פסוק א:ואם זבח שלמים ל׳ תשלומין שמשלם את נדרו.
פסוק ב:וסמך ידו על ראש קרבנו ולא על ראש הבכור והמעשר והפסח ולא על זבחי שלמי צבור אבל טעונים נסכים, ותנופה חיים ושחוטים כמפורש בפ׳ אמור.
פסוק ג:והקריב מזבח השלמים וגו׳ לא כתב רחיצת קרב וכרעים בשלמים לפי שיש לבעלים חלק בהם וכל אחד יתקן חלקו כרצונו.
פסוק ג:את החלב לשון טוב ושבח וכן משמע התרגום תרבא לשון רבוי וגדולה כלומר מה שהבהמה משתבחת.
פסוק ה:על העלה לפי פשוטו עם העולה כמו ויבואו האנשים על הנשים על שדה הארץ יחשב.
פסוק ה:העלה המבוררת היא עולת התמיד.
פסוק ז:אם כשב להביא פסח לאליה כשלמים דכתיב גבי פסח מן הכבשים.
פסוק ט:חלבו האליה למעלה נקראת חלב ולא לאכילה דכתיב כל חלב שור וכבש משמע חלב השוה לשור כבש ועז יצא חלב האליה שאינו שוה בכולם.
פסוק יב:ואם עז קרבנו כל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בשביל חדוש שנתחדש בה ולפי שלא תהא העז טעונה דין האליה הפסיק הענין ושנה בו.
פסוק יז:כל חלב לה', חקת עולם. בזמן בית עולמים שחלב הקרב אסור.
פסוק יז:לדרתיכם אף בזמן שאינו קרב. שמא תאמר בארץ ישראל הוא נאסר ולא לדורות, תלמוד לומר לדרתיכם. בכל מושבתיכם אף בחוצה לארץ.
פסוק יז:כל חלב. בכל מקום שהוא מזכיר קרבנות הוא מזהיר אחריו על חלב ודם פן יעלה על לבבך הואיל והמזבח אוכלו אף אני כן תלמוד לומר לא תאכלו אבל להנאתך מותר.