תנ"ך על הפרק - ויקרא כו - אדרת אליהו

תנ"ך על הפרק

ויקרא כו

116 / 929
היום

הפרק

מספר אזהרות, הברכה והקללה

לֹֽא־תַעֲשׂ֨וּ לָכֶ֜ם אֱלִילִ֗ם וּפֶ֤סֶל וּמַצֵּבָה֙ לֹֽא־תָקִ֣ימוּ לָכֶ֔ם וְאֶ֣בֶן מַשְׂכִּ֗ית לֹ֤א תִתְּנוּ֙ בְּאַרְצְכֶ֔ם לְהִֽשְׁתַּחֲוֺ֖ת עָלֶ֑יהָ כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃אֶת־שַׁבְּתֹתַ֣י תִּשְׁמֹ֔רוּ וּמִקְדָּשִׁ֖י תִּירָ֑אוּ אֲנִ֖י יְהוָֽה׃אִם־בְּחֻקֹּתַ֖י תֵּלֵ֑כוּ וְאֶת־מִצְוֺתַ֣י תִּשְׁמְר֔וּ וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָֽם׃וְנָתַתִּ֥י גִשְׁמֵיכֶ֖ם בְּעִתָּ֑ם וְנָתְנָ֤ה הָאָ֙רֶץ֙ יְבוּלָ֔הּ וְעֵ֥ץ הַשָּׂדֶ֖ה יִתֵּ֥ן פִּרְיֽוֹ׃וְהִשִּׂ֨יג לָכֶ֥ם דַּ֙יִשׁ֙ אֶת־בָּצִ֔יר וּבָצִ֖יר יַשִּׂ֣יג אֶת־זָ֑רַע וַאֲכַלְתֶּ֤ם לַחְמְכֶם֙ לָשֹׂ֔בַע וִֽישַׁבְתֶּ֥ם לָבֶ֖טַח בְּאַרְצְכֶֽם׃וְנָתַתִּ֤י שָׁלוֹם֙ בָּאָ֔רֶץ וּשְׁכַבְתֶּ֖ם וְאֵ֣ין מַחֲרִ֑יד וְהִשְׁבַּתִּ֞י חַיָּ֤ה רָעָה֙ מִן־הָאָ֔רֶץ וְחֶ֖רֶב לֹא־תַעֲבֹ֥ר בְּאַרְצְכֶֽם׃וּרְדַפְתֶּ֖ם אֶת־אֹיְבֵיכֶ֑ם וְנָפְל֥וּ לִפְנֵיכֶ֖ם לֶחָֽרֶבוְרָדְפ֨וּ מִכֶּ֤ם חֲמִשָּׁה֙ מֵאָ֔ה וּמֵאָ֥ה מִכֶּ֖ם רְבָבָ֣ה יִרְדֹּ֑פוּ וְנָפְל֧וּ אֹיְבֵיכֶ֛ם לִפְנֵיכֶ֖ם לֶחָֽרֶב׃וּפָנִ֣יתִי אֲלֵיכֶ֔ם וְהִפְרֵיתִ֣י אֶתְכֶ֔ם וְהִרְבֵּיתִ֖י אֶתְכֶ֑ם וַהֲקִימֹתִ֥י אֶת־בְּרִיתִ֖י אִתְּכֶֽם׃וַאֲכַלְתֶּ֥ם יָשָׁ֖ן נוֹשָׁ֑ן וְיָשָׁ֕ן מִפְּנֵ֥י חָדָ֖שׁ תּוֹצִֽיאוּ׃וְנָתַתִּ֥י מִשְׁכָּנִ֖י בְּתוֹכְכֶ֑ם וְלֹֽא־תִגְעַ֥ל נַפְשִׁ֖י אֶתְכֶֽם׃וְהִתְהַלַּכְתִּי֙ בְּת֣וֹכְכֶ֔ם וְהָיִ֥יתִי לָכֶ֖ם לֵֽאלֹהִ֑ים וְאַתֶּ֖ם תִּהְיוּ־לִ֥י לְעָֽם׃אֲנִ֞י יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֗ם אֲשֶׁ֨ר הוֹצֵ֤אתִי אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מִֽהְיֹ֥ת לָהֶ֖ם עֲבָדִ֑ים וָאֶשְׁבֹּר֙ מֹטֹ֣ת עֻלְּכֶ֔ם וָאוֹלֵ֥ךְ אֶתְכֶ֖ם קֽוֹמְמִיּֽוּת׃וְאִם־לֹ֥א תִשְׁמְע֖וּ לִ֑י וְלֹ֣א תַעֲשׂ֔וּ אֵ֥ת כָּל־הַמִּצְוֺ֖ת הָאֵֽלֶּה׃וְאִם־בְּחֻקֹּתַ֣י תִּמְאָ֔סוּ וְאִ֥ם אֶת־מִשְׁפָּטַ֖י תִּגְעַ֣ל נַפְשְׁכֶ֑ם לְבִלְתִּ֤י עֲשׂוֹת֙ אֶת־כָּל־מִצְוֺתַ֔י לְהַפְרְכֶ֖ם אֶת־בְּרִיתִֽי׃אַף־אֲנִ֞י אֶֽעֱשֶׂה־זֹּ֣את לָכֶ֗ם וְהִפְקַדְתִּ֨י עֲלֵיכֶ֤ם בֶּֽהָלָה֙ אֶת־הַשַּׁחֶ֣פֶת וְאֶת־הַקַּדַּ֔חַת מְכַלּ֥וֹת עֵינַ֖יִם וּמְדִיבֹ֣ת נָ֑פֶשׁ וּזְרַעְתֶּ֤ם לָרִיק֙ זַרְעֲכֶ֔ם וַאֲכָלֻ֖הוּ אֹיְבֵיכֶֽם׃וְנָתַתִּ֤י פָנַי֙ בָּכֶ֔ם וְנִגַּפְתֶּ֖ם לִפְנֵ֣י אֹיְבֵיכֶ֑ם וְרָד֤וּ בָכֶם֙ שֹֽׂנְאֵיכֶ֔ם וְנַסְתֶּ֖ם וְאֵין־רֹדֵ֥ף אֶתְכֶֽם׃וְאִ֨ם־עַד־אֵ֔לֶּה לֹ֥א תִשְׁמְע֖וּ לִ֑י וְיָסַפְתִּי֙ לְיַסְּרָ֣ה אֶתְכֶ֔ם שֶׁ֖בַע עַל־חַטֹּאתֵיכֶֽם׃וְשָׁבַרְתִּ֖י אֶת־גְּא֣וֹן עֻזְּכֶ֑ם וְנָתַתִּ֤י אֶת־שְׁמֵיכֶם֙ כַּבַּרְזֶ֔ל וְאֶֽת־אַרְצְכֶ֖ם כַּנְּחֻשָֽׁה׃וְתַ֥ם לָרִ֖יק כֹּחֲכֶ֑ם וְלֹֽא־תִתֵּ֤ן אַרְצְכֶם֙ אֶת־יְבוּלָ֔הּ וְעֵ֣ץ הָאָ֔רֶץ לֹ֥א יִתֵּ֖ן פִּרְיֽוֹ׃וְאִם־תֵּֽלְכ֤וּ עִמִּי֙ קֶ֔רִי וְלֹ֥א תֹאב֖וּ לִשְׁמֹ֣עַֽ לִ֑י וְיָסַפְתִּ֤י עֲלֵיכֶם֙ מַכָּ֔ה שֶׁ֖בַע כְּחַטֹּאתֵיכֶֽם׃וְהִשְׁלַחְתִּ֨י בָכֶ֜ם אֶת־חַיַּ֤ת הַשָּׂדֶה֙ וְשִׁכְּלָ֣ה אֶתְכֶ֔ם וְהִכְרִ֙יתָה֙ אֶת־בְּהֶמְתְּכֶ֔ם וְהִמְעִ֖יטָה אֶתְכֶ֑ם וְנָשַׁ֖מּוּ דַּרְכֵיכֶֽם׃וְאִ֨ם־בְּאֵ֔לֶּה לֹ֥א תִוָּסְר֖וּ לִ֑י וַהֲלַכְתֶּ֥ם עִמִּ֖י קֶֽרִי׃וְהָלַכְתִּ֧י אַף־אֲנִ֛י עִמָּכֶ֖ם בְּקֶ֑רִי וְהִכֵּיתִ֤י אֶתְכֶם֙ גַּם־אָ֔נִי שֶׁ֖בַע עַל־חַטֹּאתֵיכֶֽם׃וְהֵבֵאתִ֨י עֲלֵיכֶ֜ם חֶ֗רֶב נֹקֶ֙מֶת֙ נְקַם־בְּרִ֔ית וְנֶאֱסַפְתֶּ֖ם אֶל־עָרֵיכֶ֑ם וְשִׁלַּ֤חְתִּי דֶ֙בֶר֙ בְּת֣וֹכְכֶ֔ם וְנִתַּתֶּ֖ם בְּיַד־אוֹיֵֽב׃בְּשִׁבְרִ֣י לָכֶם֮ מַטֵּה־לֶחֶם֒ וְ֠אָפוּ עֶ֣שֶׂר נָשִׁ֤ים לַחְמְכֶם֙ בְּתַנּ֣וּר אֶחָ֔ד וְהֵשִׁ֥יבוּ לַחְמְכֶ֖ם בַּמִּשְׁקָ֑ל וַאֲכַלְתֶּ֖ם וְלֹ֥א תִשְׂבָּֽעוּ׃וְאִ֨ם־בְּזֹ֔את לֹ֥א תִשְׁמְע֖וּ לִ֑י וַהֲלַכְתֶּ֥ם עִמִּ֖י בְּקֶֽרִי׃וְהָלַכְתִּ֥י עִמָּכֶ֖ם בַּחֲמַת־קֶ֑רִי וְיִסַּרְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ אַף־אָ֔נִי שֶׁ֖בַע עַל־חַטֹּאתֵיכֶם׃וַאֲכַלְתֶּ֖ם בְּשַׂ֣ר בְּנֵיכֶ֑ם וּבְשַׂ֥ר בְּנֹתֵיכֶ֖ם תֹּאכֵֽלוּ׃וְהִשְׁמַדְתִּ֞י אֶת־בָּמֹֽתֵיכֶ֗ם וְהִכְרַתִּי֙ אֶת־חַמָּ֣נֵיכֶ֔ם וְנָֽתַתִּי֙ אֶת־פִּגְרֵיכֶ֔ם עַל־פִּגְרֵ֖י גִּלּוּלֵיכֶ֑ם וְגָעֲלָ֥ה נַפְשִׁ֖י אֶתְכֶֽם׃וְנָתַתִּ֤י אֶת־עָֽרֵיכֶם֙ חָרְבָּ֔ה וַהֲשִׁמּוֹתִ֖י אֶת־מִקְדְּשֵׁיכֶ֑ם וְלֹ֣א אָרִ֔יחַ בְּרֵ֖יחַ נִיחֹֽחֲכֶֽם׃וַהֲשִׁמֹּתִ֥י אֲנִ֖י אֶת־הָאָ֑רֶץ וְשָֽׁמְמ֤וּ עָלֶ֙יהָ֙ אֹֽיְבֵיכֶ֔ם הַיֹּשְׁבִ֖ים בָּֽהּ׃וְאֶתְכֶם֙ אֱזָרֶ֣ה בַגּוֹיִ֔ם וַהֲרִיקֹתִ֥י אַחֲרֵיכֶ֖ם חָ֑רֶב וְהָיְתָ֤ה אַרְצְכֶם֙ שְׁמָמָ֔ה וְעָרֵיכֶ֖ם יִהְי֥וּ חָרְבָּֽה׃אָז֩ תִּרְצֶ֨ה הָאָ֜רֶץ אֶת־שַׁבְּתֹתֶ֗יהָ כֹּ֚ל יְמֵ֣י הֳשַׁמָּ֔ה וְאַתֶּ֖ם בְּאֶ֣רֶץ אֹיְבֵיכֶ֑ם אָ֚ז תִּשְׁבַּ֣ת הָאָ֔רֶץ וְהִרְצָ֖ת אֶת־שַׁבְּתֹתֶֽיהָ׃כָּל־יְמֵ֥י הָשַּׁמָּ֖ה תִּשְׁבֹּ֑ת אֵ֣ת אֲשֶׁ֧ר לֹֽא־שָׁבְתָ֛ה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶ֖ם בְּשִׁבְתְּכֶ֥ם עָלֶֽיהָ׃וְהַנִּשְׁאָרִ֣ים בָּכֶ֔ם וְהֵבֵ֤אתִי מֹ֙רֶךְ֙ בִּלְבָבָ֔ם בְּאַרְצֹ֖ת אֹיְבֵיהֶ֑ם וְרָדַ֣ף אֹתָ֗ם ק֚וֹל עָלֶ֣ה נִדָּ֔ף וְנָס֧וּ מְנֻֽסַת־חֶ֛רֶב וְנָפְל֖וּ וְאֵ֥ין רֹדֵֽף׃וְכָשְׁל֧וּ אִישׁ־בְּאָחִ֛יו כְּמִפְּנֵי־חֶ֖רֶב וְרֹדֵ֣ף אָ֑יִן וְלֹא־תִֽהְיֶ֤ה לָכֶם֙ תְּקוּמָ֔ה לִפְנֵ֖י אֹֽיְבֵיכֶֽם׃וַאֲבַדְתֶּ֖ם בַּגּוֹיִ֑ם וְאָכְלָ֣ה אֶתְכֶ֔ם אֶ֖רֶץ אֹיְבֵיכֶֽם׃וְהַנִּשְׁאָרִ֣ים בָּכֶ֗ם יִמַּ֙קּוּ֙ בַּֽעֲוֺנָ֔ם בְּאַרְצֹ֖ת אֹיְבֵיכֶ֑ם וְאַ֛ף בַּעֲוֺנֹ֥ת אֲבֹתָ֖ם אִתָּ֥ם יִמָּֽקּוּ׃וְהִתְוַדּ֤וּ אֶת־עֲוֺנָם֙ וְאֶת־עֲוֺ֣ן אֲבֹתָ֔ם בְּמַעֲלָ֖ם אֲשֶׁ֣ר מָֽעֲלוּ־בִ֑י וְאַ֕ף אֲשֶׁר־הָֽלְכ֥וּ עִמִּ֖י בְּקֶֽרִי׃אַף־אֲנִ֗י אֵלֵ֤ךְ עִמָּם֙ בְּקֶ֔רִי וְהֵבֵאתִ֣י אֹתָ֔ם בְּאֶ֖רֶץ אֹיְבֵיהֶ֑ם אוֹ־אָ֣ז יִכָּנַ֗ע לְבָבָם֙ הֶֽעָרֵ֔ל וְאָ֖ז יִרְצ֥וּ אֶת־עֲוֺנָֽם׃וְזָכַרְתִּ֖י אֶת־בְּרִיתִ֣י יַעֲק֑וֹב וְאַף֩ אֶת־בְּרִיתִ֨י יִצְחָ֜ק וְאַ֨ף אֶת־בְּרִיתִ֧י אַבְרָהָ֛ם אֶזְכֹּ֖ר וְהָאָ֥רֶץ אֶזְכֹּֽר׃וְהָאָרֶץ֩ תֵּעָזֵ֨ב מֵהֶ֜ם וְתִ֣רֶץ אֶת־שַׁבְּתֹתֶ֗יהָ בָּהְשַׁמָּה֙ מֵהֶ֔ם וְהֵ֖ם יִרְצ֣וּ אֶת־עֲוֺנָ֑ם יַ֣עַן וּבְיַ֔עַן בְּמִשְׁפָּטַ֣י מָאָ֔סוּ וְאֶת־חֻקֹּתַ֖י גָּעֲלָ֥ה נַפְשָֽׁם׃וְאַף־גַּם־זֹ֠את בִּֽהְיוֹתָ֞ם בְּאֶ֣רֶץ אֹֽיְבֵיהֶ֗ם לֹֽא־מְאַסְתִּ֤ים וְלֹֽא־גְעַלְתִּים֙ לְכַלֹּתָ֔ם לְהָפֵ֥ר בְּרִיתִ֖י אִתָּ֑ם כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה אֱלֹהֵיהֶֽם׃וְזָכַרְתִּ֥י לָהֶ֖ם בְּרִ֣ית רִאשֹׁנִ֑ים אֲשֶׁ֣ר הוֹצֵֽאתִי־אֹתָם֩ מֵאֶ֨רֶץ מִצְרַ֜יִם לְעֵינֵ֣י הַגּוֹיִ֗ם לִהְיֹ֥ת לָהֶ֛ם לֵאלֹהִ֖ים אֲנִ֥י יְהוָֽה׃אֵ֠לֶּה הַֽחֻקִּ֣ים וְהַמִּשְׁפָּטִים֮ וְהַתּוֹרֹת֒ אֲשֶׁר֙ נָתַ֣ן יְהוָ֔ה בֵּינ֕וֹ וּבֵ֖ין בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל בְּהַ֥ר סִינַ֖י בְּיַד־מֹשֶֽׁה׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

מאת: ,
לא תעשו לכם אלילם. זה אחד מן עשרה שמות של ע"ז המגונים שנתגנה בהם עכו"ם לשם מעשיהם. חרם. שקץ. תועבה. פסל. מסכה. אלילים. תרפים. חמנים. גלולים. עצבים:ופסל ומצבה. מה פסל אם עשית פסלתו אף מצבה אם הקימות פסלתו. ומה מצבה בבל תקימו אף פסל בבל תקימו:לא תקימו. אלו המרקוליס שע"ג הדרכים [פי' אם זורק אבן למרקוליס חייב שתים א' משום עובד וא' משום בל תקימו] רשב"ג אומר אלו החמנים שבראשי הגגות. ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה. בארצכם אי אתם משתחוים על האבנים אבל אתם משתחוים על אבנים שבמקדש:את שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו אני ה'. כנגד הנמכר לעכו"ם הכתוב מדבר שלא יאמר הואיל ורבי ע"א ומחלל שבת אף אני כו' עיין רש"י ז"ל:אם בחקתי תלכו. מלמד שהמקום ב"ה מתאוה שיהיו ישראל עמלים בתורה וכה"א לו עמי שומע לי ישראל בדרכי יהלכו. לוא הקשבת למצותי ויהי כנהר שלומך וצדקתך כגלי הים (ישעי' מ"ח י"ח) וכה"א מי יתן והיה לבבם זה להם כל הימים מלמד שהמקום מתאוה שיהיו עמלים בתורה. [פי' משום דבחקותי איירי לענין תורה כדמפרש בסמוך]:ואת מצותי תשמרו. עיין רש"י ז"ל שהלמד שלא לעשות נוח לו שלא נברא:ונתתי גשמיכם. ולא גשמי כל הארצות הא מה אני מקיים ונברכו בך כל משפחות האדמה שיהיו כל הארצות באים ולוקחים מכם ומעשירים אתכם בכספים כענין שנאמר פ' מקץ וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים ובארץ כנען בשבר אשר' הם שוברים וכן הוא אומר פ' הברכה וכימיך דבאך שיהי' כל הארץ דובאות כסף ומביאים לארץ ישראל. ונתנה הארץ יבולה. לא כדרך שהיא עושה עכשיו אלא כדרך שעשתה בימי אדם הראשון וכה"א תדשא הארץ דשא שבו ביום עשתה דשאים ומנין שהארץ עתיד' להיות נזרעת ועושה פירות בני יומן ת"ל זכר עשה לנפלאתיו:ועץ השדה יתן פריו. לא כדרך שהיא עושה עכשיו אלא כדרך שעשתה בימי אדם הראשון שנא' זכר עשה לנפלאתיו מניין שעתיד להיות העץ נאכל ת"ל ועץ השדה יתן פריו ואומר עץ פרי ומניין שאף אילני סרק עתידים להיות עושים פירות שנא' ועץ השדה יתן פריו:והשיג לכם דיש את בציר. עיין רש"י ז"ל [ודייק מדלא כתיב והשיג לכם בציר את דיש דהיינו שיגדל כ"כ במהירות עד שיגיע הבציר לדישה אבל משמע מדכתיב והשיג לכם דיש את בציר משמע שהבציר יהיה בזמנו אבל יהיה כ"כ זרע רב שתהיו עסוקים בו עד זמן הבציר וכן כולם דייק הכי] ובציר ישיג את זרע. שתהיו עסוקים בבציר עד שתגיע עת הזרע:ואכלתם לחמכ' לשבע. עיין רש"י ז"ל וכן הוא אומר וברך את לחמך ואת מימיך:וישבתם לבטח בארצכם. בארצכם אתם יושבים לבטח ואי אתם יושבים לבטח חוצה לו:ונתתי שלום. עיין רש"י ז"ל:ושכבתם ואין מחריד. אין יראים מכל בריה:והשבתי חיה רעה. ר"י אומ' מעבירן מן העולם וכן הוא אומר מזמור שיר ליום השבת למשבית מזיקין מן העולם רבי שמעון אומר משביתן שלא יזיקו [פי' המזיקין יהיו בעולם אבל לא יזיקו כלל] אר"ש אימתי הוא שבחו של מקום יותר בזמן שאין מזיקין בעולם או בזמן שיש מזיקין הוי אומר בזמן שיש מזיקין ואינן מזיקין וכה"א וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ וכו' ונער קטן נוהג בם וכו' ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה מלמד שתינוק ישראל עתיד להושיט ידו לתוך גלגל עינו של צפעוני ומוציא מרה מפיו ואומר היא ההורגת את הבריות (פי' דדריש מלשון הדה שמשמע לי' דמראה באצבעו וזהו לשון הדה:ופניתי אליכם. משלו משל לה"ד למלך ששכר פועלי' הרבה והיה שם פועל א' ועשה עמו מלאכ' ימים הרבה לימים נכנסו הפועלים ליטול שכרם ונכנס אותו הפועל עמהם א"ל המלך לאותו הפועל בני אפנה לך לאחר זמן. המרובים הללו שעשו עמי מלאכה מועטת ואני נותן להם שכר מועט נותן אני להם מיד אבל אתה חשבון רב אני עתיד לחשוב עמך. כך היו ישראל מבקשים בעה"ז שכרם מלפני המקום ואומות העולם מבקשים ג"כ שכרם מלפני המקום א"ל הקב"ה לישראל בני אפנה לכם. אומות העולם הללו שעשו עמי מלאכה מועטת ואני נותן להם שכר מועט אני נותן להם מיד אבל אתכם חשבון רב עתיד אני לחשב עמכם לכך נאמר ופניתי אליכם בטובה:והפריתי אתכם וכו'. עיין רש"י ז"ל:ואכלתם ישן נושן. נושן מה ת"ל ללמד שכל המתיישן יפה מחבירו [פי' מנושן לחוד דייק דנושן משמע שהוא ישן מאד] אין לי אלא יין שדרכו לכך מניין לרבות כל המתיישנים ת"ל ישן נושן:ונתתי משכני כו'. עיין רש"י ז"ל:ולא חגעל נפשי אתכם. משאני גואל אתכם שוב אין אני מואס בכם:והתהלכתי בתוככם. משלו משל לה"ד למלך שיצא לטייל עם אריסו בפרדס והיה אותו אריס מטמר עצמו מלפניו א"ל המלך לאותו אריס מה לך מיטמר מלפני הריני כיוצא בך [פי' בכרם זה שאני נטעתיו ואתה משמרו ומשקה אותו תמיד] כך הקב"ה עתיד לטייל עם הצדקים בגן עדן וצדיקים רואים אותו ומזדזעים מלפניו והקדוש ברוך הוא אומר להם לצדיקים מה לכם מזדעזעים מלפני הריני כיוצא בכם (פי' בגן עדן שלי שאני נטעתיו ואתם משמרים את פירותיו ומשקים אותו מכח מצות ומעשים טובים שעשיתם) יכול לא יהיה מוראו עליהם ת"ל והייתי לכם לאלהים ואתם כו':אני ה' אלהיכם. עיין רש"י ז"ל:מהית להם עבדים. מה ת"ל לפי שנאמר ויפדך מבית עבדים יכול שהיו עבדים לעבדים ת"ל מהית להם עבדים. עבדים היו למלכים ולא עבדים לעבדים:ואשבר מטת עלכם. משלו משל לה"ד לבעה"ב שהיתה לו פרה חורשת והשאילה לאחר להיות חורש בה והיה לאותו האיש עשרה בנים זה בא וחרש וישב לו וזה בא וחרש וישב לו עד שנתיגעה הפרה ורבצה לה נכנסו כל הפרות ואותה הפרה לא נכנסה לא הספיק לקבל פיום מאותו האיש אלא בא מיד ושבר את העול וקצץ את הסימלונים כך ישראל בעוה"ז שלטון א' בא ומשעבד והולך לו ושלטון אחר בא ומשעבד והולך לו והמענה ארוכה שנא' על גבי חרשו חורשים האריכו למעניתם למחר כשיגיע הקץ אין אומר הקב"ה לאומות א"ה כך וכך עשיתם לבניי אלא מיד הוא בא ומשבר את העול ומקצץ את הסומלונים שנא' ואשבר מטת עלכם וכן הוא אומר קצץ עבות רשעים [ומה שמדמה האומות לעשרה היינו משום שהם עשרה פעמים נגד ישראל שהרי הם ע' אומות וישראל ירשו ארץ של ז' אומות א"כ לפ"ז נחשבים ישראל לז' אומות והם עשרה פעמים ז']:ואולך אתכם קוממיות. רש"א מאתים אמה ר' יהודה אומר מאה אמה כאדם הראשון. אין לי אלא אנשים נשים מניין ת"ל בנותינו כזויות מחוטבות תבנית היכל וכמה היא תבנית היכל מאה אמה. דבר אחר ואולך אתכם קוממיות. בקומה זקופ' ולא יהיו יראי' מכל ברי':ואם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצו' האלה. עיין רש"י ז"ל:ואם בחקתי תמאסו. עיין רש"י ז"ל:אף אני. איני מדב' אלא באף:אני. אני אשר בניתי אני אהרו' אני אשר נטעתי אני אתוש. וכן הוא אומר [ירמי' מ"ה ד']. הנה אשר בניתי אני הורס ואת אשר נטעתי אני נותש:אני אעשה זאת לכם. זו קשה לכם יותר מכולם ששמי הגדול יהיה עליכם כבעל חוב:לכם. מידכם היתה זאת שאין הרעה יוצאת מלפני לעולם וכה"א מפי עליון לא תצא הרעות והטוב:והפקדתי עליכם בהלה. שיהיו המכות פוקדות אתכם מזו לזו. ד"א [שבת ל"ב ע"ב] אל תקרי בהלה אלא בחלה בעון חלה מארה באה ומשתלחת בשערים וזורעים ואחרים אוכלין אותו ואם נותנין מתברכין שנא' וראשית עריסתכם להניח ברכה אל ביתך:את השחפת כו'. עיין רש"י ז"ל:ונתתי פני בכם כו'. עיין רש"י ז"ל. ואם עד אלה. ר"א אומר אין המקום מביא פורענות בישראל עד שהוא מעיד בהם תחלה שנא' ואם עד אלה ר' יהושע אומר שלא יהיו אומרים ישראל כלו המכות ועוד אין לו אחרת להביא עלינו ת"ל ואם עד אלה עוד יש לי אחרת מאלה וכאלה להביא:ויספתי ליסרה אתכם שבע על חטאתיכם. אתם לפני ז' עבירות בואו וקבלו עליכם ז' פורעניות:ושברתי את גאון עזכם. עיין רש"י ז"ל רע"א אלו הגבורי' שבישראל כגון יואב בן צרויה וחבריו אחרים אומרים אלו הגאים שבישראל כגון פפוס בן יהודא ולוליינוס וחבריו אלכסנדר וחבריו:ותם לריק כחכם. עיין רש"י ז"ל ד"א זה הכרם [פי' משום דצריך טרחא יתירה וכשאינו מגדל אח"כ הרי תם לריק] ויש אומרים זה הפשתן. ויש אומרים זה הכח. ד"א זה המשי' את בתו ונותן לה ממון הרבה ולא הספיקו שבעת ימי המשת' לצאת עד שמתה נמצא קובר את בתו ומאבד את ממונו הוי אומר ותם לריק כחכם:ואם תלכו עמי קרי. עיין רש"י ז"ל. ד"א אתם עשיתם את דיני עראי אף אני אעשה אתכ' עראי בעולם:והשלחתי בכם כו'. עיין רש"י ז"ל:ושכלה אתכם. עיין רש"י ז"ל משום מי שאין לו בנים קרוי שכול:והכריתה את בהמתכם. מבחוץ:והמעיטה אתכם. מבפנים:ונשמו דרכיכם. עיין רש"י ז"ל דרך דרכיכם לרבות שבילים גדולים וקטנים:ואם באלה. אל תקרי באלה אלא באלה (שבת ל"ג ע"א) בעון שבועת שוא חיה רעה בא לעולם ובהמה כלה ובני אדם מתמעטין והדרכים משתוממין שנא' והשלחתי בכם חית השדה כו'. וכן בשבועת שוא ושקר ובחילול השם ובחילול שבת שנא' בשבועת שקר וחללת ובחילול שבת נאמר מחלליה וכו':נקמת נקם ברית. אין ברית אלא תורה שנא' אם לא בריתי יומם ולילה וכתיב למט' יען וביען במשפטי מאסו (שבת ל"ג ע"א) בעון עינוי הדין ועיוות הדין כו' וביטול תורה חרב וביזה רבה ודבר בא לעולם ובני אדם אוכלין ולא שבעין ואוכלים לחם במשקל שנא' והבאתי עליכם כו'. בשברי לכם מטה לחם. לרבות כל מסעד לחם. ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד. עיין רש"י ז"ל. ר' יוסי בן דורמסקית אומר משל ביד אדם איסר ופרוטה והוא יושב ומשקלו [פי' משקל בדעתו איזה דבר יקנה מכח הרעב]. ואומר אקח בו פת אוכל אני ולא שבע אקח בו תמרים [עיין ת"כ] אולי אוכל אני ושבע ואעפ"כ אוכל ולא שבע שנא' ואכלתם ולא תשבעו. דבר אחר ואכלתם ולא תשבעו זה רעב של מהומה:ואכלתם בשר בניכם כו'. (יומא ל"ח ע"ב) אמר עליו על דואג בן יוסף שמת והניח בן קטן לאמו והיתה מודדתו בטפחים ונתנה משקלו לשמי' וכו' ואכלתהו וכו' אם תאכלנה נשים פרים משיבה רוה"ק אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא זה זכרי' בן יהוידע הכהן:תאכלו. מה ת"ל שאין לי אלא אבות אוכלים בשר בניהם ובנותיהם. בנים אוכלים בשר אבות מניין ת"ל תאכלו וכה"א לכן אבות יאכלו בנים בתוכך בנים יאכלו אבותם (יחזקאל ה' יו"ד):והשמדתי את במתיכם. כמשמעו:חמניכם. אלו הנחשים והקסמים שבישראל ונתתי את פגריכם. עיין רש"י ז"ל (סנהדרין ס"ג ע"ב) אמרו שהיה אליהו ז"ל מחזר על כל תפוחי רעב מצא א' תפוח ומוטל ברעב א"ל בני מאיזה משפחה אתה אמר לו ממשפחה פלונית א"ל וכמה הייתם א"ל ג' אלפים א"ל וכמה נשתייר מכם א"ל אני. אמר לו רצונך לומר דבר א' ולחיות א"ל אין. אמר לו אמור שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד צעק מיד ואמר הס כי לא להזכיר בשם ה' לא למדני אבא כך. מה היה עושה נוטל יראתו ונותנה על לבו ומגפפה ומנשקה עד שכריסו נבקעת ונופל הוא ויראתו על הארץ לכך נאמר ונתתי את פגריכם על פגרי גלוליכם:וגעלה נפשי אתכם. זו הגולה וי"א זו סילוק שכינה:עיר ערי עריכם. לרבות הכרכין והמחוזות:והשמותי את מקדשיכם. מקדש מקדשי מקדשיכם לרבות בתי כנסיות ובתי מדרשות:ולא אריח בריח ניחחכם. כמשמעו ועיין רש"י ז"ל:והשמתי אני את הארץ. עיין רש"י ז"ל:ואתכם אזרה בגוים. זו מדה קשה שבשעה שבני אדם כו' עיין רש"י ז"ל ומתנחמין כו' שנא' ואזרם במזרה בשערי הארץ שכלתי אבדתי את עמי מדרכיהם לוא שבו (ירמיה ט"ו ז'):והריקתי כו'. עיין רש"י ז"ל:אז תרצה הארץ כו'. אני אמרתי לכם שתהיו זורעין שש ומשמטין א' בשביל שתדעו שהארץ שלי היא ואתם לא עשיתם כן לכך תגלו ממנה והיא תשמיט מאליה כל שמיטה שהיא חייבת לי שנאמר אז תרצה הארץ את שבתתיה כל ימי השמה תשבות:והנשארים בכם והבאתי מרך בלבבם. אינו אומר מרך בם אלא בלבבם ואיזה זה אימה ופחד דאגה רעדה ויראה (פי' זה המורך הוא בלב):קול עלה נדף. אר"י בן קרחה פעם אחת היינו יושבין בין האילנות ונשבה הרוח והטיחו העלים זה בזה ועמדנו ורצנו ואמרנו אוי לנו שמא ידבקונו הפרשים. לאחר זמן נפנינו לאחורינו וראינו שאין ברי' וישבנו במקומנו ובכינו ואמרנו אוי לנו שעלינו נתקיים הפסוק ורדף אתם קול עלה נדף:ונסו מנסת חרב. מפני אימה:ונפלו ואין רדף. מבלי כח:וכשלו איש באחיו. אינו אומר איש מפני אחיו אלא איש באחיו בעון אחיו מלמד שכל ישראל ערבין זה בזה:ולא תהי' לכם תקומ' לפני איביכ'. זו שעה שנלכדה ירושלים:ואבדתם בגוים. רע"א אלו עשרת השבטים שגלו למדי. אחרים אומרים ואבדתם בגוים אין אבדן אלא גולין. יכול אבדן ממש כשה"א ואכלה אתכם ארץ איביכם הרי אבדן ממש אמור הא מה אני מקיים ואבדתם בגוים אין אבדן אלא גולין:והנשארים בכם ימקו בעונם. אינו אומר ימקו בעונם לחוד אלא ימקו בעונם ואף בעונת אבתם אתם ימקו והלא כבר הבטיח המקום ב"ה לישראל שאינו דן האבות ע"י בנים ולא בנים ע"י אבות שנ' לא יומתו אבות כו' א"כ למה נאמר בעונת אבתם אתם ימקו אלא בזמן שתופסין מעשה אבותיהם דור אחר דור נידונין על ידיהם עיין רש"י ז"ל:והתודו את עונם ואת עון אבתם. מיד שמתוודים מיד אני חוזר ומרחם עליהם:במעלם אשר מעלו בי ואף אשר הלכו עמי בקרי. פי' הם עשו את תורתי עראי אף אני אעשה אותם עראי בעולם וזהו הרחמנות שאמר אני חוזר ומרחם עליהם והיינו משום שהתוודו הוא מסתיר פניו מהם כדי שיעשו תשובה שלימה ויגאלו וז"ש אף אני אלך עמם בקרי. עראי כמו שפירשתי ודוק:והבאתי אתם בארץ איביהם. זו מדה טובה לישראל (פי' מה שנא' או אז יכנע לבבם הערל פי' דלא הגלה אתם אלא כדי שיכנעו מלפניו ולא ישליכם מעל פניו וזה שפירש"י ז"ל שלא יהיו ישראל אומרים הואיל וגלינו כו' אין אני מניחם פי' שאני לא עזבתים ולא גליתים אלא כדי להכניעם ואם אינם נכנעים אז אשלח להם נביא כו' (יחזקאל כ' ל"ב) היו לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגוים כמשפחות האדמה אלא חי אני נאום ה' אם לא ביד חזקה ובזרע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם על כרחכם שלא בטובתכ' ממליך אני מלכותי עליכם). או אז יכנע. לצד התשובה הן הדברים שמיד שהם מכניעים לבם לתשובה מיד הם נגאלים שנא' או אז יכנע כו' ואז ירצו את עונם:וזכרתי את בריתי יעקב. עיין רש"י ז"ל. ולמה לא נאמר ביעקב אף מלמד שמטתו שלימה אין לי אלא אבות אמהות מניין ת"ל את ואין אתים אלא אמהות שנא' שמה קברו את אברהם ואת שרה אשתו ולמה נאמרו באברהם ויעקב זכירה וביצחק לא נאמר זכירה מפני שאינו נשכח לעול' שאפרו מונח על גבי המזבח ולא שייך גביה זכירה:והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתתיה כו'. אני אמרתי שיהיו זורעין שש ומשמטין אחת בשביל שידעו שהארץ שלי והם לא עשו כן לפיכך יגלו ממנה והיא תשמט מאליה כל שמיטה שהיא חייבת לי שנא' והארץ תעזב כו'. יען וביען. וכי ראש בראש פרע מהם והלא לא פרע אלא אחת ממאה שחטאו לפניו א"כ למה נאמר יען וביען אלא מדה במדה כדפרישית היינו הגלות עד השמיטה:במשפטי מאסו. אלו הדינין:ואת חקתי געלה נפשם. אלו המדרשות:ואף גם זאת. זאת זו עונה של מדבר. גם זאת זו עוונה של בעל פעור. ואף גם זאת זו עונה של מלכי האמורי:לא מאסתים ולא געלתים לכלתם. ופי מה נשתיירו להם שלא נגעלו ולא נמאסו והלא כל המתנות טובות שנתנו להם נטלו מהם ואילולי ספר תור' שנשתייר להם לא היו משוני' מא"ה כלום אלא לא מאסתים בימי אספסיינוס ולא געלתים בימי יון שהעמדתי להם שמעון הצדיק. לכלתם בימי המן (מגילה י"א ע"א):להפר בריתי אתם. בימי ארמיים כו' שהעמדתי להם רבי וחכמי הדורות:אני ה' אלהיכם. בימי גוג ומגוג שאין כל אומה ולשון שולטת בהן:וזכרתי להם. מה ת"ל מלמד שהברית כרותה לשבטים שנא' וזכרתי להם ברית ראשוני' זו ברית השבטים:אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים. זו ברית של יוצאי מצרים:אלה החקים. אלו המדרשות. והמשפטי' אלו הדינין. והתורת מלמד ששתי תורות נתנו להם לישראל עיין רש"י ז"ל. אר"ע וכי שתי תורות נתנו לישראל והלא תורות הרבה נתנו להם לישראל זאת תורת העל' וזאת תורת המנחה וזאת תורת האש'. וזאת תורת זבח השלמי' זאת התור' אדם כי ימו' באהל:אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל. זכה משה ליעשות שליח בין ישראל לאביה' שבשמים:בהר סיני ביד משה. מלמד שניתנה התורה הלכותיה ודקדוקיה ופירושיה על יד משה מסיני וז"ש משה קבל תורה מסיני:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך