה שלא הוזכר בפסוק זה:
פסוק טו:
רש"י כי מנחת קנאות הוא הקמח הזה קמח לשון זכר ע"כ וה"ה דטעם זה קאי ג"כ על לא יצוק עליו ולא יתן עליו דמלת עליו שהוא לשון זכר קאי ג"כ אקמח אלא שרש"י פירשו על כולם יחד:
פסוק יח:
רש"י לפני ה' בשער נקנור כו' מה שפרש"י ופרע ראש האשה קודם לפני ה' והוא מוקדם בפסוק משום דקודם ופרע וגו' יש לפרש לפני ה' יותר מבפנים אבל אחר שפי' ופרע ראש האשה שהוא כדי לבזותה ואין בזיון אלא במקום שרבים מצוים שם לכך אמר ודאי הוא שער נקנור שהוא דרך כל הנכנסים:
פסוק יט:
רש"י והשביע אותה וגו' ומה היא השבועה אם לא שכב הנקי הא אם שכב חנקי כו' ופרש"י בגמרא מדכתיב הנקי בלא יו"ד דרשינן ביה נמי חנקי מלשון חנק וקאי אואת כי שטית דבתריה כלומר הקרי קאי למעלה על אם לא שכב וגו' הנקי והכתיב קאי למטה חנקי ואת כי שטית וגו' וכתב הרג"א וז"ל ותימא לי דלא מצאנו בקרא יו"ד בהאי גוונא דהא הנקי לשון נפעל הוא ואין דרך לבא יו"ד בלשון נפעל עכ"ל ואני אומר שאין כאן תימא דודאי אין דרך לבא יו"ד בבנין זה אבל אין דרך ג"כ לבא דג"ש בנו"ן השרשית שאחר הה"א כגון בתהילים הנשא שופט הארץ שהוא מזה הבנין ואין דג"ש בנו"ן וכן הנשא בעברות צוררי ג"כ אין דג"ש בנו"ן וכיון שאין דג"ש בנו"ן קורין הה"א במשיכה כאלו כתיב אחריה יו"ד המשך וצריכין לקרות הנו"ן בקמץ אבל הנקי דהכא יש דג"ש בנו"ן שאחר הה"א וכיון שיש דג"ש בנו"ן שאחר הה"א הדג"ש מורה שאין מושכין את הה"א בקריאה כאלו כתב אחריה יו"ד רק קורין אותה בתכיפה לנו"ן כאלו היתה הנו"ן נקודה בשו"א והוא מורה לדרוש ממנה גם כן חנקי כי ה"ח וה"ה מתחלפין וא"כ הקרי הוא הנקי בקמ"ץ והכתיב שנדגש הוא חנקי בשו"א זהו כוונת רש"י בגמרא שאמר הנקי בלא יו"ד ר"ל שהדג"ש מורה שלא יקראו במשך כאלו כתיב בה יו"ד נ"ל: