א לֹֽא־תַעֲשׂ֨וּ לָכֶ֜ם אֱלִילִ֗ם וּפֶ֤סֶל וּמַצֵּבָה֙ לֹֽא־תָקִ֣ימוּ לָכֶ֔ם וְאֶ֣בֶן מַשְׂכִּ֗ית לֹ֤א תִתְּנוּ֙ בְּאַרְצְכֶ֔ם לְהִֽשְׁתַּחֲוֺ֖ת עָלֶ֑יהָ כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ ב אֶת־שַׁבְּתֹתַ֣י תִּשְׁמֹ֔רוּ וּמִקְדָּשִׁ֖י תִּירָ֑אוּ אֲנִ֖י יְהוָֽה׃ ג אִם־בְּחֻקֹּתַ֖י תֵּלֵ֑כוּ וְאֶת־מִצְוֺתַ֣י תִּשְׁמְר֔וּ וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָֽם׃ ד וְנָתַתִּ֥י גִשְׁמֵיכֶ֖ם בְּעִתָּ֑ם וְנָתְנָ֤ה הָאָ֙רֶץ֙ יְבוּלָ֔הּ וְעֵ֥ץ הַשָּׂדֶ֖ה יִתֵּ֥ן פִּרְיֽוֹ׃ ה וְהִשִּׂ֨יג לָכֶ֥ם דַּ֙יִשׁ֙ אֶת־בָּצִ֔יר וּבָצִ֖יר יַשִּׂ֣יג אֶת־זָ֑רַע וַאֲכַלְתֶּ֤ם לַחְמְכֶם֙ לָשֹׂ֔בַע וִֽישַׁבְתֶּ֥ם לָבֶ֖טַח בְּאַרְצְכֶֽם׃ ו וְנָתַתִּ֤י שָׁלוֹם֙ בָּאָ֔רֶץ וּשְׁכַבְתֶּ֖ם וְאֵ֣ין מַחֲרִ֑יד וְהִשְׁבַּתִּ֞י חַיָּ֤ה רָעָה֙ מִן־הָאָ֔רֶץ וְחֶ֖רֶב לֹא־תַעֲבֹ֥ר בְּאַרְצְכֶֽם׃ ז וּרְדַפְתֶּ֖ם אֶת־אֹיְבֵיכֶ֑ם וְנָפְל֥וּ לִפְנֵיכֶ֖ם לֶחָֽרֶב׃ ח וְרָדְפ֨וּ מִכֶּ֤ם חֲמִשָּׁה֙ מֵאָ֔ה וּמֵאָ֥ה מִכֶּ֖ם רְבָבָ֣ה יִרְדֹּ֑פוּ וְנָפְל֧וּ אֹיְבֵיכֶ֛ם לִפְנֵיכֶ֖ם לֶחָֽרֶב׃ ט וּפָנִ֣יתִי אֲלֵיכֶ֔ם וְהִפְרֵיתִ֣י אֶתְכֶ֔ם וְהִרְבֵּיתִ֖י אֶתְכֶ֑ם וַהֲקִימֹתִ֥י אֶת־בְּרִיתִ֖י אִתְּכֶֽם׃ י וַאֲכַלְתֶּ֥ם יָשָׁ֖ן נוֹשָׁ֑ן וְיָשָׁ֕ן מִפְּנֵ֥י חָדָ֖שׁ תּוֹצִֽיאוּ׃ יא וְנָתַתִּ֥י מִשְׁכָּנִ֖י בְּתוֹכְכֶ֑ם וְלֹֽא־תִגְעַ֥ל נַפְשִׁ֖י אֶתְכֶֽם׃ יב וְהִתְהַלַּכְתִּי֙ בְּת֣וֹכְכֶ֔ם וְהָיִ֥יתִי לָכֶ֖ם לֵֽאלֹהִ֑ים וְאַתֶּ֖ם תִּהְיוּ־לִ֥י לְעָֽם׃ יג אֲנִ֞י יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֗ם אֲשֶׁ֨ר הוֹצֵ֤אתִי אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מִֽהְיֹ֥ת לָהֶ֖ם עֲבָדִ֑ים וָאֶשְׁבֹּר֙ מֹטֹ֣ת עֻלְּכֶ֔ם וָאוֹלֵ֥ךְ אֶתְכֶ֖ם קֽוֹמְמִיּֽוּת׃ יד וְאִם־לֹ֥א תִשְׁמְע֖וּ לִ֑י וְלֹ֣א תַעֲשׂ֔וּ אֵ֥ת כָּל־הַמִּצְוֺ֖ת הָאֵֽלֶּה׃ טו וְאִם־בְּחֻקֹּתַ֣י תִּמְאָ֔סוּ וְאִ֥ם אֶת־מִשְׁפָּטַ֖י תִּגְעַ֣ל נַפְשְׁכֶ֑ם לְבִלְתִּ֤י עֲשׂוֹת֙ אֶת־כָּל־מִצְוֺתַ֔י לְהַפְרְכֶ֖ם אֶת־בְּרִיתִֽי׃ טז אַף־אֲנִ֞י אֶֽעֱשֶׂה־זֹּ֣את לָכֶ֗ם וְהִפְקַדְתִּ֨י עֲלֵיכֶ֤ם בֶּֽהָלָה֙ אֶת־הַשַּׁחֶ֣פֶת וְאֶת־הַקַּדַּ֔חַת מְכַלּ֥וֹת עֵינַ֖יִם וּמְדִיבֹ֣ת נָ֑פֶשׁ וּזְרַעְתֶּ֤ם לָרִיק֙ זַרְעֲכֶ֔ם וַאֲכָלֻ֖הוּ אֹיְבֵיכֶֽם׃ יז וְנָתַתִּ֤י פָנַי֙ בָּכֶ֔ם וְנִגַּפְתֶּ֖ם לִפְנֵ֣י אֹיְבֵיכֶ֑ם וְרָד֤וּ בָכֶם֙ שֹֽׂנְאֵיכֶ֔ם וְנַסְתֶּ֖ם וְאֵין־רֹדֵ֥ף אֶתְכֶֽם׃ יח וְאִ֨ם־עַד־אֵ֔לֶּה לֹ֥א תִשְׁמְע֖וּ לִ֑י וְיָסַפְתִּי֙ לְיַסְּרָ֣ה אֶתְכֶ֔ם שֶׁ֖בַע עַל־חַטֹּאתֵיכֶֽם׃ יט וְשָׁבַרְתִּ֖י אֶת־גְּא֣וֹן עֻזְּכֶ֑ם וְנָתַתִּ֤י אֶת־שְׁמֵיכֶם֙ כַּבַּרְזֶ֔ל וְאֶֽת־אַרְצְכֶ֖ם כַּנְּחֻשָֽׁה׃ כ וְתַ֥ם לָרִ֖יק כֹּחֲכֶ֑ם וְלֹֽא־תִתֵּ֤ן אַרְצְכֶם֙ אֶת־יְבוּלָ֔הּ וְעֵ֣ץ הָאָ֔רֶץ לֹ֥א יִתֵּ֖ן פִּרְיֽוֹ׃ כא וְאִם־תֵּֽלְכ֤וּ עִמִּי֙ קֶ֔רִי וְלֹ֥א תֹאב֖וּ לִשְׁמֹ֣עַֽ לִ֑י וְיָסַפְתִּ֤י עֲלֵיכֶם֙ מַכָּ֔ה שֶׁ֖בַע כְּחַטֹּאתֵיכֶֽם׃ כב וְהִשְׁלַחְתִּ֨י בָכֶ֜ם אֶת־חַיַּ֤ת הַשָּׂדֶה֙ וְשִׁכְּלָ֣ה אֶתְכֶ֔ם וְהִכְרִ֙יתָה֙ אֶת־בְּהֶמְתְּכֶ֔ם וְהִמְעִ֖יטָה אֶתְכֶ֑ם וְנָשַׁ֖מּוּ דַּרְכֵיכֶֽם׃ כג וְאִ֨ם־בְּאֵ֔לֶּה לֹ֥א תִוָּסְר֖וּ לִ֑י וַהֲלַכְתֶּ֥ם עִמִּ֖י קֶֽרִי׃ כד וְהָלַכְתִּ֧י אַף־אֲנִ֛י עִמָּכֶ֖ם בְּקֶ֑רִי וְהִכֵּיתִ֤י אֶתְכֶם֙ גַּם־אָ֔נִי שֶׁ֖בַע עַל־חַטֹּאתֵיכֶֽם׃ כה וְהֵבֵאתִ֨י עֲלֵיכֶ֜ם חֶ֗רֶב נֹקֶ֙מֶת֙ נְקַם־בְּרִ֔ית וְנֶאֱסַפְתֶּ֖ם אֶל־עָרֵיכֶ֑ם וְשִׁלַּ֤חְתִּי דֶ֙בֶר֙ בְּת֣וֹכְכֶ֔ם וְנִתַּתֶּ֖ם בְּיַד־אוֹיֵֽב׃ כו בְּשִׁבְרִ֣י לָכֶם֮ מַטֵּה־לֶחֶם֒ וְ֠אָפוּ עֶ֣שֶׂר נָשִׁ֤ים לַחְמְכֶם֙ בְּתַנּ֣וּר אֶחָ֔ד וְהֵשִׁ֥יבוּ לַחְמְכֶ֖ם בַּמִּשְׁקָ֑ל וַאֲכַלְתֶּ֖ם וְלֹ֥א תִשְׂבָּֽעוּ׃ כז וְאִ֨ם־בְּזֹ֔את לֹ֥א תִשְׁמְע֖וּ לִ֑י וַהֲלַכְתֶּ֥ם עִמִּ֖י בְּקֶֽרִי׃ כח וְהָלַכְתִּ֥י עִמָּכֶ֖ם בַּחֲמַת־קֶ֑רִי וְיִסַּרְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ אַף־אָ֔נִי שֶׁ֖בַע עַל־חַטֹּאתֵיכֶם׃ כט וַאֲכַלְתֶּ֖ם בְּשַׂ֣ר בְּנֵיכֶ֑ם וּבְשַׂ֥ר בְּנֹתֵיכֶ֖ם תֹּאכֵֽלוּ׃ ל וְהִשְׁמַדְתִּ֞י אֶת־בָּמֹֽתֵיכֶ֗ם וְהִכְרַתִּי֙ אֶת־חַמָּ֣נֵיכֶ֔ם וְנָֽתַתִּי֙ אֶת־פִּגְרֵיכֶ֔ם עַל־פִּגְרֵ֖י גִּלּוּלֵיכֶ֑ם וְגָעֲלָ֥ה נַפְשִׁ֖י אֶתְכֶֽם׃ לא וְנָתַתִּ֤י אֶת־עָֽרֵיכֶם֙ חָרְבָּ֔ה וַהֲשִׁמּוֹתִ֖י אֶת־מִקְדְּשֵׁיכֶ֑ם וְלֹ֣א אָרִ֔יחַ בְּרֵ֖יחַ נִיחֹֽחֲכֶֽם׃ לב וַהֲשִׁמֹּתִ֥י אֲנִ֖י אֶת־הָאָ֑רֶץ וְשָֽׁמְמ֤וּ עָלֶ֙יהָ֙ אֹֽיְבֵיכֶ֔ם הַיֹּשְׁבִ֖ים בָּֽהּ׃ לג וְאֶתְכֶם֙ אֱזָרֶ֣ה בַגּוֹיִ֔ם וַהֲרִיקֹתִ֥י אַחֲרֵיכֶ֖ם חָ֑רֶב וְהָיְתָ֤ה אַרְצְכֶם֙ שְׁמָמָ֔ה וְעָרֵיכֶ֖ם יִהְי֥וּ חָרְבָּֽה׃ לד אָז֩ תִּרְצֶ֨ה הָאָ֜רֶץ אֶת־שַׁבְּתֹתֶ֗יהָ כֹּ֚ל יְמֵ֣י הֳשַׁמָּ֔ה וְאַתֶּ֖ם בְּאֶ֣רֶץ אֹיְבֵיכֶ֑ם אָ֚ז תִּשְׁבַּ֣ת הָאָ֔רֶץ וְהִרְצָ֖ת אֶת־שַׁבְּתֹתֶֽיהָ׃ לה כָּל־יְמֵ֥י הָשַּׁמָּ֖ה תִּשְׁבֹּ֑ת אֵ֣ת אֲשֶׁ֧ר לֹֽא־שָׁבְתָ֛ה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶ֖ם בְּשִׁבְתְּכֶ֥ם עָלֶֽיהָ׃ לו וְהַנִּשְׁאָרִ֣ים בָּכֶ֔ם וְהֵבֵ֤אתִי מֹ֙רֶךְ֙ בִּלְבָבָ֔ם בְּאַרְצֹ֖ת אֹיְבֵיהֶ֑ם וְרָדַ֣ף אֹתָ֗ם ק֚וֹל עָלֶ֣ה נִדָּ֔ף וְנָס֧וּ מְנֻֽסַת־חֶ֛רֶב וְנָפְל֖וּ וְאֵ֥ין רֹדֵֽף׃ לז וְכָשְׁל֧וּ אִישׁ־בְּאָחִ֛יו כְּמִפְּנֵי־חֶ֖רֶב וְרֹדֵ֣ף אָ֑יִן וְלֹא־תִֽהְיֶ֤ה לָכֶם֙ תְּקוּמָ֔ה לִפְנֵ֖י אֹֽיְבֵיכֶֽם׃ לח וַאֲבַדְתֶּ֖ם בַּגּוֹיִ֑ם וְאָכְלָ֣ה אֶתְכֶ֔ם אֶ֖רֶץ אֹיְבֵיכֶֽם׃ לט וְהַנִּשְׁאָרִ֣ים בָּכֶ֗ם יִמַּ֙קּוּ֙ בַּֽעֲוֺנָ֔ם בְּאַרְצֹ֖ת אֹיְבֵיכֶ֑ם וְאַ֛ף בַּעֲוֺנֹ֥ת אֲבֹתָ֖ם אִתָּ֥ם יִמָּֽקּוּ׃ מ וְהִתְוַדּ֤וּ אֶת־עֲוֺנָם֙ וְאֶת־עֲוֺ֣ן אֲבֹתָ֔ם בְּמַעֲלָ֖ם אֲשֶׁ֣ר מָֽעֲלוּ־בִ֑י וְאַ֕ף אֲשֶׁר־הָֽלְכ֥וּ עִמִּ֖י בְּקֶֽרִי׃ מא אַף־אֲנִ֗י אֵלֵ֤ךְ עִמָּם֙ בְּקֶ֔רִי וְהֵבֵאתִ֣י אֹתָ֔ם בְּאֶ֖רֶץ אֹיְבֵיהֶ֑ם אוֹ־אָ֣ז יִכָּנַ֗ע לְבָבָם֙ הֶֽעָרֵ֔ל וְאָ֖ז יִרְצ֥וּ אֶת־עֲוֺנָֽם׃ מב וְזָכַרְתִּ֖י אֶת־בְּרִיתִ֣י יַעֲק֑וֹב וְאַף֩ אֶת־בְּרִיתִ֨י יִצְחָ֜ק וְאַ֨ף אֶת־בְּרִיתִ֧י אַבְרָהָ֛ם אֶזְכֹּ֖ר וְהָאָ֥רֶץ אֶזְכֹּֽר׃ מג וְהָאָרֶץ֩ תֵּעָזֵ֨ב מֵהֶ֜ם וְתִ֣רֶץ אֶת־שַׁבְּתֹתֶ֗יהָ בָּהְשַׁמָּה֙ מֵהֶ֔ם וְהֵ֖ם יִרְצ֣וּ אֶת־עֲוֺנָ֑ם יַ֣עַן וּבְיַ֔עַן בְּמִשְׁפָּטַ֣י מָאָ֔סוּ וְאֶת־חֻקֹּתַ֖י גָּעֲלָ֥ה נַפְשָֽׁם׃ מד וְאַף־גַּם־זֹ֠את בִּֽהְיוֹתָ֞ם בְּאֶ֣רֶץ אֹֽיְבֵיהֶ֗ם לֹֽא־מְאַסְתִּ֤ים וְלֹֽא־גְעַלְתִּים֙ לְכַלֹּתָ֔ם לְהָפֵ֥ר בְּרִיתִ֖י אִתָּ֑ם כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה אֱלֹהֵיהֶֽם׃ מה וְזָכַרְתִּ֥י לָהֶ֖ם בְּרִ֣ית רִאשֹׁנִ֑ים אֲשֶׁ֣ר הוֹצֵֽאתִי־אֹתָם֩ מֵאֶ֨רֶץ מִצְרַ֜יִם לְעֵינֵ֣י הַגּוֹיִ֗ם לִהְיֹ֥ת לָהֶ֛ם לֵאלֹהִ֖ים אֲנִ֥י יְהוָֽה׃ מו אֵ֠לֶּה הַֽחֻקִּ֣ים וְהַמִּשְׁפָּטִים֮ וְהַתּוֹרֹת֒ אֲשֶׁר֙ נָתַ֣ן יְהוָ֔ה בֵּינ֕וֹ וּבֵ֖ין בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל בְּהַ֥ר סִינַ֖י בְּיַד־מֹשֶֽׁה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

שפתי כהן

לא ידוע

פסוק א:
לא תעשו לכם אלילים. הוא לשון אל כלא הן חשיבין, כן פי' רש"י ז"ל. אם כן יאמר לא תעשו לכם לא תחזיקו עצמכם כלא, אלא צריך שתדעו ערככם הואיל ואתם עבדי ואני אלהיכם, על זה הערך העריכו עצמכם, כי בזה תבאו לידי עבודה מאהבה, וכשתדעו גדולתו וגבורתו של ממה"מ הקב"ה ובחר בכם מכל העמים אז יתוסף בכם אהבה יתירה, כמו שאמר דוד המלך ע"ה דע את אלהי אביך ועבדהו, ודע למי אתה עובד ומי הוא אלהיך, ותאמר אשרינו מה טוב חלקנו שבחר בנו ולקחנו לחלקו, שנאמר כי חלק ה' עמו, השפלות היא טובה כנגד היצר שלא יתגרה בגאוה, אבל נגד העבודה צריך שישמח ויעריך עצמו שהוא עבד מלך ומתוך כך יבא לעבדו בשמחה, שהיא עקר העבודה, שנאמר עבדו את ה' בשמחה, אם כן לזה אמר לא תעשו לכם אלילים ופסל, שלא תחזיקו עצמכם כלא וכפסולים לעבודתו, הואיל ואני ה' אלהיכם, ופסל מוטעם טרחא לומר שהוא נמשך אחר אלילים. ומצבה לא תקימו לכם, שלא תלכו בקומה זקופה, תקימו לכם ר"ל שלא תקימו עצמכם ותוכו בגאוה, אע"פ שאמר לא תשפילו ולא תפסלו עצמכם, זהו בערך עבודתו יתברך, אבל בערך עצמכם לח, זה לא תקימו לכם, ואבן משכית לא תתנו בארצכם, שלא תלכו עמי בחלקלקות ובפתויים ותנופה כמו האבן החלקה, וכן רבי שלמה בן גבירול בעל האזהרות ז"ל, לא תניף עליהם ברזל אמר, ומצות לא תניף, לעולם לא תחניף, שעושה המצות דרך חניפות להקב"ה כדי שיעשה רצונו או כדי להתראות בה בפני בני אדם או לעשות לו בה שם, כמ"ש בזהר בראשית (דף כ"ה) ה' מינין אינון בערב רב, נפילים גבורים ענקים רפאים עמלקים כו' גבורים מינא תליתאה עליהו אתמר המה הגבורים אנשי השם ואינון מסטרא דאתמר בהון נבנה לנו עיר ונעשה לנו שם, ובנין בתי כנסיות ובתי מדרשות ושוין בהון ספר תורה ועטרה על ראשה ולא לשמה דה' אלא למעבד לון שם. הדא הוא דכתיב ונעשה לנו שם, זהו לא תתנו בארצכם להשתחות שמראים שעושים לשם שמים, אני ה' אני יודע המחשבות וחוקר לבבות, כי לא לפניו חנף יבא:
פסוק ב:
את שבתותי תשמרו וגו'. חתם הפרשה בזה הפסוק לפי שרז"ל נתנו סדר לפרשיות של זו הפרשה, אמרו בתחלה הזהיר על השביעית, ואם חמד ממון ונחשד על השביעי' סוף למכור מטלטליו, לא חזר בו סופו מוכר אחוזתו, לא חזר בו סוף מוכר ביתו, לא חזר בו סוף לוה ברבית, לא חזר בו מוכר עצמו לישראל, לא חזר בו סוף מוכר עצמו לעקר, ובסוף אמר לא תעשו לכם אלילים וגו'. כל זה בא לו מצד אביו ואמו שלא שמרו ליום שבת, שמרו מלשון המתינו כמו ואביו שמר את הדבר, וכבר כתבתי בפרשת תשא ושמרו בני ישראל את השבת ראשי תיבות ביאה, משל לעני שעמד על פתח בית המלך ושאל שיתנו לו פרוסה אם בא לשאול כשהמלך יושב על השלחן נותנין לו ממה שעל השלחן של המלך, ואם בא לשאול כשאין המלך על השלחן נותנין לו משיורי הלחם שמשיירין העבדים לחם שחור ויבש, אם כן אם ישמרו את השבת יבאו להמשיך נשמות של שבת שהם מלפני המלך, זהו אומרו לעשות את השבת, שהן נשמות שובתות מכל עמל וטורח, לא כמו שעברו עליו כמה צרות ואנחות שמכר מטלטליו ומכר אחוזתו ומכר ביתו ולוה בריבית ומכר עצמו לישראל וחזר ומכר עצמו לעקר, לזה מזהיר שישמור ליום השבת ושיקדשו עצמן. אני ה' נאמן לשלם שכר:
פסוק ב:
ובמדרש בוא ולמד מתן שכרן של מצות, כשאמר פרעה ליוסף אני פרעה כמה גדלו ונתן לו שכר שנאמר ויסר פרעה את טבעתו וגו', הקב"ה שאומר על כל מצוה ומצוה אני ה' על אחת כמה וכמה שאין קץ למתן שכרן של מצות ע"כ. וכן יש ללמוד ממה שאמר לישראל ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, נתן להם ביזת מצרים והביא כל העולם למצרים, שנאמר וכל הארץ באו מצרימה, אם כן נתן להם ביזת כל העולם, וארז"ל תשעים חמורים הוציא כל אחד ואחד טעונין כסף, לא הספיק זה אלא שנתן להם מה שהיה צפון בבעל צפון שטמן יוסף שם הזהב, ולזה אמר שישובו ויחנו שם, שהמטמון אינו נגלה אלא לבעליו, לא הספיק עד שנתן להם ביזת הים שהיתה יותר מביזת מצרים, שכן ארז"ל כנפי יונה נחפה בכסף זו ביזת מצרים, ואברותיה בירקרק חרוץ זו ביזת הים, תורי זהב נעשה לך זו ביזת הים, עם נקודות הכסף זו ביזת מצרים, הרי שדמו ביזת מצרים לכסף וביזת הים לזהב, וכל זה לפי שיצא מפיו מלת גדול, ואמר ואחרי כן יצאו ברכוש גדול עשה כערך גודלו יתברך. כל זה בזה העולם אבל לעוה"ב אין קץ עין לא ראתה:
פסוק ב:
גימטריאות
שבת הארץ להם לאכלה, ר"ת בגימ' שס"ה, רמז שלא יאכל אדם כל ימות השנה אלא משל שבת כמו שהיה עושה שמאי, וכן מזון כל השבוע הוא מן שבת, לזה מונין אחד בשבת שני בשבת וכו':
פסוק ב:
לאכלה. עה"א בגימ' מלאך, רמז שנעשה הישראלי יום שבת כמלאך לובש לבנים, כמו שאמרו על רבי יהודה בר אלעאי ז"ל שהיה לובש סדינים לבנים ודומה כמלאך ה':
פסוק ב:
שבת הארץ לכם. בגימ' זו היא הנפש יתירה, וזהו לכם לא עשה כן לאחרים, לכם, מלך, שהוא בשבת כמלך בטל ממלאכה:
פסוק ב:
והעברת שופר תרועה בחדש השביעי, ר"ת תשובה רמז לתשובה בחדש השביעי:
פסוק ב:
תעבירו. עבירות, רמז על השופר שהוא דוחה ומעביר העבירות:
פסוק ב:
וקראתם דרור. רמז אחר דרו"ר שנה יחרב הבית ויתבטלו יובלות, שמחרבן בית ראשון בטלו מלמנות יובלות:
פסוק ב:
ומכר מאחוזתו. אלו ישראל שמסרו בהמ"ק ביד שונאים. ובא גואלו זה הקב"ה גואלן של ישראל שנאמר גואלנו ה' צבאות. הקרוב זה הקב"ה שהוא קרובן של ישראל שנאמר לבני ישראל עם קרובו, והשיגה ידו, אם אין להם גואלים מבשר ודם:
פסוק ב:
אשר לו חמה. כתיב, רמז על הכרכים המוקפים חומה מימות יהושע שעמדה לו חמה:
פסוק ב:
גאלה תהי"ה, בגימטריא בימי משיח. הם אשר הוצאתי אותם, ס"ת מרים, שבזכות מרים יצאו כדלעיל:
פסוק ב:
את שבתותי. ר"ת א"ש, רמז למה שאז"ל במקום שיש חלול שבת שם דליקה מצויה:
פסוק ג:
אם בחקותי תלכו וגו'. לפי שאלו היעודים ונתתי גשמיכם ונתנה הארץ וגו' הם יעודים גופניים ואינם סוף שכר כי השכר מצות בהאי עלמא ליכא, כי עיקר השכר הוא לעוה"ב ואלו היעודים אינם אלא הכנות כדי שימצא עצמו פנוי כדי שיעשה המצות ולא יהיה לו שום דבר שמעכבו ומטרידו מלעשותם, ובעשייתם יזכה לעולם הבא שהוא סוף השכר, לזה אמר אם, כל דאי אסמכתא כו', לומר שאין זה סוף השכר שאמר:
פסוק ג:
אם בחקותי תלכו. החוקים הם המצות שאין בהם טעם ואתם הולכים בהם בתמימות ואינכם מהרהרים בהם, לאמר מה זה שאסרה תורה בשר בחלב אפילו לבשלו ואסרה הכלאים, ולמה התפלין ש"ר ד' בתים ורצועות שחורות וצורת שי"ן של ד' ושי"ן של ג' ויו"ד של יד, והציצית שיהיו ד' חוטים כפולים ויהיה בהם ארבעה אוירים וה' קשרים, וכן שאר המצות, ומאין יש לחכמים כל זה, וסדר הנחתם ומקום הנחתם, אם אתה בתחלה תלך בהם בתמימות מוטב, ואם אתה בתחלת עשיית המצות חוקר עליהם יתבזו ח"ו בעיניך ותמנע מלעשותם, ובמה תזכה, אלא בתחלה תלך בהם בתמימות:
פסוק ג:
את מצותי תשמרו. לא תאמר יש מצות הרבה שאינם באים לידי עשייה, כמו הקרבנות בזמן החרבן, וטומאה וטהרה ודיני ערכין ודיני הקדשות וחרמים ותרומות ומעשרות בחוצה לארץ, ולקט ושכחה ופאה, ודיני ארבע מיתות, וכן כל כיוצא בהם, ואם אין אנו עושים אותם איך נזכה, כי המצות הם רמ"ח כנגד רמ"ח איברים ובעשייתם יתוקנו האיברים כי כל מצוה היא תקון אבר, לזה אמר את מצותי תשמרו, כמו ואביו שמר את הדבר, כלומר אם תמתינו ותקבלו עליכם כשתבא זו המצוה לעשותה אני מעלה עליכם כאילו עשיתם אותם ותזכו אתם לעשותם ולידע טעמם, ולזה אמר ועשיתם אותם, ולא אמר ותעשו אלא ועשיתם, אתם כתיב, מעלה אני עליכם כאילו אתם עשיתם, ומההליכה תבאו לידי שמירה ומשמירה לידי עשייה, שמצוה גוררת מצוה, ולזה בחקתי כתיב, מאחת יבא לעשיית הרבה כמו שכתבתי פעם אחרת, מפי עליון לא תצא הרעות והטוב, לא אמר והטובות כמו שאמר הרעות אלא הטוב הראשון אינו מה' אלא מב"ו, ואח"כ מצוה גוררת מצוה, וכן אמרו במסכת קידושין כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין את ימיו ונוחל את הארץ.. יש מי שפירש מצוה אחת יתר על עונותיו, ולפי מ"ש כל העושה מצוה אחת ובסיבת אותה מצוה יבא לידי מצות רבות ששכר מצוה מצוה ומצוה גוררת מצוה. ובמדרש חוקיו עשית ולא יעבור (איוב י"ד), אמר הקב"ה לישראל אם עשיתם חוקי אין השטן נוגע בכם, שנאמר מדי עברו יקח אתכם, חוקיו עשית ולא יעבור, פירוש מדי עברו, ר"ל אם עבר אדם על מצותיו יקח אתכם, מדי עברו שיעלה ויקטרג עליכם, אבל אם עשית חוקיו ולא יעבור שאין השטן נוגע בכם. זהו אם בחקותי כלומר אם אתם שומרים החקות אע"פ שעכו"ם והשטן מונה אתכם, תלכו, תהיו מאותם שנאמר בהם הליכה לפני שנאמר ונתתי לך מהלכים בין העומדים ואם לאו לא תלכו, כמו שארז"ל הספר והסייף ירדו כרוכים מן השמים אם שמרתם מה שכתוב ספר תנצלו מן הסייף ואם לאו הוא הורג אתכם:
פסוק ג:
עוד במדרש ועשיתם אותם אמר רבי חמא בר חנינא אם שמרתם מצותי מעלה אני עליכם כאילו עשיתם אותם, רבי חנינא בר פפא אמר כאילו אתם עושים עצמכם, ועשיתם אתם כתיב. דרשו ז"ל כן שלא אמר ותעשו, וכן בזוהר מאי ועשיתם אלא מאן דעביד פקודי דאורייתא ואזיל באורחוי כביכול כאילו עביד ליה לעילא, אמר הקב"ה כאילו עשאני, ואוקמוה:
פסוק ד:
ונתתי גשמיכם בעתם וגו', כנגד ג' דברים יתן ג' דברים, כנגד בחקותי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם, שחוק וזמן אני קבעתי להם, כי אם ירדו בזמן הקציר הם קללה לעולם, אם אתם תלכו בחקותי הם גם כן ילכו בחוקי שקבעתי להם, וכנגד את מצותי תשמרו ונתנה הארץ יבולה, מה שמוביל ושמור לה, תתן לכם, ולזה לא אמר פריה, וכנגד ועשיתם אותם ועץ השדה יתן פריו, פירש"י ז"ל הם אילני סרק, כמו שאתם עושים המצות כן אילנות שאינם עושים פירות יעשו, כי בעשייתכם המצות יגדלו הפירות שלהם, לזה אמר פריו ולא אמר פרי. כי ודאי אילן גדול בעובי ובקומה לא נברא לבטלה, וכל מה שברא הקב"ה הכל היה בשלימות בלי חסרון כלל, אלא ודאי שהיה להם לאילני סרק פרי חביב ונחמד ומתוק, ובחטא אדם נמנע ממנו שלא היה הגון וראוי לו מרוב עלויו, וכן ארז"ל אילן שאדם אכל ממנו חטה היה, והחטה עתה היא נזרעת בכל שנה ושנה ואינה אילן, אלא מחטאו של אדם אחר שהיתה אילן נעשית זרעים, וכן אמרו עתידה חטה שתתמר ועולה, וכן תמצא שהיא סדוקה כגרעין תמרה, כל זה להורות שהיתה כמו התמרה, א"כ לזה אמר ועץ השדה, לא כמו שאמר בקללה ועץ הארץ, אלא עץ השדה שיוצא מאליו ואין לו שמירה שהוא בשדה. יתן פריו, בגימ' הן אילני שרק, יתן פריו אם תהיו ראוים והגונים לאותו פרי:
פסוק ד:
ובמדרש ונתנה הארץ יבולה. לא כדרך שעושה עכשיו אלא כדרך שעשת בימי אדם הראשון, מנין אתה אומר שתהא השדה נזרעת ועושה פירות בת יומה, ת"ל זכר עשה לנפלאותיו, ואומר תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע, ביום שנזרעת בו ביום עושה פירות. ועץ השדה יתן פריו, לא כדרך שעושה עכשיו אלא כדרך שעשת בימי אדם, מנין אתה אומר שיהא אילן ניטע ועושה פירות בן יומו ת"ל זכר עשה לנפלאותיו, ואומר עץ פרי עושה פרי ביום שניטע בו ביום עושה פרי ע"כ יצא להם דרשה זו מאומרו מזריע בלשון הווה, כי היל"ל תדשא הארץ דשא ותזריע זרע, וכן בעץ היל"ל עץ פרי שיעשה פרי, ואמר עושה, שעושין פירות בכל יום. והשיג לכם דיש את בציר וגו', כמו שאתם תכופים בהליכה ובחקים ובשמירה במצות עשה ובמצות ל"ת, כן תהיה ברכתכם תכופה זו אחר זו בלא הפסק, וא"ת הואיל והם עסוקים ברבוי הטובה הדיש ישיג הבציר והבציר ישיג הזרע, א"כ כל השנה עוסקים בצרכי הגוף ואימתי יעשו המצות ויתעסקו בתורה, ת"ל ואכלתם לחמכם אין לחם אלא תורה שנאמר לכו לחמו בלחמי, ואמר לחמכם שהיא ירושה לכם שנאמר תורה צוה לנו וגו', הא כיצד שיהיה להם עבדים שיעשו מלאכתם שנאמר ועמדו זרים ורעו צאנכם, וכן ואכלתם לחמכם בגימ' היא התורה עם שתי המלוה"כ. לשובע במדרש אין צריך לומר שיהיה אדם אוכל הרבה ושבע אלא אוכל קמעא ומתברך במעיו, וכן פירש"י ז"ל. הוקשה להם אם יש רבוי ברכה ורבוי מאכל פשיטא שיאכל עד שישבע, לזה אמר אוכל קמעא ומתברך במעיו. ופירוש הענין הוא, כי רבוי החליים באים מרבוי האכילה וכשיראה רבוי מאכל יאכל ביותר ויבא לידי חולי, נמצא מהברכה בא לידי קללה, לזה אמר אוכל קמעא ומתברך, כאילו בטנו מלאה שאינו יכול לאכול, וזהו פירוש ובשבע כלכלתנו, כמו ויכלכל יוסף את אחיו לחם לפי הטף, כלומר בצמצום. לזה אמר לשובע, כל מה שיאכל יהיה לשובע, ולא אמר ושבעת. ואמר לחמכם ולא אמר לחם סתם, לומר שאפילו אינו אוכל לחם ממש אלא דבר אחר והוא מזונו מתברך במעיו, וכן לשבע, לעשב, כלומר אפילו אוכל עשב והוא מזונו, וכן לחמכם בגימ' קלח, ולזה רמז רבי עקיבא שאמר אפילו אכל קלח של כרוב והוא מזונו מברך שלש ברכות, וכן ואכלתם לחמכם לשבע בגימ' אפי' אכל קלח של כרוב והוא לו מזונו. עוד לחמכם ולא מן הגזל, לחמכם לחם מך, ר"ל לחם עוני ולא לחם פנק, ר"ל לחם תענוגים, כי טוב מעט בהיתר ויראת ה' וכו', עוד לחם מך שלא ישבע ויהיה מאותם שנאמר עליהם ואכל ושבע ופנה אל אלהים אחרים, וכן צוו חז"ל אם תערב לך אכילתך משוך ידך הימנה, כי כשיאכל וישבע יבא לידי גאוה. עוד לחמכם גימ' לקח, אם לקח בדמים או אם יש לו שדה תרגום שדה חקל, שאם יש לו שום שדה בשותפות שיקח מחלקו ולא מן הגזל, זהו לחמכם בגימ' חלק, ויש אם למקרא שאנו קורין לחמיכם ביו"ד בגימ' מקח, ואז יהיה לשובע שאוכל קמעא ומתברך במעיו, ואם הוא מן הגזל לא ישבע ועליו נאמר ובטן רשעים תחסר, עוד ואכלתם לחמכם לשובע רמז על הסעודה שעתיד הקב"ה לעשות לצדיקים לעתיד לבא, שנאמר הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו, וזהו לשובע שיהיו נהנין מזיו השכינה, וכן פירש במדרש הנעלם פרשת תולדות, עוד לשובע רמז על מה שאמר בזוהר על פסוק צדיק אוכל לשובע נפשו, שהצדיק קודם שאוכל משביע נפשו מד"ת ואח"כ מאכיל הגוף, זהו צדיק אוכל אחר שהשביע נפשו מדברי תורה שהוא מזון הנפש:
פסוק ד:
עוד נאמר ונתנה הארץ יבולה, שהם על היעודים שלעתיד לבא, יבולה מה שמובל לה, כלומר מה שנפקד לה לעשות, כמו שארז"ל במסכת שבת עתידה א"י שתוציא גלוסקאות וכלי מילת, ולזה תקנו ז"ל בברכת הלחם המוציא לחם מן הארץ, שאנו מאמינים שעתידה להוציא, ואפילו שרבי חנינא סבר המוציא דמפיק משמע, ורבנן סברי דאפיק משמע, והלכה כחכמים, חכמים גלו טפח וכסו טפחיים מפני אפיקורסים שאינם מאמינים וסמכו על המבין. ועץ השדה יתן פריו, כמו שארז"ל בכתובות פרק שני דייני, ת"ר עתידה חטה שתתמר ועולה כדקל בראש ההרים, שמא תאמר יש צער לקצרה ת"ל ירעש כלבנון פריו הקב"ה מביא רוח מתוך גנזיו ומשרה את סולתה ואדם יוצא לשדה ומביא מלא פס ידו וממנו פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו:
פסוק ה:
והשיג לכם דיש את בציר. כלומר כל מה שאתם טרחתם וזרעתם יהיו תכופים זה אחר זה, כדי שיתמרו במהרה ולא תצטרכו עוד למעשה ידיכם, זהו והשיג לכם מה שהוא שלכם, ואכלתם לחמכם לשבע, לחם כמלשבע, כלומר כמו שבעת ימי בראשית, ששם היה הכל בשלימות, וכל מה שעתיד להיות באותם הימים נברא שאין כל חדש תחת השמש, וישבתם לבטח, שלא יהיה כזמן הזה שאדם זורע התבואה ולבו חרד עליה שמא תלקה בברד או בשדפון, אלא יושבים לבטח בלא עמל ובלא יגיעה מלחרוש ומלזרוע, שמא תאמר יקנאו בכם שכניכם ויבאו לשכון בארצכם ת"ל ונתתי שלום בארץ, גם להם אתן מה שראוי להם כדי שיהיה השלום בארץ, וכן אמר דוד נתת שמחה בלבי מעת דגנם ותירושם רבו אז בשלום יחדיו, זהו שאמר כאן והשבתי חיה רעה שהן הכשדים שהן משולים לחיות רעות, וחרב לא תעבור היא חרב של סמאל, ועליה אמר דוד הצילה מחרב נפשי כי לא יהיה רשות לעבור בארצכם כמו לוז שאין לו רשות ליכנס לתוכה, ולא יתבטל לגמרי שנאמר כי הנער בן מאה שנה ימות והחוטא בן מאה שנה יקולל:
פסוק ו:
ורבינו סעדיה גאון ז"ל פירש והשבתי חיה רעה, אשביתם מטבעם שלא ירעו שנאמר וגר זאב עם כבש, ואומר זאב וטלה ירעו כאחד ואריה כבקר יאכל תבן, לא ירעו ולא ישחיתו, ולזה לא אמר חיה רעה ארחיק מעליכם כמו שאמר בקללה והשלחתי בכם את חית השדה. וכן במדרש והשבתי חיה רעה רבי יהודה אמר מעבירה מן העולם, רבי שמעון אמר משביתה שלא תזיק, אמר רבי שמעון אימתי שבחו של הקב"ה כשאין מזיקין או כשיש מזיקין ואינן מזיקין, הוי אומר כשיש מזיקין ואינן מזיקין, וכן הוא אומר מזמור שיר ליום השבת למשבית מזיקין מן העולם, וכה"א וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ ועגל וכפיר ומריא יחדיו ונער קטן נוהג בם, ופרה ודוב תרעינה יחדיו ירבצו ילדיהן ואריה כבקר יאכל תבן, ושעשע יונק על חור פתן ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה, שיהא התינוק מושיט אצבעו לתוך עיניו של צפעוני ומוציא מרה מפיו, ואומר גמול ידו הדה זו היא ההורגת את הבריות, ע"כ:
פסוק ו:
עוד ונתתי שלום בארץ, שיעביר המזיקים והשדים מן העולם, ושכבתם ואין מחריד שלא יבאו להחריד אתכם על מטותיכם ויבהילו אתכם בחלומות רעים והשבתי חיה רעה זו אגרת בת מחלת אמהון דשידי, וכן אמר בזוהר וחרב לא תעבור זו לילית שהיא מתחברת ומתערבת עם האנשים ומתחממת עמהם לטמאם ולהוליד מהם, לא תעבר בארצכם לפי שנתקדשה הארץ בקיומכם התורה והמצות, ואם ישארו מהם בקריאת שמע יפלו לפניכם, זהו ורדפתם את אויביכם ונפלו לפניכם לחרב, לא אמר בחרב אלא לחרב, לקריאת שמע שהיא חרב פיפיות, כלומר בפיהם, שנאמר רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם:
פסוק ז:
ורדפתם את אויביכם שהוא זרעו של עמלק שהוא אויב לכם שעברתו שמרה נצח, שאויב הוא יותר משונא. ושלשה דברים נצטוו ישראל בכניסתם לארץ, להכרית זרעו של עמלק, ולהעמיד להם מלך, ולבנות להם בית הבחירה, וכן לעתיד ורדפתם את אויביכם על זרעו של עמלק, ופניתי אליכם זהו להעמיד להם מלך, ושיהיה ה למלך, ונתתי משכני כנגד לבנות להם בית הבחירה, ואמר ורדפתם את אויביכם, כמו שארז"ל על פסוק מלחמה לה' בעמלק מדר דר, אמר מדר דר אנא בתריה לדרי דרין, מדורו של משה לדורו של שמואל מדורו של דוד לדורו של מרדכי ואסתר. רבי ברכיה בשם רבי אבא אמר כל זמן שזרעו של עמלק בעולם כאילו כביכול כנף מכסה את הפנים, אבד זרעו של עמלק מן העולם נטלה הכנה, שנאמר ולא יכנף עוד מוריך, רבי לוי בשם רבי חמא אמר כל זמן שזרעו של עמלק בעולם אין השם שלם ולא הכסא שלם, אבד זרעו של עמלק בעולם, השם שלם מה טעם האויב תמו חרבות לנצח וערים נתשת אבד זכרם המה, מה כתיב וה' לעולם ישב כונן למשפט כסאו, זהו ורדפתם את אויביכם, אתם לא תעשו אלא רדיפה לבד לא תלחמו עמו והוא יפול לפניכם לחרב, לא אמר בחרב אלא לחרב לחרבו של הקב"ה, שנאמר יפקוד ה' בחרבו הקשה על לויתן נחש בריח, שהוא מבריח מדורו של משה עד דורו של משיח:
פסוק ח:
ורדפו מכם חמשה מאה, רמז על מלחמת גוג ומגוג בגימ' ע', שיתקבצו שבעים אומות ללחום עם מלך המשיח, ועליו אמר דוד למה רגשו גוים כמו שנאמר בפרשתו של גוג ביחזקאל (ל"ה) הנני אליך גוג נשיא ראש משך ותובל והוצאתי אותך ואת כל חילך כלם קהל רב וגו' פרס כוש וגו גומר וכל אגפיה בית תוגרמה וגו' תבא כענן לכסות הארץ תהיה אתה וכל אגפיך ועמים רבים אותך וגו שיתקבצו כל האומות יחד זו המלחמה האחרונה שתהיה בעולם שנאמר באחרית השנים תבא ואותה המלחמה האחרונה שתהיה בעולם שנאמר תעלה חמתי באפי, ויצא ה' ונלחם בגוים ההם (זכריה יד) לזה מכם חמשה, מן החלשים שאין בהם כי אם חמשה חומשי תורה ואין בהם לא משנה ולא תורה שבע"פ, לזה הם חלשים, ומאה מכם בזכות מאה ברכות, ואמר בהם מכם שאין בהם ג"כ מצות הרבה רבבה ירדופו לבד, לפי שהמלחמה היא לה', לזה ונפלו לפניכם לחרב, כי חרב איש באחיו תהיה, ונאמר והיה ה' למלך, ואז יתגדל שמו שנאמר והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים, ולפי שעל ידן יתקדש שמו זכו לקבורה, שנאמר ביום ההוא אתן לגוג מקום שם קבר וגו', וכן מצרים לפי שנתקדש ש"ש על ידם ועל ידם נתקרבו ישראל לאביהם שבשמים שנאמר ופרעה הקריב, זכו לקבורה, שנאמר נטית ימינך תבלעמו ארץ:
פסוק ח:
ונחזור לעניננו. כמו שבמלחמת עמלק יהיה השם שלם, כן במלחמת גוג נאמר והיה ה' למלך וגו' ביום ההוא יהיה ה' אחד וגו', לזה נרמזו כאן שתי המלחמות, אח"כ נאמר ופניתי אליכם, ארז"ל אפנה מכל עסקי לשלם שכרכם, משל לבעל הבית ששכר פועלים והיה שם פועל שעשה עמו ג' שנים וכשבאו הפועלים ליטול שכרן בא פועל ההוא עמהם, א"ל בעל הבית בני אפנה לך הללו עשו עמי מועט אתן להם שכר מועט אבל אתה חשבון הרבה יש לי לחשוב עמך, כך ישראל מבקשים שכרם בעוה"ז מלפני המקום ואחרים מבקשים שכרם אומר להם הקב"ה לישראל אפנה לכם, הללו עשו עמי מועט, אבל אתם חשבונות הרבה יש לכם עלי ע"כ. יש לדקדק למה אמר והיה שם פועל אחד שעשה עמו מלאכה שלש שנים, למה עשה במשל ג' שנים ולא יותר, ועוד אומר לישראל מבקשים שכרם בעוה"ז שכר מצוה בהאי עלמא ליכא. אלא מה שאמר ג' שנים נגד ג' גליות שגלו ישראל, ד' הם, אבל גלות מצרים נטלו שכרם ביזת מצרים וביזת הים, אבל ג' גליות לא נטלו שכרן, גלות בבל יצאו כמי שבורח מבית הסוהר, שנאמר צאו מבבל ברחו מכשדים ויצאו בתכלית העוני עד שמרוב העוני עשו מנורה משאר מיני מתכות ולא עשאוה מזהב, ובגלות מדי נאמר ובבזה לא שלחו את ידם, וזה הגלות הארוך שחנו בו, לא ששואלין שכרן, אלא כמו שהגלות היה בשעבוד גוף ונפש, כן רוצין בגוף ונפש לראות שמחתן, שנאמר שמחנו כימות עניתנו, ולזה מראין לצדיקים קודם מיתתן שכרם בעוה"ז בעודם בגוף ונפש כדי לשמח הגוף, לא שזה הוא עיקר השכר, וחכמינו ז"ל דמו אותו לפירות שאמרו אוכל פירותיהם בעוה"ז, א"כ אין שואלים אלא שכר הענוי של ג' שנים שהם ג' גליות, לא שכר התורה והמצות, ולזה תמצא ברכה זו משולשת, ונתתי גשמיכם בעתם, ונתנה הארץ יבולה, עץ השדה יתן פריו, הרי ג', וכן והשיג לכם דיש את בציר ובציר ישיג את זרע, ואכלתם לחמכם לשובע, וישבתם לבטח, וכן ונתתי שלום, ושכבתם ואין מחריד, והשבתי חיה רעה וחרב לא תעבור, וכן ורדפתם את אויביכם ורדפו מכם חמשה מאה ומאה רבבה, ונפלו וגו', הרי ג', וכן והפריתי והרביתי והקימותי, וכן ואכלתם ישן נושן וישן, וכן ונתתי משכני, ולא תגעל, והתהלכתי, ואין לי פנאי לכוון כל אחד כנגד גלותו והנחתי אותם למעיין. ופירוש אפנה מכל עסקי, איזה עסק יש לו להקב"ה, אלא הקב"ה אינו מקפח שכר כל בריה וצריך לשלם להם לאוה"ע שכרן בעה"ז, א"כ עד שישולם שכרם אין להם לישראל שכר בזה העולם זהו וחסד לאומים חטאת לישראל שמאריכין הגלות עד שישלם להם הקב"ה שכר החסד שעשו, כמו שעשה הקב"ה עם כנענים שישבו על אדמתם מ"ז שנה לפי שכבדו את אברהם אבינו ואמרו נשיא אלהים אתה בתוכנו, שמענו אדוני, לא קפח הקב"ה שכרן וישבו על אדמתם ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר וז' שנים שנבנית קודם מצרים שנאמר וחברון שבע שנים נבנתה וכו':
פסוק ט:
והפריתי אתכם והרביתי אתכם. שהארץ תהיה לכם לבדכם ואין זר אתכם, אם כן צריך שתפרו ותרבו כנגד כל שבע אומות שאתם נכנסים במקומם, כדי שישאר העולם בישובו כמו שהוא עתה בעודם עליו. והקימותי את בריתי, רז"ל אמרו ברית חדשה, ומהכתוב נראה ברית ישנה, שאמר את בריתי, שאם כדברי רז"ל היה לו לומר והקימותי להם ברית, אלא אמר בריתי הוא הברית שכרתי עם עולמי, כשבראתיו אמרתי לו בשביל ישראל אני בוראך שנאמר בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית, ועד עתה לא נתקיים זה הברית ולעתיד תתקיים הברית, כי אז יחזרו הצינורות למקומם ויהיה רבוי שפע, ובערך רבוי השפע על אותו ערך יהיה רבוי המקבלים, לזה והפריתי אתכם והרביתי אתכם לא אמר והפריתי והרביתי אתכם, שמשמע כדרך העולם, אלא כפל אתכם, לומר שהרבוי יהיה שלא כדרך פריה ורביה, לזה הפסיק בין פריה ורביה ואמר אתכם, וכן הוא אומר הקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום וגו':
פסוק י:
ואכלתם ישן נושן. אומר הקב"ה לישראל של אותו הדור שלעתיד, הרבה מאכל יש לכם, הרבה זכיות יש לכם, מצד המצות שעשיתם, ומצד כמה גליות שסבלתם, וכמה וכמה נהרגו מכם על קדה"ש ועל קיום מצותי, וכמה צדיקים יש בכל דור ודור שכדאי זכותם לאכול ולשבוע ולהותיר, אבל עתה לא תוציאו הוצאה, ומלת תוציאו מלשון הוצאה ופזור, לא תוציאו עתה מזכיותיכם שהם חדשים, יש לכם ממה להוציא, תוציאו עתה מהישן קודם החדש, יש לכם זכות ג' אבות, ולזה אמר ישן נושן וישן, שכולם לא רא ליהנות מזכיותיהם, אברהם כשרדף אחר ה' מלכים והשיגם א"ל הקב"ה אל תירא אברם, פחד שלא ינכה לו הקב"ה מזכיותיו, זהו אחר הדברים האלה, אחר דבריו של אברהם, אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד, יש לך הרבה שכר רבוי עצום, זהו מאד, יש כדי לאכול ולהאכיל לכל הדורות, קדשת שמי ברבים כשהושלכת לאור כשדים והודעת אלהותי לכל העולם שנאמר ויקרא שם אברם בשם ה', ועל ידך נודעתי שאני אל עולם, א"כ זכיות הרבה יש לך, ועכ"ז אנכי מגן לך, תרגום חנם מגן, א"ל לא אנכה לך שום זכות ברדיפת הה' מלכים אלא בחנם עשיתי עמך. א"ל כן לפי שהיה קשה עליו ליהנות מזכיותיו אלא להניח לדורות, וכן כשירד למצרים אמר אמרי נא וגו' וחיתה נפשי בגללך, ולא אמר בזכותי, וכן כשמתה שרה קנה קבר בדמים יקרים ולא אמר להקב"ה שיזמין לו קבר. ולזה הזמין הקב"ה מיתתה תכף בביאתו מבאר שבע, אולי יאמר אני באתי עתה עיף ויגע היכן אלך לבקש עתה קבר וישאל מהקב"ה שיזמין לו קבר בזכותו או בזכותה, ועכ"ז טרח והלך לבני חת ומבני חת לעפרון ובכמה פיוסים ובכמה השתחויות עד שמצא קבר ובדמים מרובים, כל זה כדי להניח לבניו. וכן יצחק כשחפר הבארות וגרשוהו ואמרו לו לך מעמנו, והקב"ה א"ל אל תרד מצרימה, והיה הולך נע ונד ושאלו אנשי המקום ואמרו אחותי היא, ולא אמר אשתי ויסמוך על זכיותיו שפשט צוארו על גבי המזבח להזבח, והיה מגייר גרים ומכניסם תחת כנפי השכינה, כמו אברהם אבינו, כמו שארז"ל מגורי אביו מגיורי אביו, ולבסוף כהו עיניו והיה כלוא בבית יושב ובטל עד שנצטרך לעשו, ולא שאל מה' שיפתחו עיניו ויכניס ויבא ויעשה סחורה ויזרע וכמו שזרע בארץ ההיא ואל יצטרך לעשו, כל זה כדי שלא ליהנות מזכיותיו, וכן יעקב סבל כמה ייסורין מעשו ומלבן, ועכ"ז לא רצה ליהנות מזכיותיו ולא מזכיות אבותיו:
פסוק י:
ובזהר פרשת תולדות יצחק (דף קמ"ו) וז"ל, ת"ח כמה ברכאן אתברך יעקב, חד דאבוי בההוא עקימו ורווח כל אינון ברכאן, וחד דשכינתא דבריך ליה קב"ה כד הוה אתי מלבן דכתי' ויברך אלהים את יעקב, וחד דברכיה ההוא מלאכא ממנא דעשו, וחד ברכה אחרא דברכיה אבוה כד הוה אזיל לפדן ארם דכתיב ואל שדי יברך אותך, בההוא זמנא דחמא יעקב גרמיה בכל הני ברכאן אמר במאן ברכתא מינייהו אשתמש השתא, אמר בחלשא מינייהו אשתמש השתא ומאן איהי דא בתרייתא דברכיה אבוי, ואע"ג דאיהי תקיפא אמר לאו איהי תקיפא בשולטנותא דהאי עלמא כקדמאה, אמר יעקב אטול השתא דא ואשתמש בה ואסלק כל אינון אחרנין לזמנא דאצטריך לי ולבני בתראי, אימתי בזמנא דיתכנשון משרייתא דגוג לאובדא בני עלמא, דכתיב כל גוים סבבוני בשם ה' כי אמילם סבוני גם סבבוני וגו' סבוני כדבורים וגו', הא הכא תלת לגבי תלתא דאשתארו, חד אינון ברכאן קדמאי דבאבוה תרין אינון ברכאן דברכיה קב"ה, תלת אינון ברכאן דברכיה ההוא מלאכא, אמר יעקב להתם אצטריכו לגבי עמין דעלמא ואסלק לון להתם והשתא לגבי עשו די לי בהאי, למלכא כו' אף הכי לגבי עשו די לי השתא באלין ברכאן אבל לההוא זמנא דאצטריכו לבני לגבי עמין ושלטין דעלמא אסלק לון כד ימטי ההוא זמנא יתערון אינון ברכאן מכל סטרין ויתקיים עלמא על קיומיה כדקא יאות וגו' רבי חייא אמר מהכא שאר ישוב שאר יעקב אלין ברכאן אחרנין דאשתארו לגבי כל עמין ושליטין שנאמר והיה שארית יעקב בגוים אלין ברכאן אחרנין דכתיב והיה שארית יעקב בגוים וכו' ע"כ. הרי שיעקב לא רצה ליהנות מזכיותיו, ולזה רמז ישן נושן וישן, כנגד זכות שלשה אבות שהוא שמור וגנוז להם. עוד י"ל כנגד ג' ברכות שהניח יעקב לבניו, כמו שאמר בזוהר. א"כ אמר להם תוציאו קודם לזכות שהוא ישן, ואח"כ מזכותם שהוא חדש. עוד ואכלתם ישן נושן, ירמוז לסוד הגלגול כאז"ל, שנאמר ורבים מישני אדמת עפר יקיצו, שהם ישנים ונתישנו בארץ והם מיחלים מי יגאלם, עד שיבאו ויתחדשו ויוכללו כולם ויתחדשו בנתקן, ואמר מישני ולא אמר כל ישני, שהברור שבו יכלל בנתקן ולא כולו, כמו שמטפת הזרע מהברור שבה נוצר הולד, כן הגופים מהברור שהן אותם מצות שעושה לא יאבדו, ויהיו שמורים עד גוף הנתקן, ויוכללו כולם בו, המשל, עשה מצות בידיו שהיה מוהל, עשה ידים, אותם הידים של אותו הגוף לא יבלו, בא פעם אחרת ועשה כן ברגלים וכן בפה וכן בשאר איברים עד שנשלמים, והקב"ה מקבץ הנדחים והמפוזרים ומחזירן לבריה חדשה ובאים כולם בנתקן, פירוש זה שהשלים הרמז, ולפי שאותם איברים היה כל אחד בגוף שיש בו סיגים, הקב"ה צורפן ג"פ שנאמר הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר, כמו הכסף כסף צרוף בעליל לארץ, שעושין גומא בארץ ומזקקים אותו בעופרת אם נטהר מהסיגים, ואם לאו ח"ו חוזרים פעם אחרת, ובפעם השלישית חוזרין ומתיכין אותו בלא עופרת, שנאמר והבאתי את השלישית באש וצרפתים כצרוף את הכסף, אבל אם הכסף הוא כולו סיגים אמר הנביא ירמיה נחר מפוח מאש תם עופרת לשוא צרף צורף ורעים לא נתקו, כסף נמאס קראו להם כי מאס ה' בהם א"כ הגלגול של תקון הוא ג' פעמים, כדי לצרפן מהגשמות שקבלו בעודם בגוף, וזהו אין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף, פירוש שנשלם צרופם ממה שקבלו מהגוף, וזהו שרמז כאן ואכלתם ישן נושן וישן, ג' כנגד ג' גלגולים, ומי מוציאן ומצרפן החדש, אותו הגוף שנשלם בו התיקון ע"י נתחדשו, זהו מפני חדש תוציאו. ונתתי משכני בתוככם, מאחר שלא נשאר בכם שום גשמות אדור ביניכם, כי הנה הסתיו עבר המסית והניסת. עבר, הגשם חלף, ולזה ולא תגעל נפשי אתכם, הגיעול כבר נמלט הלך לו, והתהלכתי בתוככם ממש, כמו שאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, שיקדשו עצמן ושכנתי בתוכם ממש, זהו מה שארז"ל אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם ולא תהיו מזדעזעים ממני, לפי שהגשמות חלף הלך לו, ואז והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם, כמו שהיתה כוונת הבריאה, בראשית ברא אלהים שיהיו כבני אלהים, ר"ל כמלאכים וכה"א אני אמרתי אלהים אתם:
פסוק יב:
עוד והתהלכתי בתוככם. שתהיה הנהגתם על ידי ולא על ידי שרים, עוד והתהלכתי אין דומה מי שישב במדינת המלך ליושב חוץ, כי כשהוא קרוב למלך אין עושה עולה ואין פגע רע, אבל כשהם רחוקים ממנו אין כ"כ מורא מהמלך, לזה אמר והתהלכתי בתוככם אזי אין שטן ואין פגע רע:
פסוק יג:
אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי וגו'. פירש"י ז"ל כדאי אנו שתאמינו בי שאני יכול לעשות כל אלה שהרי הוצאתי אתכם מארץ מצרים ועשיתי לכם נסים גדולים ע"כ. והנסים הגדולים הם כדמפרש ואמר מהיות להם עבדים, שעדיין לא נשלם קץ העבדות והיה שרו של מצרים מערער עליכם, וסמאל ושאר המקטרגים מקטרגים עליכם, ושברתי אותם, שנאמר מרכבות פרעה וחילו ירה בים. מוטות עולכם, מטת עלכם כתיב, המטים קטיגוריא עליכם, ואולך אתכם קוממיות, כתרגומו בחירות, שאין שטן ואין פגע רע ואין שום מערער על חרותכם, ומעתה תלכו בקומה זקופה לפני הכל ואין מערער עליכם. והתחיל בגשם, ונתתי גשמיכם בעתם וסיים בקוממיות לומר להם לבריות שאין להם קימה אלא על ידי הגשמים, וכשאין גשמים ח"ו קומתן נכפפת. והתחלת הברכות כולם הם ירידת הגשמים בעתם, וכן אז"ל גדול יום ירידת גשמים בתחיית המתים, ובקללות לא התחיל בעצירת מטר, ואע"פ שאמר, לא אמר בפירוש אלא ונתתי את שמיכם כברזל:
פסוק יד:
ואם לא תשמעו לי וגו. התחיל בשמיעה, לפי שהיא עיקר הכל, שמן השמיעה יבא לידי קבלה ולידי עשייה, ומהעשייה יבא לידי חבוב המצוה, ומהחבוב יעשה אחרים ג"כ לעשות, מרוב החביבות והאהבה במצוה, וכמו שצוה בה, תחילת הכל היא השמיעה, וכה"א שמעו ותחי נפשכם. ורז"ל אמרו במדרש ואם לא תשמעו לי, להיות עמלים בתורה, לפי שהן אמרו נעשה ונשמע, הואיל ואמר השמיעה אחר העשייה ודאי פירוש נעשה הוא שיהיו עמלים בתורה. ואמר לי, רז"ל אמרו, לי שיודע רבונו ומכוון למרוד בו. ועוד אמר לי כמי שאומר לחבירו שמע ממני שאני גדול ממך או שאני בעל עצה, כן אמר הקב"ה לא רצית לשמוע היה לך להעריך מי הוא המצוה והאומר והמדבר:
פסוק טו:
ואם בחקותי תמאסו. אמר אם, לומר אע"פ שהחוקים אין להם טעם עכ"ז הואיל וגזרת מלך הם מחוייבים לעשותם, אע"פ שלא יהיה מאהבה אלא בתורת חיוב, דינא דמלכותא דינא, אבל לא שימאס, לזה אמר אם, אי אפשר שיבא לכך, ואם בא לכך בסופו ג"כ שהמשפטים המושכלות שהשכל מחייבן, כמו מצות כבוד אב ואם וגזל וגנבה, הואיל והוא מאס בחוקי המלך אפילו אלו יגעל אותם, והגעילה היא יותר מהמאיסה, ויבא גם כן לעשות יותר מזה, שאפילו המצות שיש לו הנאה בהם, כגון אם הוא כהן שיטול תרומות, או אם הוא לוי שיטול מעשרות, או אם הוא עני ליטול לקט שכחה ופאה, אפילו אלו לא יטול, למה לפי שאני צויתי בהם יבא למאס בכל אלו, זהו את כל מצותי, לא אמר מצות אלא מצותי לפי שאני צויתי בהם. לבלתי עשות לא אמר ולא תעשו, וכבר אמר ואם לא תשמעו לי ולא תעשו מהו לבלתי עשות, ארז"ל שלא יניח אחרים לעשות. להפרכם את בריתי, ארז"ל כופר בעיקר, אמר כן לפי שאמר לבלתי עשות את כל מצותי, לפי שצוה בהם מאסו בם, יש לך הפרת ברית גדולה מזו, א"כ מהו להפרכם את בריתי, לזה ארז"ל כופר בעיקר, וכל זה תחילתו מהשמיעה שלא שמע:
פסוק טז:
אף אני אעשה זאת לכם. תמצא בפרשה זו ט' פעמים אף, לומר שהט' מדות יעשו בהם דין, אבל העליונה אין בה דין, ולזה הט' הוא ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ובו דין ורובו רחמים, לפי שהיא קרובה לרחמים גמורים, והח' הוא ואף את בריתי אברהם, לפי שהוא חסד, והז' ואף את בריתי יצחק, שגם הוא נקרא אב הרחמן, שאף ע"פ שמדתו מדת הגבורה, הוא להתגבר נגד השר של עשו, אבל לגבי בניו הוא רחמים, והששי אף אני אלך עמם בקרי והבאתי אותם וגו' אז יכנע לבבם וגו' זהו מלמעלה למטה, וההתחלה היא ממטה למעלה, וכל מה שעולה הדין הוא מתמתק, לזה אמרו תוכחה שבתורת כהנים אין מפסיקין בה, לפי שהיא ע"י הט' מדות, וכל מה שעולה הדין מתמעט, ומתחיל אף אני אעשה זאת וגו', שהיא נקראת זאת, בזאת יבא אהרן ובה העשייה, לזה אמר אעשה זאת וגו', והשני הוא ההוד נאמר בו והלכתי אף אני עמכם בקרי, והג' הוא מדת אלהים, והוא והלכתם עמכם בחמת קרי ויסרתי אתכם אף אני ע"י הרצועה שהיא אני. ובזוהר אמר ויסרתי אתכם אף אני, אף אני אכנס עמכם ביסורים, שבע שהיא נקראת בת שבע, על חטאתיכם שנאמר ובפשעיכם שלחה אמכם, וכאן נזכר ייסור והייסור הוא מאהבה, שנאמר ואוהבו שחרו מוסר, לפי שהוא אב רחמן, אבל מכאן ואילך לא נאמר אני אלא אף לבד, לפי שכשישראל אין עושים רצונו של מקום היא משתלחת עמהם שנאמר ובפשעיכם שולחה אמכם, ולזה הוא אומר והכיתי אתכם אף אני, אף בגימ' אנכי, לומר שהייתי עולה עד לכ"ף שהוא הכתר, ועתה נחסר ממני הכ"ף מאנכי ונשאר אני, לזה והכיתי אתכם אף, שאנכי נעשה אף, בחסרון הכ"ף ונשאר אני, וכן בתורת כהנים אינו מדבר אלא באף וכו':
פסוק טז:
והפקדתי עליכם. אין צריך שאני אככם הרבה שלוחים יש לי, כמו שארז"ל על חליים רעים ונאמנים נאמנים לשולחיהם, זהו והפקדתי אפקיד להם למכות שהן יעשו שליחותי, וכל זה מאהבתו כדי שלא תחול עליהם מדת הדין בחזקה כשהיא מכה, לזה אמר והפקדתי, בהלה, נגד שלא שמעו ולא הבינו תבא עליהן הבהלה, שמי שהוא מבוהל אינו יכול לכוון ולא לשמוע, וגם התחיל בזו המכה לפי שהוא רחום בדין, שמבהילו תחלה כדי שלא ירגיש במכה, כמו שהיו עושין הסנהדרין כשהיו הורגין היו משקים אותו קורט של לבונה ודברים אחרים כדי שלא ירגיש, לזה הבהלה קודם. שחפת, היא יותר כבידה מבהלה שהיא חולי שמשחף את הבשר, שלעתים חלים ולעתים משחיף, אבל הקדחת היא קודחת תמיד כל היום, כל זה מרחמנותו יתברך שמכה הקל הקל תחילה. מכלות עינים, כדי שלא יראה חוליו ויטרד בחולי עיניו, ופירש"י ז"ל העינים צופות וכלות לראות שיקל ושיתרפא וסוף שלא יתרפא. ומדיבות נפש, פירש"י ז"ל שידאבו נפשות של משפחה במותו. וזרעתם לריק, הואיל והם בחליים והחולה כל אוכל תתעב נפשו, ואומר וזהמתו חיתו לחם, א"כ כל מה שזרעו הוא לריק, שרואה הזרעים טובים והוא אינו אוכל מהם, כמו שורך טבוח לעיניך ולא תאכל ממנו, ולא די אלא שהאויבים יאכלוהו, ונמצא שטרחתם לאויביכם, שיותר טוב שיאבד ולא יאכלוהו האויבים, שבאכילתו מתחזקים בו ונלחמים בכם וזו קשה מהמכות, כנגד והשיג לכם דיש את בציר שיהא מוטל בשדה עד זמן הבציר, וכן הבציר עד זמן הזרע ואין נוגע בו, ועתה ואכלוהו אויביכם, ואכלהו כתיב אחד שיבא ויאכלהו ואין לכם פה לומר שום דבר מרוב הפחד, ושניכם קהות, א"כ נגד והשיג לכם לא יהיה לכם, וכנגד ואכלתם לחמכם ואכלוהו אויביכם., וכנגד ופניתי אליכם ונתתי פני בכם, ואמר ונתתי פני בכם על דרך מה שאז"ל ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית שהחיה רעה אינה מזקת בני אדם אלא כשנדמה לה כבהמה, שמחמת העון צלם אלהים סר מעליו ומזיקתו, כן אמר כאן ונתתי פני, אתן על פניכם פנים של זעם, שנאמר פני ה' בעושי רע, ומיד כשיראו אתכם האויבים באותם פנים יתמלאו אכזריות עליכם, ולזה ורדו בכם, שאותה צורה אלהית סרה מעליכם, שאילו לא סרה נאמר כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה', ואדרבא היו הם מברכים אתכם כי נראה להם פרצוף מלך, והיו מפחדים מכם, וכמו שאמר ורדפו מכם חמשה מאה וגו', ועתה ונסתם ואין רודף:
פסוק יז:
ורדו בכם שונאיכם. קודם אמר ונגפתם לפני אויביכם ועתה אמר שונאיכם, פירש"י ז"ל שאינו מעמיד שונאים אלא מכם ובכם, שבשעה שאחרים עומדים על ישראל אינם מבקשים אלא מה שבגלוי שנאמר והיה אם זרע ישראל ועלה מדין ועמלק ובני קדם ויחנו עליהם וישחיתו את יבול הארץ, אבל בשעה שמעמיד מכם ובכם הם מחפשים אחר מטמוניות שלכם, וכה"א ואשר אכלו שאר עמי ועורם מעליהם הפשיטו וגו' ע"כ. הוכרח לפרש כן לפי שהוקשה לו אחר שנגפו לפני אויב מה נשאר לשונא לרדות:
פסוק יח:
ואם עד אלה לא תשמעו לי ויספתי ליסרה. כבר אמרנו על המכות שאמר בהלה שחפת וקדחת מכלות וגו', כולם ברחמים כמו שפירשתי, לבהלה כדי שלא ירגיש וגו' כדלעיל, ולזה לא נאמר בהם מכה כמו במשנה תורה שאמר יככה ה' בשחפת ובקדחת, אלא לאיים עליהם, ולזה אמר והפקדתי עליכם ולא אמר והכיתי אתכם בבהלה וגו', אמר עתה ואם עד אלה לא תשמעו לי ויספתי ליסרה, לא נזכרה מכה כי אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, ואין בעל הרחמים נפרע מן הנפשות תחלה, ולזה כתיב ליסרה, כאב שמייסר את בנו, זהו ויספתי, אם אני מוסיף אינו אלא ליסרה:
פסוק יח:
ובזהר ויספתי מאי ויספתי, אתן למריהון דדינא תוספת על תוספת דילהון כד"א לא אוסיף עוד לקלל את האדמה מאי לא אוסיף לא אתן תוספת למריהון דדינא לשיצאה עלמא אלא תוספת בגוונא דיכיל עלמא למסבל. ועוד ויספתי אתן תוספת אמאי בגין ליסרה אתכם, שבע על חטאתיכם אי קב"ה גבי ההוא דיליה לא יכיל עלמא למסבל אפילו רגע חד הה"ד אם עונות תשמר יה ה' מי יעמוד ואת אמרת שבע על חטאתיכם, אלא מה ת"ל שבע אלא הא שבע לקבליוהו ומאי איהי דא שמיטה דאיהי שבע ע"כ. זהו על חטאתיכם, בערך חטאתיכם לא בערך מי שחטאתם לו, זהו שאמר דוד ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו כערך מעשהו לא כערכך אלא כמעשהו, ולא מעשהו אלא כמעשהו, כערך ה עשה כערך השעה וכערך ההנאה שקבל, א"כ ולך ה' חסד, וחסד גדול עושה הקב"ה עם בריותיו, זהו שאמר כאן על חטאתיכם:
פסוק יט:
ושברתי את גאון עוזכם. היא הגאוה שבכם שהיא גורמת לכם, או אולי יש ביניכם עשירים ואתם סומכים עליהם, וכן ארז"ל ושברתי את גאון עזכם אלו בולאות שביהודה (פירוש בולאות עשירים), וכן אמר אלו גבורים שהיו בישראל כגון יואב בן צרויה, ואחרים אומרים גאון עוזכם אלו שהן גאונם של ישראל, כגון פפוס בן יהודה ולוליינוס ואלכסנדרי וחביריו, ובגין הנהו תלתא עתירי דהוו בירושלים נקדימון בן גוריון ובן כלבא שבוע ובן ציצית הכסת חד אמר אנא זיינא לאנשי ירושלים בחיטי ובשערי כ"ב שנה, וחד אמר אנא בחמרא ומשחא ומלחא, וחד אמר בציבי כו', וגרם העון ושרפו הפריצים האוצרות מיד. עוד ושברתי את גאון עוזכם. זה בית המקדש, כן אמרו במדרש, לפי שהיו מעיזים פניהם ואומרים נעשה כך וכך, כלומר נגנוב או ננאף ונביא קרבן ויתכפר לנו והיו מתגאים בזה לכך ושברתי:
פסוק יט:
ונתתי את שמיכם כברזל. לא אמר ועצר את השמים ולא יהיה מטר כמו שאמר במקום אחר, כי שם אמר וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים, אבל כאן אמר ויספתי ליסרה, לזה אמר ונתתי את שמיכם, לא שאמנע המטר מן העולם אלא שאעשה שמים אחרים על ארצכם, כדי למנוע המטר שלא ירד על ארצכם, כי המטר מארץ ישראל משתלח לכל העולם, שנאמר הנותן מטר על פני ארץ ושולח מים על פני חוצות, לזה צריך לעשות שמים אחרים, ולזה אמר שמיכם ולא אמר השמים, כפי הראוי לכם שמיכם ומים על גביהם יהיו נזחלים על פני חוצות, ולזה אמר את שמיכם את דייקא שמא תאמר אולי תתלחלח הארץ מחמת המטר היורד לחוץ, ת"ל ואת ארצכם כנחושה, שלא תקבל שום לחלוחית. ותם לריק כחכם, שתשיא בנותיך ותכניס עמהם נדוניא רבה ותמות הבת ויירש הכל הבעל, נמצא שכל מה שטרח היה לריק ולבהלה ויאכלו זרים יגיעו, כן אמר במדרש. ולא תתן ארצכם את יבולה, היא ג"כ מכלל ותם לריק, שתשכור שוורים לחרוש ופועלים לזרוע וחרש וזרע ולא הוציאה מה שהוביל לה, הלך כל מה שטרח בבהלה, וכן אמר עץ הארץ לא כמו שאמר בברכה ועץ השדה אלא עץ הארץ, עץ השדה הם אותם שגדלים בשדה ואין עליהם שומר כמו אילני סרק, אבל עץ הארץ הם אותם של גנות ופרדסים שחורשין אותם ועודרין וזומרין ושוכרין להם שומר לשמור פירותיהם, לא יתן לא ענף ולא פרי, שכן חשבום ז"ל לא יתן פריו בב' קללות, לא שייבש לגמרי, כי כבר אמרנו שאלו הז' הם ליסרה אותם לא לקללה:
פסוק כא:
ואם תלכו עמי קרי. כל אלו הקללות שהזכיר אינם אלא ליסר אותם כמו שאמר ויספתי ליסרה, ממה שאמר ויספתי משמע שמה שאמר קודם שהם שחפת קדחת וגו' הם ג"כ ליסרה ואינם מכות, לפי שכל האמורים יש להם רפואה ושבר ותקוה אם ישובו, אבל אם תלכו עמי קרי, לומר שאלו המכות שבאו עליכם לא באו בשביל עון אלא באו על דרך מקרה ממערכת הכוכבים, ותאמרו שפעמים נמנע המטר, ופעמים מוציאה הארץ פירות ופעמים אינה מוציאה, וכן הוא מקרי הזמן, לפי שראיתם שלא נגעה המכה אל עצמכם ואל בשרכם, כי אפילו שחפת וקדחת הם בעור הבשר מבחוץ, ובפרט עם מה שאמר בהלה להבהילו ולשעממו כדי שלא ירגיש במכה, אבל עתה ויספתי עליכם מכה, לא ליסרה, כי מי שלקה ושנה מכניסין אותו לכיפה, לזה אמר מכה, שהיא נוגעת בכם שאין לה תרופה:
פסוק כב:
והשלחתי בכם את חית השדה וגו', ואמר ואם תלכו עמי קרי, על מה שאמר ויספתי ליסרה ושברתי את גאון עוזכם וגו' ותם לריק וגו' ולא תאבו לשמוע לי, כנגד המכות הראשונות שהם שחפת קדחת וגו' שנאמר בהם ואם לא תשמעו לי, והשלחתי בכם, אמר ג' מכות כאן, גרוי חיות, גרוי שרצים, גרוי בהמות, נאמר כאן והשלחתי ונאמר להלן ושן בהמות אשלח בם והיה זה כדי שלא יאמרו מקרה הוא, כי גרוי חיות הוא דרכן לנשוך ולטרוף ולהמית, אבל לא הבהמות, ובזה ידעו שהיא מכה אלהית לא במקרה, ואמר והשלחתי ולא אמר ושלחתי כמו שאמר בדבר ושלחתי דבר, לומר שלא יהיו מושלחים לגמרי, שאם יהיו מושלחים לגמרי ממיתה את כולם ולא היה מקום למכות שאחריהם, שאמר אח"כ והלכתי אף אני עמכם בקרי, ואמר אח"כ והלכתי אף אני עמכם בחמת קרי, וכן במצרים במכת הערוב אמר הנני משליח ולא אמר משלח, לתת מקום למכה שאחריה. ונאמר לשון שלוח בחיות לפי שהקב"ה כרת ברית עמהם שלא יבאו לישוב, ונתן להם גבול במדברות שלא יעברו משם אלא ברשותו יתברך, ולזה מתענין עליהם, כדאיתא בגמרא שראו ב' דובים באשקלון והתענו עליהם, כמו שכרת ברית עם הים שנאמר אשר שמתי חול גבול לים חק עולם לא יעברנהו:
פסוק כב:
ושכלה אתכם. רב סעדיה גאון ז"ל פירש אתכם מכם. הוכרח לפרש כן, לפי שאם נאמר כפשוטו שתשכל כולם, מה מקום למכה שאחריה, שאמר ואכלתם בשר בניכם, כבר נשתכלו הבנים, וכן פירש והכריתה את בהמתכם, מן בהמתכם, לתת מקום למה שאמר אחר כך ואתכם אזרה בגוים, אם אין בהמות כיצד יזרו:
פסוק כג:
ואם באלה לא תוסרו לי והלכתם עמי קרי. לא אמר בקרי כמו שאומר אח"כ במכה שאחריה, אלא לפי שהמכה של אחר זו הוא והבאתי עליכם חרב ושלחתי דבר וגו', אלו המכות הם רגילין לבא מזמן לזמן נראים כאילו הם על דרך מקרה הזמן, אבל הבהמה שתהיה נושכת וממיתה זה לא אירע כי אם פעם אחת, כמו שאמרו ז"ל וכבר היו שנים בארץ ישראל שור נושך וממית חמור נושך וממית כו', לזה לא אמר בקרי אלא קרי, לומר שכבר אירע זה פעם במקרה ואם יארע פעם אחרת יהיה בטבע, לזה אמר והלכתי אף אני עמכם בקרי, לא קרי אלא בקרי, כמ"ש שאלו המכות שהם והבאתי עליכם חרב הם יותר רגילות מגרוי בהמות. והכיתי אתכם גם אני, לא אמר אף אני, כי הגזים ואמר והלכתי אף אני, הזכיר אף, ובמכה אמר גם אני ולא אמר אף, שהוא רחום בדין, כלומר אע"פ שהוא מכה מכה ברחמים, וכן אמר במכה שאחר זו ויסרתי אתכם אף אני, כשאמר אף לא אמר בו מכה לומר והכיתי אלא ויסרתי:
פסוק כה:
והבאתי עליכם. תרגום אונקלוס ואייתי עליכון דקטלין בחרבא, לא חרב ממש כדי לאיים, כמו שאמר פרשת האזינו אם שנותי ברק חרבי, שאשנן החרב כדי שיהיה לה ברק, להט כמו ברקים, כדי שיפחדו, ולא אביאנה עליכם, אלא אשיבנה לאחור, זהו ותאחז במשפט ידי, אוחז אותה שלא תבא עליכם, ואם גברה מדת הדין להשיבה לא אשיבנה עליכם, אלא אשיב נקם לצרי ולמשנאי אשלם, כן אמר כאן והבאתי עליכם חרב דקטלין בחרבא, ואם תעשה נקמה תעשה למי שעברו ברית כדי שתראו ותקחו מוסר, ותשובו ותתקבצו לעשות תשובה, זהו ונאספתם אל עריכם, בדבור לבד לומר נתקבץ כולנו יחד לעשות, ולא עשו אלא כל אחד הלך וברח לעירו, זהו אמרו אל עריכם בלשון רבים ולא אמר אל עירכם:
פסוק כה:
ושלחתי דבר בתוככם. לא אמר בכם אלא בתוככם, בבהמות ועבדים שביניכם, ואתם מפחדים שמא ידבק בכם, כמ"ש במשנה תורה ידבק ה' בך את הדבר, לא אמר יתן את הדבר:
פסוק כה:
ונתתם ביד אויב. כתיב ונתתם וקרי וניתתם, שיצאו האויבים ויאמרו לכם תנו לנו מכם ונהרגם שכן הדין שאם אמרו אנסים תנו לנו אנשים מכם ונהרגם או תנו לנו נשים מכם ונטמא אותם, שיהרגו כולם ואל ימסרו נפש אחת מישראל, וכן יטמאו כולם, וכאן מרוב הפחד מסרתם להם מה שאמרו נחשב לכם כאילו מסרתם כולכם, וכל זה מרוב הפחד שנכנס בלבבם כמו שאמר ונתתי מורך בלבבם:
פסוק כו:
בשברי לכם מטה לחם. מטה פירש"י ז"ל לשון משען כמו מטה עז, פירוש אשבור המשען של לחם שהוא טבעו של לחם להסעיד, שנאמר ולחם לבב אנוש יסעד, אשבור אותו הטבע שלא יסעד, ואפילו בראיה לא יראה לכם בו צורת לחם, כי בראיה נוח לו לאדם, כמו שנאמר טוב מראה עינים מהלך נפש, וכן ארז"ל בלתי אל המן עינינו, שלא היו רואים צורת לחם. ואפו עשר נשים. שיתקבצו כולם מרוב הפחד בתנור אחד, וכן העיסה לא תהיה נגבלת ויתקבצו כולם לגבלה על ידי טורח שיטרחו כולם בה, ועכ"ז לא תהיה נגבלת בידיהן, אלא תפול חתיכות חתיכות, ולא תכיר האשה הלחם שלה שיתערב עם של חברתה ויצטרכו לחלקו במשקל, לפי שנשבר ונפל חתיכות חתיכות. כמו שאמר בשברי לכם, ואכלתם ולא תשבעו, כמ"ש שנשבר טבעו שלא להסעיד:
פסוק כז:
ואם בזאת לא תשמעו לי והלכתם עמי בקרי. לומר מקרי הזמן הוא לבא שונאים ועושים מלחמות, ופעמים בא דבר, וכן פעמים בא רעב, לא נתחדש דבר זה עלינו לבד, כמה פעמים באו אלו הצרות אינו דבר מחודש, והלכתי עמכם בחמת קרי, אף ע"פ שאינו דבר מחודש היה לכם לראות החמה והפועל שבו, שאילו באה החרב עליכם היתה הורגת, וכן הדבר היה מכלה בהם, וכן האויבים, וכן הלחם אילו לא היה נמצא כלל הייתם מתים, ומרוב הרחמנות הראיתי לכם מכת הקרי כמ"ש, ולא הראיתי החמה שבה, אבל עתה אלך עמכם בחמת קרי, אראה לכם שבמכת הרעב של בשברי לכם מטה לחם הסרתי את טבעו מלהיותו לחם שנופל כולו חתיכות ואין בו תואר לחם ואינו משביע, כדי שידעו שהיא מכה אלהית, ועדיין אתם אומרים שהיא קרי, אני אראה לכם החמה שבא ע"י מכה זו שאמרתם שהיא קרי, כדי שתדעו שהיא מכה אלהית, שמרוב הרעבון שהוא רעב של מהומה לא כשאר רעבון, שהם סובלין רעבונם עד שמתים מחמתו, אבל זה יהיה רעבון גובר עליכם שלא תוכלו לסבלו, כמו שפירש"י ז"ל רעב של מארה במעיים עד שמחמתו תאכלו בשר בניכם ובנותיכם, זהו הארס והחמה שבו, לז"א ואכלתם בוא"ו שהוא חוזר על בשברי לכם וגו'. ואמר בשר בניכם ולא אמר ואכלתם בניכם ובנותיכם, לומר שמרוב הרעבון לא תחושו לראות אם בן או בת, לא תחושו אלא אם יש בו בשר, יהיה בן או בת, ולזה הקדים הבן לומר אע"פ שהוא חביב יותר מן הבת יאכלנו ומורי זלה"ה היה אומר למה הקדים האכילה בבן ואיחרה בבת, ולמה ב' אכילות, אמר עליו השלום, בבן מרוב הרעבון לא עלה בדעתו אם הוא בן עד אחר אכילתו, ולזה ואכלתם בשר ואח"כ בניכם, אבל בבת שאינה כ"כ חביבה אע"פ שקדמה מחשבתו שהיא בתו עכ"ז לא יחוס עליה. ובמדרש אין לי אלא אבות יאכלו בנים, בנים יאכלו אבות מנין ת"ל תאכלו. וכנגד ונאספתם אל עריכם שהייתם בוטחים בהם כמגדלים ובירניות, אשמיד במותיכם שהם המגדלים והבירניות, כפירש"י ז"ל:
פסוק ל:
והכרתי את חמניכם. שהיו מעמידים ע"ז על גביהן, לפי שהם גבוהים נגד החומה כדי שתגן עליהם ותצילם, ויקשה עליהם בהכרתתם יותר מהשמדת הבמות, ויבאו לחבקם ולנשקם, כמ"ש במדרש כשהיה אליהו שוחה על תפוחי רעב, מצא אדם אחד תפוח ומוטל ברעב, אמר לו מאיזו משפחה אתה א"ל ממשפחה פלונית א"ל וכמה נשתיירו מהם א"ל אני לבד, א"ל אם אלמדך דבר אחד ותחיה א"ל הן, א"ל אמור שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, אמור כן ותחיה, צווח עליו אמר לו הס כי לא להזכיר בשם ה', לא למדני אבי כן, מה עשה הוציא ע"ז מחיקו והיה מחבקה ומנשקה עד שנבקע ומת ונפל הוא ויראתו לארץ, זהו שאמר ונתתי את פגריכם על פגרי גלוליכם, הרי שהיתה חביבה עליו יראתו יותר מגופו, ולזה וגעלה נפשי אתכם. ואין די בחרבן המגדלים והבירניות אלא גם הערים שהיא ירושלים, היא העיר אשר בחרתי בה ונקראת על שמי שנאמר עיר ה' שמה, אל תקרא שמה אלא שמה, ואין אתם עושים ממנה חשבון אלא כאילו היא עירכם, לזה ונתתי את עריכם חרבה, זהו ערי קדשך היו חרבה מדבר שממה, כמו שאמר ה' שמה שהיתה מקודשת בשמו ולזה הרואה אותה קורע כמו שקורעין על ברכת ה':
פסוק לא:
והשימותי את מקדשיכם. בית המקדש לשכני בתוכו, להשכין שכינתי בתחתונים, ששכינה בתחתונים היא צורך גבוה, ואין אתם עושים ממנו חשבון אלא כאילו הוא לכם, גם הקרבנות אינכם מקריבין אותם לשמי אלא לעשות חפציכם, לזה והשימותי את מקדשיכם, אינו נקרא על שמי, קדושתי פרחה ממנו, לזה נכנסו בו האויבים, שנתחלל על ידיכם, ועיקר הקרבן הוא ריח ניחוח, נחת רוח שנעשה רצוני, כי הקרבן הוא לאשים, ואין אתם מבקשים הנחת שלי אלא הנחת רוח שלכם, לזה ולא אריח בריח ניחוחכם, אין לי בו נחת רוח:
פסוק לב:
והשימותי אני את הארץ. ארז"ל זו מדה טובה שלא ימצאו בה האויבים נחת רוח, וכדי להודיע שלא נתחללה לגמרי, שעדיין יש בה צד קדושה כדי להניח מקום לחזרתה ולבנינה במהרה בימינו, ולזה אמר והשימותי את מקדשיכם, ארז"ל אע"פ שהוא שמם בקדושתו הוא עומד, שלא אמר את מקדשיכם אשימם:
פסוק לג:
ואתכם אזרה. פירש"י ז"ל זו מדה קשה שבשעה שבני מדינה גולים למקום אחד רואים זה את זה ומתנחמים וישראל נזרו במזרה כאדם שמזרה שעורים בנפה ואין אחת מהם דבוקה בחברתה ע"כ. ואם יעלה בדעתכם לומר נתקבץ כלנו לעלות ולהחזיק בארצנו, ת"ל והריקותי אחריכם חרב, לא שיבאו עליכם להריגה אלא להפחידכם בשליפת חרבותם כדי שלא תחזרו, וכדי שתתקיים גזירתי, זהו שחזר ואמר והיתה ארצכם שממה ועריכם יהיו חרבה, והכל ברחמנות. עוד חזר ואמר והיתה ארצכם שממה ועריכם יהיו חרבה, אחר שאמר ונתתי את עריכם חרבה ואמר והשימותי אני את הארץ, חזר כאן לומר שמלבד שעריכם יהיו חרבה על עונותיכם, גם ראוי שיהיו חרבה כדי שהארץ תפרע חוב שאתם חייבין לה, שהשבעים שנה של גלות בבל הם מנין השמיטות שבטלו ישראל, כמו שפירש"י ז"ל והביא המנין מכוון ע"ש. וחזר ואמר אז תשבת הארץ והרצת אחר שאמר אז תרצה הארץ, לומר שאע"פ ששבתה לא שבתה כסדרן, שאלו הם רצופות, ואותם שמיטות שבטלו לא היו רצופות, עכ"ז היא תתרצה בהם, ויותר תתרצה באלו, ולזה חזר ואמר כל ימי השמה תשבת, ויותר שאין אתם עליה יש לה שבות שאין עובר ושב, מלבד שבות של החרישה והזריעה נתוסף שבות שהיא שממה מבלי עובר, זהו אשר לא שבתה בשבתותיכם כי בשבתותיכם לא היתה שובתת כי אם מחרישה וזריעה, אבל לא מבנין וסתירה וחפירת בורות שיחין ומערות ומלדוש עליה, אבל עתה שבתה מהכל, א"כ ודאי שתתרצה באלו אע"פ שהן רצופין יותר מהשמיטות של ישראל שאינן רצופין, וכל זה הוא לפי שברא הקב"ה את העולם נתן שבות לבעלי חיים יום השבת שנאמר למען ינוח שורך וחמורך ועבדך ואמתך כמוך, ונתן שבות לארץ אחר שש שנים שנאמר ושבתה הארץ שבת לה', ואמר שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך וגו' ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה' וגו', והתנה הקב"ה עמה שש שנים תוציא פירותיה ובשנה השביעית תשבות, וצוה לישראל שישבתוה שנאמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי תבואו אל הארץ ושבתה הארץ, והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, כלומר אם השבתם אותה תוציא לכם לאכלה, ואם לאו לא תתן את יבולה ועץ השדה לא יתן פריו, ותקיא ותגרש אתכם ממנה על שלא קיימתם תנאה, ואני אקיים התנאי, לז"א והשימותי אני, אמר אני כלומר עלי לעשות דבר זה, שעל ידי היה ועל תנאי זה בראתיה, ושממו עליה אויביכם ג"כ כדי שתנוח ותשבות, אז תרצה הארץ וגו', שכן דרכו של הקב"ה עושה כמה נסים או כמה דברים בדבר אחד, הם היו ראוים להתגרש ולהיותם מטולטלים לפי עונם, וגם כדי שתשבות הארץ:
פסוק לג:
והנשארים בכם. לפי שאמר ואתכם אזרה בגוים שמא תאמר ימצאו שם מנוח וישתקעו שם וישבו בשלום אתם ויבנו בתים, כמו שיש בזמן הזה שדרים ביניהם, ת"ל והבאתי מורך בלבבם, שלעולם הם בפחד ובדאגה ולא יהיה שלום ביניהם, אלא בארצות אויביהם לעולם הם אויבים. עוד אמר בארצות אויביהם, לומר שאפילו ירצו להמיר דתם לא ישלימו עמהם אלא אויביהם לעולם, כמו שהיו במצרים שהיו מתעבים אותם. ונסו, שלא יהיה להם שום ישוב ביניהם, ובאותה מנוסה שהם נסים יכשלו איש באחיו, ולא תהיה להם תקומה בשום ענין, ואבדתם בגוים, שלא ידעו בכם שאתם ישראל, ואכלה אתכם ארץ אויביכם, הארץ תהיה אוכלת יושביה, וכדי שלא ישמחו עליכם האויבים, לזה ואבדתם בגוים דין ברחמים, לא כמו שנאמר וישמח עליך אויב, והנשארים ימקו, מהם מה שתאכל הארץ, ומהם הם נמוקים מעט מעט, כדי שלא יכירו בהם האויבים וישמחו. ימקו בעונם, ומלבד זה הם ראוים להנמק, כפי ההולדה שהולידום אבותיהם, כפי המחשבה שחישב בשעת התשמיש והאב והאם גרמי ליה ועליהם נאמר זורו רשעים מרחם, ואומר כי בנים זרים ילדו. וכן ארז"ל נשתמש עם הנדה יום ראשון יצטרע הבן בי' שנים, ואם ביום השני יצטרע בעשרים שנה, ואם ביום ג' בשלשים, לזה בעונות אבותם ימקו, ואם תאמר אין להם להענש כי שמטתו של יעקב היתה שלימה, אין לי אלא אבות אמהות מנין, ת"ל את את את, אתים אלו אמהות, שנאמר שמה קברו את אברהם ע"כ:
פסוק מב:
והארץ אזכר. כלומר אע"פ שעלה לפני זכירת האבות, גם עלתה לפניו זכירת הארץ שהתניתי עמה להשביתה בז', לזה והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתותיה והם ירצו את עונם וגו', אין זכירת הארץ כדאי להשביתם ממנה, אלא הא והא גרמה להו עונם וביטול השמיטות, לז"א יען וביען וגו'. ובתורת כהנים והארץ תעזב מהם, אמרתי להם לישראל שיהיו זורעין שש ומשמטין אחת בשביל שידעו שהארץ שלי היא והם לא עשו יעמדו ויגלו ממנה והיא תשמט מאליה עד שיתרצה לפני על השמיטין שהיא חייבת לי לכך נאמר והארץ תעזב מהם. מכאן קצת סיוע לדברינו:
פסוק מד:
אף גם זאת. אע"פ שיש אף יש גם,, שהגמים רבוים וכל הרבוים הם בשכינה כן אמר ברעיא מהימנא, א"כ אע"פ שיש אף יש גם שהיא זאת, שהשכינה נקראת זאת בזאת יבא אהרן, וכן אמר דוד ע"ה בזאת אני בוטח, כמ"ש שיש ט"פ אף, שכל אחת ואחת תיסר אותם מהדין שבה, וכל אחת כלולה מדין ורחמים, לא מאסתים בעונם משאר עונות שעשו, ולא געלתים על ביטול שמיטין:
פסוק מד:
ובזהר ואף גם זאת בהיותם, ואף כד"א אף אני, גם לרבות כנסת ישראל דאקרי זאת דלא שביק לון לעלמין בהיותם בארץ אויביהם בהיותם כחדא לא מאסתים ולא געלתים בגין דלא אתחברו בהו להפר בריתי אתם, דהא בריתי הוא עמהון ואי לא תפרוק להו הא בריתי פליג, ובגין כך להפר בריתי אתם, א"ר חייא אנא שמענא מלא חדתא דאמר ר"א לא מאסתים ולא געלתים לכלותם לא הכיתים ולא הרגתים מבעי ליה, אלא לא מאסתים ולא געלתים מאן דסני לאחרא מאוס הוא לקבליה וגעיל הוא בגיעולא לקמיה אבל הכא לא מאסתים ולא געלתים מאי טעמא בגין דחביבותא דנפשאי בינייהו ובגינה כולהו חביבין קמאי, הה"ד לכלותם לכלתם כתיב חסר, בגינה לא מאסתים בגין דאיהו רחימא דנפשאי רחימותא דילי גבייהו, לבר נש דרחים אתתא והות דרא בשוקא דבורסקי אי לא הות תמן לא הוה עייל בההוא שוק לעלמין כיון דאיהי תמן דמי בעינוי כשוקא דרוכלי דכל ריחין טבין דעלמא אשתכחו תמן, אוף הכא אף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם דאיהו שוקא דבורסקי לא מאסתים ולא געלתים אמאי לכלתם בגין האי כלה דבגוויהו, א"ר יוסי אילו לא אתינא הכא אלא למשמע דא דיי:
פסוק מה:
וזכרתי להם ברית ראשונים. מאי ראשונים אם הם האבות כבר נאמר א"כ מאי ראשונים, ומאי אשר הוצאתי אותם, אלא זה הברית הוא מה שאמר הנביא זכרתי לך חסד נעוריך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, מיד כשנתן להם רשות לצאת מיד קבלו אלהותו וידעו שלמדבר הם הולכים הם ובניהם וקטן וגדול וגם צידה לא עשו להם ובטחו על אלהותו והם הולכים ע"י עמוד הענן מקום שחונה שם חונים, ובנסוע הענן הם נוסעים, ומגמת פניהם אליו ית', אחרי ה' ילכו, זהו לכתך אחרי במדבר לא מקום זרע ותאנה ורמון, והם היו מורגלים על גנות ופרדסים שנאמר כגן ה' וגו', והניחו הכל והלכו אחרי קודם שאוריד להם המן, זהו הברית הראשונה שיש להם עלי כשהוצאתי אותם מארץ מצרים שנסעו באהבה גדולה, ובראות הקב"ה אהבתם ארז"ל ויסע מרעמסס סכתה, מהלך ק"כ מיל הוא ובאו לפי שעה מרעמסס סכתה כשש ר"ת גי' ק"ך, והיו הולכים בחשק גדול לקבל התורה שנאמר וחמושים עלו ב"י מארץ מצרים, ארז"ל לקבל התורה שנתנה לחמשים יום, זהו ברית ראשונים לקבל ברית התורה, לזה ראשונים שהם ראשונים לקבל אלהותי, אני ה' נאמן ליפרע להם החסד שיש להם עלי, שהוא שהלכו אחרי במדבר, כל זה מרוב חבתו לישראל, לומר שאע"פ שאמר כל אלו הקללות שנאמר כאן, כולם הם לטובתם של ישראל, לזה התחיל בוא"ו שהוא"ו בכללה הוא שם הרחמים, וסיים בה', לומר שחוזרת לאחור ואינה חלה עליהם, וא"ו ה"א גימ' י"ט, ר"ת יסורי"ם טובי"ם הם לישראל, כמו שארז"ל נאמר ברית במלח ונאמר ברית ביסורין, כמו שהמלח ממתק את הבשר ומקיימו כן הייסורין מקיימין את האדם, והם מ"ט קללות, מ"ט במלואו מ"ם ט"ט גימ' צ"ח, דודי צח ואדום, אע"פ שנאמר אדום הוא צח:
פסוק מה:
והרמב"ן ז"ל כתב שכל אלו הקללות על חורבן בית ראשון ואע"פ שנחרב לא ישב חרב כי אם שבעים שנה ואח"כ נבנה:
פסוק מו:
אלה החקים והתורות והמשפטים אשר נתן ה'. ולא אמר המקבל, ואמר החקים והמשפטים והתורות, אלא לפי שספר תורת כהנים כולו הם דברים שבינם למקום, שהוא ענין הקרבנות שהם חוקים שבינם למקום, והמשפטים שהם ענין הנגעים והעריות ג"כ הם דברים שבינם למקום, וג"כ פרשת קדושים תהיו היא התורות וענין המועדים והשמטה, כל אלו הם דברים שבינם למקום, זהו אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל, זהו הנתינה:
פסוק מו:
ובתורת כהנים אלה החוקים, אלו המדרשים, והמשפטים אלו הדינים, והתורות מלמד ששתי תורות נתנו להם ישראל, אחת בפה ואחת בכתב, אמר רבי עקיבא וכי ב' בלבד נתן להם לישראל והלא תורות הרבה נתן להם, שנאמר זאת תורת העולה, זאת תורת המנחה, זאת תורת החטאת, זאת תורת האשם, זאת תורת זבח השלמים, זאת התורה אדם כי ימות באהל, מלמד שתורות הרבה נתנו להם לישראל. והענין הוא שתנא קמא דרש מאמרו תורות מיעוט רבים שנים, בא רבי עקיבא ואמר תורה שבכתב, ושבע"פ נאמר במקום אחר כתב לך את הדברים זו תורה שבכתב, כי ע"פ הדברים האלה זו תורה שבע"פ, ועוד למה אמר בספר ת"כ שהוא ספר ויקרא ולא אמר כן בשאר ספרים, סוף ספר במדבר שאמר אלה המצות והמשפטים ותורות לא אמר, לזה בא רבי עקיבא ואמר שמה שאמר כאן והתורות הכוונה על התורות שנאמרו בספר זה, שהיא תורת העולה החטאת והמנחה וגו':