פרשנים על הפרק
📜
תרגום אונקלוסאונקלוס17 פסוקים📜
תרגום יונתןיונתן בן עוזיאל17 פסוקים📜
רש"ירש״י14 פסוקים📜
רשב"םרשב״ם4 פסוקים📜
אבן עזראאבן עזרא8 פסוקים📜
רמב"ןרמב״ן4 פסוקים📜
קיצור בעל הטוריםיעקב בן אשר3 פסוקים📜
גור אריהמהר"ל8 פסוקים📜
אור החייםחיים בן עטר6 פסוקים📜
העמק דברנפתלי צבי יהודה ברלין7 פסוקים📜
הרחב דברנפתלי צבי יהודה ברלין1 פסוקים📜
פירושי רד"צ הופמןדוד צבי הופמן39 פסוקים📜
ביאור שטיינזלץעדין שטיינזלץ17 פסוקיםמאמרים על הפרק
פירושי רד"צ הופמן
דוד צבי הופמן
פסוק א:
השלמים
פסוק א:
ויקרא ג. סוג הקרבנות שבפרשתנו נקרא בשם "זבח שלמים" או בקיצור: "שלמים", ולפעמים, בד"כ כשבא בסמיכות לעולה: "זבח" לבד. אולם בשם האחרון משתמשים הרבה פעמים גם לציין את כל הקרבנות שנשחטים, בניגוד למנחות (השוה שמואל-ב ב כט, ישעיה יט כא, תהלים מ ז ועוד). הפועל זבח בא לרוב אצל הקרבנות במובן שחיטה, אך שמש גם לשחיטת חולין רגילה, ואולם בשום מקום אינו מציין המתה גרידא, כמו שמשמש השורש שחט (השוה במדבר יד טז). והפסוקים במלכים-א יג ב, שם ב כג כ, וביחזקאל לט יז, יכולים גם הם להתפרש כזביחה לאכילה. לכן אפשר להחליט כי מעיקרא היתה הוראתה של המלה זבח שחיטה לשם קרבן, ומשמעות השם היא השימוש באותה הדרך המיוחדת של השחיטה, הנוהגת אצל הקרבנות, כדי להוציא את כל הדם (השוה חולין כט.). הקרבן הנשחט נקרא בשם זבח, והמקום שם העלו את הזבח לקרבן, נקרא מזבח. הזבחים שהוקרבו כרגיל, היו עולות ושלמים. רק אלה נזכרו בכל הספרים ההיסטוריים של התנ"ך.
פסוק א:
הקרבן שנשחט – או שנשרף כולו על המזבח, נקרא עולה, כלומר: עולה באש, לפני שנהג הדין שבפרשתינו, היה העולה נאכל רובו בסעודות שנקראו 'זבח'. סעודות אלו נקראו גם כן זבח, ועל פי רוב נקראו בעיקר בשם זבח אותם הקרבנות שרובם היו נאכלים. רק לאחר שציותה התורה לשחוט, בא השם זבח לציון כל סעודה של בשר שחוט.
פסוק א:
דעתו של הירש, כי זבח משמעותו מעיקרא סעודה וזבח מציין את ההכנה לסעודה, אינה נכונה, שכן בשום מקום לא נקראה סעודה סתם בשם זבח, אלא רק במקום בו מודגשת השחיטה, וכן שהמלה זבח לא באה בשימוש על הקרבנות שאינם נשחטים (גם מנחות וגם קרבנות עופות. השוה חולין מב:).
פסוק א:
אבל גם אין משמעותו של זבח שחיטה סתם, כפי שמציעים גזניוס וקנובל, שאם היה כדבריהם, לא היה מובן, מפני מה משתמשים כתבי הקודש לציון הקרבנות בשם זבח ולא בשם שנגזר מן שחט.
פסוק א:
יותר קשה לעמוד על טיבו של השם שלמים. בלשון יחיד הוא נמצא רק בעמוס ה כב: "ושלם". את באורם של הרשב"ם וכמה מהאחרונים (ביר, קליפות), כי שלמים הם קרבנות שבם משלמים חובות (נדרים ותודות), דחה כבר ויזל בראיות חותכות. שאם כן היה צריך שם העצם לבוא בבנין פיעל: שלם או שילום, וגם העולה היתה צריכה להקרא בשם שלמים, כי מי שנדר עולה, חייב לשלם עולה.
פסוק א:
אחרים מציעים לבאר את השורש שלם במובן של תשלום גמול ומתרגמים שלמים – קרבן תודה (רוזנמילר, גזניוס, ווינר). אולם בצדק טוענים נגד דעה זו, שהרי היו מקריבים שלמים גם בעת צרה, כשבקשו שה' יצילם (השוה שופטים כ כ, כא ד, שמואל-א יג, ט, שם ב כד כה). צונץ מתרגם: "קרבן סעודה", מנדלסון" "קרבן שמחה". אולם יותר מכל מסתברת דעת חכמינו, כי שלמים נגזר מ'שלום' או 'שלם'. זה היה מציין את מצבו של המקריב, שהוא נמצא או במצב שלם לגמרי, ומכיר שהוא השיג את זה רק על ידי דביקותו בה' ונותן מבע להכרתו זו על ידי שלמים, או שהוא מבקש להשיג מצב של שלמות וישע, מכיון שנמצא במצב של יאוש ושואף שיהיה ה' בעזרו ויקיים אותו לשם. הוא מביע בשלמים שלו, כי הוא מבקש את שלומו רק בדביקות בה'. וכך פי' רש"י ואחרים: שלמים – "שיש בהם שלום למזבח ולכהנים ולבעלים". קרבן זה הוא סעודה משותפת למזבח, ולכהנים ולבעלים. הסעודה הזאת נקראת "סעודת שלום, - "זבח שלמים". היא מתארת את ההרמוניה שבין המקריב ובין ה' ועבדיו. וזהו טיבו המיוחד של קרבן זו המציינו מקרבנות אחרים. לכן קרובה ביותר היא הדעה, כי קרבן זה נקרא לפי כוונתו זו המיוחדת לו, כשם שעולה נקראה כך על שם שעולה באש. על כל פנים מתוארת בקרבן זה ההתקשרות עם ה' שבה לבדה מוצאים את הישועה בעבר ולעתיד. התרגום "קרבן שלום" (Friedensopfer) מתאים לשתי התפיסות של חכמינו גם יחד, מכיון שהמושג שלום כולל גם ישע וגם שלמות. – השבעים מתרגמים: θυσία σωτηρίου.
פסוק א:
"ואם וגו'" מקביל לפרק א פסוק ג (ר' בביאור שם).
פסוק א:
"הוא מקריב" בא ללמדנו, שהיחיד מביא שלמים בנדבה, ולא הציבור. הציבור מביא שלמים רק פעם אחת בשנה, בחג השבועות. אך אלה הם שלמי חובה ועליהם חלים כל הדינים של קדשי קדשים.
פסוק ב:
המקריב מופיע לפני ה', ושואף – לפי דברי חז"ל – להסב על שולחן ה', אבל אינו מוצא את עצמו ראוי לחסד כזה. ואם גם אינו מודיע על עבירה מיוחדת, הרי הוא מוכרח להודות בלבו, שאין הוא ראוי מצד מעשיו לזכות זו, או להנצל מהסכנה שהיתה צפויה לו. ועל כן הוא מעלה את דם הקרבנות על המזבח כדי שיכפר בו את מומו המוסרי ויעשה אותו ראוי להתקשרות עם ה'. מבחינה זו גם דם השלמים מביא כפרה, והתורה יכולה להגיד על הדם בכלל (בפרק יז פסוק יא): "כי הדם הוא בנפש יכפר". דברים דומים נאמרו על איל המילואים והלחם שהוסיפו עליו: "ואכלו אתם אשר כפר בהם (שמות כט לג). אהרן ובניו לא הקריבו את איל המילואים לכפר בו על עונותיהם, כי אם לשם שלמים על החסד המיוחד שנפל בחלקם להיות כהני ה'. ולמרות זאת נאמר "אשר כפר בהם", כי בהשוואה לחסד שעשה עמהם ה' היו זכויותיהם מועטות. לכן אפשר, שגם בהקרבת שלמים היה נוהג וידוי נוסף על "דברי שבח", כמו שהיה נוהג בסמיכה על קרבנות אחרים (ראה בביאור על א ד). הבעלים הכירו באשמתם היחסית. וידוי זה היה, כפי המשוער, דומה לתפילתו של יעקב אבינו: "קטונתי מכל החסדים ומכל האמת וגו'" (בראשית לב יא).
פסוק ב:
"ושחטו פתח אהל מועד" - שחיטת קדשים קלים היתה כשרה בכל חצר המשכן. רק שחיטת קדשי קדשים היתה טעונה צפון. מכל מקום באה הוראה "פתח אהל מועד" ללמדנו, כי גם את השלמים היה מותר לשחוט רק בזמן שפתחי אוהל מועד היו פתוחים. התנאי הזה היה נוהג גם בכל שאר הקרבנות (זבחים נה: משנת תמיד ג ז). כך סוברים בעלי התוספות יומא כט. לא כן דעתו של רש"י בזבחים סא. ובנזיר מה.
פסוק ג:
ג – ד. שני הפסוקים האלה כוללים את חלקי הקרבן מן השלמים, החטאות והאשמות, אשר בפי חכמינו הם נקראים יחד חלבים או אימורים, ואילו חלקי העולה נקראים "אברים". בשבילנו חשוב לדעת את חלקי החלבים המוקטרים, כי אלה הם שאסורים גם באכילה. באופן כללי מבארים חכמינו את סימני החלב שאסור באכילה בדברים אלה (חולין מט:): "תניא, את החלב המכסה את הקרב ר' ישמעאל אומר מה חלב המכסה את הקרב קרום ונקלף אף כל קרום ונקלף ר"ע אומר מה חלב המכסה את הקרב תותב קרום ונקלף אף כל תותב קרום ונקלף". הרי לפי דעת ר"ע, המקובלת להלכה, כל חלב אסור הוא 1) מונח על הבשר כמו "תותב" (-שמלה) ואינו מעורה בו, 2) "קרום ונקלף", מכוסה בעור שבנקל אפשר להפרידו (כך לפי רש"י, ויש עוד פירושים שונים מזה, השוה טור ושו"ע יו"ד סימן סד).
פסוק ג:
חלקי הקרבן שנזכרים כאן הם: א) "החלב המכסה את הקרב", המכסה הגדול של החלב הפרוש על המעים מול כל חלל הבטן. ב) "כל החלב אשר על הקרב". החלב אשר על בית הכוסות, המסס וקיבה ועל גבי הדקין (בענין "חלב שעל גבי קיבה ושעל הדקין", השוה משנה למלך לרמב"ם הל' שגגות, יג ה. לפי דעת ר' עקיבא אין זה כולל את החלב שעל גבי הקיבה). ג) "שתי הכליות ואת החלב אשר עליהן אשר על הכסלים", זהו החלב הנמצא על הכליות ועל השרירים הפנימיים של השוקים למעלה סמוך לכליות. בענין קביעת המקום המדויק, עד היכן מתפשט החלב הזה ואילו חלקים נכללים בו יש מחלוקת (עיין חולין צג. ויורה דעה סי' סד).
פסוק ד:
ד. "יותרת על (מן) הכבד". בפירוש מלה זו מחולקות הדעות. לדעת השבעים, יוספוס, קדמוניות ג ט ב, בוכארט 562 Cleric, Hierozoikon I י. ד. מיכאליס, רוזנמילר, באומגרטן, ווינר, ביר, 354 Sinb. II B – משורש יתר והוראתה ברומית (-שפע) והיא הטרפשת הגדולה של הכבד (השבעים: λοβὸν τοῦ ἥπατος). כנגד זה טוענים, כי לטרפש לא מתאימה המלה על, מפני שהוא חלק מעצם הכבד. אולם את המלה 'על' אפשר היה לפרש במובן 'ליד', ובאמת כתוב פעם אחת "מן". לאלה הנזכרים מסכימים מאורר וגזניוס, שלפיהם מציינת יותרת את כל האונות של הכבד.
פסוק ד:
ואילו הרמב"ם מבאר בהקדמת הפירוש לסדר קדשים בזה הלשון: "ויותרת הכבד הוא קצה התחתון היוצא ממנו כמו הבוהן מן היד". – לפי זה "יותרת" היא הקצה התחתון של הכבד, בוהן הכבד, ומזדהה עם "אצבע הכבד" שבמשנת תמיד ד ג. כך מבארים גם הגאון ר' האי (מובא בהל' יוהכ"פ לר' יצחק אבן גיאת עמ' נז), וגם הכוזרי (ד כה) והערוך ערך אצבע. אפשר שזאת היא גם דעתם של השבעים ושל יוספוס. גם פירוש חז"ל "טרפשא דכבדא" או "חצר הכבד" מזדהה, כנראה, עם זה של השבעים, כי "טרפשא" = τράπεζα, שבו מציינים ביונית את הגדולה שבחמש אונות הכבד. נראה, שגם הרשב"ם נוטה לדעה זו, וכן שומאר: "מה שמייתר וגדל על הכבד".
פסוק ד:
לעומת אלה סבורים מפרשים יהודים אחרים, כגון רש"י, כי "יותרת על הכבד" היא "חצר הכבד" ו"טרפשא דכבדא" הוא העור שמבדיל בין אברי הנשימה ואברי העיכול, הסרעפת, וכך גם דעת הירש ומלבי"ם (לויקרא פ' קעב), שמזכיר עוד פרשנים אחרים שמסכימים לדעתו.
פסוק ד:
פירוש אחר, שרוב אחרוני הפרשנים הולכים בעקבותיו הוא, כי "יותרת" היא הרשת שמתחלת מן החריץ שבין האונה הימנית להאונה השמאלית והולכת ומתפשטת מצד אחד מעבר לקיבה ומצד אחר לעבר הכליות ("יתר" לפי זה - מתח, מן יֶתֶּר). זו דעת הוולגטה: reticulum jecoris, לותר, דה ווטה, קנובל, קייל, מנדלסון, צונץ, פיליפזון, הכתב והקבלה ועוד רבים.
פסוק ד:
לדעתי יש לעזוב את התרגום השגור הזה ולקבל את דעתם של יוספוס והשבעים, שהרי אלה חיו בזמן בית שני וידעו היטב מה שהעלו על המזבח. אמנם, אין אני יכול עדיין לומר בהחלט, שגם דעת התלמוד היתה כך. מכל מקום נכון התרגום "היותרת ליד הכבד", כלומר הדליל היוצא מן הכבד, גם לפי דעת רב האי גאון והרמב"ם. – מכיון שכל חלקי הקרבן יחד נקראו בשם חלב, הרי צריך לחפש את טעם הקרבתם לגבוה במושג "חלב". חלב מציין תמיד את המשובח והטוב ביותר, לא מפני שהוא המזון הטעים ביותר, שהרי הנסיון מכחיש את זאת (הרמב"ם מניח אפילו שחלקי החלב אסורים באכילה דווקא מפני שהם גרועים ומזיקים). אלא החלב הוא מבחינה זו המשובח, שהוא המזון שנאגר על ידי בעל החי, שיהיה מוכן לכלכלתו בעתיד וכולל את תמצית הכוח החי. – ויזל סובר כי לשון "והקריב" אינו מכוון להקטרה, כי זו צוותה אחר כך בפסוק ה, אלא הוא בא להגיד שהבעלים יביאו את האימורים אל הכהן, כדי שהוא יקיים בהם את מצות התנופה שנצטוו עליה בפרק י ל. וכאן לא הוזכרה מצות תנופה מפני שהיא נוהגת גם בחזה ושוק שניתנים לכהן, ומקומה הנכון בפרק ז ששם מדובר על חלקי הכהנים.
פסוק ה:
ה. "אותו", בלשון יחיד, אינו מוסב לא אל "חלב" שצריך להשלימו במחשבה, אם גם לא נכתב בפירוש (קנובל, קייל, דילמאן), ולא אל "קרבנו" בפסוק א (ויזל), כי אם אל "אשה" בפסוק ג, שבו צוינו כל החלקים שהועלו באש.
פסוק ה:
"על העולה", לפי דעת קנובל הכוונה: כמשפט העולה. אולם יותר נכון לבאר "על" במובן ליד או מעל לעולה, מכיון שבכל אופן קודמת לשלמים עולה, היינו עולת התמיד (ראה מבוא לקרבנות, בסוף הקטע: על היחס שבין שתי פרשיות הקרבנות). אולם אין הוא בא ללמד, שעולת התמיד צריכה להקדים לכל הקרבנות, כי זה נאמר בפירוש בפרק ו פסוק ד, אלא כדי לציין את המקום ששם יש לשרוף את חלבי השלמים. ומקום זה נקבע במלים "על העולה", שהרי לעיל בדין העולה בא הצו ע"ד עריכת העצים. ואולי נתכוון הכתוב להגיד בלשון "על העולה", שמותר לשים את הקדשים הקלים על גבי קדשי הקדשים ואינם דורשים מקום מיוחד לעצמם, הגם שדרגת הקדושה שונה היא בשניהם. ובזה היה מתבאר גם הטעם, מפני מה חסרה הוספה זו בחטאת. כך נאמר גם בפרק ט פסוק יד: "וירחץ את הקרב ואת הכרעים ויקטר על העולה המזבחה". אם כי קרב וכרעים הם פחות חשובים לגבי החלקים האחרים, בכל זאת ישים אותם על השאר.
פסוק ו:
ו. התורה מדברת על הצאן לחוד, מפני שהצאן שונה בענין דיני חלקי הקרבנות מן הבקר בזה שמן הצאן הועלה אליה על המזבח. וזהו גם הטעם שהתורה נתנה דינים נפרדים לקרבן שלמים בשביל כבש לחוד ועז לחוד. גם חכמינו מלמדים, "שמותר הפסח קרב שלמים" ומביאים ראיה מן הפסוק שלפנינו (עיין זבחים ח: ואילך).
פסוק ז:
ז. הישנות המלים "הוא מקריב" באה ללמדנו, שרק יחיד יכול להקריב שלמי נדבה ולא הציבור, ואפילו מן הכבשים שמהם מביאים שלמי תודה בחג השבועות (תו"כ). ומכיון שהיה אפשר לחשוב כי, אדרבא, בקר שערך קרבנו גדול יותר יכול לשמש שלמי ציבור, נאמר כאן בפירוש בפסוק א "הוא מקריב" (מלבי"ם).
פסוק ח:
ח. "ושחט אותו לפני אהל מועד". בבקר נאמר: "פתח אהל מועד", אבל כאן "לפני אהל מועד" וכן גם בפסוק יג. ענין זה מתבאר במס' זבחים נה: "תלתא קראי כתיבי חד לגופיה דנבעי' פתח אהל מועד וחד להכשיר צדדין וחד לפסול צדי צדדין" (השוה ויזל).
פסוק ח:
"דמו". אברבנאל מעיר, שרק בצאן כתוב בס' ויקרא א – ז תמיד: "דמו", משום שאת דם הצאן אפשר לקבל כולו במזרק, אבל בקר, שרק חלק של הדם אפשר להכניס לתוך המזרק, כתוב תמיד: "את הדם".
פסוק ט:
ט. "חלבו" – זהו שם הכולל את חלקי הקרבנות כולם (כגון ד, ח, יט, כו, לא ועוד הרבה) שנזכרים אחר כך לפרטיהם, כעין "כלל ופרט" (כך העיר כבר הרמב"ן). אולם מתוך כך כי דווקא עם "חלבו" נזכר חלק שאינו חלב, לומד ר' עקיבא בתו"כ, שגם "חלב הסמוך לאליה" הוקטר. אבל ר' יהודה סובר, כי התורה מתכוונת כאן לאסור את האליה גם בתורת חלב, כך שעל האליה חלים שני לאוין, אעפ"י שאליה מבשר חולין מותרת (ע' בסוף פרק זה). "החלב הסמוך לאליה" מתואר ביתר דיוק כ"חלב שבין פקוקלות", אשר הוא לדעת ר' יוסי הגלילי (תו"כ פסוק ד) "חלב שעל הכסלים". "חלב שבין פקוקלות" הוא לפי זה החלב שבין הענפים. בתוספתא (חולין סוף פרט ט) כתוב: "חלב שבין פקוקרות", שהוא "החלב שבין הנקבים" (השוה יבמות עו. "בי פוקרי").
פסוק ט:
האליה היא לפי דעת כל המבארים הזנב השמן של הכבשים, אשר לפי תיאור התיירים, משקלו מגיע עד ל-15 ליטרא ומעלה, ומתקינים לו לפעמים עגלה קטנה מתחתיו (השוה משנת שבת ה ד). אולם בנוגע להוראתה של המלה "עצה", הדעות מחולקות. לדעת אונקלוס שאליו נוטים, כנראה, גם חכמינו הוא "שדרתה" - חוט השדרה. הסברה נותנת, כי רק החוליה התחתונה של השדרה נקראת בשם זה. לפי חולין יא. שם הוא "המקום שהכליות יועצות", כלומר שממנו נובעות העצות. לפי זה יש מקום להניח, ש"עצה" נגזר מן "עץ", זאת אומרת אותו החלק של השדרה, שממנו מסתעף חוט המוח כעין עץ לצדדים שונים, היינו אצל ה"פרשות" (חולין מה:), ו"לעומת העצה", היינו ליד הכליות. רס"ג, קנובל וקייל סוברים כי "עצה" הוא os coudae, עצם העוקץ המוליכה אל חולית הזנב.
פסוק יא:
יא. "לחם אשה". בבקר כתוב: "אשה ריח ניחח לה'", בכשב: "לחם אשה לה'", בעז: "לחם אשה לריח ניחח". כל שלושת הפסוקים משותף להם הביטוי "אשה", וזה נחשב לפי תורת כהנים לגזירה שוה, שמלמדת אותנו שכל שלושת הביטויים "לחם", "ריח ניחח", "לה'" מתאימים לכל שלושת סוגי השלמים. אמנם, בעולה נמצא בפרשתנו רק "אשה ריח וגו'", אולם גם זה נקרא לחם בס' במדבר כח ב, וכך נקראו כל הקרבנות בס' ויקרא כא יז. אבל הקרבנות אינם לחם ממש במשמעותו הרגילה, כי אם לחם אשה, לחם מקרבן אש, היינו לשם ה' השוכן בתוך ישראל, לשם השכינה. ואם מקריבים את לחם אשה זה כהלכתו, ואם מקיימים את שהוא מסמל, משרה ה' את שכינתו בתוך ישראל, כמו ששורה נפש בריאה בגוף אדם בריא (עיין במבוא לויקרא: חלקי ספר ויקרא ושמותיהם).
פסוק יב:
יב. עז נידונה בפרשה לחוד, כדי להורות כי הקרבת האליה אינה נוהגת בה, ובכל שאר הדינים משפטה כמשפט הכבש.
פסוק יד:
יד. "ממנו" מוסב אל קרבנו בפסוק יב, הבהמה צריכה להיות שלימה בשעה שמוציאים מתוכה את האימורים (תו"כ). "קרבנו" במובנו המצומצם, כמו בפרק ז פסוק כט.
פסוק טז:
טז. "והקטירם", כינוי הפועל בלשון רבים שהכתוב משתמש בו כאן, מלמד אותנו שיקטיר את כל האימורים כולם כאחד ושלא ישליך אבר אבר לעצמו כמו בעולה (תו"כ).
פסוק טז:
"כל חלב לה'", מלמד, לפי דעה אחת, כי בחלב השלמים נוהג דין מעילה (ה טו) אחר זריקת הדם. לפי דעה אחרת מתכוון הפסוק לדין, כי גם חלב ממעשר ופסח יוקטר על המזבח, ושגם פסוק ז "אם כשב", מורה שהאליה קרבה גם מקרבן פסח. בענין הבכורות השוה במדבר יח יז.
פסוק יז:
יז. בתורת כהנים מעירים כאן: "חקת עולם" לבית עולמים, "לדורותיכם" שינהג הדבר לדורות, "בכל מושבותיכם" בארץ ובחוץ לארץ". כוונת ההערה הזאת לבאר את שלושת הביטויים, שהם לכאורה רק חזרות על אותו הדבר. "חקת עולם" בא ללמד, שלא רק באוהל מועד הוקטר החלב לה' ונאסר מטעם זה באכילה, כי אם גם בבית שנועד לעולמים להיות משכן ה' (בית המקדש שבירושלים. השוה מלבי"ם פרשת אמור פסקא סו, שם נזכרו הפסוקים שבהם כתוב "לדורותם" "לדורותיכם"), ולא רק לדור הזה יהיו החלב והדם אסורים לעולם כי אם "לדורותיכם", כלומר למן הדור הזה ומכאן כל הדורות הבאים. כי "דורות" הם לפי דעתו הנכונה של קנובל, הדורות הבאים בזה אחר זה ומציינים את הבנים ובני הבנים, ואילו "משפחות" מובנן הדורות שחיים בזמן אחד ואשר לפיהן נחלקת האומה או השבט. ועוד, לא רק בארץ אשר אתם יושבים בה חל איסור זה של חלב ודם, כי אם גם בחוץ לארץ. אמנם, "מושבותיכם" זה ארץ ישראל, בדומה ל"ארץ מושבותיכם", כי הרי בפרק כג פסוק יז נאמר "ממושבותיכם" ובא בהכרח לרבות חוצה לארץ.
פסוק יז:
בדין האליה היתה מאז ומתמיד מחלוקת בין הקראים ובין הרבנים. הקראים החליטו, כי האליה נאסרה גם בתורת חלב, "חלבו האליה". אבן עזרא מספר בפירושו לפרק ז כ: "פעם אחת בא אלי צדוקי אחד ושאלני אם האליה אסורה מן התורה. ואען ואומר, אמת כי האליה תקרא חלב, כי כן כתוב חלבו האליה תמימה (ויקרא ג ט), רק קדמונינו התירוה ואסרו כל חלב. אז ענה הלא כל חלב אסור מן התורה, כי כן כתוב: כל חלב וכל דם לא תאכלו, ובתחלה כתוב: חקת עולם לדורותיכם. גם אני עניתיו, כי זה הפסוק דבק עם זבח השלמים, ואין המלים: חקת עולם לדורותיכם בכל מושבתיכם (שם) ראיה גמורה, כי הנה כתוב: ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה עד הביאכם את קרבן אלהיכם (ויקרא כג יד), ושם כתוב חקת עולם (ויקרא ג יז), וא"כ לא נאכל לחם בגלות כי לא הקרבנו קרבן העומר. וגם הוא השיב כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו (כג). גם אני השיבותי, כי גם זה הפסוק דבק עם זבח השלמים, והעד: כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריבו ממנה (כה), להוציא חלב כל בשר שאיננו קרב לשלמים, והכלל בשר חול, על כן הזכיר בפרשה הזאת, וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלוהו (כד), וידוע כי בשר הנבלה והטרפה אסורות, והאסור הוא הבשר. ובעבור שאין החלב קרב לגבי המזבח, שמא יחשוב אדם שהוא מותר, על כן הזהיר ואכול לא תאכלוהו (שם). ובעבור זה לא הזכיר הדם. ובאה זאת הפרשה לבאר עונש האוכל חלב בשר קדש, וכן כל דם הוסיף לעוף, על כן חלב העוף מותר. והראיה הגמורה שאמר בס' אלה הדברים בבשר תאוה (דברים יב, טו - כה) שהוא חול שיאכלנו כולו ולא הוציא רק את דמו לבדו בשלשה מקומות, ואין זכר לחלב כלל. אז פקח הצדוקי עיניו, ופצה בשפתיו שבועה שלא יסמוך על דעתו בפירוש המצות, רק ישען על העתקת הפירושים".
פסוק יז:
הרמב"ן מעיר שם, כי אבן עזרא טעה טעות גדולה בפילפולו עם הקראים, כי אלה הרי מודים על כל פנים כי לפי דיני התורה החלב בכלל נאסר. אך אבן עזרא התכוון רק להוכיח, כי אין לנו לסמוך על ביאור הכתוב שלנו, אלא עלינו לקבל בהחלט את המסורת, כי אילולא כן היינו מוכרחים לחדש מצוות בכל יום ויום. את זאת רצה אבן עזרא להבהיר בכמה מקומות, וכן גם בפסוק שלפנינו. גם הרבנים והקראים אוסרים את החלב מאז ומתמיד, והנה הוכיח אבן עזרא, כי מתוך הפסוקים עצמם לא היינו יכולים להוכיח את זאת והיינו נאלצים לבטל את האיסור לולא הלכנו בעקבות המסורה.
פסוק יז:
(וכך הוכיח אבן עזרא עיקרון זה לקראי אחר על ידי חוק השבת. הויכוח המענין הזה נמצא בביאור הקצר לשמות לה ג. שם אומר אבן עזרא אל הקראי, כי טעות היא מצד הכת שלו שאין מדליקין נר בביתם בליל שבת, ואחרי שהקראי הזכיר את הפסוק: "לא תבערו אש בכל מושבותיכם", השיב לו אבן עזרא: הלא כתוב שם: "ביום השבת", והשבת נכנסת עם הבוקר ולא עם הערב. ואבן עזרא הצליח לדחות את כל הטענות האחרות של הקראי. את הפסוק "ויהי ערב ויהי בקר וגו'" (בראשית א ה) פירש אבן עזרא כך: "ויהי ערב, היינו בא קץ היום, ויהי בוקר, בא קץ הלילה, וכך נגמר היום כולו". וכך סתר כל שאר הראיות. – והנה וודאי שאבן עזרא לא חשב את הפשט הזה כנכון, כי הלא הוא חולק בעוז נגד התפיסה הזאת, שהיא של הרשב"ם (מהדורת רוזין), במאמרו "אגרת השבת", באמרו שם: "והמאמין בפירוש הקשה הזה ינקום ה' נקמת השבת ממנו והקורא אותו בקול גדול תדבק לשונו לחכו. גם הסופר הכותב אותו בפירוש התורה זרעו תיבש ועין ימינו כהה תכהה". אם כן, כוונתו של אבן עזרא היתה רק להדגיש את חשיבות המסורת, כפי שהוא בעצמו אומר שם: "והזכרתי אלה הדברים בעבור שיכול האדם המבין לפרש הכתובים לטעמים רבים על כן אנחנו צריכים בדברי כל המצוות לקבלה ומסורת ותורה שבעל פה וכו'").
פסוק יז:
אולם בנוגע לשאלתנו ע"ד הוראתה של המלה "אליה", הרי החליט רבנו סעדיה גאון נגד הקראים: "אליה" אין פירושה חלב והפסוק "חלבו האליה" פירושו: חלבו והאליה. ברם, פירוש זה נדחה בצדק ע"י ראב"ע והרמב"ן. לעומת זאת נכון הוא פירושו של הרמב"ן, שלפיו המלה "חלבו" כוללת כל חלקי הקרבן לרבות אפילו אלה שאינם כלל חלב, כגון שתי הכליות והיותרת. אבל התורה אסרה רק את החלב במובנו העיקרי. כי לא נאמר "כל חלב אשר יקריבו לה'" אלא "כל חלב מן הבהמה אשר יקריבו", זאת אומרת כי חלב אותן הבהמות שמובאות קרבן לה' אסור כולו, לרבות אותם החלקים שאינם קרבים, למשל חלב הטחול. אולם כל מה שלא נקרא כחלב, נאכל, ואפילו אותם החלקים מן הקרבנות שהועלו על המזבח, כגון יותרת, כליות ואליה.
פסוק יז:
את זאת האליה אינה מסוג החלב, מנמק הרמב"ן בכך, שרק אותם החלקים השמנים נקראים חלב, אלו שנקלפו מעל הבשר ואינם מעורים בו, ואילו אותו השומן שמעורה עם הבשר יכול להקרא רק בשם ששרשו "שמן", כגון "שומן", כפי שמוכח מתוך הפסוקים בתהלים קט כד, דברים לב טו, ישעיה ו י, ועוד רבים. ואם כן חלב האליה אינו בעצם חלב אמיתי כי אם שומן. עוד יש להזכיר את פירושו של רש"י, שלפיו "חלבו" שלפני "האליה" הוראתו "המובחר שבו", כמו במדבר יח ל. כך מתרגמים גם יונתן ("את טוב שומניה") וגם צונץ. אבל בכל זאת נכון הדרש של ר' עקיבא, שהפסוק בא לרבות את "החלב הסמוך לאליה", והראיה פסוק כה בפרק ח: "ויקח את החלב ואת האליה".
פסוק יז:
בענין טעם האיסור של חלב ודם סובר הרמב"ם, כי הראשון נאסר מטעמי בריאות והאחרון משום האמונות התפלות של העכו"ם שקשורות בו. הירש אומר, שביסוד האיסור הזה מונח אותו הטעם אשר גרם לכל איסורי המאכלות, והיינו שרק חמרים כאלה מותר להכניס לתוך הגוף לשם התחדשותו המתמדת בתורת מכשיר הרוח, אשר עשויים להכינו לשמירת הרוח ולחיזוקו ואשר מאפשרים לו את השימוש במכשיר הזה במילוי תפקידו. כל המאכלים האסורים זה טבעם, שמכבידים על הרוח או אפילו מעכבים להפנות אותו למטרות האלוהיות.
פסוק יז:
אמנם, מכיון שאיסור דם וחלב נמצא בין דיני הקרבנות, הרי מוכח מזה בעליל שטעם איסור זה יש לו קשר לכוונת הקרבנות. ומלבד זה: בפסוקים שבהם נאסרו חלב ודם לא נמצאת אף פעם האזהרה שבאיסורי שאר המאכלים: "אל תשקצו את נפשותיכם, ונטמאתם בם", "לטמאה בה" או "אנשי קודש תהיון לי". לכן אין ליחס לחלב ודם השפעה לרעה על בריאות הגוף, אלא יש לשער כי כאן יש לאיסור ערך סמלי, מה שמובע בפסוקים "כל חלב לה'" ו"הדם בנפש יכפר". את שהדם מקדיש מן הקרבן לאשה ה' לא יאכל הוא עצמו מתוך יראת כבוד. והדם נועד לכפר בו את נפש האדם ומייצג באופן סמלי את הרוח, היינו את החלק האלוהי של האדם. ולכן בל ייכנס הדם לתוך גופו של האדם.