פסוק ב:צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה וגו׳.
ספרי, פיסקא א: ׳צו׳, הציווי מיד בשעת מעשה, ולדורות … מנין, ת״ל: צו את בנ״י ויקחו אליך שמן זית וכו׳.
עיין תו״כ ר״פ ויקרא ובירושלמי ב״ק פ״א, ועיין רש״י סנהדרין דף ז׳ ע״ב וקדושין דף כ״ט ע״א.
פסוק ב:שם.
הא דאמרינן בקדושין דף כ״ט ע״א ובירושלמי פ״א דב״ק דצו הוא מיד ולדורות. ר״ל, דלא דהמצוה. נוהגת לעולם, רק שהוא לשעה וגם לדורות, דמילי דנהגי באותה שעה לא נהגי לדורות, כעין דאמרינן בשבת דף קל״ה ניתנה תורה ונתחדשה הלכה. וכן מה דמבואר בירושלמי דב״ק הנ״ל ובספרי ר״פ נשא גבי מנורה ושילוח טמאים, הוא ג״כ דלשעה הייתה עיקר המצוה בהדלקה, כמש״כ בזה בח״א ובח״ג, ושם היה צריך דוקא כהן להדלקת הנרות, וע׳ תו״י יומא דף כ״ד ע״ב. וכ״כ בזה שם. ולדורות א״צ זה. וכן גבי שילוח טמאים דאף דהתם הוי כמו נטמא בפנים דבעי שהייה, וע׳ בגיטין דף ס׳ ע״א דנאמר בזמן שנעשו מחיצות, ואם זה הוי כמו טמא שנכנס או כמו נטמא בפנים, ע׳ פסחים דף פ״ו ע״ב גבי נפרשה מחיצה ביניהם, ובשבת דף צ״ט ע״ב וכ״מ בזה, וא״כ לא דמי שילוח טמאין דאז לשילוח טמאין דלדורות.
פסוק ב:ספרי שם: ר׳ יהודה בן בתירה אומר אין הציווי בכל מקום אלא זירוז, שנאמר: וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו, לפי דרכינו למדנו שאין מחזקים אלא המחוזקים ואין מזרזים אלא למזורזים.
מכות דף כ״ג ע״ש בזה.
פסוק ב:ספרי שם: וישלחו מן המחנה, מחנה שכינה… הא עד שלא יאמר יש לי בדין אם נדחו טמאים ממחנה ארון הקל ק״ו ממחנה שכינה… ללמדך שאין עונשים מן הדין.
עיין ברש״י חגיגה דף י״א ע״ב ד״ה לבתו גבי עונשין מן הדין, ובתוספתא שבועות פרק ג׳ דהוה בזה מחלוקת אם שייך גבי קרבן עונשין מן הדין ע״ש, ובספרי ריש פ׳ נשא גבי שילוח טמאים.
פסוק ג:מזכר עד נקבה תשלחו וגו׳.
ספרי שם: אחד גדולים ואחד קטנים במשמע, או אינו אלא כענין שענש… ת״ל: מזכר ועד נקבה תשלחו, אחד גדולים ואחד קטנים במשמע.
עמ״ש ערכין דף ג׳ ע״א בתוס׳ בזה, וחייב המכניס. ועיין עירובין ק״ד ע״ב, ומ״ש הרמב״ם ז״ל בהל׳ בימ״ק, ועיין ערכין דף ג׳ מ״ש בזה.
פסוק ג:ספרי שם: ר׳ ישמעאל אומר הרי אתה דן הואיל ואדם מטמא בנגעים ובגדים מטמאים בנגעים מה אדם טעון שילוח אף כלים טעונים שילוח.
הנה באמת נ״מ, גבי אדם רק חוץ למוקף חומה ובגד צריך חוץ למחנה. והנה בגד שנגע במצורע או במשא מאי, ועיין [תו״כ פ׳ תזריע?].
פסוק ד:ויעשו כן בני ישראל וישלחו אותם אל מחוץ למחנה וגו׳ כן עשו בני ישראל.
עיין פסחים דף ס״ז, והנה באמת כך, הנה מלבד ג׳ מחנות דהוה במדבר הוה עוד גדר אחד, ע׳ זבחים דף קט״ז ע״ב, וזה נקרא מקומות של ישראל חוץ לדגלים, ושם הוה מקום הגרים, ספרי פ׳ בהעלתך ע״ש, ושם הוה גדר מחיצה, קדשים אין נפסלים שם ומ״מ לא הוה אוכלים קדשים קלים ומעשר שני י״ל כגון כה״ג לאחר כניסתן לארץ י״ל דהוה כמו ראו פני החומה לענין קליטה ולחייב מלקות אח״כ, וזה הוה בגדר מוקף חומה דשל א״י, ועי׳ בר״ש פ״א דכלים בזה, ועמ״ש רש״י שבועות דף ט״ז, ותוס׳ ערכין דף ל״ב ע״ב ע״ש בזה, ושם ג״כ הוה ענן כדמבואר בספרי פ׳ בהעלתך בזה, ועמ״ש זבחים דף ק״ג ע״ב, ושם מצווה רק עשה ולא לאו, וזה ר״ל אל מחוץ למחנה, וזה ר״ל נתקו, וזה ר״ל הך הפסחים שם, וכן מבואר ברמב״ם בזה. ועי׳ פסחים דף פ״ה ע״ב דהם מותרים בשערים וזה גרע מזה, ועמ״ש בירושלמי פ״א דסנהדרין, וע׳ בפ״ג דמע״ש בזה, ובירושלים הוה כה״ג בית פאגי ע׳ ב״מ דף צ׳ וכ״מ בזה. וזה הוה כמו מקום שהוסיפו על ירושלים, עיין שבועות דף ט״ז, ושם הוה שורפים פרה אדומה, עמ״ש בזה ברמב״ם בהל׳ פרה. ועמ״ש בזה בחיבורי גבי הך דירושלמי פ״ט מנזיר גבי קברי המלך.
פסוק ד:ספרי שם: כן עשו בני ישראל, מלמד שאף הטמאים לא עכבו.
עיקר הגדר כאן אם זה הוה כמו נטמאו בפנים דצריך רק גדר חיוב שהייה, או כמו נטמא בחוץ משום שהיה בו דין טומאה (אף) דלא היה כלל גדר מחיצות. ועמ״ש מנחות דף מ״ח גבי חכ״ע [=חלות כבשי עצרת], ופסחים דף פ״ו ע״ב, ועיין פסחים דף ס״ח ע״ש אכתי.
פסוק ז:והתודו את חטאתם אשר עשו והשיב את אשמו בראשו וחמישתו יוסף עליו ונתן לאשר אשם לו.
שם סוף פיסקא ג: הרי שהיה חייב לחבירו מנה ובא בב״ד ולא הספיק לתנו עד שבא בע״ח של נגזל, מנין שמוציאין מיד הגזלן ונותנים לבע״ח של נגזל, ת״ל: ונתן לאשר אשם לו.
הנה בב״ק דף ק״ט ע״א, מבואר שם דהיכא דצריך להוציא גזלו מתחת ידו צריך ליתנו אפילו לארנקי של צדקה. ולענין אם זה מעכב ג״כ להבאת הקרבן דקיי״ל דהביא אשמו עד שלא הביא גזלו לא יצא, ע״ש בגמ׳ בהך מחלוקת דריה״ג ור״ע, דריה״ג ס״ל דכיון דזכה עפ״י דין הוה כמו שנתן כבר ויכול להביא הקרבן, דס״ל דהפטור של תורה הוה כמו נתינה, אך רק להני אמוראי אם זקפו במלוה, דהוה כמו שנתן לידו והחזיר לו, וכמו דאמר רבא שם דף ק״ד ע״א דלענין קרבן לא סגי עד דמטא לידו. ועי׳ בדברי רבינו פ״ח מהל׳ גזילה דגם הודאה בב״ד לענין הקרבן מהני, והר״א שם פליג עליו וס״ל דבעי דוקא זקפו עליו במלוה אז יכול להביא הקרבן, רק דמ״מ לדידן דפסקינן כר״ע, דאף דלענין קרבן זה הוה כנתינה עדיין שם גזל עליו לענין דצריך להוציא גזלו מתחת ידו וכו׳. ובאמת בתוספתא ב״ק פ״י מבואר דלא מהני גם זקפו רק אם נתנו וחזר ונטל ממנו ע״ש, ובהך דב״ק דף ק״ג ע״ב בהך דר״ט ור״ע אם היכא די״ל דפטור עפ״י דין אם יכול להביא קרבן בלא הגזל, וכן הך דאמר שם דנותן לב״ד ר״ל ג״כ דזה הוה כמו חזרה. וע״ש בתוס׳ דף ק״ג ע״א בד״ה אבל נותן וכו׳ ר״ל דכיון שנתן לשליח ב״ד שוב יכול להביא הכפרה, ובאמת הא דמבואר בקדושין דף ט״ו גבי הך דר״נ דמוציאין מזה וכו׳, ר״ל כך, דהוה כמו שנתן, לא בגדר שעבוד רק שקיים הנתינה ויכול להביא קרבן, וכן מוכח בספרי פרשת נשא וכו׳, ובאמת זהו כונת הגמרא בקדושין דף ט״ו ע״א גבי הענקה, דר״ל אם בזה קיים מצות הענקה במה שנותן לבע״ח של העבד.
פסוק ח:ואם אין לאיש גאל להשיב האשם אליו האשם המושב לה׳ לכהן.
שם, פיסקא ד: רבי נתן אומר ׳ואם אין לאיש גואל׳, אין לי אלא איש, אשה מנין, ת״ל: להשיב האשם אליו.
ועיין ב״ק ק״ט ע״ב, אך באמת ר״ל כגון אשה שיש לה בעל ומתה איך הדין אם הבעל יורש זה או הוה ראוי כיון דרק לאחר מיתה. ועיין בתוס׳ דכתובות דף ל״ח ע״ב, וב״מ דף ל״ד גבי כפל ע״ש בזה, וזה ר״ל ואף אם יש יורשים מ״מ בעל קודם. ועמ״ש ב״ב דף קל״ט ע״ב, ודף קכ״ה ע״ש בזה.
פסוק ח:מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו עליו וגו׳ איש אשר יתן לכהן לו יהיה.
ספרי שם: מנין אתה אומר הגוזל את הגר ונשבע לו והלך להביא את הכסף ואת האשם ולא הספיק להביא עד שמת, שהיורשים פטורים, ת״ל: מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו עליו, כך היה ר׳ עקיבא שונה עד שלא בא מזפרונה. אבל משבא מזפרון אמר אפי׳ נתן את הכסף לאנשי משמר ומת, היורשים פטורים, אין מוציאים מיד כהן, וקורא אני עליו איש אשר יתן לכהן לו יהיה.
עיין ב״ק דף מ׳ גבי כפר, ודף ק״י גבי גזל הגר שהחזירו לחצאין אשם קרי׳ רחמנא ע״ש ברש״י, ולא דמי לפדיון הבן דבכורות דף נ״א ע״ב, דשם שיעור מצטרף וכאן שיעור עצם. וע׳ מ״ש התוס׳ מנחות דף ע״ג ע״ב דחל ג״כ קדושה ויש מעילה על גזל מזמן הפרשה עד שבא ליד כהן. והנה לכאורה איך אמרינן ב״ק דף ק״י ע״א דאם מת עד שלא נתן הכסף ינתן לבניו, ואמאי הא חל עליהם קדושה בגדר אשם ומפריש מעות לאשמו ומת אסור, ועי׳ תוס׳ סוטה דף ו׳ ע״ב, אך הנה רש״י ז״ל וכן בתוספתא ב״ק מדייק שם ומת בדרך, ר״ל עד שלא בא לירושלים, וכמו גבי ביכורים דכ״ב בזה דעד שלא באו לירושלים לשיטת רבינו הוי רק בגדר נדר אבל קדושה אין בהם, מ״מ אם נתן אז לכהן זכה בהם הכהן בגדר מתנה, דאף דגמ׳ יליף מזה דכסף מכפר מחצה, ר״ל דאח״כ פועל גם הכסף לכפרה, ונ״מ די״ל דאם נתן הכסף לכהן בירושלים ומת קודם הקרבת הקרבן י״ל דאז לא פקע הקדושה מהמעות גם ביד כהן כ״ז שלא נקרב האשם בגדר הך דנדרים דף ס״ח מיגז גייז, וע׳ זבחים דף ק״י ע״א גבי קומץ ולבונה ע״ש, ורק אם נתנו בגבולין לכהן ואח״כ מת זכה בו, וא״ש מה שהקשו התוס׳ ב״ק שם דף ק״י ע״ב ד״ה וגזל דאמאי חשבינן גזל הגר ממתנה שבגבולין, אך ראיה מדמרבינן בספרי ובתוספתא דב״ק שם מן לכהן לו יהיה כדאיתא בפ׳ נשא, דזה קאי על כסף שנתנו לכהן ואח״כ מת הגזלן בלא קרבן, א״כ ע״כ זה הוה בגבולין. וע״ש בב״ק דף קי״א דיליף שם דכסף בראשו מקרא אשר יכפר בו, ועי׳ סוטה דף מ״ו דאמר שם להיפך דאשר לשעבר משמע, ובהוריות דף י׳ ע״א, ומכות דף ח׳ דכל היכא דכתיב אשר לא הוי חיוב, וע׳ ברכות דף י״ג ע״ב גבי אשר אנכי מצוך ע״ש, עכ״פ יש משמעות באשר דאף היכא דאין הכרח לזה מ״מ נתכפר לשעבר, וזה כה״ג דקיי״ל כסף מכפר מחצה ונשאר ביד כהן אף שמת הגזלן קודם שהקריב אשם, זה ר״ל הכתוב.
פסוק ח:שם, סוף פיסקא ד: ׳מלבד איל הכפורים׳, מכאן אתה ואומר נתן הכסף ליהויריב ואשם לידעיה יצא, וקורא אני עליו: ׳איש אשר יתן לכהן לו יהיה׳. או אפילו נתן האשם ליהויריב וכסף לידעיה יצא וקורא אני עליו איש אשר יתן לכהן לו יהיה, ת״ל: ׳מלבד איל הכפורים׳, יחזיר ויביא אשם אחר ויתננו לידעיה ויזכה יהויריב בשלו.
עיין ב״ק דף קי״א גבי גזל הגר נתן את הכסף ליהויריב וכו׳, ומוכח שם דרק אם נתנו אשם ליהויריב ואח״כ כסף לידעיה אז עשו בני יהויריב שלא כדין, אבל אם נתן כסף לידעיה ואח״כ אשם ליהויריב לכ״ע יחזור כסף לאשם ושפיר עביד יהויריב. וכן פסק רבינו בהל׳ גזילה פ״ח הל׳ י״ב ע״ש. וע״ש דף ק״י ע״ב בתוס׳ ד״ה או, ובאמת זה ר״ל הבעיא דשם גבי אין בו ש״פ וכו׳, אם ר״ל דהנתינה למשמר אחר לא הוה נתינה וא״כ עדיין הגזל יש עליו קדושה, ועיין בתוס׳ מנחות דף ע״ג ע״ב, או דצריכים זה המשמר ליתנו לאחר אבל הוה נתינה והוה כמו שליח ב״ד כמבואר שם דף ק״ג ע״ב דהוה כמו נתן הכסף ויכול להביא אשם ע״ש בתוס׳ ד״ה אבל, ותוס׳ ב״מ דף ל״ז ע״א בסה״ד. והנה רבינו בפה״מ ב״ק דף ק״י ס״ל דכיון דהמשמר קבלו שלא בזמנו לא הוה כלל ופסול האשם. וכן הוא בירושלמי שם דמוציאין מידו ר״ל הבעלים דלא הוה נתינה, ונ״מ דאם מתו הבעלים אז צריכים להחזירו להיורשים ולא שייך כסף מכפר מחצה דרק אם קבלו הכסף בדין אז מכפר מחצה, וכן מוכח בתוספתא ב״ק פ״י ע״ש, וט״ס שם, ובספרי פ׳ נשא, וכמו דאמרינן בירושלמי פ״ו דתרומות גבי תרומת שוגג דרק הנתינה ולמי שצריך ליתנו מקדש ולא לכהן אחר ע״ש גבי אכל תרומת ע״ה.
פסוק י:ואיש את קדשיו לו יהיו, איש אשר יתן לכהן לו יהיה.
שם, סוף פיסקא ו: הרי שמדד להם בארץ ונתוספו אחרים עליהם, יכול קורא אני עליו ואיש את קדשיו לו יהיו, ת״ל: איש אשר יתן לכהן לו יהיה. או אפילו מדד בקופה ונתוספו אחרים עליהם קורני עליו ואיש את קדשיו לו יהיו, ת״ל: איש אשר יתן לכהן לו יהיה.
זה ר״ל הך… ובאו עוד כהנים ולווים אם שייך להם ג״כ, עיין בתוספ׳ פאה פ״ד ע״ש בזה, וכאן הרי זכתה להם. ועיין בקדושין דף כ״ז ע״א, ותוספ׳ ב״ק…
פסוק י:שם.
עי׳ רש״י חולין דף קל״א ע״א ד״ה כמי שהורמו, שכתב שם שזכה בהן מן ההפקר, ור״ל שהתורה זיכתה אותו לכל הכהנים והוציאה אותו מרשות הבעלים, ואף שיש בו לבעלים טובת הנאה זה רק היכא שהם ברשות הבעלים. וע׳ תוס׳ ב״מ דף ו׳ ע״ב, ובהך דקידושין דף כ״ז ע״א גבי מקומו מושכר למעשר, ר״ל להזכות שזכה רחמנא במעשר לעניים מושכרת זאת החצר. וע׳ בהך דב״מ דף י׳ ע״ב כי זכה רחמנא וכו׳ לנקוטי פאה, ומשמע דלזה יש להם זכי׳ בגוף השדה. וע׳ בהך דנדרים דף מ״ב ע״ב גבי שביעית דארעא נמי רחמנא אפקריה, וע׳ בב״ב דף ע״ט אם שייך גדר חצר בהקדש, ובנדרים דף ל״ד ע״ב ע״ש בר״ן וכ״מ. וע׳ בספרי פ׳ נשא פסקא ו׳ מה דאמר שם הרי שמדד בארץ ונתוספו יכול כו׳ קורא אני עליו כו׳ ומחלק שם בין אם מדד בכלי ע״ש. וע׳ בתוספתא ב״מ פ״ג גבי הך דשאל ר׳ יוסי לחכמים הרי כו׳, ור״ל משום דהכלי משועבד להכהן. וע׳ תענית דף ח׳ ע״ב בתוס׳ ד״ה אלא, וסנהדרין דף כ״ה ע״א בתוס׳ גבי משחק בקוביא ע״ש.
פסוק י:שם.
כ״כ בזה אם שייך גבי פה״ב גדר נדר שיהיה זה לפה״ב ואם חל עליו אך שחייב באחריות, או לא הוה שום חלות, מלשון המשנה בבכורות די״ב ודנ״א, ובספרי פ׳ נשא על פסוק ואיש קרשיו כו׳, ועי׳ בהך מחלוקת בתוספתא פיאה פ״ד גבי עמדו כהנים על הגורן ואח״כ באו אחרים אם יכולים ליתן גם לאחרים חלק, וכמו הך דבכורות די״ח ע״ב, ובספרי פ׳ נשא דמחלק דאם מדד להם בארץ לא זכו ואם באו אחרים צריכים ליתן גם להם, משא״כ קופה, וע״כ לא קופה שלהם דמה קמ״ל, רק בקופה ובגדר שכתבו התוס׳ סנהדרין דכ״ה ע״א גבי משחקים על הדף, ע״ש שקנו שהדף נקנה להם. או י״ל דקמ״ל בגדר כלי של לוקח ברשות מוכר דב״ב וב״מ וגיטין. ועי׳ בתוס׳ בכורות די״א דמשמע דמיד שהפריש הוה כזכה השבט לא כרש״י פסחים דמ״ו ע״ב, ואכ״מ בזה. ועי׳ בתוספתא ב״מ פ״ד, אך שם הפריש אחר כהך דב״מ דל״ח ע״א ע״ש.
פסוק י:ספרי שם: ר׳ יוסי אומר הרי שפדה את בנו בתוך שלשים יום ומת, יכול קורני עליו איש אשר יתן לכהן לו יהיה, ת״ל: ואיש את קדשיו לו יהיו, לאחר שלשים יום אין מוציאין מיד כהן, וקורא אני עליו: איש אשר יתן לכהן לו יהיה.
באמת כן הדין גבי פדיון הבן דנקט בבכורות דף נ״א המפריש פה״ב ואבד חייב באחריות, ומה שייך עליו אחריות הא לא חל עליו כלל השם, וכן בפטר חמור לר״א בכורות די״ב ע״ב מה זה אחריות. אך ר״ל דאם הפריש דבר לצורך פדיון ואח״כ נתייקר הרבה אף דלא חל עליו עדיין מ״מ צריך זה ליתנו לכהן, וכן חייב באחריותו, זה ר״ל הספרי פ׳ נשא סוף פיסקא ו׳, גבי פדה בנו לאחר ל׳ ומת אין מוציאין כו׳, והוא תמוה דהרי חייב לפדות כמבו׳ במשנה דמ״ט, רק דר״ל דע״כ מיידי שהפדיון עדיין בעין ביד כהן, ע״ש ודי״ב ותוס׳ ב״ק דף ע׳, והוקר החפץ דסד״א כיון דמת נתבטל ממנו החיוב שנתחייב שזה החפץ יהי׳ לפה״ב ועכשיו שיפדהו בה׳ סלעים קמ״ל.
פסוק יג:ושכב איש אתה שכבת זרע וגו׳.
שם, פיס׳ ז׳: אותה ולא את אחותה. שהיה בדין אם כשבא איסור הקל על איסור הקלה אסר את אוסרו. כשבא איסור חמור על איסור חמורה אינו דין שהוא אוסר את אוסרו, ת״ל: אותה, ולא את אחותה.
ר״ל, אם אחותה נאסרה, דהיינו אם אח״כ מתה אשתו אם מותרת היא אח״כ לזה שבא עליה האסור לה, כן ר״ל.
פסוק טו:והביא האיש את אשתו אל הכהן והביא את קרבנה עליה עשירית האיפה קמח שעורים לא יצק עליו שמן ולא יתן עליו לבנה וגו׳.
שם, פיס׳ ח: לא ישים עליה שמן, מגיד שאם נתן עליה שמן ולבונה עובר בל״ת, או כשם שעובר על שמנו כך עובר על לבונתו, אמרת על השמן יהא עובר שאין יכול לחזור וללקטו. על לבונה לא יהיה עובר שיכול לחזור וללקטה, ת״ל: לא ישים עלי׳ שמן ולא יתן עלי׳ לבונה. מגיד שאם נתן עלי׳ שמן ולבונה עובר בלא תעשה.
(רמב״ם הל׳ סוטה פ״ג הל׳ י״ג ואם נתן לוקה וכו׳, הנה עיין בהל׳ מעה״ק פי״ב ה״ח כ׳ שם לשון והקריב. משמע דבלא הקרבה אינו עובר. וע׳ מש״כ רבינו בספר המצות מצות ל״ת ק״ב ק״ג, מבואר שם דיש חילוק בין שמן ללבונה, דגבי לבונה רק ההקרבה משום דיכול ליטלה, אבל גבי שמן תיכף, וזה רק בשאר מנחת חוטא, אבל גבי סוטה ס״ל שם דאין נ״מ. ועי׳ בספרי פ׳ נשא פיסקא ח׳ דמחלק ג״כ כה״ג, והטעם משום דיכול ללוקטה.
פסוק טו:שם.
לכאורה מלשון רבינו בהל׳ מעה״ק פי״ב ה״ח מוכח דגבי לבונה רק אם הקריב אז עבר על לאו משא״כ קודם הקרבה משום דאפשר בלקיטה. וכבר כתבתי בזה בהל׳ סוטה. ועיין בספרי פרשת נשא פסקא ח׳ דמחלק שם כה״ג. אך הנה במנחות דף נ״ט ע״ב נקט שם נתן כלי ע״ג כלי לא פסל, ומדברי רבינו בפיהמ״ש שם משמע משום דלא מיערב וכו׳. והנה רבינו ז״ל בהל׳ מעה״ק פי״ב כ׳ שם דאם נתן כלי על גבי כלי גם הלאו לא עבר וכו׳. אך באמת נראה כך, דגבי מנחת חוטא על המנחה גופה דהפסול הוא לבד הלאו או משום יתר או משום חרבה אז אף אם (נפסל) [נפל] מאליו ג״כ פסול, אבל על הקומץ שמן או לבונה (גם) [ולא] על המנחה אז הפסול רק משום הלאו ואז אם רק נתן בידים. ובזה מדוייק לשון רבינו פי״א מהל׳ פסוהמ״ק ה״ח נקט לשון נפל ובהל׳ י׳ נקט לשון נתן. וזהו ג״כ כונת הגמרא דף נ״ט ע״ב ותיהוי פך, ע״ש ברש״י שכתב שנפל עלי׳ פך שמן, ר״ל כך, דכ״כ דרבינו ז״ל כ׳ בפי״ב ה״ח נתן והקריב, ומשמע רק אם הקריב אז לוקה, אך באמת כך, דכ״כ דשיטת ר״ת דבמנחה אחת אינו עובר על שניהם, ועיין בדברי רבינו בס׳ המצות מצות ל״ת ק״ג וק״ה נראה שמחלק שם בין מנחת חוטא למנחת סוטה, דבמנחת חוטא חייב בהקרבה בלבונה, ובמנחת סוטה חייב בנתינה ע״ש, והוא כך, דהנה כ״כ דגבי לבונה הוא רק מחמת הנתינה, אך אם נפל מאליו לא שייך בזה הפסול, אך מ״מ י״ל דאם הקריבה אח״כ עם הלבונה עבר אף בלא נתינה, אך זה רק במנחת חוטא, אבל במנחת סוטה דאין עלי׳ שם קרבן כלל, עיין רש״י מנחות דף ה׳ ע״ב, וזבחים דף צ׳ ע״א דרק לברר עון קאתיא, ומנחות דף ס׳ ע״ב, וכריתות דף כ״ד וכ״מ, אין החיוב עליה רק על הנתינה ולא על ההקרבה, וא״כ לפי״ז כך, דכ״כ דיש נ״מ בין היכא שהחיוב הוא על הפועל או על הפעולה הנפעלת, לכן ס״ל דאם הקריבם חייב על שניהם דאז החיוב רק מחמת הפועל לא מחמת הפעולה, אך זה רק גבי מנחת חוטא דהחיוב הוא גם על ההקרבה. וכן אם היתה לבונה שחוקה דאז אין עלי׳ שם הקטרה וכו׳, ואז החיוב רק משום הנתינה, ואז אינו חייב על שניהם אלא אחת דהחיוב רק משום הפעולה ולא משום הפועל וכו׳.
פסוק יח:והעמיד הכהן את האשה לפני ה׳ וגו׳ וביד הכהן יהיו מי המרים המאררים.
שם, פי׳ יא: וביד הכהן יהיו מי המרים, מגיד הכתוב שאין המים נהפכים להיות מרים אלא ביד הכהן.
ר״ל משום דהוא נותן דבר מר לשם, כמבואר סוטה דף כ׳ ע״ש. ועיין לקמן ס״פ ט״ז עושה, ר״ל הכהן.
פסוק יט:והשביע אתה הכהן ואמר אל האשה וגו׳.
שם, פי׳ יב: והשביע אותה הכהן, הכהן משביעה ואין נשבעת מאליה. שהיה בדין נאמר כאן שבועה ונאמר להלן (ויקרא ה, ד) שבועה, מה שבועה האמורה להלן היא נשבעת מאליה אף שבועה האמורה כאן היא נשבעת מאליה, ת״ל: והשביע אותה הכהן, הכהן משביעה ואינה נשבעת מאליה.
כבר כתבתי בזה בהך דשבועות דף כ״ט ע״ב גבי כל העונה אמן כמוציא שבועה מפיו וכו׳, ושם דף ל״ו ע״א גבי אמן שבועה ע״ש ברש״י, ובדברי הר״ן רפ״א דנדרים. אך באמת דברי ר״ת נכונים. דבאמת עי׳ בדברי רבינו בהל׳ שבועות פ״ב הל׳ א׳, דלאו דווקא אמן רק הוא הדין הן ג״כ הוי קבלת שבועה. וע׳ הוריות דף ג׳ ע״ב דהרכין הוי כמו שגם הוא הורה, ולגבי התראה מבואר בסנהדרין דף פ״א ע״ב דהרכנה לא מהני לקבלת התראה ע״ש. ובירושלמי ר״ה פ״ג מבואר שם גבי עדים שאמרו שב״ד קידשו החודש די בהרכנה, ולמה גבי התראה לא מהני זה וכו׳. עכ״פ כך, דהרכנה ורמז לא מהני רק אם צירף עם מי שאומר הדבר, ולכן גבי התראה דבעי שהוא יקבל עליו התראה לא הוי זה קבלה בהרכנה כמבואר סנהדרין פ״א ע״ב. והנה גבי שבועת סוטה ע״ב בעי דוקא שיהיה הכהן משביע אותה, כמבואר בספרי פרשה נשא פי״ב, ואם היא נשבעה בעצמה לא מהני כלום, ואם היא אינה אומרת אמן ג״כ לא מהני דבעינן שבועת עצמה. וא״ב נמצא בזה ב׳ דברים שבועות של הכהן (ואם) [וגם] היא בעצמה תקבל עליה שתהא בה שבועה של כהן, ובזה צריך דוקא אמן. ומבואר בירושלמי סוטה פ״ב דוקא אמן, ואף דבשאר שבועות מהני ג״כ קבלה בלשון אחר כמו שכתב רבינו בפ״ב מהל׳ שבועות הנ״ל, אבל בסוטה צריך דוקא אמן, דזה כמו שמוציאה הכח הפרטי של המשביע, ע׳ ברבינו בהל׳ סוטה פ״ג ה״ז שכתב אמן בלשון שהיא מכרת, משמע דלאו דווקא אמן. וע׳ שבועות דף כ״ט ע״ב גבי אמן כמוציא שבועה מפיו ע״ש דף ל״ו דבזה נכלל כל הלשון שאמר המשביע וכו׳. ועניית אמן הוי כמו שאמר העונה זה הלשון בעצמו. ובמ״א מבואר. וזאת היא כונת דר״ת שהביא הר״ן ז״ל ברפ״א דנדרים הנ״ל.
פסוק כא:והשביע הכהן את האשה וגו׳ לאלה ולשבעה בתוך עמך וגו׳.
שם, סוף פי׳ יד: בתוך עמך ולא בזמן הזה.
עיין בספרי דממעט מקרא דאינו נוהג בזמן הזה, ע״ש בפיסקא יד. ומה זה, הא בוודאי צריך משכן ומקדש, ע׳ סוטה דף ט״ז, וסנהדרין, ועיין סוטה דף ז׳ ע״ש בתוס׳ גבי איום. אך ר״ל כך, דלפי המבואר בסוטה דף י״ח דמשקה אותה על להבא, וכן קיי״ל, אך כבר כתבתי דזה רק אם היה קינוי וסתירה כדין ונטמאת בפעם שניה ואז פועלת המים הראשונים ששתתה, וא״ש שם. וזה ר״ל הספרי כאן דהוה קינוי פעם ב׳ בזמן המקדש ונסתרה לאחר שחרב אין פועל בה המים הראשונים ששתתה, דזה הוה גדר דיני נפשות וצריך בהמ״ק וסנהדרין.
פסוק כב:ובאו המים המאררים האלה במעיך וגו׳ ואמרה האשה אמן אמן.
שם, פי׳ טו: הואיל ונאמר שבועות סתם בתורה ופרט באחת מהם שאינה אלא באמן אף פורטני בכל שבועות שבתורה שאינן אלא באמן. אבא חנן אומר משום ר׳ אליעזר להביא את שבועת הדיינים שתהא באמן, שאם אין עונה אתה אחריו אמן אתה עושה שבועת שוא.
כל פעולה דהוה ממילא הפעולה מועלת רק היכא דעביד כדין אבל בלא זה אינו כלום. וכן נראה להך דמבואר ב״ק דף ק״ו ע״א הובא בתוס׳ שם דף ס״ב ע״ב וכ״מ, דכפל בטוען טענת גנב לא מחייב רק בשבועה בב״ד ועפ״י דין, משום דזה דבר דצריך לעשות פעולה וקנין. והנה רבינו ס״ל בהל׳ שבועות פי״א הל׳ י׳ דגבי שבועת הדיינין לא מהני מושבע מאחרים עד שיענה אמן דהוה כמו מפי עצמו. אך מתוס׳ שבועות דף ל״ח ע״ב ד״ה לאתפוסי לא משמע כן, רק דגם בב״ד שייך מושבע מפי אחרים לדינא. והנה במכילתא פ׳ משפטים מבואר להדיא דבלא אמן אין השבועה כלום לדינא. וכן מבואר בספרי פ׳ נשא פסקא ט״ו, דגבי שבועת הדיינין בלא אמן הוה שבועת שוא, ומ״מ דוקא בב״ד. וכן שם גבי פרשת סוטה אף דזה הוה כמושבע מפי עצמו כמבואר בשבועות דף ל״ו מ״מ בעי דוקא שיהא משביעה כהן כמבואר בספרי שם פסקא י״ב דזהו בגדר דין, דהרי אף אם שכחה עכשיו שזנתה מ״מ נבדקת, אף דלשיטת רש״י שבועות דף כ״ו ע״ב לא חל שבועה כלל, וע׳ תוס׳ שבת דף ס״ט ע״א ע״ש, וע״כ דזהו גזיה״כ. ועמ״ש הר״ן רפ״א תדרים בשם ר״ת, ולכך נחשב ג״כ כמושבע מפי אחרים, וא״ש מ״ש שם הר״ן, כיון דע״כ בעי שתשמע השבועה מפי הכהן, וע׳ בירושלמי סוטה רפ״ז אם מהני עפ״י מתורגמן, וכמו גבי ב״ד ע׳ מכות דף ו׳ ע״ב, ובר״ן נדרים דף ח׳ ע״ב בשם ירושלמי גבי היתר חכם, וע׳ בספרי פ׳ שופטים פסקא קע״ו גבי נביא דצריך שישמע מפיו ולא מפי המתורגמן, ואז אינו חייב על העובר על דברי נביא ע״ש.
פסוק כה:ולקח הכהן מיד האשה את מנחת הקנאות והניף את המנחה לפני ה׳ וגו׳.
שם, פי׳ יז: מיד האשה, שאם פירסה נדה לא היתה שותה.
(רמב״ם הל׳ סוטה פ״ג ה״א: שאין משקין וכו׳ אלא במקדש וכו׳), עיין רש״י מדכתיב לפני ה׳, וע׳ תוס׳ זבחים דף נ״ו ע״ב מה דמקשה שם ממעשר שני וכו׳, ועיין כאן דף ט״ו ע״ב ברש״י גבי נוב וגבעון אם יש בהם השקאת סוטה. ועיין זבחים דף קי״ט ע״א דגם הם מיקרי לפני ה׳. ועיין בספרי פ׳ נשא פיסקא י״ז שאם פירסה נדה לא היתה שותה, והיכא משכחת לה הא אסורה ליכנס לשם, וע״כ צ״ל כגון בנוב וגבעון דלא היו שם קדושת מחנות, עיין בתוס׳ שבועות דף ט״ז ע״ב ע״ש. אך זה תליא אם מקריבין מנחה בבמה, עיין בתוס׳ ישנים יומא דף דף מ״ד ע״א.
פסוק כו:וקמץ הכהן מן המנחה וגו׳ ואחר ישקה את האשה את המים.
ספרי שם: ואין מגילתה כשירה להשקות בה סוטה אחרת. רבי אחי ברבי יאשיה אומר משקים בה סוטה אחרת.
גבי מגילת סוטה דמבואר בסוטה דף י״ז דבעי עיבוד, אם שם צריך לשמה, וגם אם לשם פרשת סוטה או לשם זו, ע״ש דף כ׳ ע״א, ובעירובין דף י״ג. וכ״כ בזה בהל׳ סוטה בעניין אם קלף לאחר שנמחק לשם סוטה זו אם כשר לשם סוטה אחרת לכתוב עלי׳. עיין בספרי, ובתוספ׳, אך הספרי יש לפרש דר״ל להך דסוטה דף י״ח אם מחק ב׳ מגילות לתוך כוס אחד אם נימא דיכול להשקותן ע״ש, אם אח״כ הודה אחת מהן שנטמאה אם יכול להשקות השניה.
פסוק כח:ואם לא נטמאה וגו׳ ונקתה ונזרעה זרע.
שם, סוף פי׳ יט: דבר אחר ונקתה ונזרעה זרע, מפני שהיתה בכלל ויצתה לדון בדבר החדש החזירה הכתוב לכלל.
׳מפני׳ זה קאי אזאת תורת, לפי שהיתה בכלל כל מנחת דנוהג לדורות ויצתה בדבר חדש כמו מנחה שעורים וכן כלי חרס…
פסוק כט:זאת תורת הקנאת וגו׳.
שם, ר״פ כ: זאת תורת הקנאות, אין לי אלא לשעה, לדורות מנין וכו׳.
ר״ל, כיון דזה דבר נס. ועמ״ש רבינו בספר המורה ח״ב פכ״ט. עיין יבמות דף קכ״א ע״ב. ועיין תוס׳ גיטין דף מ״ו וכ״מ, קמ״ל קרא דזה לא הוה לשעה רק דין וקביעות. ועיין פסחים דף ס״ד ע״ב פלוגתא דאביי ורבא.
פסוק לא:ונקה האיש מעון והאשה ההיא תשא את עונה.
שם, פי׳ כא: שמעון בן עזאי אומר בטהורה הכתוב מדבר, הואיל והביאה עצמה לידי דברים הללו אף היא לא תצא מידי פורענות, לכך נאמר ונקה האיש וכו׳.
עיין בירושלמי סוטה פ״ד דאף טהורה מתנונת, ע״ש בזה.
