פסוק א:"ואם זבח שלמים קרבנו". מתרגם אונקלוס: ואם נכסת קודשיא קורבניה. ע"כ. צריך עיון מה ענין הקדושה המיוחדת שבשלמים, לפי אונקלוס. ואין להניח, שהיא בשל העובדה ששלושת הנוגעים בדבר מקבלים חלק מן הזבח - המזבח, הכהן והבעלים, כפי שביקש לומר לי ר' יהודה גרינשפן שי'. (פ' ויקרא תשס"ג)
פסוק א:והרי תשובתו של ר' רפאל בנימין פוזן שי': כל שמות הקרבנות מתורגמים כלשון הכתוב "עֲלָתָא", "מִנְחָתָא", "חֲטָּתָא", "אֲשָׁמָא", "תּוֹדְתָא", פרט לקרבן שלמים המתורגם "נִכְסַת קוּדְשַׁיָּא". בטעם הדבר יש שפירשו ש"שְׁלָמִים" כולל עניינים רבים; לשון שלום, שלימות או גם תשלומים (עיין תו"כ, רש"י, רמב"ן ורשב"ם). ומכיוון שבארמית אין בכח "שלם" להביע את כל אלה, ואילו תרגם "נִכְסַת שַׁלְמִין" היה במשמעו רק שהם תמימים כמו "זכר תמים" (ויקרא א, ג) - "דְּכַר שְׁלִים", לכן תרגם על־פי תכונת הקרבן "נִכְסַת קוּדְשַׁיָּא", שמשמעו "שחיטת קדשים", כלומר קרבן הנשחט לשם קדשים בלבד (באורי אונקלוס).
פסוק א:וייתכן גם טעם נוסף: הואיל וסתם זֶבַח נתייחד לקרבן שלמים, כגון "עֹלָה או זבח" (במדבר טו, ג), נמצא שהצירוף "זבח שלמים" הוא לשון כפול, דוגמת "עֲוֹן חַטָּאתִי" (תהלים לב, ה), "אַדְמַת עָפָר" (דניאל יב, ב) ורבים כמוהם. לכן, שלא לכפול את השם, תרגם "זֶבַח שְׁלָמִים" - "נִכְסַת קוּדְשַׁיָּא": "נִכְסַת" הוא תרגום "זֶבַח", והתוספת "קוּדְשַׁיָּא" קובעת שמדובר בשחיטת קרבן. (י"ט באדר ב' תשס"ג)
פסוק ג:"...את החלב המכסה את הקרב ואת כל החלב אשר על הקרב". פסוק זה מלמד אלו חלבים חייבים להקטיר על המזבח מקרבן בהמה (ומזה למדים גם אלו חלבים אסורים באכילה גם מבהמת חולין, כפי שפירשו חז"ל ב"תורת כהנים"), ואלו הם: (א) "את החלב המכסה את הקרב" - קרום שומן גדול הפרוס בעיקרו על הכרס וחלקו על הדקין (ראה רש"י שמות כט, יג). (ב) "ואת כל החלב אשר על הקרב" - לדעת רבי ישמעאל, הסימן של "חלב" הנקרב על גבי המזבח ואסור באכילה הוא "קרום ונקלף", היינו שהחלב מכוסה בעור שבנקל אפשר להפרידו, לפיכך בנוסף ל"חלב המכסה את הקרב" שבראש פסוקנו, מרבים גם את החלב שעל הקיבה, שיש בו הסימן של "קרום ונקלף", וכל שכן החלב שעל הדקין, הוא החלב שעל המעיים הדקים סמוך לקיבה. לדעת רבי עקיבא יש צורך בסימן נוסף על מנת שהשומן יקרא "חלב" והוא: "תותב", היינו שהחלב יהא מונח על הבשר כמו שִׂמְלה ואינו מעורה בו. שני סימנים אלו נמצאים רק בחלב שעל הדקין ולא בזה שעל הקיבה. לכן השומן שעל הקיבה, לדעת רבי עקיבא, אין לו דין חלב. (פ' ויקרא תשס"ב)
פסוק ד:רש"י ד"ה על הכבד, שיטול מן הכבד עמה מעט; ובמקום אחר הוא אומר "ואת היתרת מן הכבד". ע"כ. הסיפא של רש"י בא להוכיח את הרישא. ובאשר לדיבור הבא, שלכאורה סותר את הקודם בפירוש מילת "על", ראה "שפתי חכמים" (אות א). (פ' ויקרא תשמ"ז)
פסוק ד:ולכאורה "על הכליות" מיותר הוא, שהרי ברישא נאמר שיש להקריבן, ומה אפוא החזרה, ואין זה דומה לכבד שממנו יש לקחת רק מעט, והוא לא נזכר קודם. (פ' ויקרא תש"ס)
פסוק ו:"ואם מן הצאן קרבנו" וגו'. מחר אי"ה יבנה בית־המקדש. האם צריך יהיה לבטל את תקנתם ז"ל (בבא קמא עט ע"ב) "אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל". ובעצם לא ראיתי שמתייחסים אליה גם כיום. (פ' ויקרא תשמ"ח) על כך השיב ר' שמואל עמנואל שי': מאז שזכינו לחידוש ענף הצאן במשק היהודי בארץ, פוסקים רבים דנו בשאלת תוקפה של הגזירה "אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל" בזמן הזה. וכך מסוכמות השיטות השונות במאמרו של הרב אליעזר מלמד שי': במשך שנות הגלות, בזמן שהארץ היתה שוממה, בלא מטעים ובלא שדות של ירקות, הואיל ולא נשקפה כל סכנה מן הבהמות הדקות, בטל האיסור לגדל בהמות דקות. וכן פסק בעל ה"שולחן ערוך", רבי יוסף קארו, שחי בארץ ישראל לפני יותר מארבע מאות שנה בספרו המפורסם "שולחן ערוך", שהואיל ואין מצויים בארץ ישראל שדות של יהודים, מותר לגדל בארץ בהמות דקות (שולחן ערוך חו"מ תט, א). אלא שכיום, לאחר שזכינו ברוב חסדיו לחזור לארץ אבותינו ולהפריח את שיממותיה, הועלתה מחדש השאלה, האם חלה עלינו אותה גזירה קדומה שלא לגדל בהמות דקות בארץ או שמא מאחר שנתבטלה הגזירה בעת תקופת הגלות, פג תוקפה.
פסוק ו:נחלקו בזה הפוסקים. לדעת הרב עובדיה יוסף, כיוון שהטעם שלשמו נגזרה הגזירה ידוע, והוא שלא יזיקו לשדות, ממילא ברור שכל זמן שהטעם הזה קיים אף הגזירה קיימת. וכיוון שהיום ישנן שדות שעלולות להינזק מן הבהמות, ממילא הגזירה חוזרת לתוקפה ("יביע אומר" ח"ג חו"מ סימן ז, וכן ב"שבט הלוי" ח"ד סימן רכז). אבל לדעת הרב צבי פסח פרנק, הכלל הוא שכל גזירה שנתבטלה בתקופה מסוימת, אין היא יכולה לחזור למקומה ללא תקנה מחדש. ומאחר שבמשך הגלות בטלה הגזירה, פג תוקפה, ואין כיום כל איסור לגדל בהמות דקות בארץ (בהערות "הר צבי" לטור חו"מ תט). וכן פסק בעל תשובות "ציץ אליעזר" (ח"ז סימנים כד-כה), והוסיף עוד טענה, שמאחר שמתחילת ההתיישבות החדשה בארץ היה מקובל לגדל עדרים של בהמות, ממילא יוצא שכל המתיישבים שנטעו שדות ועסקו בחקלאות התיישבו על דעת כך שמותר לרועי הבהמות הדקות לרעות בשדות הבר, ובתנאי שייזהרו שלא להזיק למטעים ולשדות הירקות. וכיוון שכל התקנה נעשתה למענם, והם הסכימו שיגדלו בהמות דקות סביב שדותיהם, אין מקום להחזיר את התקנה למקומה.
פסוק ו:למעשה, מאחר שכל הספק הוא באיסור מדברי חכמים, על־פי ההלכה מותר לגדל כיום בהמה דקה בארץ ישראל, שכן הכלל הוא, שספק בדברי חכמים להקל. ובמיוחד שעל ידי רעיית הבהמות מתקיימת כיום מצוות ישוב הארץ, שכן על ידי מרעה ניתן לתפוס שטחים נרחבים, ולקיים את המצווה לרשת את הארץ, שתהיה בידינו ולא ביד אומה אחרת. ע"כ. וראה בירור מקיף ב"בירור הלכה" על מסכת בבא קמא (עט ע"ב).
פסוק ט:רש"י ד"ה לעמת העצה, למעלה מן הכליות היועצות. ע"כ. הרבה חיפשתי, למה הצמידו לכליות את התפקיד של יועצות, והשווה גם "בוחן כליות ולב". (פ' ויקרא תשנ"ו)
פסוק ט:ולכאורה אין זה כי אם בשל המילה הֶעָצֶה=הָעֵצָה. (פ' ויקרא תשנ"ט) וראה מש"כ בספר שמות (כט, כב).
פסוק יב:"והקריב ממנו קרבנו". ודאי שכל הנטיות והכינויים של לשון גוף שלישי זכר שבפסוקים יב-יג מוסבים על השם "קרבן", שהרי עז שבפסוק יב הוא לשון נקבה, שכן הצאן מתחלק לכבשים ועזים, ובמשפחת העזים: הגדול - מגיל שנה ומעלה - נקרא שעיר (או לחילופין: תייש, עתוד, צפיר) והגדולה נקראת שעירה (או לחילופין: תיישה), לעומת זאת הקטן נקרא שעיר עזים (או לחילופין: גדי, גדי עזים, שה) והקטנה נקראת שעירת עזים (או לחילופין: עז, גדיה, שה). קשה אפוא לשון פסוקנו "והקריב ממנו קרבנו" שלפי הנ"ל "ממנו" פירושו - מקרבנו, ומה זה אפוא ממנו יביא קרבנו. אלא אם כן נאמר שאין הכתוב מקפיד כאן על כגון דא, וכבר ראינו כזה. (פ' ויקרא תש"ן, תשנ"ד)
פסוק יב:ואולם ראה ראב"ע לפסוק יב שכתב: ואם עז - ממין העז, זכר או נקבה. (פ' ויקרא תש"ס)
פסוק יז:רש"י ד"ה חקת עולם, יפה מפורש בתורת כהנים (ג, קפט) כל הפסוק הזה. ע"כ. וכיון שיפה מפורשים שם הדברים, מדוע נמנע רש"י מלהביא דברי "תורת כהנים" אלו? (פ' ויקרא תשנ"ה) וראה "ספר הזכרון" שכתב: ודאי תוספת סופרים היא, ולא נכתבה בנוסחאות רבות ישנות. וכבר הודעתיך שרוב דברי הרב ז"ל (רש"י) בפרשיות הללו הם מ"תורת כהנים", ולמה כבדה ידו לכתוב מדרש פסוק זה? ע"כ. השווה רש"י להלן (ז, ו).
