א וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ ב צַ֚ו אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וִֽישַׁלְּחוּ֙ מִן־הַֽמַּחֲנֶ֔ה כָּל־צָר֖וּעַ וְכָל־זָ֑ב וְכֹ֖ל טָמֵ֥א לָנָֽפֶשׁ׃ ג מִזָּכָ֤ר עַד־נְקֵבָה֙ תְּשַׁלֵּ֔חוּ אֶל־מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶ֖ה תְּשַׁלְּח֑וּם וְלֹ֤א יְטַמְּאוּ֙ אֶת־מַ֣חֲנֵיהֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י שֹׁכֵ֥ן בְּתוֹכָֽם׃ ד וַיַּֽעֲשׂוּ־כֵן֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיְשַׁלְּח֣וּ אוֹתָ֔ם אֶל־מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶ֑ה כַּאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה כֵּ֥ן עָשׂ֖וּ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ ה וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ ו דַּבֵּר֮ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ אִ֣ישׁ אֽוֹ־אִשָּׁ֗ה כִּ֤י יַעֲשׂוּ֙ מִכָּל־חַטֹּ֣את הָֽאָדָ֔ם לִמְעֹ֥ל מַ֖עַל בַּיהוָ֑ה וְאָֽשְׁמָ֖ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִֽוא׃ ז וְהִתְוַדּ֗וּ אֶֽת־חַטָּאתָם֮ אֲשֶׁ֣ר עָשׂוּ֒ וְהֵשִׁ֤יב אֶת־אֲשָׁמוֹ֙ בְּרֹאשׁ֔וֹ וַחֲמִישִׁת֖וֹ יֹסֵ֣ף עָלָ֑יו וְנָתַ֕ן לַאֲשֶׁ֖ר אָשַׁ֥ם לֽוֹ׃ ח וְאִם־אֵ֨ין לָאִ֜ישׁ גֹּאֵ֗ל לְהָשִׁ֤יב הָאָשָׁם֙ אֵלָ֔יו הָאָשָׁ֛ם הַמּוּשָׁ֥ב לַיהוָ֖ה לַכֹּהֵ֑ן מִלְּבַ֗ד אֵ֚יל הַכִּפֻּרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר יְכַפֶּר־בּ֖וֹ עָלָֽיו׃ ט וְכָל־תְּרוּמָ֞ה לְכָל־קָדְשֵׁ֧י בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֲשֶׁר־יַקְרִ֥יבוּ לַכֹּהֵ֖ן ל֥וֹ יִהְיֶֽה׃ י וְאִ֥ישׁ אֶת־קֳדָשָׁ֖יו ל֣וֹ יִהְי֑וּ אִ֛ישׁ אֲשֶׁר־יִתֵּ֥ן לַכֹּהֵ֖ן ל֥וֹ יִהְיֶֽה׃ יא וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ יב דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אִ֥ישׁ אִישׁ֙ כִּֽי־תִשְׂטֶ֣ה אִשְׁתּ֔וֹ וּמָעֲלָ֥ה ב֖וֹ מָֽעַל׃ יג וְשָׁכַ֨ב אִ֣ישׁ אֹתָהּ֮ שִׁכְבַת־זֶרַע֒ וְנֶעְלַם֙ מֵעֵינֵ֣י אִישָׁ֔הּ וְנִסְתְּרָ֖ה וְהִ֣יא נִטְמָ֑אָה וְעֵד֙ אֵ֣ין בָּ֔הּ וְהִ֖וא לֹ֥א נִתְפָּֽשָׂה׃ יד וְעָבַ֨ר עָלָ֧יו רֽוּחַ־קִנְאָ֛ה וְקִנֵּ֥א אֶת־אִשְׁתּ֖וֹ וְהִ֣וא נִטְמָ֑אָה אוֹ־עָבַ֨ר עָלָ֤יו רֽוּחַ־קִנְאָה֙ וְקִנֵּ֣א אֶת־אִשְׁתּ֔וֹ וְהִ֖יא לֹ֥א נִטְמָֽאָה׃ טו וְהֵבִ֨יא הָאִ֣ישׁ אֶת־אִשְׁתּוֹ֮ אֶל־הַכֹּהֵן֒ וְהֵבִ֤יא אֶת־קָרְבָּנָהּ֙ עָלֶ֔יהָ עֲשִׂירִ֥ת הָאֵיפָ֖ה קֶ֣מַח שְׂעֹרִ֑ים לֹֽא־יִצֹ֨ק עָלָ֜יו שֶׁ֗מֶן וְלֹֽא־יִתֵּ֤ן עָלָיו֙ לְבֹנָ֔ה כִּֽי־מִנְחַ֤ת קְנָאֹת֙ ה֔וּא מִנְחַ֥ת זִכָּר֖וֹן מַזְכֶּ֥רֶת עָוֺֽן׃ טז וְהִקְרִ֥יב אֹתָ֖הּ הַכֹּהֵ֑ן וְהֶֽעֱמִדָ֖הּ לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃ יז וְלָקַ֧ח הַכֹּהֵ֛ן מַ֥יִם קְדֹשִׁ֖ים בִּכְלִי־חָ֑רֶשׂ וּמִן־הֶֽעָפָ֗ר אֲשֶׁ֤ר יִהְיֶה֙ בְּקַרְקַ֣ע הַמִּשְׁכָּ֔ן יִקַּ֥ח הַכֹּהֵ֖ן וְנָתַ֥ן אֶל־הַמָּֽיִם׃ יח וְהֶעֱמִ֨יד הַכֹּהֵ֥ן אֶֽת־הָאִשָּׁה֮ לִפְנֵ֣י יְהוָה֒ וּפָרַע֙ אֶת־רֹ֣אשׁ הָֽאִשָּׁ֔ה וְנָתַ֣ן עַל־כַּפֶּ֗יהָ אֵ֚ת מִנְחַ֣ת הַזִּכָּר֔וֹן מִנְחַ֥ת קְנָאֹ֖ת הִ֑וא וּבְיַ֤ד הַכֹּהֵן֙ יִהְי֔וּ מֵ֥י הַמָּרִ֖ים הַמְאָֽרֲרִֽים׃ יט וְהִשְׁבִּ֨יעַ אֹתָ֜הּ הַכֹּהֵ֗ן וְאָמַ֤ר אֶל־הָֽאִשָּׁה֙ אִם־לֹ֨א שָׁכַ֥ב אִישׁ֙ אֹתָ֔ךְ וְאִם־לֹ֥א שָׂטִ֛ית טֻמְאָ֖ה תַּ֣חַת אִישֵׁ֑ךְ הִנָּקִ֕י מִמֵּ֛י הַמָּרִ֥ים הַֽמְאָרֲרִ֖ים הָאֵֽלֶּה׃ כ וְאַ֗תְּ כִּ֥י שָׂטִ֛ית תַּ֥חַת אִישֵׁ֖ךְ וְכִ֣י נִטְמֵ֑את וַיִּתֵּ֨ן אִ֥ישׁ בָּךְ֙ אֶת־שְׁכָבְתּ֔וֹ מִֽבַּלְעֲדֵ֖י אִישֵֽׁךְ׃ כא וְהִשְׁבִּ֨יעַ הַכֹּהֵ֥ן אֶֽת־הָֽאִשָּׁה֮ בִּשְׁבֻעַ֣ת הָאָלָה֒ וְאָמַ֤ר הַכֹּהֵן֙ לָֽאִשָּׁ֔ה יִתֵּ֨ן יְהוָ֥ה אוֹתָ֛ךְ לְאָלָ֥ה וְלִשְׁבֻעָ֖ה בְּת֣וֹךְ עַמֵּ֑ךְ בְּתֵ֨ת יְהוָ֤ה אֶת־יְרֵכֵךְ֙ נֹפֶ֔לֶת וְאֶת־בִּטְנֵ֖ךְ צָבָֽה׃ כב וּ֠בָאוּ הַמַּ֨יִם הַמְאָרְרִ֤ים הָאֵ֙לֶּה֙ בְּֽמֵעַ֔יִךְ לַצְבּ֥וֹת בֶּ֖טֶן וְלַנְפִּ֣ל יָרֵ֑ךְ וְאָמְרָ֥ה הָאִשָּׁ֖ה אָמֵ֥ן ׀ אָמֵֽן׃ כג וְ֠כָתַב אֶת־הָאָלֹ֥ת הָאֵ֛לֶּה הַכֹּהֵ֖ן בַּסֵּ֑פֶר וּמָחָ֖ה אֶל־מֵ֥י הַמָּרִֽים׃ כד וְהִשְׁקָה֙ אֶת־הָ֣אִשָּׁ֔ה אֶת־מֵ֥י הַמָּרִ֖ים הַמְאָֽרֲרִ֑ים וּבָ֥אוּ בָ֛הּ הַמַּ֥יִם הַֽמְאָרֲרִ֖ים לְמָרִֽים׃ כה וְלָקַ֤ח הַכֹּהֵן֙ מִיַּ֣ד הָֽאִשָּׁ֔ה אֵ֖ת מִנְחַ֣ת הַקְּנָאֹ֑ת וְהֵנִ֤יף אֶת־הַמִּנְחָה֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה וְהִקְרִ֥יב אֹתָ֖הּ אֶל־הַמִּזְבֵּֽחַ׃ כו וְקָמַ֨ץ הַכֹּהֵ֤ן מִן־הַמִּנְחָה֙ אֶת־אַזְכָּ֣רָתָ֔הּ וְהִקְטִ֖יר הַמִּזְבֵּ֑חָה וְאַחַ֛ר יַשְׁקֶ֥ה אֶת־הָאִשָּׁ֖ה אֶת־הַמָּֽיִם׃ כז וְהִשְׁקָ֣הּ אֶת־הַמַּ֗יִם וְהָיְתָ֣ה אִֽם־נִטְמְאָה֮ וַתִּמְעֹ֣ל מַ֣עַל בְּאִישָׁהּ֒ וּבָ֨אוּ בָ֜הּ הַמַּ֤יִם הַמְאָֽרֲרִים֙ לְמָרִ֔ים וְצָבְתָ֣ה בִטְנָ֔הּ וְנָפְלָ֖ה יְרֵכָ֑הּ וְהָיְתָ֧ה הָאִשָּׁ֛ה לְאָלָ֖ה בְּקֶ֥רֶב עַמָּֽהּ׃ כח וְאִם־לֹ֤א נִטְמְאָה֙ הָֽאִשָּׁ֔ה וּטְהֹרָ֖ה הִ֑וא וְנִקְּתָ֖ה וְנִזְרְעָ֥ה זָֽרַע׃ כט זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַקְּנָאֹ֑ת אֲשֶׁ֨ר תִּשְׂטֶ֥ה אִשָּׁ֛ה תַּ֥חַת אִישָׁ֖הּ וְנִטְמָֽאָה׃ ל א֣וֹ אִ֗ישׁ אֲשֶׁ֨ר תַּעֲבֹ֥ר עָלָ֛יו ר֥וּחַ קִנְאָ֖ה וְקִנֵּ֣א אֶת־אִשְׁתּ֑וֹ וְהֶעֱמִ֤יד אֶת־הָֽאִשָּׁה֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה וְעָ֤שָׂה לָהּ֙ הַכֹּהֵ֔ן אֵ֥ת כָּל־הַתּוֹרָ֖ה הַזֹּֽאת׃ לא וְנִקָּ֥ה הָאִ֖ישׁ מֵעָוֺ֑ן וְהָאִשָּׁ֣ה הַהִ֔וא תִּשָּׂ֖א אֶת־עֲוֺנָֽהּ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ברכת אשר

אשר וסרטיל

פסוק ב:
רש"י ד"ה צו את בני ישראל וגו'. בריש פרשת צו (ויקרא ו, ב ד"ה צו את אהרן) מביא רש"י את דברי "תורת כהנים" - "אין צו אלא לשון זירוז, מיד ולדורות; אמר רבי שמעון - ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון־כיס". מסתבר שיש משום חסרון־כיס בשילוח כפוי מן המחנה (ולדורות - מן הישוב) למשך זמן לא קצוב, אך קצת קשה: למה אין רש"י מזכיר שם גם פסוק זה? (פ' נשא תשמ"ג, תש"ן)
פסוק ב:
ועתה קשה לי: כיצד מתיישבים דברי רש"י: "...ושמונה פרשיות נאמרו בו ביום" עם דבריו בריש פרשת בהר - "כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני"? (פ' נשא תש"ס)
פסוק ב:
אך אולי יש להבחין בין אמירת התורה למשה רבנו ע"ה ובין אמירתה על ידו לבני ישראל, וכך אפשר להבחין כאן, כלומר כאן מדובר באמירת הפרשה לבני ישראל. (פ' נשא תשס"ג)
פסוק ב:
רש"י ד"ה וישלחו מן המחנה, שלוש מחנות היו וכו'. ראה רמב"ן על אתר "והיא מצוה נוהגת מיד ולדורות". וראה רמב"ם (הלכות בית הבחירה ז, יא-כג והלכות ביאת המקדש ג, א-ט). והשווה רש"י להלן (יט, ז ד"ה אל המחנה). (פ' נשא תשנ"ה, תשנ"ט)
פסוק ב:
רש"י ד"ה טמא לנפש, דמסאב לטמי נפשא דאנשא; אומר אני שהוא לשון עצמות אדם בלשון ארמי וכו'. ברור שרש"י בא לפרש את תרגום אונקלוס, ועל פיו - את כתובנו. וראה רא"ם כמובא ב"שפתי חכמים" (אות ש). ולהלן (ט, ו) אין רש"י אומר מאומה. על כל פנים כוונת רש"י ללמדנו שמדובר באב הטומאה - מי שנטמא על ידי נגיעה במת או בחלק ממנו, אבל מי שנטמא בנבילה למשל, לא שייך בו דין זה, שהרי הוא רק ראשון לטומאה. (פ' נשא תשמ"ב, תשמ"ט, תשנ"ו, תשנ"ט) הערת הגר"א נבנצל שליט"א: ללמדני ש"טמי" באונקלוס, אינו לשון טומאה, אלא לשון עצמות.
פסוק ו:
רש"י ד"ה למעֹל מעל בה', ...בשביל שני דברים שנתחדשו בה, האחד - שכתב... שאינו חייב חומש ואשם על פי עדים עד שיודה בדבר וכו'. לא ברור מכאן, אם די בהודאה, כלומר גם בלי עדים, או שצריך גם זה וגם זה. ומדברי רמב"ם (הלכות גזילה ואבידה ז, ח) משמע שמספיקה הודאת עצמו לבד, וזו לשונו: אין הנשבע על כפירת ממון משלם חומש עד שיודה מעצמו, אבל אם באו עדים והוא עומד בכפירתו - משלם הקרן בלבד על פי עדים ואינו משלם את החומש. ע"כ. ובעוד לפי רש"י שני דברים נתחדשו כאן, לפי רמב"ן נתחדש רק דין גזל הגר. (פ' נשא תשס"ג)
פסוק ז:
"והתודו את חטאתם... והשיב את אשמו" וגו'. המעבר מלשון רבים ללשון יחיד תמוה, ויתכן שלכך מתכוון ראב"ע באומרו (על אתר) "והתודו, איזה מהם שיהיה, איש או אשה". אלא שעדיין קשה שהרי אפשר היה להמשיך בלשון רבים תוך הסתייגות זו - איזה מהם שיהיה. וצריך עיון. (פ' נשא תשמ"ח)
פסוק ז:
וראה "אור החיים" הק' על אתר השואל כך, ומשיב שלגבי עצם הוידוי - כולם צריכים לאומרו (עני כעשיר), אבל הקרבן - עולה ויורד לפי יכולתו הכלכלית של המביא. בגלל הבדל זה שקיים בין אדם לאדם באשר לעצם ההבאה, נעשה שימוש בלשון יחיד. (פ' נשא תשנ"ז) דברי "אור החיים" הק' קשים, שכן בקרבן אשם אין התחשבות במצבו הכלכלי של מביא הקרבן, ואינו "עולה ויורד"! וראה הבנתו של בעל "אור בהיר" את "אור החיים" הק' (הערת הרב איתן שנדורפי שי'). וראה "אזנים לתורה" על אתר שכתב: התחיל בלשון רבים "והתודו" וסיים בלשון יחיד "והשיב"?! אמנם כן הוא דרך העולם: מתוודים הרבה אנשים, אבל להשיב את הגזילה מוכן רק אחד... מאלף; ועוד: רבים המתוודים ביום הכפורים ומבטיחים "למען נחדל מעֹשק ידינו", ומעטים המה המקיימים את הבטחתם.
פסוק ח:
רשב"ם ד"ה מלבד איל. ד"ה האשם המושב. הפכו משום מה את סדר דיבורי המתחיל, ולכאורה שלא לצורך עשו כן, ואין הערה בנדון. (פ' נשא תשנ"ו)
פסוק ט:
רש"י ד"ה וכל תרומה וגו'. אמר רבי ישמעאל, ...אלו הביכורים וכו'. לפי רש"י, הביטוי "כל תרומה" בפסוקנו אינו מתייחס לתרומה אלא דווקא לביכורים. רשב"ם לעומת זאת סובר שהביטוי אכן מתייחס לתרומה, ומה שכתוב "כל תרומה", זה מפני שיש יותר מסוג אחד של תרומה, ופסוקנו מדבר על תרומה רגילה ותרומת מעשר. רמב"ן מבאר כרשב"ם ותמה על רש"י מדוע מכריע כרבי ישמעאל נגד רבי עקיבא. (פ' נשא תשס"ב)
פסוק י:
רש"י ד"ה ואיש את קדשיו לו יהיו. בעוד בפסוק הקודם מדובר על ביכורים שאותם יש להביא אל הכהן מבאר רש"י שכאן, במתנות כהונה ולויה, הכהנים והלויים מחזרים אחריה לבית הגרנות, וכדי שלא יבואו ויטלו בזרוע, אומרת התורה שיש רשות לבעלים לבחור למי מהכהנים יתנו. (פ' נשא תשנ"ו)
פסוק יב:
רש"י ד"ה איש איש כי תשטה אשתו, מה כתוב למעלה מן הענין? ...חייך, שתצטרך לבא אצלו להביא לו את הסוטה. ע"כ. דומה שדרשת סמיכות פרשיות זו מרחיקה לכת. הניחא הדרשה הקודמת (י, ד"ה ואיש את קדשיו לו יהיו), שם יש קשר ענייני בין הדברים - חטא באי־מתן, בקמצנות כלפי הכהן, ועונש באי־קבלה של המצופה, אך מה קשר בין חטא זה וסטיית האשה? קשה לומר שכל הקשר הוא להכריחו להידרש לכהן, אם לא בטוב, כי אז ברע. (פ' נשא תשמ"ז) וראה "אזנים לתורה" על אתר שכתב: נסמכה פרשת סוטה לפרשת תרומות ומעשרות, לאמר לך, שכל שיש לו תרומות ומעשרות ואינו נותנן לכהן, סוף נצרך לכהן על ידי אשתו - הוא אינו אוכל טבל, אלא שהתרומות ומעשרות שהוא מעשר, הוא עכב אצלו ואינו נותנן לכהן כי עינו צרה לתת את חלב יצהר תירוש ודגן למי שלא טרח בהם, ודי לו לכהן, לפי דעתו, בפת שעורים כשאר עניים. ומודדים לו כמדתו, שהוא אמנם מביא מנחת שעורים ששיריה נאכלים לכהן, אבל יחד עם השעורים הוא מביא אל הכהן את אשתו אשר מעלה בו. ע"כ. ועוד כתב: הוא חולק על הכהונה כקרח ועדתו וסובר שכל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', וכעוזיה המלך, שנכנס להיכל להקטיר קטרת, וזה נקרא מעילה. וכן אמר עזריה הכהן הגדול לעוזיה המלך "צא מן המקדש כי מעלת" (דברי הימים ב' כו, יח). והאיש הזה, שמעל בכהונה, מעלה בו אשתו, מדה כנגד מדה. ואדרבה, ינסה הוא או מי שהוא מעדת קרח לברר את הספק הנורא הזה המכרסם בלבו - אם זנתה אשתו תחתיו או טהורה היא. והוא נצרך לכהן, שרק הוא באופן פלאי ונסי יברר לו זאת, ואז יאמין בקדושתו של אהרן ובניו. ע"כ. הערת הרב איתן שנדורפי שי': וראה דבריו הנפלאים של רבי שאול מאמסטרדם בספרו "בנין אריאל", שכתב: הרבה מפרשים בקשו למצוא דברי חפץ, וכי מפני שהוא נמנע מליתן מתנות כהונה תחטא אשתו, הלא האדם בעל בחירה ולא יתכן לומר שמביאין מן השמים לידי חטא, דהבא ליטהר מסייעין אותו, והבא ליטמא פותחין לו ולא מסייעין, וכל שכן שאין מביאין לידי חטא ח"ו? ונראה לי ליישב על פי מה שכתוב בברכות (לא ע"ב) על תפילתה של חנה: "אם ראה תראה בעני אמתך" (שמואל א' א, יא) - אם ראה - מוטב, ואם לאו - תראה שאלך ואסתתר בפני אלקנה בעלי כו' עיין שם באורך. ועל פי זה יש לפרש ענין עונש הנמלט מליתן מתנות לכהן, הקב"ה מונע ממנו פרי בטן, וזה גורם שאשתו מסתתרת כדי שישקנה בעלה מי סוטה לקיים "ונקתה ונזרעה זרע" ובזה הוא מצטרך לכהן. ע"כ. וראה גם "כלי יקר" ו"תורה תמימה" על אתר. והוסיף הגר"א נבנצל שליט"א: הוא אינו מאמין בקדושה, אף אשתו כך.
פסוק יב:
רש"י ד"ה כי תשטה אשתו, שנו רבותינו, אין המנאפין נואפין עד שתכנס בהם רוח שטות, דכתיב "כי תשטה", וכתוב בו (משלי ו, לב), "נואף אשה חסר לב". ע"כ. כלומר עליה נאמר "כי תשטה" ודרשו תיבה זו כאילו היא מנוקדת בשי"ן ימנית, ועליו נאמר - "חסר לב", דהיינו חסר תבונה. (פ' נשא תשמ"ח)
פסוק יב:
רש"י ד"ה אֹתה שכבת זרע, שכיבתה פוסלת אותה, ואין שכיבת אחותה פוסלת אותה (יבמות צה ע"א). ע"כ. תמיד תמהתי, מה הווה אמינא יש לומר ששכיבת אחותה תפסול אותה. (פ' נשא תשנ"ט) וב"רש"י כפשוטו" מבואר (בשם "לבוש"): אין שכיבת אחותה עם בעלה פוסלת אותה, שיאסר הוא על אשתו משום שעבר על איסור אחות 'אשה'. ולמה הייתי סבור לומר כן? לפי שמכלל הענין האמור בפרשה, למדנו שאם האשה אכן 'נטמאה', הרי היא אסורה על בעלה (כי על כן הוא מביאה לבודקה ולברר אם לא נטמאה ותהא מותרת לו) - מתוך כך הייתי יכול להשוות ולומר שכשם שהאשה נאסרת על בעלה כשעברה על איסור 'אשת איש', אשר הוא איסור הבא כתוצאה מנישואיה עם בעלה, כמו כן יאסר הוא עליה אם לקח את אחותה ועבר על איסור 'אחות אשה', שגם איסור זה בא כתוצאה מנישואיו עם אשתו.
פסוק יז:
רש"י ד"ה מים קדשים, ...לפי שנעשה הכיור מנחשת מראות הצובאות וכו' (במדבר רבה ט, יד). ראה מה שכתבתי בספר שמות (לח, ח). מכל מקום קשה לי, הרי זה נימוק רק לגבי המשכן, שם נעשה הכיור ממראות אלה, ולא כן בבית עולמים. וראה טעמים נוספים ב"כלי יקר" לספר שמות שם. (פ' נשא תשמ"ז)
פסוק יח:
רש"י ד"ה ופרע, סותר... מכאן לבנות ישראל שגילוי הראש גנאי להן (כתובות עב ע"א). ע"כ. לכאורה הדרשה קשה, שהרי מכאן אין ללמוד אלא שסתירת קליעת השיער היא גנאי, ולא הגילוי, שהוא שלב קודם. וצריך לומר שסתירת קליעת השיער נועדה לפזרו ולגלותו גילוי גמור. (פ' נשא תשנ"ח)
פסוק יח:
רש"י ד"ה לפני ה', בשער נקנור, הוא שער העזרה המזרחי וכו'. דומה שזוהי הפעם הראשונה ש"מוסד ציבורי" נקרא על שם תורמו, והדברים אפוא עתיקים. (פ' נשא תשמ"ז) הערת הגר"א נבנצל שליט"א: שערי ניקנור נקראו על שם ניקנור מפני שמסר נפשו עליהם.
פסוק יח:
שם. ...שער העזרה המזרחי, דרך כל הנכנסים. ע"כ. פירוש שהיו נכנסים להר הבית דרך שער חולדה שהוא בדרום, פונים ימינה ונכנסים לעזרה ממזרח. וצריך לבדוק אם אמנם כן. ואם כן, יש כאן חיזוק לדעתי (למעלה ב, יז) באשר לפניה ימינה. (פ' נשא תשס"ב)
פסוק יח:
רש"י ד"ה המרים, על שם סופן, שהם מרים לה. (ספרי). ע"כ. והנה לפי רמב"ם המים מרים כבר בתחילתם "...ונותן לתוכן דבר מר, כגון לענה וכיוצא בה, שנאמר 'מי המרים'" (הלכות סוטה ג, י). ומקור דבריו בגמרא (סוטה כ ע"א). וקצת קשה, למה רש"י לא הביא דברי הגמרא. ואולי רש"י מפרש כך על שום מה שכתוב להלן (בפסוק כד) "...ובאו בה המים המאררים למרים", וכפי שהוא מפרש שם "להיות לה רעים ומרים". (פ' נשא תשנ"ט) וראה "נחלת יעקב" שמה שנקראו המים "מרים" הוא ודאי על שם סופם, ומייתור הה"א ("המרים") דרשו חז"ל שהמים צריכים להיות מרים מתחילה.
פסוק כב:
רש"י ד"ה לצבות בטן ולנפל ירך, בטנו וירכו של בועל. ע"כ. קצת קשה לי, שלמעלה (כא, ד"ה את ירכך) הקפיד רש"י לפרש את הסדר בנמקו - "בקללה", והרי גם כאן קללה היא זו (לבועל), ולמה הסדר הפוך? (פ' נשא תשמ"ט) וראה "משכיל לדוד" (בפסוק כא). לדבריו, העבירה אמנם התחילה בירך, מכל מקום עיקר מעשה העבירה אינו אלא בבטן, לכן מעשה הפורענות מתחיל בבטן, שבה עיקר העבירה. (הראני ר' חזקי פוקס שי')
פסוק כד:
רש"י ד"ה והשקה את האשה, אין זה סדר המעשה, שהרי בתחלה מקריב מנחתה, אלא הכתוב מבשרך שכשישקנה, יבואו בה למרים וכו'. לא ידעתי מה תשובה יש כאן לשאלה באשר לסדר הפסוקים, שהרי בשורה זו שכשישקנה יבואו בה למרים אפשר לומר במקומה, אחר ההשקיה. (פ' נשא תש"ן) ולפי ר"י בכור שור, משמעות המילים "והשקה את האשה" היא 'כדי להשקות את האשה', כלומר הכתוב הזכיר כאן את השקאת המים משום שנמשך אל הפסוק הקודם המצווה למחוק את המגילה, ומפרש לך שזהו כדי להשקות את האשה ולבדקה.
פסוק כה:
"מיד האשה". אחר שניתנה "על כפיה" למעלה (בפסוק יח). (פ' נשא תשמ"ז)
פסוק כה:
רש"י ד"ה והניף, ...ואף היא מניפה עמו, שידה למעלה מידו של כהן. ע"כ. והרי נצטווינו "לא תקרבו" (ויקרא יח, ו)? (פ' נשא תשמ"ז) ואכן בירושלמי (סוטה פ"ג, ה"א) תמהו, הלא מכוער הדבר שיניח הכהן ידו תחת יד האשה. ומתרצים שאין יצר הרע מצוי בשעה קלה זו. וראה תוספות במסכת סוכה (מז ע"ב ד"ה כהן).
פסוק כח:
רש"י ד"ה וטהרה הוא, ממקום אחר. ע"כ. בוודאי כוונתו לומר שהיא טהורה מוחלטת, כלומר אף לא זינתה עם אדם אחר, שבעלה לא חשד בה. (פ' נשא תשמ"ח, תש"ן, תשנ"ו)