פסוק ב:צו את בני ישראל וגו'. פרשה זו נאמרה ביום שהוקם המשכן, ושמנה פרשיות נאמרו בו ביום, כדאיתא במסכת גיטין בפרק הנזקין (גיטין ס, א):
פסוק ב:וישלחו מן המחנה. שלש מחנות היו שם בשעת חניתן, תוך הקלעים היא מחנה שכינה, חנית הלוים סביב כמו שמפורש בפרשת במדבר סיני היא מחנה לויה, ומשם ועד סוף מחנה הדגלים לכל ארבע הרוחות היא מחנה ישראל הצרוע נשתלח חוץ לכלן, הזב מתר במחנה ישראל ומשלח מן השתים, וטמא לנפש מתר אף בשל לויה ואינו משלח אלא משל שכינה, וכל זה דרשו רבותינו מן המקראות במסכת פסחים (סז):
פסוק ב:טמא לנפש. דמסאב לטמי נפשא דאנשא אומר אני שהוא לשון עצמות אדם בלשון ארמי, והרבה יש בבראשית רבה אדרינוס שחיק טמיא, שחיק עצמות:
פסוק ו:למעל מעל בה'. הרי חזר וכתב כאן פרשת גוזל ונשבע על שקר, היא האמורה בפרשת ויקרא (ה, כא) ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו וגו', ונשנית כאן בשביל שני דברים שנתחדשו בה האחד, שכתב והתודו, למד שאינו חיב חומש ואשם על פי עדים עד שיודה בדבר והשני על גזל הגר שהוא נתון לכהנים:
פסוק ז:את אשמו בראשו. הוא הקרן שנשבע עליו:
פסוק ז:לאשר אשם לו. למי שנתחיב לו:
פסוק ח:ואם אין לאיש גואל. שמת התובע שהשביעו, ואין לו יורשים:
פסוק ח:להשיב האשם אליו. כשנמלך זה להתודות על עונו ואמרו רבותינו וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואלים או בן או אח או שאר בשר הקרוב ממשפחת אביו למעלה עד יעקב, אלא זה הגר שמת ואין לו יורשים:
פסוק ח:האשם המושב. זה הקרן והחומש:
פסוק ח:לה' לכהן. קנאו השם ונתנו לכהן שבאותו משמר:
פסוק ח:מלבד איל הכפורים. האמור בויקרא (ויקרא ה, כה) שהוא צריך להביא:
פסוק ט:וכל תרומה וגו'. אמר רבי ישמעאל וכי תרומה מקריבין לכהן, והלא הוא המחזר אחריה לבית הגרנות ומה תלמוד לומר אשר יקריבו לכהן, אלו הבכורים, שנאמר בהם תביא בית ה' אלהיך, (שמות כג, יט). ואיני יודע מה יעשה בהם, תלמוד לומר לכהן לו יהיה, בא הכתוב ולמד על הבכורים שיהיו נתנין לכהן:
פסוק י:ואיש את קדשיו לו יהיו. לפי שנאמרו מתנות כהנה ולויה יכול יבואו ויטלום בזרוע, תלמוד לומר ואיש את קדשיו לו יהיו, מגיד שטובת הנאתן לבעלים, ועוד מדרשים הרבה דרשו בו בספרי ומדרש אגדה ואיש את קדשיו לו יהיו, מי שמעכב מעשרותיו ואינו נותנן, לו יהיו המעשרות, סוף שאין שדהו עושה אלא אחד מעשרה שהיתה למודה לעשות:
פסוק י:איש אשר יתן לכהן. מתנות הראויות לו:
פסוק י:לו יהיה. ממון הרבה:
פסוק יב:איש איש כי תשטה אשתו. מה כתיב למעלה מן הענין ואיש את קדשיו לו יהיו, אם אתה מעכב מתנות הכהן, חייך שתצטרך לבא אצלו להביא לו את הסוטה:
פסוק יב:איש איש. ללמדך שמועלת בשתים, באיש מלחמה של מעלה ואישה מלמטה:
פסוק יב:כי תשטה אשתו. שנו רבותינו אין המנאפין נואפין עד שתכנס בהן רוח שטות, דכתיב כי תשטה, וכתוב בו נואף אשה חסר לב (משלי ו, לב) ופשוטו של מקרא כי תשטה. תט מדרכי צניעות ותחשד בעיניו, כמו שטה מעליו ועבר (שם ד, טו), אל ישט אל דרכיה לבך (שם ז, כה):
פסוק יב:ומעלה בו מעל. ומהו המעל, ושכב איש אותה:
פסוק יג:ושכב איש. פרט לקטן ומי שאינו איש:
פסוק יג:אתה שכבת זרע. שכיבתה פוסלת אותה, ואין שכיבת אחותה פוסלת אותה כמעשה בשתי אחיות שהיו דומות זו לזו:
פסוק יג:ונעלם מעיני אישה. פרט לסומא הא אם היה רואה ומעמעם [ומעלים] אין המים בודקין אותה:
פסוק יג:ונסתרה. שיעור שתראה לטמאת ביאה:
פסוק יג:ועד אין בה. הא אם יש בה אפלו עד אחד שאמר נטמאת לא היתה שותה:
פסוק יג:ועד אין בה. לטמאה אבל יש עדים לסתירה:
פסוק יג:נתפשה. נאנסה, כמו ותפשה ושכב עמה (דברים כב, כח):
פסוק יד:ועבר עליו. קודם לסתירה:
פסוק יד:רוח קנאה וקנא. פרשו רבותינו לשון התראה, שמתרה בה אל תסתרי עם איש פלוני:
פסוק יד:והיא נטמאה או עבר עליו וגו'. כלומר הוא התרה בה ועברה על התראתו, ואין ידוע אם נטמאה אם לאו:
פסוק טו:קמח. שלא יהא מסלת:
פסוק טו:שערים. ולא חטים, היא עשתה מעשה בהמה וקרבנה מאכל בהמה:
פסוק טו:לא יצק עליו שמן. שלא יהא קרבנה מהדר, שהשמן קרוי אור והיא עשתה בחשך:
פסוק טו:ולא יתן עליו לבנה. שהאמהות נקראות לבונה, שנאמר ואל גבעת הלבונה (שה"ש ד, ו), והיא פרשה מדרכיהן:
פסוק טו:כי מנחת קנאת הוא. הקמח הזה, קמח לשון זכר:
פסוק טו:מנחת קנאת. מעוררת עליה שתי קנאות, קנאת המקום וקנאת הבעל:
פסוק יז:מים קדשים. שקדשו בכיור, לפי שנעשה מנחשת מראות הצובאות, וזו פרשה מדרכיהן שהיו נבעלות לבעליהן במצרים תחת התפוח, וזו קלקלה לאחר, תבדק בו:
פסוק יז:בכלי חרש. היא השקתה את הנואף יין משבח בכוסות משבחים, לפיכך תשתה מים המרים במקדה בזויה של חרש:
פסוק יח:והעמיד הכהן וגו'. והלא כבר נאמר והעמידה לפני ה', אלא מסיעין היו אותה ממקום למקום כדי ליגעה ותטרף דעתה ותודה:
פסוק יח:ופרע. סתר את קליעת שערה כדי לבזותה, מכאן לבנות ישראל שגלוי הראש גנאי להן:
פסוק יח:לפני ה'. בשער נקנור, הוא שער העזרה המזרחי, דרך כל הנכנסים:
פסוק יח:ונתן על כפיה. ליגעה אולי תטרף דעתה ותודה, ולא ימחה שם המיוחד על המים:
פסוק יח:המרים. על שם סופן שהם מרים לה:
פסוק יח:המאררים. המחסרים אותה מן העולם, לשון סלון ממאיר (יחזקאל כח, כד) ולא יתכן לפרש מים ארורים, שהרי קדושים הן, ולא ארורים כתב הכתוב, אלא מאררים את אחרים. ואף אנקלוס לא תרגם ליטיא, אלא מלטטיא, שמראות קללה בגופה של זו:
פסוק יט:והשביע אתה וגו'. ומה היא השבועה אם לא שכב, הנקי, הא אם שכב חנקי [לא תנקי], שמכלל לאו אתה שומע הן, אלא שמצוה לפתוח בדיני נפשות תחלה לזכות:
פסוק כ:ואת כי שטית. כי משמש בלשון אם:
פסוק כא:בשבעת האלה. שבועה של קללה:
פסוק כא:יתן ה' אותך לאלה. שיהיו הכל מקללין ביך יבואך כדרך שבא לפלונית:
פסוק כא:ולשבועה. שיהיו הכל נשבעין ביך לא יארע לי כדרך שארע לפלונית וכן הוא אומר והנחתם שמכם לשבועה לבחירי (ישעיה סה, טו), שהצדיקים נשבעים בפרענותן של רשעים, וכן לענין הברכה ונברכו וגו' (בראש' יב, ג) בך יברך ישראל לאמר (בראש' מח, כ):
פסוק כא:את ירכך. בקללה הקדים ירך לבטן לפי שבה התחילה בעברה תחלה:
פסוק כא:צבה. כתרגומו נפוחה:
פסוק כב:לצבות בטן. כמו להצבות בטן, זהו שמוש פתח שהלמ"ד נקודה בו, וכן לנחותם הדרך (שמות יג, כא), לראותכם בדרך אשר תלכו בה (דברים א, לג), וכן לנפיל ירך להנפיל ירך, שהמים מצבים את הבטן ומפילים את הירך:
פסוק כב:לצבות בטן ולנפיל ירך. בטנו וירכו של בועל, או אינו אלא של נבעלת, כשהוא אומר את ירכך נופלת ואת בטנך צבה, הרי של נבעלת אמור:
פסוק כב:אמן אמן. קבלת שבועה, אמן על האלה אמן על השבועה, אמן אם מאיש זה, אמן אם מאיש אחר, אמן שלא סטיתי ארוסה ונשואה שומרת יבם וכנוסה:
פסוק כד:והשקה את האשה. אין זה סדר המעשה, שהרי בתחלה מקריב מנחתה, אלא הכתוב מבשרך שכשישקנה יבואו בה למרים לפי שנאמר בטן וירך, מנין לשאר כל הגוף, תלמוד לומר ובאו בה בכלה, אם כן מה תלמוד לומר בטן וירך, לפי שהן התחילו בעברה תחלה, לפיכך התחילה מהן הפרענות:
פסוק כד:למרים. להיות לה רעים ומרים:
פסוק כה:והניף. מוליך ומביא מעלה ומוריד, ואף היא מניפה עמו שידה למעלה מידו של כהן:
פסוק כה:והקריב אתה. זו היא הגשתה בקרן דרומית מערבית של מזבח קודם קמיצה כשאר מנחות:
פסוק כו:אזכרתה. הוא הקומץ, שעל ידי הקטרתו המנחה באה לזכרון לגבוה:
פסוק כז:והשקה את המים. לרבות שאם אמרה איני שותה לאחר שנמחקה מגלה, מערערין אתה ומשקין אתה בעל כרחה, אלא אם כן אמרה טמאה אני:
פסוק כז:וצבתה בטנה וגו'. אף על פי שבקללה הזכיר ירך תחלה, המים אין בודקין אלא דרך כניסתן בה:
פסוק כז:והיתה האשה לאלה. כמו שפרשתי שהיו הכל אלין בה:
פסוק כז:בקרב עמה. הפרש יש בין אדם המתנול במקום שנכר, לאדם המתנול במקום שאינו נכר:
פסוק כח:ואם לא נטמאה האשה. בסתירה זו:
פסוק כח:וטהרה היא. ממקום אחר:
פסוק כח:ונקתה. ממים המאררים, ולא עוד אלא ונזרעה זרע, אם היתה יולדת בצער תלד ברוח, אם היתה יולדת שחורים יולדת לבנים:
פסוק ל:או איש. כמו או נודע (שמות כא, לו), כלומר אם איש קנאי הוא, לכך והעמיד את האשה:
פסוק לא:ונקה האיש מעון. אם בדקוה המים אל ידאג לומר חבתי במיתתה, נקי הוא מן הענש דבר אחר משישקנה תהיה אצלו בהתר ונקה מעון, שהסוטה אסורה לבעלה:
