תנ"ך על הפרק - ויקרא כו - מזרחי

תנ"ך על הפרק

ויקרא כו

116 / 929
היום

הפרק

מספר אזהרות, הברכה והקללה

לֹֽא־תַעֲשׂ֨וּ לָכֶ֜ם אֱלִילִ֗ם וּפֶ֤סֶל וּמַצֵּבָה֙ לֹֽא־תָקִ֣ימוּ לָכֶ֔ם וְאֶ֣בֶן מַשְׂכִּ֗ית לֹ֤א תִתְּנוּ֙ בְּאַרְצְכֶ֔ם לְהִֽשְׁתַּחֲוֺ֖ת עָלֶ֑יהָ כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃אֶת־שַׁבְּתֹתַ֣י תִּשְׁמֹ֔רוּ וּמִקְדָּשִׁ֖י תִּירָ֑אוּ אֲנִ֖י יְהוָֽה׃אִם־בְּחֻקֹּתַ֖י תֵּלֵ֑כוּ וְאֶת־מִצְוֺתַ֣י תִּשְׁמְר֔וּ וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָֽם׃וְנָתַתִּ֥י גִשְׁמֵיכֶ֖ם בְּעִתָּ֑ם וְנָתְנָ֤ה הָאָ֙רֶץ֙ יְבוּלָ֔הּ וְעֵ֥ץ הַשָּׂדֶ֖ה יִתֵּ֥ן פִּרְיֽוֹ׃וְהִשִּׂ֨יג לָכֶ֥ם דַּ֙יִשׁ֙ אֶת־בָּצִ֔יר וּבָצִ֖יר יַשִּׂ֣יג אֶת־זָ֑רַע וַאֲכַלְתֶּ֤ם לַחְמְכֶם֙ לָשֹׂ֔בַע וִֽישַׁבְתֶּ֥ם לָבֶ֖טַח בְּאַרְצְכֶֽם׃וְנָתַתִּ֤י שָׁלוֹם֙ בָּאָ֔רֶץ וּשְׁכַבְתֶּ֖ם וְאֵ֣ין מַחֲרִ֑יד וְהִשְׁבַּתִּ֞י חַיָּ֤ה רָעָה֙ מִן־הָאָ֔רֶץ וְחֶ֖רֶב לֹא־תַעֲבֹ֥ר בְּאַרְצְכֶֽם׃וּרְדַפְתֶּ֖ם אֶת־אֹיְבֵיכֶ֑ם וְנָפְל֥וּ לִפְנֵיכֶ֖ם לֶחָֽרֶבוְרָדְפ֨וּ מִכֶּ֤ם חֲמִשָּׁה֙ מֵאָ֔ה וּמֵאָ֥ה מִכֶּ֖ם רְבָבָ֣ה יִרְדֹּ֑פוּ וְנָפְל֧וּ אֹיְבֵיכֶ֛ם לִפְנֵיכֶ֖ם לֶחָֽרֶב׃וּפָנִ֣יתִי אֲלֵיכֶ֔ם וְהִפְרֵיתִ֣י אֶתְכֶ֔ם וְהִרְבֵּיתִ֖י אֶתְכֶ֑ם וַהֲקִימֹתִ֥י אֶת־בְּרִיתִ֖י אִתְּכֶֽם׃וַאֲכַלְתֶּ֥ם יָשָׁ֖ן נוֹשָׁ֑ן וְיָשָׁ֕ן מִפְּנֵ֥י חָדָ֖שׁ תּוֹצִֽיאוּ׃וְנָתַתִּ֥י מִשְׁכָּנִ֖י בְּתוֹכְכֶ֑ם וְלֹֽא־תִגְעַ֥ל נַפְשִׁ֖י אֶתְכֶֽם׃וְהִתְהַלַּכְתִּי֙ בְּת֣וֹכְכֶ֔ם וְהָיִ֥יתִי לָכֶ֖ם לֵֽאלֹהִ֑ים וְאַתֶּ֖ם תִּהְיוּ־לִ֥י לְעָֽם׃אֲנִ֞י יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֗ם אֲשֶׁ֨ר הוֹצֵ֤אתִי אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מִֽהְיֹ֥ת לָהֶ֖ם עֲבָדִ֑ים וָאֶשְׁבֹּר֙ מֹטֹ֣ת עֻלְּכֶ֔ם וָאוֹלֵ֥ךְ אֶתְכֶ֖ם קֽוֹמְמִיּֽוּת׃וְאִם־לֹ֥א תִשְׁמְע֖וּ לִ֑י וְלֹ֣א תַעֲשׂ֔וּ אֵ֥ת כָּל־הַמִּצְוֺ֖ת הָאֵֽלֶּה׃וְאִם־בְּחֻקֹּתַ֣י תִּמְאָ֔סוּ וְאִ֥ם אֶת־מִשְׁפָּטַ֖י תִּגְעַ֣ל נַפְשְׁכֶ֑ם לְבִלְתִּ֤י עֲשׂוֹת֙ אֶת־כָּל־מִצְוֺתַ֔י לְהַפְרְכֶ֖ם אֶת־בְּרִיתִֽי׃אַף־אֲנִ֞י אֶֽעֱשֶׂה־זֹּ֣את לָכֶ֗ם וְהִפְקַדְתִּ֨י עֲלֵיכֶ֤ם בֶּֽהָלָה֙ אֶת־הַשַּׁחֶ֣פֶת וְאֶת־הַקַּדַּ֔חַת מְכַלּ֥וֹת עֵינַ֖יִם וּמְדִיבֹ֣ת נָ֑פֶשׁ וּזְרַעְתֶּ֤ם לָרִיק֙ זַרְעֲכֶ֔ם וַאֲכָלֻ֖הוּ אֹיְבֵיכֶֽם׃וְנָתַתִּ֤י פָנַי֙ בָּכֶ֔ם וְנִגַּפְתֶּ֖ם לִפְנֵ֣י אֹיְבֵיכֶ֑ם וְרָד֤וּ בָכֶם֙ שֹֽׂנְאֵיכֶ֔ם וְנַסְתֶּ֖ם וְאֵין־רֹדֵ֥ף אֶתְכֶֽם׃וְאִ֨ם־עַד־אֵ֔לֶּה לֹ֥א תִשְׁמְע֖וּ לִ֑י וְיָסַפְתִּי֙ לְיַסְּרָ֣ה אֶתְכֶ֔ם שֶׁ֖בַע עַל־חַטֹּאתֵיכֶֽם׃וְשָׁבַרְתִּ֖י אֶת־גְּא֣וֹן עֻזְּכֶ֑ם וְנָתַתִּ֤י אֶת־שְׁמֵיכֶם֙ כַּבַּרְזֶ֔ל וְאֶֽת־אַרְצְכֶ֖ם כַּנְּחֻשָֽׁה׃וְתַ֥ם לָרִ֖יק כֹּחֲכֶ֑ם וְלֹֽא־תִתֵּ֤ן אַרְצְכֶם֙ אֶת־יְבוּלָ֔הּ וְעֵ֣ץ הָאָ֔רֶץ לֹ֥א יִתֵּ֖ן פִּרְיֽוֹ׃וְאִם־תֵּֽלְכ֤וּ עִמִּי֙ קֶ֔רִי וְלֹ֥א תֹאב֖וּ לִשְׁמֹ֣עַֽ לִ֑י וְיָסַפְתִּ֤י עֲלֵיכֶם֙ מַכָּ֔ה שֶׁ֖בַע כְּחַטֹּאתֵיכֶֽם׃וְהִשְׁלַחְתִּ֨י בָכֶ֜ם אֶת־חַיַּ֤ת הַשָּׂדֶה֙ וְשִׁכְּלָ֣ה אֶתְכֶ֔ם וְהִכְרִ֙יתָה֙ אֶת־בְּהֶמְתְּכֶ֔ם וְהִמְעִ֖יטָה אֶתְכֶ֑ם וְנָשַׁ֖מּוּ דַּרְכֵיכֶֽם׃וְאִ֨ם־בְּאֵ֔לֶּה לֹ֥א תִוָּסְר֖וּ לִ֑י וַהֲלַכְתֶּ֥ם עִמִּ֖י קֶֽרִי׃וְהָלַכְתִּ֧י אַף־אֲנִ֛י עִמָּכֶ֖ם בְּקֶ֑רִי וְהִכֵּיתִ֤י אֶתְכֶם֙ גַּם־אָ֔נִי שֶׁ֖בַע עַל־חַטֹּאתֵיכֶֽם׃וְהֵבֵאתִ֨י עֲלֵיכֶ֜ם חֶ֗רֶב נֹקֶ֙מֶת֙ נְקַם־בְּרִ֔ית וְנֶאֱסַפְתֶּ֖ם אֶל־עָרֵיכֶ֑ם וְשִׁלַּ֤חְתִּי דֶ֙בֶר֙ בְּת֣וֹכְכֶ֔ם וְנִתַּתֶּ֖ם בְּיַד־אוֹיֵֽב׃בְּשִׁבְרִ֣י לָכֶם֮ מַטֵּה־לֶחֶם֒ וְ֠אָפוּ עֶ֣שֶׂר נָשִׁ֤ים לַחְמְכֶם֙ בְּתַנּ֣וּר אֶחָ֔ד וְהֵשִׁ֥יבוּ לַחְמְכֶ֖ם בַּמִּשְׁקָ֑ל וַאֲכַלְתֶּ֖ם וְלֹ֥א תִשְׂבָּֽעוּ׃וְאִ֨ם־בְּזֹ֔את לֹ֥א תִשְׁמְע֖וּ לִ֑י וַהֲלַכְתֶּ֥ם עִמִּ֖י בְּקֶֽרִי׃וְהָלַכְתִּ֥י עִמָּכֶ֖ם בַּחֲמַת־קֶ֑רִי וְיִסַּרְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ אַף־אָ֔נִי שֶׁ֖בַע עַל־חַטֹּאתֵיכֶם׃וַאֲכַלְתֶּ֖ם בְּשַׂ֣ר בְּנֵיכֶ֑ם וּבְשַׂ֥ר בְּנֹתֵיכֶ֖ם תֹּאכֵֽלוּ׃וְהִשְׁמַדְתִּ֞י אֶת־בָּמֹֽתֵיכֶ֗ם וְהִכְרַתִּי֙ אֶת־חַמָּ֣נֵיכֶ֔ם וְנָֽתַתִּי֙ אֶת־פִּגְרֵיכֶ֔ם עַל־פִּגְרֵ֖י גִּלּוּלֵיכֶ֑ם וְגָעֲלָ֥ה נַפְשִׁ֖י אֶתְכֶֽם׃וְנָתַתִּ֤י אֶת־עָֽרֵיכֶם֙ חָרְבָּ֔ה וַהֲשִׁמּוֹתִ֖י אֶת־מִקְדְּשֵׁיכֶ֑ם וְלֹ֣א אָרִ֔יחַ בְּרֵ֖יחַ נִיחֹֽחֲכֶֽם׃וַהֲשִׁמֹּתִ֥י אֲנִ֖י אֶת־הָאָ֑רֶץ וְשָֽׁמְמ֤וּ עָלֶ֙יהָ֙ אֹֽיְבֵיכֶ֔ם הַיֹּשְׁבִ֖ים בָּֽהּ׃וְאֶתְכֶם֙ אֱזָרֶ֣ה בַגּוֹיִ֔ם וַהֲרִיקֹתִ֥י אַחֲרֵיכֶ֖ם חָ֑רֶב וְהָיְתָ֤ה אַרְצְכֶם֙ שְׁמָמָ֔ה וְעָרֵיכֶ֖ם יִהְי֥וּ חָרְבָּֽה׃אָז֩ תִּרְצֶ֨ה הָאָ֜רֶץ אֶת־שַׁבְּתֹתֶ֗יהָ כֹּ֚ל יְמֵ֣י הֳשַׁמָּ֔ה וְאַתֶּ֖ם בְּאֶ֣רֶץ אֹיְבֵיכֶ֑ם אָ֚ז תִּשְׁבַּ֣ת הָאָ֔רֶץ וְהִרְצָ֖ת אֶת־שַׁבְּתֹתֶֽיהָ׃כָּל־יְמֵ֥י הָשַּׁמָּ֖ה תִּשְׁבֹּ֑ת אֵ֣ת אֲשֶׁ֧ר לֹֽא־שָׁבְתָ֛ה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶ֖ם בְּשִׁבְתְּכֶ֥ם עָלֶֽיהָ׃וְהַנִּשְׁאָרִ֣ים בָּכֶ֔ם וְהֵבֵ֤אתִי מֹ֙רֶךְ֙ בִּלְבָבָ֔ם בְּאַרְצֹ֖ת אֹיְבֵיהֶ֑ם וְרָדַ֣ף אֹתָ֗ם ק֚וֹל עָלֶ֣ה נִדָּ֔ף וְנָס֧וּ מְנֻֽסַת־חֶ֛רֶב וְנָפְל֖וּ וְאֵ֥ין רֹדֵֽף׃וְכָשְׁל֧וּ אִישׁ־בְּאָחִ֛יו כְּמִפְּנֵי־חֶ֖רֶב וְרֹדֵ֣ף אָ֑יִן וְלֹא־תִֽהְיֶ֤ה לָכֶם֙ תְּקוּמָ֔ה לִפְנֵ֖י אֹֽיְבֵיכֶֽם׃וַאֲבַדְתֶּ֖ם בַּגּוֹיִ֑ם וְאָכְלָ֣ה אֶתְכֶ֔ם אֶ֖רֶץ אֹיְבֵיכֶֽם׃וְהַנִּשְׁאָרִ֣ים בָּכֶ֗ם יִמַּ֙קּוּ֙ בַּֽעֲוֺנָ֔ם בְּאַרְצֹ֖ת אֹיְבֵיכֶ֑ם וְאַ֛ף בַּעֲוֺנֹ֥ת אֲבֹתָ֖ם אִתָּ֥ם יִמָּֽקּוּ׃וְהִתְוַדּ֤וּ אֶת־עֲוֺנָם֙ וְאֶת־עֲוֺ֣ן אֲבֹתָ֔ם בְּמַעֲלָ֖ם אֲשֶׁ֣ר מָֽעֲלוּ־בִ֑י וְאַ֕ף אֲשֶׁר־הָֽלְכ֥וּ עִמִּ֖י בְּקֶֽרִי׃אַף־אֲנִ֗י אֵלֵ֤ךְ עִמָּם֙ בְּקֶ֔רִי וְהֵבֵאתִ֣י אֹתָ֔ם בְּאֶ֖רֶץ אֹיְבֵיהֶ֑ם אוֹ־אָ֣ז יִכָּנַ֗ע לְבָבָם֙ הֶֽעָרֵ֔ל וְאָ֖ז יִרְצ֥וּ אֶת־עֲוֺנָֽם׃וְזָכַרְתִּ֖י אֶת־בְּרִיתִ֣י יַעֲק֑וֹב וְאַף֩ אֶת־בְּרִיתִ֨י יִצְחָ֜ק וְאַ֨ף אֶת־בְּרִיתִ֧י אַבְרָהָ֛ם אֶזְכֹּ֖ר וְהָאָ֥רֶץ אֶזְכֹּֽר׃וְהָאָרֶץ֩ תֵּעָזֵ֨ב מֵהֶ֜ם וְתִ֣רֶץ אֶת־שַׁבְּתֹתֶ֗יהָ בָּהְשַׁמָּה֙ מֵהֶ֔ם וְהֵ֖ם יִרְצ֣וּ אֶת־עֲוֺנָ֑ם יַ֣עַן וּבְיַ֔עַן בְּמִשְׁפָּטַ֣י מָאָ֔סוּ וְאֶת־חֻקֹּתַ֖י גָּעֲלָ֥ה נַפְשָֽׁם׃וְאַף־גַּם־זֹ֠את בִּֽהְיוֹתָ֞ם בְּאֶ֣רֶץ אֹֽיְבֵיהֶ֗ם לֹֽא־מְאַסְתִּ֤ים וְלֹֽא־גְעַלְתִּים֙ לְכַלֹּתָ֔ם לְהָפֵ֥ר בְּרִיתִ֖י אִתָּ֑ם כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה אֱלֹהֵיהֶֽם׃וְזָכַרְתִּ֥י לָהֶ֖ם בְּרִ֣ית רִאשֹׁנִ֑ים אֲשֶׁ֣ר הוֹצֵֽאתִי־אֹתָם֩ מֵאֶ֨רֶץ מִצְרַ֜יִם לְעֵינֵ֣י הַגּוֹיִ֗ם לִהְיֹ֥ת לָהֶ֛ם לֵאלֹהִ֖ים אֲנִ֥י יְהוָֽה׃אֵ֠לֶּה הַֽחֻקִּ֣ים וְהַמִּשְׁפָּטִים֮ וְהַתּוֹרֹת֒ אֲשֶׁר֙ נָתַ֣ן יְהוָ֔ה בֵּינ֕וֹ וּבֵ֖ין בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל בְּהַ֥ר סִינַ֖י בְּיַד־מֹשֶֽׁה׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

מאת: ,
לא חזר בו לא דיו לישראל אלא אפילו לכותי. פירוש בין לגר תושב כדכתי' ונמכר לגר תושב בין לכותי דעלמא שלא קבל עליו עול שבע מצות כדכתי' או לעקר משפחת גר שפירושו או לעקר או למשפחת גר עקר זו עבודת כוכבים עצמה משפחת גר זה הכותי וא"ת א"ה משפחת גר ל"ל אם לעבודת כוכבים הוא נמכר לכותי לכ"ש י"ל בא זה ולמד ע"ז דאי לאו משפחת גר ה"א מאי לעקר זה הכותי וקרי ליה עקר שנעקר מן העולם אבל לעבודת כוכבים עצמה לא לפיכך כתיב משפחת גר דהשתא נשאר לעקר לעבודת כוכבים עצמה ומה שפרש"י ז"ל ובכותי שתחת ידך הכתוב מדבר סברא בעלמא הוא כדתניא בת"כ או אינו מדבר אלא בכותי שאינו תחת ידך וכי מה את יכול לעשות לו עד שיאמר הכתוב עליו ויצא בשנת היובל הוא ובניו עמו הא אין הכתוב מדבר אלא בכותי שהוא תחת ידך: אם בחקותי תלכו יכול זה קיום מצות כשהוא אומר ועשיתם אותם הרי קיום מצות אמר הא מה אני מקיים אם בחקותי תלכו שיהו עמלים בתורה. בתורת כהנים פי' אם בחקותי תלכו וכן ואת מצותי תשמרו א"א לפרש לא זה ולא זה בקיום המצות שהרי כתוב אחריהם ועשיתם אותם שמורה על קיום המצות א"כ עכ"ל דאם בחקותי תלכו ואת מצותי תשמרו תרויהו ביהו עמלים בתורה קמיירי אלא דחד מנייהו בסתם עמלין וחד מינייהו בעמלין על מנת לשמור ולקיים: כמו שנאמר ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם. דשמירה בלב משמע שישמרו בלבם בעת שהם עמלים בה לעשות כל האמור בה וזהו ששנו בתורת כהנים וכה"א זכור את יום השבת לקדשו יכול בלבך כשהוא אומר שמור הרי שמירת הלב אמורה הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך: בעתם בשעה שאין דרך בני אדם לצאת כגון לילי שבתות. כדתניא בת"כ וכן בפרשת עקב גבי ונתתי מטר ארצכם בעתו כתב רש"י ז"ל בעתו בלילי שבתות ונתן הטעם בזה מפני שהכל מצויין בבתיהן ונראה שהוא סובר שבלילי שבתו' אין שום אדם יוצא מביתו מפני שאסור בכל מיני מלאכה ואפי' בדבור של חול אבל בפ' סדר תעניות אמרו בלילי שבתות ובלילי רביעיות וא"כ צריכין בהכרח לתת טעם משותף לשתי הלילות ואמרו שבשתי הלילות הללו שולטים שני כוכבים רעים ומזיקים והם שבתי בלילי רביעית ומאדים בלילי שבתות ואין האנשים יוצאין מבתיהן מפני ההזק המגיע מהם ליוצאים מבתיהם מאותן הלילות וההזק ההוא נקרא בל' רז"ל אגרת בת מחלת כדתניא בפרק ערבי פסחים אל יצא אדם יחידי בלילה לא בלילי רביעיות ולא בלילי שבתות מפני שאגרת בת מחלת יוצאה היא וי"א רבוא של מלאכי חבלה וכל אחת ואחת יש לה רשות לחבל בפני עצמה כו' ואמרו דוקא בלילות שכל מיני מזיקים שולטין בלילה אבל בימים אע"פ שמאדים שולט בכל יום ג' ושבתי בכל יום שבת עם כל זה אין האנשים נמנעין מלצאת מבתיהן וכן לפי טעמו של רש"י ז"ל דדוקא בלילי שבתות אבל בימי שבתות אע"פ שהן באיסור המלאכה והדבור של חול כמו בלילות אין האנשים נמנעין מלצאת מבתיהן בבתי כנסיות שלהם להתפלל בהם ולבתי מדרשות ללמוד בהם וא"ת מנ"ל לרז"ל לומר זה דילמא בעתם בעת שהגשמים יפים לצמחים שהגשמים שלא בעתם מזיקים יש לומר מייתורא דקרא קא דרשי הכי דאי בעתם בעת שהגשמים יפים לזרעים הוא דקאמר ההוא מגשמיכם נפקא דמדלא קאמר ונתתי הגשמים אלא ונתתי גשמיכם משמע הגשמים הצריכים לכם הוא דקאמר וא"כ מת"ל בעתם ש"מ לדרשא הוא דאתא כדדרשו רז"ל וכן גבי ונתתי מטר ארצכם בעתו ממטר ארצכם משמע מטר הצריך לארצכם מת"ל בעתו שמע מינה לדרשא הוא דאתא כדלעיל: ועץ השדה הן אילני סרק ועתידין לעשות פירות. בתורת כהנים ונ"ל דמיתורא דהשדה הוא דקא דייקי לה דהוה ליה למכתב והעץ יתן פריו כמו היש בה עץ אם אין והשענו תחת העץ כל עצך ופרי אדמתך לא תשחית את עצה מה ת"ל ועץ השדה לומר לך אפי' העצים שבשדות שאינן אלא אילני סרק שנוטעין אותן שם לצל בעלמא דאלו לפירות לא היו נוטעין אותן אלא בפרדסים ובכרמים ובגנות אפילו אלו עתידין לעשות פירות וכ"ש שאר אילנות העושין פירות והראיה ע"ז הפי' שהרי גבי קללות כתוב ועץ הארץ במקום ועץ השדה לומר שאפילו עץ הארץ שמדרכו לעשות פירות לא יתן פריו וכ"ש עץ השדה שאין זה מדרכו: והשיג לכם דיש את בציר שיהא הדיש מרובה ואתם עסוקים בו עד הבציר כו'. בתורת כהנים לא שתהיו טרודים בשאר עסקים ולא תוכלו לדוש אותו עד הבציר שזו קללה היא ולא ברכה: ואכלתם לחמכם לשובע אוכל קימעא והוא מתברך במעיו. בתורת כהנים דאל"כ ואכלתם לחמכם לשובע למה לי מכיון שישיג להם דיש את בציר מרוב רבויו פשיטא שיאכלו לחמם לשובע: ונתתי שלום בארץ שמא תאמר הרי מאכל הרי משתה אם אין שלום אין כלום ת"ל אחר כל זאת ונתתי שלום בארץ מכאן שהשלום שקול כנגד הכל. בתורת כהנים דאל"כ ונתתי שלום למה לי הרי כבר כתוב וישבתם לבטח בארצכם ואין זה אלא בזמן השלום אלא להודיעך שהשלום שקול כנגד הכל שאם אין שלום אין כלום אבל לבי מגמגם בזה דנהי דהאי קרא יתירא הוא מיהו היכי משתמע מיניה שהשלום שקול כנגד הכל לכן נראה לי שלמדו זה מפני שאין מקומו פה שנכנס בין ואכלתם לחמכם לשובע והפסיק בענייני השלום וחוזר באחרונה אל השובע ואמר ואכלתם ישן נושן שזה מורה שבא לומר שהשלום שקול כנגד הכל וכאילו הוא מענייני השובע ואין זה הפסקה: וחרב לא תעבור בארצכם אין צ"ל שלא יבאו למלחמה אלא אפילו לעבור דרך ארצכם ממדינה למדינה. בתורת כהנים פי' האי קרא לאו לגופיה הוא דאתא דמה רעה היא זאת אם יעברו דרך ארצכם ממדינה למדינה אחר שהכתוב מבטיחם בושכבתם ואין מחריד שלא יזיק להם שום אחד מהמזיקים אלא עכ"ל דלרבותא בעלמא הוא דאתא דאפילו בהעברה בעלמא לא כדי שיובן מזה וכל שכן בדרך מלחמה: לפניכם לחרב איש בחרב רעהו. בתורת כהנים דאי בחרב שלכם והפלתם אותם בחרב או והכיתם אותם בחרב מיבעי ליה השתא דכתיב ונפלו משמע שמעצמם הם נופלים איש בחרב רעהו כדי שיפנה לו מקום לברוח יותר משאר הבורחים לפניו: ורדפו מכם מן החלשים שבכם ולא מן הגבורים שבכם. בת"כ פירשו מכם ממקצתכ' ולא שהרודפים מכם דאל"כ ורדפו חמשה מכם מיבעי ליה דומיא דומאה מכם אלא עכ"ל דפירוש מכם דהכא מקצתכם דומיא דבי יקריב מכם דתניא בפ"ק דחולין מכם ולא כולכם להוציא את המומר ופירשו דאותו המקצת הוא מן החלשים שבכם דאל"כ מאי רבותיה יש בכל אומה גבורים שירדפו חמשה מאה א"נ מכם תרתי משמע בין למקצתכם בין לשהרודפי' יהיו משלכם דכה"ג תרצו התוספות גבי מכם ולא כלכם להוציא את המומר שהקשו מההיא דריש פרק לולב הגזול דאמרינן אי לפני יאוש כי יקריב מכם אמר רחמנא והאי לאו דידיה הוא ותרצו תרתי שמעינן מינה: חמשה מאה ומאה רבבה וכי כך הוא החשבון והלא לא היה צ"ל אלא ומאה מכם שני אלפים ירדופו אלא אינו דומה מועטין העושין את התורה למרובים העושים את התורה. בת"כ ויש לתמוה דא"כ באומות העולם דכתיב בהו איכה ירדוף אחד מהם אלף ושנים ינוסו רבבה היה לו לומר ושנים ינוסו שני אלפים אלא הוה ליה למימר שאינן דומין מועטין הלוחמין למרובים הלוחמים שהרבים נעזרים זה מזה ומתרבה כחם דומיא דכל טינא דמדלי אניש על כתפיה אינה אלא שליש משאו דליכא למימר דהתם נמי איכא למימר אינו דומה מועטין העוברין על תורה למרובין העוברין על התורה שהרבים העוברין על התורה עונשן מרובה מהמועטין העוברין בה דזכות הרבים מרובה מזכות המועטין שמענו עונש הרבים מרובה מעונש המועט' לא שמענו: ונפלו אויביכם שיהו נופלים לפניכם שלא כדרך כל הארץ. בת"כ דאל"כ תרתי למה לי הרי כבר כתוב לעיל ונפלו לפניכם לחרב: ופניתי אליכם אפנה מכל עסקי לשלם שכרכם. פי' דרך משל ששכרכם הרבה מאד וצריך פנאי כדי לעמוד עמכם בחשבון לפרוע לכם כל זכותכם כדאיתא בת"כ משל למה הדבר דומה למלך ששכר פועלים הרבה והיה שם פועל אחד שעשה עמו מלאכה ימים רבים נכנסו אותן הפועלים ליטול שכרן ונכנס גם אותו הפועל עמהם אמר המלך לאותו הפועל בני אפנה לך הרבים האלו שעשו עמי מלאכה מועטת ואני נותן להם שכר ממועט אבל אתה חשבון רב אני עתיד לחשב עמך לכך נאמר ופניתי אליכם: והפרתי אתכם בפריה ורביה. בת"כ ואגב והרבתי אתכם בקומה זקופה דקתני בסיפא נקיט לה דהא והפרתי מילתא דפשיט' היא שהיא מפריה דומיא דפרו ורבו ובני ישראל פרו: והרבתי אתכם בקומה זקופה. בתורת כהנים דאי מלשון רבוי ממש הרי כבר אמור והפרתי וכיון שהן פרין מסתמא מתרבי' הם וכן משמע נמי מהלשון של תורת כהנים דקאמר והפרתי אתכם בפריה ורביה שהרי מוהפרתי אתכם לא משתמע אלא פריה לחודה שהיא מלשון פרי לא רביה שהיא מלשון רבוי אך מפני שמהפריה מתחייבת רביה אמרו בפריה ורביה הלכך עכ"ל דהאי והרביתי לאו מלשון רבוי הוא אלא מל' התרברבות שהיא הקומה זקופה: ואכלתם ישן נושן הפירות יהו משתמרין וטובים להתישן שיהא ישן הנושן של שלש שנים יפה לאכל משל אשתקד. בת"כ דמהאי קרא משתמעי תרתי חדא שהפירות משתמרין דאל"כ היאך אפשר שימצא ישן נושן של ג' שנים בביתם עד שיאכלו ממנו ועוד שהישן נושן יפה מן החדש דאל"כ האיך מניח את החדש ואוכלין מן הישן נושן: וישן מפני חדש תוציאו שיהו הגרנות מלאות חדש והאוצרות מלאות ישן וצריכין אתם לפנו' האוצרות למקום אחר לתת החדש לתוכן. לא שיוציאוהו מן הבית כדי להביא שם את החדש דאם כן היאך ימצא בידם ישן נושן עד שיהיו אוכלין ממנו ועוד למה יוציאו הישן מן הבית מפני החדש והלא הישן טוב מן החדש כדלעיל אלא עכ"ל שפירוש תוציאו מן האוצרות למקום אחר מן הבית מפני שהאוצרות שומרות החדש שלא יתרקב אבל הישן כיון שעברה עליו השנה אינו נח להתקלקל כמו החדש אבל בת"כ אמרו וישן מפני חדש תוציאו שיהו הגרנות מלאות חדש והאוצרות מלאות ישן ואתם מקפידים היאך נוציא ישן מפני חדש ולא הבנתי כי אי אפשר לומר שהן סוברים שפי' וישן מפני חדש תוציאו הוא דרך תמיהה שהם מקפידים ואומרים כיון שהישן טוב מן החדש איך נוציא את הישן מפני החדש דא"כ וישן מפני חדש נוציא מיבעי ליה לכן נ"ל שטעות נפל בספרים וצריך להיות במקום היאך היכן ובמקום נוציא נשים ופירושו ואתם מקפידים ואומרי' היכן נשים הישן שנוציא מפני החדש שהן מחפשין למצוא מקום שישימו בו את הישן ואינן מוצאים ומקפידים על זה ומזה הוציא רש"י ז"ל מלשון הת"כ שאמר צריכים אתם לפנות האוצרות למקום אחר: ולא תעשו משלא תלמדו לא תעשו. פירש האי אם לא תשמעו ולא תעשו אינו ר"ל אם לא תשמעו ואם לא תעשו משום דאם לא ישמעו ללמוד ודאי לא יעשו אלא ה"ק אם לא תשמעו ללמוד שאז ודאי לא תעשו וכן שנינו בת"כ ואם לא תשמעו מת"ל אם לא תעשו וכי יש לך אדם שאינו לומד אבל עושה ת"ל ואם לא תשמעו ולא תעשו הא כל שאינו לומד אינו עושה פי' מאחר שכל מי שאינו לומד אינו עושה לא היה צ"ל אלא אם לא תשמעו ומינה שמעינן שלא תעשו אלא עכ"ל דה"ק אם לא תשמעו ודאי לא תעשו הא למדת שכל שאינו לומד אינו עושה ויהיה פירושו ואם לא תשמעו שאז ודאי לא תעשו וכן יתפרשו כל המקראות שאחריו שפי' ואם בחקותי תמאסו כשלא תלמדו שאז ודאי לא תעשו תהיו מואסין באחרים העושין ופי' ואם את משפטי תגעל נפשכם הוא שאם לא תלמדו שאז יחוייב שלא תעשו ושתהיו מואסין באחרים העושין תהיו שונאים החכמים ופי' לבלתי עשות היא שאם לא תלמדו שאז יחוייב שלא תעשו ושתהיו מואסים האחרים העושים ושתהיו גם כן שונאים את החכמים תהיו מונעים את אחרים מלעשות ופי' את כל מצותי הוא שאם לא תלמדו שאז ודאי לא תעשו ושתהיו מואסין את האחרים העושין ושתהיו שונאים החכמים ושתהיו מונעים את אחרים מלעשות תהיו כופרים על המצות לומר שלא צויתים ופי' להפרכם את בריתי הוא שאם לא תלמדו שאז יחויי' שלא תעשו ושתהיו מואסין האחרים העושים ושתהיו שונאים את החכמים ושתהיו מונעים את אחרים מלעשות ותהיו כופרים במצות לומר שלא צויתם תהיו כופרים בעיקר כדתניא בתורת כהנים או יש לך אדם שאינו למד ואינו עושה אבל אינו מואס באחרים ת"ל ואם בחקותי תמאסו הא כל שאינו למד ואינו עושה סוף שהוא מואס את אחרים העושין או יש לך אדם שאינו למד ואינו עושה ומואס את אחרים העושים אבל אינו שונא את החכמים ת"ל ואם את משפטי תגעל נפשכם הא כל שאינו למד ואינו עושה ומואס את אחרים העושין סוף שהוא שונא את החכמים או יש לך אדם שאינו למד ואינו עושה ומואס באחרים העושים ושונא את החכמים אבל מניח האחרים לעשות ת"ל לבלתי עשות הא כל שאינו למד ואינו עושה ומואס באחרים ושונא את החכמים סוף שאינו מניח אחרים לעשות או יש לך אדם שאינו למד ואינו עושה ומואס באחרים העושין ושונא את החכמים אבל מניח האחרים לעשות ת"ל לבלתי עשות הא כל שאינו למד ואינו עושה ומואס באחרים ושונא החכמים סוף שאינו מניח אחרים לעשות או יש לך אדם שאינו למד ואינו עושה ומואס באחרים ושונא החכמים ואינו מניח אחרים לעשות אבל מודה במצות שנאמרו למשה בסיני ת"ל את כל מצותי הא כל שאינו למד ואינו עושה ומואס באחרים ושונא החכמים ואינו מניח לאחרים לעשות סוף שהוא כופר במצות שנאמרו למשה בסיני או יש לך אדם שיש בו כל המדות הרעות הללו אבל אינו כופר בעיקר ת"ל להפרכם את בריתי הא כל שיש בו כל המדות הללו סוף שהיא כופר בעיקר וזהו שכתב רש"י ז"ל אחר זה הרי שבע עבירות הראשונו' גוררת השנייה וכן עד השביעי ואלו הן לא לומד ולא עושה מואס באחרי' העושים שונא את החכמים מונע את האחרים כופר במצות כופר בעיקר ופי' קשר המקראות הללו כך הוא שאם לא תהיו עמלין בתורה שיחוייב מזה שלא תעשו המצות ויחוייב מהעדר עשיית המצות שתמאסו האחרים העושין המצות ויחוייב ממיאוס האחרים העושין המצות שתשנאו החכמים ויחוייב משנאת החכמים שתמנעו האחרים מלעשות המצות ויחוייב ממניעת האחרים מעשיית המצות שתכפרו במצות לומר שאינן מן השמים ויחוייב מכפיר' המצות שתכפרו בעיקר לאמר שאין אלוה לעולם אז אף אני אעשה זאת לכם וגו' ומה שפירשו המקראות הללו לעבירות הללו הוא משום דלא תשמעו אע"פ שהוא סוב' שלא יעשו המצות מ"מ כיון שכתוב אחריו ולא תעשו שהוא מורה בהעדר עשיית המצות עכ"ל דלא תשמעו בעסק התורה קמיירי כדלעיל ופירש ואם בחקותי תמאסי אף על פי שהוא סוב' שהם עצמם מואסים המצות מכל מקום כיון דכתיב לעיל מיניה ולא תעשו דהיינו מיאוס המצות ומת"ל ואם בחקותי תמאסו עכ"ל דבמיאוס האחרים העושין קמיירי ופי' ואם את משפטי תגעל נפשכם אע"פ שהוא סוב' שימאסו משפטי התורה מ"מ כיון דכתיב לעיל ואם בחקותי תמאסו שהם מואסים באחרים העושים כ"ש שהן עצמן מואסין בהם ואם כן עכ"ל דבמיאוס החכמים המורים משפטי התורה קמיירי וזו היא שנאת החכמים ופי' לבלתי עשות אע"פ שהוא סוב' שהם עצמם לא יעשו המצות מ"מ כיון דכתיב לעיל ולא תעשו עכ"ל דבמניעת אחרים מלעשות קמיירי ופי' את כל מצותי מדאפקי בלשון מצותי ולא המצות כדכתיב לעיל ולא תעשו את כל המצות האלה משמע שכופרים ואומרים שאינן מצותי אלא מצות של אחרים ופי' להפרכם את בריתי אע"פ שהוא סוב' שהם כופרים בברית התורה והמצות שיאמרו לא נתנה התורה בבריתו של השם מ"מ כיון דכתיב לעיל מיניה לבלתי עשות את כל מצותי שכופרים ואומרים שהמצות לא מן השמים הן שוב א"א לומר שהם כופרים ואומרי' שלא נתנו בבריתו שמכיון שכופרים אפילו בנתינתן כ"ש בבריתן הלכך עכ"ל שהפרת הברית הזאת בכפירת האלהות עצמה קמיירי לא בכפירת התורה והמצות: והפקדתי עליכם וצויתי עליכם. כמו והוא פקד עלי לבנות לו בית כי אינו נופל בחלאים לשון פקדון אבל האגדה של ת"כ פירשה והפקדתי שיהיו המכות פוקדות אתכם מזו לזו כדלקמן: ונגפתם לפני אויביכם שיהא המות הורג אתכם מבפנים ובעלי דבב' מקיפין אתכם מבחוץ. בת"כ פי' מדכתב כאן ונתתי פני בכם וכתיב בפרשת קדושים ואני אתן את פני באיש ההוא והכרתי אותו וגו' ונתתי את פני בנפש ההיא והכרתי אותו מקרב עמו למדנו שפירוש ונתתי פני בכם דהכא בכרת קמיירי וכאלו כתב ונתתי פני בכם והכרתי אתכם ונגפתם לפני אויביכם לפיכך פי' שיהא המות הורג אתכם מבפנים ובעלי דבב' מקיפין אתכם מבחוץ: ורדו בכם שונאיכם שאיני מעמיד שונאים אלא מכם ובכם שבשעת שאומות העולם כו'. בתורת כהנים ומייתורא דבכם קא דרשי ליה דה"ל למכתב ורדו שונאיכם וממילא בהם קמיירי ועוד דלעיל מיניה כתיב ונתתי פני בכם ונגפתם אלא עכ"ל לדרשא הוא דאתא לומר שהרודים יהיו מכם ובכם והוצרכו לומר מכם ובכם תרתי מפני שמהמדרש משמע שהרודים יהיו מכם ומהמקרא משמע שירדו בכם לפיכך הוצרכו להרכיב שניהם להודיע שפי' בכם דהכא הוא שהרודים יהיו מהאנשים שבכם שטעמו שהרודים יהיו מכם: ונסתם מפני אימה ואין רודף אתכם מבלי כח. בת"כ פי' ונסתם מפני אימת הרודים שביניכם שהרי הרודים אינם אלא מכם ומפני שהרודים אינם אלא מביניכם ולא היה צ"ל ואין רודף אתכם הוצרכו לומר שברודפים מחוץ קמיירי והודיענו הכתוב בזה חסרון הכח שלהם שאין שום אחד חושש מהם פן יבאו עליהם למלחמה שאילו היה להם כח היו רודפים אחריכם כדי שלא לבא עליהם למלחמה וזו היא קללתם דאם לא כן מאי ואין רודף אתכם ברכה היא זו ולא קללה: ואם עד אלה ואם בעוד אלה. כמו עד זה מדבר וזה בא ויאמר דאל"כ ואם על אלה לא תשמעון לי מיבעי ליה כי לשון עד אינו נופל אלא על סוף המרחק הזמניי או המקומיי ולכן הוצרך רש"י ז"ל לפרש גבי עד ירכה עד פרחה שהוא כמו מגדיש ועד קמה ועד כרם זית מפני שאיננו מורה לא על סוף המרחק הזמניי ולא על סוף המרחק המקומיי כמנהג המלה הזאת בכל מקום: ויספתי עוד ייסורין אחרים. לא שאוסיף עוד לעשות מה שעשיתי שאביא עליכם הייסורין הראשונים פעם שנייה שהרי היסורין השניים אינן ממין היסורין הראשונים: שבע על חטאתיכם שבע פורעניות על שבע עבירות האמורו' למעלה. בתורת כהנים לא שבע פעמים כמו חטאתיכם כי אל אמונה ואין עול ולא ייסר אלא כפי חטאם: ותם לריק כחכם הרי אדם שלא עמל כשבא שדפון ומלקה אותו אין בכך כלום אבל אדם שעמל כו' ובא שדפון ומלקה אותו הרי שיניו קהות. בת"כ ופי' ותם לריק כחכם אחר העמל והטורח שטרחתם שאז שיניו קהות שאם פי' כחכם אינו אלא על ממונם הבא מכחם לא היה צריך לזה שכבר אמור למעלה מזה ונתתי את שמיכם כברזל ואת ארצכם כנחושה ומסתמא ותם לריק כחכם: ולא תתן ארצכם את יבולה אף מה שאתה מוביל לה בשעת הזרע. בת"כ שפירוש יבולה פה מעני' יובילו שי למורא מי יובילנו עיר מצור ולא מענין תבואה כמו ונתנה הארץ יבולה שכבר אמר ונתתי את שמיכם כברזל ואת ארצכם כנחושה ומסתמא לא תתן ארצכם את יבולה וגבי ונתנה הארץ יבולה דרשו בת"כ לא כדרך שהיא עושה עכשיו אלא כדרך שעשתה בימי אדם הראשון דאם לא כן ונתנה הארץ יבולה למה לי הרי כבר אמור ונתתי גשמיכם בעתם ומסתמא תתן את יבולה: ועץ הארץ אפי' מן הארץ יהא לקוי שלא יחניט פירותיו בשע' החנטה. בת"כ דאל"כ והעץ לא יתן פריו מיבעי ליה ומזה הטעם עצמו דרשו גבי ועץ השדה יתן פריו מניין שאף אילני סרק עתידין להיות עושין פירות תלמוד לומר ועץ השדה יתן פריו דאל"כ והעץ יתן פריו מיבעי ליה: לא יתן משמש למעלה ולמטה אעץ ואפרי לא יתן פריו וכשהוא מפרה משיר פירותיו הרי שתי קללות. חדא שהעץ לא יתן שפירושו לא יוציא שום פרי מפני שמן הארץ הוא לקוי שלא יחניט פירותיו בשעת החנטה ועוד שאף אותו עץ שחנט פירותיו לא יתן פריו אלא הוא משי' אות': ויש כאן שבע פורעניות. פירוש ועם זה שפירשנו שלא יתן משמש למעלה ולמטה יהיו הפורעניות שבע כנגד ז' עבירות דלעיל כי פירו' שבע על חטאתיכם שבע פורעניות על שבע העבירות האמורות לעיל והן אלו ושברתי את גאון עזכם זה בית המקדש ועוד ונתתי את שמיכם כברזל ועוד ואת ארצכם כנחושה ועוד ותם לריק כחכם ועוד ולא תתן ארצכם את יבולה ועוד ועץ הארץ לא יתן כלום שלא יחניט פירותיו ועוד שלא יתן פריו אלא שישיר פירותיו הרי כאן שבע: שבע כחטאתיכם שבע פורעניות אחרות כמספר שבע חטאתיכם. וכן שנו בת"כ אתם עברתם לפני שבע עבירות באו וקבלו עליכם שבע פורעניות לא שבע פעמים כמו חטאתיכם כי חלילה לאל מרשע ושדי מעול מלתא לאיש יותר מכדי חטאיו: לא תוסרו לי לשוב אלי. כאילו אמר ואם באלה לא תשובו אלי לא שלא יקבלו יסורין מכל אלה כי אין זה פועל בחיריי שיאמר אם לא תרצו לקבל כל היסורין האלו רק פירושו אם לא תרצו לשוב עם כל היסורין האלו שזהו פועל בחיריי: כל הבאת חרב שבמקרא הוא מלחמת חיילות אויבים. והרי זה מקרא קצר כאילו כתב והבאתי עליכם אנשי חרב: ונאספתם מן החוץ אל תוך הערים מפני המצור. בת"כ דאם לא כן דרך כל אנשי העיירות כן הוא שהן מקובצים בעריהם: ושלחתי דבר בתוככם וע"י הדבר ונתתם ביד האויבים הצרים עליכם לפי שאין מלינין את המת כו'. בת"כ דאל"כ מה ענין הדבר אצל ונתתם ביד אויב: מטה לחם לשון משען כמו מטה עוז. ומפני שהלחם נותן משען ועוז לבעליו כמו המטה נקרא משען הלחם מטה: בשברי לכם מטה לחם אשבור לכם כל מסעד אוכל. הוצרך לפרש מלת אשבור מפני שמלת בשברי פירושו בעת שברי והמכוון פה שישבור לא בעת שישבור: ואכלתם ולא תשבעו זהו מארה בתוך המעים. שאוכל הרבה ואינו שבע דאם לא כן מאי ואכלתם: ונתתם אינו מן המנין היא החרב. שאם יהיה מן המנין היה שמנה רק היא החרב דכתיב ברישיה דקרא והבאתי עליכם חרב שפירושו מלחמת חיילות האויבים וע"י הדבר אתם נתנים ביד האויבים: ונתתי את פגריכם תפוחי רעב היו ומוציאין יראתם מחיקם ומנשקים אותם. כדתניא בת"כ וכי מה הפגרים עושים אצל הגלולים אלא שאליהו זכור לטוב היה מחזר על כל תפוחי הרעב ומצא אחד תפוח מוטל ברעב אמר לו בני מאי זו משפחה אתה אמר לו ממשפחת פלוני וכמה הייתם אמר לו שלשת אלפים וכמה נשתייר מכם אמר לו אני אמר לו רצונך לומר דבר אחד ולחיות אמר לו אבל אמר לו אמור שמע ישראל יי' אלהינו יי' אחד צעק מיד ואמר הס כי לא להזכיר בשם יי' ולא למדנו אבא כן ומה היה עושה נוטל יראתו ונותנה על לבו ומגפפה ומנשקה עד שכרסו נבקעת ונופל הוא ויראתו לארץ לכך נאמר ונתתי את פגריכם על פגרי גלוליכם: ונתתי את עריכם חרבה יכול מאדם. פירוש מתושבי הארץ אבל לא מעוברים ושבים דעלמא: והשמותי אני את הארץ זו מדה טובה לישראל. אינו רוצה לומר ולכן אין למנותה בכלל הפורעניות ויהיו שמנה דא"כ קשיא מואתכם אזרה בגוים שזו מדה קשה למה לא מנה אותה אלא עכ"ל שכבר נשלם החשבון של ז' קודם ממנה ושוב אין לחוש על מספר הפורעניות הבאות אחר המספר של שבע ואם כן זאת התשובה בעצמה תספיק אף לוהשמותי אני את הארץ אלו היתה מדה קשה אלא קושטא דמילתא הוא דקאמר: אז תרצה הארץ תפייס את כעס המקום. אין זה פי' מלת תרצה שהרי מלת תרצה היא מבנין הקל שהוא פועל יוצא לשני ותפייס כעס המקום הוא פועל יוצא לשלישי כאילו אמר תרצה מבנין הדגוש או תרצה מבנין הפעיל רק הוא פי' והרצת את שבתותיה דסיפיה דקרא ופי' מלת תרצה הוא תתפייס ופירושו אז תתפייס הארץ מן שבתותיה ותחזור ותפייס את המקום מהכעס על שבתותיה ומפני שהתכלית מהתפייסות הארץ הוא שתחזור ותפייס את המקום כתב רש"י ז"ל מתחלת התכלית ואמר תפייס את כעס המקום והראיה על זה שהרי גבי והרצת פי' למלך שפירושו ראוי להיות אחריו למלך ואלו גבי אז תרצה הארץ לא פירש רק הכונה ואמר תפייס את כעס המקום ואלו היה זה פי' מלת תרצה היה לו להזכיר המלה החסרה שהיא מלת למלך כמו שפירש במלת והרצת לומר תפייס המלך מכעסו: ונסו מנוסת חרב כאילו רודפים הורגים אותם. וכאילו אמר ונסו כמנוסת חרב לא מנוסת חרב כי אחריו ואין רודף: עלה נדף שהרוח הודפו ומכה על עלה אח' ומקשקש ומוציא קול. כי פי' נדף נדחף ואין העלה הנדחף מוציא קול רק כשידחף אצל עלה אחר שמקשקושו יצא קול גם אין העלה נדחף מעצמו רק על ידי דוחף והוא הרוח לפיכך הוצרך לפרש שהרוח הודפו ומכהו על עלה אחר ומקשקש ומוציא קול והביא ראיה מדברי אנקלוס שתרגם נדף דשקיף שפירושו הכאה מגזרה משקופי שהוא תרגום של חבורה ולא שפי' מלת נדף הוא דשקיף כי נדף מענין דחיפה רק מפני שמדחיפת העלה אל העלה האחר תתחדש הכאה פי' הכונה ואמר דשקיף כי המתרגם שומר הטעמים ולא המלות בהרבה מקומות ומפני שלא יתכן זה הפירוש רק אם יהיה על ידי ונסו מנוסת חרב הבא אחריו כמנוסת חרב כאילו רודפים הורגים אותם מרוב המורך שבלבם אבל אלו היו מנוסת חרב כמשמעו שהיו הרודפים הורגים אותם לא היה אפשר להיות פי' קול עלה נדף קול העלה בלבד בלתי שום רודף לפיכך פי' מקודם ונסו מנוס' חרב כמנוסת חרב לא מנוסת חרב ממש כדי שיפול עליו הפירו' של קול עלה נדף: ומדרשו וכשלו איש באחיו זה נכשל בעונו של זה שכל ישראל ערבים זה לזה. בתורת כהנים ויהיה פירש כמפני חרב כמו שנכשל האיש מפני חרב הרודף אחריו כך נכשל מפני עון חברו אבל ורודף אין ולא תהיה לכם תקומה לפני אויביכם הכתובי' אחריו אינם סובלים זה ויחויי' מזה לומר שאין זה אלא אסמכתא בעלמ' על קבלתם שקבלו שכל ישראל ערבים זה בזה כמנהגם בהרבה מקומות: ואבדתם בגוים כשתהיו פזורים תהיו אבודים זה מזה. לא אבודים ממש דא"כ היאך תתקיי' הבטחתו ית' ואף גם גם זאת בהיות' בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתי' לכלות': בעונות אבותם אתם כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם. כאילו אמר ואף בעונות אבותם כשהם אתם דאל"כ מאי אתם אבל בת"כ שנו ואף בעונות אבותם אתם ימקו והלא כבר הבטיח המקום ברוך הוא לישראל שאינו דן אבות ע"י בנים ולא בנים ע"י אבותם שנא' לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות א"כ למה נאמר ואף בעונות אבותם אתם ימקו אלא בזמן שהם תופשים מעשה אבותם דור אחר דור הן נדונין על ידיהם משמע דמכח קושית המקראות אמרו זה וכן בפ"ק דברכות ולא ממלת אתם ויפרשו מלת אתם עם עונם לא עם הנשארים כאילו אמר ואף בעונות אבות' עם עונם יחד ימקו: והבאתי אותם אני בעצמי אביאם זו מדה טובה לישראל שלא יהו אומרים הואיל וגלינו בין האומות נעשה כמעשיהם אני איני מניחם אלא מעמיד את נביאי ומחזירן לתחת כנפי שנאמר והעול' על רוחכם וגו'. בת"כ שהם פירשו והבאתי אות' תחת כנפי בהיותם בארץ אויביהם ולא ידעתי למה לא יפרשו אותו כמשמעו שיביאם בארץ אויביהם כמו יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקום עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך ושמא י"ל דמדקאמר והבאתי אותם בארץ אויביהם ולא קאמר והולכתי אותם בארץ אויביהם דומיא דיולך ה' אותך וגו' דרשוהו שיביאם תחת כנפיו: או אז יכנע כמו או נודע כי שור נגח הוא אם אז יכנע. לא הבנתי כונת הרב בזה שלפי זה יהיה המובן ממנו שאני בעצמי אביאם תחת כנפי אם יכנע לבבם אבל אם לא יכנע לבבם לא אביאם תחת כנפי בעל כרחם והוא הפך המדרש הזה שהם אמרו שלא יהו ישראל אומרים הואיל וגלינו בין האומות נעשה כמעשיהם אני איני מניחן שנאמר והעולה על רוחכם היו לא תהיה כו' וכתיב ובחימה שפוכה אמלוך עליכם על כרחכם ממליך אני מלכותי עליכם אבל היה לו לפרש או אז כמשמעו שפירושו או אני אביאם תחת כנפי בעל כרחם או אז יכנע לבבם מעצמם ולא אצטרך להביאם אני תחת כנפי בעל כרח': ואז ירצו את עונם יכפרו על עונם ביסוריהן. אין זה פי' המלות הללו אלא טעמם אבל פירוש מלות ירצו את עונם הוא שיתפייסו מן עונם ואין זה אלא כשיביאו כפרה עליהם על ידי יסוריהן: וזכרתי את בריתי יעקוב בה' מקומות נכתב מלא. חד דהכ' וחד גם את זרע יעקוב אמאס וחד ושב יעקוב ושקט וחד הנני שב שבות אהלי יעקוב וחד לא כאלה חלק יעקוב ואליהו נכתב חסר בה' מקומו' חד מלאך ה' דבר לאליה לכן כה אמר ה' המטה אשר עלית וחד וילך אליה ויאמרו איש בעל שיער וגו' וחד ויאמר אליה התשבי הוא וחד ויען אליה וידבר אליהם אם איש אלהים אני וחד הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא והמסורת אמרה ששה וחשיב אף דדברי הימים: יעקב נטל אות משמו של אליהו ערבון שיבא ויבשר גאולת בניו. לא ידעתי טעם לחמשה מקומות כי כבר היה מספיק זה במקום אחד ושמא היה זה כאילו נשבע בחמשה חומשי תורה כמו שנכת' ישראל ה' פעמים בפסוק אחד כנגד ה' חומשי תורה: יען וביען גמול ובגמול אשר במשפטי מאסו. כי פי' יען בכל מקום הוא גמול ולכן יהיה פי' יען וביען גמול ובגמול גם הוסיף מלת אשר על במשפטי מאסו וה"ה על ואת חקותי געלה נפשם כאילו אמר יען אשר במשפטי מאסו וביען אשר את חקותי געלה נפשם כי לולא מלת אשר לא תקשר מלת יען וביען עמם:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך