תנ"ך על הפרק - ויקרא ג - העמק דבר

תנ"ך על הפרק

ויקרא ג

93 / 929
היום

הפרק

פָּרָשַׁת קָרְבַּן שְׁלָמִים

וְאִם־זֶ֥בַח שְׁלָמִ֖ים קָרְבָּנ֑וֹ אִ֤ם מִן־הַבָּקָר֙ ה֣וּא מַקְרִ֔יב אִם־זָכָר֙ אִם־נְקֵבָ֔ה תָּמִ֥ים יַקְרִיבֶ֖נּוּ לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃וְסָמַ֤ךְ יָדוֹ֙ עַל־רֹ֣אשׁ קָרְבָּנ֔וֹ וּשְׁחָט֕וֹ פֶּ֖תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְזָרְק֡וּ בְּנֵי֩ אַהֲרֹ֨ן הַכֹּהֲנִ֧ים אֶת־הַדָּ֛ם עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב׃וְהִקְרִיב֙ מִזֶּ֣בַח הַשְּׁלָמִ֔ים אִשֶּׁ֖ה לַיהוָ֑ה אֶת־הַחֵ֙לֶב֙ הַֽמְכַסֶּ֣ה אֶת־הַקֶּ֔רֶב וְאֵת֙ כָּל־הַחֵ֔לֶב אֲשֶׁ֖ר עַל־הַקֶּֽרֶב׃וְאֵת֙ שְׁתֵּ֣י הַכְּלָיֹ֔ת וְאֶת־הַחֵ֙לֶב֙ אֲשֶׁ֣ר עֲלֵהֶ֔ן אֲשֶׁ֖ר עַל־הַכְּסָלִ֑ים וְאֶת־הַיֹּתֶ֙רֶת֙ עַל־הַכָּבֵ֔ד עַל־הַכְּלָי֖וֹת יְסִירֶֽנָּה׃וְהִקְטִ֨ירוּ אֹת֤וֹ בְנֵֽי־אַהֲרֹן֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה עַל־הָ֣עֹלָ֔ה אֲשֶׁ֥ר עַל־הָעֵצִ֖ים אֲשֶׁ֣ר עַל־הָאֵ֑שׁ אִשֵּׁ֛ה רֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַֽיהוָֽה׃וְאִם־מִן־הַצֹּ֧אן קָרְבָּנ֛וֹ לְזֶ֥בַח שְׁלָמִ֖ים לַיהוָ֑ה זָכָר֙ א֣וֹ נְקֵבָ֔ה תָּמִ֖ים יַקְרִיבֶֽנּוּ׃אִם־כֶּ֥שֶׂב הֽוּא־מַקְרִ֖יב אֶת־קָרְבָּנ֑וֹ וְהִקְרִ֥יב אֹת֖וֹ לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃וְסָמַ֤ךְ אֶת־יָדוֹ֙ עַל־רֹ֣אשׁ קָרְבָּנ֔וֹ וְשָׁחַ֣ט אֹת֔וֹ לִפְנֵ֖י אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְ֠זָרְקוּ בְּנֵ֨י אַהֲרֹ֧ן אֶת־דָּמ֛וֹ עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב׃וְהִקְרִ֨יב מִזֶּ֣בַח הַשְּׁלָמִים֮ אִשֶּׁ֣ה לַיהוָה֒ חֶלְבּוֹ֙ הָאַלְיָ֣ה תְמִימָ֔ה לְעֻמַּ֥ת הֶעָצֶ֖ה יְסִירֶ֑נָּה וְאֶת־הַחֵ֙לֶב֙ הַֽמְכַסֶּ֣ה אֶת־הַקֶּ֔רֶב וְאֵת֙ כָּל־הַחֵ֔לֶב אֲשֶׁ֖ר עַל־הַקֶּֽרֶב׃וְאֵת֙ שְׁתֵּ֣י הַכְּלָיֹ֔ת וְאֶת־הַחֵ֙לֶב֙ אֲשֶׁ֣ר עֲלֵהֶ֔ן אֲשֶׁ֖ר עַל־הַכְּסָלִ֑ים וְאֶת־הַיֹּתֶ֙רֶת֙ עַל־הַכָּבֵ֔ד עַל־הַכְּלָיֹ֖ת יְסִירֶֽנָּה׃וְהִקְטִיר֥וֹ הַכֹּהֵ֖ן הַמִּזְבֵּ֑חָה לֶ֥חֶם אִשֶּׁ֖ה לַיהוָֽה׃וְאִ֥ם עֵ֖ז קָרְבָּנ֑וֹ וְהִקְרִיב֖וֹ לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃וְסָמַ֤ךְ אֶת־יָדוֹ֙ עַל־רֹאשׁ֔וֹ וְשָׁחַ֣ט אֹת֔וֹ לִפְנֵ֖י אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְ֠זָרְקוּ בְּנֵ֨י אַהֲרֹ֧ן אֶת־דָּמ֛וֹ עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב׃וְהִקְרִ֤יב מִמֶּ֙נּוּ֙ קָרְבָּנ֔וֹ אִשֶּׁ֖ה לַֽיהוָ֑ה אֶת־הַחֵ֙לֶב֙ הַֽמְכַסֶּ֣ה אֶת־הַקֶּ֔רֶב וְאֵת֙ כָּל־הַחֵ֔לֶב אֲשֶׁ֖ר עַל־הַקֶּֽרֶב׃וְאֵת֙ שְׁתֵּ֣י הַכְּלָיֹ֔ת וְאֶת־הַחֵ֙לֶב֙ אֲשֶׁ֣ר עֲלֵהֶ֔ן אֲשֶׁ֖ר עַל־הַכְּסָלִ֑ים וְאֶת־הַיֹּתֶ֙רֶת֙ עַל־הַכָּבֵ֔ד עַל־הַכְּלָיֹ֖ת יְסִירֶֽנָּה׃וְהִקְטִירָ֥ם הַכֹּהֵ֖ן הַמִּזְבֵּ֑חָה לֶ֤חֶם אִשֶּׁה֙ לְרֵ֣יחַ נִיחֹ֔חַ כָּל־חֵ֖לֶב לַיהוָֽה׃חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם בְּכֹ֖ל מֽוֹשְׁבֹתֵיכֶ֑ם כָּל־חֵ֥לֶב וְכָל־דָּ֖ם לֹ֥א תֹאכֵֽלוּ׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

מאת: ,
אם זכר אם נקבה. זכר או נקבה מיבעי. וכבר יש ע״ז דרשות חז״ל ועוד לאלוה מילין אמאי דייק זה הלשון דוקא גבי בקר ולא בצאן. ויש עוד דיוק בלשון המקרא דבבקר כתיב מתחלה תמים יקריבנו לפני ה׳ דמשמעו בבהמ״ק. ובצאן כתיב תחלה תמים יקריבנו ואח״כ כתיב והקריב אותו לפני ה׳. והנה כבר נתבאר דהקדש מיקרי הקרבה ג״כ. ואי׳ במס׳ פסחים פ׳ אלו דברים שאמרו על הלל מעולם לא מעל אדם בעולתו שהוא מביא עולתו לעזרה ומקדישו. ודייק דוקא עולה שמועלין בו ולא שלמים שאף על גב דאסורה בהנאה מה״ת מכל מקום כיון שאין בו אזהרה דמעילה לית לן בה . איברא כ״ז בצאן שאין עבודה מצוי בו מש״ה אין חשש להקדיש מבע״י. וגיזה אין דרך לגוז אלא הבעלים והוא יודע שהקדיש ונזהר בו. אבל בקר דמצוי בו עבודה וכתיב לא תעבוד בבכור שורך מאי נ״מ בין עולה לשלמים מש״ה בבקר כתיב מתחלה יקריבנו לפני ה׳ היינו בעזרה יקדישנו משא״כ בצאן תחלה יקדישנו בכ״מ. ואח״כ להקריב אותו לפני ה׳. אכן גם בבקר אין הקפד להקדישו בעזרה אלא במי שהוא בר עבודה ורגיל לכך וזה תלוי בטבע השוורים והפרות לפי המקום אם חורשין בשוורים או בפרות. מש״ה כתיב אם זכר אם נקבה אם קרוב להכשל בעבודה יקריבנו לפני ה׳: פתח אהל מועד. מזה דרשו ריש מס׳ עירובין דשלמים ששחטן לפני פתיחת דלתות ההיכל פסול. ופירש״י בזבחים דס״א א׳ דדוקא שלמים כך הוא ולא עולה. והתוס׳ הקשו מדתנן במס׳ תמיד לא היה השוחט שוחט עד ששומע שער הגדול שנפתח. ולק״מ דהתם הוא משום כדי להסמיך זריקה לשחיטה וזריקה ודאי מעכב פתח אהל מועד. משא״כ במשכן שהיה רק פרכת המסך והיה אפשר לעשות הפתיחה בין שחיטה לזריקה. וגם בבהמ״ק כשר אם לא נפתח פתח ההיכל בשעת שחיטה. ויש להתבונן מ״ש שלמים דחמור בזה מעולה. ונראה משום דעולה טעונה צפון המזבח וא״כ ניכר בזה שהוא שחיטת קדשים וסכין מקדשו כדאי׳ במנחות דק״א משא״כ שלמים שאין קפידא מש״ה בעינן דוקא פתח א״מ. ומזה הוכחה דגם עולת בקר טעונה צפון כדעת חז״ל: ואת כל החלב אשר על הקרב. במשמעות אשר על הקרב רבו דעות הראשונים ומבואר בהע״ש שאילתא ס״ח: לזבח שלמים לה׳. כ״ז מיותר שהרי מיירי בתחלת הפרשה בשלמים ואם זבח שלמים קרבנו. ומזה יצא הדרש בזבחים דף ח׳ דבר הבא מן הצאן יהא לזבח שלמים. היינו מותר הפסח קרב שלמים. ובזה מדויק עוד הא דכתיב כאן לה׳ ולא כמו בראש הפרשה. אלא ללמדנו שאפילו בהיות ישראל במדבר ויבואר להלן בפ׳ אחרי ובס׳ דברים פ׳ ראה. שהיו רשאין אז להביא שלמים להיות לחמם לנפשם היינו כדי שיהיו רשאין לאכול בשר שנאסר אז שחיטת חולין לכ״ע כמבואר שם. מש״ה דייק הכתוב כאן דמותר הפסח קרב דוקא שלמים לה׳. שיהא הבשר נאכל משלחן גבוה כמו שהיה הפסח עצמו: אם כשב. כבר הבאנו דרשת חז״ל בתורת כהנים והובא בפסחים דצ״ו אם כשב לרבות את הפסח לאליה. ופרש״י משום שלא נזכר בפסח הקטרת האימורין זולת מקרא ואת חלבם תקטיר. ולכאורה ק׳ א״כ בכור ומעשר נמי. ואמאי נקיט פסח ביחוד. ולפי דברינו לעיל א׳ י׳ דסתם כשבים משמעו גדולים דסתמם יותר מב״ש וא״כ ה״א דפסח א״א לרבות באם כשב מש״ה העלו חז״ל דאפילו פסח נתרבה. דאף על גב שהוא ב״ש מכ״מ אפשר לכוללם בשם כשב אם הוא גדול כמש״כ לעיל. מכש״כ בכור ומעשר: חלבו האליה תמימה. הלשון אינו מדויק. והנה הרמב״ן האריך והעלה דשם חלב לא שייך אלא באסור לאכילה. והמותר נקרא שומן. ויישב בדוחק כל המקראות המורות להיפך כמו ואכלו את חלב הארץ ועוד. אבל לפי הפשט להיפך דכל שומן נקרא חלב כמו בלשון חכמים. חלב טהור חלב טמא. ומה שהכריח הרמב״ן מהא שאין כל שומן נאסר בכתפות ובצדדין. ברור שאינו נאסר אלא חלב הקרב למזבח לאפוקי חלב שאינו קרב ולאפוקי הקרב שאינו חלב כמו יותרת הכבד וכליות. והא דחלב דד הטחול אסור אע״ג שאינו קרב היא משום חבור לחלב האסור כפרש״י חולין דצ״ג א׳ ד״ה חות כו׳ שהוא מחובר לכרס ולחלב. והא שהוכיח הרמב״ן עוד מדכתיב במלואים החלב והאליה אלמא דאליה אינו חלב. ופי׳ חלבו האליה תמימה היינו החלב העליון שמחובר לאליה וכ״ז אינו לפי הפשט. וכמש״כ בפ׳ תצוה דא״א לפרש החלב והאליה חלב הדקין וכדומה דא״כ למאי כתיב ביחוד גבי איל. אלא חלב האליה היינו התלוי בקצה האליה. ושם ביארנו דמשום שהיה מילואים אין הדבר זר שיהא האליה קרב אפילו בלי החלב שבו משום שגם שוק הימין קרב מעין עולה מש״ה כתיב החלב בפ״ע והאליה בפ״ע. אבל כאן היתה הדעת נותנת שלא תהי׳ האליה קרב כמו אליה של בקר ועז. אלא משום דהאליה של כבש יש בה שומן שנקרא חלב קרב האליה ג״כ כדי שיהא תמימה. וכדאיתא ביומא די״ז ב׳ דלאו אורח ארעא בפרוסה. והכי איתא בירושלמי דמאי והובא בתוס׳ חולין ד״ו. והיינו שפי׳ הכתוב חלבו האליה תמימה. משום חלב שעל האליה קרב האליה תמימה והא שמותר באכילה אע״ג שהוא חלב הקרב כבר דרשו חז״ל שאין אסור אלא הקרב בשור וכשב ועז: והקטירו הכהן. לפי הפשט משמעו אחד מכל החלבים ג״כ כשר מש״ה לא כתיב ריח ניחוח שכיון שנחסר אף על גב שאינו לעיכובא מכ״מ אינו לריח ניחוח:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך