פסוק ב:צו את בני' ישראל וישלחו מן וגו'. פרשה זו נכתבה אחר מנוי הלוים, לומר שאע"פ שישראל הם רחוקים אלפים אמה והלוים שומרים סביב, עכ"ז יש מי שצריך להרחיקו יותר שהוא המצורע, ואפי' הלוים שהם קרובים למשכן שהוא הזב, ואפי' הכהנים שהם יותר קרובים שהם לפנים הם ג"כ מתרחקים אם בהם טמא נפש. אלא שאין ריחוקן שוה, המצורע היה משולח חוץ לג' מחנות, וזב היה משולח חוץ ממחנה לויה ומותר במחנה ישראל, וטמא נפש שאינו משולח אלא ממחנה שכינה ומותר במחנה לויה. לומר שהקרוב קרוב אינו מרוחק כל כך, ישראל שהם קרובים לה' שנאמר לבני ישראל עם קרובו אע"פ שגרמה עונותינו ונתרחקנו מעל אדמתנו עכ"ז אין הריחוק לגמרי, כי כל מקום שגלו שכינה עמהם, ולהודיע ג"כ כמה חטא גורם, עד שלא חטאו בעגל היו כולם קבוץ אחד ויחן שם ישראל, עם אחד, ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, כמו שהכהנים מחיצתם לפנים כן היו ישראל, ואחר שחטאו נחלקו, מחנה שכינה, מחנה לויה, מחנה ישראל, ועוד אז"ל בא וראה כמה כחה של עבירה, עד שלא פשטו ידיהם בעבירה לא היו בהם זבין ומצורעים. לפי דרכנו למדנו שג' דברים אירעו בו ביום, ע"כ אמר מן המחנה בעודן חונים, וכן אז"ל כל זמן שאהל מועד נטוי תשלחו הוגלל הפרוכת הותרו זבין ומצורעים ליכנס לשם ע"כ. זהו רמז שבעת שאנו גולין שהשכינה עמנו עתה שבעונותינו הוגללו הפרכות. והיה ראוי שטמא לנפש שהוא המת שהוא אבי אבות הטומאה שישתלח חוץ לג' מחנות ואינו משולח אלא ממחנה שכינה לבד, אלא בא וראה כמה גורם החטא, שהצרעת אינה באה אלא על חטא, וכן ג"כ הזיבה הוא חולי ואין חולי בלא חטא לכך היו מביאין קרבן על טהרתם, אמנם טמא נפש לא היה מביא קרבן על טהרתו כי הוא טימא עצמו כדי לעשות מצוה, כדי לקבור מתו, א"כ מצוה עשה ולא חטא, ואם היו מרחקים אותו היה נמנע ולא היה קובר מתו, ולפי שאין שלוחן שוה אמר כל כל בין כל אחד, שאמר כל צרוע וכל זב וכל טמא ולא אמר כל צרוע וזב וטמא, וכן אמר ג' פעמים מחנה, אמר וישלחו מן המחנה כל צרוע, סתם מחנה הוא מחנה ישראל, וסמך לו צרוע, וכן צרוע מוטעם טרחא, וכל זב וכל טמא לנפש מזכר עד נקבה תשלחום אל מחוץ למחנה, כלומר מחוץ אבל לא מן המחנה לגמרי, זהו לזב שאינו משולח אלא ממחנה לויה, ולא יטמאו את מחניהם, זהו המחנה שיש בו צורך לכולם שהוא מחנה שכינה, זהו אומרו אשר אני שוכן בתוכם, וזה לטמא נפש, ולזה אמר ג' פעמים שלוח, וישלחו תשלחו תשלחום. כנגד המצורע אמר וישלחו, כנגד מחנה ישראל שהם רחוקים אלפים אמה ולזה אמר שלא לנוכח וישלחו, אבל נגד מחנה לויה ומחנה שכינה שהם קרובים אמר תשלחום לנוכח, ואמר תשלחום בלשון רבים שהוא כנגד מחנה שכינה שהוא על טמא לנפש שמצויים הרבה שהמיתה מצויה. רש"י ז"ל מחמת הקושיא שהקשינו שטמא לנפש היה מן הראוי להיותו משולח חוץ לג' מחנות לפי שהוא אב הטומאה, לזה דחק עצמו ואמר טמא לנפש לטמי נפשא דאינשא, אומר אני שהוא לשון עצמות אדם בלשון ארמי והרבה יש בבראשית רבה אדרינום שחיק טמיא. ואין נראה שאמר טמא לנפש ולא אמר טמא למת:
פסוק ב:עוד למי מצורע משתלח חוץ לג' מחנות לפי שהוציא שם רע והפריד בין איש לאשתו ובין אדם לחבירו וגרם להרוג ג' כמו שאז"ל לה"ר הורג ג' לזה ישולח חוץ לג', וזה לא ימצא אלא בלוים ורוב בישראל, הוא הפריד בין שני אחים לזה ישולח חוץ לב' מחנות ממחנה לויה וממחנה ישראל, כי במחנה שכינה שם מצויים הכהנים וא"א שימצא בהם חטא כזה כי שפתי כהן ישמרו דעת, והם מזרעו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום. וזב משולח חוץ לב' מחנות לפי שבא על חטא שהרהר ובא לידי קרי וחזר והביא עצמו לידי טומאה הרי פעמים שלש, לזה בא לו זה החולי, ולזה צריך ספירת ז' ימים, שאותו מקום הוא מעבר הזרע וזה הפריד הז' שהוא הזרע שלא זרע במקום הראוי ונעשה רע, לזה ביום הח' יביא כפרה, ולזה אמר איש איש ב' פעמים, כלומר שהיה לו להתגבר על יצרו ולהיות איש, ולזה אמר ג' פעמים זובו לומר ששינה ושילש ונעשה לו הרהור היתר. או החתים בשרו מזובו טמאתו היא, ר"ת אהב מטה, ר"ל שאוהב שכיבת המטה להוציא שכבת זרע, לזה כל המשכב אשר ישכב עליו יטמא. עוד טמא לנפש אינו מרוחק אלא ממחנה שכינה והיה ראוי שיתרחק מן הג' שהמת הוא אבי אבות הטומאה, אלא זה אינו מדבר אלא או על הכהנים או על הלוים שהם במחנה שכינה, ובודאי שאין מיתת הכהנים העומדים שם לשרת בשם ה' והלוים שהם מורי התורה שנאמר יורו משפטיך ליעקב כמיתת שאר העם על יד מלאך המות שמטמא, ולזה אמר טמא לנפש ולא אמר למת, כי במלכותא דארעא הקוסטינר של השרים אינו הקוסטינר של שאר העם:
פסוק ב:עוד אמר לנפש, לומר שזה נתעסק לתת מנות לנפש המת, שכל עוד שלא נקבר הגוף אין לנפש מרגוע אם כן אין ראוי שישולם רעה תחת טובה ויהיה נע ונד חוץ לג' מחנות ואפי' חוץ לשני מחנות. על כן נסמכה פרשה זו לפרשת דגלים לומר כי קודם שחטאו היו מחנה אחת כמו שאמרנו אבל אחר שחטאו והיו בהן זבין ומצורעים ומתים כי קודם היו בני חורין ממלאך המות כמו שאז"ל חרות על הלוחות חרות ממלאך המות שלא ימותו על ידו ויטמאם, הוצרכו להיותם ג' מחנות:
פסוק ד:ויעשו כן בני ישראל וישלחו וגו' כאשר דבר ה' אל משה. בשבתן של ישראל דבר הכתוב שלא תאמר אפילו שלא צוה ה' בזה ראוי להם לשלחם בפרט המצורע שהוא חולי מדבק, לזה אמר שלא היתה כוונתם בשילוחם אלא כאשר דבר ה', וחזר ואמר כן עשו בני ישראל, לומר שהזבין משולחים מב' מחנות ומותרים במחנה ישראל וישראל לא עכבו עליהם, לומר שאחר שהם חולים והם טמאים למה ישבו בתוכם אלא כן עשו שקבלום בסבר פנים יפות במדרש כן עשו בני ישראל, מלמד שאף הטמאים לא עכבו. ואם תאמר תינח במדבר דאיכא ג' מחנות בירושלים היכן שלוח, כבר אמרו חז"ל במדרש מפתח ירושלים ועד הר הבית מחנה ישראל, מפתח הר הבית ועד העזרה מחנה לויה, מן העזרה ולפנים מחנה שכינה:
פסוק ד:ועל דרך הסוד צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה, כלומר מגופם ד' כחות הטומאה, כמ"ש הרב ריקנטי ז"ל בפרשת בראשית ז"ל, אמרו חז"ל כי הזוהמא שהטיל הנחש בחוה נחלקה לד' רוחות, רוח שטות רוח זנות רוח חמדה רוח חטאת, כנגדן אב הטומאה ראשון שני שלישי לטומאה ובהתיחד סמאל עם הנחש אז מנפש ועד בשר יכלה ואז הוא אבי אבות הטומאה והוא המת ומשם נמשכות תאוות שאדם חוטא בזה העולם, עד כאן דבריו ז"ל. ואפשר שרמז כאן כל צרוע א' וכל זב ב' וכל טמא ג' לנפש ד', צרוע רוח שטות כי הצרעת אינה באה אלא על חטא ואין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות, זב רוח זנות שהוא האבר שזונין בו, טמא רוח חמדה, שמהחמדה אכלה הפרי וגרמה טומאה, לנפש זה רוח חטאת שהוא מכלה מנפש ועד בשר:
פסוק ו:איש או אשה כי יעשו מכל חטאות האדם וגו' בא לומר שלא יתרעמו הבריות על אדם וחוה לומר שהם הביאו מיתה לעולם, לזה אמר איש או אשה כי יעשו, יש יכולת ביד כל אחד ואחד אפי' אשה להביא מיתה לעולם אפי' לא אירע המעשה שאירע על ידי אדם ואשתו, ויותר, וזהו וחמישתו יוסף וגו', מאחר שחטאו וחזרה זוהמת הנחש א"כ יש בידם יכולת, זהו כי יעשו מכל חטאת האדם שהוא אדם ראשון, ולזה ה' דהאדם מתויגת בספר תורה. למעל מעל בה', שלא ידברו סרה על ה' לומר שאם אדם חטא כל הדורות מה חטאו, אם אומר כן משים אשם לנפשו זהו ואשמה הנפש ההיא, אלא אם עלה בדעתו לומר כן ישוב מאותה מחשבה ויתחרט ויתודה, זהו והתודו את חטאתם אשר עשו, והשיב את אשמו בראשו, כלומר יתלה הדבר על עצמו ויאמר שהוא סבב המיתה על עצמו, כמו שאז"ל אין מיתה בלא חטא, וחמישתו יוסף עליו בא לומר שאם בא לתלות על אדם הראשון לומר שהוא גרם מיתה על הבריות כי במיתתו מתו כל הגופים שהיו בו בכח, עכ"ז לא יתלה עליו אלא אחד מחומש וד' חלקים יתלה על עצמו, וזהו וחמישתו יוסף כתיב, ונתן לאשר אשם לו למי שעיקר האשם לו שהוא אדם הראשון. עוד והשיב את אשמו רמז על התשובה שהיא ראשית הכל, זהו בראשו. ואמר בראשו ולא אמר בראש לומר שיהא החטא נגד פניו כמו ושמן על ראשך אל יחסר, ולא יבקש טענות ועלילות דברים כמו אדם שאמר האשה אשר נתת עמדי וגו', אלא אדרבא אם יש מי שפתהו לעשות אותה עבירה, החומש יתלה במפתה והד' חלקים יתלה על עצמו, כי דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין,, ואם אין לאיש גואל שהוא צדיק גמור ואין לו במה לתלות שאין בידו עון אשר חטא, ידע בודאי שהמיתה היא לו לעלוי ומעלה, כי א"א לקנות אותה מעלה ואותו כבוד בהיותו בגוף כמו שאמר דוד המע"ה יקר בעיני ה' המותה לחסידיו, לא אמר המות אלא המותה שהיא מיתה ע"י ה' שהיא השכינה. זהו האשם המושב לה' כלומר שיהיה לו, מושב וקיום והעמדה, לה', ע"י הכהן גדול שהוא מיכאל שהקריב נשמתו על מזבח העליון אשר לפני ה', מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו, כלומר המיתה היא לו למעלה ומלבד זה יהיה כפרה על דורו וזהו אשר יכפר בו עליו. איל בגי' א"ם, היא אמה עילאה ששם הוא סוד הכפורים:
פסוק ו:ובזוהר ז"ל כך מאן דעבר על פקודי אוריתא כביכול פגים הוא לעילא פגים הוא לתתא פגים לגרמיה פגים לכל עלמא ועל דא כתיב איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם וגו' ת"ח כתיב והמה כאדם עברו ברית אדם עבר על פקודא חד דאורייתא גרים ליה לגרמיה מותא פגים לכל עלמא פגים לעילא פגים לתתא וההוא חובא תליא עד דיקים קב"ה עלמא כמלקדמין ויתעבר ההוא פגימו מעלמא היינו דכתיב בלע המות לנצח בגיני כך כי יעשו מכל חטאת האדם האדם כתיב ולא אדם דא אדם קדמאה, למעל מעל בה' מאן דינקין מרחמי ינקין מדינא הוא גרים פגימו ועל דא רחמנא לשיזבן מחייבי עלמא ומפגימו דילהון כמה זכאי מסתלקין בגינייהו וי לכל מאן דגרים פגימו לעילא ותתא, ואע"ג דאבאיש עלמא אית ליה תשובה דהא כתיב איש או אשה וגו' והתודו את חטאתם אשר עשו והשיב דא מהניא להו בגין דמאן דעביד תשובה כביכול הוא עביד ליה ממש דההוא פגימו דפגים לעילא את לתתא אתקין לגרמיה אתקין לכל עלמא ע"כ לזה אמר למעל מעל ב' מעילות פגים לעילא פגים לתתא וכל תרומה וגו' אשר יקריבו לכהן לו יהיה, לומר שלא יקשה עליו נתינתו לכהן לפי שלא נתקרב על גבי המזבח אלא יחשוב שהוא נותנם לעצמו, זהו לו יהיה, לעצמו יהיה, זהו שאמר ג"כ ואיש את קדשיו לו יהיו, שכל מה שמקדיש יחשוב בעצמו שמקדישם לעצמו, איש אשר יתן לכהן לו יהיה לעתיד, אולי יהיה הוא כהן שנאמר וגם מהם אקח לכהנים והם גנוזים לו. ורז"ל אמרו ואיש קדשיו לו יהיו, שאם הקדיש שום דבר ולא נתנו לא יהיה לו בביתו כי אם אותו דבר, זהו ואיש את קדשיו שעכבם לעצמו לו יהיו שיעני ויצטרך להם, וכן לכהן לו יהיה שיהיה הוא כהן, כמו אותו מעשה של אותו חסיד ע"ה שצוה לבנו שיהיה זהיר במעשרות והיתה לו שדה שהיא מוציאה ח' כורים של מעשר והוא מיעט בהוצאת מעשר כל כך עד שלא היתה מוציאה אלא שעור מעשר ובאו בני משפחתו לנחמו ולומר שעשאו הקב"ה כהן. ואם יתן יהיה לו ממון הרבה:
פסוק יב:איש איש כי תשטה אשתו. נסמכה פרש' זו לפרשה איש או אשה כי יעשו מכל חטאות האדם למעל מעל בה', לומר שחטא חוה היה סיבה לאדם, כן פעמים שהאיש הוא סיבה לאשה שתשטה שהוא מעל בזוגתו כן היא תמעול בו, ולזה רמז ומעלה בו, למה לפי שהוא מעל בה כן מעלה בו, זהו ברמז. אבל מה שאמר איש איש לומר שיתגבר על יצרו שלא יחפה עליה, ובפרט אם הוא קרובתו או בת אחותו או אם יש לו בנים ממנה יקשה בעיניו להשקותה, לזה כפל ואמר איש איש, לומר שיתגבר על יצרו ולא ישמע שום טענה כדי שלא יהיה שמץ פסול בזרעו, ולמה דבר אל בני ישראל שיהיו בניו כבני ישראל שלא היה בהם שמץ פסול והואיל שזנתה ונטתה מן הדרך ובגדה בו והיא אשת נעוריו ולא כרתה לו ברית והוא עשאה כלי, וזהו שאמר אשתו שהוא עשאה אשה לו א"כ לא ירחם עליה לומר שהיא אשתו אלא והביא האיש את אשתו, אפי' שהיא אשתו ראשונה שלא נשא אשה אחרת מעולם ואשת נעורים כי תמאס, עכ"ז יביאנה, למה ומעלה בו מעל, המעל שעשתה לא באישה בלבד מעלה אלא גם בהקב"ה שזווגה עמו, ומ' יום קודם יצירתו הכריז ואמר בת פלוני לפלוני אם כן ראויה למיתה כזו, לפי שהיא נבנית מעצמו ומאיבריו והיא הפרידתם שנדבקה באחר אם כן יפלו איבריה, וצבתה בטנה לפי שאין פרי בטנה של אשה מתברך אלא מפרי בטנו של איש, כמו שאז"ל וברך פרי בטנך פרי בטנה לא נאמר אלא פרי בטנך לומר שאין פרי בטנה של אשה מתברך אלא מפרי בטנו של איש, וזו רצתה להתברך מפרי בטנו של אחר לזה וצבתה בטנה, ונפלה ירכה לפי שבנין הגוף הוא על הירכים, ומה שאמר ירכה לשון יחיד לפי שהיא נפרדה ממנו ונשאר חצי גוף:
פסוק יב:ובזוהר מאי איש איש דהא בחד סגי הא אוקמוה אבל איש איש משמע איש דאיהו איש וקיים קרא שתה מים מבורך וגו' כדין הוא איש. והוא קרוב למה שאז"ל ונקה האיש מעון בזמן שהאיש מניקה מעון המים בודקים את אשתו כו'. וא"ת מה נשתנית זו מאשת איש המזנה שמיתתה בחנק שנאמר מות יומת הנואף והנואפת וקבלו רז"ל שהיא בחנק וזו ג"כ היא אשת איש למה מיתתה מיתה מנוולת כזו, אלא אשת איש לא היו חונקים אותה אלא אם כן התרו בה כשאר הרוגי ב"ד שכולם בהתראה ובלא התראה אינם חייבים מיתה, ואשת איש התרו בה וקבלה ההתראה ולא נתביישה מבני אדם והשויתה עבד לרבו, אבל זו עשתה בסתר וחלקה כבוד לעבד יותר מרבו וגנבה עין של מעלה שנאמר הוו המעמיקים מה' לסתיר עצה והיה במחשך מעשיהם ויאמרו מי רואנו ומי ידענו, זהו ונעלם מעיני אישה ונסתרה מהקב"ה היא עשתה בסתר והקב"ה פרסמה בגלוי, כמאמרם ז"ל המחלל שם שמים בסתר נפרעים ממנו בגלוי,:
פסוק יג:ושכב איש אותה וגו' והיא נטמאה וגו' והיא לא נתפשה, והיא והיא למה אלא לומר שאפילו לא היתה השכיבה ברצון אלא תחילתה באונס וסופה ברצון לזה אמר ושכב איש אותה והיא נטמאה משמע בעל כרחה והיא לא נתפשה בסוף:
פסוק יג:או אפשר לומר שהיו ב' בעילות ראשונה באונס ואחרונה ברצון. לזה אמר ב"פ ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והיא לא נטמאה, ופירוש הפסוק כן, תדע למה עבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והיא נטמאה, לפי שעבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו מפעם ראשונה שהיתה באונס והיא לא נטמאה שאינה אסורה לבעלה, אלא בשניה הוחזקה הראשונה לקנא גם עליה והיתה רוח הקנאה מקשקשת בו לפי שרצה הקב"ה לפרסמה על שהעלימה עין של מעלה:
פסוק יד:ועוד ועבר עליו רוח קנאה, כפי הענין כן היא הקנאה אם נטמאה תהיה הקנאה בחמה עזה כי היא סבה לגלות הדבר, זהו אומרו והיא נטמאה ואם לא תהיה כן היא סיבה לתת לה זרע, ולזה אמר ב"פ ועבר עליו רוח קנאה. ועבר עליו רוח, ס"ת רוח, לומר שרוח אחרת היא העוברת לא רוח הבעל, או לגלות את חרפתה ולנקותו מעון, או לטובתה לתת לה בן, זהו מנחת זכרון שיעלה זכרונה כמו ויזכור ה' את רחל ויפתח את רחמה, או מזכרת עון:
פסוק טו:והביא האיש את אשתו אל הכהן. למה אל הכהן יביאה לפני, ב"ד הגדול שהן ממונים על דיני נפשות, אלא אל הכהן במלואו כזה ה"ה כ"ף ה"א נו"ן בגי' ברך, ומה שמלוי ה' בה"ה וה' בא', כבר ידעת שיש הפרש בין הה' ראשונה להה' אחרונה, פי' הכהן המברך, ומה היא הברכה שמברך הכהן יברכך בבנים וישמרך בבנות שלא יבאו לידי זנות, לזה עליו מוטל הבדיקה והוא יכתוב השם והוא ימחה כדי שיזהר לכוין בברכתו שלא יבאו לידי כך:
פסוק טו:ובזוהר והביא האיש את אשתו אל הכהן, אמאי אל הכהן רזא דמלא בגין דכהנא שושבינא איהו דמטרוניתא, הכא אית לאסתכלא הא כתיב ושחט את בן הבקר ושחט אחרא ולא כהנא דכהנא אסיר ליה בדינא בגין דלא יפגום ההוא אתר דאחיד ביה ואת אמרת והביא האיש את אשתו אל הכהן למידן דינהא, אלא ודאי כהנא לדא בגין דאיהו שושבינא דמטרוניתא וכל נשי עלמא מתברכן בכ"י וע"ד אתתא דלתתא מתברכא בז' ברכות ואחידת בה בכ"י וכהנא קאי לאתקנא מלין דמטרוניתא בגיני כך כהנא ולא אחרא ואי תימא דאיהו עביד דינא לאו הכי דאיהו לאסגאה שלמא קא אשתדל בהאי ולאסגאה חסד דאי ההיא אתתא אשתכחת זכאה אסגי שלמא בהו ולא עוד אלא דמתעברא בברא דכר ואתעביד שלמא על ידוי ואי לא אשתכחת זכאה איהו לא עביד דינא אלא שמא דקא שקרת ביה איהו עביד דינא והוא בדיק לה, ות"ח כהנא לא עייל גרמיה להאי אלא כד היא יהבת גרמה לזנאה זמנא ותרי שאיל לה כיון דאיהו בעיא לאשתכחא זכאה כהנא עביד עובדא לאסגאה שלמא ע"כ:
פסוק טו:והביא האיש את אשתו, ס"ת אשתו לומר שהזנאי אם לא טימאה והוא היה סבה שקנא לה בעלה והשקה יהיה סבה שגם הוא יביא אשתו לידי כך מדה כנגד מדה לזה אשתו אשתו ב"פ:
פסוק טו:והביא את קרבנה עליה, פירוש מי שהוא ממונה עליה שהיא עשירית שהיא כ"י שהיא עשירית לפי שעל ידה נגמרו הנישואין ע"י ז' ברכות. האפה בגימטריא א"ץ, חבור ב' שמות שעולין א"ץ. קמח שערים, קמח שערים שעל ידה נגמר המקח, לזה מביאה לפניה שלא יהיה מקח טעות, וצריכה לברר המקח. לזה לא יצוק עליו שמן ולא יתן עליו לבונה לומר שלא ידון אותו בפשרה שהוא רחמים אלא בדין. מנחת קנאת כתיב קנאת ה' צבאות תעשה זאת:
פסוק טו:וכתב הרב ריקנטי ז"ל אמר עליה כי הקרבן בא בשבילה, וטעם היותה קמח שערים שתהיה שערת ה' חמה יוצאה ושער מתחולל על ראשה יחול, וזה טעם קמח ולא סלת. והנה הקרבן מתעלה למה"ד זהו מאמרם בסוטה כשם שמעשיה מעשה בהמה כך קרבנה מאכל בהמה, והבן זה מפסוק אדם ובהמה תושיע ה', שפירושו אדם שהוא מ"ה, ובהמה שהיא כ"י, ב"ה א"ה, אם כן מאכל בהמה שהבהמה תדין ותכלה בה:
פסוק טו:עוד טעם אחר למה קמח שעורים, לפי שהשעורה אין עליה שום קליפה כמו החטה שיש עליה ז' קליפות אבל השעורה היא מראה עצמה בעזות בלא שום קליפה, כמו עשו שהוא איש שעיר שהעיז פניו לפני אביו ואמר אני בנך בכורך עשו, וזו גם כן העזה פניה וישבה בגלוי פנים על פתח ביתה, לזה תביא שעורים שהם בגלוי בעזות פנים:
פסוק יז:ולקח הכהן מים קדושים בכלי חרש ומן העפר. היא טימאה ד' יסודותיה לזה ילקו הד' יסודות, יסוד הרוח ועבר עליו רוח קנאה, יסוד המים והעפר זהו ולקח מים קדושים ומן העפר, ויסוד האש גומרת כי לזה רמז בכלי חרש כי כלי חרש הוא נבקע מפני האש כן זו נבקעת:
פסוק יז:או נאמר למה מים ועפר, לפי שהאדם יש בו ב' יסודות עליונים שהם רוח ואש, וב' תחתונים שהם מים ועפר, וכשהוא חוטא הוא חוטא בתחתונים והן סבת החטא לזה ילקו, ורז"ל אמרו, למה מים ועפר מים ממקום שבאתה ועפר למקום שהיא הולכת, כלומר שלא נסתכלה בג' דברים שאמר התנא מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן, דין, וכנגד זו והעמיד הכהן את האשה לפני ה', ולזה היו ג' דברים מים עפר וכתיבת המגלה, ובמסכת סוטה אמר רבא מפני מה אמרה תורה הבא עפר לסוטה זכתה יצא ממנה בן כאברהם שנאמר בו ואנכי עפר ואפר, לא זכתה תחזור לעפרה ע"כ. וזהו אשר יהיה, אם זכתה יהיה לה זרע שיהיה לו אושר והויה כאברהם שנאמר בו ואברהם היו יהיה, כי מלת אשר יהיה מיותרת ויספיק שיאמר ומן העפר שבקרקע המשכן, אלא לדרשה קא אתי. ורבינו בחיי ז"ל כתב, אם תשכיל היטב במה שאמר בכלי חרש תמצא שיש בו רמז שלא תזכה לקום עמו בתחיית המתים אך תהיה כחרש הנשבר שאין לו תקנה, ואם זנתה תאבד מן העוה"ז ומן העוה"ב, והמזנה תחת בעלה כעובד ב' רשויות, ועל כן אמר בכלי חרש ולא אמר בכלי זכוכית שזכוכית יש לו תקנה על ידי נפיחה והמתים עתידין לחיות מק"ו מזכוכית, וזהו סוד מה שדרשו אמן מאיש זה אמן מאיש אחר, כלומר אמן מאיש זה שהיה בן זוגה בנשמה ובגוף, אמן מאיש אחר שהיתה ממנו שתכרת נפשה מחבורם ולא תהיה עם אחד מהם והבן זה, ע"כ. ולזה נאמר ומעלה בו מעל, מעילה בגוף ונפש, ומעלה בו בתחייה מעילה גדולה שישאר חצי גוף שנפרדה ממנו, וכן ומעלה מעל בגימ' פרוד ע"ה, בו ע"ה ט' אדם במ"ק ט':
פסוק יח:ופרע את ראש האשה, היא לא עשתה חשבוי ממי שהוא על ראשה, כמו שאמרו בזוהר החכם עיניו בראשו על השכינה שהיא על ראשו, ועל זה נאמר ושמן על ראשך אל יחסר, לזה ופרע את ראשה. וזה קודם כל דבר, שאם היה מורא ה' עליה לא היתה חוטאת. ונתן על כפיה את מנחת הזכרון וביד הכהן יהיו מי המרים, כמו שאמרו בזוהר כהנא קאים לאסגאה שלמא לא למעבד דינא, לזה אמר מנחת הזכרון, מנחת קנאות היו בידיה, אבל הכהן בידו היו מי המרים, כמ"ש הרב ריקאנטי, כי הצורך במים שאם תהיה נקיה יתגברו מימי החסד ותתעבר מכחם, והצורך בעפר שאם תהיה טמאה תתעבר מדת הדין עליה לדונה ע"כ. א"כ המים שהם לצורך הנקיון יהיו ביד הכהן שהוא איש חסד. המרים בגימ' רצה, שהם לרצות לו לעשות דין, כי הדין בא כמו שאמרו בזוהר שמא דשקרת ביה הוא עביד דינא, ולזה אמר המים המאררים, לא אמר ארורים, כי הם קדושים אלא מאררים לאחרים, וכן אמר התרגום מלטטיא ולא ליטיא:
פסוק יט:והשביע אותה הכהן וגו' ואמר אם לא שכב איש אותך וגו' ואם לא שטית טומאה תחת אישך הנקי. הנה הכהן שהוא איש חסד ולאסגאה שלמא קא אתי לזה מתחיל בלא, אם לא שכב ואם לא שטית הנקי אינו מקדים הפורענות ואומר ואם שטית אלא מקדים הלא תחלה, ולא פעם אחת אלא שתי פעמים, אם לא שכב ואם לא שטית, לומר שלא יהיה דבר זה שבנות ישראל יעשו כן. ואמר האלה, לומר שאם אחר ששתתה שלא יתגאה לבה ויפתנה יצרה לזנות לומר שכבר הורגלה בזה, לזה אומר לה הנקי ממי המרים המאררים האלה. ואת כי שטית, לא אמר אם שטית כמו שאמר בלא, אם לא שכב וגו', לפי שאין מוחין שם ה' אלא על הודאי לא על הספק, כי הספק הוא לנו אבל להקב"ה הוא ודאי:
פסוק כא:והשביע הכהן את האשה. כבר אמר לעיל והשביע אותה הכהן למה חזר פעם אחרת והשביע הכהן את האשה, אלא בא לומר שאחר שהיו כותבין שלשים תיבות קודם שיכתוב הארבעה ועשרים תיבות האחרים אשר במגילת סוטה שהם נ"ד תיבות, וקודם שיכתוב ה' היה חוזר עליה הכהן ואומר לה תני כבוד לה', אולי תודה ולא יכתוב שם ה' לבטלה, לזה קודם שיכתוב יתן ה' אמר והשביע לומר שחוזר עליה כמו שאמרנו, ומניח מלכתוב יתן, כמו שהוא הדין בכותב ספר תורה שלא יטבול הקולמוס בתחלת כתיבת ה' אלא יניח ב' או ג' אותיות ואח"כ יכתוב ה' כדי שלא יבא לידי מחיקה אם יהיה על הקולמוס דיו הרבה, לזה היה מניח יתן, ולא היה מניח בשם. והיה כותב נ"ד תיבות, לומר שתוקף הדין שבתוך שם הכנוי היה פועל בה. ומתחיל בה באל"ף אם לא שכב וגו' ומסיים בכ"ף ולנפיל ירך, לומר שמשקבלה עונשה נתכפר לה דין ברחמים, לזה רומז א"ך. וכן כשהיה כותב, קודם שיכתוב ה' היה חוזר אם לא כמ"ש ומסיים בך' מבלעדי אישך א"ך, והבן:
פסוק כב:ובאו המים המאררים האלה וגו' לצבות בטן ולנפיל ירך. כבר אמר בתת ה' את ירכך נפלת ואת בטנך צבה, למה חזר ואמר לצבות בטן ולנפיל ירך, אלא כאן רמז למה שאמרו חז"ל כשם שהמים בודקים אותה כך בודקין את הנואף, לזה אומר לה הכהן ובאו המים המאררים האלה במעיך לצבות בטן לא בטנך לבד אלא בטן, ולנפיל ירך לא ירכך לבד אלא ירך של נואף. ולזה לא אמר ובאו המים המרים המאררים אלת המאררים לבד, שהם מאררים לה ולו. וכן המאררי"ם בגימ' ב' פעמים רמ"ח, לרמוז על רמ"ח אברים שלו ושלה:
פסוק כח:ואם לא נטמאת האשה וטהורה הוא. למה אמר וטהורה ואין הכוונה אלא על הטומאה לא על הטהרה, אלא כאן רמז מה שאחז"ל שאם היתה עקרה היא נפקדת, לזה אמר וטהורה היא כשהאשה נפסק דם נדתה ונטהרה מיד היא מתעברת, א"כ טהרה זו היא לעיבור. ונזרעה זרע, לומר שתלד בן זכר ולא נקבה שאינה נקראת זרע, שאינה יורשת אלא כשאין זכר ע"י העברה, שנא' ואם אין לו בן והעברתם וגו', ואחז"ל כל מי שאינו מניח בן הקב"ה מתמלא עליו עברה. זרע עם המלה והכולל בגימ' בן זכר, שהמקום פורע לה תחת גמולה:
פסוק כח:ובענין כתיבת הב' שמות שהיה הכהן כותב שהן יתן ה' אותך וגו' בתת ה' את ירכך וגו', מצאתי כתוב שכך היה כותב הלא שהיה נקרא הוי"ה, גם למפרע היה נקרא הוי"ה אלא ה"א נקרא יו"ד וכשהיה מקיף המגלה גב היו"ד היא ה"א. ובזה תבין מאמר הזוהר זה לשונו, כהנא כתיב שמא קדישא חד זימנא בארח מישר לבתר כתיב ליה למפרע אתוון טריסין בטהירין דינא בדינא רחמי ברחמי רחמי בדינא ודינא ברחמי אשתכחת זכאה אתוון רחמי אשתכחו ודינין סלקין לא אשתכחת כדקא יאות רחמי סלקין ודינא אשתארו וכדין דינא אתעביד ע"כ. א"כ אתוון טריסין בטהירין, רוצה לומר שגב זו היא גב זו אלא שמכאן נקראת יו"ד ומכאן ה"א, ומה שהוא מכאן ראש הוא סוף מכאן, וכל הפוך מורה דין. ובשם בתת ה' היה כותב שם הוי"ה מלפנים ושם הכנוי למפרע (כזה). ועבר עלי אדם אחד שהיו אומרים עליו שהוא מקובל ואמר שגם שם הב' היה כתוב הוי"ה למפרע ג"כ אלא שהיה כתוב יו"ד כנגד יו"ד **(עיין בזהר דפוס ווילנא, ובהגהות מהרח"ו, ושביבי אש:)** ודע והבן שיש בין שם לשם ששה תיבות אלו, אותך לאלה ולשבועה בתוך עמך בתת, לומר שהוא"ו שהוא הברית נוקמת נקם ברית, לפי שבא לה החטא ע"י הברית. ומתחיל באל"ף אותך, ומסיים בתי"ו בתת, ויש באלו הששה תיבות כ"ד אותיות, כל זה לומר שכ"ב אותיות שבכ"ד ספרים כלם פועלים בשניהם, ואולי לזה הם ב' שמות. ומה שאמרו בזוהר כהנא כתיב שמא קדישא באורח מישר, הוא לפי שהוא מתחיל בלא, שאמר אם לא שכב איש אותך הנקי וגו' לזה היה כותב השם בארח מישר קודם, ולבתר אמר ואת כי שטית ובאו המים וגו' כתיב לה למפרע, שכל הפוך מורה דין, באתוון טריסין וכו', זהו פירוש למפרע, בתת ה' את ירכך נפלת היינו דינא בדינא, שהיה מתכוון בקריאה בכנוי, ובכתיבתו באתוון טריסין למפרע מה"א ליו"ד, וזהו רחמי לדינא בארח מישר רחמי ובאתוון טריסין דינא, דינא ברחמי שמתחיל באל"ף ומסיים בכ"ף שהם שם הרחמים והוא דינא, שהן נ"ד תיבות, ואמרה האשה אמן אמן ב"פ, לפי שהכהן היה כותב ב' שמות באתוון טריסין, אחד לעשות דין בה ואחד לעשות דין בנואף, לזה ב"פ אמן, אל"ף מ"ם נו"ן, אל"ף מ"ם נו"ן, בגימ' הוי"ה דיין דן אמת עם הכולל, שהיתה מצדקת עליה הדין, ואמרה ב"פ, דין לה ולו כמ"ש:
פסוק כח:ואם לא נטמאה האשה ונקתה, דגושה לומר שמנקה ג"כ לנחשד, לזה אמר ואם לא נטמאה על עצמה וטהורה מהנחשד, ונזרעה לעצמה זרע לנחשד, שגם הוא אם לא היה מוליד, מכאן ולהלאה הוא מוליד, ואם היה מוליד נקבות יוליד זכרים. וכן בהתחלה כשהיה כותב אם לא שכב ואם לא שטית ב"פ אם אם לה ולנחשד. הנקי לאחרים, ממי המרים לה, המאררים לאחרים:
פסוק כח:ונכתבה פרשה זו בתורה רמז על ישראל שהניחו להקב"ה והלכו אחר הבעלים ואחר ע"ז, וכן אמר הקב"ה לישראל איש כי תשטה אשתו הלא יעבור עליו רוח קנאה ויקנא על אשתו והיא נטמאה או יעבור עליו רוח קנאה והיא לא נטמאה, ואתם שודאי נטמאתם ועבדתם כמה ע"ז ואיך לא אקנא. והביא האיש זה הקב"ה, את אשתו אלו ישראל, אל הכהן זה ירמיה הנביא. והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה, שהתרה בהם ואמר שובו בנים שובו איש מדרכו הרעה ואם לא הנני מביא עליכם את הרעה. ולקח הכהן מים קדושים בכלי חרש, שאמר הקב"ה לירמיה הלוך וקנית בקבוק יוצר חרש ושברת הבקבוק ואמרת ככה אשבור את העם הזה וגו'. והשקה את האשה שנאמר הנני מאכיל את העם הזה לענה והשקיתים מי רוש. ואת כי שטית תחת אישך וכי נטמאת, וכן אמר הנביא ירמיה איך תאמרי א נטמאתי אחר הבעלים לא הלכתי ראי דרכך בגי דעי מה עשית. ויתן איש בך את שכבתו, איש זה הוא איש בליעל הוא יצרא דע"ז, וכן בירמיה ואת זנית רעים רבים ושובי אלי. וכתב את האלות האלה, ובירמיה אמר קח לך מגלת ספר וכתבת עליהם את כל הדברים אשר דברתי אולי ישמעו בית יהודה את כל הרעה אולי ישובו. ומחה אל מי המרים, ובירמיה כתיב ויהי כקרוא וגו' שלשה דלתות וארבעה ויקרעה בתער הסופר והשלך אל האח עד תום כל המגלה על האש אשר על האח. בתת ה' את ירכך נפלת ואת בטנך צבה, ובירמיה נאמר והיתה נבלת העם הזה מאכל לעוף השמים ולבהמת הארץ. וצבתה בטנה, זה מקדש ראשון ונפלה ירכה, זה מקדש שני:
פסוק כח:עוד אפשר לפרש פרשה זו על ערב רב שעשו העגל, זהו איש איש, איש אלו ישראל, איש אלו ערב רב, לזה ב"פ איש. כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל, לישראל בתמיה, לערב רב בניחותא. ושכב איש אותה, אלו ערב רב שהסיתו לישראל. ונעלם מעיני אישה, זה משה שהוא הוציאם, לזה קראו אישה, שנעלם ממנו עד שאמר לו לך רד כי שחת עמך, מעיני אישה זה משה, נעלם מעיניו. ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו שלא יסיתוה. והיא נטמאה, אלו ע"ר, אבל ישראל אע"פ שקנא להם, זהו או עבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והיא לא נטמאה,, ידע שור קונהו, ידע העגל מי עשאו, ישראל לא ידע. והביא האיש את אשתו אל הכהן, זה אהרן הכהן. והביא את קרבנה עליה, הוא הזהב שנתנו לו, שנאמר למי זהב התפרקו ויתנו לי, זהו עשירת, כלומר מרוב העושר ומרבוי הזהב שהיה להם, וכה"א וכסף הרביתי לה וזהב עשו לבעל. קמ"ח שערי"ם, מקח רשעים. לא יצק עליו שמן ולא יתן עליו לבונה, לומר שבלא כוונתו נעשה. ולקח הכהן מים קדושים בכלי חרש, בזהר ז"ל ר' אלעזר פתח ואמר ויבאו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה, ממרה הא אוקמוה, אבל תווהנא איך בני נשא לא מסתכלין ולא משתדלין במלי דאורייתא הכא אית לאסתכלא אמאי כתיב הכא שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו, אבל ודאי רזא דמלא דהכא על דא הוה בגין דמצראי הוו אמרי דבנייהו דישראל הוו מנייהו והוו כמה בישראל דחשדין נשייהו בדא, עד דקב"ה מטא לון להאי אתר ובעא למבדק לון, מה כתיב ויבאו מרתה וגו' ויצעק אל ה' וגו', אמר הקב"ה למשה משה מה את בעי הא כמה חבילין קיימי גבייהו הכא ואנא בעינא למדבק נשיהון דישראל הכא, כתוב שמא קדישא ורמי למיא ויבדקון כלהון נשיין וגוברין ולא יהא לעז על בני, ועד דיבדקון כלהו הכא לא אשרי שמי עלייהו, מיד ויורהו ה' עץ וישלך אל המים דא שמא קדישא ההוא דהוה כתב כהנא למבדק נשיהון דישראל כדין שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו, ואי תימא נשיהון דישראל יאות, גוברין אמאי, אלא אוף אינון בעיין דלא אסתאבו בנשיהון דמצראי, ונשיהון דישראל לא אסתאבו במצראי כל אינון שנין דהוו בינייהו, וכלהו נפקי גוברין ונשין זכאין, ואשתכחו זרעא דישראל קדישין זכאין, כדין קב"ה אשרי שמיה בינייהו, ועל דא על מיא ודאי שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו, אוף הכא במיא בדיק כהנא לאנתתא ובשמא קדישא ע"כ. ומן העפר זהו ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל לקחתי ואשרוף אותו באש ואכות אותו טחון היטב עד אשר דק לעפר. והעמיד הכהן את האשה ופרע את ראש האשה, אלו ישראל, לומר שאין בהם שום דופי. ונתן על כפיה את מנחת זכרון, שיעלה זכרונם לטובה לפני הקב"ה, וביד הכהן יהיו מי המרים, לא בידה. והשביע הכהן את האשה, אלו ישראל, היא השבועה שיש לו להקב"ה עם ישראל שלא ימירוהו באל אחר. ואמר אל האשה אם לא שכב איש וגו', אם זה הוא ודאי כמו אם כסף תלוה, וכמו אם מזבח אבנים תעשה לי, וכמו ואם יהיה היובל, לומר שודאי לא שכב איש שהוא בליעל יצרא דע"ז, ואם לא שטית טומאה, הוא יצה"ר דעריות. הנקי ממי המרים, מקללות שבתורת כהנים ושבמשנה תורה שהם כתובים בתורה שנמשלה למים. ואת, לערב רב. כי שטית תחת אישך שהוא משה שלא קבלי צוויו ויתן איש בך, איש בליעל, סמאל. את שכבתו, שנסתו אל דבריו ונטמאו. יתן ה'. אותך לאלה, שיחולו עליהם כל הקללות הכתובות. בתת ה' את ירכך, מלבד מה שמתו בתבערה ובמסה ובקברות התאוה, זהו את ירכך נפלת. ואת בטנך צבה מלבד מה שמתו במי מרה. זאת תורת הקנאות, לומר שהכל רמוז בתורה. ונקה האיש מעון, זה משה הוא מנוקה מעון על שהוציאם מארץ מצרים. והאשה ההיא, שהם ערב רב תשא את עונה, שלא יכפר להם הקב"ה עון ההסתה שהסיתו לא בעולם הזה ולא לעוה"ב, כי על המסית אמרה תורה הלאו דלא תאבה לו ולא תשמע ולא תחוס עינך ולא תחמול ולא תכסה, וב' עשה, הרג תהרגנו, הרג בעוה"ז תהרגנו לעוה"ב, ידך תהיה בו בעוה"ז, ויד כל העם באחרונה, לזמן מלך משיחנו שיתקבצו כל ישראל, אז יכלה אותם מן העולם לקנאת ישראל שנאמר ברוח שפתיו ימית רשע כולם כאחד:
