פסוק ב:וישלחו מן המחנה אזהרה שמענו עונש מנין ת״ל ואיש אשר יטמא ולא יתחטא וגו'
פסוק ב:כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש שלשה טמאים הם וכנגדם כתובים שלשה שילוחים וכל אלו טמאים טומאת שבעה וזקוקים שלוח, מה שאין כן בבעל קרי.
פסוק ג:מזכר עד נקבה תשלחו מאיש עד אשה לא נאמר לומר לך שלענין טומאה שוים גדולים וקטנים.
פסוק ג:ולא יטמאו את מחניהם מאחר ששכינה ביניהם והם חונים סביב למשכן צריכים לטהר מחניהם מן הטומאה ולנקות עצמן מגזל ומספק זמה כגון סוטה ולשמור נזירות בטהרה.
פסוק ד:ויעשו כן בני ישראל וישלחו למדנו שהצווי מיד.
פסוק ד:כן עשו בני ישראל. מלמד שאף הטמאים לא עכבו.
פסוק ו:כי יעשו מכל חטאת האדם פרשה זו בגזל הגר ופרשת דויקרא בגזל ישראל דכתיב בה וכחש בעמיתו. נסמכה פרשת מעילה לפרשת זב ומצורע ללמדך כי הזוב והצרעת באים על ידי מעל וחטא.
פסוק ו:ואשמה הנפש ההיא והתודו, רבי נתן אומר זה בנין אב לכל המתים שיטענו וודוי.
פסוק ז:וחמישתו יוסף עליו אם הוא מודה מעצמו אינו מוסיף אלא חומש אחד ואם יש עדים יוסיף שני חומשים ואמרו חכמים חומש החומש כמו שפירשתי בפרשת ויקרא.
פסוק ז:ונתן לאשר אשם לו ללמדך על שהיה חייב לחברו מנה בא לב״ד ולא הספיק לשלם לו עד שבא בעל חוב של תובע שמוציאין מיד הנתבע ונותנים לב״ח של תובע שנאמר ונתן לאשר אשם לו מכל מקום.
פסוק ח:המושב לה' בשביל יראת הקב״ה משיב לו.
פסוק ח:לה׳ לכהן, הקב״ה אביו של גר וראוי ליורשו לפיכך ינתן לבן ביתו דהיינו כהן.
פסוק י:ואיש את קדשיו לו יהיו מלמד על כל כהן שאם ירצה ילך ויקריב קרבנות שלו ואינו זקוק למסרם לאנשי משמר.
פסוק י:איש אשר יתן לכהן לו יהיה מלמד אם הקדים אבי הבכור לתת לכהן פדיונו של בכור קודם שימלאו לו שלושים יום ומת הבכור תוך שלושים יום יחזיר הכהן הפדיון לאבי הבן.
פסוק יב:כי תשטה אשתו נסמכה פרשה זו לאותה של מעלה לפי שבשתיהם כתיב מעילה.
פסוק יג:ונסתרה והיא נטמאה מכאן ספק טומאה ברשות היחיד ספקו טמא דכל סתירה אינה אלא ברה״י וחזינא הכא דאסרה רחמנא מספק.
פסוק יג:והיא נטמאה בשכבת זרע של בועל. והיא נטמאה כתיב ביו״ד.
פסוק יג:ועד אין בה שנטמאה ואמאי עד אין בה משום דהיא לא נתפסה ולפי שהיא בספק טעונה בדיקה.
פסוק יג:ועד אין בה מה שפירש״י הא אם יש בה וכו׳ פירש אבל כמו ורגמו אותו בלא כסותו הא אותה בכסותה וכו׳ פרק נגמר הדין ובמ״א. ואפי׳ שכתב בפרש״י טעות סופרים היא וכן שנינו בסוטה תנא דבי ר׳ ישמעאל מפני מה האמינה תורה עד אחד בסוטה רגלים לדבר שהרי קנא לה כדכתיב ועבר עליו רוח קנאה, שקנא - שפירש וכבר עבר ונסתרה ועד אחד מעידה שהיא נטמאה. וכן שנינו במסכת כתובות אין האשה נאסרת על בעלה בעד אחד אלא בשני עדים, וקנוי וסתירה אפילו בעד אחד. ומה שפירש״י ועד אין בה בטומאה אבל יש עדים לסתירה הוא חוזר ומפרש והוא ששנינו בסוטה ועד אין בה בה ולא בקנוי בה ולא בסתירה. ופרש״י בה אטומאה קאי דהא מינה סליק והיא נטמאה ועד אין בה ודרשינן אין בה תרי אלא חד, בה עד אחד נאמן ולא בקנוי ולא בסתירה.
פסוק יג:והיא לא נתפשה במעל הבעילה.
פסוק יד:והיא לא נטמאה כתיב ביו״ד.
פסוק טו:והביא את קרבנה אי אפשר שיהא קרבן זה לכפר עליה שהרי זבח רשעים תועבה הוא, אלא האיש מביא קרבן לכפרה על שראה בה פריצות בתחלה ולא הוכיחה וגרם לשם הנכבד והנורא להמחות במים.
פסוק טו:קמח שערים כמו שנטחן הכל מעורב בו כמו מאכל בהמה, לא יצק עליו שמן ולא יתן עליו לבנה השמן והלבונה שבשאר מנחות נקראו אזכרה על שם שהמביאן נזכר במנחתו ומנחה זו תהא מזכרת עון כמו שמפרש והולך כי מנחת קנאת הוא. ד״א לא יצק, ולא יתן, כי מנחת קנאות הוא פירוש שהרי אין בה רק רוח קנאות.
פסוק טו:מזכרת עון אחד משתיהם או חטא האשה או חטא בעלה החושדה.
פסוק טו:כי מנחת קנאות הוא קדמאה לשון זכר בשורק דקאי אקמח תניינא מנחת קנאות היא בחירק דקאי אמנחה עצמה שהיא לשון נקבה.
פסוק טז:והעמדה. לשון עכבה כמו ויעמד השמש בחצי השמים.
פסוק טז:והעמדה לפני ה'. אומר לה המתינו לי עד שאכנס ואצא שהיה נכנס למקדש לקחת משם מן העפר והיא אינה נכנסת.
פסוק יז:ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן תנן התם בפרק המקנא היה נכנס להיכל ופנה לימינו ומקום היה שם אמה על אמה וטבלה של שיש וטבעת היתה קבועה בה מגביה ונוטל עפר מתחתיה ונותן בכלי וכו'.
פסוק יט:ממי המרים אמרו רבותינו נותן לתוכן דבר מר כלענה.
פסוק כ:ואת כי שטית לא נאמר אם שטית אלא כי שטית פירוש פריצות גדול היה בך וראויה את לנדון ובזיון זה שהרי שטית שהוא לך אישך ועל כל זאת נסתרת.
פסוק כ:וכי נטמאת ואם נטמאת תהי לוקה ואם לאו לא תהי לוקה.
פסוק כ:מבלעדי אישך. שהרי קדמה שכיבת בעל לבועל ולא שקדמה שכיבת בועל לבעל לפיכך אין משקין את הארוסות.
פסוק כא:והשביע הכהן את האשה שתענה היא אמן אחר קללותיו.
פסוק כא:ירכך היא בית הרחם דוגמא תחת ירכי יוצאי ירך יעקב אין אשה מתקנאת אלא בירך חברתה.
פסוק כא:נפלת לשון חסרון כמו לא נופל אנכי מכם פירוש לא תהיה עוד ראויה לבעל שהמים יקלקלו את רחמה.
פסוק כב:ואמרה האשה אמן שתצבה בטנה, אמן שתפיל ירכה אם נבעלה מאיש אחר ובתרגום ירושלמי אמן אם נטמאתי אמן אם אני עתידה ליטמא. ורבותינו דרשו אמן מאיש זה אמן מאיש אחר, ועוד דרשו הואיל ונאמרו שבועות בתורה סתם ופרט לך באחת מהם שמגלגלין עליה את הישן והלא דברים ק״ו ומה סוטה שלא נתבעה מקודם לכן מגלגלין עליה את הישן גזלות שנתבעו מקודם לכן אינו דין שיגלגלו עליהן את הישן.
פסוק כג:וכתב בכתב שיכול למחות כדכתיב ומחה.
פסוק כג:את האלת האלה הכתובות כאן בענין.
פסוק כד:והשקה את האשה אינו מפיק ה״א.
פסוק כז:והשקה את המים מפיק ה״א.
פסוק כז:ונפלה ירכה בית הרחם שלה מתקלקל ולא תהא עוד ראויה לביאה מדה כנגד מדה.
פסוק כח:ונקתה מצביית בטן.
פסוק כח:ונזרעה זרע שלא יתקלקל בית הרחם, ד״א ונזרעה זרע בעלה ישכב אותה שכבת זרע מכאן ואילך בהיתר.
פסוק לא:ונקה האיש מעון שלא הניח אשתו מזנה תחתיו.
פסוק לא:את עונה עונש עונה הכתוב כאן כמו אם יקרך עון בדבר הזה דגבי בעלת אוב אבל משרבו הנואפים הפסיקו הם את המים המאררים שנאמר לא אפקד על בנותיכם כי תזנינה ומתורגם לא אבדוק לפי שאין המים אלא על הספק כך נדרש במסכת סוטה.
