פסוק ב:פ דק"ל למה לא צוה להם פרשה זו מיד כשהוקם המשכן דהא ביום שהוקם המשכן מסתמא היו עושין המחנות ואם כן מיד היה לו לצוות שישלחו כל טמא מן המחנה ומתרץ דבאמת נאמרה ביום שהוקם המשכן. ותו קשה ליה והיכן מצינו שנאמרה להם עוד איזה פרשה ביום שהוקם המשכן ומתרץ ושמונה פרשיות כו':
פסוק ב:צ מדכתיב ג' פעמים מחנה בפרשה זו:
פסוק ב:ק דכתיב גבי מצורע בדד ישב משמע שתהא ישיבתו במקום שאין שאר טמאים הולכים שם דהיינו חוץ לג' מחנות ומדכתיב ולא יטמאו את מחניהם ולא כתיב את מחנם משמע מחנה א' לזב ומחנה אחד לטמא מת ומדטמא מת מותר במחנה לוי כדלעיל שמע מינה דזב הוא במחנה ישראל:
פסוק ב:ר ואם תאמר מנא ליה לרש"י ויש לומר הא דטמא מת מותר אף בשל לוי יליף ממשה רבינו עליו השלום שהיה לוי וכתיב ויקח משה את עצמות יוסף עמו והיה נכנס במחנה לויה:
פסוק ב:ש כלומר דעת התרגום שנטמא בעצם של מת. והרא"ם פירש דהוכחתו היא שאם הוא לשון טומאה אם כן היה מחוייב שהנוגע בטמא מת יהיה אב הטומאה מדצוה לשלח הנוגע בטמא מת מחוץ למחנה כזב ומצורע שהם אב הטומאה ואין הדבר כן שהרי הנוגע בטמא מת אינו אלא ולד הטומאה הלכך על כרחך צריך לומר לטמי נפשא וכו' אינו אלא מלשון עצמות ועצם הוא אבי אבות הטומאה והנוגע בו אב הטומאה. ואם תאמר מנא ליה דלמא פירוש של פסוק שנטמא בבשר מת ולא בעצם ויש לומר דאם כן היה לו לכתוב טמא בנפש מאי טמא לנפש משמע שנטמא במה שמחובר לנפש ואיזה זה העצם הרא"ם. ועוד יש לומר מדמתרגם דמסאב לטמי נפשא לא היה לו לתרגם כי אם דמסאב לנפשא אלא לטמי עצמות משמע נראה לי:
פסוק ז:ת דממון המשתלם בראש הוא ומפרש ואיזה נקרא קרן אותו שנשבע עליו ר"ל אותו ממון שנשבע עליו לאפוקי חומש:
פסוק ז:א דק"ל למה לא כתיב לאשר גזל לו אלא לאשר אשם לו משמע למי שהקרן שלו כגון שאיש אחד הלוה לנגזל וזה בא וגזל מידו חייב ליתן למלוה שהלוה לנגזל וזהו שנקט רש"י למי שנתחייב לו ר"ל למי שנתחייב הנגזל לו:
פסוק ח:ב דקשה לרש"י כיון שגזלן כופר לו וזה שהשביעו הוא כבר מת אם כן היאך בא שזה רוצה לשלם ומתרץ כשנמלך כו':
פסוק ח:ג ואם תאמר בפרשת בהר כתיב ואיש כי לא יהיה לו גואל ופירש"י וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואל ומתרץ אלא גואל שיוכל לגאול ממכרו ר"ל דודאי יש לו גואל אלא שאין לו גואל עשיר שיוכל לגאול ממכרו ולמה לא מתרץ דמיירי בגר שאין לו יורשים כמו שמתרץ הכא. ויש לומר דהתם אי אפשר לומר בגר דהא כתיב ומכר מאחוזתו דהיינו מירושת אביו ולגר אין לו ירושה מאביו וגם הכא אי אפשר לתרץ כהתם דכל אדם רוצה לקבל האשם דהיינו קרן וחומש בין עני ובין עשיר:
פסוק ח:ד והא דלא נכתב לעיל גבי ואם אין לאיש גואל להשיב האשם ולא נכתב המושב מפני שסמך אדלעיל מיניה דכתיב והשיב את אשמו בראשו וחמישתו וגו':
פסוק ח:ה דאם לא כן אם הוא לה' אינו לכהן וכן ההיפך ואין לומר שניהם לה' האימורים והבשר לכהנים, לה' ולכהן מיבעי ליה:
פסוק ח:ו ואם תאמר דלמא לאיזה כהן שירצה אף על פי שאינו באותו משמר ויש לומר מדכתיב אחריו מלבד איל הכפורים וגו' ר"ל דזה יתן לכהן מלבד אותו איל הכפורים ואיל הכפורים נותן דוקא לכהן שבאותו משמר כדכתיב בפרשת שופטים חלק כחלק יאכלו וגו' אם כן אף קרן וחומש אינו נותן אלא לכהן שבאותו משמר:
פסוק ח:ז (פענח רזא) כי מלשון מלבד משמע שכתוב כך בתורה שחייב בה לכך צריך לומר האמור בויקרא והוצרך להזכירו פה דסלקא דעתך אמינא היכא דמחזיר הגזילה לבעלים צריך קרבן להתכפר לו מן השמים אבל היכא דיהיב ליה לכהן זה יהיה כפרתו קא משמע לן:
פסוק י:ח ר"ל שיתן לכל כהן שירצה דהוא הטובת הנאה ונוטל מישראל סלע או יותר כדי לתתם לבן בתו כהן אבל לא שיקח מהכהן איזה ממון שיתן לו המתנות לכך כתיב לו יהיה כלומר שטובת הנאה היא לבעלים:
פסוק יב:י ואף על פי שרש"י זכרונו לברכה אינו דורש הסמוכים אלא אותן שאינן נכתבו במקומן שבודאי לא נכתבו אלא לדרשא מכל מקום מאחר שאין שום דמיון בין דיני אישות לתרומה וקדשים ודאי לא נסמכו זו אצל זו אלא לדרשא. (גור אריה) פירוש דלאו סמיכות הפרשה ק"ל דאם כן למה נסמכה פרשת סוטה לקדשים מיבעי ליה כדרכו אלא ק"ל דלא ה"ל להתחיל הפרשה באיש אלא באשה לומר אשה כי תשטה ומעלה וגו' שהיא עיקר החטא לכן פירש מה כתיב למעלה וגו' שהוא עיקר החטא ע"כ איש איש מלמד שמועלת בשנים עיין שם יותר:
פסוק יב:כ כלומר שיצרם הרע מורה להם היתר וזהו השטות דאם לא כן למה חייבים מיתה כיון דשוטים היו:
פסוק יב:ל דוקא נקט רש"י מדרכי צניעות ולא אמר מדרכי תורה דמדרכי תורה משמע דודאי הוא שזינתה ואם ודאי שזינתה אין משקין אותה לכך נקט מדרכי צניעות ר"ל שראה מחבקת ומנשקת עם איש אחר וספק הוא אם זנתה:
פסוק יב:מ דק"ל ומעלה בו מעל ושכב איש משמע דב' ענינים הם לכן פירש ומהו המעל ושכב וגו' כאלו כתיב ששכב איש אותה ואין לומר ששכב איש אותה באמת דאז אין משקין אותה וסדר הכתובים כן הוא כי תשטה ועברה מדרכי צניעות ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו ואחר כך נסתרה כשיעור טומאה בין מעלה בו מעל ושכב איש אותה שכבת זרע ונעלם ממנו בין לא שכב איש אותה והיא לא נטמאת רק קנא לה אף שלא חמס בכפה והביא האיש את אשתו וגו'. הרא"ם:
פסוק יג:נ הכי גרסינן ושכב איש אותה שכבת זרע שכיבתה פוסלתה ואין שכיבת אחותה פוסלתה מבעלה (יבמות צה) פירוש כששכב בעלה עם אחותה אינה נפסלת אשתו מחמת זנות אחותה מבעלה דהוה אמינא שיפסלנה מקל וחומר ומה מי שבא על איסור קל נאסר האוסר מקום שבא על איסור חמור אינו דין שנאסר האוסר פירוש רש"י איסור קל אשת איש שיש לה היתר על ידי גט אם זנתה אשתו נאסר בה בעלה האוסרה לכל העולם מקום שבא על איסור חמור כגון אחות אשתו שאשתו אוסרת את אחותה עליו כל ימי חייה אינו דין שנאסר האוסר שתיאסר אשתו על בעלה האוסרת את אחותה לבעלה לכך נאמר אותה לומר שכיבתה פוסלתה וכו' (יבמות דף צה ע"א). וטעות נפל בדברי רש"י מפי הגאון מורינו הרב יצחק כהן זכרונו לברכה. ומצאתי כתוב דהאי מעשה בב' אחיות וכו' צריך להיות בפסוק איש איש שפירש"י שמועלת בשנים באיש של מעלה ובאיש של מטה והכי איתא במדרש באיש שלמעלה ובאיש שלמטה אמר לה הקדוש ברוך הוא באישך את משחקת שמא בי את משחקת ומעשה בשתי אחיות וכו':
פסוק יג:ס ר"ל דשני דברים הם וכולם נתמעטו מפסוק זה מעיני פרט לסומא אף על פי שיודע שזינתה הואיל ואינו רואה אינה שותה ומונעלם משמע אם היה רואה ומעמעם ששניהם יחד אין המים בודקין אותה. ומעמעם כמו גחלים עוממות והוא תרגום של כהה:
פסוק יג:ע פירוש האי והיא נטמאה דכתיב אחר ונסתרה בשיעור טומאה קמיירי שהוא כדי לצלות ביצה ולגומעה דאי סלקא דעתך נטמאה ממש הא כבר כתיב לעיל ושכב איש אותה והיינו נטמאה והיא נטמאה דכתב רחמנא למה ליה אלא לשיעור טומאה הוא דאתא:
פסוק יג:פ ואם תאמר מהיכא נשמע דיוק זה מדכתיב ועד אין בה הא קיימא לן כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים מדהוצרך הכתוב לפרט לא יקום עד אחד משמע כל עד שבתורה שנים אלא אם כן פרט בו הכתוב אחד כמו שפרש"י בפרשת שופטים ואם כן הכא כתיב עד סתם משמע שנים אין בה אבל אחד יש בה. ויש לומר דקרא ועד אין בה קאי על והיא לא נתפשה ולא על וקנא את אשתו והביא האיש את אשתו אל הכהן להשקות אותה כלומר עד אין בה שהיא לא נתפשה שאין כאן ב' עדי טומאה אלא עד אחד ראה שנטמאה אין משקין אותה אלא אסורה על בעלה (סוטה דף ב') והאי מלת הא הוא כמו והא למדת ולא דיוקא היא כי לא לדיוקא אתיא רק מסקנא דמלתא הוא הא למדת אבל יש בה וכו' ותו קשה לרש"י למה מהימן עד אחד לאוסרה על בעלה ומתרץ ועד אין בה בטומאה אבל יש עדים בסתירה והואיל ובסתירה יש שני עדים שאומרים שראינו שנסתרה עם פלוני כשיעור טומאה ועד אחד בא ואמר שנטמאת רגלים לדבר הוא דמהימן דודאי זינתה כיון שיש גם עדי סתירה לכך נכתב הקרא דועד אין בה כאן כדי ללמדך דקאי אונטמאה דלעיל כלומר שיש עדי סתירה ולכך מהימן עד אחד ואי לא נכתב כאן לא הייתי יודע שיש עדים בסתירה:
פסוק יג:צ והכי קאמר קרא ועד אין בה כלומר שנים אין בה אלא אחד והיא לא נתפשה אלא מעיד שעשתה ברצון אסורה לבעלה ודין בפני עצמו הוא:
פסוק יד:ק משמע דמקרא מסורס כמו שמפורש למעלה:
פסוק יד:ר פירוש לא שנודע לו שנטמאה ונודע לו שלא נטמאה כפי המובן מוהיא נטמאה והיא לא נטמאה דהא ונעלם מעיני אישה כתיב ודרשו רבותינו זכרנם לברכה שאם היה רואה ומעמעם אין המים בודקין אותה:
פסוק טו:ש כתב הרא"ם הרב הודיע הטעם למה מיעט סולת וחטים דאין לפרש דכוונתו להודיע שקמח ושעורים דכתיב בקרא למעט סולת וחטים שזה פשוט הוא דזיל קרי בי רב הוא:
פסוק טו:ת כלומר דשמן היינו יצהר שקרוי שמן כדכתיב דגנך ותירושך ויצהרך ויצהר הוא לשון צוהר צהרים שהוא אור:
פסוק יח:ת מסיעין לשון מעתיקין הוא:
פסוק יח:א משמע דפרע לשון סתירה הוא ואם תאמר בכל מקום פרש"י פרע דגבי ראש לשון גידול הוא לעיל בפרשת אמור לא יפרע לא יגדל ולקמן גבי נזיר. ויש לומר דגם כאן לשון גידול הוא דכששערותיה קלועים קצרים הם ואינן ארוכים וכשסותר הקליעה הם מאריכין ונמצא דסתירה זו מגדלן. וכתב הרא"ם אף על פי שהפרע בכל מקום לשון גילוי הוא כמו שכתב הרב בעצמו גבי כי פרוע הוא מגולה וכו' כמו ופרע את ראש האשה אין זה סותר מה שפירש דסותר קליעת שערה דמה שפירש הכא לאו ממלת ופרע דרש אלא מיתורא דהאשה דה"ל למכתב ופרע את ראשה דהא אאשה דלעיל קאי אלא האשה לרבות כל גופה שסותר שערה ומגלה את לבה ומרבה בקלונה ואפשר לי לומר דעל ידי הסתירה נתגלה איך ששערותיה ארוכים הם שהיו נראים מקודם שהם קצרים ודו"ק:
פסוק יח:ב והטעם במדרש משל לאחד שעבר עבירה יוצא לשוק ומתבייש ומכסה את ראשו ואת פניו כך האשה שעברה על הצווי מכסה ראשה:
פסוק יח:ג אדם גדול היה והביא דלתות נחשת מאלכסנדריא של מצרים לאותו שער ונעשו בהם נסים הרבה כדתניא במסכת יומא (דף לז):
פסוק יח:ד דאין לומר משום תנופה כמו דעל כפי אהרן ועל כפי בניו דמלואים דהתם כתיב מיד בתריה והנפת אבל הכא התחיל בהשקאת מי המרים ובשבועת האלה ואחר כך כתיב והניף וגו' אלא על כרחך כדי ליגעה וכו':
פסוק יח:ה (מהרר"ה) הא דלא פירש טעם זה לעיל שכתב גם כן ליגעה דהתם יש לומר שצוה ליגעה כדי שלא תשתה ותמות שחסה התורה עליה כיון שאין כאן עדים והתראה על הטומאה אבל כאן אי אפשר לומר כן דאין לחוש עליה כל כך כיון ששטה מדרכי צניעות ועברה על הקינוי שנסתרה אלא שחס הקדוש ברוך הוא על כבוד שמו:
פסוק יח:ו ויהיה פירוש מי המרים המים המרים ופירוש המאררים למרים להיות בפיה מרים ורעים:
פסוק יט:ז כלומר לא תאמר שישביעה בשם כמו כל שבועה שפירוש שנשבע בשם. והרא"ם פירש שלא תאמר האמירה לחוד והשבועה לחוד. אם לא שכב הנקי הא אם שכב לא תנקי ויש ספרים גורסין הא אם שכב חנקי ולכן כתיב חסר יו"ד כדי לדרוש מלשון חנק כאלו היתה בה"א שרשית וה"א וחי"ת מתחלפים ודרוש חנקי כלומר שתמות:
פסוק כ:ח דק"ל דכי משמע שודאי זינתה ואם ודאי זינתה אין משקין אותה:
פסוק כא:ט כלומר אם לא אמת מה שאמרתי יארע לי כו'. דאם לא כן יתן ה' בך אלה מיבעי ליה ולמ"ד דמלת לאלה במקום בעבור שתהיה כלי לכל מקלל ומשביע:
פסוק כב:י תוספות פרק קמא דקידושין (דף כ"ז) פירשו דמחד אמן מפיק שפיר על האלה ועל השבועה ואיש זה ואיש אחר שהרי אכל מה שכתוב בפרשה קאי ואלה ושבועה בהדיא כתיבי בפרשה וכתיב נמי תחת אישך דמשמע בין מאיש זה בין מאיש אחר ואידך אמן קאי על ארוסה ושומרת יבם דלא כתיבי בפרשה ורש"י קיצר בלשונו:
פסוק כד:כ כדכתיב והקטיר המזבחה ואחר ישקה את האשה את המים:
פסוק כד:ל דק"ל הא גם זה כתיב לעיל ובאו המים המאררים האלה לצבות בטן וגו'. ומתרץ לפי שנאמר וכו':
פסוק כד:מ לא שיבאו שם אל דברים מרים שכבר הם בבטנה דאין בבטנה דבר אחר מר:
פסוק כה:נ פירשתי בפרשת אמור:
פסוק כה:ס דילפינן יד יד משלמים דכתיב ידיו תביאנה וגו' מה להלן הבעלים מניפים עם הכהן אף כאן עם הכהן וכתיב ולקח הכהן הא כיצד אלא שהכהן מניף והיא גם כן מניפה עמו שידה למעלה משל כהן. ועוד מן מיד האשה למד זה פירוש מתחת יד האשה שידה למעלה מידו של כהן. דאם לא כן היה לו לכתוב ולקח הכהן מן האשה ולמה לי מיד:
פסוק כה:ע דקשה לרש"י דוהקריב משמע שקרב המנחה וכתיב אחר כך וקמץ הכהן מן המנחה משמע דעדיין לא נקמצה והיאך כתיב שקרב אותו קומץ שעדיין לא נקמץ ומתרץ דוהקריב לשון הגשה הוא כלומר שמגיש את המנחה בקרן מערבית דרומית:
פסוק כז:פ כלומר אצא ממנו בלא כתובה ואיני שותה אין שומעין לה כיון שנמחק השם עד שתאמר בפירוש טמאה אני אבל קודם שנמחק השם אם תאמר איני שותה ואצא בלא כתובה שומעין לה ואין משקין אותה אף על פי שאינה מודה בטומאה:
פסוק כז:צ פרש"י בפרק היה נוטל פותחין את פיה שלא בטובתה ושופכין המים לתוך גרונה עד כאן לשונו ובערוך ערך עור פירש לשון שיכור:
פסוק כז:ק ואף על פי שבקללה עצמה כתיב לצבות בטן ולנפיל ירך הבטן תחלה ואחר כך הירך ההיא לאו בבטנה וירכה של סוטה קמיירי אלא בבטנו וירכו של בועל:
פסוק כז:ר אף על פי שלעיל פירש שיהיו הכל נשבעים ביך ומקללין ביך כאן אי אפשר לפרש עכן דאם כן למה לי:
פסוק כז:ש שגנאי יותר הוא לו:
פסוק כח:ת אף על פי שלא היה צריך לומר זה דהא כל הכתוב באשה שקנא לה ונסתרה קמיירי מכל מקום איידי דבעי לפרושי וטהורה היא ממקום אחר שפירושו מהאיש שקנא לה ונסתרה עמו פירש תחלה דואם לא נטמאה מיירי בסתירת האיש שקנא לה:
פסוק כח:א שלא תאמר דונזרעה זרע נמשך אונקתה כלומר ונקתה ונזרעה ונקתה מדברים המונעים הלידה ובזה ונזרעה זרע לפיכך פירש ונקתה מהמים המאררים שהוא ענין הצלה מצביית בטן ומנפילת ירך. ופירוש ונזרעה זרע לעצמו ולא עוד אלא ונזרעה:
פסוק לא:ב מדהוצרך לכתוב ונקה האיש מעון שהיא בהיתר אצלו אחר ששתתה משמע שהסוטה קודם ששתתה אסור לבעלה:
