א לֹֽא־תַעֲשׂ֨וּ לָכֶ֜ם אֱלִילִ֗ם וּפֶ֤סֶל וּמַצֵּבָה֙ לֹֽא־תָקִ֣ימוּ לָכֶ֔ם וְאֶ֣בֶן מַשְׂכִּ֗ית לֹ֤א תִתְּנוּ֙ בְּאַרְצְכֶ֔ם לְהִֽשְׁתַּחֲוֺ֖ת עָלֶ֑יהָ כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ ב אֶת־שַׁבְּתֹתַ֣י תִּשְׁמֹ֔רוּ וּמִקְדָּשִׁ֖י תִּירָ֑אוּ אֲנִ֖י יְהוָֽה׃ ג אִם־בְּחֻקֹּתַ֖י תֵּלֵ֑כוּ וְאֶת־מִצְוֺתַ֣י תִּשְׁמְר֔וּ וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָֽם׃ ד וְנָתַתִּ֥י גִשְׁמֵיכֶ֖ם בְּעִתָּ֑ם וְנָתְנָ֤ה הָאָ֙רֶץ֙ יְבוּלָ֔הּ וְעֵ֥ץ הַשָּׂדֶ֖ה יִתֵּ֥ן פִּרְיֽוֹ׃ ה וְהִשִּׂ֨יג לָכֶ֥ם דַּ֙יִשׁ֙ אֶת־בָּצִ֔יר וּבָצִ֖יר יַשִּׂ֣יג אֶת־זָ֑רַע וַאֲכַלְתֶּ֤ם לַחְמְכֶם֙ לָשֹׂ֔בַע וִֽישַׁבְתֶּ֥ם לָבֶ֖טַח בְּאַרְצְכֶֽם׃ ו וְנָתַתִּ֤י שָׁלוֹם֙ בָּאָ֔רֶץ וּשְׁכַבְתֶּ֖ם וְאֵ֣ין מַחֲרִ֑יד וְהִשְׁבַּתִּ֞י חַיָּ֤ה רָעָה֙ מִן־הָאָ֔רֶץ וְחֶ֖רֶב לֹא־תַעֲבֹ֥ר בְּאַרְצְכֶֽם׃ ז וּרְדַפְתֶּ֖ם אֶת־אֹיְבֵיכֶ֑ם וְנָפְל֥וּ לִפְנֵיכֶ֖ם לֶחָֽרֶב׃ ח וְרָדְפ֨וּ מִכֶּ֤ם חֲמִשָּׁה֙ מֵאָ֔ה וּמֵאָ֥ה מִכֶּ֖ם רְבָבָ֣ה יִרְדֹּ֑פוּ וְנָפְל֧וּ אֹיְבֵיכֶ֛ם לִפְנֵיכֶ֖ם לֶחָֽרֶב׃ ט וּפָנִ֣יתִי אֲלֵיכֶ֔ם וְהִפְרֵיתִ֣י אֶתְכֶ֔ם וְהִרְבֵּיתִ֖י אֶתְכֶ֑ם וַהֲקִימֹתִ֥י אֶת־בְּרִיתִ֖י אִתְּכֶֽם׃ י וַאֲכַלְתֶּ֥ם יָשָׁ֖ן נוֹשָׁ֑ן וְיָשָׁ֕ן מִפְּנֵ֥י חָדָ֖שׁ תּוֹצִֽיאוּ׃ יא וְנָתַתִּ֥י מִשְׁכָּנִ֖י בְּתוֹכְכֶ֑ם וְלֹֽא־תִגְעַ֥ל נַפְשִׁ֖י אֶתְכֶֽם׃ יב וְהִתְהַלַּכְתִּי֙ בְּת֣וֹכְכֶ֔ם וְהָיִ֥יתִי לָכֶ֖ם לֵֽאלֹהִ֑ים וְאַתֶּ֖ם תִּהְיוּ־לִ֥י לְעָֽם׃ יג אֲנִ֞י יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֗ם אֲשֶׁ֨ר הוֹצֵ֤אתִי אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מִֽהְיֹ֥ת לָהֶ֖ם עֲבָדִ֑ים וָאֶשְׁבֹּר֙ מֹטֹ֣ת עֻלְּכֶ֔ם וָאוֹלֵ֥ךְ אֶתְכֶ֖ם קֽוֹמְמִיּֽוּת׃ יד וְאִם־לֹ֥א תִשְׁמְע֖וּ לִ֑י וְלֹ֣א תַעֲשׂ֔וּ אֵ֥ת כָּל־הַמִּצְוֺ֖ת הָאֵֽלֶּה׃ טו וְאִם־בְּחֻקֹּתַ֣י תִּמְאָ֔סוּ וְאִ֥ם אֶת־מִשְׁפָּטַ֖י תִּגְעַ֣ל נַפְשְׁכֶ֑ם לְבִלְתִּ֤י עֲשׂוֹת֙ אֶת־כָּל־מִצְוֺתַ֔י לְהַפְרְכֶ֖ם אֶת־בְּרִיתִֽי׃ טז אַף־אֲנִ֞י אֶֽעֱשֶׂה־זֹּ֣את לָכֶ֗ם וְהִפְקַדְתִּ֨י עֲלֵיכֶ֤ם בֶּֽהָלָה֙ אֶת־הַשַּׁחֶ֣פֶת וְאֶת־הַקַּדַּ֔חַת מְכַלּ֥וֹת עֵינַ֖יִם וּמְדִיבֹ֣ת נָ֑פֶשׁ וּזְרַעְתֶּ֤ם לָרִיק֙ זַרְעֲכֶ֔ם וַאֲכָלֻ֖הוּ אֹיְבֵיכֶֽם׃ יז וְנָתַתִּ֤י פָנַי֙ בָּכֶ֔ם וְנִגַּפְתֶּ֖ם לִפְנֵ֣י אֹיְבֵיכֶ֑ם וְרָד֤וּ בָכֶם֙ שֹֽׂנְאֵיכֶ֔ם וְנַסְתֶּ֖ם וְאֵין־רֹדֵ֥ף אֶתְכֶֽם׃ יח וְאִ֨ם־עַד־אֵ֔לֶּה לֹ֥א תִשְׁמְע֖וּ לִ֑י וְיָסַפְתִּי֙ לְיַסְּרָ֣ה אֶתְכֶ֔ם שֶׁ֖בַע עַל־חַטֹּאתֵיכֶֽם׃ יט וְשָׁבַרְתִּ֖י אֶת־גְּא֣וֹן עֻזְּכֶ֑ם וְנָתַתִּ֤י אֶת־שְׁמֵיכֶם֙ כַּבַּרְזֶ֔ל וְאֶֽת־אַרְצְכֶ֖ם כַּנְּחֻשָֽׁה׃ כ וְתַ֥ם לָרִ֖יק כֹּחֲכֶ֑ם וְלֹֽא־תִתֵּ֤ן אַרְצְכֶם֙ אֶת־יְבוּלָ֔הּ וְעֵ֣ץ הָאָ֔רֶץ לֹ֥א יִתֵּ֖ן פִּרְיֽוֹ׃ כא וְאִם־תֵּֽלְכ֤וּ עִמִּי֙ קֶ֔רִי וְלֹ֥א תֹאב֖וּ לִשְׁמֹ֣עַֽ לִ֑י וְיָסַפְתִּ֤י עֲלֵיכֶם֙ מַכָּ֔ה שֶׁ֖בַע כְּחַטֹּאתֵיכֶֽם׃ כב וְהִשְׁלַחְתִּ֨י בָכֶ֜ם אֶת־חַיַּ֤ת הַשָּׂדֶה֙ וְשִׁכְּלָ֣ה אֶתְכֶ֔ם וְהִכְרִ֙יתָה֙ אֶת־בְּהֶמְתְּכֶ֔ם וְהִמְעִ֖יטָה אֶתְכֶ֑ם וְנָשַׁ֖מּוּ דַּרְכֵיכֶֽם׃ כג וְאִ֨ם־בְּאֵ֔לֶּה לֹ֥א תִוָּסְר֖וּ לִ֑י וַהֲלַכְתֶּ֥ם עִמִּ֖י קֶֽרִי׃ כד וְהָלַכְתִּ֧י אַף־אֲנִ֛י עִמָּכֶ֖ם בְּקֶ֑רִי וְהִכֵּיתִ֤י אֶתְכֶם֙ גַּם־אָ֔נִי שֶׁ֖בַע עַל־חַטֹּאתֵיכֶֽם׃ כה וְהֵבֵאתִ֨י עֲלֵיכֶ֜ם חֶ֗רֶב נֹקֶ֙מֶת֙ נְקַם־בְּרִ֔ית וְנֶאֱסַפְתֶּ֖ם אֶל־עָרֵיכֶ֑ם וְשִׁלַּ֤חְתִּי דֶ֙בֶר֙ בְּת֣וֹכְכֶ֔ם וְנִתַּתֶּ֖ם בְּיַד־אוֹיֵֽב׃ כו בְּשִׁבְרִ֣י לָכֶם֮ מַטֵּה־לֶחֶם֒ וְ֠אָפוּ עֶ֣שֶׂר נָשִׁ֤ים לַחְמְכֶם֙ בְּתַנּ֣וּר אֶחָ֔ד וְהֵשִׁ֥יבוּ לַחְמְכֶ֖ם בַּמִּשְׁקָ֑ל וַאֲכַלְתֶּ֖ם וְלֹ֥א תִשְׂבָּֽעוּ׃ כז וְאִ֨ם־בְּזֹ֔את לֹ֥א תִשְׁמְע֖וּ לִ֑י וַהֲלַכְתֶּ֥ם עִמִּ֖י בְּקֶֽרִי׃ כח וְהָלַכְתִּ֥י עִמָּכֶ֖ם בַּחֲמַת־קֶ֑רִי וְיִסַּרְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ אַף־אָ֔נִי שֶׁ֖בַע עַל־חַטֹּאתֵיכֶם׃ כט וַאֲכַלְתֶּ֖ם בְּשַׂ֣ר בְּנֵיכֶ֑ם וּבְשַׂ֥ר בְּנֹתֵיכֶ֖ם תֹּאכֵֽלוּ׃ ל וְהִשְׁמַדְתִּ֞י אֶת־בָּמֹֽתֵיכֶ֗ם וְהִכְרַתִּי֙ אֶת־חַמָּ֣נֵיכֶ֔ם וְנָֽתַתִּי֙ אֶת־פִּגְרֵיכֶ֔ם עַל־פִּגְרֵ֖י גִּלּוּלֵיכֶ֑ם וְגָעֲלָ֥ה נַפְשִׁ֖י אֶתְכֶֽם׃ לא וְנָתַתִּ֤י אֶת־עָֽרֵיכֶם֙ חָרְבָּ֔ה וַהֲשִׁמּוֹתִ֖י אֶת־מִקְדְּשֵׁיכֶ֑ם וְלֹ֣א אָרִ֔יחַ בְּרֵ֖יחַ נִיחֹֽחֲכֶֽם׃ לב וַהֲשִׁמֹּתִ֥י אֲנִ֖י אֶת־הָאָ֑רֶץ וְשָֽׁמְמ֤וּ עָלֶ֙יהָ֙ אֹֽיְבֵיכֶ֔ם הַיֹּשְׁבִ֖ים בָּֽהּ׃ לג וְאֶתְכֶם֙ אֱזָרֶ֣ה בַגּוֹיִ֔ם וַהֲרִיקֹתִ֥י אַחֲרֵיכֶ֖ם חָ֑רֶב וְהָיְתָ֤ה אַרְצְכֶם֙ שְׁמָמָ֔ה וְעָרֵיכֶ֖ם יִהְי֥וּ חָרְבָּֽה׃ לד אָז֩ תִּרְצֶ֨ה הָאָ֜רֶץ אֶת־שַׁבְּתֹתֶ֗יהָ כֹּ֚ל יְמֵ֣י הֳשַׁמָּ֔ה וְאַתֶּ֖ם בְּאֶ֣רֶץ אֹיְבֵיכֶ֑ם אָ֚ז תִּשְׁבַּ֣ת הָאָ֔רֶץ וְהִרְצָ֖ת אֶת־שַׁבְּתֹתֶֽיהָ׃ לה כָּל־יְמֵ֥י הָשַּׁמָּ֖ה תִּשְׁבֹּ֑ת אֵ֣ת אֲשֶׁ֧ר לֹֽא־שָׁבְתָ֛ה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶ֖ם בְּשִׁבְתְּכֶ֥ם עָלֶֽיהָ׃ לו וְהַנִּשְׁאָרִ֣ים בָּכֶ֔ם וְהֵבֵ֤אתִי מֹ֙רֶךְ֙ בִּלְבָבָ֔ם בְּאַרְצֹ֖ת אֹיְבֵיהֶ֑ם וְרָדַ֣ף אֹתָ֗ם ק֚וֹל עָלֶ֣ה נִדָּ֔ף וְנָס֧וּ מְנֻֽסַת־חֶ֛רֶב וְנָפְל֖וּ וְאֵ֥ין רֹדֵֽף׃ לז וְכָשְׁל֧וּ אִישׁ־בְּאָחִ֛יו כְּמִפְּנֵי־חֶ֖רֶב וְרֹדֵ֣ף אָ֑יִן וְלֹא־תִֽהְיֶ֤ה לָכֶם֙ תְּקוּמָ֔ה לִפְנֵ֖י אֹֽיְבֵיכֶֽם׃ לח וַאֲבַדְתֶּ֖ם בַּגּוֹיִ֑ם וְאָכְלָ֣ה אֶתְכֶ֔ם אֶ֖רֶץ אֹיְבֵיכֶֽם׃ לט וְהַנִּשְׁאָרִ֣ים בָּכֶ֗ם יִמַּ֙קּוּ֙ בַּֽעֲוֺנָ֔ם בְּאַרְצֹ֖ת אֹיְבֵיכֶ֑ם וְאַ֛ף בַּעֲוֺנֹ֥ת אֲבֹתָ֖ם אִתָּ֥ם יִמָּֽקּוּ׃ מ וְהִתְוַדּ֤וּ אֶת־עֲוֺנָם֙ וְאֶת־עֲוֺ֣ן אֲבֹתָ֔ם בְּמַעֲלָ֖ם אֲשֶׁ֣ר מָֽעֲלוּ־בִ֑י וְאַ֕ף אֲשֶׁר־הָֽלְכ֥וּ עִמִּ֖י בְּקֶֽרִי׃ מא אַף־אֲנִ֗י אֵלֵ֤ךְ עִמָּם֙ בְּקֶ֔רִי וְהֵבֵאתִ֣י אֹתָ֔ם בְּאֶ֖רֶץ אֹיְבֵיהֶ֑ם אוֹ־אָ֣ז יִכָּנַ֗ע לְבָבָם֙ הֶֽעָרֵ֔ל וְאָ֖ז יִרְצ֥וּ אֶת־עֲוֺנָֽם׃ מב וְזָכַרְתִּ֖י אֶת־בְּרִיתִ֣י יַעֲק֑וֹב וְאַף֩ אֶת־בְּרִיתִ֨י יִצְחָ֜ק וְאַ֨ף אֶת־בְּרִיתִ֧י אַבְרָהָ֛ם אֶזְכֹּ֖ר וְהָאָ֥רֶץ אֶזְכֹּֽר׃ מג וְהָאָרֶץ֩ תֵּעָזֵ֨ב מֵהֶ֜ם וְתִ֣רֶץ אֶת־שַׁבְּתֹתֶ֗יהָ בָּהְשַׁמָּה֙ מֵהֶ֔ם וְהֵ֖ם יִרְצ֣וּ אֶת־עֲוֺנָ֑ם יַ֣עַן וּבְיַ֔עַן בְּמִשְׁפָּטַ֣י מָאָ֔סוּ וְאֶת־חֻקֹּתַ֖י גָּעֲלָ֥ה נַפְשָֽׁם׃ מד וְאַף־גַּם־זֹ֠את בִּֽהְיוֹתָ֞ם בְּאֶ֣רֶץ אֹֽיְבֵיהֶ֗ם לֹֽא־מְאַסְתִּ֤ים וְלֹֽא־גְעַלְתִּים֙ לְכַלֹּתָ֔ם לְהָפֵ֥ר בְּרִיתִ֖י אִתָּ֑ם כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה אֱלֹהֵיהֶֽם׃ מה וְזָכַרְתִּ֥י לָהֶ֖ם בְּרִ֣ית רִאשֹׁנִ֑ים אֲשֶׁ֣ר הוֹצֵֽאתִי־אֹתָם֩ מֵאֶ֨רֶץ מִצְרַ֜יִם לְעֵינֵ֣י הַגּוֹיִ֗ם לִהְיֹ֥ת לָהֶ֛ם לֵאלֹהִ֖ים אֲנִ֥י יְהוָֽה׃ מו אֵ֠לֶּה הַֽחֻקִּ֣ים וְהַמִּשְׁפָּטִים֮ וְהַתּוֹרֹת֒ אֲשֶׁר֙ נָתַ֣ן יְהוָ֔ה בֵּינ֕וֹ וּבֵ֖ין בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל בְּהַ֥ר סִינַ֖י בְּיַד־מֹשֶֽׁה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

נחלת יעקב

יעקב בן יעקב משה מליסא

פסוק ג:
אם בחקתי תלכו. כמדרש הה"ד חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך חשבתי ברכות מאלף עד תיו וקללות מי' ועד ה' ולא עוד אלא שהן הפוכות לומר שאם תשובו הופך להן הקללות לברכות ותמהו המפרשים ע"ז. ונראה לפרש דהנה באמת קשה הא מדה טובה מרובה ממדת פורעניות ולמה בברכות וקללות הברכות מועטים הנה והקללות בריבוי המה. והטעם לזה כי כל זה הכל לחסד כי כשהישראל עושין רצונו של מקום ובאין לטהר אפי' אם הן פותחין רק כמלא מחט סדקית הקב"ה פותח להן כפתחו של אולם. ומדלג אותן על ההרים ומקפץ אותן על הגבעות וברגע אחד מגביה אותן משפל מצבם לרום רקיע כענין שנאמר במשה הר נבו שנים עשר מעלית הי' ופסען משה בפסיעה אחת והכוונה שהי' שנים עשר מדרגות ובללן אותן בעזר השי"ת בהשגה אחת וזהו רומז כאן בברכות מא' ועד תיו והיינו שאף שרואין אותן במעשה ראשונה ברגע אחד מגביה אותן הקב"ה למעלה שאין מעלה הימנה יותר והנה המעלה הגבוה שבגבוהים שאין למעלה הימנה מכנה אותן בשם תי"ו וכשם שהתיו היא אחרונה שבאותיות שאין אחריה אות כן הישראל כשיבואו לטהר מעלין אותן שאין למעלה הימנה. משא"כ בקללות שהן לעונש הוא להיפך שמענישין אותן מעט מעט הקל הקל תחלה וכשאינו שומע מחזירין עליו בעונש אולי ישוב וירפא. וזהו הטעם שבקללות שבפ' תבא נאמר הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה ואתה תרד מטה מטה והכל בכפל. ובברכה נאמר רק למעלה וגו' ולא נאמר רק פעם אחד והוא הדבר אשר דברנו כי ישראל. כשהן עולין עולין עד לרקיע למעלה שאין למעלה הימנו בפעם א' ולא מעט מעט, וכן העכו"ם כשבא עליהם העונש בפעם א' ונשלכין בפעם א' מאיגרא רמא לבירא עמיקתא למטה שאין מטה הימנה משא"כ העונש לישראל בא לאט לאט הקל הקל תחלה לכך נאמר בעונש של ישראל מטה מטה היינו שמענישין אותו בהדרגה.ולעולם לא באין ח"ו למדרגה התחתונה של שאול. משא"כ עונש העכו"ם בא בב"א כשנתמלא סאתן למדרגה התחתונה של שאול שאין למטה הימנו וכן ישראל בברכתן מתרוממים בבת אחת למדרגה שאין מדרגה למעלה הימנה לכך נאמר בטובתן של ישראל רק פעם אחת למעלה ולא בכפל שמורה לאט לאט משא"כ בעונשין של ישראל אמר בכפל מטה מטה. וכן בברכתן של האומות שבא לאט לאט נאמר מעלה מעלה וזה שאמר שהקללות הן מי' ועד ה' לומר שאין כלין בסוף האותיות שח"ו אין באין העונשין שיהי' כלין עד סופן ויבוא העונשין עד תכליתן ורימזו בזה שאמרו מי' ועד ה' כי ידוע שהיו"ד מורה על רחמים והה"א על דין ורימז בזה שהיסורין מתחילין ברחמים וכשאינן שבין גומרין בדין ואפי' אחר שהם באים בדין שהה"א רומזת עליהן מ"מ מועיל תשובה ורימז בהא כהדרש שדרשו בפ' כל כתבי שלכך הה"א פתוחה לומר שכל מי שרוצה לכנוס יכנוס וכענין שאמר דוד. תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם כי כל תכלית העונשין לישראל הוא רק בשביל חשובה ואמר ולא עוד וכו' הופך להם הקללות לברכות. הכוונה לומר שאין מדת הקב"ה כמדת בשר ודם כי מדת בשר ודם אם המרה פי המלך והענישו ודאי אף כשנתרצה לו המלך ומתפייס מ"מ אינו מטיב לו אח"כ בעד העונש שעשה לו כיון שכדין הענישו רק כשנתברר למלך שהעונשים הן בחנם שבשקר העלילו עליו אז נותן לו שכר חליפי העונש שהענישו בחנם משא"כ הקב"ה אפי' אחר שהעונש הי' כדין כשעושה אחר כך תשובה מאהבה אז העונות נעשה כזכיות וכאלו לא חטא למפרע דמי ונחשב כאלו היה כל העונשין בחנם וממילא מגיע לו שכר חלף העונשין וכענין שכתב באיוב וה' בירך את אחרית איוב וזהו שאמרו כיון שהעוונות נעשו כזכיות ממילא הופך להם הקללות לברכות כלומר שנותן על העונש שכר דחשוב לו כאלו הלקהו בחנם וזה הכוונה במה שאמרו זדונות נעשו כזכיות כיון שא"א להתכפר רק בתשובה דהיינו יסורין במשקל העוונות ובעד כל היסורים נותנים לו שכר אח"כ נמצא כפי מספר העוונות שעשה כ"כ שכר מקבל כיון שע"כ כל כך יסורין סבל. וזהו ג"כ כוונת הש"ס גדולה תשובה שאפי' יחיד שעשה תשובה מוחלין לו ולכל העולם כולו שהוא תמוה. ועיי' מהרש"א שדחק עצמו ולפי הנ"ל א"ש דהנה כשישראל א' חוטא נתפסין הכל מטעם ערבות שהוא מטעם מצות הוכח תוכיח. וא"ת מה בכך שזה שעבר עבירה עשה תשובה על חטאו במה יתכפרו כל העולם שעברו על מצות הוכח תוכיח והן מחוייבין לקבל עונשם ולזה אמר גדולה תשובה שאפי' יחיד שעשה תשובה מוחלין לו ולכל העולם כולו בכלל. פי' על חטא זה בעצמו והטעם דאחר התשובה מחשבו הקב"ה כנעקר למפרע וכאלו לא עשה זה שום חטא כלל. וחטא זה שוב לא יזכר עוד וכאלו לא נעשה מעולם ונתכפר לכל העולם וכענין שאמרו בנדרים גבי מי שנדר ושמע חבירו ואמר אני אם הותר הראשון הותרו כולם מטעם דכיון שנעקר הדבר למפרע דהנודר הותרו כולן שהיו תלוין בו. והכא נמי דכוותי' שכולן תלוין בעון החטא וכשנתכפר הוא נתכפרו כולן:
פסוק מב:
וזכרתי את בריתי יעקב וגו' ואף את בריתי יצחק וגו'. ברש"י למה נמנו אחורנית כלומר כדאי הוא יעקב הקטן לכך ואם אינו כדאי וכו' והוא תמוה דהא יעקב הוא בחור שבאבות וגם אין שייכות לומר ואם אינו כדאי. ונראה שהכוונה היא על דרך שפרש"י בפ' כי תשא אם נתחייבו שריפה הרי אברהם שהושלך לכבשן האש ואם הרג הרי יצחק שפשט צווארו ואם גלות הרי יעקב ולזה מתחיל מחיוב גלות הקל ועל זה מזכיר יעקב ונגד הרג שהוא קל משריפה מזכיר יצחק. ונגד שריפה שהוא המורה מזכיר אברהם. ולזה נמנו אחורנית שמתחיל בהקל תחלה ושייך לומר אינו כדאי להציל מעונש הרג שנתחייבו וכן אברהם וכו':
פסוק מב:
ואף את בריתי אברהם אזכור וגו'. בשבת (פ' ר"ע) אמרינן אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן מה דכתיב כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו אתה ה' גואלינו וגו'. (פי' שהי' קשה לו דמקודם אמר כי אתה אבינו ולא הזכיר ה' ולבסוף אמר ה' גואלינו. ועוד דאברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו אין לו פירוש). לעתיד לבא אומר לו הקב"ה לאברהם בניך חטאו אומר לפניו רבש"ע ימחו על קדושת שמך אמר אימא ליה ליעקב דהוי לי' צער גידול בנים אפשר דבעי רחמי עליהו. א"ל בניך חטא ואמר לפניו רבש"ע ימחו על קדושת שמך. אמר לא בסבי טעמא ולא בדרדקי עצה א"ל ליצחק בניך חטאו אמר לפניו רבש"ע בני ולא בניך בשעה שהקדימו לפניך נעשה לנשמע קראת להם בני בכורי עכשיו בני ולא בניך. ועוד כמה חטאו כמה שנותיו של אדם שבעים שנה דל עשרים דלא ענשית עלייהו פשו להם חמשים דל כ"ה דלילתא פשו להו כ"ה דל תרתי סרי ופלגא דצלויי ומיכל' ודבה"כ פשו להו תרתי סרי ופלגא אם סובל את כולם מוטב ואם לאו פלגא עלי ופלגא עלך. וא"ת כולהו עלי הא קריבי נפשי קדמך פתחו ואמרו כי אתה אבינו אמר להם יצחק עד שאתם מקלסין לי קלסו להקב"ה מחוי להו בעיניהו מיד נושאין עיניהם למרום ואומרים אתה ה' אבינו גואלינו מעולם שמך עכ"ל הגמרא. ויש בכאן תמיהות רבות. א' למה אמר אצל אברהם ידענו ואצל ישראל יכירנו וגם בש"ס אמרו אצל אברהם לא בסבי טעמא ואצל יעקב לא בדרדקי עצה הול"ל בחדא לישנא או בשניהם טעם. או בשניהם עצה. וגם למה לאהלך אצל האבות כסדר. אלא מתחלה הלך אצל יעקב ואח"כ הלך אצל יצחק:
פסוק מב:
ועוד אם טענת יצחק טענה הוא למה לא הוציאנו תיכף מן הגלות בשביל הטענה הזאת. דהא טענת יצחק גם עכשיו טענה הוא ועוד הא דאמר דל פלגא דלילתא ואכילה ושתי' הא כל חטאתינו הוא באכילת אסורות ובביאות אסורות הרי דאנו חוטאין באכילה ושתי' גופי' וגם בלילות. ועוד למה לי חשבון זה הול"ל תיכף פלגא עלי ופלגא עלך. ועוד דאמר ומחוי להו יצחק בעיניהו. הי' לו לומר בפירוש כי היאך שייך רמיזא קמי' קב"ה ועוד היאך שייך שיטעו ישראל בזה לומר כ"כ שיצחק הוא עיקר בגאולה. ועוד היאך שייך לומר שהקב"ה ילך אצל האבות ויעץ בם. הא כתוב את מי נועץ ואבינהו וכבר אמרו רז"ל הוא העד הוא הדיין לכן נראה לי ביאור הדברים בזה דהש"ס בא ליישב למה הי' גאולת מצרים בזכות אבות כדכתיב וגם אני הקימותי את בריתי את אברהם וגם אשר הרבה רשעים יצאו משם דתן ואבירם ופסל מיכה ואותן הרשעים שמתו הי' בימי אפילה בכדי שלא יחולל ח"ו. כבוד המקום וכבוד ישראל ובעת הגאולה לא יגאלו רק צדיקים גמורים כדכתיב והי' העיר היוצאת אלף תשאר מאה ויהי' ג"כ חבלי משיח גדול עד שיפלו רשעי ישראל בחרב העכו"ם בפרסום רב וכללא הוא דכל היכי דהש"ס רוצה ליישב מה שקשה על הקב"ה מיישב בדרך מליצה כאלו טען עמו על מה עשה ה' ככה לארץ וה' משיב והנה התשובה על הנ"ל כי להקב"ה יש לו מדת צדיק דהיינו שכל עשייתו יהי' כצדיק באין שום קטרוג משרי האומות והנה בעת הגאולה כשיבא הקב"ה להרים קרן ישראל ברום המעלות אשר אין למעלה היינו בוודאי שיהי' קטרוג גדול משרי האומות כמבואר בריש ע"ז שיאמרו ישראל שקיבלו היכן קיימו עד שיאמר הקב"ה שיבא מהם ויעידו יבא נ"נ ויעיד על חנניא מישאל ועזרי' שלא פלחו לצלם ועיי' מ"ש שם בזה באורך בס"ד והיינו שיכירו כל האומות שמשפט ה' במה שהרים קרן ישראל הוא משפט אמת וצדק וזה שאמר שהלך אצל אברהם כלומר שאם ארצה לגאלם בזכות אברהם כמו במצרים ע"ז אמר לא בסבי טעמא כלומר שאין כזכות אברהם שום טעם שהרי ישמעאל ג"כ יצא מאברהם ויש לו ג"כ זכות אברהם וע"ז לא הזכיר ג"כ יצחק שממנו יצא עשו שלעשו יש ג"כ זכותו להגן עליו לעתיד. והלך אצל יעקב שהי' מטתו שלימה ורק לישראל עומד זכותו ולא תגין על שום אומה אחרת וע"ז אמר לא בדרדקי עצה שמ"מ אין זה עצה גמורה שמ"מ ישאר קטרוג האומות שאין זכות אבות כדאי להרים הרמה כזו ולכך צריך לעשות שכל האומות יעידו שישראל ראוין למה שרוצה הקב"ה לעשות להרים לישראל למעלה שאין למעלה מזו וכמו שאמרו בע"ז שנבוכדנצר ואיוב ואליהו בן ברכאל יעידו בישראל כיון שלא ישתאר מהם כ"א צדיקים גמורים אשר פשטו צווארם לחרב ונתנסו בנסיונות גדולות ונשארו באמונתם והגאולה מחויב להם במדת הדין וידוע שיצחק הוא כינוי למדת הדין וע"ז אמר שהלך אצל יצחק כלומר שראוי לגאלם במדת. הדין עד שהתחיל מדת הדין בעצמו לטען שראוי לגואלם וע"ז עושה בדרך מליצה כאלו יצחק טען וע"ז אמר דל פלגא דלילתא וידוע שהלילה היא כינוי לגלות וגלות מכפר מחצה ולזה אמר דל פלגא דלילתא היינו הפלגא שכיפר הגלות ודקאמר דל פלגא דמיכלי ומישתי דהנה הבעל עקידה כ' דאין שום אדם ניצל מן החטא שהרבה אכילה ושתיי' עשה כיון שהוא תאוות החומר ומ"ש ודצלויי היינו התפילות ובקשות שהתפללו על צרות חבלי משית ומ"ש ודבית הכסא היינו דהנה החטאים שבדעות ואמונות מחמת איזהו מחשבות רעות שהן מותרי השכל מכונים בשם בית הכסא כמו מותרי מאכל ומשתה כמבואר בעין יעקב ולזה עושה החשבון בדרך מליצה שלא נשאר כ"א תרתי סרי ופלגא דהיינו אף שבוודאי א"א שינקה מכל החטאים דמ"מ ישאר להם איזה חטא או הרהור רע שחייבין עליהם עונש גדול ולזה תפס דרך מליצה תרתין סרי ופלגא דידוע דעד שלש עשרה שנים אינו בר עונשין רק קצת עונש דמופלא הסמוך לאיש והא איכא למ"ד דמופלא סמוך לאיש לוקה על נדרו. וכן יהי' ישראל באותו פעם שאינם חייבין עונשין רק כמו קטן בר תרתי סרי ופלגא שאינו חייב אלא עונש מעט ולזה שוב יועיל צירוף מדת הרחמים וזהו כוונת אמרם כיון שהישראל יהיו צדיקים יחשבו כי במדה"ד עצמו ראוין הם ליגאל לכך אמרו ליצחק כי אתה אבינו כלומר שאפי' במדת הדין זכינו לזה ולבסוף יבונינו כי זה במדת הרחמים הי' להם ומה שאמרו ומחוי להו יצחק בעינייהו כלומר שאין צריך למדת הרחמים כ"א מעט כעין רמז. ומ"ש אצל אברהם לא ידענו וגבי ישראל לא יכירנו כיון דבזכות אברהם אין לו שום טעם חשוב כאילו לא ידעו כלל לאפוקי גבי יעקב בזכותו מועיל רק שאין עצתו הגונה מחמת קטרוג האומות אמור לא יכירנו: