א לֹֽא־תַעֲשׂ֨וּ לָכֶ֜ם אֱלִילִ֗ם וּפֶ֤סֶל וּמַצֵּבָה֙ לֹֽא־תָקִ֣ימוּ לָכֶ֔ם וְאֶ֣בֶן מַשְׂכִּ֗ית לֹ֤א תִתְּנוּ֙ בְּאַרְצְכֶ֔ם לְהִֽשְׁתַּחֲוֺ֖ת עָלֶ֑יהָ כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ ב אֶת־שַׁבְּתֹתַ֣י תִּשְׁמֹ֔רוּ וּמִקְדָּשִׁ֖י תִּירָ֑אוּ אֲנִ֖י יְהוָֽה׃ ג אִם־בְּחֻקֹּתַ֖י תֵּלֵ֑כוּ וְאֶת־מִצְוֺתַ֣י תִּשְׁמְר֔וּ וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָֽם׃ ד וְנָתַתִּ֥י גִשְׁמֵיכֶ֖ם בְּעִתָּ֑ם וְנָתְנָ֤ה הָאָ֙רֶץ֙ יְבוּלָ֔הּ וְעֵ֥ץ הַשָּׂדֶ֖ה יִתֵּ֥ן פִּרְיֽוֹ׃ ה וְהִשִּׂ֨יג לָכֶ֥ם דַּ֙יִשׁ֙ אֶת־בָּצִ֔יר וּבָצִ֖יר יַשִּׂ֣יג אֶת־זָ֑רַע וַאֲכַלְתֶּ֤ם לַחְמְכֶם֙ לָשֹׂ֔בַע וִֽישַׁבְתֶּ֥ם לָבֶ֖טַח בְּאַרְצְכֶֽם׃ ו וְנָתַתִּ֤י שָׁלוֹם֙ בָּאָ֔רֶץ וּשְׁכַבְתֶּ֖ם וְאֵ֣ין מַחֲרִ֑יד וְהִשְׁבַּתִּ֞י חַיָּ֤ה רָעָה֙ מִן־הָאָ֔רֶץ וְחֶ֖רֶב לֹא־תַעֲבֹ֥ר בְּאַרְצְכֶֽם׃ ז וּרְדַפְתֶּ֖ם אֶת־אֹיְבֵיכֶ֑ם וְנָפְל֥וּ לִפְנֵיכֶ֖ם לֶחָֽרֶב׃ ח וְרָדְפ֨וּ מִכֶּ֤ם חֲמִשָּׁה֙ מֵאָ֔ה וּמֵאָ֥ה מִכֶּ֖ם רְבָבָ֣ה יִרְדֹּ֑פוּ וְנָפְל֧וּ אֹיְבֵיכֶ֛ם לִפְנֵיכֶ֖ם לֶחָֽרֶב׃ ט וּפָנִ֣יתִי אֲלֵיכֶ֔ם וְהִפְרֵיתִ֣י אֶתְכֶ֔ם וְהִרְבֵּיתִ֖י אֶתְכֶ֑ם וַהֲקִימֹתִ֥י אֶת־בְּרִיתִ֖י אִתְּכֶֽם׃ י וַאֲכַלְתֶּ֥ם יָשָׁ֖ן נוֹשָׁ֑ן וְיָשָׁ֕ן מִפְּנֵ֥י חָדָ֖שׁ תּוֹצִֽיאוּ׃ יא וְנָתַתִּ֥י מִשְׁכָּנִ֖י בְּתוֹכְכֶ֑ם וְלֹֽא־תִגְעַ֥ל נַפְשִׁ֖י אֶתְכֶֽם׃ יב וְהִתְהַלַּכְתִּי֙ בְּת֣וֹכְכֶ֔ם וְהָיִ֥יתִי לָכֶ֖ם לֵֽאלֹהִ֑ים וְאַתֶּ֖ם תִּהְיוּ־לִ֥י לְעָֽם׃ יג אֲנִ֞י יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֗ם אֲשֶׁ֨ר הוֹצֵ֤אתִי אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מִֽהְיֹ֥ת לָהֶ֖ם עֲבָדִ֑ים וָאֶשְׁבֹּר֙ מֹטֹ֣ת עֻלְּכֶ֔ם וָאוֹלֵ֥ךְ אֶתְכֶ֖ם קֽוֹמְמִיּֽוּת׃ יד וְאִם־לֹ֥א תִשְׁמְע֖וּ לִ֑י וְלֹ֣א תַעֲשׂ֔וּ אֵ֥ת כָּל־הַמִּצְוֺ֖ת הָאֵֽלֶּה׃ טו וְאִם־בְּחֻקֹּתַ֣י תִּמְאָ֔סוּ וְאִ֥ם אֶת־מִשְׁפָּטַ֖י תִּגְעַ֣ל נַפְשְׁכֶ֑ם לְבִלְתִּ֤י עֲשׂוֹת֙ אֶת־כָּל־מִצְוֺתַ֔י לְהַפְרְכֶ֖ם אֶת־בְּרִיתִֽי׃ טז אַף־אֲנִ֞י אֶֽעֱשֶׂה־זֹּ֣את לָכֶ֗ם וְהִפְקַדְתִּ֨י עֲלֵיכֶ֤ם בֶּֽהָלָה֙ אֶת־הַשַּׁחֶ֣פֶת וְאֶת־הַקַּדַּ֔חַת מְכַלּ֥וֹת עֵינַ֖יִם וּמְדִיבֹ֣ת נָ֑פֶשׁ וּזְרַעְתֶּ֤ם לָרִיק֙ זַרְעֲכֶ֔ם וַאֲכָלֻ֖הוּ אֹיְבֵיכֶֽם׃ יז וְנָתַתִּ֤י פָנַי֙ בָּכֶ֔ם וְנִגַּפְתֶּ֖ם לִפְנֵ֣י אֹיְבֵיכֶ֑ם וְרָד֤וּ בָכֶם֙ שֹֽׂנְאֵיכֶ֔ם וְנַסְתֶּ֖ם וְאֵין־רֹדֵ֥ף אֶתְכֶֽם׃ יח וְאִ֨ם־עַד־אֵ֔לֶּה לֹ֥א תִשְׁמְע֖וּ לִ֑י וְיָסַפְתִּי֙ לְיַסְּרָ֣ה אֶתְכֶ֔ם שֶׁ֖בַע עַל־חַטֹּאתֵיכֶֽם׃ יט וְשָׁבַרְתִּ֖י אֶת־גְּא֣וֹן עֻזְּכֶ֑ם וְנָתַתִּ֤י אֶת־שְׁמֵיכֶם֙ כַּבַּרְזֶ֔ל וְאֶֽת־אַרְצְכֶ֖ם כַּנְּחֻשָֽׁה׃ כ וְתַ֥ם לָרִ֖יק כֹּחֲכֶ֑ם וְלֹֽא־תִתֵּ֤ן אַרְצְכֶם֙ אֶת־יְבוּלָ֔הּ וְעֵ֣ץ הָאָ֔רֶץ לֹ֥א יִתֵּ֖ן פִּרְיֽוֹ׃ כא וְאִם־תֵּֽלְכ֤וּ עִמִּי֙ קֶ֔רִי וְלֹ֥א תֹאב֖וּ לִשְׁמֹ֣עַֽ לִ֑י וְיָסַפְתִּ֤י עֲלֵיכֶם֙ מַכָּ֔ה שֶׁ֖בַע כְּחַטֹּאתֵיכֶֽם׃ כב וְהִשְׁלַחְתִּ֨י בָכֶ֜ם אֶת־חַיַּ֤ת הַשָּׂדֶה֙ וְשִׁכְּלָ֣ה אֶתְכֶ֔ם וְהִכְרִ֙יתָה֙ אֶת־בְּהֶמְתְּכֶ֔ם וְהִמְעִ֖יטָה אֶתְכֶ֑ם וְנָשַׁ֖מּוּ דַּרְכֵיכֶֽם׃ כג וְאִ֨ם־בְּאֵ֔לֶּה לֹ֥א תִוָּסְר֖וּ לִ֑י וַהֲלַכְתֶּ֥ם עִמִּ֖י קֶֽרִי׃ כד וְהָלַכְתִּ֧י אַף־אֲנִ֛י עִמָּכֶ֖ם בְּקֶ֑רִי וְהִכֵּיתִ֤י אֶתְכֶם֙ גַּם־אָ֔נִי שֶׁ֖בַע עַל־חַטֹּאתֵיכֶֽם׃ כה וְהֵבֵאתִ֨י עֲלֵיכֶ֜ם חֶ֗רֶב נֹקֶ֙מֶת֙ נְקַם־בְּרִ֔ית וְנֶאֱסַפְתֶּ֖ם אֶל־עָרֵיכֶ֑ם וְשִׁלַּ֤חְתִּי דֶ֙בֶר֙ בְּת֣וֹכְכֶ֔ם וְנִתַּתֶּ֖ם בְּיַד־אוֹיֵֽב׃ כו בְּשִׁבְרִ֣י לָכֶם֮ מַטֵּה־לֶחֶם֒ וְ֠אָפוּ עֶ֣שֶׂר נָשִׁ֤ים לַחְמְכֶם֙ בְּתַנּ֣וּר אֶחָ֔ד וְהֵשִׁ֥יבוּ לַחְמְכֶ֖ם בַּמִּשְׁקָ֑ל וַאֲכַלְתֶּ֖ם וְלֹ֥א תִשְׂבָּֽעוּ׃ כז וְאִ֨ם־בְּזֹ֔את לֹ֥א תִשְׁמְע֖וּ לִ֑י וַהֲלַכְתֶּ֥ם עִמִּ֖י בְּקֶֽרִי׃ כח וְהָלַכְתִּ֥י עִמָּכֶ֖ם בַּחֲמַת־קֶ֑רִי וְיִסַּרְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ אַף־אָ֔נִי שֶׁ֖בַע עַל־חַטֹּאתֵיכֶם׃ כט וַאֲכַלְתֶּ֖ם בְּשַׂ֣ר בְּנֵיכֶ֑ם וּבְשַׂ֥ר בְּנֹתֵיכֶ֖ם תֹּאכֵֽלוּ׃ ל וְהִשְׁמַדְתִּ֞י אֶת־בָּמֹֽתֵיכֶ֗ם וְהִכְרַתִּי֙ אֶת־חַמָּ֣נֵיכֶ֔ם וְנָֽתַתִּי֙ אֶת־פִּגְרֵיכֶ֔ם עַל־פִּגְרֵ֖י גִּלּוּלֵיכֶ֑ם וְגָעֲלָ֥ה נַפְשִׁ֖י אֶתְכֶֽם׃ לא וְנָתַתִּ֤י אֶת־עָֽרֵיכֶם֙ חָרְבָּ֔ה וַהֲשִׁמּוֹתִ֖י אֶת־מִקְדְּשֵׁיכֶ֑ם וְלֹ֣א אָרִ֔יחַ בְּרֵ֖יחַ נִיחֹֽחֲכֶֽם׃ לב וַהֲשִׁמֹּתִ֥י אֲנִ֖י אֶת־הָאָ֑רֶץ וְשָֽׁמְמ֤וּ עָלֶ֙יהָ֙ אֹֽיְבֵיכֶ֔ם הַיֹּשְׁבִ֖ים בָּֽהּ׃ לג וְאֶתְכֶם֙ אֱזָרֶ֣ה בַגּוֹיִ֔ם וַהֲרִיקֹתִ֥י אַחֲרֵיכֶ֖ם חָ֑רֶב וְהָיְתָ֤ה אַרְצְכֶם֙ שְׁמָמָ֔ה וְעָרֵיכֶ֖ם יִהְי֥וּ חָרְבָּֽה׃ לד אָז֩ תִּרְצֶ֨ה הָאָ֜רֶץ אֶת־שַׁבְּתֹתֶ֗יהָ כֹּ֚ל יְמֵ֣י הֳשַׁמָּ֔ה וְאַתֶּ֖ם בְּאֶ֣רֶץ אֹיְבֵיכֶ֑ם אָ֚ז תִּשְׁבַּ֣ת הָאָ֔רֶץ וְהִרְצָ֖ת אֶת־שַׁבְּתֹתֶֽיהָ׃ לה כָּל־יְמֵ֥י הָשַּׁמָּ֖ה תִּשְׁבֹּ֑ת אֵ֣ת אֲשֶׁ֧ר לֹֽא־שָׁבְתָ֛ה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶ֖ם בְּשִׁבְתְּכֶ֥ם עָלֶֽיהָ׃ לו וְהַנִּשְׁאָרִ֣ים בָּכֶ֔ם וְהֵבֵ֤אתִי מֹ֙רֶךְ֙ בִּלְבָבָ֔ם בְּאַרְצֹ֖ת אֹיְבֵיהֶ֑ם וְרָדַ֣ף אֹתָ֗ם ק֚וֹל עָלֶ֣ה נִדָּ֔ף וְנָס֧וּ מְנֻֽסַת־חֶ֛רֶב וְנָפְל֖וּ וְאֵ֥ין רֹדֵֽף׃ לז וְכָשְׁל֧וּ אִישׁ־בְּאָחִ֛יו כְּמִפְּנֵי־חֶ֖רֶב וְרֹדֵ֣ף אָ֑יִן וְלֹא־תִֽהְיֶ֤ה לָכֶם֙ תְּקוּמָ֔ה לִפְנֵ֖י אֹֽיְבֵיכֶֽם׃ לח וַאֲבַדְתֶּ֖ם בַּגּוֹיִ֑ם וְאָכְלָ֣ה אֶתְכֶ֔ם אֶ֖רֶץ אֹיְבֵיכֶֽם׃ לט וְהַנִּשְׁאָרִ֣ים בָּכֶ֗ם יִמַּ֙קּוּ֙ בַּֽעֲוֺנָ֔ם בְּאַרְצֹ֖ת אֹיְבֵיכֶ֑ם וְאַ֛ף בַּעֲוֺנֹ֥ת אֲבֹתָ֖ם אִתָּ֥ם יִמָּֽקּוּ׃ מ וְהִתְוַדּ֤וּ אֶת־עֲוֺנָם֙ וְאֶת־עֲוֺ֣ן אֲבֹתָ֔ם בְּמַעֲלָ֖ם אֲשֶׁ֣ר מָֽעֲלוּ־בִ֑י וְאַ֕ף אֲשֶׁר־הָֽלְכ֥וּ עִמִּ֖י בְּקֶֽרִי׃ מא אַף־אֲנִ֗י אֵלֵ֤ךְ עִמָּם֙ בְּקֶ֔רִי וְהֵבֵאתִ֣י אֹתָ֔ם בְּאֶ֖רֶץ אֹיְבֵיהֶ֑ם אוֹ־אָ֣ז יִכָּנַ֗ע לְבָבָם֙ הֶֽעָרֵ֔ל וְאָ֖ז יִרְצ֥וּ אֶת־עֲוֺנָֽם׃ מב וְזָכַרְתִּ֖י אֶת־בְּרִיתִ֣י יַעֲק֑וֹב וְאַף֩ אֶת־בְּרִיתִ֨י יִצְחָ֜ק וְאַ֨ף אֶת־בְּרִיתִ֧י אַבְרָהָ֛ם אֶזְכֹּ֖ר וְהָאָ֥רֶץ אֶזְכֹּֽר׃ מג וְהָאָרֶץ֩ תֵּעָזֵ֨ב מֵהֶ֜ם וְתִ֣רֶץ אֶת־שַׁבְּתֹתֶ֗יהָ בָּהְשַׁמָּה֙ מֵהֶ֔ם וְהֵ֖ם יִרְצ֣וּ אֶת־עֲוֺנָ֑ם יַ֣עַן וּבְיַ֔עַן בְּמִשְׁפָּטַ֣י מָאָ֔סוּ וְאֶת־חֻקֹּתַ֖י גָּעֲלָ֥ה נַפְשָֽׁם׃ מד וְאַף־גַּם־זֹ֠את בִּֽהְיוֹתָ֞ם בְּאֶ֣רֶץ אֹֽיְבֵיהֶ֗ם לֹֽא־מְאַסְתִּ֤ים וְלֹֽא־גְעַלְתִּים֙ לְכַלֹּתָ֔ם לְהָפֵ֥ר בְּרִיתִ֖י אִתָּ֑ם כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה אֱלֹהֵיהֶֽם׃ מה וְזָכַרְתִּ֥י לָהֶ֖ם בְּרִ֣ית רִאשֹׁנִ֑ים אֲשֶׁ֣ר הוֹצֵֽאתִי־אֹתָם֩ מֵאֶ֨רֶץ מִצְרַ֜יִם לְעֵינֵ֣י הַגּוֹיִ֗ם לִהְיֹ֥ת לָהֶ֛ם לֵאלֹהִ֖ים אֲנִ֥י יְהוָֽה׃ מו אֵ֠לֶּה הַֽחֻקִּ֣ים וְהַמִּשְׁפָּטִים֮ וְהַתּוֹרֹת֒ אֲשֶׁר֙ נָתַ֣ן יְהוָ֔ה בֵּינ֕וֹ וּבֵ֖ין בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל בְּהַ֥ר סִינַ֖י בְּיַד־מֹשֶֽׁה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ברכת אשר

אשר וסרטיל

פסוק ג:
רש"י ד"ה אם בחקתי תלכו, יכול זה קיום המצות וכו'. הרבה תמהתי על דרשה זו (תורת כהנים), כי מה פשוט יותר מלפרש "בחקתי תלכו" - קיום מצוות עשה, "ואת מצותי תשמרו" - שמירה על לא תעשה. ועוד: כיצד מתיישבת הדרשה "שתהיו עמלים בתורה" עם פשוטו של מקרא? (פ' בהר בחקתי תשמ"ז)
פסוק ג:
ועתה שמתי לב שיש כאן שני דברים. בדיבור הראשון מדבר רש"י על: עמלים בתורה (משום שעשייה נדונה בסיפא), ובשני הוא מדבר על עמל בתורה על מנת לשמור ולקיים. לדבריו יוצא שיש שני סוגי עמל בתורה, האחד סתמי והאחר - על מנת לשמור ולקיים. וכאן עולה שאלתי הישנה - לימוד תורה מהו (לעניין ברכות התורה, קיום מצוות תלמוד תורה ועוד)? וראה מה שכתבתי להלן (פסוק יד). (פ' בחקתי תשנ"א) לפי רא"ם ו"באר יצחק" מבוארים דברי רש"י כך: שלושה לשונות של קיום המצוות נאמרו בפסוק זה: ההליכה בהן, שמירתן ועשייתן. וכל אחד מן הלשונות הללו, כאשר הוא נאמר לבדו, הרי הוא מתפרש כפשוטו על קיום המצוות בפועל. אולם כאן כאשר נזכרו כולם יחד במקרא אחד, דרשו חכמים שכל אחד מהם בא לרבות דבר נוסף הקשור לענין קיום המצוות. לפיכך "ועשיתם אתם" - הרי זו העשיה עצמה. ואילו "את מצותי תשמרו" דרשו לענין העמל בלימוד התורה הבא לצורך ידיעת המצוות ושמירתן בלב כדי לקיימן. ומתוך שהאריך הכתוב עוד באמרו "אם בחקתי תלכו", הוסיפו לדורשו על העמל המיוחד בלימוד התורה, הבא כמצוה בפני עצמה - לא רק לצורך ידיעת המצוות כדי לקיימן, אלא לשם לימוד התורה, 'להתהלך' ולהתעמק בה יותר ויותר. ובאשר לגדר תלמוד תורה כתב מרן ה"שולחן ערוך" (הלכות ברכות השחר מז, ב): צריך לברך (ברכות התורה) בין למקרא בין למשנה בין לגמרא. והוסיף הרמ"א: בין למדרש (וראה הערת ה"משנה ברורה" בסק"ג שם שגם מרן ה"בית יוסף" מודה לדברי הרמ"א אלא שלשיטתו המדרש כלול במקרא). וב"משנה ברורה" הוצאת "ביצחק יקרא" העיר הגאון ר' אביגדר נבנצל שליט"א: צריך עיון מה הדין בחשבונות של קידוש החודש, פרפראות וכדו', דברי הרמב"ם בהלכות יסודי התורה על ענייני הגלגלים וכו' - מקורו בחכמי יוון, ולכן יתכן דלא הוי לימוד תורה. ע"כ. וראה שו"ת "שלמת חיים" (סימן שנז) שספרי דקדוק שידוע שנכתבו על ידי אנשים יראי שמים ונצרכים ללימוד תורתנו הקדושה, אף הם בכלל תלמוד תורה. ובעל "ערוך השולחן" (מז, ח) מסתפק באדם הלומד דברי אגדה במדרש רבה או חכמת הקבלה אם צריך לברך.
פסוק ג:
באשר לחשיבותו של העמל בתורה כבר הזכרתי בעבר (שמות פרק כה ואילך) מעשה שהיו מספרים על האי סבא קדישא ה"חפץ חיים" זצ"ל: מעשה באברך אחד שהיה קובל לפניו: רבי, זה שנים הרבה שאני מתייגע בתורה ועדיין אינני רואה סימן ברכה, אינני מצליח להבין ולו דף גמרא אחד עם המפרשים כהלכה, מה יעלה בסופי? אברך יקר! - השיב ה"חפץ חיים" - כלום ציוה עלינו הקב"ה להיות למדנים או גאונים?! לא נצטווינו אלא "והגית בו יומם ולילה", להיות עמלים בתורה - נעמול בה בין אם נהיה חריפים ובקיאים ובין אם לאו. הלא מי ראוי לתואר "למדן" - זה היודע ללמוד או זה שיושב ועוסק בתורה? כשם שאינו נקרא גנב אלא זה שגונב בפועל ולא זה הבקי בהלכות גנבה, כך הוא הדבר גם באשר לתלמוד תורה. (פ' בחקתי תשנ"א) על כך הוסיף ר' שמואל עמנואל שי', שהרב קלמן כהנא זצ"ל היה אומר, שיש ללמוד מרות המואביה את חובת ההתאמצות וההשתדלות בעבודת ה'. אחרי שרות המואביה הצהירה את הצהרתה המפורסמת "עמך עמי ואלקיך אלקי" וכו', נעמי החליטה לחדול לדבר אליה לשוב אל עמה ואל אלוהיה. מדוע? בגלל שראתה כי מתאמצת היא ללכת איתה (עיין "תרומת כהן" - קובץ שיחות ומאמרים של הרב קלמן כהנא זצ"ל, עמ' 120).
פסוק ו:
"ונתתי שלום בארץ... ורדפתם את אֹיביכם ונפלו לפניכם לחרב". שאלני שכני ר' בנציון קריגר שי' במנחה, איזה שלום הוא זה שאחריו מדובר ברדיפת האויב ונפילתו, ועניתי מיניה וביה, ועדיין אני חושב שזהו פשוטו של מקרא, כי השלום מוסב על גבולות הארץ, ואילו הרדיפה אחר האויב - מעבר לגבולותיה. (פ' בהר תשמ"ח)
פסוק ו:
ועתה ראיתי, למחרת השבת, ביום ירושלים, שמעין זה כבר שאל בעל "אור החיים" הק', ותשובתו נועזת - הבטחה נסית זו היא חד־צדדית, כלומר לא שלום המבוסס על הדדיות כי אם שלום מצד הסביבה, ואילו אנחנו נעשה כרצוננו, נרדוף וכו'. (פ' במדבר תשמ"ח)
פסוק ו:
ושמא "שלום בארץ" פירושו - שלום בין אחינו בית ישראל, שהרי זה דבר חשוב לא פחות משלום מעבר לגבולות. (פ' בחקתי תשנ"ה) כך מבואר אצל רמב"ן וראב"ע על אתר. ועוד מובא שם ברמב"ן שהשלום הוא שישבית חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבור בה, מכל מקום ישראל ירדפו את אויביהם ויניסום. ולפי רבנו בחיי שלום זה הוא הבטחת הקשר בין ישראל לארצם, וזו לשונו: ונתתי שלום בארץ - יבטיח הכתוב שיתן יסוד עולם מחובר בארץ שבבראשית כי עם זה יתברך העולם וכו'.
פסוק ו:
"ורדפתם... ונפלו לפניכם לחרב. ורדפו מכם... ונפלו איביכם לפניכם לחרב". קשה לי, מהי חזרה זו, אלא אם נאמר שפסוק ח הוא פירושו־פירוטו של פסוק ז, וזה אינו מסתבר. ודומה שזה מה שהיה קשה לו לרש"י (בפסוק ח ד"ה ונפלו איביכם), ועל כן פירש כאן באורח שונה ממה שאמר למעלה (בפסוק ז ד"ה לפניכם לחרב). וראה תשובתו של בעל "אור החיים" הק'. (פ' במדבר תשמ"ח)
פסוק ח:
"ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדֹפו". שני פעלי רדיפה שבפסוק אינם מתורגמים בשווה: "וְרָדְפוּ מכם" מתורגם כצורתו "וְיִרְדְּפוּן מִנְּכוֹן", אבל "רבבה יִרְדֹּפוּ" מתורגם "לְרִבּוֹתָא יְעָרְקוּן". מה טעם השינוי? (פ' בהר בחקתי תשנ"ו) על שאלה זו השיב ר' רפאל בנימין פוזן שי': כבר העירו חז"ל שהחשבון אינו מכוון: מאחר שחמישה רודפים מאה - יחס של אחד לעשרים - היה לו לומר "ומאה מכם שני אלפים ירדופו"? "אלא אינו דומה מועטין העושין את התורה למרובין העושין את התורה" (ספרא בחוקותי פרשה א, וכן ברש"י).
פסוק ח:
לכאורה ראוי היה לחז"ל לשאול אותה שאלה על הפסוק "אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף וּשְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה" (דברים לב, ל), שגם בו אין החשבון מכוון, אבל שם לא העירו דבר, ומדוע? כי שם הם פעלים שונים "אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף וּשְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה": רודף, והוא האמיץ האוזר כוח לרוץ אחר האויב - "יִרְדֹּף אֶלֶף". ואולם המְנִיסִים, אלה שפחדם נופל על האויב גם ללא רדיפה - "יָנִיסוּ רְבָבָה" ואפילו הם שניים בלבד.
פסוק ח:
על דרך זו פתר אונקלוס גם אצלנו, שהרי מחשבון "שְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה" עולה שאחד יניס חמשת אלפים. ומכיוון שברדיפה נאמר "אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף", נמצא שהמֵניס פועל פי חמישה מהרודף. לכן כמו שתרגם שם "אֵיכְדֵּין יִרְדּוֹף חַד לְאַלְפָא וּתְרֵין יְעָרְקוּן לְרִבּוֹתָא", תרגם כך גם כאן, ולפי תרגומו הרי כאן ברכות שונות: "וְיִרְדְּפוּן מִנְּכוֹן חַמְשָׁה לִמְאָה", לחמישה יהיה אומץ לרדוף אחר מאה. אבל "וּמְאָה מִנְּכוֹן לְרִבּוֹתָא יְעָרְקוּן" (לרבבה יָנִיסוּ), פחדם של המאה יניס רבבה גם מבלי שירדפו אחריה. ואם כן החשבון מדוקדק, כי גם כאן המניסים פועלים פי חמישה מן הרודפים: אצל רודף "וְיִרְדְּפוּן מִנְּכוֹן חַמְשָׁה לִמְאָה" זהו יחס של אחד לעשרים, אבל במֵניס "וּמְאָה מִנְּכוֹן לְרִבּוֹתָא יְעָרְקוּן" זהו אחד למאה, שהוא פי חמישה מן הרודף. וכן תרגם להלן "וְנַסְתֶּם וְאֵין רֹדֵף אֶתְכֶם" (יז) "וְתִיעְרְקוּן וְלֵית דְּרָדֵיף יָתְכוֹן".
פסוק ח:
לאחר כותבי מצאתי כדבריי ב"לחם ושמלה". וכעין זה ברמב"ן: "שיתן להם אומץ לב וגבורה לרדוף חמשה מאה, ויתן מורך בלב האויבים שינוסו מאה מפני חמשה". אבל מהר"ם מרוטנבורג יישב בדרך שונה: "חמשה" מוסב גם לסיפא וכאילו נכתב "וחמשה [מאה] מכם, רבבה ירדופו" כלומר חמש מאות יניסו רבבה, "ועתה יהיה החשבון מכוון ושוה; לכל אחד עשרים".
פסוק ט:
רש"י ד"ה ופניתי אליכם, אפנה מכל עסקי לשלם שכרכם וכו'. כבר כתבתי במקום אחר (ראה למעלה יז, י; כ, ג), שהערות מסוג זה כאילו ח"ו מצמצמות גדולתו יתברך, כמו עסקן שכדי לעסוק בדבר מסוים, צריך לעזוב עיסוק אחר, וכאילו אין הקב"ה למעלה מן הזמן. ומסתבר שאין זה אלא כדי לשבר את האוזן. ומעין זה להלן (פסוק יז). (פ' בחקתי תשס"ג)
פסוק י:
רש"י ד"ה ואכלתם ישן נושן, ...שיהא ישן הנושן של שלוש שנים יפה לאכול משל אשתקד. ע"כ. והוא מ"תורת כהנים". ולא ידעתי, מה טיבותא איכא בכך שישן טוב מן החדש, ועם זאת נאמר מיד אחר כך "וישן מפני חדש תוציאו", למה יוציאוהו, אם אמנם הוא יותר טוב? (פ' בחקתי תש"ס) וראה "גור אריה" שברישא של הפסוק מדובר על איכות התבואה הישנה, ובסיפא על כמותה. כלומר למרות טיבה המשובח של התבואה הישנה היא לא תאכל, ותשאר משנה לשנה. וכאשר יגיע הזמן לאכסן באוצר את שפע התבואה החדשה, עדיין הוא מלא מתבואה ישנה.
פסוק יב:
רש"י ד"ה והתהלכתי בתוככם, אטייל עמכם בגן עדן וכו'. לא ידעתי, מה ראה רש"י להביא דברי חז"ל אלו שאינם נאמנים לפשוטו של מקרא, שהרי גן עדן אינו בעולם הזה, ואילו כל הברכות הכתובות כאן שייכות לעולם שעלי אדמות. (פ' בהר־בחקתי תשמ"ז) וראה "כלי יקר" על אתר שכתב כי דעתו של רש"י - בהבאת דברי חז"ל אלו - לסלק מעל תורתינו הקדושה כל טוען ומערער האומר יש לי מקום ללון ולומר: מאחר שלא נזכר בתורה עיקר השכר לנשמה, אם כן ודאי אין כח במצוות אלו להנחיל עושיהם השכר הנפשי לעולם הבא, ותכלית עשייתם אינו כי אם לקבל השכר בעולם הזה האחוז בחבלי בוז. וכבר נתעוררו על ספק זה שלמים וכן רבים ובאו בהיתר ספק זה שבע דעות... ואני באתי לקצר בכל היכולת ולסדרם פה כדי להסתים פי דוברי עתק על תורתינו הקדושה:
פסוק יב:
הדעה האחת היא דעת הרמב"ם (הלכות תשובה ט, א): שכל אלו היעודים אינם עיקר השכר, וכל הרעות והטובות שנזכרו כאן בפרשה זו הם מדברים מענין הסרת המונעים לבד. ורצה לומר שאם תשמור מצוותי - אסיר ממך כל מונעים כמלחמות וחליים ורעב ויגון באופן שתוכל לעבוד את ה' בלא שום מונע, אבל עיקר השכר של העולם הבא אינו נזכר כאן כדי שיעבוד את בוראו לשמה, ולא מחמת השכר ההוא או מיראת העונש.
פסוק יב:
הדעה השניה היא דעת ראב"ע (דברים לב, לט): התורה ניתנה לכל ולא לאחד לבדו, ודברי העולם הבא לא יבינו אחד מיני אלף כי עמוק הוא. ע"כ. ודעתו, לפי שקשה לצייר אותו שכר, כי הגשמי לא ישיג ענין הרוחני, על כן העלימה התורה דבר עמוק זה מן ההמון מרוב קוצר דעתם.
פסוק יב:
הדעה השלישית היא דעת רבנו בחיי (ויקרא כו, ט): כל היעודים שבתורה הם למעלה מן הטבע, שאין זה דבר טבעי שירדו גשמים בזמן שעושין המצוות ויכלא הגשם מן הארץ כשאין עושין רצונו של מקום ברוך הוא. אמנם מה שתעלה הנפש למקום חוצבה זהו דבר טבעי אל הנשמה ואין זה בדרך פלא.
פסוק יב:
הדעה הרביעית (דרשות הר"ן סוף דרוש ראשון ושורשה בספר הכוזרי א, קד-קיז) היא: לפי שבימים ההם היו כל העולם מכחישים השגחת ה' יתברך, והיו טוענים שכל הנעשה בעולם הכל בהכרח ולא ברצון, רצה הקב"ה לאמת פינת ההשגחה על ידי יעודים אלו אשר עיניהם הרואות שכל העושה רצון בוראו מושגח לטובה בכל ההשגחות הללו, ואילו היה מייעד להם השכר הרוחני עדיין ישארו בכפירה זו כי הרוצה לשקר ירחיק עדיו.
פסוק יב:
הדעה החמישית (רס"ג אמונות ודעות ט, ב; רמב"ם מורה נבוכים ג, כח-לד) היא: קודם קבלת התורה היו עובדים כוכבים ומזלות והיו עושים להם עבודות מיוחדות כדי להמשיך מהם הברכה בתבואות ולהביא גשמים בעתם ושאר הצלחות הגוף, וכשנתן הקב"ה התורה ומנעם מן אותן עבודות, הוצרך להבטיחם שגם על ידי שמירת התורה יזכו לאותן יעודים, ועל ידי עבודות הכוכבים ומזלות יחסרו כל אלה. אבל חיי העולם הבא לא הוצרך ליעדם כי גם על ידי אותן עבודות לא היו מובטחים בו.
פסוק יב:
הדעה הששית (כוזרי א, קטו) היא: מאחר שנאמר "והתהלכתי בתוככם" (כו, יב), "ונתתי משכני בתוככם" (שם, יא), שזהו דיבוק השכינה אל ישראל אפילו בעולם הזה שהנשמה נסתבכה עם החומר, קל וחומר שתהיה דביקה אל השכינה אחר הפרדה מן החומר. הנה כל מה שיעדו הדתות המזויפות אחר המות, יעדה התורה לנו גם בחיי העולם הזה והנבואה המצויה בינינו תוכיח.
פסוק יב:
הדעה השביעית (רמב"ן דברים יא, יג; ספר העקרים ד, מ): כל היעודים הנזכרים בתורה הם לכללות האומה כי העולם נידון אחר רובו, ויעוד הגשמים והתבואה והשלום וכיוצא בהם יהיה לכל ישראל כאחד, אבל שכר הנפשי לעולם הבא אינו לכללות האומה אלא כל איש בפני עצמו נידון שם על־פי מעשיו, ונרמזו במצוות כיבוד אב ואם ושילוח הקן לכל איש מישראל.
פסוק יב:
בשבעה דרכים אלו ינוסו הדוברות עתק על תורתינו הקדושה. ע"כ. וראה גם דברי ר"י אברבנאל (בראש הפרשה) שהאריך בסוגיה זו. וראה גם דברי מהר"ל בזה (תפארת ישראל פרק נח). הערת ר' חזקי פוקס שי': תשובה נוספת כתב הגרא"י קוק בספרו "אורות התורה" (ח, ה).
פסוק יג:
רש"י ד"ה קוממיות, בקומה זקופה. ע"כ. קשה לי, שכן למעלה (בפסוק ט) ביאר רש"י "והרביתי אתכם - בקומה זקופה", והוא על־פי "תורת כהנים", ומה צורך אפוא בחזרה שכאן? ועוד קשה: למה אינו מבאר שם "והפריתי... והרביתי..." כפריה ורביה, כלומר כמונח־עניין אחד. וכפי שהוא מבאר בבראשית (א, כב), כלומר "פרו" - לשון פרי, כלומר עשה פרי: "ורבו" - אם לא אמר אלא פרו, היה אחד מוליד אחד ולא יותר, ובא ורבו שאחד מוליד הרבה. ע"כ. וראה "שפתי חכמים" (אות צ). (פ' בחקתי תשמ"ח)
פסוק יג:
תוך כדי הרהור בכפילות זו חשבתי, שאכן זקוק עם ישראל לקוממיות כפולה זו, כלומר מנה כפולה של קוממיות, ותופעות זמננו מוכיחות את הצורך הדחוף במנה יתרה זו, ברם, הקושיה במקומה עומדת. (פ' במדבר תשמ"ח)
פסוק יג:
ושמא קומה זקופה זו השניה קשורה דווקא בהמצאותנו פה בארץ. הלא זה עתה שמעתי בחדשות הבוקר, שהשבוע התעניינו למעלה מאלפיים משפחות יהודים בצרפת בעלייה, כנראה בעקבות מעשה קרפנטרא (Carpentras - עיר עתיקה הנמצאת במחוז ווקלוז שבדרום צרפת. בימים אלו חוללו בבית הקברות שבעיר עשרות קברים), יותר משמתעניינות שם במשך שנה תמימה. (פ' בהר בחקתי תש"ן)
פסוק יג:
ועתה נזכרתי ששמעתי אצל אחינו בית ישראל הספרדים (יושבי ארץ ישראל) שמברכים בברכת המזון "הרחמן הוא יוליכנו קוממיות בארצנו", ויפה היא גירסה זו, והלוואי ויזכו־ונזכה לנהוג על פיה. (פ' בהר בחקתי תשנ"ט)
פסוק יד:
רש"י ד"ה אם לא תשמעו לי, להיות עמלים בתורה ולדעת מדרש חכמים וכו'. כמו למעלה (בפסוק ג) כך גם כאן היה פשוט יותר לפרש את הכתוב לעניין מצוות עשה ומצוות לא תעשה. וראה מה שכתבתי שם. ועוד: רש"י מחדש כאן שעיון במדרש חכמים שווה ערך לעמל בתורה. בזה מיושבת מעט שאלתי על גדר תלמוד תורה (ראה מש"כ בפסוק ג). ועוד: לכאורה אין דברי רש"י שבסוף הדיבור: ומה תלמוד לומר "לי" וכו' מתיישבים עם הקודם, וכי זה שאינו עמל בתורה נחשב למורד ח"ו בקב"ה?! (פ' בהר בחקתי תשמ"ז) וראה דבריו של הרב שלמה וולבה בספרו "דעת שלמה - מאמרי זמן מתן תורתנו" (עמ' רעט) (הראני ר' גרשון באס שי').
פסוק יד:
אלא שלעניין אחרון זה אומר רש"י (תורת כהנים) בד"ה ולא תעשו, משלא תלמדו, לא תעשו. ואכן אמרו חז"ל: ולא עם הארץ - חסיד (אבות פ"ב, מ"ה), אך חסרה לי הגדרה, עם הארץ מהו, כמו שחסרה לי הגדרה לתלמיד חכם. ראיתי - במיוחד בימי נעורי - עמי הארץ חסידים גמורים, שהקפידו על קלה כחמורה אף שמעולם לא למדו דף גמרא. אף ידידי ר' מרדכי ברויאר שי', כשדיבר על יהדות אשכנז שלפני מלחמת־העולם הראשונה, ציין שקיימה מצוות אף כי לימוד תורה כמעט ופסק בה לגמרי. (פ' בהר בחקתי תשנ"ט) וראה פירושו של רבנו יונה על מסכת אבות שביאר: הבוּר הוא ריק - אין בו לא תורה ולא מצוות ולא דרך ארץ במידות טובות... לא הוצרך 'ולא בור חסיד', שאף ירא חטא איננו, כי מתוך הריקות שבו - גם מן העבירות לא ידע להשמר. אבל עם הארץ - מעורב עם הבריות במידות חשובות ויש בו מקצת דעות ישרות, יודע להשמר וישמור נפשו מן הפשעים ויוכל להיות צדיק ולעשות ולקיים במה שאומר לו שנצטווה, אך אל מעלות החסידות לא יוכל להשיג כי אם גדול בתורה. שהיא מידה שצריכה טהרת הלב וזכות הנפש ואין זה בידו חכמה להטותו מן הקו האמצעי אל הקצה האחרון שיעשה לפנים משורת הדין (הראני הרב איתן שנדורפי שי'). וראה מש"כ בספר שמות (פרק כה ואילך) באשר להגדרת תלמיד חכם.
פסוק טו:
רש"י ד"ה ואם בחקתי תמאסו, מואס באחרים העושים (תורת כהנים). ע"כ. הרי לך תמונה שכיחה בימינו. והנה מנויה תמונה זו בין סימני הגאולה המנויים בסוף מסכת סוטה - "יראי חטא ימאסו". תנוח דעתנו. (פ' בהר בחקתי תשנ"ט)
פסוק טו:
רש"י ד"ה משפטי תגעל נפשכם, שונא החכמים. ע"כ. והנה למעלה (בפסוק יא) ביאר רש"י את המילה תגעל (ד"ה ולא תגעל נפשי) "אין רוחי קצה בכם. כל געילה לשון פליטת דבר הבלוע בדבר אחר". גם לא ידעתי, מה משמע ה"א־הידיעה במילה "החכמים"? (פ' בהר בחקתי תשנ"ט) באשר למילה "החכמים" העיר ר' חזקי פוקס שי' כי ה"א־הידיעה באה כנראה להבהיר כי מדובר בחכמי התורה ולא בחכמים סתם. והוסיף ר' זאב נוימן שי', שמקורו של רש"י ב"תורת כהנים", שם מוזכר: "שונא את החכמים...".
פסוק טו:
רש"י ד"ה להפרכם את בריתי, כופר בעיקר. הרי שבע עבירות וכו'. וראה רש"י להלן (פסוק יח ד"ה שבע על חטאתיכם, ופסוק כא ד"ה שבע כחטאתיכם). אבל לא כן להלן כב ד"ה ונשמו דרכיכם, כי שם רש"י מונה שבע פורעניות, ולא כולן מפרשה זו. (פ' בחקתי תשמ"ט)
פסוק טו:
שם. ...הראשונה גוררת השניה וכו'. הרי זו תופעה שכיחה: יצירת אידיאולוגיה כדי להצדיק התנהגות - תחילה לא למד, לא עשה וכו' ולבסוף - כופר במצוות, כופר בעיקר. (פ' בחקתי תשנ"א)
פסוק טז:
רש"י ד"ה אף אני אעשה זאת, ...וכן "אף אני אלך עמכם בקרי". ע"כ. ולא מצאתי לשון זה בפרשה, אבל כבר בדפו"ר הוא כך. ור' יצחק לוי בחומש רש"ר הירש מציין לפסוק כד, וכן הוא בחומש "המאור", וכאילו רש"י לא דק פורתא. ועל כל פנים זה הגיוני יותר מלציין לפסוק מא, שכן זה רחוק, ומשמעו שונה. (פ' בחקתי תשמ"ח, תשמ"ט, פ' בהר בחקתי תשנ"ט)
פסוק טז:
רש"י ד"ה בהלה, ...זו מכת מותן. ע"כ. וראה פירושו השני של בעל "שפתי חכמים" (אות ח). לפי שעה קשה לי לקבלו, כי לא ידעתי היכן מצינו מותן כלשון אוזן. (פ' בחקתי תשמ"ח)
פסוק טז:
וראה לעומתו דברי "לפשוטו של רש"י": או מכת מוות או מכת מותן (לשון יחיד של מתניים), שהמתניים מסמלים חוזקו ומעמדו של אדם. ולעניות דעתי האחרון עיקר. (פ' בחקתי תשנ"א)
פסוק טז:
ושמא הביטוי המקובל היום: יורה מן המותן, יסודו כאן, כי יש בו מן הפתאומיות המגדילה את הבהלה. (פ' בהר בחקתי תשנ"ו)
פסוק טז:
רש"י ד"ה וזרעתם לריק, תזרעו ולא תצמח, ואם תצמח וכו'. לשון הנקבה תמוה, שהרי הכתוב נוקט לשון זכר - "ואכלהו איביכם". מסתבר שלשון הזכר מוסב על "זרעכם", ואילו רש"י מדבר ב"תבואה". (פ' בחקתי תש"ס)
פסוק טז:
וכך גם בהמשך (בד"ה השני): וזרעתם לריק זרעכם, זורעה ואינה מצמחת... זורעה שנה ראשונה ואינה מצמחת, שנה שניה מצמחת, ואויבים באים ומוצאים תבואה לימי המצור וכו', אלא שהמילה תבואה כלל לא הוזכרה בפסוק. (פ' בחקתי תש"ס)
פסוק טז:
רש"י ד"ה וזרעתם לריק זרעכם ואכלהו איביכם, זורעה וכו'. דומה שהקושי שבפני רש"י הוא: אם הזריעה היא לריק ואין צמיחה, כיצד "ואכלהו איביכם", הרי אין לאוייב מה לאכול? לזה יש שני פתרונות ב"תורת כהנים": (א) מדובר בשתי שנים - בראשונה אין צמיחה, ובשניה - האויבים יאכלו את התבואה. (ב) הזריעה המדוברת היא הולדת ילדים והכתוב אומר כי ילדים אלו שעמלו לגדלם, סופם שיבא החטא ויכלה אותם. (פ' בחקתי תשמ"ט)
פסוק יז:
רש"י ד"ה ונתתי פני, פנאי שלי, פונה אני מכל עסקי להרע לכם. (תורת כהנים). ע"כ. וכך או מעין זה בכמה מקומות, כפי שכבר הערתי למעלה (בפסוק ט). ולא ידעתי, למה אין רש"י מפרש כפשוטו - לפנות אל... (פ' בחקתי תשנ"ה)
פסוק יז:
כשלמדתי עם מיכל שתח', חשבתי לנכון לומר לה שרש"י מתקשה בלשון "פני" שיש בו משום האנשה, ועל כן אומר מה שאומר. אך מיד שאלתני, מה תוקן בדבריו, והרי גם בפירוש זה יש עדיין משום האנשה־הגבלה, כאילו צריך להתפנות מעיסוק זה כדי לעסוק באחר. ולכאורה צריך לבדוק את כל המקומות הללו, וכבר העירותי מעין זה. (פ' בחקתי תשנ"ה)
פסוק יז:
אמש דיברתי על זה עם ר' רפאל בנימין פוזן שי' כשבא להציע לי לערוך את עבודתו על תרגום אונקלוס. גם לדבריו ההנחה שלי אינה נכונה. אין רש"י בא לפרש שלא בלשון האנשה, והביא כמה ראיות שבעיה זו אינה מטרידה את רש"י (ושלא כאונקלוס) וכגון "ידי - יד ממש" (שמות ז, ה). (פ' במדבר תשנ"ט)
פסוק יז:
רש"י ד"ה ורדו בכם שנאיכם, שאיני מעמיד שונאים אלא מכם ובכם וכו'. כואב לראות עד כמה קללה זו ממשיכה להשתולל בקרבנו - המחלוקות בין גופים, מפלגות וציבורים יוצאות מגדר "לשם שמים" ואינן מרפות. וה' ישלח במהרה משיח צדקנו ויגאלנו גאולה שלמה. (פ' יתרו תשמ"ז)
פסוק יז:
רש"י ד"ה ואין רדף אתכם, מבלי כוח. ע"כ. כלומר אין כל צורך במרדף שכן אין בכם כוח לנוס. ומפי ר' אברהם אפשטיין ז"ל שמעתי הסבר מקורי על חומרתה של קללה זו - כאשר יש רודף, יכול גם הנרדף להאיט מנוסתו כשהוא חש, שהרודף עושה כן, אבל לא כן באין רודף, כי אז הוא נס כל הזמן בלא להאט. (פ' בחקתי תשכ"ז)
פסוק יז:
ולא בכדי חוזר הכתוב על קללה זו או מעין זו גם בפסוק לו וגם בפסוק לז. (פ' בחקתי תשמ"ה)
פסוק יז:
ואולם להלן (לו ו-לז) אין רש"י מבאר מאומה. לכאורה דווקא כאן אין צורך בביאור, ודי בהערה שבד"ה הקודם - "מפני אימה". ואולי מוטב היה לפרש בדברי רש"י אלה על ידי העברתם לד"ה שלנו, דהיינו "ואין רדף אתכם", כי תנוסו מפני אימה, ולא מפני סכנה מוחשית. (פ' בחקתי תשמ"ט)
פסוק יט:
רש"י ד"ה ונתתי את שמיכם וגו', ...כדרך שהנחושת מזיעה ...שאין הברזל מזיע וכו'. צריך לברר, אם אמנם הבחנה זו בין שתי המתכות הולמת את המציאות. (פ' בחקתי תשמ"ט)
פסוק כ:
רש"י ד"ה לא יתן, משמש למעלה ולמטה, אעץ ואפרי. ע"כ. כלומר כאילו כתוב: ועץ הארץ לא יתן - ולא יתן פריו. מסתבר שדברי רש"י אלה קשורים לדיבורו הקודם שעל פי "תורת כהנים", וגם אל זה שלאחריו: הרי שתי קללות, כלומר שלא יחניט פירותיו, וכשיפרח - ישירֵם. אך קשה להבין, מה טעם בחלוקת העדר פרי לשתיים, לפי סיבותיו, שהרי התוצאה אחת היא. כלום כל זה למען הצדק את המספר שבע? (פ' בחקתי תשמ"ח) הערת הגר"א נבנצל שליט"א: שהארץ לא תצמיח עצים, ושעצי הארץ לא יתנו פירות.
פסוק כא:
"ואם תלכו עמי קרי". כאן ובפסוק כג מדובר בהליכה "קרי", אך מכאן ואילך - בפסוקים כד, כז, מ, מא - באה הליכה זו עם אות־השימוש בי"ת. ולכאורה צ"ע. (פ' בחקתי תשנ"ז)
פסוק כב:
רש"י ד"ה ושכלה אתכם, אין לי אלא חיה משכלת, שדרכה בכך, בהמה שאין דרכה בכך, מנין? תלמוד לומר "ושן בהמות אשלח בם" (דברים לב, כד), הרי שתים. ומנין שתהא ממיתה בנשיכתה? תלמוד לומר "עם חמת זחלי עפר" (שם), מה אלו וכו'. ד"ה ונשמו דרכיכם, ...הרי שבע פורעניות: שן בהמה, ושן חיה, חמת זוחלי עפר, ושכלה וכו'. דברי רש"י אלה קשים לי ביותר: (א) מנין לו בהמה - מאן דכר שמה? (ב) מה עניין זוחלי עפר לכאן? (ג) למה וכיצד נחשב "ושכלה" בנפרד, הרי זה שייך ל"חיה", כי מה לי גירוי החיה אם לא לשכל? וצע"ג. משעיינתי ב"תורת כהנים" ראיתי ששתי הפורענויות הנוספות שנלמדות כאן - שן בהמות וחמת זוחלי עפר (נחשים) - נלמדות בגזירה שווה שלח־שלח, מהתוכחה שבפרשת כי תבוא. ועדיין קשה לי שאלה (ג). (פ' בחקתי תשנ"ה) על שאלה (ג) השיב הגר"א נבנצל שליט"א: היא יכולה לפצוע.
פסוק כב:
רש"י ד"ה ושכלה אתכם (השני), אלו הקטנים. ע"כ. לכאורה מבקש רש"י לומר שפירוש הכתוב הוא כאילו נאמר - החיה תעשה אתכם הורים שכולים במות בניכם הקטנים, כי זהו לשון שכול בכל המקרא: מי שילדו נלקח ממנו, וכך כבר העיר "שפתי חכמים" כאן (אות ד). אך מה שהוא אומר בסוף הערתו, שיעקב ועשו קטנים היו (לפני שהוריו שלחו את יעקב לחרן לקחת לו אשה), זה קצת תמוה בעיני. (פ' בחקתי תש"ס)
פסוק כג:
רש"י ד"ה לא תוסרו לי, לשוב אלי. ע"כ. אני בעניי תמיד הבינותי, "תוסרו" מלשון סו"ר, כלומר אם המצב המתואר לא יגרום לכם לסור אלי (לשון נפעל), וזה מה שרש"י מוסיף - לשוב אלי. אך ראה "שפתי חכמים" (אות ו) ש"תוסרו" הוא מלשון ייסורים, כלומר אם חרף הייסורים לא תשובו אלי. ומעין זה כבר ב"גור אריה": פירושו שיקבלו מוסר. (פ' בהר בחקתי תשס"א) הערת הרב איתן שנדורפי שי': וזה כמובן נכון יותר מבחינה לשונית, שכן בגזרת נחי פ"י הבאה בבנין נפעל, לא פעם הופכת היו"ד לו"ו, כמו "יִוָּדַע בגוים לעינינו" (תהלים עט, י), "כי עמך הסליחה למען תִּוָּרֵא" (שם קל, ד). ועיין ראב"ע על אתר.
פסוק כה:
"וְשִׁלַּחְתִּי". "מהפך" ו"מרכא" במילה אחת. וכן להלן (בפסוק לו) - "וְהֵבֵאתִי". ולא שמתי לב עד כה והדבר תמוה. וב"מנחת שי" אין הערה בנדון. (פ' בהר בחקתי תש"ן) הערת ר' שמואל עמנואל שי': מצאתי "מרכא" רק בחומש קורן! בחומשים האחרים שבדקתי, אין "מרכא". אולי בזה מתורצת התמיהה על "מנחת שי".
פסוק כה:
רש"י ד"ה ושלחתי דבר בתוככם, ועל ידי הדבר - ונתתם ביד האויבים וכו'. למעלה (פסוק כב ד"ה והשלחתי) פירש רש"י "והשלחתי - לשון גירוי", ובדין העיר בעל "שפתי חכמים" (אות א): דאין שייך לשון שליחות אלא בבר דעת. משום מה כאן אין רש"י מפרש שהוא לשון גירוי. (פ' בחקתי תשנ"א) על כך השיב הגר"א נבנצל שליט"א: הדבר הוא מחלה הנשלחת מלמעלה, ואין שייך בו גירוי.
פסוק כה:
שם. ...לפי שאין מלינים את המת בירושלים, וכשהם מוציאים את המת לקברו וכו'. כלומר על אף שאינם שומעים בקול ה' ואינם שומרים מצוותיו, הם מוסרים נפשם על עניין זה. מידת מסירות הנפש שכאן - בעד איסור שבוודאי אינו מן התורה - קשה, כלום אין פיקוח נפש צריך לדחות איסור שכזה? (פ' בחקתי תשנ"ב) הערת הרב איתן שנדורפי שי': לשאלה זו נדרש הגאון ר' חיים קנייבסקי בספרו "טעמא דקרא", וכה דבריו: ויש לומר דקאי על ימי נבוכדנצר שלא היו הורגים את היוצאים, רק נוטלים אותם לבבל, ומפורש בירמיהו (לח, ב): "והיוצא אל הכשדים וחיה והיתה לו נפשו לשלל". ומסתמא בחרו להוציא את המת אנשים חלשים שבלאו הכי אין יכולים להלחם. וזה מוכרח גם כן, שאם היו הורגים אותם, אם כן בלאו הכי לא יקברו את המת ולמה הוציאוהו. ע"כ. מכל מקום יש להעיר על דבריו שרש"י בסוף פסוק כו כותב, ש"ונתתם" הוא החרב שבתחילת הפסוק ולא שבי. וראה גם "שיחות לספר במדבר" של הגאון ר' אביגדר נבנצל (עמ' מז), שכתב: אמנם בכל מקום אסור להלין מת, אלא שלכבוד המת מותר; ואילו בירושלים, יש הלכה למשה מסיני שאין מלינים בה מת אפילו לכבודו. רואים מדברי חז"ל אלה, עד כמה החמירו בהלכה זו. כי אפילו במצב שהאוייב צר מבחוץ ולוכד את מוציאי המת - לא ויתרו ישראל על הוצאת המת מירושלים. עדות מפורסמת להקפדה זו יש בגמרא בגיטין (נו ע"א): בעת המצור הרומאי על ירושלים, לא הניחו הבריונים לאיש לצאת מן העיר, כדי שכולם ישתתפו במלחמה ברומאים. מה עשו כדי שרבן יוחנן בן זכאי יֵצא מחוץ לחומה, ויסכם עם הקיסר על הצלה חלקית של יבנה וחכמיה? - פוּרסם ברבים שרבן יוחנן נפטר, ואז הניחו הבריונים לתלמידיו להוציאו לקבורה. רואים, שאף שהתלמידים עתידים לִפול בידי הרומאים, לא מנעו הבריונים את יציאתם; גם הם הכירו בחשיבות הדין, שאין מלינים מת בירושלים. אמנם הלכה זו אינה משלושת הדברים עליהם מוסרים את הנפש, וכנראה שליוצא מירושלים בזמן המצור לא היה צפוי מוות ודאִי. כך נהגו גם אנשי ה"חברה קדישא" בדורנו קודם נפילת ה"רובע", שהוליכו מתים לקבורה בהר הזיתים במסירות נפש, חרף זריקות האבנים של ה"פרא אדם" (בראשית טז, יב). אכן בעת המצור בתש"ח, קברו בעל כורחם את המתים בתוך ה"רובע" משום שהוצאת מת לקבורה היתה בלתי אפשרית. גם כיום מקפידים על הדבר, וכאן, בירושלים שבין החומות, שמעיקר הדין, הלכה זו נוהגת רק בה - מוציאים את המת אל העיר החדשה בכל שעה בלילה, אף כשאי אפשר לקוברו עד הבוקר (מלבד בלילות שבת). ע"כ.
פסוק כו:
רש"י ד"ה מטה לחם, לשון משען וכו'. ד"ה בשברי לכם מטה לחם, אשבור לכם וכו'. כאן סוטה רש"י מהרגלו לבאר תחילה את הענין ואת המילה - רק בסוף. ויש עוד מקומות רבים כאלה. (פ' בהר בחקתי תשמ"ז)
פסוק כו:
ולכאורה היה כדאי לרכז מקומות אלה כדי לבדוק אם יש להם משהו משותף, כלומר אם דרכו של רש"י כנ"ל נובעת משיטה או מן המקרה. (פ' בהר בחקתי תשס"א)
פסוק כו:
רש"י ד"ה בשברי לכם מטה לחם, ...והם חִצי רעב. ע"כ. כלומר שבירת מטה הלחם היא רק תחילת הרעב. לשון זו מקורה בספר יחזקאל (ה, טז), וכך נאמר שם: "בשלחי את חצי הרעב הרעים בהם". (פ' בחקתי תשנ"ה)
פסוק כו:
רש"י ד"ה ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד, מחוסר עצים. ע"כ. ראה "שפתי חכמים" (אות מ) ודבריו אינם נראים לי. אדרבה לכאורה הרבה יותר פשוט לפרש "ואפו עשר נשים" וגו' כתוצאה של שבירת מטה הלחם שברישא. כלומר "בתנור אחד" הוא משום מיעוט התבואה, והראיה מן הדיבור הבא (והשיבו וגו'). (פ' בהר־בחקתי תשמ"ז)
פסוק כו:
ומכל מקום יש כאן מעין סתירה בדברי רש"י, כי בעוד שבד"ה בשברי לכם מטה לחם, הוא מסב את הפועל שבר על המטה, וכך בוודאי פשוטו של מקרא, הרי בד"ה והשיבו לחמכם במשקל, הוא מדבר על לחם שנשבר. (פ' בחקתי תשמ"ט) הערת הגר"א נבנצל שליט"א: ישנם שני חלקים בפסוק. בחלק הראשון ישנו עונש כללי - שבירת המשענת הכלכלית (מטה הלחם), ובחלק השני ישנו פירוט - גם אם ישאר מעט אוכל, יאלצו להתחלק בו אנשים רבים.
פסוק כו:
רש"י ד"ה והשיבו לחמכם במשקל, שתהא התבואה נרקבת... והן יושבות ושוקלות את השברים וכו'. תמיהני על התמונה המסובכת שחז"ל מציירים כאן, בשעה שאפשר להבין את הכתוב כמשמעו. (פ' בחקתי תש"ס)
פסוק ל:
רש"י ד"ה ונתתי את פגריכם, תפוחי רעב היו וכו'. לשון היחיד ולשון הרבים הבאים בדברי רש"י לסירוגין - תמוהים. ועוד: קשה לי הביטוי "פגרי גלוליכם" שבפסוק - מה שייך לשון 'פגר' לגבי גילולים שאין בהם חיים? (פ' בהר בחקתי תשמ"ז) הערת ר' חזקי פוקס שי': אונקלוס מתרגם את הפסוק "כי הרס תהרסם" (שמות כג, כד) הנאמר לגבי עבודה זרה: "ארי פגרא תפגרינון". מבואר אם כן שלשון 'פגר' איננה באה על מיתה אלא על כל לשון של הריסה, ובכלל זה מיתת בני האדם והריסת מבנים ומצבות.
פסוק ל:
רש"י ד"ה וגעלה נפשי אתכם, זה סילוק שכינה (תורת כהנים). ע"כ. והשווה למעלה (יא ד"ה ולא תגעל נפשי), ושם מפרש: כל געילה לשון פליטת דבר הבלוע בדבר וכו'. והדברים קשים זה על זה. שהרי כאן בוודאי אי אפשר לומר כך, אך אם כן מדוע אומר רש"י שם לשון 'כל'. וצ"ע. (פ' בהר בחקתי תש"ן) הערת הגר"א נבנצל שליט"א: אנחנו כביכול דבוקים בקב"ה, והוא כביכול פולט אותנו ח"ו.
פסוק לא:
רש"י ד"ה ונתתי את עריכם חרבה, יכול מאדם? ...הא מה אני מקיים חרבה? מעובר ושב. ע"כ. וקשה לי: (א) מה בין אדם לעובר ושב? כלומר הרי אין עובר ושב אלא אדם. (ב) מה מכריח את רש"י לפרש "והשמתי אני את הארץ" (פסוק לב) לגבי אדם, והלא יכול לפרשו מלשון שממה באשר לגידולי קרקע? (ג) אין רש"י מונה את עניין השממה מיושבים ומעוברים ושבים בין ז' הפורעניות. למה? (פ' בחקתי תשמ"ח)
פסוק לא:
ואם אמנם צריך לקיים הבדל בין אדם (=תושב קבע) ובין עובר ושב, מוטב היה להפוך הסדר ולפרש בראשונה על אדם ורק אחר כך - אפילו עובר ושב. ושמא מתכוון רש"י ב"עובר ושב" לנכרים? כלומר אפילו אלה לא יעברו בארץ? (פ' בהר בחקתי תשס"א)
פסוק לג:
רש"י ד"ה ואתכם אזרה בגוים, ...כאדם הזורה שעורים בנפה ואין אחת מהן דבוקה בחברתה. ע"כ. לא ידעתי למה דווקא שעורה ולמה דווקא בנפה, והרי מלאכת הזרייה לא בנפה נעשית, והיא נעשית גם בחיטה. (פ' בהר בחקתי תשנ"ג)
פסוק לג:
רש"י ד"ה והיתה ארצכם שממה, שלא תמהרו לשוב לתוכה, ומתוך כך עריכם יהיו חרבה, נראות לכם חרבות; שבשעה שאדם גולה מביתו ומכרמו ומעירו וסופו לחזור, כאילו אין כרמו וביתו חרבים. כך שנויה ב"תורת כהנים". ע"כ. יש כאן משום התבוננות מעמיקה לנפש האדם - כמה משפיע היחס הנפשי אל הדבר על הראיה. הראיתי רש"י זה למיכאל שי' ערב נסיעתו לארצות הברית - לרגל המצב ביש"ע. ורק חבל שהערה מעמיקה זו של חכמינו ז"ל נכונה גם לגבי אחרים. (פ' בחקתי תשמ"ח)
פסוק לד:
רש"י ד"ה והרצת. ד"ה כל ימי השמה. משום מה הסדר הפוך. (פ' בחקתי תשמ"ח) הערת ר' חזקי פוקס שי': ישנם דפוסים רבים בהם הדיבור השני מופיע בתוך סוגריים ובדפוס רומי ודפוס אלקבץ איננו מופיע כלל.
פסוק לד:
ד"ה והרצת, למלך את שבתותיה. ע"כ. והרי זה קשה, מה בא לומר. ואמנם בדפו"ר הלשון - למלאות את שבתותיה, כלומר אלה שהוחסרו. וזה פשוט ומובן. (פ' בחקתי תשמ"ט)
פסוק לה:
רש"י ד"ה את אשר לא שבתה, ...שהכעיסו ישראל בארצם לפני המקום, ארבע מאות ושלושים שנה וכו'. כלומר גלות בבל, שארכה שבעים שנה, נגזרה כדי לכפר על שבעים השמיטות והיובלות שלא נשמרו במשך ארבע מאות ושלושים ימי שפוט השופטים ובית ראשון. וקשה לי, כלום זהו מספר השנים מכיבוש יהושע ועד לחורבן בית ראשון, הרי היו בארץ שמונה מאות וחמישים שנה, כמבואר בספר דברים (ד, כה רש"י ד"ה ונושנתם)? וראה דברי בעל "ספר הזכרון", המבאר כי מתוך שמונה מאות וחמישים שנה שהיו בארץ, הכעיסו את בוראם במשך ארבע מאות ושלושים שנה. ושם האריך בחשבון השנים לפי העולה מספר יחזקאל (ד, ה). (פ' בהר בחקתי תשמ"ז)
פסוק לח:
רש"י ד"ה ואכלה אתכם, אלו המתים בגולה. ע"כ. ולא ידעתי, מה בא רש"י לומר. וכי חידוש הוא שהמוות שׂורר גם שם? אבל ראה דברי חז"ל (ילקוט תהלים תתעד) שאמרו: אפילו ירבעם בן נבט וחבריו, חיים לימות המשיח. ומי גרם להם להנצל מדינה של גיהנם, קבורת ארץ ישראל, שנאמר: "וכפר אדמתו עמו" (דברים לב, מג). (פ' בחקתי תשמ"ח)
פסוק מא:
רש"י ד"ה או אז יכנע, כמו "או נודע כי שור נגח הוא" (שמות כא, לו) וכו'. והרי זה קשה. וראה "שפתי חכמים" (אות ט). כלומר תיבת "או" פירושה כאן כמו 'אם'. לאמור: אם אז יכנע לבבם וירצו את עוונם, אזכור להם את בריתי יעקוב וגו'. (פ' בהר בחקתי תשס"א)
פסוק מב:
"וזכרתי את בריתי". אין לי אלא אבות, אמהות מנין? תלמוד לומר "את", ואין אתים אלא אמהות וכו' ("תורת כהנים" על אתר). לעניות דעתי יש ראיה לכך שצריך לדרוש אתים, מן הסיפא של הפסוק, "והארץ אזכר", בלא את. (פ' בחקתי תשמ"ה)
פסוק מב:
רש"י ד"ה וזכרתי את בריתי יעקוב וגו', למה נמנו אחורנית - כלומר כדאי הוא יעקב הקטן לכך, ואם אינו כדאי, הרי יצחק עמו וכו'. והוא על־פי הדרשה ב"תורת כהנים", אלא שם הסדר הפוך - אם אין מעשה אברהם, כדאי מעשה יצחק וכו'. ולא ידעתי למה שינה רש"י מזה. ואם עשה כן כדי להישאר נאמן יותר על סדר הפסוק, נשאלת השאלה, מדוע לא עשה כן הדרשן שב"תורת כהנים". (פ' בחקתי תשמ"ה) הערת ר' חזקי פוקס שי': בביאור ה"חפץ חיים" על ה"תורת כהנים" הקשה על לשונו ולבסוף הסיק שנכון לגרוס כמו הגר"א שהגיה ב"תורת כהנים" כלשון רש"י.
פסוק מג:
"...יען וביען...". מעניין תרגום אונקלוס: "לוטין חלף ברכן איתי עליהון", כלומר קללות תמורת ברכות אביא עליהם, והרי זה תרגום חופשי המרחיב שתי מילים למשפט שלם, ודומה שאין זו דרכו של אונקלוס בדרך כלל. (פ' בחקתי תש"ס)
פסוק מה:
רש"י ד"ה ברית ראשונים, של שבטים. ע"כ. כלומר אין מדובר בברית שנכרתה עם האבות (למעלה פסוק מב), אלא לברית שכרת ה' עם שנים עשר שבטי ישראל בצאתם ממצרים, כמובא במדרש (שמות רבה מד, ט): כשם שנשבעת לאבות וקיימת עמהן ברית, שנאמר: "וזכרתי את בריתי יעקוב", כך אף לשבטים נשבעת וקיימת עמהם ברית. ומנין שהקב"ה נשבע לשבטים, שנאמר: "שבעות מטות אמר סלה" (חבקוק ג, ט). ומנין שקיים הקב"ה עמהן ברית, שנאמר: "וזכרתי להם ברית ראשונים" - זו ברית השבטים. (פ' בהר בחקתי תש"ן)
פסוק מו:
רש"י ד"ה והתורת, אחת בכתב ואחת בעל פה; מגיד וכו'. זה קשה לי, שהרי שלושה ערכים שווים מנויים כאן - חוקים, משפטים ותורות, ואי־אפשר לומר שחוקים ומשפטים אינם חלק של התורות. (פ' בהר בחקתי תשנ"ט) הערת הרב איתן שנדורפי שי': יתכן כי החוקים והמשפטים מנויים כאן מצד הקיום המעשי, והתורות - מצד עצם העיסוק בלימוד התורה, מעין החלוקה שבראש הפרשה.