פסוק א:ואם זבח שלמים קרבנו אם מן הבקר הוא מקריב.
שם, פרשה יג, פרק טז, ברייתא, ד: בקר; לרבות את אחד עשר, מן הבקר; להוציא את התשיעי.
עי׳ תמורה דף כ״א ע״א דממעט לו מהקרבה מקרא דעשירי, ובתו״כ פ׳ י״ג פ׳ ט״ז ממעט לה מקרא דמן הבקר, והנה גבי ט׳ אם חל על בע״מ, אם יש עליו דין מעשר בהמה או דין שלמים רק שאינו קרב, וי״ל דזה תליא בהני טעמי אם המיעוט הוא בגדר שלמים או המיעוט הוא בגדר מעשר בהמה, וגם תליא בהך מחלוקת דבכורות דף נ״ט אם גם בט׳ של מעשר צריך שיעקר שם עשירי ע״ש.
פסוק ב:וסמך ידו על ראש קרבנו.
שם, פרק יז, ברייתא ג: קרבנו; לא קרבן אביו. קרבנו; לא קרבן הגר שר׳ יהודה אומר אין יורש סומך.
נ״מ במה דקיי״ל בערכין דף כ״ח ע״ב דמחרים אדם את קרבנו, ומבואר שם ובדברי רבינו בהל׳ ערכין פ״ו הי״ב דאם היה נדבה, יכול גם אחר לפדותם ולהקריבם וא״צ דעתו, אף דהכל צריכים דעת בעלים להקרבה, כמבואר בנדרים דף ל״ה ע״ב וע״ש בדף ל״ו בר״ן, ובאמת לזה מהני יאוש בעלים, וי״ל דגם יכול לסמוך עליהם, אתי שפיר מה שהקשו התוס׳ בזבחים דף ע״ה ובכמה מקומות בסמיכה, וכן מוכח בדברי רבינו בהל׳ פסולי המוקדשים פ״ו ה״ד דמהני גדר מתנה לסמיכה, אך שם הסמיכה הוי רק משום צורך קרבן ולא המצוה, ובזה י״ל המיעוט דריש ערכין ותמורה גבי קרבן חבירו ובתו״כ פ׳ ויקרא, די״ל כה״ג דאם פדה קרבן שהקדיש אחר אינו סומך. עי׳ בהך דזבחים דף ק״ג ע״א דממעט שם קרבן של גר שמת ואין לו יורשים דאין עורות לכהנים, ע״ש ברש״י, משום דאין לו בעלים. וקשה למ״ד שם דף ז׳ ע״ב דיש שנוי בעלים לאחר מיתה, ורש״י מפרש שם דר״ל היורשים, ולשי׳ רש״י צ״ל דגבי גר לא הוי היורשים שלו בגדר עצם, ואף אם נימא דיכול לזכות בהקרבן, עיין בנדרים דף ל״ו ע״א בר״ן גבי בהמה שנמצאת וכו׳, ובנזיר דף י״ב גבי קנים, וכבר כתבתי בזה במקום אחר, וכן נ״מ למ״ד שעבודא דאורייתא, א״כ אם מת הגר צריך להביא הקרבן מנכסיו, וכ״כ בזה, די״ל דאף למ״ד אין היורש סומך, עיין מנחות דף צ״ג ובזבחים דף ה׳ ע״ב ובריש פרק קמא דערכין ותמורה, זה רק בשהניח האב הקרבן אבל אם הניח נכסים וצריך להפריש מחמת שעבודא דאורייתא, שם שפיר י״ל דגם היורש סומך, וכה״ג גבי המחזיק בנכסי הגר י״ל דהוא אינו סומך, ולכך בתו״כ פ׳ ויקרא פרשה י״ג פי״ז ממעטי שם גבי סמיכה קרבנו ולא הגר, משום דיורש אינו סומך ור״ל כה״ג.
פסוק ט:והקריב מזבח השלמים אשה לה׳ חלבו האליה תמימה.
שם, פרשה יד, פרק יט, ברייתא ב: חלבו האליה; להביא את החלב הסמוך לאליה, זה החלב שבין הפקוקלות דברי ר״ע. ר׳ יהודה אומר חלבו האליה, הקיש החלב לאליה, מה החלב בשני לאוים, אף אליה בשני לאוים.
עיין בתוס׳ חולין דף צ״ג ע״א גבי אליה, ובאמת הנה מבואר בתו״כ פ׳ ויקרא דאף דאליה לא שייך בה דין חלב, זה רק באליה דחולין אבל באליה דמוקדשים חייב ג״כ משום חלב, ובזה מדויק לשון הגמ׳ דכריתות דף ד׳ אליה דחולין תיתסר, אבל בקדשים ודאי אסור גם משום חלב, ועי׳ בתוספתא חולין סוף פ״ז דנקט שם האוכל אליה מן המוקדשים חייב ב׳ משום אליה ומשום מוקדשים, ומאי חייב ב׳, וליכא למימר משום הך דמנחות דף ע״ד, הא שם נקט חלב רק ב׳ ואמאי לא נקט ג׳, ועי׳ תוס׳ שבועות דף כ״ד ע״ב, ולפי מש״כ א״ש דאליה ג״כ יש בה משום חלב גבי מוקדשים, וכן הוא בתו״כ, ועיין בהך דבכורות דף ט״ו גבי פסולי המוקדשים לענין חלב, וי״ל דנ״מ לחלב דאליה גבי פסולי המוקדשים אם נימא דפקע ממנה האיסור חלב מן האליה, וכמו לר״י גבי דם שיש מיעוט על זה בתו״כ.
פסוק י:ואת שתי הכלית וגו׳ על הכלית יסירנה. כאן חסר, ומשום דמכאן יליף בבכורות דף ל״ט לרבות בעל כוליא אחת, ועיין בתו״כ בזה ע״ש.
