פסוק א:לא תעשו לכם אלילם. בעבור שנמכר לגוי הזהיר על עבודת כוכבים שלא ישמש אדוניו בפסל ולא יעבוד אדוניו בשבת ובזה יקנהו הנכרי:
פסוק ב:ומקדשי תיראו. שיבא למקדש שלש רגלים ויתכן להיות טעם לא תעשו לכם אלילים בעבור שאמר עבדי הם ואחר שהם עבדי יעבדו אותי לבדי ולא אחרים:
פסוק ב:משכית. שם כמו מרבית וטעמו אבן מצויירת מגזרת עברו משכיות לבב שכיות החמד׳:
פסוק ב:לא תתנו בארצכם. זה משפט עבודת כוכבים במרקוליס:
פסוק ב:כי אני ה׳ אלהיכם. לי תשתחוו. ובתרגום ירושלמי כן.
פסוק ב:את שבתותי תשמרו. שנות השמיטה:
פסוק ב:ומקדשי תיראו. שנת היובל. כי כן כתוב קדש תהיה לכם ולפי דעתי שהזכיר את שבתותי מטעם ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחוות לפני ולא בעבור שהזכיר להשתחוות עליה והטעם שתבואו בכל שבת להשתחות לפני ולא על אבן משכית רק מקדשי והנה הזכיר היום הנבחר כי הוא נבחר לעבודת השם כאשר פירשתי וגם הזכיר המקום הנבחר:
פסוק ב:וטעם אני ה׳. ששבתי מכל מלאכה בשבת וכבודי דר במקדש על כן הזכיר מלת תיראו:
פסוק ג:אם בחקתי. תשמרו ועשיתם. מצוה ללמוד וללמד ולעשו׳:
פסוק ד:וי״ו ונתתי כוי״ו והארץ היתה תהו ובהו ולעולם כאשר המלה מלרע עם וי״ו הטעם הוא לעתיד ואם מלעיל עבר חוץ ממתי מעט:
פסוק ד:יבולה. מן כי בול הרים ישאו לו ולא נדע אם היו״ד שרש או אינו שרש כמלת יקום:
פסוק ה:דיש את בציר. והנה התבאר באספך את מעשיך מן השדה וכרם:
פסוק ה:לבטח. בלמ״ד ובחסרונו שוה וכן מלת לבדד והנה הזכיר בתחלה השובע שהוא עיקר:
פסוק ה:וטעם וישבתם לבטח. כי בימי הרעב יגלו בני אדם ממקומם כטעם לא תוסף תת כחה לך נע ונד:
פסוק ו:ונתתי שלום בארץ. ביניכם:
פסוק ו:ואין מחריד. לא מחיה רעה ולא מאויב רק אתם תרדפו האויב ויפול לפניכם:
פסוק ח:והתמה כי מתי מעט מכם ירדפו מתי רב מהאויבים וכבר הודעתיך בספר מאזנים כי עשרה ומאה ואלף ורבבה שהיא עשרת אלפים סך חשבון ומנהג המרבה לומר אחד לעשר כמו כי עתה כמונו עשרת אלפים ופה הוסיף כי המאה ירדפום חמשה והנה כפל מנהג המרבה וכל אחד מהמאה ירדוף מאה ויש אומרים כי בעבור התחברות האחדים יוסיף המספר וכן איכה ירדוף אחד אלף. ואין צורך:
פסוק ח:ונפלו אויביכם. פעם אחרת שיפלו פעם אחר פעם בלי תקומה:
פסוק ט:ופניתי אליכם. להרבות עשרכם ולהפרות ולהרבות אתכם בבנים ובבנות והנכון בעיני להיות והפריתי הפך עוצר רחם:
פסוק ט:והקימתי את בריתי אתכם. להיותכם ככוכבי השמים לרוב וכעפר הארץ:
פסוק י:ואכלתם ישן נושן. התמה שתהיו רבים ומרוב התבואה יאכל מי שירצה ישן גם נושן יותר מהישן והוא מבנין נפעל ויש מי שיוציא הישן מביתו מפני החדש כי אין לו מקום לשומו שם ומפרש אמר כי טעם תוציאו. אל השדה:
פסוק יא:ונתתי משכני. ולא תפחדו שתבואו לעולם לידי חסרון כי כבודי דר עמכם ואיננו כבן אדם שתגעל נפשו לשבת כלי במקום אחד והנה אני אהיה לכם לאלהים ואתם עמי כי על כן הוצאתי אתכם מארץ מצרים ועוד כי בלכתכם אל ארץ אויביכם והמקדש איננו עמכ׳ יתהלך כבודי בתוככם:
פסוק יג:מטת עולכם. משל כפר החורש שיעבוד אדמת בעליו וישראל השתעבדו בבנין האדמה כי כן כתוב:
פסוק יג:קוממיות. בקומה זקופה:
פסוק יד:וריקי מוח אמרו כי הקללו׳ רבות מהברכות ולא אמרו אמת רק נאמרו הברכות כלל ונאמרו בקללות פרטים לירא ולהפחיד. השומעי׳ והמסתכל היטב יתברר לו דברי:
פסוק יד:את כל המצות. אלה הכתובים:
פסוק טו:להפרכם. מלה זרה בדקדוק כי משקלי שמות הפעלים משתנים:
פסוק טז:והפקדתי עליכם. כאדם פקיד על אחר יעשה חפצו בו:
פסוק טז:בהלה את השחפת ואת הקדח׳. חליים ידועים. וטעם את. עם:
פסוק טז:וטעם בהלה. שתבהלו ולא תדעו מה תעשו וי״א כי בהל׳ כפתאום ורבים אמרו כי השחפת והקדחת שנים חליים בזרע כמו השדפון והירקון כי כן כתוב בעבור וזרעתם לריק ואין צורך כי פירושו שיבואו להם חליים ואם באו שוללים לכפרים יאכלו הזרע כי אין מי שיצא אליהם לגרשם:
פסוק טז:וטעם מכלות עינים. שאלה החליים יחשכו עינים וידאבו הנפש והאל״ף חסר ממלת ומדיבות נפש וכן ממלת שקר מזין וי״א כי העינים מן הגוף בעבור ומדיבו׳ נפש ואין צורך:
פסוק יז:ונתתי פני. קצפי ואפי כמו ופניה לא היו לה והטעם כי הנשארים שאין להם חליים אם יצאו אל האויבים ינגפו לפניהם ופעם ינוסו ואין רודף כטעם מחנה ארם:
פסוק יח:ואם עד אלה. המכות:
פסוק יח:שבע. בעבור היותו חשבון שלם נאמר על לשון רבים וכן כי שבע יפול צדיק וקם עד עקרה ילדה שבעה ואין על חטאתיכם להוסיף שבעה רק ויספתי פעם אחרת כמו קול גדול ולא יסף:
פסוק יח:וטעם על חטאתיכם. בעבור חטאתיכם וי״א שהחשבון כמשמעו והראשון נכון כי אם נחשוב ושברתי אחד שמיכם כברזל שנים וארץ כנחושה ותם לריק ויבול הארץ ופרי העץ הנה שש ומכת חית השדה הנה שבע:
פסוק יט:גאון עוזכם השובע כטעם וישמן ישורון והגאה אם ישבר יפול וישח:
פסוק כ:ותם לריק כחכם. שיגעתם בעבודת האדמה:
פסוק כא:קרי. אמרו רבים שפירושו גבורה ונצוח כאיש שיחזק לבו ולא יפחד למען שלא ינוצח ואין ריע לו וי״א שהוא מגזרת כל הקורו׳ והטעם שאמר בדברי הפלשתים כי לא ידו נגעה בנו מקרה הוא ועל ב׳ הפירושי׳ יחסר בי״ת כמו כי ששת ימים או יהי כן תלכו עמי הליכת קרי כאשר הראיתיך רבים כאלה והנה כתוב כחטאתיכם ולא יוסיף עליכם ועל חטאתיכם דבק עם ליסרה אתכם הטעם בעבור חטאתיכם:
פסוק כב:והשלחתי בכם. מגזר׳ הנני משליח בך:
פסוק כב:ושכלה אתכם. בהריגת קטנים:
פסוק כב:והמעיטה אתכם. בהריגת הגדולים:
פסוק כב:ונשמו דרכיכם. כי אין דרך בטוח מפחד החיות שאינם ברשות אדם כאשר פירשתי:
פסוק כג:תוסרו. עתיד מבנין נפעל:
פסוק כד:על חטאתיכ׳. דבק עם והכיתי:
פסוק כה:נקם ברית. על כן אמרתי כי זאת הברית הכרותה בסיני הכתובה בפרשת אלה המשפטי׳ יום קבלו על נפשם ואמרו נעשה ונשמע אז נכרתה הברי׳ ואמר. להם כל הפרשה הזאת:
פסוק כה:ונאספתם אל עריכם. מפני החרב ושם אשלח הדבר והרעב עד שתרצו להנתן ביד האויב וזה טעם ונתתם ביד אויב והיא מלה מבנין נפעל:
פסוק כו:בשברי. שם הפעל ובא שבור כמו בשכבה ובקומה וטעם השבר בעבור מטה לחם והוא דרך משל ובישעיה משען לחם כי הלחם לבב אנוש יסעד:
פסוק כו:עשר נשים. כי הוא סך חשבון כי מנהג ישראל היה לאפות כל בית תנור לעצמו שיאכלו כל השבוע ומערכ׳ השבת תוכיח:
פסוק כו:והשיבו לחמכם במשקל. בעבור שהיא מעט:
פסוק כו:ואכלתם ולא תשבעו. יש רעב וישבע האוכל ממעט ואתם מאוכל הרבה לא ישבעו:
פסוק כז:ואם בזאת. במכה הזאת. וכן ואם באלה באלה המכות הנזכרו׳:
פסוק כח:על חטאתיכם. דבק עם ויסרתי:
פסוק כט:ואכלתם בשר בניכם ובשר בנותיכם. אין למעלה מן הרעב הזה:
פסוק ל:ולא יהיה לכם מקום לזעוק ולהתפלל להושע מהרעב כי אשמיד במותיכם מקום הזבחים:
פסוק ל:חמניכם. מגזר׳ חמה בתים העשויי׳ להשתחו׳ לשמש והנו״ן נוסף כנו״ן נשים רחמניות:
פסוק ל:פגריכם. גופותיכם כמו פגר מובס. גלוליכם. שם גנאי לעבודת כוכבים מגזר׳ כאשר יבער הגלל והטעם כי בהתחברכם לבתי עבוד׳ כוכבים שם תהרגו וישחיתו אויביכם צורת גלוליכם ואני לא אושיעכם:
פסוק ל:וגעלה נפשי אתכם. שתסור השכינה:
פסוק לא:אז תחרבנה עריכם ונשמו המקדשים שלכם והטעם בתחלה היו מקדשי:
פסוק לא:ולא אריח בריח. והטעם כי כבוד השם מלא שמים וארץ וכתוב על נח וידח ה׳ את ריח הניחוח והטעם שלא אקבל עולה אחרי כן מכם:
פסוק לב:ואחר שאמר עריכם ומקדשיכם אמר את הארץ כל ארץ ישראל:
פסוק לב:ושממו עליה. כל כך תהיה שממה שגם האויבים הדרים ישומו עליה הפך משוש לכל הארץ:
פסוק לג:אזרה. מבנין הכבד הדגוש ולא די שתזרו עד אשר אריק אחריכם חרב:
פסוק לג:וטעם אריק. מנדנה:
פסוק לג:והיתה ארצכם. דבק עם הפסוק הבא אחריו והטעם כאשר תהיה ארצכם שממה:
פסוק לד:אז תרצה הארץ וזאת המלה כמו תשלי׳ וכן עד ירצה כשכיר יומו כי נרצה עונה:
פסוק לד:שבתותיה. שמיטות ויובלים וכן כתוב עד רצתה הארץ את שבתותיה ושם פירשתיו:
פסוק לד:השמה. שם ומשקלי השמות משתנים:
פסוק לד:וטעם כל ימי השמה ואתם בארץ אויביכם. שתהיה שממה מכם אז תשבת ותמצא מנוחה למלא׳ שבתותיה:
פסוק לה:וטעם כל ימי השמה תשבות. מספר השנים שתשבות וביחזקאל מפורש:
פסוק לו:הנשארים בכם. בעבור שאמר והריקותי אחריכם חרב:
פסוק לו:מורך מפעלי הכפל וכן במועל ידיה׳ מגזרת ורך הלבב ויפחדו עד שירדפם קול עלה נדף והוא שם התאר מבנין נפעל ונו״ן השרש מובלע:
פסוק לז:איש באחיו. שהוא אוהבו:
פסוק לז:תקומה. מבנין כבד נוסף מנחי עי״ן וי״ו בעבור התי״ו וכן תרומה:
פסוק לח:ואכלה אתכם. מנהג כל הגולים למקום אחר בהשתנות האויר עליהם והמים ימותו רובם:
פסוק לט:והנשארים. מהנשארים:
פסוק לט:ימקו בעונם. על משקל יסבו ושניהם מפעלי הכפל מגזרת המק בשרו מק יהיה:
פסוק לט:ואף בעונות אבותם אתם ימקו. כטעם אבותינו חטאו ובמגלת איכה פירשתיו:
פסוק מ:והתודו. מבנין התפעל:
פסוק מ:במעלם אשר מעלו בי. אבותם:
פסוק מ:ואף אשר הלכו עמי. אלה בניהם בקרי:
פסוק מא:אף אני. כן עשיתי עמהם ויסרתים להביאם אל ארץ אויביהם עד שיכנע לבבם הערל ועוד אפרשנו:
פסוק מא:ואז ירצו את עונם. ישלימו ויפרעו:
פסוק מב:וזכרתי את בריתי. מושך עצמו ואחר עמו וכן הוא וזכרתי את בריתי את ברית יעקב כמו והנבואה עודד הנביא שהוא כמו והנבואה נבואת עודד הנביא ראשיכם שבטיכם שהוא ראשיכם ראשי שבטיכם ויאמר הגאון כי טעם להזכיר בתחלה יעקב בעבור היות שנותיו כלם בברית:
פסוק מג:והארץ תעזב מהם. טעמו אזכור גם הארץ שפרעה את השבתות ונעזבה מהם וגם אזכור שהם הרצו את עונם:
פסוק מג:יען וביען. האחד כנגד משפטי מאסו והשני ובחקותי געלה נפשם והבי״ת נוסף כבי״ת בראשונה:
פסוק מד:ואף גם זאת. לשון צחות והאחד יספיק וכל המקרא כך וכן הרק אך במשה המבלי אין קברים:
פסוק מד:לא מאסתים לכלותם. רק ליסרם עד שיכנע לבם:
פסוק מד:געלתים. סרתי מהם או בחלה נפשי מהם:
פסוק מד:להפר בריתי. שנשבעתי להם ואף אם הם הפרו את בריתי כי כן כתוב. אני לא אפר בריתי אתם כי אלהים אני:
פסוק מה:וזכרתי להם. לעולם:
פסוק מה:ברית ראשונים. זאת הברית הכרותה בסיני וקרא זה הדור ראשונים כנגד הבנים שיגלו בארץ אויביהם ויש אומרים על אבות העולם. וטעם אשר הוצאתי אתם. אותם שנשבעתי לאבותם להוציא בניהם מעבדות והראשון נכון בעיני:
פסוק מו:אלה החקים והמשפטים. הם הכתובים בפרשת וישמע ואלה המשפטים ופרשת בהר סיני:
פסוק מו:אשר נתן ה׳ בינו ובין בני ישראל. רמז לברית הר סיני כי אחר שנעשה המשכן והיה הכבוד באהל מועד לא עלה משה בהר סיני גם הזכיר הפרשה של הערכין בעבור שנאמרה בהר סיני כי כן כתוב באחרונה כי תחלת ספר וידבר ה׳ אל משה במדבר סיני באהל מועד בספר ויקרא: