פסוק א:לא תעשו וגו'. נתבאר בפ' יתרו ובפ' קדושים.
פסוק א:לא תקימו. וכי לא זו היא עשיה לא זו היא קימה, אמר ר' הילא, עשיה בתחלה, קימה – כל שאלו תפול לא תקימנה .
(ירושלמי ע"ז פ"ד ה"ד)
פסוק א:ואבן משכית. אמר עולא, מלמד שלא אסרה תורה אלא רצפה של אבנים בלבד .
(מגילה כ"ב ב')
פסוק א:בארצכם להשתחות עליה. עליה אי אתה משתחוה בארצכם, אבל אתה משתחוה על אבנים של בית המקדש .
(מגילה כ"ב ב')
פסוק א:להשתחות עליה. אמר עולא, לא אסרה תורה השתחויה אלא בפישוט ידים ורגלים .
(שם שם)
פסוק א:להשתחות עליה. יכול לא יתן שני אבנים זו על גב זו ויתן קופתו עליהם, ת"ל להשתחות עליה, עליה אי אתה משתחוה אבל נותן אתה קופתך עליה .
(ירושלמי ע"ז פ"ד ה"א)
פסוק ב:את שבתתי תשמרו וגו'. מה ת"ל, אלא זה נאמר כנגד הנמכר לעובד כוכבים, שלא תאמר הואיל ורבי עובד עבודת כוכבים ומחלל שבתות אף אני אעשה כן, ת"ל את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראי אני ה' .
(תו"כ)
פסוק ג:אם בחקתי תלכו. ת"ר, אם בחקתי תלכו, אין אם אלא לשון בקשה, וכן הוא אומר (תהלים פא) לו עמי שומע לי כמעט אויביהם אכניע, ואומר (ישעיהו מ״ח:י״ח) לו הקשבת למצותי ויהי כנהר שלומך .
(ע"ז ה' א')
פסוק ג:אם בחקתי תלכו וגו'. תני, רבי מאיר אומר, כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי, והיינו דכתיב אם בחקתי תלכו ואם בחקתי תמאסו .
(קדושין ס"א ב')
פסוק ג:אם בחקתי תלכו וגו'. תניא, אמר ר' לוי, בוא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם, שהרי הקב"ה ברך את ישראל בעשרים ושתים ברכות, מן אם בחקתי תלכו עד קוממיות וקללן בשמונה מן ואם בחקתי תמאסו עד ואת חקתי געלה נפשם , ואלו משה רבינו ברכם בשמונה וקללם בעשרים ושתים .
(ב"ב פ"ח ב')
פסוק ג:אם בחקתי תלכו וגו'. תניא, אם בחקתי תלכו יכול אלו המצות, ת"ל ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם, הרי מצות אמורות, הא מה אני מקיים אם בחקתי תלכו – שתהיו עמלים בתורה .
(תו"כ)
פסוק ד:ונתתי גשמיכם. גשמיכם שלכם ולא גשמי כל הארצות, שיהיה שובע בארץ ישראל ורעב בכל הארצות והם באים ולוקחים מכם ומעשירים אתכם .
(שם)
פסוק ד:גשמיכם בעתם. מהו בעתם – לא שכורה ולא צמאה אלא בינונית , דבר אחר בעתם – בלילי רביעית ובלילי שבתות .
(תענית כ"ב ב')
פסוק ד:ועץ השדה וגו'. תניא, מניין שאף אילני סרק עתידים להיות עושים פירות, ת"ל ועץ השדה יתן פריו .
(תו"כ)
פסוק ה:ואכלתם לחמכם לשובע. אין צריך לומר שיהיה אדם אוכל הרבה ושבע אלא אוכל קימעא והוא מתברך במעיו, כענין שנאמר (פ' משפטים) וברך את לחמך ואת מימך .
(תו"כ)
פסוק ה:וישבתם לבטח בארצכם. בארצכם אתם יושבים לבטח ואין אתם יושבים לבטח חוצה לה .
(שם)
פסוק ו:וחרב לא תעבור. מאי חרב, אילימא חרב של מלחמה, והכתיב ונתתי שלום בארץ, אלא אפילו חרב של שלום .
(תענית כ"ב ב')
פסוק ח:ורדפו מכם. מכם – מן החלשים שבכם ולא מן הגבורים שבכם .
(תו"כ)
פסוק ח:ומאה מכם וגו'. וכי כך הוא החשבון, אלא אינו דומה רבים העושים את התורה למעוטים העושים .
(תו"כ)
פסוק י:ואכלתם ישן נושן. מלמד שכל המיושן מחבירו יפה מחבירו, ואין לי אלא דברים שדרכן ליישנן, דברים שאין דרכן ליישנן מניין, ת"ל ישן נושן מכל מקום .
(ב"ב צ"א ב')
פסוק י:וישן מפני חדש תוציאו. מלמד שהיו אוצרות מלאין ישן וגרונות מלאין חדש והיו ישראל אומרים האיך נוציא זה מפני זה [שם שם]
פסוק יא:ונחתי משכני בתוככם. תניא, מניין שמקדש אקרי משכן, דכתיב ונתתי משכני בתוככם .
(עירובין ב' א')
פסוק יג:קוממיות. מהו קוממיות, תניא, ר' מאיר אומר, מאתים אמה כשתי קומות של אדם הראשון , ר' יהודה אומר, מאה אמה כנגד היכל וכתליו , שנאמר (תדלים קמד) אשר בנינו כנטיעים מגודלים בנעוריהם, בנותינו כזויות מחוטבות תבנית היכל .
(ב"ב ע"ה א')
פסוק יד:ואם לא תשמעו לי. יכול רק למה שכתוב בתורה, ת"ל ולא תעשו את כל המצות, הא מה אני מקיים ואם לא תשמעו לי – למדרש חכמים .
(תו"כ)
פסוק יד:ואם לא תשמעו לי. מה ת"ל לי, אין לי אלא זה שהוא יודע רבונו ומתכוין למרוד בו .
(שם)
פסוק טז:והפקדתי עליכם בהלה. תניא, ר' אלעזר ב"ר יהודה אומר, בעון חלה אין ברכה במכונם ומארה משתלחת בשערים וזורעים זרעים ואחרים אוכלין, שנאמר והפקדתי עליכם בהלה וזרעתם לריק זרעכם ואכלוהו אויביכם, אל תקרא בהלה אלא בחלה .
(שבת ל"ב ב')
פסוק יט:ושברתי את גאון עוזכם. תנא רב יוסף, אלו בולאות שביהודה .
(גיטין ל"ז א')
פסוק כ:ותם לריק כחכם. זה המשיא את בתו ונותן לה ממון הרבה ולא הספיקו שבעת ימי המשתה לצאת עד שמתה בתו, נמצא קובר את בתו ומאבד את ממונו .
(תו"כ)
פסוק כג:ואם באלה. בעון שבועת שקר ושבועת שוא וחילול השם וחילול שבת חיה רעה רבה ובהמה כלה ובני אדם מתמעטין והדרכים משתוממין, שנאמר ואם באלה לא תוסרו לי, אל תקרא באלה אלא באָלָה, וכתיב והשלחתי בכם את חית השדה וכתיב בשבועת שקר (פ' קדושים) ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלהיך, ובחלול השם כתיב (פ' אמור) ולא תחללו את שם קדשי, ובשבת כתיב (פ' תשא) מחלליה מות יומת, ויליף חילול חילול משבועת שקר .
(שבת ל"ג א')
פסוק כה:חרב נקמת. מכאן דכל מקום שנאמר נקמה אינו אלא חרב, ומכאן שהרוצח נדון בסייף .
(סנהדרין נ"ב ב')
פסוק כה:נקם ברית. בעון ענוי הדין ועיות הדין וקלקול הדין ובטול תורה, חרב וביזה רבה ודבר ובצורת בא, ובני אדם אוכלין ואינם שבעין ואוכלים לחמן במשקל, דכתיב והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית, ואין ברית אלא תורה, שנאמר (ירמיהו ל״ג:כ״ה) אם לא בריתי יומם ולילה, וכתיב בשברי לכם מטה לחם ואפו עשר נשים וגו' וכתיב יען וביען במשפטי מאסו .
(שבת ל"ג א')
פסוק ל:ונתתי את פגריכם. תניא, בעון עבודת כוכבים גלות בא לעולם ומגלין אותם ובאים אחרים ויושבים במקומם, שנאמר ונתתי את פגריכם על פגרי גלוליכם וכתיב והשימותי את מקדשיכם ואתכם אזרה בגוים .
(שם שם)
פסוק ל:על פגרי גלוליכם. תניא, [בשעת חורבן ירושלים] היה אליהו מחזיר על תפוחי רעב שבירושלים, פעם אחת מצא תינוק שהיה תפוח ומוטל באשפה, אמר לו, מאיזה משפחה אתה, אמר לו, מפלונית, אמר לו, כלום נשתייר מאותה משפחה, אמר לו, לאו, חוץ ממני, אמר לו, אם אני מלמדך דבר שאתה חי בו אתה למד, אמר לו הן, אמר לו, אמור בכל יום שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, אמר לו, הס שלא להזכיר בשם ה' שלא למדו אביו ואמו, מיד הוציא יראתו מחיקו ומחבקו ומנשקו עד שנבקעה כריסו ונפלה יראתו לארץ ונפל הוא עליה, לקיים מה שנאמר ונתתי פגריכם על פגרי גלוליכם .
(סנהדרין ס"ד א')
פסוק לא:והשמותי את מקדשיכם. א"ר יהודה, בית הכנסת [אע"פ] שחרב אין מספידין בתוכו ואין מפשילין בתוכו חבלים ואין פורשין לתוכו מצודות ואין שוטחין על גגו פירות ואין עושין אותו קפנדריא , שנאמר והשמותי את מקדשיכם, קדושתן אף כשהן שוממין .
(מגילה כ"ח א')
פסוק לא:והשמותי את מקדשיכם. מקדש, מקדשי, מקדשיכם – לרבות בתי כנסיות ובתי מדרשות .
(תו"כ)
פסוק לד:אז תרצה הארץ וגו'. תניא, בעון השמטת שמיטין ויובלות גלות בא לעולם ומגלין אותם ובאים אחרים ויושבים במקומם, שנאמר אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה ואתם בארץ אויביכם וגו' וכתיב כל ימי השמה תשבות .
(שבת ל"ג א')
פסוק לז:וכשלו איש באחיו. איש באחיו – איש בעון אחיו, בלבד שכולם ערבים זה בזה .
(סנהד' כ"ז ב')
פסוק לח:ואבדתם בגוים. תניא, א"ר יוסי ב"ר חנינא, משה רבינו גזר גזירה על ישראל ואבדתם בגוים, בא ישעיהו ובטלה, שנאמר (ישעיהו כ״ז:י״ג) ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים .
(מכות כ"ד א')
פסוק לח:ואבדתם בגוים. אמר רב, מסתפינא מהאי קרא ואבדתם בגוים, מתקיף לה רב פפא, ודילמא כאבידה המתבקשת , אלא מסיפא, ואכלה אתכם ארץ אויביכם, מתקיף לה מר זוטרא, ודילמא כאכילת קשואין ודלועין .
(שם שם)
פסוק לח:ואבדתם בגוים. תניא, ר' עקיבא אומר, ואבדתם בגוים אלו עשרת השבטים שגלו למדי, אחרים אומרים אין אבדן אלא גולה .
(תו"כ)
פסוק לט:ואף בעונות אבותם אתם ימקו. אימתי – כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם, או אינו אלא כשאין אוחזין, כשהוא אומר (פ' תצא) איש בחטאו יומתו, הרי כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם .
(סנהדרין כ"ז ב')
פסוק מב:וזכרתי וגו'. אמר ר' סימון, אלו בקשו אבות העולם ליטול שכר מצות שעשו בעולם הזה, מהיכן היתה הזכות קיימת לבניהם אחריהם, הוא שמשה אמר לישראל וזכרתי את בריתי יעקב וגו' .
(ירושלמי סנהדרין פ"י ה"א)
פסוק מב:וזכרתי את בריתי. אין לי אלא אבות, אמהות מניין, ת"ל את, ואין אתים אלא אמהות, שנאמר (פ' ויחי) שמה קברו את אברהם ואת שרה אשתו .
(תו"כ)
פסוק מב:את בריתי יעקוב. תניא, למה נאמרו אבות אחורנית , אלא אם אין מעשה אברהם כדאי מעשה יצחק, ואם אין מעשה יצחק כדאי מעשה יעקב, כדאי לכל אחד ואחד שיתלה לעולם בגינו .
(שם)
פסוק מב:את בריתי יעקוב. תניא, למה נאמר באברהם וביצחק אף וביעקב לא נאמר אף אלא מלמד שמטתו של יעקב אבינו שלמה .
(תו"כ)
פסוק מב:את בריתי יצחק. למה נאמר באברהם ויעקב זכירה וביצחק לא נאמר זכירה, אלא רואין את עפרו כאלו הוא צבור על גבי המזבח .
(שם)
פסוק מב:והארץ אזכר. תניא, מניין שהברית כרותה לארץ, ת"ל והארץ אזכור .
(שם)
פסוק מד:לא מאסתים וגו'. אמר שמואל, לא מאסתים – בימי יונים. ולא געלתים בימי נבוכדנצר, לכלותם – בימי המן, להפר בריתי אתם – בימי פרסיים, כי אני ה' אלהיהם – בימי גוג ומגוג .
(מגילה י"א א')
פסוק מד:לא מאסתים וגו'. תניא, לא מאסתים – בימי כשדים, שהעמדתי להם דניאל חנניה מישאל ועזריה, ולא געלתים – בימי יונים, שהעמדתי להם שמעון הצדיק וחשמונאי ובניו ומתתיהו כהן גדול, לכלותם – בימי המן שהעמדתי להם מרדכי ואסתר, להפר בריתי אתם – בימי פרסיים, שהעמדתי להם בית רבי וחכמי דורות, כי אני ה' אלהיהם – לעתיד לבא, שאין כל אומה ולשון יכולין לשלוט בהם .
(שם שם)
פסוק מו:אלה החקים וגו'. תניא, החקים אלו המדרשות והמשפטים אלו הדינים והתורות, מלמד ששתי תורות נתנו להם לישראל, אחת בכתב ואחת בעל פה, בהר סיני ביד משה, מלמד שכל התורה, הלכותיה ודקדוקיה ופירושיה נתנו ע"י משה מסיני .
(תו"כ)