א לֹֽא־תַעֲשׂ֨וּ לָכֶ֜ם אֱלִילִ֗ם וּפֶ֤סֶל וּמַצֵּבָה֙ לֹֽא־תָקִ֣ימוּ לָכֶ֔ם וְאֶ֣בֶן מַשְׂכִּ֗ית לֹ֤א תִתְּנוּ֙ בְּאַרְצְכֶ֔ם לְהִֽשְׁתַּחֲוֺ֖ת עָלֶ֑יהָ כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ ב אֶת־שַׁבְּתֹתַ֣י תִּשְׁמֹ֔רוּ וּמִקְדָּשִׁ֖י תִּירָ֑אוּ אֲנִ֖י יְהוָֽה׃ ג אִם־בְּחֻקֹּתַ֖י תֵּלֵ֑כוּ וְאֶת־מִצְוֺתַ֣י תִּשְׁמְר֔וּ וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָֽם׃ ד וְנָתַתִּ֥י גִשְׁמֵיכֶ֖ם בְּעִתָּ֑ם וְנָתְנָ֤ה הָאָ֙רֶץ֙ יְבוּלָ֔הּ וְעֵ֥ץ הַשָּׂדֶ֖ה יִתֵּ֥ן פִּרְיֽוֹ׃ ה וְהִשִּׂ֨יג לָכֶ֥ם דַּ֙יִשׁ֙ אֶת־בָּצִ֔יר וּבָצִ֖יר יַשִּׂ֣יג אֶת־זָ֑רַע וַאֲכַלְתֶּ֤ם לַחְמְכֶם֙ לָשֹׂ֔בַע וִֽישַׁבְתֶּ֥ם לָבֶ֖טַח בְּאַרְצְכֶֽם׃ ו וְנָתַתִּ֤י שָׁלוֹם֙ בָּאָ֔רֶץ וּשְׁכַבְתֶּ֖ם וְאֵ֣ין מַחֲרִ֑יד וְהִשְׁבַּתִּ֞י חַיָּ֤ה רָעָה֙ מִן־הָאָ֔רֶץ וְחֶ֖רֶב לֹא־תַעֲבֹ֥ר בְּאַרְצְכֶֽם׃ ז וּרְדַפְתֶּ֖ם אֶת־אֹיְבֵיכֶ֑ם וְנָפְל֥וּ לִפְנֵיכֶ֖ם לֶחָֽרֶב׃ ח וְרָדְפ֨וּ מִכֶּ֤ם חֲמִשָּׁה֙ מֵאָ֔ה וּמֵאָ֥ה מִכֶּ֖ם רְבָבָ֣ה יִרְדֹּ֑פוּ וְנָפְל֧וּ אֹיְבֵיכֶ֛ם לִפְנֵיכֶ֖ם לֶחָֽרֶב׃ ט וּפָנִ֣יתִי אֲלֵיכֶ֔ם וְהִפְרֵיתִ֣י אֶתְכֶ֔ם וְהִרְבֵּיתִ֖י אֶתְכֶ֑ם וַהֲקִימֹתִ֥י אֶת־בְּרִיתִ֖י אִתְּכֶֽם׃ י וַאֲכַלְתֶּ֥ם יָשָׁ֖ן נוֹשָׁ֑ן וְיָשָׁ֕ן מִפְּנֵ֥י חָדָ֖שׁ תּוֹצִֽיאוּ׃ יא וְנָתַתִּ֥י מִשְׁכָּנִ֖י בְּתוֹכְכֶ֑ם וְלֹֽא־תִגְעַ֥ל נַפְשִׁ֖י אֶתְכֶֽם׃ יב וְהִתְהַלַּכְתִּי֙ בְּת֣וֹכְכֶ֔ם וְהָיִ֥יתִי לָכֶ֖ם לֵֽאלֹהִ֑ים וְאַתֶּ֖ם תִּהְיוּ־לִ֥י לְעָֽם׃ יג אֲנִ֞י יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֗ם אֲשֶׁ֨ר הוֹצֵ֤אתִי אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מִֽהְיֹ֥ת לָהֶ֖ם עֲבָדִ֑ים וָאֶשְׁבֹּר֙ מֹטֹ֣ת עֻלְּכֶ֔ם וָאוֹלֵ֥ךְ אֶתְכֶ֖ם קֽוֹמְמִיּֽוּת׃ יד וְאִם־לֹ֥א תִשְׁמְע֖וּ לִ֑י וְלֹ֣א תַעֲשׂ֔וּ אֵ֥ת כָּל־הַמִּצְוֺ֖ת הָאֵֽלֶּה׃ טו וְאִם־בְּחֻקֹּתַ֣י תִּמְאָ֔סוּ וְאִ֥ם אֶת־מִשְׁפָּטַ֖י תִּגְעַ֣ל נַפְשְׁכֶ֑ם לְבִלְתִּ֤י עֲשׂוֹת֙ אֶת־כָּל־מִצְוֺתַ֔י לְהַפְרְכֶ֖ם אֶת־בְּרִיתִֽי׃ טז אַף־אֲנִ֞י אֶֽעֱשֶׂה־זֹּ֣את לָכֶ֗ם וְהִפְקַדְתִּ֨י עֲלֵיכֶ֤ם בֶּֽהָלָה֙ אֶת־הַשַּׁחֶ֣פֶת וְאֶת־הַקַּדַּ֔חַת מְכַלּ֥וֹת עֵינַ֖יִם וּמְדִיבֹ֣ת נָ֑פֶשׁ וּזְרַעְתֶּ֤ם לָרִיק֙ זַרְעֲכֶ֔ם וַאֲכָלֻ֖הוּ אֹיְבֵיכֶֽם׃ יז וְנָתַתִּ֤י פָנַי֙ בָּכֶ֔ם וְנִגַּפְתֶּ֖ם לִפְנֵ֣י אֹיְבֵיכֶ֑ם וְרָד֤וּ בָכֶם֙ שֹֽׂנְאֵיכֶ֔ם וְנַסְתֶּ֖ם וְאֵין־רֹדֵ֥ף אֶתְכֶֽם׃ יח וְאִ֨ם־עַד־אֵ֔לֶּה לֹ֥א תִשְׁמְע֖וּ לִ֑י וְיָסַפְתִּי֙ לְיַסְּרָ֣ה אֶתְכֶ֔ם שֶׁ֖בַע עַל־חַטֹּאתֵיכֶֽם׃ יט וְשָׁבַרְתִּ֖י אֶת־גְּא֣וֹן עֻזְּכֶ֑ם וְנָתַתִּ֤י אֶת־שְׁמֵיכֶם֙ כַּבַּרְזֶ֔ל וְאֶֽת־אַרְצְכֶ֖ם כַּנְּחֻשָֽׁה׃ כ וְתַ֥ם לָרִ֖יק כֹּחֲכֶ֑ם וְלֹֽא־תִתֵּ֤ן אַרְצְכֶם֙ אֶת־יְבוּלָ֔הּ וְעֵ֣ץ הָאָ֔רֶץ לֹ֥א יִתֵּ֖ן פִּרְיֽוֹ׃ כא וְאִם־תֵּֽלְכ֤וּ עִמִּי֙ קֶ֔רִי וְלֹ֥א תֹאב֖וּ לִשְׁמֹ֣עַֽ לִ֑י וְיָסַפְתִּ֤י עֲלֵיכֶם֙ מַכָּ֔ה שֶׁ֖בַע כְּחַטֹּאתֵיכֶֽם׃ כב וְהִשְׁלַחְתִּ֨י בָכֶ֜ם אֶת־חַיַּ֤ת הַשָּׂדֶה֙ וְשִׁכְּלָ֣ה אֶתְכֶ֔ם וְהִכְרִ֙יתָה֙ אֶת־בְּהֶמְתְּכֶ֔ם וְהִמְעִ֖יטָה אֶתְכֶ֑ם וְנָשַׁ֖מּוּ דַּרְכֵיכֶֽם׃ כג וְאִ֨ם־בְּאֵ֔לֶּה לֹ֥א תִוָּסְר֖וּ לִ֑י וַהֲלַכְתֶּ֥ם עִמִּ֖י קֶֽרִי׃ כד וְהָלַכְתִּ֧י אַף־אֲנִ֛י עִמָּכֶ֖ם בְּקֶ֑רִי וְהִכֵּיתִ֤י אֶתְכֶם֙ גַּם־אָ֔נִי שֶׁ֖בַע עַל־חַטֹּאתֵיכֶֽם׃ כה וְהֵבֵאתִ֨י עֲלֵיכֶ֜ם חֶ֗רֶב נֹקֶ֙מֶת֙ נְקַם־בְּרִ֔ית וְנֶאֱסַפְתֶּ֖ם אֶל־עָרֵיכֶ֑ם וְשִׁלַּ֤חְתִּי דֶ֙בֶר֙ בְּת֣וֹכְכֶ֔ם וְנִתַּתֶּ֖ם בְּיַד־אוֹיֵֽב׃ כו בְּשִׁבְרִ֣י לָכֶם֮ מַטֵּה־לֶחֶם֒ וְ֠אָפוּ עֶ֣שֶׂר נָשִׁ֤ים לַחְמְכֶם֙ בְּתַנּ֣וּר אֶחָ֔ד וְהֵשִׁ֥יבוּ לַחְמְכֶ֖ם בַּמִּשְׁקָ֑ל וַאֲכַלְתֶּ֖ם וְלֹ֥א תִשְׂבָּֽעוּ׃ כז וְאִ֨ם־בְּזֹ֔את לֹ֥א תִשְׁמְע֖וּ לִ֑י וַהֲלַכְתֶּ֥ם עִמִּ֖י בְּקֶֽרִי׃ כח וְהָלַכְתִּ֥י עִמָּכֶ֖ם בַּחֲמַת־קֶ֑רִי וְיִסַּרְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ אַף־אָ֔נִי שֶׁ֖בַע עַל־חַטֹּאתֵיכֶם׃ כט וַאֲכַלְתֶּ֖ם בְּשַׂ֣ר בְּנֵיכֶ֑ם וּבְשַׂ֥ר בְּנֹתֵיכֶ֖ם תֹּאכֵֽלוּ׃ ל וְהִשְׁמַדְתִּ֞י אֶת־בָּמֹֽתֵיכֶ֗ם וְהִכְרַתִּי֙ אֶת־חַמָּ֣נֵיכֶ֔ם וְנָֽתַתִּי֙ אֶת־פִּגְרֵיכֶ֔ם עַל־פִּגְרֵ֖י גִּלּוּלֵיכֶ֑ם וְגָעֲלָ֥ה נַפְשִׁ֖י אֶתְכֶֽם׃ לא וְנָתַתִּ֤י אֶת־עָֽרֵיכֶם֙ חָרְבָּ֔ה וַהֲשִׁמּוֹתִ֖י אֶת־מִקְדְּשֵׁיכֶ֑ם וְלֹ֣א אָרִ֔יחַ בְּרֵ֖יחַ נִיחֹֽחֲכֶֽם׃ לב וַהֲשִׁמֹּתִ֥י אֲנִ֖י אֶת־הָאָ֑רֶץ וְשָֽׁמְמ֤וּ עָלֶ֙יהָ֙ אֹֽיְבֵיכֶ֔ם הַיֹּשְׁבִ֖ים בָּֽהּ׃ לג וְאֶתְכֶם֙ אֱזָרֶ֣ה בַגּוֹיִ֔ם וַהֲרִיקֹתִ֥י אַחֲרֵיכֶ֖ם חָ֑רֶב וְהָיְתָ֤ה אַרְצְכֶם֙ שְׁמָמָ֔ה וְעָרֵיכֶ֖ם יִהְי֥וּ חָרְבָּֽה׃ לד אָז֩ תִּרְצֶ֨ה הָאָ֜רֶץ אֶת־שַׁבְּתֹתֶ֗יהָ כֹּ֚ל יְמֵ֣י הֳשַׁמָּ֔ה וְאַתֶּ֖ם בְּאֶ֣רֶץ אֹיְבֵיכֶ֑ם אָ֚ז תִּשְׁבַּ֣ת הָאָ֔רֶץ וְהִרְצָ֖ת אֶת־שַׁבְּתֹתֶֽיהָ׃ לה כָּל־יְמֵ֥י הָשַּׁמָּ֖ה תִּשְׁבֹּ֑ת אֵ֣ת אֲשֶׁ֧ר לֹֽא־שָׁבְתָ֛ה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶ֖ם בְּשִׁבְתְּכֶ֥ם עָלֶֽיהָ׃ לו וְהַנִּשְׁאָרִ֣ים בָּכֶ֔ם וְהֵבֵ֤אתִי מֹ֙רֶךְ֙ בִּלְבָבָ֔ם בְּאַרְצֹ֖ת אֹיְבֵיהֶ֑ם וְרָדַ֣ף אֹתָ֗ם ק֚וֹל עָלֶ֣ה נִדָּ֔ף וְנָס֧וּ מְנֻֽסַת־חֶ֛רֶב וְנָפְל֖וּ וְאֵ֥ין רֹדֵֽף׃ לז וְכָשְׁל֧וּ אִישׁ־בְּאָחִ֛יו כְּמִפְּנֵי־חֶ֖רֶב וְרֹדֵ֣ף אָ֑יִן וְלֹא־תִֽהְיֶ֤ה לָכֶם֙ תְּקוּמָ֔ה לִפְנֵ֖י אֹֽיְבֵיכֶֽם׃ לח וַאֲבַדְתֶּ֖ם בַּגּוֹיִ֑ם וְאָכְלָ֣ה אֶתְכֶ֔ם אֶ֖רֶץ אֹיְבֵיכֶֽם׃ לט וְהַנִּשְׁאָרִ֣ים בָּכֶ֗ם יִמַּ֙קּוּ֙ בַּֽעֲוֺנָ֔ם בְּאַרְצֹ֖ת אֹיְבֵיכֶ֑ם וְאַ֛ף בַּעֲוֺנֹ֥ת אֲבֹתָ֖ם אִתָּ֥ם יִמָּֽקּוּ׃ מ וְהִתְוַדּ֤וּ אֶת־עֲוֺנָם֙ וְאֶת־עֲוֺ֣ן אֲבֹתָ֔ם בְּמַעֲלָ֖ם אֲשֶׁ֣ר מָֽעֲלוּ־בִ֑י וְאַ֕ף אֲשֶׁר־הָֽלְכ֥וּ עִמִּ֖י בְּקֶֽרִי׃ מא אַף־אֲנִ֗י אֵלֵ֤ךְ עִמָּם֙ בְּקֶ֔רִי וְהֵבֵאתִ֣י אֹתָ֔ם בְּאֶ֖רֶץ אֹיְבֵיהֶ֑ם אוֹ־אָ֣ז יִכָּנַ֗ע לְבָבָם֙ הֶֽעָרֵ֔ל וְאָ֖ז יִרְצ֥וּ אֶת־עֲוֺנָֽם׃ מב וְזָכַרְתִּ֖י אֶת־בְּרִיתִ֣י יַעֲק֑וֹב וְאַף֩ אֶת־בְּרִיתִ֨י יִצְחָ֜ק וְאַ֨ף אֶת־בְּרִיתִ֧י אַבְרָהָ֛ם אֶזְכֹּ֖ר וְהָאָ֥רֶץ אֶזְכֹּֽר׃ מג וְהָאָרֶץ֩ תֵּעָזֵ֨ב מֵהֶ֜ם וְתִ֣רֶץ אֶת־שַׁבְּתֹתֶ֗יהָ בָּהְשַׁמָּה֙ מֵהֶ֔ם וְהֵ֖ם יִרְצ֣וּ אֶת־עֲוֺנָ֑ם יַ֣עַן וּבְיַ֔עַן בְּמִשְׁפָּטַ֣י מָאָ֔סוּ וְאֶת־חֻקֹּתַ֖י גָּעֲלָ֥ה נַפְשָֽׁם׃ מד וְאַף־גַּם־זֹ֠את בִּֽהְיוֹתָ֞ם בְּאֶ֣רֶץ אֹֽיְבֵיהֶ֗ם לֹֽא־מְאַסְתִּ֤ים וְלֹֽא־גְעַלְתִּים֙ לְכַלֹּתָ֔ם לְהָפֵ֥ר בְּרִיתִ֖י אִתָּ֑ם כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה אֱלֹהֵיהֶֽם׃ מה וְזָכַרְתִּ֥י לָהֶ֖ם בְּרִ֣ית רִאשֹׁנִ֑ים אֲשֶׁ֣ר הוֹצֵֽאתִי־אֹתָם֩ מֵאֶ֨רֶץ מִצְרַ֜יִם לְעֵינֵ֣י הַגּוֹיִ֗ם לִהְיֹ֥ת לָהֶ֛ם לֵאלֹהִ֖ים אֲנִ֥י יְהוָֽה׃ מו אֵ֠לֶּה הַֽחֻקִּ֣ים וְהַמִּשְׁפָּטִים֮ וְהַתּוֹרֹת֒ אֲשֶׁר֙ נָתַ֣ן יְהוָ֔ה בֵּינ֕וֹ וּבֵ֖ין בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל בְּהַ֥ר סִינַ֖י בְּיַד־מֹשֶֽׁה׃
📖

פרשנים על הפרק

📜
תרגום אונקלוסאונקלוס46 פסוקים
📜
תרגום יונתןיונתן בן עוזיאל46 פסוקים
📜
רש"ירש״י111 פסוקים
📜
דעת זקניםתוספות4 פסוקים
📜
רשב"םרשב״ם25 פסוקים
📜
אבן עזראאבן עזרא96 פסוקים
📜
רמב"ןרמב״ן15 פסוקים
📜
קיצור בעל הטוריםיעקב בן אשר27 פסוקים
📜
ספורנוספורנו49 פסוקים
📜
גור אריהמהר"ל52 פסוקים
📜
כלי יקרשלמה אפרים מלונטשיץ24 פסוקים
📜
אור החייםחיים בן עטר169 פסוקים
📜
העמק דברנפתלי צבי יהודה ברלין95 פסוקים
📜
הרחב דברנפתלי צבי יהודה ברלין2 פסוקים
📜
פירושי רד"צ הופמןדוד צבי הופמן352 פסוקים
📜
ביאור שטיינזלץעדין שטיינזלץ46 פסוקים
📚

מאמרים על הפרק

הרב מרדכי גרינברג שליט"א
הרב מרדכי גרינברג שליט"א

ברית האבות והארץ

הרב איתן שנדורפי שליט"א
הרב איתן שנדורפי שליט"א

"והשמתי אני את הארץ, ושממו עליה אויביכם"

פירושי רד"צ הופמן

דוד צבי הופמן

פסוק א:
הוספה כהקדמה לברכות וקללות
פסוק א:
ויקרא כו: א-ב. לפני התוכחה והאזהרה לשמירת מצוות ה', באו עוד חמש דרישות חשובות שאפשר לראותן כהוספה על חמש דברות ראשונות מתוך עשרת הדברות, וכיסוד לכריתת הברית שבאה אחר כך, (בדומה לזה באה בשמות לד, יא-כו, לפני כריתת הברית, עשיריה של מצוות):
פסוק א:
א. איסור עשיית אלילים, השוה לעיל יט ד. זה אוסר עבודת אלילים ואפילו עשייתן.
פסוק א:
ב. איסור פסל ומצבה. "פסל" – אף אם הכוונה לעשות דמות אלקים חיים, "מצבה" – שהיתה עוד מותרת בימי האבות, אבל אחר-כך נאסרה מן התורה, משום שמנהג עכו"ם זה היה מביא לידי פולחן אלילים, השוה דברים טז, כב.
פסוק א:
ג. איסור אבן משכית (במדבר לג נב) לפי ספרא ומגילה כב: הוא איסור לרצף באבנים שטח אדמה מחוץ למקדש ("משכית" מן שכה - שכך, כסה), כדי להשתחוות עליו לפני ה'. ייתכן שהיה מנהג לציין שטח ארץ שמצאוהו ראוי לעבודת ה' על ידי כיסוי באבנים או באבן אחת גדולה ולהבדילו מן הסביבה, כדי להשתחוות עליו לפני ה', והתורה אסרה לעשות זאת מחוץ למקום הנבחר לה'. ה' בוחר לו את המקום, לעשות אותו מקום תפילה ואסור לנו לבחור אותו כרצוננו, ראה דברים יב ד ואילך. אם אנו משתחווים במקומות שאינם מובדלים עלידי אבן משכית, הרי אנו עושים זאת, כפי שמעיר הירש, משום שרואים אנו באותו שטח חלק מסביבת בית המקדש. לפי ביאור זה מקביל איסור זה לצו החמישי "ומקדשי תיראו". מתוך יראת כבוד כלפי המקום אשר ה' בחר בו, אין לנו להפריש מקום אחר כמקדש.
פסוק א:
התרגום של אונקלוס, "ואבן סגידא" (= אבן להשתחוות עליה) נראה כמתאים לדעה זו. אבל יונתן, הבין כנראה, את הפסוק באופן אחר, שהרי הוא מתרגם: "ואבן מצייר לא תתנון בארעכון למגחן עלה, ברם סַטיוּ חקיק בציורין ודיוקנין תשוון בארעית מקדשיכון ולא למסגוד לה'". לפי תרגום זה פירוש "אבן משכית": אבן חקוקה ציורים (מן "שכה" - הסתכל, השוה במדבר לג נב). הביטוי "למגחן עלה" בא ללמד שגם השתחוויה פשוטה, בלי פישוט ידים ורגלים, אסורה. הביטוי "השתחווה" מציין גם כריעה פשוטה, כפי שאנו למדים מירושלמי עבודה זרה ד א. אבל במקדש מותר היה לעשות סטיו בציורים ודמויות. "סטיו" מציין, ברגיל, אולם של עמודים (στοά, אולם בתרגום למגילת אסתר (א, ו) תרגמו "רצפת": "סטיו כביש", מרצפת הקרקע, אך אפשר, שכאן הוראה אחרת יש למלה, ואולי נשתבשה הגירסא). ברם, הפיסקה "לא למסגד לה", אומרת, שגם במקדש אסורה ההשתחוויה על אבנים בעלות צורות ולכן נראה שלפי תרגום יונתן יש בפסוק שלפנינו שני לאוין: מחוץ למקדש אסור להעמיד אבנים "למגחן עלה", כלומר: אפילו לשם כריעה פשוטה, ואילו במקדש היה זה מותר אבל אסור "למסגד לה" (בתפילה), ואם כן, היה פישוט ידים ורגלים בפני הציורים אסור. קרוב לוודאי, שיונתן שאב את ביאורו מתוך מכילתא דרבי ישמעאל, שאינה מצויה אצלנו, ואנחנו מחזיקים בביאור זה של "אבן משכית", משום שיש לו סמך בס' במדבר לג נב (כך מבאר גם הרשב"ם).
פסוק א:
אולם ייתכן, שגם הספרא וגם התלמוד כיוונו לביאור זה, אלא שהתורה השתמשה בשם “אבן משכית" מפני שהיה מנהג להעמיד אבנים מצויירות לציון מקומות התפילה, מכל מקום אסורה ההשתחוויה גם על אבנים אחרות. כנראה, שלפי תרגום יונתן מתכוון הכתוב לאסור אבן מצויירת כדי להרחיק את פולחן האלילים. וזה גם נרמז בתרגום ירושלמי "ואבן דטעו", אבן של הטעות, כלומר: של עבודה זרה, (ושמא היתה "אבן הטועים" במשנת תענית ג ח, שריד מפולחן עבודה זרה עתיק?). הפשיטתא מתרגמת: "וכאפא דסגדתא לא תעבדון בארעכון ואל תסגדון להון". גם היא, כמו יונתן, הבינה שיש כאן שני איסורים, אבל מתרגמת "אבן משכית" כאונקלוס. מלבד זה נראה שיונתן ופשיטתא הבינו, ש"לא תעשו לכם אלילים ופסל" הוא הלאו הראשון, ו"לא תקימו לכם" מוסב רק אל "מצבה".
פסוק א:
"כי אני ה'". נימוק לכל שלושת הלאוין:
פסוק ב:
ד-ה. שמירת שבת ומורא מקדש (ראה לעיל יט ל). שתי מצוות חשובות אלו חזרו ונשנו כאן, כדי להניח אותן ליסוד כריתת הברית. המלה "שבתותי" כוללת כאן בוודאי גם שמיטות ויובלות.
פסוק ג:
הברכות והקללות
פסוק ג:
(פרק כו, ג-מו)
פסוק ג:
הברכות שבפרקנו פסוקים ג-יג והקללות בפסוקים יד-מ, מראות קשר הדוק לחוקי השבת והיובל, שהרי בפסוק לד נאמר: "אז תרצה הארץ את שבתותיה... ואתם בארץ אויביכם", ובפסוק מג: "והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתתיה בהשמה מהם", גם מתוך קביעת מקום נתינת החוקים האלה בפסוק מו (בהר סיני), הדומה לזה שבפרק כה פסוק א, יוצא שיש קשר בין הפרקים כה וכו.
פסוק ג:
מכל מקום, אין לייחס את הברכות והקללות אל המצוות הכלולות בפרק כה בלבד. עצם הביטויים הכלליים לציון המצוות: "חקותי", "משפטי", "מצותי" (בפסוקים ג, טו, מג), הדומים לאלה שבפרקים יח ואילך (השוה יח: ד-ה, כו, יט לז, כ כב, כב לא), מראים שהכרזות אלו מכוונות אל קבוצה רבה של מצוות, לפחות אל כל ספר הקדושה שבויקרא. ואם נשים עוד לב לכך שבפסוק הסיום (מו), נזכרו גם "התורות", נקבל את ההנחה, שהברכות והקללות מכוונות גם אל תורות הכהנים שבספר זה. יתר על כן: אם בפסוק טו באה התוצאה הסופית של בזיון מצוות ה', והיא הפרת הברית, אשר כרת ה' עם ישראל, ובפסוק מה בא זכרון הברית בהר סיני ומלבד זה עוד נזכרה "הברית" בפסוקים ט, כה, ומד, הרי מתכוונות התוכחות בפרק שלפנינו להקיף ולכלול לא בלבד את המצוות שבספר ויקרא, אלא גם את המצוות שבספר הברית, בשמות פרקים כ-כג (שם כד ז). – הברכות והקללות מהוות יחד עשר הכרזות, והן חמש ברכות וחמש קללות, כפי שיתבאר להלן. וזה מתאים גם לעשרת דברי הברית (שמות לד כח).
פסוק ג:
גם קובץ המצוות שבספר שמות פרקים כ-כג מסתיים בדברי מוסר (כג, כ-לג), כשם שספר דברים גומר (שם פרק כח) בהכרזה של ברכות וקללות. תוכחות והכרזות כאלו היו לפי זה חלקים עיקריים של ספר הברית, שהיה קשור בספר החוקים. לכן מסתיימים הברכות והקללות בדברים כח במלים: "אלה דברי הברית" (שם שם, סט), והקללות נקראות בשם "אלות הברית" (שם כט כ). זה יוצא גם מתוך ירמיהו יא: ב-ג, ו, ח. מה שאומר הנביא בפסוק זה האחרון: "ואביא עליהם את כל דברי הברית", רומז בבירור לקללות כ"דברי הברית" של ספר דברים, ובצדק ראו המבארים שלנו (רש"י, רשב"ם ועוד) בפיסקה "מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב" (שם כח סט) רמז להכרזות של ברכות וקללות שבסיני חורב בויקרא כו (השוה עוד להלן ביאור פסוק מו, שגם שם מרמז לברית זו). לפי זה נאמר שם בפירוש, שהתוכחה שלפנינו הוכרזה קודם לזו שבספר דברים. אולם יש עוד עובדות אחרות המוכיחות על כך:
פסוק ג:
א. בדברי התוכחה של ספר דברים יש מספר ביטויים הלקוחים מתוך התוכחה שבויקרא:
פסוק ג:
דברים כח / ויקרא כו
פסוק ג:
בשחפת ובקדחת (כב). / את השחפת ואת הקדחת (טז).
פסוק ג:
שמיך... נחשבת והארץ... ברזל (כג). / שמיכם כברזל ואת ארצכם כנחשה (יט).
פסוק ג:
נגף לפני אויביך (כה). / ונגפתם לפני אויביכם (יז).
פסוק ג:
ואין מחריד (כו). / ואין מחריד (ו).
פסוק ג:
ועיניך... וכלות (לב). וכליון עינים ודאבון נפש (סה). / מכלות עינים ומדיבות נפש (טז: השוה שמואל-א ב, לג).
פסוק ג:
ואכלת... בשר בניך ובנתיך (נג). / ואכלתם בשר בניכם ובשר בנתיכם (כט).
פסוק ג:
יש לשים לב לשינויי הלשון: "נחושה" הפיוטית שבויקרא שונתה במשנה תורה ל"נחושת".
פסוק ג:
בנוגע ל'ואין מחריד, מסתבר, שהפסוק בויקרא הוא המקורי, שהרי שם "ואין מחריד" הוא השלמה ל"ושכבתם", ואילו במשנה תורה הוא מיותר לגמרי.
פסוק ג:
ב. במקום פסוקים קצרים שבספר ויקרא, באים במשנה תורה אמרות ארוכות, כגון על דבר הבצורת והרזון שבויקרא כו יט-כ: "ונתתי את שמיכם כברזל ואת ארצכם כנחשה... ולא תתן ארצכם את יבולה ועץ הארץ לא יתן פריו", בדברים כח, כג-כד: "והיו שמיך אשר על ראשך נחשת והארץ אשר תחתיך ברזל, יתן ה' את מטר ארצך אבק ועפר...", לח-מ: "זרע רב תוציא השדה ומעט תאסף... כרמים תטע ועבדת ויין לא תשתה... זיתים יהיו לך... ושמן לא תסוך", מב: "כל עצך ופרי אדמתך יירש הצלצל".
פסוק ג:
הכנעה על ידי האויב: בויקרא כו יז: "ונגפתם לפני אויביכם ורדו בכם שנאיכם", כה: "ונתתם ביד אויב", ובדברים כח, כה-כו: "יתן ה' נגף לפני איביך... והיתה נבלתך למאכל...", ל-לג: "והיית אך עשוק וגזול... צאנך נתנות לאיביך... פרי אדמתך וכל יגיעך יאכל עם אשר לא ידעת", מח-נב: "ועבדת את איביך... ישא ה' עליך גוי מרחוק... גוי עז פנים... והצר לך בכל שעריך".
פסוק ג:
הרעב, אכילת בשר בנים: ויקרא כו כט: "ואכלתם בשר בניכם ובשר בנתיכם תאכלו", בדברים כח, נג-נז: ואכלת פרי בטנך... תרע עינו באחיו... מבשר בניו אשר יאכל... תרע עינה באיש חיקה... ובבניה אשר תלד כי תאכלם בחסר כל בסתר במצור ובמצוק".
פסוק ג:
המחלות: בויקרא כו טז. "את השחפת ואת הקדחת" ובדברים כח כב: "יככה ה' בשחפת ובקדחת ובדלקת ובחרחר...", כז-כח: "יככה ה' בשחין מצרים... אשר לא תוכל להרפא, יככה ה' בשגעון ובעורון ובתמהון לבב", לה: "יככה ה' בשחין רע על הברכים... מכף רגלך ועד קדקדך", נט-סא: "והפלא ה' את מכתך ואת מכות זרעך... והשיב בכך את כל מדוה מצרים... גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתוב בספר התורה...", ועוד ועוד.
פסוק ג:
ג. בויקרא מסתיימות הקללות בחזרת העם בתשובה והתחדשות הברית אתו, ובדברים, ששם נאמרו התנחומים באריכות, הוקדשה להן פרשה מיוחדת (שם י, א-י).
פסוק ג:
ד. הקללות שבספר ויקרא נאמרו בפיסקאות מובדלות באופן בולט זו מזו (פסוקים טז-יז, יח-כ, כא-כב, כג-כו, כז-לט). ואם במשנה תורה, שגם שם מחריפות האזהרות בהדרגה ומגיעות לשיאן באיום בגלות, לא נאמר בכל זאת שבמקרה המרי המתמיד תבואנה המכות בזו אחר זו, הרי זה יכול להתפרש רק בכך ששם סומכת התוכחה על ההכרזה שלפנינו בויקרא כו, שכאן נאמרו הדברים בגלוי, כפי שנזכר שם גם בפסוק המסיים את הברית שנכרתה בחורב. וכדאי להעיר, שגם הנביא עמוס (ד, ו-יא) מנבא את אזהרתו כתוכחה בת חמש פיסקאות, שכל אחת מהן מסיימת בחרוז: "ולא שבתם עדי נאם ה'" (פסוקים ו, ח-יא). החלוקה הזאת לחמשה היא, כנראה, על פי הדוגמא שלפנינו כאן.
פסוק ג:
במיוחד ראויה לתשומת לב העובדה, שאפשר על נקלה להוכיח, שהתוכחה כאן היתה לעיניו של הנביא יחזקאל, שמביא תכופות מלה במלה פסוקים מתוכה. נשוה נא קודם כל את הבטחותיו של יחזקאל לד, כה-ל, לברכות בויקרא כו, ד-יג:
פסוק ג:
יחזקאל לד / ויקרא כו
פסוק ג:
וכרתי להם ברית שלום והשבתי חיה רעה מן הארץ (כה). / ונתתי שלום בארץ – והשבתי חיה רעה מן הארץ (ו: השוה גם הושע ב כ, במדבר כה יב).
פסוק ג:
וישבו במדבר לבטח (כה). והיו על אדמתם לבטח (כז). / וישבתם לבטח בארצכם (ה).
פסוק ג:
וישבו לבטח ואין מחריד (כח). / ושכבתם ואין מחריד (ו).
פסוק ג:
והורדתי הגשם בעתו (כו). / ונתתי גשמיכם בעתם (ד).
פסוק ג:
ונתן עץ השדה את פריו והארץ תתן יבולה (כז). / ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו (ד).
פסוק ג:
בשברי את מטות עלם (כז). / ואשבור מטת עלכם (יג).
פסוק ג:
והצלתים מיד העובדים בהם (כז). / מהיות להם עבדים (יג).
פסוק ג:
ואני ה’ אהיה להם לאלהים (כד). / והייתי לכם לאלהים (יב).
פסוק ג:
אני ה’ אלהיהם (ל). / אני ה’ אלהיכם (יג).
פסוק ג:
והמה עמי (ל). / ואתם תהיו לי לעם (יב).
פסוק ג:
הרי רואים ברור, כיצד יחזקאל לוקח את ההבטחות מספר ויקרא ומתאים אותן אל הצאן שממשילן לישראל. ולכן מתחיל הוא בהבטחה: "והשבתי חיה רעה מן הארץ", מה שבשביל הצאן חשוב ביותר, ואילו בויקרא באות ברכות אחרות בראש. שיחזקאל לקח את הביטויים מתוך ספר ויקרא, יוצא גם מתוך העובדה שאצלו באו ה"חיות" פעמיים, קודם בדרך ציור, כרודפי החלשות (-הצאן), ואחרי כן כמכת מדינה (פסוק כח) של חיות ממש. במקום "וישבתם לבטח בארצכם" אומר יחזקאל ביחס אל הצאן: "וישבו במדבר לבטח", אמנם הוא חוזר ואומר להלן: "וחיו על אדמתם לבטח", "וישבו לבטח". אחר כך אינו משתמש במליצה זו של הצאן, באמרו "בשברי את מטות עלם" (פסוק כז).
פסוק ג:
הברכות שבספר ויקרא מרחפות לנגד רוח הנביא גם במאמרים אחרים והן שגורות בפיו:
פסוק ג:
יחזקאל / ויקרא כו
פסוק ג:
בחקתי לכו ואת משפטי שמרו ועשו אתם (כ יט). / אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם (ג).
פסוק ג:
ופניתי אליכם... והרביתי (לו, ט-י). / ופניתי אליכם... והרביתי אתכם (ט).
פסוק ג:
חרב תעבר בארץ (יד יז). / וחרב לא תעבר בארצכם (ו).
פסוק ג:
ונתתי את מקדשי בתוכם... משכני (לז, כו-כז). / ונתתי משכני בתוככם (יא).
פסוק ג:
אולם תכופות יותר מאשר בברכות, משתמש יחזקאל בציורי ההתראות שבספר ויקרא כו מלה במלה:
פסוק ג:
יחזקאל / ויקרא כו
פסוק ג:
הנני שובר מטה לחם... ואכלו לחם במשקל (ד טז, (ה טז, יד יג). / בשברי לכם מטה לחם... והשיבו לחמכם במשקל (כו).
פסוק ג:
ונמקו בעונם (ד יז, ועוד). / ימקו בעונם (לט).
פסוק ג:
ושלחתי... וחיה רעה ושכלך (ה יז (יד טו)). / והשלחתי... חית השדה ושכלה אתכם (כב).
פסוק ג:
והכרתי... ובהמה (יד: יג, יז). / והכריתה את בהמתכם (כב).
פסוק ג:
אני מביא עליכם חרב (ו ג (ה יז, יד יז, לג ב)). / והבאתי עליכם חרב (כה).
פסוק ג:
ואבדתי במותיכם ונשמו מזבחותיכם ונשברו חמניכם ונתתי את פגרי... לפני גלוליהם (ו, ג-ה). / והשמדתי את במותיכם והכרתי את חמניכם ונתתי את פגריכם על פגרי גלוליכם (ל).
פסוק ג:
העים תחרבנה והבמות תישמנה (ו ו). / ונתתי את עריכם חרבה והשמותי את מקדשיכם (לא).
פסוק ג:
מעלו אשר מעל בי (יז כ). / במעלם אשר מעלו בי (מ).
פסוק ג:
יען וביען (יג י). / יען וביען (מג).
פסוק ג:
וחקתי מאסו (כ כד). / ואם בחקתי תמאסו (טו).
פסוק ג:
ונתתי את הארץ שממה (לג כח (לה ד)). / והיתה ארצכם שממה (לג).
פסוק ג:
ונשבת גאון עזה (לג, כח (ז כד, כד כא)). / ושברתי את גאון עזכם (יט).
פסוק ג:
מארצות אויביהם (לט כז). / בארצות אויביהם (לו).
פסוק ג:
הפר את בריתו (יז טז (יח-יט)). / להפרכם את בריתי (טו).
פסוק ג:
על ההקבלות האלו יש להעיר:
פסוק ג:
א. על 'והכרתי... ובהמה', באודיסין (Einl. in A.T.S. 192) מעיר: כאן מושפע יחזקאל מן התורה, אותן ההתרעות של משלחת חיות השדה (אצל יחזקאל בתורת ביאור: "חיות רעות"), שתשמדנה את החיות הביתיות, קשורות ב- H זו בזו, ואילו יחזקאל הפריד ביניהן ועשה אותן לשתי התראות (ה יז, יד: יג, טו).
פסוק ג:
ב. קלוסטרמן (Pent. עמ' 381) רוצה לגרוס גם בתורה "על פני גלוליכם" במקום "על פגרי גלוליכם", וכמו ביחזקאל. אולם, מכיון שלמלה פגר יש בארמית הוראת "הַכְרֵת", משמש הצירוף "פגריכם על פגרי גלוליכם" משחק מלים קולע כזה, שמוכרחים להכיר בנכונות הביטוי שבתורה. בזמנו של יחזקאל לא היה שכיח עוד הביטוי "פגר" במובן "חורבה", ולכן שינה אותו הנביא.
פסוק ג:
ג. התורה אינה משתמשת במלה "במות" לכינוי מקומות קדושים (אלא על מקומות פולחן עבודה זרה), לכן נאמר בה "והשמותי את מקדשיכם", משא"כ ביחזקאל.
פסוק ג:
קלוסטרמאן (שם עמ' 380) מעיר במיוחד על דבר זה: התוכחה השניה של יחזקאל בפרק ו ב ואילך, יש לה צורה של נבואת איום על ההרים והעמקים של ישראל, כמקומות עבודה זרה, ואילו התוכחה בויקרא כו פונה אל ישראל עצמו. ואם אנו מוצאים שיחזקאל משתמש באותם הביטויים, שנאמרו בויקרא כו, שמלכתחילה היו לקוחים כדי להטיף אותם לבני אדם וזקוקים לשינויים כדי להתאים אותם אל מקומות עבודה זרה, הרי זו הוכחה שיחזקאל הוא המחקה וסמכותו הנעלה של ספר ויקרא היא שקבעה את ביטוייו לעומת הצורה השונה שהיתה צריכה לבוא בשל שינוי הרעיון. אגב: להלן, בסוף פרק זה, יוכח באופן בהיר, שליחזקאל היו ידועים לא רק H, אלא גם החלקים האחרים של PC וגם השתמש בהם.
פסוק ג:
רוב המבקרים האחרונים (וולהאוזן, Prolegomeno, מהדורה ד, 392, סמנד, EZ עמ' XXVII ואחרים) מייחסים את פרק כו שבספר ויקרא לתקופת גלות בבל או לתקופה שאחריה. אולם לראיותיהם העיקריות, שהם מביאים מתוך הודעה על הגלות ותוצאותיה המרות, יש ערך רק בעיני אלה, החושבים שאי אפשר היה לנבא בזמנו של משה רבנו או בזמן קדום אחר, כשמדינת ישראל היתה עומדת עדיין על תילה במלוא פריחתה, על הגלות עם כל מאורעות האימים הכרוכים בה.
פסוק ג:
לעומת הפקפקנים האלה יש להעיר על דברים אלה: לחוקי חמורבי, כמו, להבדיל, לחוקי התורה, נלווה נאום התראה, שמבטיח למקיים המצוות אושר וברכה, ומקלל את מפירי החוק בדברים חריפים. והנה אנו מביאים כאן פסוקים אחדים מתוך אותו נאום ההתראה (לפי תרגומו של ווינקלר):
פסוק ג:
אם אותו הנשיא ישמע אל דברי אשר רשמתי בכתובת שלי... יאריך שמש את ימי מלכותו, על נתיניו ימשול בצדק... ואם אותו הנשיא לא ישמע אל דברי, ובתוכחתי ימאס ואת קללת אלהים לא יירא, ויפר את החוק שנתתי... אותו האיש, אם מלך אם אדון, פאטֶזי או אזרח, יהי שמו מה שיהיה, האל הגדול... ימנע ממנו את זיו מלכותו, ישבור את שרביטו ויקלל את מזלו. האל בל, החורץ את הגורל... יתן לו שנות שלטון של אנחות, ימי שני חיים מעטים, שנות רעבון, חושך בלי אור, מות בעינים פקוחות ייחרץ כגורלו, חורבן עיר הבירה שלו, גלות נתיניו... בלתיס האם הגדולה... תקטרג עליו בפני מלך בל ויתן בפיו קללת חורבן ארצו, השמדת עמו, שפיכת חייו כמים. אֶאָ, הנסיך הגדול, יכלא את נהרותיו במעיניהם, לא יצמיח בארצו את התבואה... הדד, אל הפריון, יעצור את מטר השמים ושטף המים במעינות, יחריב את ארצו ברעב ובחוסר כל... איסתר, אלת המלחמה והקרב... ידכא את אנשי מלחמתו... ויתן אותו ביד אויביו ויוליכנו שבוי לארץ אויביו... נין כַּרַך... יביא עליו חליים רעים, קדחת ממארת, פצעים קשים, אשר לא יוכלו להרפא... עד שיהרסו את חייו... האלים הגדולים של השמים והארץ... יביאו על ארצו, על נתיניו וצבאותיו קללות ופורעניות, פי בל יקללנו קללה נמרצת אשר לא ישיב אותה, ושתפגע בו מיד.
פסוק ג:
כך כתב חמורבי כמה מאות שנים לפני זמנו של משה רבינו. יעמידו נא את האזהרות האלו מול ההתראות והקללות שבויקרא כו ובדברים כח, וישאלו את עצמם, אם יש טעם מכריע להתנגד לדעה שמשה רבינו רשם את הפסוקים האלה, מלבד הנימוק היחידי, שהוא חשוב אמנם לגבי הכופרים בנבואה, שקללותיו של משה רבינו נתקיימו בעליל בעם ישראל.
פסוק ג:
ג. מאמר התנאי, הדורש משמעת וקיום מצוות ה', מחלק את צוויי התורה לשני סוגים: "חוקות" ו"מצוות". להלן באזהרות נזכרים עוד "משפטים", ובמקומות אחרים גם "עדות" ו"תורות". ובכן, צריך להבין את המלה "מצוות" כשם כולל של כל הצווים. ומה שנאמר במיוחד "הליכה בחוקות", פירושו לפי הספרא: "היות עמלים בתורה", אם תראו בתורה את היסוד אשר עליו עליכם ללכת תמיד ותהיו עמלים לחקור את היסוד הזה, שהוא חייכם, להכירו ולהבינו על בוריו. "ואת מצותי תשמרו וגו'". עשיית המצוות בשמירה מעולה וזהירות. התוצאה תהיה:
פסוק ד:
ברכה ראשונה: פוריות הארץ
פסוק ד:
ד-ה. "גשמיכם". כל מיני גשמים: יורה ומלקוש (דברים יא יד). ריבוי הגשמים וגשמים בעתם אינם רק תנאי לפוריות הארץ, אלא גם כפי שמעיר הרמב"ן: "יהיה האויר זך וטוב והמעינות והנהרות טובים ויהיה זה סבת בריאות לגופים".
פסוק ה:
"והשיג וגו'"... הדיש יימשך עד הבציר, והבציר עד הזריעה.
פסוק ה:
"לחמכם לשובע". לדעת חז"ל זאת היא ברכה חדשה, שהאוכל יתברך במעיהם ויועיל להתפתחות האדם, השוה שמות כג כה.
פסוק ה:
"וישבתם לבטח". לא תצטרכו לנוד מארצכם מחמת מחסור, ראה לעיל כה יח.
פסוק ה:
ברכה שניה: שלום בארץ
פסוק ו:
ו. "שלום בארץ". השלום בפנים הארץ שבא בשל השפע הכלכלי.
פסוק ו:
"ושכבתם". תוכלו לישון במנוחה, לא יפריעו בני עוולה את שנתכם.
פסוק ו:
"חיה רעה", אף חיות רעות לא ישביתו את שלוכמם (השוה איוב ה כג), משום שלא יזיקו, שהפראות תעבור מן הארץ (יחזקאל לד כה). שד"ל: בגלל השלום יישארו התושבים במקומם והחיות הרעות לא יתפרצו (השוה רמב"ן).
פסוק ו:
"וחרב לא תעבור". לא יעברו קלגסים בארץ (השוה מלכים-ב כג, כט).
פסוק ו:
ברכה שלישית: נצחון על אויבים מבחוץ
פסוק ז:
ז-ח. "ורדפתם". לכשיעיז אויב לתקוף אתכם, תנצחו אותו בקלות.
פסוק ז:
"ונפלו... לחרב". יפלו בחרב (השוה שמות כא יח).
פסוק ח:
"חמשה מאה וגו'". אמנם, היחס המספרי אינו שוה, אולם כאשר ירבה מספרכם כן יכול להתרבות גם עודף יחס העצמה של אויביכם.
פסוק ח:
"ונפלו אויביכם". בחזרה זו נאמר לנו, שלמרות עודף כוחות כה גדול, יפלו אויביכם לפניכם, ולא רק שינוסו מפניכם.
פסוק ח:
ברכה רביעית: השגחתו הפרטית של ה', ריבוי העם יחד עם פריחה כלכלית
פסוק ט:
ט-י. "ופניתי אליכם". ביטוי להשגחה הפרטית מצד ה', שעל ידה אין עם ישראל תלוי בחוקות הטבע הרגילות, אלא יבורך בדרך על טבעית מה'.
פסוק ט:
"והפריתי... והרביתי". הברכה הראשונה מכוונת לפריו, לריבוי הבנים, והברכה השניה לתמותה מועטת, כך שמספר בני העם ילך ויגדל (אולם ראה ויזל).
פסוק ט:
"והקימתי וגו'". אני אקיים את הבטחות הברית, כך שעל אף ריבוי האוכלוסיה לא תלקה האמידות של היחידים.
פסוק י:
"ואכלתם ישן", (השוה לעיל כה כב). זה יבוא על ידי פריון מיוחד היוצא מן הגדר הרגיל של האדמה (פסוק זה אין מקומו, איפוא, אחרי פסוק ה, כפי שסובר בינץ', שכן שם מדבר הכתוב על פריון טבעי). "ישן". מן השנה שעברה: "נושן". מן השנה שלפני הקודמת (בבא בתרא צח. השוה גם שם צא:). ברכה זו כוללת גם קיום הפירות ואיכותם הטובה.
פסוק יא:
ברכה חמישית: השראת השכינה בישראל
פסוק יא:
יא-יב. הבשורה הנעלה ביותר היא, ששכינת ה' תשרה בתוך ישראל (השוה דברי הכוזרי המובאים בסוף מבוא לקרבנות).
פסוק יא:
"ונתתי משכני". היא ההשגחה האלהית הגלויה שקובעת את גורל ישראל.
פסוק יא:
"ולא תגעל נפשי". הרמב"ן מתקשה בפסוק זה: "שיאמר הקב"ה כי בשמרנו כל המצוות ועשותנו רצונו לא ימאס אותנו בגעול נפשו וכן בעברנו על בריתו... אמר לא מאסתים ולא געלתים". (לקמן פסוק מד). אולם כבר העיר ויזל אל נכון, שפסוק מד סותר, לכאורה, גם את פסוק ל ("וגעלה נפשי אתכם"), ולכן יש להניח שיש דרגות שונות של גיעול. בשכון קדוש ישראל בתוכנו, הדרישות מבני ישראל הן חמורות יותר, והפגיעה הקלה ביותר יכולה לגרום התרחקות השכינה מאתנו (השוה יהושע כד יט), וכאן ניתנה ההבטחה (לפי מאמר חז"ל (שבת קד. "הבא לטהר מסייעין אותו"), שאם נחליט בהחלטה גמורה ללכת בדרכיו, ישמרנו ה' מעוונות העלולים לגרום להסתלקות השכינה.
פסוק יב:
"והתהלכתי וגו'". בעוד ש"הלך" מציין הליכה בכון למטרה מסויימת, הרי משמעות "התהלך" היא הליכה לכאן ולכאן, כשמשתהים פה ושם, כדי להתבונן בדברים שפוגשים בדרך. ובאופן ציורי מובטח לנו כאן, כי כביכול יעבור בתוכנו ממקום למקום וישגיח על מעשינו שימצאו חן בעיניו, ושיתגלה לנו פעם כאן פעם כאן.
פסוק יב:
"והייתי לכם לאלהים". ואראה לכם תמיד בנפלאותי.
פסוק יב:
"ואתם תהיו לי לעם". אתם תצטיינו בין העמים.
פסוק יג:
יג. סיום הפרק בא להגיד, כי ה', שכבר התגלה לעם ישראל כעושה נפלאות, הוא האלהים שנותן ברכות אלו שיש להאמין בהן.
פסוק יג:
"ואשבור". לא בלבד שהסירותי מכם את עול המצרים (השוה בראשית כז מ), אלא אף שברתי אותו עד שלא יכולו שוב להטילו עליכם.
פסוק יג:
"מטת". אלה הם מוטות העול שמימין ומשמאל מסביב לצואר מוחזקות בחבל: בספרא הם נקראים בשם: "סמלונים" (ראה ערוך ערך "עול"). "מטת עלכם" כולל גם את העול עצמו, השוה ספרא: "שובר את העול ומקצץ הסמלונים".
פסוק יג:
"קוממיות". מלה שאין לה חבר, תואר-הפועל (משורש "קום"), זקופים, כבני חורין.
פסוק יד:
יד-טו. לפי הספרא יש כאן רשימה של שבע דרגות מרידה בה' וחוקיו, שבהן הולכים ויורדים מדחי אל דחי. דרגה א: אינכם שומעים בקולי, כלומר: אינכם לומדים את מצוות ה'. והואיל וחוקי ה' אינם מובנים אלא בעזרת פירוש החכמים על פי המסורה, הרי הדרגה הראשונה של הבגידה היא "אם לא תשמעו למדרש חכמים". שאין רוצים לשמוע את ביאורי חכמינו וסבורים שמספיק לקרוא את התורה שבכתב ואין צורך להתייגע בתורה שבעל פה. דרגה ב: "ולא תעשו וגו'". מי שאינו לומד, יחדל גם עד מהרה לקיים במעשה את המצוות. דרגה ג: "ואם בחקתי תמאסו". לא די להם שמתרשלים בקיום המצוות, אלא הן נבזות בעיניהם ו"מואס באחרים", מבזים אחרים שמקיימין את המצוות בחיים. דרגה ד: "משפטי תגעל נפשכם". מתעבים את המשפטים, אלה הדינים והמידות, שעל פיהם מסיקים מתוך הכתובים את הפסק לקיום מעשי של המצוות (השוה ספרי: "מבוא למדרשי הלכה" עמוד 4, הערה 4). הבחילה בשיטת לימוד זו באה לידי ביטוי בשנאה לנושאי תורה זו, "שונא את החכמים". דרגה ה: "לבלתי עשות". משתדלים למנוע את מעשי המצוות ("בלת" - השמיד, "לבלתי עשות": לבטל את עשיית המצוות). דרגה ו: "את כל מצותי". "לבלתי" מוסב גם אל "מצותי". אין מחשיבין את המצוות כמצוות ה', "כופר במצוות שנמרו בסיני". דרגה ז: "להפרכם את בריתי", פורקים עול לגמרי, כופרים במציאות ה' ("כופר בעיקר"), ובכך מתפרקת לגמרי הברית שבין ה' לבין בני אדם ("הַפְרְכֶם" הפעיל מן "פרר", במקום "הַפֶרְכֶם"). – פירוש זה של הספרא מתאשר על ידי הנסיון.
פסוק טז:
טז-יז. ראב"ע (בביאורו לפסוק יג) מעיר: "וריקי מוח אמרו, כי הקללות רבות מהברכות, ולא אמרו אמת, רק נאמרו הברכות לכלל, ונאמרו בקללות פרטים לירא ולהפחיד השומעים". מלבד זה יש לברכות יתרון על הקללות, משום שהללו באות בבת אחת, אם יקיימו את המצוות, ואילו הקללות באות אחת אחת, החל בקלות שבהן, כדי להחזיר את העם למוטב ורק אם מוסיפים לחטוא הן מתגברות עד הדרגה הגבוהה ביותר.
פסוק טז:
בצדק רומז ויזל על יחזקאל יד כא, שם נחלקו הפורענויות לארבעה סוגים: א. חרב, ב. רעב, ג. חיה רעה, ד. דבר. חרב האויב, היא הקללה על הפרת הברית, כפי שמבואר להלן בפסוק כה. עקב הברית הזאת נבחר עם ישראל מתוך כל העמים, סגולת ה', שכל האויבים אינם יכולים לנגוע בו לרעה בלי להיענש, ואם עם ישראל מפר את הברית, הוא נופל לפני חרב אויביו. הרעב בא בגלל חילול הארץ, שניתנה לעם בכדי שיתנהג בה בקדושה, ואם תנאי זה לא קויים, לא תתן הארץ את פריה. חיה רעה מתגברת על האדם, אם הוא שוכח את ייעודו ומאבד את צלם אלוקים, שהם נותנים לו את הזכות לשלוט בעולם החיות. ולבסוף בא הדבר על הארץ, אשר תושביה מורדים במעשיהם ברצונו של ה', ובשל אי ציותם הם נענשים, כאדם הראשון, במיתה. ארבע פורענויות אלו מובאות גם כאן חליפות, כפי שהן באות והולכות ומחריפות.
פסוק טז:
"זאת", כלומר: לפי מעשיכם, "מידה כנגד מידה" (משנת סוטה, א, ז-ט). בראשונה תבוא "בהלה" (יחזקאל כו כא, "בלהות"), אלו הן המחלות המבשרות את המוות ("דבר"), משום שלא שמעו בקול ה'.
פסוק טז:
"שחפת" (דברים כח כב), דומה ל- سحاف בערבית.
פסוק טז:
"ואת הקדחת", (שם שם).
פסוק טז:
"מכלות עינים ומדיבות נפש". אותו הביטוי בדברים כח סה ובשמואל-א ב, לג. הן מרמזות על היאוש מלהתרפאות ממחלות אלו. ההתראה השניה מאיימת ברעב הבא מחמת התפרצויות אויבים, השוה שופטים ו, ג-ד.
פסוק טז:
"לריק" – לחינם, ללא תועלת.
פסוק יז:
"ונתתי פני". כמו לעיל יז י, כ: ג, ו.
פסוק יז:
"ונגפתם וגו'". מכה זו חזקה יותר מאשר העדר ה' בקרבכם בלבד (במדבר יד מב).
פסוק יז:
"ונסתם וגו'". גם להלן פסוקים לו-לז, מתואר מורך הלב באופן זה, ובצורה שונה בספר דברים כח כה.
פסוק יח:
יח-כ. האיום השני: רעב. "עד אלה", "עד ועד בכלל", עד שפורענויות אלו באו, כלומר: על אף העונשים האלה. בפסוקים כג וכז כתוב "באלה", "בזאת".
פסוק יח:
"ליסרה" שם-פועל של פיעל עם סיומת ה (איוולד 238 d, גזניוס 52 p).
פסוק יח:
"שבע", יש מבינים מספר זה ככתבו, באשר חושבים למצוא בכל קבוצת עונשים שבע פורענויות בדיוק, כשם שמצאנו לעיל, לפי הספרא, שבע דרגות של מרידה בה', בפסוקים יד-טו, השוה רש״י ו-241 Bertheau, sieben Gruppen. אולם יותר פשוט לבאר את המלה, לפי רוב הפרשנים, שהיא מציינת מספר לא מסויים, כפול ומכופל, כמו ישעיה ד א, תהלים עט יב, ועוד.
פסוק יט:
"גאון עזכם". גבורת העם נובעת משפע הפריון, יחזקאל לג כח. מתגאים בו כאשר הוא ישנו ונכלמים כשאיננו, ירמיהו יד יג. ביחזקאל כד כא צוין המקדש כ"גאון עוזכם".
פסוק יט:
"שמיכם כברזל", ההפך במשנה תורה כח כג, השוה ספרא ורש"י.
פסוק יט:
"נחשה", בסגנון פיוטי במקום נחושת.
פסוק כ:
"עץ הארץ", מתחלף ב"עץ השדה", כמו "חית הארץ" ב"חית השדה". השומרוני, לפי שיטתו להתאים את הנוסחאות, מתקן גם כאן "עץ השדה", כמו בפסוק ד.
פסוק כא:
כא-כב. האיום השלישי: חיות רעות. "קרי". מן "קרה" – פגע, התיצב לנגד. "הלך קרי עם פלוני" - המרה את פי פלוני, ניגודו: "הלך אחרי פלוני". ביטוי זה נמצא רק כאן. לפי ספרא פירוש "קרי" – ארעי, מקרי. ובספרא: "אתם עשיתם את דיני ארעי בעולם (לא כאילו באו מידי) אף אני אעשה אתכם ארעי בעולם". לא יהיה לכם קיום יציב. גם יונתן מתרגם: "בארעי": ואילו אונקלוס מתרגם: "בקשיו" - בקושי, בעקשנות. כנראה, שהוא גוזרו מן "קרר" - היות קר, קפוי, מוצק.
פסוק כב:
"והשלחתי". ההפעיל משמש לציון פתוח חרצובותיהן של החיות, שמות ח יז.
פסוק כב:
"חית השדה". דרכה להתפרץ למקומות ישוב.
פסוק כב:
"ושכלה", על ידי הריגת הילדים, "והמעיטה" גם את הגדולים.
פסוק כב:
"ונשמו". יפחדו מאימת החיות הרעות ללכת בדרכים. רש"י מוצא גם כאן רמז לשבעה עונשין.
פסוק כג:
כג-כו. האיום הרביעי: חרב האויב, שיהיו אנוסים להכנע לה בלחץ הדבר והרעב. "לא תוסרו" - לא תקבלו מוסר, "לי", ממני, כמו בראשית יד יט, שמות יב טז.
פסוק כה:
"נוקמת נקם ברית". הביטוי לקוח מתוך הרגלי החיים, שלפיהם אוחזים כנגד מפירי ברית באמצעים חמורים ביותר, כפי שמסופר במעשה נבוכדנצר וצדקיהו (מלכים-ב כה, ו-ז), השוה יחזקאל יז יא ואילך. ספרא המכנה את סימוי העינים של צדקיהו, נקם שאינו בברית, הריהו רוצה לומר בזה, שעונש זה אינו מתאים למשפט התורה, עיין רש"י ביחזקאל כג כד (השוה גם "קרבן אהרן" ומלבי"ם, שרוצים להגיה בספרא).
פסוק כה:
"ברית". כלומר: הברית שנכרתה בסיני.
פסוק כה:
"אל עריכם". נסים אל הערים מפני האויב (ירמיהו ד ה).
פסוק כה:
"דבר". זה מכריח אותם להוציא את המתים החוצה, ושם נופלים הם בידי האויב (ספרא).
פסוק כו:
"מטה לחם". כל מיני מזונות הסועדים את הלב: בראשית יח ה, שופטים יט ה, תהלים קד טו (השוה גם ישעיהו ג א).
פסוק כו:
"בתנור אחד". מתוך מחסור בעצים (ספרא).
פסוק כו:
"במשקל". הלחם יתפורר לפיתים, כתוצאה מן הרקבון שבתבואה ומשום שאינו אפוי כראוי, וישיבו אותו לנשים לפי משקל (ספרא: "פת נפולת", השוה בבא בתרא צג: "פת ניפולין").
פסוק כו:
"ולא תשבעו". ההפך של "ואכלתם.. לשבע" לעיל פסוק ה. עיין רש"י. לפי יחזקאל ד טז, שכפי שיש לשער התכוין בנבואתו אל הפסקה שלפנינו, פירוש "במשקל" הלחם יהיה מועט, עד שיהיה צורך לשקול אותו בצמצום. כך מבארים הרשב"ם, הראב"ע ואחרים. אולם הפיסקה "והשיבו... במשקל" מסייעת לפירוש הספרא, שכן הוספתו של הרשב"ם: "כי במשקל הביאוהו לתנור ובמשקל השיבוהו", אינה מתאימה לסגנון הלשון. גם ביאורו של ארליד, ש"והשיבו" מכוון לחלוקה בבית, אינו מדוייק. ובכן לא התכוון יחזקאל לבאר את דברי התורה, אלא השתמש כאן כבהרבה מקומות אחרים (השוה יחזקאל כד ו: "לנתחיה" לויקרא א ו, שם שם ז, לויקרא יז יג) בביטויים לקוחים מן התורה במובן שונה מכפי שהם משתמשים במקורם. כאן אפשר להיווכח, שיחזקאל הוא המעתיק, כי גם הביטוי באותו פסוק: "ומים במשורה" לקוח מתוך ויקרא יט לה.
פסוק כז:
כז-כח. האיום החמישי, אבדן גמור של המדינה, חורבן המקדש ופיזור העם, מכיל לפי ספירת קדמוננו שלוש פעמים שבע פורענויות, וכך מכילה התוכחה של ויקרא שבע פעמים שבע, כלומר תשע וארבעים פורענויות.
פסוק כז:
בתוכחה שבמשנה תורה מונים המדרשים את המספר הכפול, היינו תשעים ושמונה קללות, השוה רש"י לדברים כט יב, ותנחומא מהדורת בובר נצבים, פרשה ב. מספרים אלה קובע חזקיה בן ר' חייא. לפי זה מקור הספירה הוא מתקופת התנאים.
פסוק כח:
כח. "חמת קרי", החימה שבקרי, כלומר שבעונש, יתגשם מיד ברעב האיום, בזמן המצור, שינתק את כל הקשרים המשפחתיים (השוה מלכים-ב ו כח-כט, איכה ב כ, ד י, יוספוס, מלחמת היהודים ו ג ד). יחזקאל ה י מגדיל עוד את מידת הצרות, באמרו, כי הבנים יאכלו את בשר אבותיהם. דברים כח, נג-נז וירמיהו יט ט מרחיבים עוד את האיומים האלה.
פסוק ל:
ל. העונש השני באיום חמישי זה מביא את חורבן מקומות הפולחן, וראשית כל את הבלתי חוקיים, והם הבמות, שקצתם הקודשו לעבודת אלילים (השוה במדבר לג נב), וקצתם הוקמו בניגוד לאיסור (ראה דברים יב ח), אחרי-כן ייחרבו החמנים, עמוד החמה שהועלו על מזבחות הבעל (דברי הימים ב לד ד).
פסוק ל:
"פגרי גלוליכם". פגרי תועבה, זה כינוי של גנאי ולעג לכל האלילים, דומה לכך בירמיהו טז יח: "בנבלת שקוציהם". אולם אפשר לבאר את המלה "פגרי", על פי "פגר" בארמית - "הרס", במובן "הריסות".
פסוק ל:
"גלולים". השוה "גללים" שבתלמוד. צואת בהמה.
פסוק ל:
"וגעלה נפשי". ההפך לפסוק יא, אבל משום שבא כשיא העונשין, הוא מציין בוודא את הגיעול החריף ביותר. והוא מוסב, כנראה, על אלה, השוכבים פגרים לפני האלילים ועמדו, איפוא, במריים עד נשימתם האחרונה.
פסוק לא:
לא. אחרי חורבן הערים יהיו לשמה גם המקדשים שנבנו כחוק. הם נקראים "מקדשיכם", ולא עוד "מקדשי" (כמו בפסוק ב), משום שה' הרחיק מתוכם את כבודו מזמן. לשון רבים, משום שהיו בהם חלקים שונים (כא כג).
פסוק לא:
"ולא אריח", כלומר: לא אקבל ברצון.
פסוק לא:
בספרא: "מקדשיכם" לרבות בתי כנסיות ובתי מדרשות. מכאן מסיק ר' יהודה (משנת מגילה כח.): "קדושתן אף כשהן שוממין". בצדק מעיר הירש, שהכתוב מתאר את המצב בזמן החורבן כך, שעבודת ה' ופולחן האלילים שימשו בו זה ליד זה: במות – בעל – עצבים ליד בתים מקודשים ועבודת קרבנות מתוקנת. מצב כזה גורם אדישות ומביא, כמובן, לידי חורבן המקומות הקדושים, שאינם מתאימים עוד לגמרי ליעודם.
פסוק לב:
לב. לא רק בדרך הטבע תשם הארץ מבלי יושביה, אלא הכל יכירו את אצבע ה' שארץ זו, שמלפנים היתה כה פוריה, הנה כעת נהייתה למדבר ולא תתן אף את היבול הרגיל לתושביה. ואף אם יש בהשגחה אלוהית זו נחמה לישראל, באשר אף לאויביו אין תקומה על האדמה הזאת, מכל מקום תהיה ארץ זו למופת והתראה לעמים, שאדמה שהיתה כגן עדן תחת שלטון ה', הפכה בגלל המרד בה' למדבר מעורר זועה (ראה דברים כט כא-כו).
פסוק לג:
לג. הגלות היא העונש הקשה ביותר שנועד לאומה. מנותקת מאדמת המולדת ונדחית אל הנכר, לא תוכל לחדש את נעוריה, בהקבצה לעם אחד ובמקום אחד, כי אם יתפזרו אבריה לארבע רוחות העולם, וכך ימשיך כל אחד בפני עצמו את חייו האומללים.
פסוק לג:
"והריקותי". חרבו של ה' תגרשם הרחק ממולדתם (יחזקאל ה: ב, יב, יב יד).
פסוק לג:
"והיתה". היא תישאר שממה, מאחר שבלעדיכם אינה יכולה לשגשג ומכם נמנעה השיבה אליה.
פסוק לג:
"ועריכם יהיו חרבה". הנושא נקבה והנשוא זכר, כמו בראשית מא כז. אותה צורה נמצאת גם בירמיהו יז ד: "ושמטתה ובך ומנחלתך", כוונת הדברים היא "ושמטת מנחלתך", כפי שכבר מבארים התרגום והמפרשים העבריים: "אתה תקיים שמיטה בנחלתך". פירוש "ובך" הוא: בעצמך (ולא רק "ידך", כמו בדברים טו ג), או באשמתך. בשבעים לירמיהו חסר התרגום. הוולגטה גורסת: "לבדך" (Sola), תרגומים יווניים אחרים גורסים לפני "מנחלתך": "ותמוך" (ταπεινωθήσῃ), מה שרומז על ויקרא כה כה, ויכול לשמש הוכחה כי "מוך" אינה מלה עברית מאוחרת. הצעת תיקונם של האחרונים (לפי גראף) לגרוס "יד" במקום "ובך" אינה נראית נכונה. הפסוק שאחר זה בירמיהו: "והעבדתיך את אויביך בארץ וגו'" משמש כאילו פירוש לפיסקה שלפנינו "ואתם בארצות אויביכם".
פסוק לד:
לד-לה. שני פסוקים אלה צריך לראות כמאמר מוסגר, כי פסוק לו הוא המשך לפסוק לג. האיום שהארץ תישם מזמין הזדמנות להכריז, בדרך אגב, ששממון זה ישמש ריצוי החוב לארץ, שנצטבר במשך מאות בשנים בהזניחם את קיום החוק.
פסוק לד:
"תרצה", מן רצה – היות מרוצה, וכאן פירושו: קבל חזרה, כמו נרצה (ישעיה מ ב) – נפרע, בהפעיל "הרצה" - שלם: בלשון התלמוד: מונה (כסף), השוה שבת כב. הארץ תקבל את שבתותיה ותשלם אותן לה' (השוה לעיל כה ב). לדעת "סדר עולם" היו שבעים שנות גלות בבל ריצוי כנגד שבעים שנות שמיטה ויובל, שבני ישראל לא שמרו בארצם – כמובא ברש"י כאן וליחזקאל ד, ד.
פסוק לה:
"השמה". שם הפועל של הופעל. הָ בסוף הוא סיומת בלא מפיק, כמו "מוקדה" לעיל ו ב.
פסוק לה:
"את אשר", השוה בראשית ל כט, דברים ט ז. הגלות באה בשל הזנחת שמיטות ויובלות, לפי רעיון שביסוד מצוה זו, שהוא כה חשוב בחיי הכלל והפרט, ולא עוד אלא שהזלזול בו מביא לידי מרד בה' (ראה לעיל כה א).
פסוק לו:
לו-לז. פסוקים אלה מתארים את מצב שארית ישראל שגלתה. "מרך" – רוך לבב, רפיון ידים. גם במשנה תורה (כח סה ואילך) מודגש במיוחד היאוש והרוגז בגלות. תחת השגחת ה' הרגיש ישראל את עצמו חזק אף נגד האויב החזק ביותר, ואילו בהיותו נעזב מה' הוא מפחד תמיד, ואין בו העוז לעמוד בפני האויב החלש ביותר.
פסוק לז:
"וכשלו איש באחיו". החמרת הקללה הקודמת. לא בלבד שיפלו באין רודף אלא אף איש באחיו ייכשלו.
פסוק לז:
"כמפני חרב", השוה גזניוס-קאוץ', מה' כז עמ' 118 הערה 1.
פסוק לז:
"תקומה". מעמד. לא תהינו לעמוד בפניהם בקומה זקופה, ההפך מ"קוממיות" (לעיל פסוק יג). במלים אלו עובר הכתוב אל גוף שני וממשיך בו.
פסוק לח:
לח-לט. "ואבדתם בגוים" רומז לדעת ר' עקיבא על עשרת השבטים, שאבדו בין הגויים.
פסוק לח:
"ואכלה וגו'". באשר ארץ האויבים תכלה אותם. במשנת סנהדרין י ג אומר ר' עקיבא: עשרת השבטים אינן עתידין לחזור, אולם ר' אליעזר חולק עליו.
פסוק לט:
"והנשארים בכם". השארית, אחרי שרובם יאבדו בארץ אויביהם, ואין זה אותו דבר שבפסוק לו, שמדבר על שארית הגולה כולה.
פסוק לט:
"ימקו וגו'". ביאור לפסוק זה נותן יחזקאל (לג י), שם מקונן ישראל: "פשעינו וחטאתינו עלינו, ובם אנחנו נמקים ואיך נחיה". החוטא שאינו מתעורר לתשובה, הולך ושוקע בעבירות עד שנאחז בטירוף, שאין לו מנוס מכליה, ושאחת היא לו, אם ירבה לחטוא עוד או לא. וכך הוא עובר מן העולם במובן המוסרי ונימוק, באשר יוסיף חטא על פשע. "מקק – מוק, מוג, המוס, המוג,: כמוהו תהלים קו מג, מזה: "וַיָמֹכּוּ".
פסוק לט:
"אתם ימקו". יש מפרשים שמוסב אל פניהם, ופירושו: "אשר נמצאים אתם", כלומר: כשמעשה אבותיהם בידיהם, הם נענשים גם בגלל עוונות אבותיהם. אולם פסקי הטעמים סותרים פירוש זה. על ענין זה דיברנו באריכות בפסוק "פוקד עון אבות" (שמות כ ה). לפי מה שביארנו שם, מוסבת המלה "אתם" על הבנים: יחד עם האבות ימקו גם הבנים. זהו עונש לאבות. לדעת ראב"ע קשור "אתם" ל"עונם", כלומר: עוונות האבות מקשרים לעונותיהם הם ושניהם יחד גורמים את עונשם.
פסוק מ:
מ-מב. דעתנו כדעת ויזל, כי "והתודו" זוהי מצוה, כמו במדבר ה ז. בניגוד לאמור על אל שהקשו את ערפם: "ימקו בעונם", קורא הכתוב כאן אל אותם העשויים לקבל תוכחה: "והתודו וגו'". ווידוי כזה התוודה דניאל (ט ד ואילך), כן גם עזרא (ט ו ואילך), השוה גם נחמיה ט ו ואילך ותהלים קו ו.
פסוק מ:
"במעלם". משלים ל"עון": כלומר: העוון שעשו במעלם, השוה יחזקאל לט כג, דניאל ט ז, דברי הימים-א ט, א.
פסוק מ:
"ואף", גם זה שייך אל הווידוי, "אשר הלכו", מפני שהלכו בקרי.
פסוק מא:
"אף אני וגו'", גם אני עשיתי כך נגדם. הם יתוודו שעוונותיהם גרמו להם את העונש שהגיע להם.
פסוק מא:
"והבאתי אותם", אינו אלא המשך של "אני אלך" והוא חלק מן הווידוי. את הפסוק קשה להבין, משום שהאיום הקודם בפסוק לח חמור הרבה יותר. ואמנם השבעים גורסים: "והאבדתי" במקום "והבאתי" (ואולי מתכוון ב"והבאתי" לביטוי בלשון נקיה?, השוה לעיל כג ל. שם מדבר גם ה׳ בגוף ראשון, מה שלפי המבקרים האחרונים אפייני ל- H. ולמרות זאת מחליטים, כי חוק יום הכפורים מאוחר הוא!). לדעת הספרא: "זו מדה טובה לישראל... אני מעמיד נביאים עליהם ומחזירים אותם למוטב תחת כנפיי" ולא יתנום לאבדון. לפי זה יש, אולי, להשלים [במחשבה] בפסוק שלפנינו אחרי "והבאתי אתם" – "אלי", השוה צפניה ג כ. לדעת הרמב"ן: "הוא רמז, שהביאם אל הארץ ולא נכבשה לפניהם אבל היו להם צרים ואויבים שם". השוה נחמיה ט, לו-לז.
פסוק מא:
"או אז וגו'". לדעת אבן ג'נח (ספר השרשים, ערך "או") הוראת "או" כמו וא"ו החיבור, הוא מביא לראיה מויקרא ד כג, י טז, יט כ, במדבר טו ו, דברים יג ב. זה היה הביאור הפשוט ביותר, אם אך היתה הוראה זו של "או" ברורה למדי. פרשנים אחרונים מבארים "או אז" - "האם אז" (קנובל), "או (בלשון אחרת". דילמן, בינץ'). משמעו הפשוט ביותר הוא: "אם", השוה לעיל על ד כג (כך גם רש"י). המשך הפסוק הוא "וזכרתי" בפסוק הבא. לדעת הרמב״ן הוראת ״או אז״ – ״ואז״, כלומר: זה או זה, או עד הזמן שיכנע לבבם הערל, או עד הזמן שירצו את עוונם באורך הגלות״ (בהאריך גלותם זמן כה רב). הווידוי ("והתודו") הוא הפתיחה לתיקון הדרך, שלא יושלם אלא אחרי הכנעה גמורה, וריצוי העון בלב שלם, וצידוק הדין, שאז ישיגו את סליחת ה'.
פסוק מא:
"לבבם הערל". השוה דברים י טז, ל ו.
פסוק מא:
"ירצו את עונם". יקבלו את תשלומם, כלומר: עתידים ליתן את הדין (השוה ישעיהו מ ב).
פסוק מב:
"וזכרתי". ברית-אבות הזכיר גם משה רבינו בתחינתו בשמות לב יג, וגם בשורת הגאולה מעבדות מצרים קשורה בברית זו (שם ו, ג-ה).
פסוק מב:
"בריתי יעקב", (השוה ירמיהו לג כ: "בריתי היום"). בריתי - בריתו של יעקב. בסמיכות עשוי לבא כינוי הגוף גם בשם הראשון.
פסוק מב:
על הסדר ההפוך בשורת שמות האבות עמדו כבר הראשונים. הפירוש הפשוט ביותר הוא זה של בעל הטורים: "אני זוכר מאין באתם ומונה וממשמש היחס עד למעלה עד בן יעקב, בן יצחק, בן אברהם".
פסוק מב:
"והארץ אזכור". הארץ תתאבל, כביכול, כשתיעזב מבניה, לכן יזכור ה' את הארץ ויחזיר לה את בניה, השוה, לדוגמא, ישעיהו מט יז ואילך.
פסוק מג:
מג-מד. גם שני פסוקים אלה הם מאמר מוסגר, שבא להגיד, שההבטחה הקודמת, אינה יכולה להתקיים לפני הזמן המיועד מראש. כשם שלגאולה מעבדות מצרים נקבע שעבוד ארבע מאות שנה, כך נקבע זמן של שבעים שנה לגלות בבל, עד שנרצה עוונם. הארץ תיעזב מבניה עד שתרצה את שבתותיה (ירמיהו כה יא, דברי הימים-ב לו, כא). ואל ידחקו בני ישראל את הקץ לפני הזמן המיועד: ביחוד הואיל וה' לא מאס אותם גם בארץ גלותם, כדי להפר בריתו אתם, אלא תמיד נגלה עליהם כאלוהיהם.
פסוק מג:
"מהם". לא "על ידיהם", אלא "תתרוקן מהם".
פסוק מג:
"ותרץ". בקוניונקטיב, "כדי" שתרץ (דלמן).
פסוק מג:
"בָּהְשַמָה" - בְּהָשַמָה.
פסוק מג:
"יען וביען". הדגשה יתירה במקום "יען" בלבד. כעונש בגלל מרדם צריכים הם להיות מנודים זמן מסויים מן הארץ (השוה יחזקאל יג י, שם לו ג, "יען ביען". – לפי הספרא והראב"ע מוסב "יען" אל "במשפטי מאסו", "וביען" אל "ואת חקתי געלה נפשם". לפי זה הביטוי הדומה לו ביחזקאל יג י הוא בהחלט זכר לביטוי שבתורה. אולם השוה תרגום יונתן שם, ולפסוק לו ג, שגם שם הוא קושר את הבטוי לשתי הפסקאות.
פסוק מד:
"ואף גם זאת". מוסיף עוד סיבה לכך, שצריכים הם לסבול בגלות לפי הזמן שנקבע, היינו משום שאף בארץ אויביהם אינם נעזבים מה' כדי "לכלותם", אלא כדי להחזירם למוטב.
פסוק מד:
"לא מאסתים ולא געלתים", אף אם "במשפטי מאסו ואת חקתי געלה נפשם", לא גמלתי להם מידה כנגד מידה.
פסוק מה:
מה. פסוק זה ממשיך את ההבטחה שבפסוק מב. מלבד הבריתות עם האבות יזכור ה' עוד את הברית שכרת ה' עם אבותינו (בחורב), שהוציאם ממצרים והבטיח להיות להם לאלוהים (שמות יט, ה-ו – "ראשונים", כך נקרא גם הדור הראשון שנכנס לארץ, דברים יט יד (השוה ישעיהו סא ד).
פסוק מה:
"לעיני הגוים", מדגיש שה' קידש את שמו לעיני העמים ביציאת ישראל ממצרים. ואינו רוצה לחללו עתה על ידי הישארו בגלות (השוה יחזקאל כ: ט, מא). יש לשים לב לכך, שבשורות הנחמה מפסוק מב ואילך פונות תמיד אל ישראל בלשון נסתר ואילו בהתראות משמשת לשון נוכח. ייתכן, שזה מתכוון לרמוז, שהנחמות לא נאמרו אל אותם האנשים שנענשו, אלא אל "הנשארים" (פסוק לט).
פסוק מו:
מו. חתימה זו אינה מוסבת אל התוכחה בלבד, אלא גם אל כל החוקים שניתנו בסיני, הקודמים לה, ושבהם קשורים הדיבורים. חוקים אלה שניתנו בסיני נקראו גם "חקתי" ו"משפטי", לעיל כח יח. אבל השם "תורות" לא נזכר באלה, לכן צריך לייחס את הדיבור גם אל התורות, שניתנו בספר ויקרא (השוה פרקים ו-ז, יא מו, יב ז, יג נט, יד: לב, נד-נז, טו לב), אשר נמסרו כולם או קצתם עם החוקים שמסיני. וגם ראוי לתשומת לב, כי כשם שספר ויקרא מכיל עשר תורות (ראה ביאור לטו לב), כך מכילים החוקים והמשפטים, שניתנו עד כאן, עשר פרשיות. והם עשרת הפרקים, טז-כה, ועוד שני פסוקים (כו, א-ב). כל פרק מביא שורות של חוקים התלויים זה בזה. ואם מונים את הפרקים יח וכ כפרק אחד, משום שתוכנם אחד, הרי יש למנות את פרק כז כשורה העשירית. בהתאם לשילוש-"חוקים" "משפטים" ו"תורות", נחלקה גם האזהרה לשלוש פרשיות, הנפרדות זו מזו על ידי פ (פתוחות) וס (סתומות), ואלו הן: א. הברכות (פסוקים ג-יג), הנפרדות מן הקללות על ידי פ, ב. העונשין המוקדמים (פס' יד-כו), ג. העונשין החמורים ("חמת קרי"), שאחריהם באה התשובה (פס' כז-מה), שנבדלים מן הקודמים להם ב-ס. הפיסקה "בינו ובין בני ישראל" מתכוונת לברית אשר כרת ה' על ידי האזהרות עם בני ישראל. על זה רומזות גם המלים "אשר נתן", השוה בראשית יז ב: "ואתנה בריתי ביני ובינך. לפי זה נכללת ב"חוקים" גם "ברית עולם". השוה לעיל כד, ח-ט: "ברית עולם", "חק עולם", ובמדבר יח יט: "לחק עולם ברית מלח עולם".
פסוק מו:
בצדק אומר הרמב"ן (בביאורו לפסוק טז): "האלות האלה ירמזו לגלות הראשון, כי בבית הראשון היו כל דברי הברית הזאת הגלות והגאולה ממנו... כן התרה בהם וכן הגיע אליהם, אם כן דבר ה' ברור הוא שעל הגלות ההוא דבר הכתוב, ותסתכל עוד בענין הגאולה ממנו... בעלותם מבבל שלא שבו רק יהודה ובנימין... ושבו בדלות ועבודת מלכי פרס... אבל הברית שבמשנה תורה רמז לגלותנו זה ולגאולה שנגאל ממנו... והגאולה בברית ההיא השנית גאולה שלמה... אמר (דברים ל) והיה כי יבאו עליך... והבטיח והטיבך והרבך מאבותיך". שהתוכחה שלפנינו כאן בספר ויקרא, מדברת רק על גלות בבל, זה מרומז ברור בפסוקים לד ואילך ומג. והרמב"ן (שם) מביא הוכחות מפורטות, שהאיומים בדברים פרק כח קולעים בדיוק אל האסונות של הבית השני שבאו עלינו מידי הרומיים.
פסוק מו:
בין יחזקאל לת"כ
פסוק מו:
עם פרק כו שלפנינו הגיע לסיומו אותו חלק של התורה, אשר המבקרים האחרונים מסמנים אותו ב-H, כלומר: ספר הקדושה. הערנו כבר במבוא לפי"ז, שפרק יז בספר ויקרא נחשב על ידיהם שלא בצדק כחוק קדושה דווקא, ושיש לראותו כהוספה לאותו חלק של ספר ויקרא, שאנחנו קראנו אותו בשם "חוק הכהנים", משום שמשלים את חוקי הקרבנות וחוקי המאכלים והטומאות והטהרות. ומצד אחד יש לראות את ויקרא כז כהוספה אל ספר הקדושה, כפי שעוד נוכיח במפורט להלן במבוא לפרק זה. כאן יוכח עוד, כי אין מן הראוי להפריד את החלק השני של ספר ויקרא, ספר הקדושה (H), מן החלק הראשון, ספר הכהנים, אדרבה, שני חלקים אלו קשורים זה בזה ומהווים ספר אחיד. ראשית יש להזכיר שוב, מה שהבאנו כבר בפרקים הקודמים, כדי להוכיח את האחדות של Pg (Priesterlichen grundschrift)‎, עם H (Heiligkeitsgesetz)‎. השוה לעיל פתיחה לחוקי הקדושה, פתיחה לחוקי המועדים, ובפכ"ג בראשית קונטרס 'ממחרת השבת', ובביאור לכג לט. מלבד זה יש להעיר כדלקמן:
פסוק מו:
ספר הכהנים אי אפשר שהצטמצם רק בתחום דיני הפולחן ומלכות שמים (תיאוקרטיה). החטאות שעליהן נצטוה בויקרא ד: ב, יג, כז, להקריבן בשל "מצות ה' אשר לא תעשינה", לא ייתכן שמתכוונות רק לחוקי הפולחן, ביחוד יש להתחשב בזה, שבמקומות שמפרט את העבירות שבגללן יש להביא קרבנות, נזכרות גם עבירות נגד המוסר (ה: א, ד, כא-כב).
פסוק מו:
אין להכחיש, כי Pg מכיל גם את עשרת הדברות, שהרי אלו היו חרותות על לוחות העדות שבארון (שמות כה כא), והנה עשרת הדברות – החוק היסודי שנשמר בקודש הקדשים – מכילים בעיקר חוקים מוסריים, האם אפשר כי Pg לא הכניס בתוך ספרו חוקים כאלה? ואם הכניס אותם, היכן יש למוצאם, אם לא ב-H וביחוד בפרשיות יח-כ, וגם בפרשה כה של ספר ויקרא?
פסוק מו:
בסיפור על המבול של Pg נמצאת הפיסקה: "וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ, ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר בא לפני, כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ". הרי, לא מפני שמנעו מה' את קרבנותיו או הרסו את מקדשיו, הוחלט לפי Pg להשחית את בני האדם, אלא משום שהשחיתו דרכם ומילאו את הארץ חמס. וספר כזה לא היה מכיל חוקים מוסריים? ודווקא אותו החוק, שמטרתו הוא לעצור בעד חמס ועושק בין אדם לחברו (ויקרא יח-כ), יחסר בו?
פסוק מו:
Pg יודע רק עבדים שנקנו מנכרים או שהם "ילידי בית" של אלה (בראשית יז, יב-יג, שמות יב מד). וזה מתאים בדיוק עם H (ויקרא כב יא). שם כתוב שהעברים בל יהיו עבדים ורק מן הנכרים יכולים לקנות עבד (כה, מד-מה). לפי זה קדם דין זה לפיסקאות על "יליד בית" ו"מקנת כסף". וזה מוכיח שיש קשר בין Pg ו-H.
פסוק מו:
בביאורנו להלן פרק כז נביא הוכחה על הקשר שבין פרק זה ל-Pg. והנה פרק זה מזכיר תכופות את חוק היובל ש-H מביא אותו (פסוקים יז-יח, כא, כג) כך מרמז גם במדבר לו ד, שלפי דילמן ואחרים הוא חלק מן Pg, על שנת היובל.
פסוק מו:
עוד יש להעיר על הדמיון בשימוש הלשון המופיע לעינינו באופן שוה גם ב-Pg וגם ב-H. והוא ההישנות התכופה של פועל (או של מלה אחרת), המודגש במיוחד: תופעה, שעזרה לנו כבר לעיל כה ט לדרוש שפסוק זה, שהמבקרים החדשים ראו בו תוספת של זמן מאוחר, יוחזר למקומו המקורי ב-H הישנות כזו שהוכחנו לעיל ביחס ל-H. היא אפיינית ל-Pg דווקא גם בחלקים סיפוריים. והרי דוגמאות: בראשית יז, יא-יג, "ונמלתם את בשר ערלתכם... ובן שמנת ימים ימול... המול ימול יליד ביתך", שם כג, ט-יא: "ויתן לי את מערת... בכסף מלא יתננה לי... השדה נתתי לך והמערה אשר בו לך נתתיה לעיני בני עמי נתתיה". שם לה יב: "לך אתננה ולזרעך אחריך אתן את הארץ", שמות יב ח: "ואכלו את הבשר... ומצות על מרורים יאכלהו", שם פסוק יא: "וככה תאכלו אתו... ואכלתם אתו בחפזון".
פסוק מו:
על תופעה סגנונית אחרת כבר העירונו בביאור לפרק א פסוק ב, בתחילתו, והיא סידור המלה "כי" אחרי הנושא. גם סגולה מיוחדת זו משותפת היא ל-Pg ול-H גם יחד. היא נמצאת שמונה פעמים בויקרא פרקים א-ה (א ב. ב א. ד ב. ה: א, ד, טו, יז, כא): שנים עשר פעמים שם יב-יג, טו (יב ב. יג: ב, ט, יח, כט, לח, מ, מז. טו ב. טז: יט, כה): שנים עשר פעמים שם יט: כא-כב, כד-כה, (יט כ. כא ט. כב: יב-יד. כז כד. טו: יז, יט. כה: כו, כט. כז ב) ותשע פעמים בספר במדבר (ה, ו, יב, כ: ו, ב: ט, י: כז, ח: ל, ג-ד). על הרוב כתוב "כי" אחרי הנושאים: אשה, איש נפש, אדם (לג פעמים), שימוש לשון זה נמצא מלבד במלכים-א ח, לז (שלוש פעמים) ובישעיהו כח טו – בספר יחזקאל בלבד: ועל זה עוד להלן.
פסוק מו:
גם ההקבלות בין החוקים בספר הקדושה ובין חוקי חמורבי מעידות על העתיקות של הראשון. על זה העיר כבר ד. ה. מיללר בספרו ‎Die Gesetze Hammurabis und dia mosaische Gesetzgebung. Wien 1903. לפי חוקי חמורבי סעיף 60 על הגנן לטפל בנטעים שלו משך ארבע שנים ורק בשנה החמישית הוא רשאי למסרם להנאה, השוה ויקרא יט, כג-כה (מיללר שם עמ׳ 101). חמורבי סעיף 129 קובע את הדין: כי תימצא אשת איש שוכבת עם איש זר, יקשרו את שניהם ויזרקו אותם לתוך המים, אלא אם כן יחונן הבעל את אשתו, או המלך את עבדו (השוה: ווינקלר, Hammurabi עמוד כב הערה ה), השוה ויקרא כ י.
פסוק מו:
ולבסוף: הנביא יחזקאל הוא עד מובהק גם לעתיקותם של Pg ו-H וגם להשתייכותם זה לזה. כבר לעיל בפרשיות הבודדות של H הראינו, שאלה היו לנגד עיניו של הנביא (השוה לעיל: מבוא לחוקי הקדושה, מבוא לחוקי קדושה לכהנים, ביאור לכג מג, פתיחה לשמיטה ויובל, ובסוף הביאור לפי"ז). ברם, אפשר גם להוכיח בוודאות כי Pg היה נגד עיניו של יחזקאל וממנו שאב. השוה:
פסוק מו:
Pg / יחזקאל
פסוק מו:
רקיע (בראשית א ו). / רקיע (1) (א כב).
פסוק מו:
כל נפש חיה... אשר שרצו (שם א כא). / כל נפש חיה אשר ישרץ(2) (מז ט).
פסוק מו:
למינה... בדגת הים (שם א, כה-כו). / למינה... כדגת הים (מז י).
פסוק מו:
אדם... כדמותנו (שם א כו). / דמות כמראה אדם (א כו).
פסוק מו:
ולכל חית הארץ ולכל עוף השמים... לאכלה (שם א ל). / לחית הארץ ולעוף השמים נתתיך לאכלה (כט ה, השוה לג כז, לד ה, לט ד).
פסוק מו:
ביום הבראם (שם ה ב). / מיום הבראך (כח טו).
פסוק מו:
ותמלא הארץ חמס (שם ו יא). / מלאו את הארץ חמס (ח יז, השוה ז כג).
פסוק מו:
והקימותי את בריתי אתך שם ו יח). / והקימותי אני את בריתי אתך (טז סב).
פסוק מו:
כל צפור כל כנף (שם ז יד). / כל צפור כל כנף (יז כג).
פסוק מו:
חית הארץ ועל כל עוף השמים בכל אשר תרמש האדמה ובכל דגי הים (שם ט ב). / דגי הים ועוף השמים וחית השדה(3) וכל הרמש הרמש על האדמה וכל האדם אשר על פני האדמה (לח כ).
פסוק מו:
ונראתה הקשת בענן (שם ט יד). / כמראה הקשת אשר יהיה בענן (א כח).
פסוק מו:
במאוד מאוד (שם יז ב, שמות א ז). / במאוד מאוד (ט ט, טז יג).
פסוק מו:
והקימותי את בריתי... לברית עולם (שם יז ז). / והקימותי לך ברית עולם (טז ס).
פסוק מו:
בעצם היום הזה (שם יז כו, ועוד). / בעצם היום הזה (כד ב ועוד).
פסוק מו:
מקניהם וקנינם (שם לד כג). / עשה מקנה וקנין (לח יב (יג)).
פסוק מו:
ארץ מגוריהם (שם לו ז, ועוד). / מארץ מגוריהם(4) (כ לח).
פסוק מו:
ושמי ה' לא נודעתי להם... לכן אמור... אני ה' (שמות ו: ג, ו). / ואודע להם בארץ מצרים... אני ה'(5) (כ ה).
פסוק מו:
והוצאתי אתכם... והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אתה לאברהם ליצחק וליעקב (שם ו: ו, ח). / ביום ההוא נשאתי ידי להם להוציאם... ואביאם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אתה להם (לאבותיכם) (כ ו, כח מב).
פסוק מו:
וידעתם כי אני ה' (שם ו, ז, ועוד). / וידעתם כי אני ה' (כ לח, ועוד).
פסוק מו:
ונתתי אתה לכם מורשה (שם ו ח). / לנו היא נתנה הארץ למורשה (יא טו (כה י, לג כד)).
פסוק מו:
בנטתי ידי על מצרים (שם ז ה). / ונטיתי את ידי עליו (יד ט (יג, ועוד)).
פסוק מו:
נעליכם ברגליכם (שם יב יא). / ונעליכם ברגליכם (כד כג).
פסוק מו:
ובכל אלהי... אעשה שפטים (שם יב יב). / ועשיתי בך שפטים (ה י (כה יא ועוד)).
פסוק מו:
למשחית (שם יב יג). / למשחית (ה טז, ט ו).
פסוק מו:
בכל מושבותיכם (שם יב כ). / בכל מושבותיכם (ו ו (יד ועוד)).
פסוק מו:
בן נכר... ערל (שם יב: מג, מח). / בן נכר ערל (מד ט).
פסוק מו:
תורה אחת יהיה לאזרח ולגר הגר בתוככם (שם יב מט). / ולהגרים הגרים בתוככם... והיו לכם כאזרח (מז כב).
פסוק מו:
ושכנתי בתוכם (שם כה ח). / ושכנתי בתוכם (מג ט).
פסוק מו:
ושש... תחשים (שם כה, ד-ה). / תחש... בשש (טז י).
פסוק מו:
הכרובים... סוככים (שם כה כ). / כרוב הסוכך (כח טז (יד)).
פסוק מו:
חוברות אשה אל אחותה (שם כו ג). / חוברות אשה אל אחותה (א ט).
פסוק מו:
אודם פטדה וברקת... נפך ספיר ויהלום... תרשיש ושהם וישפה (שם כח: יז-יח, כ). / אודם פטדה ויהלום תרשיש שוהם וישפה ספיר נופך וברקת (כח יג).
פסוק מו:
עשרים גרה השקל (שם ל יג). / והשקל עשרים גרה (מה יב).
פסוק מו:
את שבתותי... אות הוא בינו וביניכם... לדעת כי אני ה' מקדשכם (שם לא יג). / את שבתותי נתתי להם להיות לאות ביני וביניהם לדעת כי אני ה' מקדשם (כ יב).
פסוק מו:
וכבוד ה' מלא את המשכן (שם מ לד). / מלא כבוד ה' הבית (מג ה).
פסוק מו:
דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם (ויקרא א ב ועוד). / דבר אל בית ישראל... ואמרת אליהם (כ כז (יד ד)).
פסוק מו:
לנתחיה (שם א ו). ריח נחוח ל' (שם א ט, ועוד). ועשה מאחת מהנה (שם ד ב (ה ד)). / לנתחיה לנתחיה (כד ו). ריח ניחוח ל' (ו יג (טז יט)). ועשה אח מאחד מאלה (יח י).
פסוק מו:
ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו ונתן (שם ד כה). / ולקח הכהן מדם החטאת ונתן (מה יט).
פסוק מו:
נפש כי תמעול מעל וחטאה (שם ה טו). / ארץ כי תחטא לי למעול מעל (יד יג).
פסוק מו:
יעשה לכל מלאכה (שם ז כד) / לא יעשה למלאכה (טו ה).
פסוק מו:
אקדש... אכבד (שם י ג). / ונכבדתי... ונקדשתי (כח כב).
פסוק מו:
יין ושכר אל תשת (שם י ט). / ויין לא ישתו (מד כא).
פסוק מו:
ולהבדיל בין הקדש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור (שם י י). / בין קדש לחול לא הבדילו ובין הטמא לטהור לא הודיעו (כב כו (מב כ, מד כג)).
פסוק מו:
ולא תטמאו את נפשותיכם (שם יא מד, ועוד). / נפשי לא מטמאה (ד יד).
פסוק מו:
ועל שפם יעטה (שם יג מה). / ולא תעטה עם שפם (כד יז (כב)).
פסוק מו:
אשר תשיג ידו (שם יד כב). / כאשר תשיג ידו (מו ז).
פסוק מו:
ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר (שם יד מה). / ובתי חמדתך יתצו ואבניך ועציך ועפריך (כו יב).
פסוק מו:
בד... ילבש (שם טז ד (לב)). / לבוש הבדים (י ב ז).
פסוק מו:
מלא המחתה גחלי אש... ומלא חפניו (שם טז יב). / ומלא חפנך גחלי אש (י ב).
פסוק מו:
יהיה קדש לא יחליפנו ולא ימיר (שם כז, ט-י). / ולא ימכרו ממנו ולא ימיר... כי קדש (מח יד).
פסוק מו:
אשר יעבור תחת השבט (שם כז לב). / והעברתי אתכם תחת השבט(6) (כ לז).
פסוק מו:
ומעלה בו מעל (במדבר ה ב). / במעלם בי מעל (כ כז).
פסוק מו:
מזכרת עון (שם ה טו). / מזכיר עון (כא כח).
פסוק מו:
ארבעים יום יום לשנה יום לשנה (שם יד לד). / ארבעים יום יום לשנה יום לשנה (ד ו).
פסוק מו:
תשאו את עונותיכם (שם שם, ועוד). / ונשאו עונם (יד י, מד י).
פסוק מו:
אני ה' דברתי (שם יד לה). / אני ה' דברתי (ה יג).
פסוק מו:
מראשית עריסותיכם תתנו לה' (שם טו כא). / וראשית עריסותיכם תתנו לכהן (מד ל).
פסוק מו:
את ה' הוא מגדף (שם טו ל). / גדפו אותי (כ כז).
פסוק מו:
דבר ה' בזה ואת מצותו הפר (שם טו לא). / בזית אלה להפר ברית (טז נט (יז: טז, יח-יט)).
פסוק מו:
אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם (שם טו לט). / את לבם הזונה... ואת עיניהם הזונות אחרי... (ו ט).
פסוק מו:
רב לכם (שם טז ג). / רב לכם (מד ו).
פסוק מו:
ולעמוד לפני העדה לשרתם (שם טז ט). / יעמדו לפניהם לשרתם (מד יא).
פסוק מו:
פרח מטה... ויוצא פרח ויצץ ציץ (שם יז כג). / יצאה הצפירה צץ המטה פרח הזדון (ז י).
פסוק מו:
לבני מרי (שם יז כה). / בית המרי (יב ב, ועוד).
פסוק מו:
ושמרו את משמרת אהל מועד... ואת משמרת המזבח (שם יח, ד-ה). / שומרי משמרת הבית... שומרי משמרת המזבח (מ, מה-מו).
פסוק מו:
בכורי כל אשר בארצם (שם יח יג). / וראשית כל בכורי כל (מד ל).
פסוק מו:
מנחתם... חטאתם... אשמם... כל חרם בישראל לך יהיה (שם יח: ט, יד). / המנחה החטאת והאשם וכל חרם בישראל להם יהיה (מד כט).
פסוק מו:
בארצם לא תנחל... אני חלקך ונחלתך (שם יח כ). / אני נחלתם ואחזה לא תתנו להם בישראל (מד כח).
פסוק מו:
מי נדה לא זרק עליו (שם יט יג). / וזרקתי עליכם מים טהורים (לו כה).
פסוק מו:
מי מריבת קדש (שם כז יד, דברים לב נא). / מי מריבות (מריבת) קדש(7) (מז יט, מח כח).
פסוק מו:
כבשים בני שנה תמימים... ליום (שם כח ג). / וכבש בן שנתו תמים... ליום (מו יג).
פסוק מו:
ואת הכסף את הנחשת את הברזל את הבדיל ואת העופרת (שם לא כב). / בכסף ברזל בדי ועופרת... וכלי נחשת (כז, יב-יג).
פסוק מו:
ונפש אדם (שם לא לה). / בנפש אדם (כז יג).
פסוק מו:
והתנחלתם את הארץ (שם לג נד). / תתנחלו את הארץ (מז יג).
פסוק מו:
אשר תפל לכם בנחלה (שם לד ב). / ונפלה הארץ... לכם בנחלה (מז יד).
פסוק מו:
נחלה מצרים (שם לד ה). / נחלה(8) (מז יט).
פסוק מו:
הים הגדול וגבול זה יהיה לכם (שם לד ו). / הים הגדול מגבול(9)... זאת (מז כ).
פסוק מו:
גבול ים (שם שם). / פאת ים (שם שם).
פסוק מו:
תוצאות הגבול (שם לד ח). / תוצאות העיר (מח ל).
פסוק מו:
ומגרש לערים (שם לה ב, ועוד). / מגרש לעיר(10) (מח יז, ועוד).
פסוק מו:
הערות לטבלה
פסוק מו:
1. ש"רקיע" ביחזקאל מזדהה עם "רקיע" שבבראשית, הוכיח הלוי ב- Rech. Bibl. ב, עמ' 250 ואילך, בראיות מוכיחות נגד קורניץ.
פסוק מו:
2. הביטויים "נפש חיה" ו"שרץ" מיוחדים לפי הביקורת ל – Pg. אולם "ישרץ" לשון זכר על-יד "נפש חיה" מכוון אל "שרץ נפש חיה" בבראשית א, כ.
פסוק מו:
3. כאן יש לראות איך שבזכרונו של יחזקאל מתקבצים פסוקים ממקומות שונים שבתורה. כי בתורה משתמש BD תמיד ב"חית הארץ", ואלו IE ב"חית השדה". בעוד שיחזקאל לוקח, איפוא, את כל השורה מתוך Pg. נשאר הביטוי "חית השדה" כזכר מתוך IE וכן סוף הפסוק "וכל האדם אשר על פני האדמה" הושאל מתוך IE (במדבר יב, ג). השוה דוגמה דומה לאלו לעיל בביאור לכג מג, בסופו.
פסוק מו:
4. הביטוי "ארץ מגורים" ברור, שמקורו בסיפור על האבות שב-P.
פסוק מו:
5. כל אחד יבין, שיחזקאל התכוון בדברים אלה לשמות ו, ג ואילך.
פסוק מו:
6. השאלה זו מצד יחזקאל סותרת גם את דעתו של קואינן ואחרים, שלפיה הוכנסה הפיסקה בויקרא כז, לב-לג (שמדברת על מעשר-בהמה) לתוך התורה, אחרי ימי עזרא. השוה להלן לפסוקים אלה.
פסוק מו:
7. השם אינו מבואר ביחזקאל: ומקורו אינו אלא Pg.
פסוק מו:
8. הלוי, שם עמ' 279 מעיר בדברים קולעים, כי המלה "נחלה" כאן, מתאימה ל"נחלה מצרים" שבספר במדבר לד ה. ועוד: יחזקאל משתמש כאן בשם "תמר" במקום השם שנתיישן: "מדבר צין" או "צנה" שבספר במדבר לד ג-ד, ואנו מוסיפים, כי המלה "צין", בבמדבר לג, לו, מתורגמת על ידי יונתן: ב"ציני טור פרזלא", וזה מזדהה עם "צני הר הברזל" שבמשנת סוכה ג א, שמציין מין תמר מסויים.
פסוק מו:
9. אין ספק, שיחזקאל מבאר כאן את הפסוק הקשה ב-P וביהושע טו: יב, מז. בענין הוראת המלה "וגבול" השוה איוולד, 277 c Lehrb.
פסוק מו:
10. יש עוד לשים לב לכך, שיחזקאל מחקה גם את סידורה של המלה "כי" אחר הנושא, שדיברנו עליו כבר לעיל בראשית פיסקה זו, לפי דרכו של P, ומכיון שהרגל זה נמצא רק בחוקים אחדים, נראה הדבר, שהוא מיוחד לסגנונם של החוקים, אשר בהם האיש או הדבר שבו עוסק החוק, נזכר בראש הפסוק. ומאחר שיחזקאל נוהג כך בנוגע למלה "כי", עשר פעמים בנאומיו (ג: יט, כא. יד: ט, יג. יח: ה, יח, כא. לג: ב, ו, ט), הרי וודאי, שהוא התכוון לחקות את סגנונו של ספר ויקרא. זה יוצא בהחלט מתוך השוואה בין יחזקאל יד יג: "ארץ כי תחטא לי למעל מעל" עם ויקרא ה: א, טו, כא.
פסוק מו:
כדי להבליט את טעותם של אלה האומרים, כי ספר יחזקאל הוא הוא המקור, שממנו שאבו H ו- Pg הננו להזכיר, כי יחזקאל שאל לא רק מתוך P בלבד, אלא השתמש עוד במקורות רבים אחרים ולקח מתוכם ביטויים ומליצות ושילב אותם בכל נאומיו, עד שבמקומות שאנו מוצאים הקבלות בין יחזקאל וספרים אחרים, אין שום צורך לחפש את המקורות בספר יחזקאל. ובעוד שבענין זה מורים אנו על ספרנו ראיות מכריעות וכו' עמוד לד ואילך, הרינו מביאים כאן הקבלות אחדות בין ספר יחזקאל מצד אחד ומשנה תורה וירמיהו מצד שני.
פסוק מו:
דברים / יחזקאל
פסוק מו:
סמל... תבנית כל בהמה... תבנית כל רמש (ד, טז-יח). / סמל... תבנית רמש ובהמה (ח: ה, י).
פסוק מו:
את השמש... והשתחוית (ד יט). / משתחויתם קדמה לשמש (ח טז).
פסוק מו:
ונשארתם מתי מספר (ד כז). / והותרתי מהם אנשי מספר (יב טז).
פסוק מו:
ועבדתם... עץ ואבן (ד כח, כח סד). / לשרת עץ ואבן (כ לב).
פסוק מו:
וביד חזקה ובזרוע נטויה (ד לד, ה טו). / ביד חזקה ובזרוע נטויה (כ לג).
פסוק מו:
בך בחר ה' (ז ו, ועוד). / בחרי בישראל (כ ה).
פסוק מו:
ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן (יב ב). / גבעה רמה... ההרים ותחת כל עץ רענן (ו יג (כ כח)).
פסוק מו:
תגדעון ואבדתם (יב ג). / ואבדתי... ונגדעו (ו: ג, ו).
פסוק מו:
ולא תחוס עיניך... ולא תחמול (יג ט). / ולא תחוס עיני... לא אחמול (ה יא, ועוד).
פסוק מו:
ועל פיהם יהיה כל ריב (כא, ה (יט יז)). / ועל ריב המה יעמדו למשפט (מד כד).
פסוק מו:
לא יומתו אבות על בנים... איש בחטאו יומתו (כד טז). / הנפש החטאת היא תמות בן לא ישא בעון האב (י, כ).
פסוק מו:
עשיתי ככל אשר צויתני (כו יד). / עשיתי כאשר צויתני (ט יא).
פסוק מו:
מקלה אביו ואמו (כז טז). / אב ואם הקלו בך (כב ז).
פסוק מו:
מטה משפט גר יתום ואלמנה (כז יט). / לגר... יתום ואלמנה2 הונו (שם שם).
פסוק מו:
לקח שחד להכות נפש דם נקי (כז כה). / שחד לקחו בך למען שפך דם (כב יב).
פסוק מו:
לזעוה (כח כה (ירמיהו טו, ד)). / לזעוה (כג מו).
פסוק מו:
לשמה למשל... לאות (כח: לז, מו). / והשמותיהו לאות ולמשלים (יד ח).
פסוק מו:
את שקוציהם ואת גלוליהם (כט טז). / בגלוליהם ובשקוציהם (לז כג).
פסוק מו:
אשר הדיחך... שמה (ל א). / אשר אדיחם שם (ד יג).
פסוק מו:
ושב... את שבותך ורחמך (ל ג). / אשיב את שבות יעקב ורחמתי (לט כה).
פסוק מו:
וקבצך מכל העמים... ומל... את לבבך (ל: ג, ו). / וקבצתי אתכם מן העמים... אשר נפצותם בהם... ונתתי להם לב אחד (יא: יז, יט, ועוד).
פסוק מו:
והסתרתי פני מהם (לא יז). / ואסתר פני מהם (לט כד).
פסוק מו:
אספה עלימו רעות... חצי... מזי רעב (לב, כג-כד). / חצי הרעב הרעים... אוסף עליכם (ה טז).
פסוק מו:
יורו משפטיך ליעקב (לג י). / ואת עמי יורו (מד כג).
פסוק מו:
ירמיהו / יחזקאל
פסוק מו:
אל תירא מפניהם... אל תחת מפניהם (א: ח, יז). / אל תירא... ומפניהם אל תחת (כ ו (ג ט)).
פסוק מו:
ופניו מפני צפונה (א יג). / מפנה צפנה (ט ב).
פסוק מו:
ודברת אליהם (א יז). / ודברת את דברי אליהם (ב ז).
פסוק מו:
זכרתי לך חסד נעוריך (ב ב). / זכרתי את ימי נעוריך (טז מג (ס)).
פסוק מו:
ההימיר גוי אלהים (ב יא). / ותמר את משפטי לרשעה מן הגוים (ה ו).
פסוק מו:
ארץ חמדה נחלת צבי (ג יט). / צבי היא לכל הארצות (כ: ו, טו).
פסוק מו:
עינים להם ולא יראו אזנים להם ולא ישמעו (ה כא). / עינים להם... ולא ראו אזנים להם... ולא שמעו (יב ב).
פסוק מו:
ובתקוע תקעו (ו א). / תקעו בתקוע (ז יד).
פסוק מו:
שלום שלום ואין שלום (ו יד (ד, י)). / שלום ואין שלום (יג י).
פסוק מו:
פן תקע נפשי ממך (ו ח). / ותקע נפשי מהם (כג, יז-יח).
פסוק מו:
לא יאספו ולא יקברו... על פני האדמה (ח ב) / על פני השדה... לא תאסף ולא תקבץ (כט ה).
פסוק מו:
שממה מבלי יושב... מבלי עובר (ט, י-יא). / שממה מבלי עובר (יד טו).
פסוק מו:
לא תאבד תורה מכהן ועצה מחכם (יח יח). / ותורה תאבד מכהן ועצה מזקנים (ז כו).
פסוק מו:
סערת ה’ חמה (כג יט). / רוח סערות בחמתי (יג, יג).
פסוק מו:
את החרב את הרעב ואת הדבר (כד י). / בחרב ברעב ובדבר יפלו (ו, יא).
פסוק מו:
לשממות עולם (כה יב (נא: כו, סב)). / שממות עולם (לה ט).
פסוק מו:
אבות אכלו בסר ושני בנים תקהינה (לא כח). / אבות יאכלו בסר ושני בנים תקהינה (יח ב).
פסוק מו:
בקרבם ועל לבם... והייתי להם לאלהים והמה יהיו לי לעם (לא לב). / בקרבכם... לב בשר... והיו לי לעם ואני אהיה להם לאלהים (יא, יט-כ).
פסוק מו:
נוה רועים מרבצים צאן (לג יב). / לנוה גמלים... למרבץ צאן (כה ה).
פסוק מו:
והשבית ממנה אדם ובהמה (לו כט). / והכרתי ממנה אדם ובהמה (יד יג).
פסוק מו:
וזרתים לכל הרחות (מט לו). / לכל רוח יפרשו (יז כא).
פסוק מו:
ושובבתי את ישראל (נ יט). / בשובבי אותם מן העמים (לט כז).
פסוק מו:
1. המלה "מתי", שנתיישנה, מופיעה כאן בצורה שונה: "אנשי", כך שונתה "שאר ל- "הותר", שרגילה אצל יחזקאל.
פסוק מו:
2. הצירוף "גר יתום ואלמנה" שכיח מאוד במשנה תורה.
פסוק מו:
ביחוד מאלפים אותם הפסוקים, שבהם מאחד יחזקאל ביטויים מתוך P ומקורות אחרים בפסוק אחד, משום שהם מוכיחים בבירור, שיחזקאל היה המאוחר בזמן, שמצרף חלקים אחדים, שנשארו בזכרונו, במקום אחד. כך, למשל, מצטט יחזקאל בפרק יח כ את הפסוק מספר דברים כד טז בביטויים של P: "הנפש החוטאת", לפי "נפש כי תחטא" בויקרא ד ב, "לא ישא בעון", לפי "עונו ישא" בויקרא יט ח ועוד.
פסוק מו:
דוגמה מצויינת לצירוף ביטויים שלוקחו מתוך P ו- JE ניתנה לעיל (בהערות לטבלה ראשונה שבפיסקה זו, הערה 3), ועוד הראינו בביאור לכג מד, כיצד נביא זה מזווג ביטוי מתוך חוק המועדים של H עם ביטויים מתוך ספר דברים. את פיזור ישראל בגויים מציין P (ויקרא כו לג) בביטוי "זרה בגוים", ואילו במשנה תורה: "הפץ בעמים" (דברים ד כז, כח סד), יחזקאל מקשר על פי רוב את שני הביטויים ויוצר את הניבים "הפץ בגוים" ו"זרה בארצות" (יב טו. כ: כג, כב. טו כט. יב: ל, כג, כו. לו יט). השוה יא טז, שם בהתחשב בפסוק הקודם, הוא משתמש במלה "הרחקתים" (השוה עוד: ו ט, יא יז, כ: לד, מא).
פסוק מו:
לשיבת ישראל לארצו משמש בספר דברים הביטוי "קבץ מן העמים" (ל ג), יחזקאל שואל את הביטוי הזה, אבל מקשר את המלה "קבץ" במקום אחר (לט כז), עם "מארצות אויביהם", שבויקרא כו, לו, לט. בפרק ה פסוק טז פותח יחזקאל בהתראה, הלקוחה מתוך ספר דברים: "בשלחי את חצי וגו'" (דברים לב כג), אבל גומר את הפסוק "ושברתי לכם מטה לחם" ע"פ ויקרא כו כו: "בשברי לכם מטה לחם". גם בפרק ו, ג-ו משובצים ניבים בסגנון של משנה תורה, שלוקחו ברובן מתוך ויקרא כו ("ונגדעו", "ואבדתי" בפסוק ג ובפסוק ו). יחזקאל יד ח מכיל ארבעה משפטים, שאחד מהם, "לאות ולמשלים", רומז בביטוייו על דברים כח לז, ואילו כל השאר לקוח מתוך P. בפרק כב, ו-ח מונה יחזקאל את החטאים שעשו בירושלים, רובם הם עבירות על מצוות שב-H (ויקרא פרקים ט, כ, כה), בכל זאת משתמש הנביא בפסוק ז בביטויו של ספר דברים (כז, טז) ולא בזה של ספר ויקרא (כ, ט). בהזכירו בפרק מד את חובות הכהנים, מביא יחזקאל בין חוקי P גם חוקים מתוך ספר דברים (יט יז, כא ה, לג י).
פסוק מו:
מתוך ההשאלות הרבות מכתבי הקודש שאנחנו מוצאים בספר יחזקאל על כל שעל וצעד (במיוחד בפרק כ), יוצאת ממילא ההשערה, שיחזקאל שאב גם מ-D וגם ממקורות אחרים, ולעומת זאת רחוק הוא מן האמת, ש-P, שלא מצאנו בו שום דוגמה להשאלה מספרים אחרים, ושלשונו וביטוייו בכל מקום מתגלים בוודאות כמקוריים, השתמש דווקא בספר יחזקאל בלבד. ועוד: אלמלי היה ספר יחזקאל, המקור שממנו שאב P(Pg ו- H) כל אותם המליצות והביטויים שהזכרנו לעיל, כיצד אירע שבירר לו דווקא אותם הביטויים שהם שם מקוריים, ואילו את כל הביטויים שהם משותפים ליחזקאל עם ספר דברים, ירמיהו ואחרים, מסלק הוא בקפדנות הצידה? שמא הקפיד P לשאול רק את הביטויים המקוריים מתוך ספר יחזקאל, ולשם כך ערך ביקורת על ספר זה, כדי להבחין מה מקורי ומה חיקוי בו? מדוע אין ב-P זכר לביטויים: "הקל אב ואם", "הדיח", "אנשי מספר", "לא תחוס ולא תחמול", "עץ רענן", "זעוה", "שקוצים", "סמל", "השב שבות" ועוד, אשר יחזקאל לקח מספר דברים וממקורות אחרים?. הרי זה מעיד כמאה עדים שלא ספר יחזקאל, כי אם P, הוא המקור שהיה נגד עיני יחזקאל. שיחזקאל סומך בחוקותיו על P הוכחנו לעיל בביאור חוקת הפסח (כג ה), ובאותו הפרק בנוגע לזמן מתן חוק יום הכפורים, השוה גם "ראיות מכריעות וכו'" עמ' מא ואילך.
פסוק מו:
(לכאורה יש כאן לשאול שאלה מנוגדת: מפני מה אין יחזקאל משתמש גם בביטויים "הלך קרי" או "קאה הארץ"? אך התשובה בצד השאלה: "קרי" הוראתו בלשון המשנה "מקרה לילה" (דברים כג יא), וקרוב לוודאי שכך הבינו את המלה כבר בימי יחזקאל, ולכן אי אפשר היה להשתמש בה באותה ההוראה שיש לה בויקרא כו, כך גם לא השתמשו בזמן מאוחר בביטוי "קאה" לגבי דוממים).
פסוק מו:
ואם אחרי כל זאת הוברר בהחלט, שיחזקאל השתמש במיוחד גם ב- Pg וגם ב-H, הרי אין להטיל שום ספק בהנחה, שקובצי החוקים האלה היו לפניו, בספר חוקים אחיד. הרי הוא מביא את דברי שניהם באותה הפרשה כגילויי ה' מזמן משה רבנו. כך מתאר יחזקאל בפרק כ, ה-ו את התגלות ה' לפי שמות ו ה ואילך (Pg) וממשיך (שם, יא-יב) בסידור החוקים שבויקרא יח, ובשמות לא יג ואילך (H), ומסיים את דברו (פסוק מ-מא) ברמז על הקרבנות (ויקרא א ט) ועל מתנות המקדש (במדבר יח) של Pg. – בפרק מד פסוקים טו-לא הוא עורך רשימה של דינים בשביל הכהנים ומתנותיהם, שברובם המכריע לוקחו, לא רק מבחינת תוכנם, אלא גם מבחינת לשונם, מתוך Pg ו-H. אין להעלות על הדעת שהיה נביא, שהחשיב שני ספרי חוק, אשר לדעת המבקרים האחרונים הם סותרים זה את זה, כחוקים אלוהיים וניתנים מה', והשתמש בהם באותו אופן כפי שהשתמש בהם יחזקאל. יחזקאל הוא עד, לא רק לאחידותם של Pg ו- H, אלא גם לעובדה, שהחוקים שבאותם הספרים ניתנו לבני ישראל במדבר אחרי צאתם מארץ מצרים.
פסוק מו:
ולזה נוסף, שספר החוק גופו מציג עצמו בדברים ברורים, שהוא ספר שניתן במדבר, ושהוא מזהיר בדברים נמרצים (ויקרא יח ג) את בני-ישראל: "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו". רק משה רבנו היה יכול לכתוב כך. שהרי מן הנמנע לחלוטין, שמישהו שחי בזמן מאוחר, היה קורא במרמה את שמו של משה על ספר כגון ספר הקדושה, שהכל מודים בערכו הנשגב. השוה גם גרץ ב- MGWJ. 1886, עמ' 233 ואילך.
פסוק מו:
ספרות לחוק הקדושה:
פסוק מו:
בכה״ע של Klostermann, der Pentateuch S. 368-418; Franz Delitzsch Luthard, Zeitschrift Fur Kirchliche Wissenschaft 1880 S. 617-626; L. Horst, Lev. 17-26 und Hezekiel 1881; Baentsch, Das Heiligkeitsgesetz, Lev. 17-26, 1893; D. Hoffmann, Die wichtigsten Instanzen gengen die Gr.-Wellh. Hypothese (1903) S. 16 ff.; Die das Heiligkeitsgesetz Behandelnden Abschnitte in den Einleitungen von Riehm, Cornill, Holzinger, Kuenen (deutsch von Weber), Driver (deutsch von Rothstein), H. L. Strack und Baudissin; הביאורים האחרונים לספר ויקרא, פרקים יז ואילך, מאת Dillmann, Strak, Baentsch und Bertholet.
חזרה לפרק →