ברית האבות והארץ
"וזכרתי את בריתי יעקוב, ואף את בריתי יצחק, ואף את בריתי אברהם אזכר והארץ אזכר" (ויקרא כו, מב). לא נאמר "וזכרתי בריתי עם אברהם והארץ אזכור", אלא "את בריתי יעקוב", "את בריתי יצחק", "את בריתי אברהם".
דייק מכאן הרב הירש, ששלוש בריתות נכרתו עִם עַם ישראל, שלוש בריתות שונות, והן נקראות ברית אברהם, ברית יצחק וברית יעקב.
ברית אברהם - היא קיומו של ישראל בדרך המעוררת כבוד, "נשיא אלוקים אתה בתוכנו" (בראשית כג, ו), אברהם תיקן תפילת שחרית, האור הולך וגובר, הצלחה ושגשוג פורחים בכל אשר יפנה.
ברית יצחק - מציינת את תחילת השקיעה, הוא תיקן תפילת מנחה, האור הולך ושוקע, "כי גר יהיה זרעך" (בראשית טו, יג), ממנו מתחילה הגלות. בתקופתו מתעוררים קנאה וצרות עין: "ויקנאו אתו פלשתים", "לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד" (בראשית כו, יד-טז).
ברית יעקב נכרתה לשעה הקשה ביותר - יעקב כבר מתהלך בחושך ובגלות, הוא תיקן תפילת ערבית, האור נעלם מהעין. כל חייו ביקש לישב בשלוה, אך לא ניתן לו (רש"ר הירש, ויקרא כו, מב).
כל דברי ימי ישראל מקופלים בג' בריתות אלו, לא רק הגלות, אלא גם הגאולה; וברור שהפדות תתחיל ביעקב.
"וזכרתי את בריתי יעקוב". ישראל מחזיקים מעמד בלילות הארוכים והקרים, "הייתי ביום אכלני חרב וקרח בלילה" (בראשית לא, מ). מיטתם שלמה, והם משתדלים להחזיק בתפקידם ומהווים אור לגוים גם בשפלותם, ודווקא דרך הגלות והפיזור - מרבים אור בעולם.
"ואף את בריתי יצחק". השלב הבא הוא ההכרה מצד אומות העולם בערכם של ישראל. אמנם הדבר יביא לשנאה וקנאה, אך יש כבר התחשבות והתייחסות לישראל. הניסיון הפעם הוא לדעת להתהלך חפשי בין העמים ולא להירתע מהניגוד והקנאה; ובאותה עת לקיים את צוואתו של אברהם "ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (בראשית יח, יט).
"ואף את בריתי אברהם אזכר". לאחר העמידה בניסיון יבוא השלב השלישי, כבוד והערכה יינתנו מצד אומות העולם לישראל, עד שיאמרו כולם "לכו ונעלה אל הר ה' וכו' כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם" (ישעיה ב, ג); רק אז יתגלה אורו של אברהם בשחרית. וזו היא ברכת ה' לאברהם, "וירש זרעך את שער אויביו, והתברכו בזרעך כל גויי הארץ" (בראשית כב, יז-יח). והרחיב דברים בברכה זו הרב קוק זצ"ל:
הופעת ישראל בעולם בראשונה בצדו הגלוי, בתור עם בין העמים, עם מוקף משונאים, החפצים לבלעו, והוא מתגבר ומנצח אותם, זאת היא תכונת הברכה הגלויה בישראל, אבל כל זה רק מעבר והכנה לעתיד הגדול, אשר אור ה' הגנוז יתגלה על ישראל, וכל העמים יכירו כי לא עם פשוט בין עמי העולם הוא ישראל, אלא הופעת דבר ה' באנושות ובכל ההויה וכו'. לעומת שני ערכים אלה, החיצון והפנימי, יבאו בזמנים שונים, בתחלה התכן הגלוי, 'וירש זרעך את שער אויביו', אבל באחרונה הצורה הפנימית תתגבר, ותצא ממחבואה לאור עולם לעיני כל גויים, ויתברר לכל שאי אפשר שימצאו אויבים לגוי, שהוא נושא בתוכו ברכה לכל עמי התבל, ואז "יתברכו בזרעך כל גויי הארץ".
לשלב זה רומז הנביא, "כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאמים, ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה, והלכו גוים לאורך ומלכים לנגה זרחך וכו' להביא בניך מרחוק, כספם וזהבם אתם לשם ה' אלוקיך" (ישעיהו ס, ב-ט).
והשלב הסופי הוא "והארץ אזכר". גם על הארץ יעבור תהליך דומה, תתעורר שאיפה עזה לשוב לארץ שנגזלה מאיתנו, ובעיקר לעיר הקודש ירושלים. וכדברי הרמב"ן בשיריו:
ובמרחקים יזכרוך, ויתפארו בעיר הקדושה לאמר לנו נתנה למורשה, וכאשר יבואו אליך, ימצאו כל מחמדי עין, יברחו כמפני אויב, ורודף אין, ורבה העזובה בקרב הארץ השמנה והרחבה, כי הם אינם הגונים לך, וגם את אינך ראויה להם.
"תחת היותך עזובה ושנואה ואין עובר, ושמתיך לגאון עולם, משוש דור ודור" (ישעיהו ס, טו) - גם לשלב זה רומז הנביא. הנביא מצייין ששלושה שלבים תעבור ירושלים: עזובה - ירושלים תהיה עזובה בזמן הגלות, "והשימתי אני את הארץ" (ויקרא כו, לב), "נצתה כמדבר מבלי עבר" (ירמיה ט, יא).
שנואה - גם כאשר ישראל יהיו מוכרים בעמים, ירושלים תהיה נושא לשנאה וקנאה.
גאון עולם - לבסוף תהיה ירושלים לגאון עולם. זוהי ברית אברהם, כאשר יכירו אומות העולם בערכם של ישראל ובתפקידה של ירושלים בהנחלת הצדק האלוקי: "אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה" (ישעיה א, כו), "והביאותים אל הר קדשי... כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים" (ישעיה נו, ז).
מה יעלה בגורלה של ירושלים? הגמרא דורשת "והנצח זו ירושלים וההוד זו בית המקדש" (ברכות נח ע"א), והסביר הרב קוק זצ"ל בסידורו, את המושגים "נצח" ו"הוד". לקיום הלאומיות בישראל יקדמו מלחמות ובסופן יהיה נצח, נצחון על כל החפצים לבלענו; אך רוח ה', ההוד, אשר על האומה יתגלה בכוח עצמו, מכוח האהבה: לא בדרך המלחמה והניצחון:
כי לא נצטוינו לשאת חרב ומלחמה ולקרא בשם ה' לעמים לא ידעוהו, כי אם כאשר יגדל שם ישראל, ועמים רבים יראו את ההוד והתפארת הקדושה וכו' בלא פגישה של התנגשות, ובלא התגברות, ירוצו לבקש את ה' אלוקי ישראל. א"כ ביהמ"ק, מקום האורה, לא בנצח יתגבר, לא בהוראת נצוח, המורה התגברות של פגישה על ההתנגדות, כי אם בהוד הנתון עליו, ברוח החן והקדושה, לפניו יכרעו איים, ועמים רבים יבקשו פני ה' בהר ציון וכו', שמאהבה ורוממות נפש ירוצו הכל להכנס תחת דגלו (עולת ראיה, ח"א עמ' רלג).
ונביא אחרית הימים מסיים את ספרו בנבואה זו: "והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחוות לפני, אמר ה'" (ישעיהו סו, כג).