א אַחַ֣ר ׀ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה גִּדַּל֩ הַמֶּ֨לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֜וֹשׁ אֶת־הָמָ֧ן בֶּֽן־הַמְּדָ֛תָא הָאֲגָגִ֖י וַֽיְנַשְּׂאֵ֑הוּ וַיָּ֙שֶׂם֙ אֶת־כִּסְא֔וֹ מֵעַ֕ל כָּל־הַשָּׂרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר אִתּֽוֹ׃ ב וְכָל־עַבְדֵ֨י הַמֶּ֜לֶךְ אֲשֶׁר־בְּשַׁ֣עַר הַמֶּ֗לֶךְ כֹּרְעִ֤ים וּמִֽשְׁתַּחֲוִים֙ לְהָמָ֔ן כִּי־כֵ֖ן צִוָּה־ל֣וֹ הַמֶּ֑לֶךְ וּמָ֨רְדֳּכַ֔י לֹ֥א יִכְרַ֖ע וְלֹ֥א יִֽשְׁתַּחֲוֶֽה׃ ג וַיֹּ֨אמְר֜וּ עַבְדֵ֥י הַמֶּ֛לֶךְ אֲשֶׁר־בְּשַׁ֥עַר הַמֶּ֖לֶךְ לְמָרְדֳּכָ֑י מַדּ֙וּעַ֙ אַתָּ֣ה עוֹבֵ֔ר אֵ֖ת מִצְוַ֥ת הַמֶּֽלֶךְ׃ ד וַיְהִ֗י באמרם (כְּאָמְרָ֤ם) אֵלָיו֙ י֣וֹם וָי֔וֹם וְלֹ֥א שָׁמַ֖ע אֲלֵיהֶ֑ם וַיַּגִּ֣ידוּ לְהָמָ֗ן לִרְאוֹת֙ הֲיַֽעַמְדוּ֙ דִּבְרֵ֣י מָרְדֳּכַ֔י כִּֽי־הִגִּ֥יד לָהֶ֖ם אֲשֶׁר־ה֥וּא יְהוּדִֽי׃ ה וַיַּ֣רְא הָמָ֔ן כִּי־אֵ֣ין מָרְדֳּכַ֔י כֹּרֵ֥עַ וּמִֽשְׁתַּחֲוֶ֖ה ל֑וֹ וַיִּמָּלֵ֥א הָמָ֖ן חֵמָֽה׃ ו וַיִּ֣בֶז בְּעֵינָ֗יו לִשְׁלֹ֤ח יָד֙ בְּמָרְדֳּכַ֣י לְבַדּ֔וֹ כִּֽי־הִגִּ֥ידוּ ל֖וֹ אֶת־עַ֣ם מָרְדֳּכָ֑י וַיְבַקֵּ֣שׁ הָמָ֗ן לְהַשְׁמִ֧יד אֶת־כָּל־הַיְּהוּדִ֛ים אֲשֶׁ֛ר בְּכָל־מַלְכ֥וּת אֲחַשְׁוֵר֖וֹשׁ עַ֥ם מָרְדֳּכָֽי׃ ז בַּחֹ֤דֶשׁ הָרִאשׁוֹן֙ הוּא־חֹ֣דֶשׁ נִיסָ֔ן בִּשְׁנַת֙ שְׁתֵּ֣ים עֶשְׂרֵ֔ה לַמֶּ֖לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֑וֹשׁ הִפִּ֣יל פּוּר֩ ה֨וּא הַגּוֹרָ֜ל לִפְנֵ֣י הָמָ֗ן מִיּ֧וֹם ׀ לְי֛וֹם וּמֵחֹ֛דֶשׁ לְחֹ֥דֶשׁ שְׁנֵים־עָשָׂ֖ר הוּא־חֹ֥דֶשׁ אֲדָֽר׃ ח וַיֹּ֤אמֶר הָמָן֙ לַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֔וֹשׁ יֶשְׁנ֣וֹ עַם־אֶחָ֗ד מְפֻזָּ֤ר וּמְפֹרָד֙ בֵּ֣ין הָֽעַמִּ֔ים בְּכֹ֖ל מְדִינ֣וֹת מַלְכוּתֶ֑ךָ וְדָתֵיהֶ֞ם שֹׁנ֣וֹת מִכָּל־עָ֗ם וְאֶת־דָּתֵ֤י הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֵינָ֣ם עֹשִׂ֔ים וְלַמֶּ֥לֶךְ אֵין־שֹׁוֶ֖ה לְהַנִּיחָֽם׃ ט אִם־עַל־הַמֶּ֣לֶךְ ט֔וֹב יִכָּתֵ֖ב לְאַבְּדָ֑ם וַעֲשֶׂ֨רֶת אֲלָפִ֜ים כִּכַּר־כֶּ֗סֶף אֶשְׁקוֹל֙ עַל־יְדֵי֙ עֹשֵׂ֣י הַמְּלָאכָ֔ה לְהָבִ֖יא אֶל־גִּנְזֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃ י וַיָּ֧סַר הַמֶּ֛לֶךְ אֶת־טַבַּעְתּ֖וֹ מֵעַ֣ל יָד֑וֹ וַֽיִּתְּנָ֗הּ לְהָמָ֧ן בֶּֽן־הַמְּדָ֛תָא הָאֲגָגִ֖י צֹרֵ֥ר הַיְּהוּדִֽים׃ יא וַיֹּ֤אמֶר הַמֶּ֙לֶךְ֙ לְהָמָ֔ן הַכֶּ֖סֶף נָת֣וּן לָ֑ךְ וְהָעָ֕ם לַעֲשׂ֥וֹת בּ֖וֹ כַּטּ֥וֹב בְּעֵינֶֽיךָ׃ יב וַיִּקָּרְאוּ֩ סֹפְרֵ֨י הַמֶּ֜לֶךְ בַּחֹ֣דֶשׁ הָרִאשׁ֗וֹן בִּשְׁלוֹשָׁ֨ה עָשָׂ֣ר יוֹם֮ בּוֹ֒ וַיִּכָּתֵ֣ב כְּֽכָל־אֲשֶׁר־צִוָּ֣ה הָמָ֡ן אֶ֣ל אֲחַשְׁדַּרְפְּנֵֽי־הַ֠מֶּלֶךְ וְֽאֶל־הַפַּח֞וֹת אֲשֶׁ֣ר ׀ עַל־מְדִינָ֣ה וּמְדִינָ֗ה וְאֶל־שָׂ֤רֵי עַם֙ וָעָ֔ם מְדִינָ֤ה וּמְדִינָה֙ כִּכְתָבָ֔הּ וְעַ֥ם וָעָ֖ם כִּלְשׁוֹנ֑וֹ בְּשֵׁ֨ם הַמֶּ֤לֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ֙ נִכְתָּ֔ב וְנֶחְתָּ֖ם בְּטַבַּ֥עַת הַמֶּֽלֶךְ׃ יג וְנִשְׁל֨וֹחַ סְפָרִ֜ים בְּיַ֣ד הָרָצִים֮ אֶל־כָּל־מְדִינ֣וֹת הַמֶּלֶךְ֒ לְהַשְׁמִ֡יד לַהֲרֹ֣ג וּלְאַבֵּ֣ד אֶת־כָּל־הַ֠יְּהוּדִים מִנַּ֨עַר וְעַד־זָקֵ֜ן טַ֤ף וְנָשִׁים֙ בְּי֣וֹם אֶחָ֔ד בִּשְׁלוֹשָׁ֥ה עָשָׂ֛ר לְחֹ֥דֶשׁ שְׁנֵים־עָשָׂ֖ר הוּא־חֹ֣דֶשׁ אֲדָ֑ר וּשְׁלָלָ֖ם לָבֽוֹז׃ יד פַּתְשֶׁ֣גֶן הַכְּתָ֗ב לְהִנָּ֤תֵֽן דָּת֙ בְּכָל־מְדִינָ֣ה וּמְדִינָ֔ה גָּל֖וּי לְכָל־הָֽעַמִּ֑ים לִהְי֥וֹת עֲתִדִ֖ים לַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ טו הָֽרָצִ֞ים יָצְא֤וּ דְחוּפִים֙ בִּדְבַ֣ר הַמֶּ֔לֶךְ וְהַדָּ֥ת נִתְּנָ֖ה בְּשׁוּשַׁ֣ן הַבִּירָ֑ה וְהַמֶּ֤לֶךְ וְהָמָן֙ יָשְׁב֣וּ לִשְׁתּ֔וֹת וְהָעִ֥יר שׁוּשָׁ֖ן נָבֽוֹכָה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מנות הלוי

שלמה הלוי אלקבץ

פסוק א:
אחר הדברים האלה גדל המלך אחשורוש את המן בן המדתא האגגי וינשאהו וישם את כסאו מעל כל השרים אשר אתו:
פסוק א:
אחר הדברים האלה. איתא בגמרא (מגילה פ"ק) אחר מאי. אמר רבא אחר שברא הב"ה רפואה למכה, דאמר ר"ל אין הב"ה מכה את ישראל אלא א"כ בורא להם רפואה בתחלה שנא' כרפאי לישראל ונגלה עון אפרים, אבל לאומות העולם עע"א אינו כן, מכה אותם ואח"כ בורא להם רפואה שנא' ונגף ה' את מצרים נגוף ורפא ע"כ, וכתב רש"י ז"ל ה"ג אחר הדברים האלה גדל המלך בתר בגתן ותרש כתוב, וקא בעי הגמרא אחר מאי מה העיד עליו הכתוב שלא גדלו עד שבא המעשה הזה, ואחר שברא הב"ה רפואה למכה העתידה לבא אחר זמן כרפאי לישראל ואח"כ ונגלה עון אפרים, ע"י שאני מביא מכה עליה ע"כ, וה"פ. הגירסא האמיתית היא אחר מאי, והוקשה לו ז"ל מאי קושיא שהרי מפורש אחר דבר בגתנא ותרש, ולכן לא הייתי גורם אחר מאי שאין מקום לשאלה רק אחר הדברים האלה, אמר רבא אחר שברא הב"ה וכו' לכן אמר ה"ג. וקא בעי הגמרא, שאי אפשר לומר שבא להשמיענו שלא גדלו עד שבא המעשה הזה כי מה איכפ' לן שגדלו אז או שלא גדלו עד כאן יואמ' כי דבר גדול הודיענו כי גדולה זו באה אח' שהגי' מרדכי על בגתנא ותרש כדי שיהיה זה רפואה למכה העתידה לבא אחר זמן כי כן דרכו ית' שנאמר כרפאי לישראל. כי לא היה דבר הרפואה סבה לגלוי עון אפרים אבל הכוונה אחר שרפאתי לישראל כלומר אחר שהקדמתי להם הרפואה אח"כ הבאתי עליהם מכה בסבתה תגלה עון אפרים והמכה היא וגנב יבא וכו' ואני אומר אפשר שאלת אחר מאי מדשני קרא שלא אמר בימים ההם גדל וכו' כמ"ש למעלה בימים ההם ומרדכי יושב וגו' יראה מזה שאין הכוונה המשכ' הסיפור באופן שתהיה תיבת אחר מורה על הזמן. רק מורה על הסבה כי לא הביא עליהם מכה זו עד אשר הקדים דבר בגתנא ותרש כמדובר, ומה שיורה על אמתת זה שאי אפשר לומר אחר סמוך כמשפטו היותר תדיר שהרי חמש שנים עברו בין זה לזה, וכמו שכתב הראב"ע ז"ל, ויראה לי טעם הקדמת הרפואה למכה, חבה יתירה מורה שאין הכוונה ההכאה והנקמה רק כדבר ההקזה וההרקה מהרופא אל החולה שאינן נדרשות לעצמן רק לבקש הסרת החולי והבאת הבריאות ולכן יצוה תחלה להכין את אשר יאכל אחר ההרקה או ההקזה, כן הוא ית' הרופא הנאמן יקדים הרפואה למכה העתידה כי אם תצא כאש חמתו מבלי הקדמה או שאפשר שתאכל ואין מכבה כי השטן מקטרג בשעת הסכנה, וכהא דאמרינן בב"ר ויען בניהו ויאמר אמן כן יאמר ה' ר' פנחס בשם ר' חנן דצפורי לא כבר נאמר הנה בן נולד לך, והיה איש מנוחה, אלא אמר הרבה קטרוגין יעמדו מכאן ועד גיחון ע"כ, ולכן צורך הקדימה רב ועצום, לא כן באומות העולם עע"א כי הכוונה העצמית היא ההכאה והרפואה איננה אלא על צד ההכרח כי לא תהו בראה לשבת יצרה כתיב.
פסוק א:
ובמדרש הילקוט (סימן תתרנ"ג) אחר הדברים האלה, הרהורי דברי' היו שם, מי הרהר ר' יהודה אומר המן הרהר אמר הדא אסתר אי יהודי' היא קרובתי היא שנא' (מלאכי א' ב') הלא אח עשו ליעקב אי משא' עממייא היא כל עממייא קריבון דין לדין ראוי לי ליטול קרקופי מתחת ידה, ר' יודן אמר אחשורוש הרהר, אמר מרדכי מבקש לבנות בית המקדש. לבנות אי אפשר ולהחזירו אי אפשר אלא הריני מגרה בו את המן ויהיה זה בונה וזה סותר. וחכמים אמרו הב"ה הרהר, אמר יבא המן ויכנוס ויכין רשע וצדיק ילבש ואח"כ יבא מרדכי ויטלה ממני, ויבנה בו בית המקדש ע"כ. ויש לדקדק בו. א' הרהורי המן סכלות גדולה כי יעלה על לבו שאחוה זו תעלה לו לקחת כבודו מידה שהוא לשון קרקופי כדפירש בערוך. והנה קורבה זו קלון מתמיד וחרפה רצופה, ואיך תטול כבודו מתחת ידה ואף אם תהיה הקורבה ראויה, או במה יטלה, ב' הרהור אחשורוש זר כי היכן מצינו שבקש מרדכי לבנות הבית וכמה כחו גדול עד שלהחזירו א"א, ג' דבר אלהינו קשה מכלם וכי הקצור קצרה יד ה' עד שיצטרך לבנין ביתו עשרו של המן, וכתיב לי הכסף ולי הזהב. והפך זה שמענו מדברי פסיקתא רבתי (מלכים א' ט"ו ט"ו) ויבא שלמה את קדשי דוד אביו, ולמה לא נצרך להם. יש דורשים אותו לשבח. ויש דורשין אותו לגנאי, לשבח דוד בקש על הדבר. אמר רבש"ע צופה אני בנביאותי שסוף בית המקדש ליחרב וכל מה שהפרשתי מבתי ע"א שהייתי מחריב שלא יהיו הנכרים אומרים מה היה דוד סבור החריב בתי אלהינו ועשה בית לאלוהו ננערו אלהינו והחריבו בית אלוהו. לכך התפלל שלא יצטרך אליהם שלמה, ומי שדורש לגנאי על שבא הרעב בימי דוד ג' שנים וכמה תוסבריות היו לדוד צבורים מכסף וזהב מה שהיה מתקן לבית המקדש היה צריך להוציאו ולהחיות בו הנפשות ולא עשה כן אמר לו הב"ה בני מתים ברעב ואתה צובר ממון לבנות בו בנין חייך אין שלמה נצרך כלום מהם ע"כ. הנה הדורשים אות לגנאי הוא שבח גדול שלא בחר דוד בממון ההוא שלא יאמרו ננערו אלהינו וכו' אשר למה יבחר אלהים בממון המן הרשע לבנות לו בית, וסופו ליחרב כראשון והן אמת יש להפלא על מאמרם זה של פסיקתא רבתי הפלא ופלא, דבשלמא לדורשים אותו לגנאי ניחא כי גדולה הצלת נפשות מבנין בית המקדש וכהא דאמרינן בירושלמי דשקלים ר' הושעיא רבה ור' חמא בר חנינא הוו מטיילין באילין עשתא דלוד, א"ל ר' חמא בר חנינא לר' הושעיא רבה כמה ממון שקעו אבותי כאן. אמר ליה כמה נפשות אבדו כאן מי לא הוו בני אנשא דילעון באורייתא ר' אבין עבדו ליה תרעא לסדרא רבה, נחת ר' מני לגביה, אמר ליה חזי מה דעבדית קרא עליה (הושע ח' י"ד) וישכח ישראל את עושהו ויבן הכלות מי לא הוו בני נשא דילעון באוריתא ע"כ. ואם כן שורת הדין שלא יצטרך שלמה אליהם, על כן אמר ואתה צובר ממון לבנות בו בנין. ואלו לבנות בו בית המקדש לא קאמר כאלו אין בנין זה קדוש אחרי שבסבתו נאבדו כמה נפשות אבל היא בנין בעלמא, אלא לדורשין אותי לשבח מאי היא, והא אמרינן בירושלמי דפאה (ד"ה א' כ"ב י"ד) ואני בעניי הכינותי וגומר שהיה מתענה ומקדיש סעודתו לשמים, אשר הוקשה להם איך יקרא עצמו עני ואומר שבעניותו הכין כל כך, ולכן אמרו שפירושו בתענית, שהיה מתענה, ומה שהיה לו לאכול היה מקדישו לבנין הבית. ולמה הכינו ואח"כ התפלל שלא יהיה שלמה נצרך אליו, ונשמע קולו דכתיב (מלכים א' ז' כ"א) ויבא שלמה את קדשי דוד אביו את הכסף את הזהב ואת הכלים נתן באוצרות בית ה', ויש ליישב קצת זה הדבר כשנאמר כי דוד בפחדו שלא יאמרו אומות העולם וכו' היה מערב עם הממון ההוא מה שהיה מצמצ' עצמו ומתענה ומקדיש לבנין כדי שיבא זה ויציל את זה כהא דאמור רבנן כי עושר העשוי כמשפט אין פרוטה של רבית מכלתו, ומדה טובה מרובה וכו' ואף גם זאת דאג שלא יאמרו וכו' והכין עצמו לדורון ולתפלה וה' הוא הטוב בעיניו יעשה. והוא יתברך ענהו בזה כדי שלא יתחלל שמו חלילה. ומעתה נחזור לענייננו אשר למה יבחר הוא ית' בחיל חוטא ובשלמא לתת לטוב לפני ה' זה מרדכי כמו שקדם בהקדמת המגלה בפתיחה ה' ניחא, אלא לבנין הבית זר עד מאד, והנראה אלי כי רז"ל ברוח בינתם ראו פרשת גדולת רשע זה זר עד מאד, אם מהמקבל המעלה בלתי ראויה אליו, המן הרע הזה, אם מהנותן אותה הוא אחשורוש. אם במסכים בדבר ה' שמו' ועוד הוקשה להם שתהיה תיבת אחר הדברים סמוך או מופלג סמוך לא יתכן כי כבר קדם שעברו בין זה לזה ה' שנים ומופלג אין תועלת בי להודיענו שעבר זמן רב, ולכן בחרו בדרכם אשר דרכו בה בתיבת אחר שהוא הרהורי דברים, וכמו שדרשו, (בראשית כ"ב א') אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם במחז' הרהורי דברים שהיו שם ב"ר (פ' י"ג) וכן ויהי אחר הדברים האלה והאלי"ם נסה את אברהם, אחר הרהורי דברים שהיו שם ב"ר (פר' כ"ח) וכן ויהי אחר הדברים האלה ותשא אשת אדוניו את עיניה אחר הרהורי דברים שהיו שם ב"ר (פרשה ע"ו) כי לא טוב בעיניהם שיהיה הדבר הרחבת הדבור בהמשכת הספור רק קיצור רב שירמוז כי בין זה לזה היו דברים אחרים לא הוזכרו וכן פסוק זה על דרך זו וכי הוא בא להורות טעם הג' כתות, וזהי כי הדבר קשה וזר עד מאד מצד המן המקבל אחר שנתפרס' כי מרדכי אומן המלכה וע"י כך עלה מרדכי לגדולה מקרוב והיאך מלאו לבו להמן להגרות בו ולא פחד מהמלכה וכבר יראה זה פעל פתאומיי מבלי מחשבה והרהור טרם העשותו, ואמרו כי לא כן הדבר אבל היה זה בהרהור רב וכבר עלה על לבו דבר המלכה וזהו המן הרהר, כי אמר אם יהודית היא, והוא הנאמ' למעל' שודאי מרדכי לא הגיד כי היא יהודית ומה הוא לה רק שהיתה אסופית אשר אספה אל תוך ביתו מבלי הדעת אי מזה עם היא באופן שעדיין יש ספק אם היא מעמו אם לאו ואם היא יהודית אחר שאין לה קורבה עם מרדכי כאשר יראה ממה שלא ידע לומר עמה ואלוהיה, וכמו שנראה ממה שיעץ בקבוץ הבתולות שנית וכמו שקדם ואם היה לה קורבה עמו לא היה מיעץ ככה ואם באולי היה לה אי זה קורבה. כבר נתרחקה בצאתה מרשותו וקשים מומרים לישראל כדברי הה"ר יצחק עראמה ז"ל, ולכן אין לפחד ממנה כי גם היא קרובתו מספק ספקא, ספק אם היא יהודית ספק אם היא קרובה למרדכי, ואחר שעיניה רואו' כי המלך חפץ ביקר' גם היא תבח' באהבתי, אם מאהבה מצד המלך כאמור אם מיראה כי נפשה יודעת מאד. כי אני יצאתי לשטן לושתי ותירא לנפשה פן גם עליה תעבור כוס, באופן שעכ"פ אקבל ממנה כבוד, ועל הזרות אשר יפול מאחשורוש הנותן המעלה, אמרו אחשורוש הרהר. וזה כי הדבר מגונה שהמלך הזה יעלה הקטן שבשבעת השרים העומדים לפניו כנראה מספור סדרם למעלה כרשנא שתר וגו' ממוכן אשר הוא המן כפי קבלת רז"ל וכמו שקד' למעלה טעמו של דבר ופירושו, אשר למה ינשאהו התנשאות רב ועצום עד העלותו למעלת אלוה ויראה זה כמו כן פעל מגונה מבלי השקפה ועיון בדבר, והנה מרדכי אשר הצילו ממות לא נעשה עמו דבר וזה אשר לא נודע ממנו דבר טוב אל המלך אדרבה אין הצר שוה בנזק המלך קטל לושתי וכמו שיבא בס"ד, ושם ככב בשמים לא יסבלהו השכל. לכן אמר אחשורוש הרהר. כי גם זה היה אחר עיון והרהור בדבר, וזה כי אחרי אשר העלה מרדכי לגדולה והושיבו בשער המלך בעצת אסתר כאמור ניחם על הדבר וחשב מחשבות שמא בסבת מעלתו ימלאנו לבו לשאול על בנין בית המקדש. והיאך לא יפחד על מרדכי והוא פחד מאסתר שלא תשאל על הדבר בסבת אומנה עם מרדכי כי על כן התנה עמה עד חצי המלכות ולא דבר החוצץ במלכות כדאמרינן בגמרא (מגילה פ"ק) וכמו שיבא בס"ד עאכ"ו שיפחד על מרדכי אשר הוא מהעולים לבנות בית ה' כמו שבא בספר עזרא (עזרא ב' א') ואלה בני המדינה העולים משבי הגולה וגו' אשר באו עם זרובבל ישוע נחמיה שריה רעליה מרדכי בלשן. ובמגלה (פ"ק), שהוא מרדכי שהיה בקי בשבעי' לשון והוה כייל לישניה והשכל מחייב כי אחרי שרואה עצמו בגדולה שיגבה לבו ויחזור לשאול שאלתו הקשה בנין הבית אחר שהוא היה מהשואלים הראשונים כאמור. הנה טעם מבואר לפחדתו, ואמר לבנות א"א ביען הוא מושבע ועומד על הדבר מגשם ערבא' וסנבלט חורונאה וטוביה עבדא עמונאה כמו שכתב המתרגם בפסוק עד חצי המלכות וכמו שיבא בס"ד באופן שלבנות א"א ולהחזירו כלומר להחזיר פניו ריקם אי אפשר כי הוא אומן המלכה ויושב בשער המלך לכן הנני מגרה בו את המן ויהיה זה בונה וזה סותר ועל הזרות הנופל בהסכי' הוא ית' ע"י אמר הב"ה הרהר, אמר יבא המן ויטול וכו' ואם ארכו לנו הדברים בספקות על הדבר הזה הנה היתרו קל מאד כאשר נזכור דבריהם ז"ל ברבתי דאחשורוש (פר' ו') ר' פנחס אמר ב' עשירים עמדו בעולם א' לישראל וא' לאומות העולם ולא עמד להם ממונם אלא לרעתם קרח בישראל שמצא אוצרות כסף וזהב שהטמין יוסף והמן באומות העולם שלקח אוצרות מלכי יהודה ובפרקי ר' אליעזר הגדול פרק ן' עוד, שלקח כל אוצרות מלכי יהודה וכל אוצרות בית קדשי הקדשים, ומעתה כשר הדבר שיטלהו מרדכי ויבנה בו בית המקדש כי ממקום קדוש יצאו ואל מקום קדוש יהלכו, והובררו דברי המאמר עוד ברבתי דאחשורוש (פר' ו') טעם למה הסכימה חכמתו ית' בגדולה זו של המן הרע הזה. איתא התם, א"ר לוי זש"ה (תהלים צ"ב ה') בפרוח רשעים כמו עשב מה כתיב בסוף להשמדם עדי עד לא נתגדל המן אלא לרעתו ולמה גדלו משל ללגיור שקלל בנו של מלך אמר המלך אם אני הורגו אומרים לגיור הרג, עשה אותו טוריכונוס. ואח"כ עשה אותו הגמון. ואח"כ התיז את ראשו, כך אמר הב"ה אילו נהרג המן כשירד ויעץ לאחשורוש לבטל בנין בית המקדש לא היה מי יודעו אלא יתגדל ואח"כ יתלה לפיכך וישם את כסאו מעל כל השרים ואח"כ ויתלו את המן הרי אויבי הב"ה למפלתם הם מתגדלים וכתיב (איוב ב' כ"ג) משגיא לגוים ויאבדם ע"כ, ויש לדקדק בו א' מ"ש זש"ה בפרוח רשעים והוא לא פירש בו דבר חידוש כאשר יורה מאמר זש"ה כאלו הוא ביאור הכתוב והי"לל כתיב בפרוח רשעים, ב' מ"ש מה כתיב בסוף קרייא להשמד' עדי עד אריכות זה למה ומי לא ידע בו והיל"ל בפרוח רשעים וגומ' להשמדם עדי עד לא נתגדל המן אלא לרע לו ויותר האריך בלשונו מה שהיה יואריך אם היה מביא כל הפסוק, ג' אומרו ולמה גדלו והוא כבר הקדים כי לרעתו גדלו. ומה זו שאלה ודי שיאמר לא נתגדל המן אלא לרעתו' משל ללגיור, ד' צורך המשל בלתי מושג, ה' לפיכך וישם את כסאו, ואח"כ ויתלו את המן וכל זה אריכות ללא צורך, ו' אומרו אויבי הב"ה למפלתם הם מתגדלים וכל זה הוא נאמר כבר אין בו אלא שינוי לשון לרעתם או למפלתם. וצריכים אנו לדעת טעמו של דבר, ז' אומרו וכתיב משגיא לגוי ויאבדם מאי וכתיב ובפסוק בפרוח להשמדם עדי עד יותר מבואר שמורה שהמעלה אי ההצלחה מתחלה היתה לתכלית המפלה או הרעה, והוא מבואר.
פסוק א:
והתשובה הוקשה להם, צורך עוצם המעלה הזאת למה. אחרי שאחשורוש שונא את ישראל יוהר מהמן הרשע כדאיתא ברבתי דאחשורוש (פרש' ו') בפסוק ויסר המלך את טבעתו וכמו שיבא שם בס"ד, הנה לפי זה אחשורוש מוכן לדבר ויספיקהו קלה שבסבות ולגיור קטן שידרוש מעמו הדבר הזה ידרש אליו ואף כי הוא א' מז' שרי פרס ומדי ולמה עוד גדולה על גדולה והשיבו זש"ה בפרוח רשעים וצריך להציע פה מאמר פרקי ר' אליעזר (פרק מ"ט) בביאור מקרא זה.
פסוק א:
איתא התם בפרוח רשעים אימתי שאתה רואה את הרשעים פורחים כמו עשב לכסות פני כל הארץ והציצו כל עובדי ע"א שהם ומעשיהם און צפה לימות המשיח שלא הרבה אותם הב"ה אלא לאבדם מן העה"ז ומן העוה"ב שנאמר (תהלים צ"ב ו') להשמדם עדי עד ואתה מרום לעולם ה'. ראה דוד שרבו רשעים כמו עשב לכסות את פני כל הארץ והציצו כל עובדי ע"א שהם ומעשיהם און ולא אמר הללויה עד שראה שהם עתידים לישמד שנאמר (שם ק"ד ל"ה) יתמו חטאים מן הארץ הללויה, ואז הקב"ה מלך בעליונים ובתחתונים שנאמר ואתה מרום לעולם ה' ע"כ. ויש לדקדק בו א' מה שאמר פורחים כמו עשב לכסות פני כל הארץ למאי נפקא מינה ונודע כי העשב מכסה הארץ, ב' מ"ש שהם ומעשיהם און היכן נזכר זה בפסוק ומעשיהם ניחא, אלא הם היכן רמיזא, ג' צפה לימות המשיח מנא לן, ד' אומרו ראה דוד, ופסוק בפרוח רשעים מי אמרו כי אעפ"י שאז"ל שאדם הראשון אמרו עכ"פ כלם מתיחסים לדוד. ה' ראשונה אמר פורחים לישנא דקרא. ובדוד אמר שרבו כמו עשב, וזה לא יהיה ללא סבה:
פסוק א:
והתשובה הגיד לנו ר' אליעזר הגדול כי אין ענין בפרוח רשעים כמו עשב, כענין כציץ יצא וימל אשר הוא יורה על מהירות הצמיחה והגידול אבל עניינו על כמות הדבר כי כמו שהעשב מכסה הארץ כענין ועמקים יעטפו בר כאלו הארץ נכבשה מהעשב, כן הרשעים מרבים לעשות רע עד שמכסים פני כל הארץ והארץ היא נכבשת מהם. הנה אלה רשעים שהם רעים לבריות, ועובדי ע"א שהם רעי' לשמים יציצו כמו כן כעשב הארץ. ומדלא קאמר עושי און ואמר פועלי און הורה שהם ומעשיהם הם און. וביאור זה כי נמצא לאחרונים מבדילים בין פעל למעשה והוא כי מעשה הוא כל דבר אשר יעשהו האדם ואיננו נשאר בו כעין בחרשת אבן ובחרשת עץ ובכל מלאכה איננו נשאר באדם אבל יוצא ממנו, והפעל הוא הדבר היוצא מן האדם ונשאר בו כענין במדות ובדעות יפעל הצדק והחסד וישארו בו התכונות ההמה ישכיל ויוציא מן הכח אל הפועל ילמד לאחרים והכל נשאר בו, והנה אלה שהם רעים לה' הם פועלי האון באופן שיצא מהם ונשארה בהם התכונה הרעה ההיא והרי הם ומעשיהם און ואימתי שאתה רואה צפה לימות המשיח והוא ענין ואתה מרום לעולם ה' שאז הב"ה מלך בעליונים ובתחתונים אלא שהוצרך להקדים שכל זה הוא להשמדם עדי עד לאבדם מן העה"ז ומן העה"ב כי כן דרכו ית' לתבוע ראשונה עלבון יראיו כענין בפרעה הרשע אשר אמר (שמות ה' ב') לא ידעתי אה ה' וגם את ישראל לא אשלח והוא יתברך לא תבע ראשונה דבר לא ידעתי את ה' אלא עודך מסתולל בעמי לבלתי שלחם, ירבעם בן נבט זובח ומקטר לעבודת אלילים ולא נתבע על זה, וכאשר שלח ידו בנביא לאמר תפשוהו אז יבשה ידו, וכן סנחריב אשר חרף וגדף מי בכל אלהי הארצות אשר הציל מידי וגו' ולא היה בו דבר וכאשר ערך מלחמה נגד חזקיה. אז ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור כמו שבא כל זה באורך בספר הזוהר בפרשת בשלח, לכן הוצרך פה להקדים להשמדם עדי עד, ואח"כ אמר ואתה מרום כמדובר והורה כי הגדולה הרבה היא סבת המפלא הנפלאה, וטעמו של דבר בעיני היא כי אחרי שנתגדל ביותר נתחייב עוד להכנע לפניו ית' ולדעת כי ממנו היתה זאת וכהן גדול אשר נתגדל משאר בני אדם שוחה בסוף כל ברכה וברכה. והמלך אשר לו עוד מעלה וממלכה כאשר שוחה פעם ראשונה שוב אינו זוקף, וכאשר כן לא יעשה. הוא רשע בעונו ימות וטעום צוף דבש אמרי נועם אמרו ראה דוד וכו' כי עם שבמזמור צ"ב מזמור שיר ליום השבת אמר בפרוח רשעים וגו' להשמדם עדי עד, חזר ואמר במזמור ק"ד מזמור ברכי נפשי את ה' יתמו חטאים מן הארץ וגו', לפי שראה שרבו רשעים כמו עשב כי בתחלה לא היה הדבר כל כך והיה הדבר קשה ואמר שהוא יודע בטוב טעם שאמרנו שסופם ליאבד מן העולם מן העה"ז ומן העה"ב אחרי שאינם מכירים ומודים על הטובה אדרבה מרבי' ההבל והרשע. האמנה אחרי ראותו כי רבו מארבה באופן שאין אדם שליט ברוחו להתאפק ולהתפייס במה שאמר היה מונע עצמו מלומר הללויה אשר ביאורי הללו למי שברא ב' עולמות הנבראים בי"ה כמו שאמר כי ביה ה' צור עולמים והיאך יאמר ויצוה להללו והנה לב האדם מלא הוללות על שרבו הרשעים והנה העה"ז מלא רע והיאך יהיה השני לגמול טוב יחייב ההילול עד שראה ברוח הקדש שהם עתידים להשמד אז אמר הללויה ולהפליג בדבר חזר ואמר שרבו רשעים כמו עשב לכסות וכו' והציצו כל פועלי און הם עובדי ע"א וכו' אשר בזרות יפול הפלגת רשע כזה ברבים ולכן מנע עצמו מלומר הללויה. עד שהופיע עליו רוח הקדש והבטיחו במפלתם יתמו חטאים וכמו שהקדים (תהלים ק"ד ל"ד) יהי כבוד ה' לעולם אשר עד עתה לא היה לעולם וישמח ה' במעשיו אשר עד עתה לא שמח כדבריהם ז"ל והטעם המביט לארץ וגו' כי הוא מביט במעשה הרשעים ותגעש ותרעש הארץ וההרים נמוגו, לולא כי יערב עליו שיחי וגו' ויענהו רוח הקדש אל תירא עבדי דוד כי בלי ספק יתמו חטאים מן הארץ וגו' ואז אמר הללויה, ובזה נתבאר המאמר והותרו ההערות אשר העירונו בו, ואחרי ההצעה הזאת נבא לביאור המאמר שאנו בביאורו אשר עליו נתגלגל זה. ואומר בעל המאמר ראה פסוק בפרוח רשעים שלא נתבאר בו בפי' ענין ההצלחה הזאת אם ה' צבאות יעצה, אם באה מהמקרה או מהמערכה, והודיענו כי מענין המן הרע הזה אנו למדים פי' בפרוח רשעים כי הוא מכוון ממנו ית' וזהו אומרו זש"ה כלומר זה ביאור הכתוב שמה לפי שהוא זר לייחס אליו ית' דבר זה ק"ו מהחשך אשר הוא תיקון גדול לעולם כי בו ינוחו בני אדם ממעשיהם ומעצבון ידם וכמו שהאריך בזה החסיד רבינו בחיי זלה"ה (בחובת הלבבות) ואף גם זאת לא יחד שמו הב"ה עליו ולא יחסו אליו ככתוב ולחשך קרא לילה ואילו קרא אלהים לילה לא כתיב כדבריהם ז"ל וק"ו בן בנו של ק"ו ליחס הצלחת הרשעים אליו ית' ומה גם הצלחה אשר ממנה נמשכה רעה רבה כמ"ש על כן אמר מה כתיב בסוף קרייא להשמדם עדי עד כלומר לא יקשה בעיניך לייחס דבר ההצלחה אליו ית' אחרי שהיא הכנה אל ההכנעה וההשפלה, ואתה קרא אותה השפלה לא הצלחה לא נתגדל המן אלא לרעתו ואם כן איננה גדולה רק תקלה והוא ע"ד שפיל לסיפיה דקרא כי מה שיקשה בראשו יתוקן בסופו, ולמה גדלו, ביאורו כי הצלחת הרשע להשמידו אפשר לפי שלא הרבה ברשע כ"כ ומצליחו למלאת סאתו ויתחייב בעצם, אמנם הרשע הזה כבר הפליג ברשע כ"כ עד אשר הרע אויב בקדש, ובעצתו בטילת עבודת בית אלהים, וא"כ למה יאריכו לו עוד ומה צורך לגדולה זו, והשיב כי לא היתה הכוונה לגדלו רק לגדל שמו ית' כי אם היה הורגו אז היו אומרים לגיור הרג לא היה מי יודעו לכן גדלו להשפילו ולהגדיל שמו, ואשר הוצרך למשול משל מפני שהוקשה לו כי ממה שהקדמנו מספר הזוהר למדנו שהוא ית' איננו תובע עלבונו רק עלבון יראיו והנה פה שתבע עלבונו ביען החריב ביתו או שבטל בניינו, ע"כ הוזקק לדברי משל הלגיור שקלל בנו של מלך להורות כי תביעת עלבון בית המקדש איננו בעצם על מה שנוגע אליו ית', אלא על מה שנוגע לעם בני ישראל כי הוא בית תפלתם וכפרתם. ועמוד על זה א"ע לפיכך וישם את כסאו וגו' כי זרות. הפלגת הגדולה מורה זה, כי גדל המלך וינשאהו תינח אבל לשום את כסאו מעל כל השרים זה זר עד מאד, אלא שהיתה הכוונה ויתלו את המן כמו שנתבאר הענין יפה במדרש אשר בילקוט (סימן תתרנ"ד) ז"ל א"ר עקיבא עד היכן גדלו עד עץ של חמשים אמה שנאמר יעשו עץ גבוה חמשים אמה, מעל כל, עד דתחמיניה תלוי על חמשים אמה, כ' עשרין ל' תלתין הרי חמשין ע"כ, הנה שבמקום גדולתו נרמזה מפלתו. ולכן לא הביא ראיה מתחלת הכתוב אלא מסופו וישם את כסאו מעל כל השרים, כי שם הוא עיקר גדולה ושם נרמזה כמו כן ההשפלה כמדובר. ויען דבר זה איננו כל כך מפורסם שהיתה סבת המפלה אשר יעץ מבטול בנין בית המקדש לכן אמר, הוי אויבי הב"ה לרעת' הם מתגדלים, כלומר הא מהא זכינו במה שאמרנו כי תכלית גדולת אויבי הב"ה. הלא הוא לרעתם וביען כל הבנין הזה על יסוד מסופק והוא שכתוב בפרוח רשעים הוא ממנו ית' לא מהמקרה ולא מהמערכה וכמו שקדם, ואין דבר ברור יכריח להורות זה, לכן אמר וכתיב (איוב י"ב כ"ג) משגיא לגוים ויאבדם, כי פה הזכיר בפי' כי הוא ית' המגדיל להשפיל, אלא שלא הורה על עוצם ההצלחה כמו פסוק בפרוח רשעים, והוא מבואר כאשר תזכור כל הנאמר ונתבאר המאמר. במסרה, אחר הדברים האלה ג' ר"פ (בראשית ט"ו א') אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם וגו' אל תירא אברם, אחר הדברים האלה כשוך חמת המלך וגו' אחר הדברים האלה גדל המלך אחשורוש, הורו כי נתבשר אברהם אבינו שלא יירא מענין המן הנראה אליו במחזה והנה (שם ט"ו י"ב) אימה חשכה גדולה נופלת עליו אשר בתיבת גדולה שם שם לו חק המן ומשפטו וכמו שדרשו בב"ר (פרש' מ"ד) גדולה זה מדי דכתיב אחר הדברים האלה גדל. וכן בויקרא רבה (פרש' י"ג) ולכן אמר אל תירא אברם כי בהקדים אחר הדברים האלה כשך חמת המלך לאחר הדברים האלה גדל ימשכו ב' דברים להפסק גדולה זו, כי על כן הטעים בעל הטעמים תיבת אחר בפסק להורות על הפסק הגדולה טרם הזכרתה. והב' דברים הלא המה א' המלכה אסתר כנודע, ב' כי אחר שזכר את ושתי ואת אשר נגזר עליה בהגיע תר אסתר בת אביחיל לבא לידי מדה זו יזכור עונו. וכמה דאמרינן בגמרא (מגילה פ"ק) כי אין הצר שוה בנזק המלך. אמרה לו צר זה איננו שוה בנזק המלך קטל ושתי ואיקנאי בי בעי למקטלי. ופרש"י שוה חושש ואין ספק שהיתה סבה חזקה להעלות חמה ולנקום נקם וכמו שיבא שם בס"ד, עוד במסרה, גדל ב' (יהושע ד' י"ד) גדל ה' את יהושע. ודין, נודע כי יהושע היה הראשון אשר נלחם בעמלק ומרדכי זה האחרון ושניהם מבני בניה של רחל באופן שבגדול החל יהושע משבט יוסף ובקטן כלה מרדכי מבנימין ולכן בהזכיר גדולת הרשע הזה הזכיר תחלת מפלתו והוא על ידי יהושע להבטיח כי כן תהיה מפלתו ע"י הקטן שבבני בני' של רחל, האמנה בטעם גדולה זו על דרך הפשט הטיבו אשר דברו המפרשים כי אחרי אשר הצליח בעצתו יבקשו למלך, ומצא אשה טובה כתאות נפשו ראוי הוא לגדולה. והיה הטעם הזה כ"כ טוב יישר בעיני הה"ר יעקב בר נחום ז"ל. עד שכתב ומפני מה זכה לגדולה זו מפני שהשיאו עצה לאחשורוש לגרש את ושתי ולקחת אחרת ועשה כן ונתקיימ' עצתו לטובה, והה"ר מאיר עראמה ז"ל דרך דרך זו אלא שהוסיף כי נדמה להם היות שופע בו שפע אלהי והוא אמצעי בינם לאלוה. ולכן יכרעו וישתחוו לי. עה"ד שעשה נבוכדנצר לדניאל, ובאופן הגדולה, אומר אני שעשה לו ג' דברים א' גדל והוא ענין הממון כי אף אם היה לו הון רב ואוצרות מלכי יהודה ואוצרות בית ה' בידו והוא עבר לפנינו אף גם זאת מדרך המלכות לתת לו עוד כיד המלך וזהו גדל וסימן לדבר (איוב א' ג') ויהי האיש ההוא גדול מכל בני קדם האמור בדבר הממון, ב' וינשאהו הוא ענין הרוממות והממשלה להנהיג מדינות ומלכיות וישמעו אליו כלם:
פסוק א:
משה ועם זה מוטעם אומרו אשר אתו כי אם היות פי' מהיושבים ראשונה במלכות וחוזר למלך, עם זה חוזר להמן כי היה אחרון ועתה הראשון וגם מדברי ההר"י עראמה ז"ל למדתי זה. עם היות שהרב שם לא פירשו. וכמו שיבא בצרת נפשו בהתחננו אל מרדכי בעת מפלתו וכמו שיבא מדברי המתרג' שמה בס"ד' ג' וישם את כסאו כי עד עתה כסאו למטה מכלם כנר' מאופן סדורם למעל' כרשנא שתר אדמתא תרשיש מרס מרסנא ממוכן, עתה שם כסאו למעלה מכלם:
פסוק ב:
וכל עבדי המלך אשר בשער המלך כרעים ומשתחוים להמן כי כן צוה לו המלך ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה:
פסוק ב:
וכל עבדי המלך, הטיב אשר דבר הה"ר מאיר בן עראמה ז"ל בענין השתחויה זו דלא גרע מאשרה אשר אל העץ ההוא ישתחוו כי יאמינו באמצעיתה יושפע שפע בעולם, וכן בדבר המן וכמו שקדם. ובמיאון מרדכי כתב כי מאמר המלך היה שיכריח לעם להשתחוות לו לא שיצא מצות המלך ככה בעיר שיכרעו וישתחוו לפניו, ולסבה זו לא עבר על מצות המלך, גם לסבה זו לא הגידו עבדי המלך למלך דבר כי אם שהמן אמר להם כי כן צוה לו המלך, ולכן הגידו הדבר להמן, והה"ר יצחק אביו ז"ל כתב כי לא יובן מאמר המלך על שום אדם מזרע המלוכה שיכרעו וישתחוו לו ולכן מרדכי לא יכרע ולא ישתחוה כי הוא קרוב למלכה. והראב"ע אחרי שטבע האמת הכריחו להודות לדברי רז"ל כי צורת צלם וע"א היו בבגדיו או על מצנפתו והוא אסור למרדכי להשתחוות לו, והם דברי רז"ל בגמרא דסנהדרין ובמדרש רבתי דאחשורוש (פרש' ו') ובשמות רבה, (פרש' ט"ז) אחרי כן כתב, והנה יש לשאול למה הכניס מרדכי עצמו בסכנה. גם הכניס כל ישראל, היה ראוי שידבר לאסתר ותסירנו משער המלך ולא יכעיס להמן, אחר שראה שהשעה משחקת לו. והתשובה כי לא יוכל לסור משער המלך כי אם יסור בלא מצות המלך דמו בראשו ע"כ ואני תמה ממנו, וכי אסתר תסירנו מבלי רשות המלך והוא מהיושבים בשער המלך, ואם ברשות מה בזה והאמת הברור הוא מה שכתבתי למעלה בהקדמת המגלה בביאור הפתיחות פתיחה י"ב כי כיון לכפר על כל הקהל מעון צלם נבוכד נצר ושם הארכתי בדבר והבאתי דברי רז"ל וכן בפסוק איש יהודי עיין שמה ותברכני נפשך. ואשר הביא המפרשים לבקש חשבונות רבים הלא הוא ביען לא נזכר פה שצוה המלך להעביר קול שכל רואה את המן יכרע וישתחווה אליו, רק שכתב כי כן צוה לו המלך. ולכן כתב הה"ר מאיר עראמה ז"ל שצוהו שיכריח את העם להשתחוות לו, ומה צורך לזה יעביר קול הוא, ובאשר דבר מלך שלטון מי יאמר לו מה תעשה, ומה שאאמינהו אני כי לא היה זה מצות המלך לכל העם רק לשריו ועבדיו היושבים בהיכלו צוה שיכרעו וישתחוו לפניו להורות אדנות וממשלה עליהם כי אעפ"י שהם יושבים על כסאותם כמוהו. אינם נכנסים בסוג אחד כי הם שרים והוא אלוה, ולכן לא הוצרך לכרוזא קרי. וזה שאמר בכל עת אשר אני רואה את מרדכי היהודי יושב בשער המלך, וזהו כפל וכל עבדי המלך אשר בשער המלך כי להם לבדם היה הציווי. ומרדכי לסבה האמורה לא יכרע ולא ישתחוה, ואף כי הוא יושב בשער המלך, ושוב מצאתי להרלב"ג שכתב ז"ל ידמה שלגודל מעלתו אצל המלך צוה את השרים שישתחוו לו ויעשו ממנו אלוה כמו שמצאנו בנבוכד נצר כי כששמע דברי דניאל בהודעתו לו חלומו ופתרונו אמר לעשות ממנו אלוה עכ"ל, הנה שציווי זה הוא פרטי אל השרים ועבדי המלך, ועוד אני אומר מתוך דברי המדרש אשר בילקוט (סימן תתרנ"ג) כי היה הצווי לעבדי המלך להכריח זה לזה בדבר ואם א' לא יכרע ולא ישתחווה יכריחוהו חביריו שכן אמרו שם אמרו לו הוי יודע שאתה מפילנו בחרב מה ראית לנטל קלווסין של מלך ע"כ. הנה מבואר שאשר לא יכרע ולא ישתחווה כי חביריו נענשים על ידו, ומצאתי כתוב, כי כן צוה לו המלך לא היתה שררתו של המן אלא ע' יום מנין כ"ן ע"כ. ופרפרת נאה הוא, ומדקאמר לא יכרע ולא ישתחווה ולא אמר לא כורע ולא משתחוה כמו כורעים ומשתחוים משמע לי שפי' שקבל עליו ובפיו מלא לאמר שלא יכרע ולא ישתחוה וכמו שתשמע מדברי רז"ל בפסוק הבא בס"ד, ושוב מצאתי אל הה"ר יהודה ן' שוש"ן ז"ל כדברי ושמחתי, האמנה המתרג' בתרגום רבתי כתב כי בהיות מרדכי והמן שני שרי צבאות אחשורוש בלכתם לכבוש מדינה שמרדה במלך בידם מזון ג' שנים, ומרדכי עשה כמנהג הצדיקים אוכל לשובע נפשו לא גופו צמצם עצמו וחייליו וחילופו בגולם המן הרשע כי בשנה הראשונה אכל כל מה שהיה לו לשלש השנים וכאשר חזקה עליו הרעב הלך אל מרדכי שילוהו ברבית על חד תרין או יותר והוא לא רצה להלוות ברבית כי אמ' היות הדבר אסור עליו מצד אחוה הלא אח עשו ליעקב ומקרא צווח ולאחיך לא תשיך והוכרח לימכר לו ממכרת עבד וקבל עליו ועל זרעו אחריו לעבוד את מרדכי יום בשבוע עבודת עבד הוא ובניו לעולם וכי לא נמצא נייר לכתוב עליו השטר נכתב במצחת נחשת שעל רגליו, וכתב שם המתרגם נסח השטר וכי על כן לא יכרע ולא ישתחוה לעבדו, ודברים אלה באו שם באורך ובפסוק וכל זה איננו שוה לי תמצא כל הדברים באורך ודבריו דברי קבלה, והכי איתא בגמ' (מגילה פ"ק) ודבר לא יכרע ולא ישתחווה יתבאר בפסוק ויהי כאמרם בס"ד:
פסוק ג:
ויאמרו עבדי המלך אשר בשער המלך למרדכי מדוע אתה עובר את מצות המלך:
פסוק ג:
ויאמרו עבדי המלך וגו'. כבר הקדמנו מתוך דברי רז"ל שמצות המלך חזקה על כל השרים להכריח זה לזה בהשתחויה זו וכ"ש הרבים לאחד, וכן אמר כי זה לא נאמר באיבה ושנאה משנאתם למרדכי גם לא מאהבתם להמן וחפצים ביקרו רק שהכריחם ב' דברים א' היותם עבדי המלך מחוייבים להפיק רצונו כי איננו גדול האדם אצלם במה שהוא או ביחס אבותיו ומשפחתו רק בהיותו רצון המלך אליו והחשיבו אותו יהיה מי שיהיה ככל אשר אנחנו רואים במלכות הזה אשר אנו מתגוררים בו מתייחס אל פרס ב' היותם בשער המלך ועליהם המצוה כמ"ש ואין המלט לומר שלא ראו או לא שמעו היות מרדכי עובר פי המלך. וזהו ויאמרו עבדי המלך כי זה אמרו כעבדים נאמנים לאדוניה' חסים על כבודו ורע בעיניהם המקלים בו כ"ש כי עליהם המצוה בייחוד. ועוד היושבים בשער המלך כי לא עבדים פחותים הם אבל שרים רבים ונכבדים היושבים בשער לדבר המשפט והעצה והנהגת המלכות אשר כל זה נכלל במאמר אשר בשער המלך הנראה כפל גדול ללא צורך כי מה איכפת לן במקום מושבם ודי היותם עבדי המלך ישבו בשער או בחוץ או בפנים אלא שהכוונה להורות כי הדבר מוטל עליהם וראויים להוכיח למרדכי כי גם הם גדולי' כמוהו רק הכסא יגדל מהם, ולהיות זה כן טבע האמת והיושר הביאם לזה לא אהבה ולא שנאה על כן לא הגידו הדבר למלך אם היה מתוך שנאתם למרדכי כאשר עשו הכשדים לחנניה מישאל ועזריה וכאשר עשו המדים לדניאל. גם לא דברו להמן אם היה מתוך אהבתם אותו, רק דברו למרדכי כדרך האוהבים הרואים דבר בלתי הגון באוהביהם יוכיחוהו פן תבא עליו רעה וכענין (ויקרא י"ט י"ז) הוכח תוכיח את עמיתך ואמרו לו מדוע אתה עובר את מצות תמלך כלומר מדוע אתה לבדך עובר מה יקחך לבך למרות מאמר המלך מה שאין שום שר וגדול עושה וכמ"ש וכל עבדי המלך אין גם אחד שלא יכרע ולא ישתחוה ומדוע אתה לבדך תחטא בזה, כ"ש כי אתה כאחד מעבדי המלך אשר באזננו צוה המלך להכריח זה לזה על הדבר והיה ראוי לך לגעור במי שיעבור מצות המלך לא שתעבור אתה על מצותו. הגם כי אין ראוי להביט על המצוה הטובה היא אם רעה כבוד או קלון גדולה או השפלה. רק להביט אל גודל המלך המצוה על הדבר ואנחנו עבדיו אוכלי פת בגו ואין לנו לנטות ימין ושמאל ממצותו, כי אין טוב וכבוד וגדולה כקיום מצות המלך. וגם יכלול דבר התוכחת הזה דבר מוסר ונעימות כי הם לא יחשבו היות מרדכי במדרגת יהיר וזד חלילה כי הם מכירים מעלתו ומדרגתו וכי שיח ושיג לו בדבר ונעלם מהם ולכן שואלים את פיו יגיד להם טעמו של דבר כי חפצים הם לצדקו, וזהו תיבת מדוע. והמתרגם תרגם בתוספתא ואמרו עבדוי דמלכא די בתרע בית מלכא למרדכי מה רבותא אית לך יתיר עליכו דאנן כרעין סגדין קדם המן ואת לא כרע' קדמוהי מטול מה את מעבר פוקדנא דמלכא, הנה ביאר הכתוב על הדרך אשר ביארנוהו כי הם ב' דברים, א' מדוע אתה עובר אתה לבדך, מה שלא יעשה שום אחר, ב' היות מצות המלך וכתוב בתורתך (קהלת ח' ב') אני פי מלך שמור, ובסמוך תראה אימות כל זה כי לא באיבה ושנאה דברו אליו דברי רז"ל הנאמרים באמת.
פסוק ד:
ויהי כאמרם אליו יום ויום ולא שמע אליהם ויגידו להמן לראות היעמדו דברי מרדכי כי הגיד להם אשר הוא יהודי:
פסוק ד:
ויהי כאמרם אליו וגו'. רז"ל במדרש רבתי דאחשורוש ובילקוט (סימן תתרנ"ג) הגידו לנו שברשות מרדכי אמרו עבדי המלך הדבר להמן והורו על דברנו הטוב אשר דברנו למעלה בזה, איתא התם אמר להם מרדכי משה רבינו הזהירנו בתורתו (דברים כ"ז ט"ו) ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה, ישעיה אמר (ישעיה ב' כ"ב) חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו, אמרין ליה, ונאמר ליה, אמר להם אמרו ליה ונגידו ליה מיד ויגידו להמן. הנה כי ברשותו דברו מה שדברו. ויש לדקדק בדבריהם, אחד ראית ישעיהו אחרי דברי מרע"ה קשה והוי ע"ד וביהודה ועוד לקרא. ב' מ"ש אמרו ליה וזה נראה כאוחז באזני כלב ויותר טוב שיאמר להם שיעלימו עין כל האפשר ויאמרו שלא דקדקו בדבר כמו שלא דקדק הוא עד אשר נאמר לו, וכמו שיבא, והתשובה, המתרגם תרגם ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה ומרדכי לא הוה גחין לאנדרטא ולא הוה סגיד להמן, ומתוך דברים אלה מתברר כי ב' דברים היו כל אחד לתכלית אחד, כי הכריעה היא אל הצלם וההשתחויה אל המן, והדבר קשה עד מאד שתהיה הכריעה שהיא על הברכים בלבד אל הצלם, וההשתחויה שהיא בפשוט ידים ורגלים אל המן, הא מהא למדנו כי ב' דברים היו, ולכן על דבר הצלם הביא ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה, ועל דבר המן הביא ראיה מחדלו לכם מן האד' וכן מתבאר מתוך דברי מאמר אחר אשר שם בילקוט (סימן תתרנ"ג) איתא התם וכל עבדי המלך וגו' למה היו משתחוים לו י"א נתן אלהיו בכליו וכך היה מהלך ומהרהר בלבו אם ישתחוה לי נמצא עובד ע"א לכך נאמר ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה. ד"א מרדכי אמר אני איני יכול להחניף לרשע שאני טעון סגנין של מלך שנאמר (דברים ל"ג י"ב) לבנימין אמר ידיד ה' ישכון לבטח עליו, ואי אפשר להשתחוות לו דלא ליזיל מיני שכינה השרוייה על כתפי שנא' ובין כתפיו שכן לכן נאמר לא יכרע ע"כ, הנה לפי הפירוש הראשון הדבר הוא על עבודת אלילים אשר נתן בכליו בבגדו ובמצנפתו כמו שנזכר למעלה ושהיה כוונתו להכשיל את מרדכי ולהעבירו על דת ולפי הפי' הב' הענין הוא על דבר המן מבלי שיכוין המן לענין ע"א רק לכבודו בלבד ואף גם זאת לא רצה מרדכי לכרוע מפני כבוד שכינה החופפת עליו פן יראה בו ערות דבר ההכנע אל הרשע ושב מאחריו וז"ש אני איני יכול להחניף לרשע, ואם היה בדבר ע"א לא יפול שוב להחניף לרשע אשר הוא מותר למי שאינו טעון סגנין של מלך אלא הובררו הדברים כי לפי י"א אין בדבר חשש ע"א. ומאמר לכך נאמר ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה מורה באצבע על מה שכתבנו למעלה כי פי' לא יכרע שקבל שלא יכרע אם שראה שיש בדבר שמץ חשש ע"א לפי הפי' הראשון כי לא היה הדבר כ"כ ברור שכוונתו להעבירו על דת כי בלבו הרהר בלבד ולבא לפומא לא גלי ואפשר כי להעלים הדבר החליף ושנה בהיות הכריעה אל הצלם וההשתחויה אליו אשר נפלא בעיננו אם שראה היות בדבר קצת הקל בכבוד שמים לפי הפי' השני וכאלו אמר ראה שאין ראוי לכרוע להבא ובמעט עיון יושג והוא המתבאר מתוך המאמרים האלה רצוני שהיו פה דברים שנים, האמנה בגמרא (סנהדרין פ"ז) לא משמע הכי. איתא בפרק ארבע מיתות אתמר העובד עבודת אלילים מאהבה ומיראה אביי אמר חייב רבא אמר פטור, אביי אמר חייב דהא פלחא, רבא אמר פטור אי קבליה עליה לאלוה אין ואי לא לא ואמר אביי מנא אמינא לה דתנן העובד ע"א אחד העובד מאי לאו אחד העובד מאהבה ומיראה ורבא. אמר לך לא כדמתרץ ר' ירמיה. אמר אביי מנא אמינא לך דתניא (שמות ה') לא תשתחוה להם. להם אי אתה משתחוה אבל אתה משתחוה לאד' כמותך יכול אפי' נעבד כהמן ת"ל ולא תעבד' והא המן מיראה הוה נעבד, ורבא. כהמן ולא כהמן כהמן דאיהו גופיה ע"א ולא כהמן דאלו המן מיראה והכא לאו מיראה ופרש"י נעבד כהמן שעשה עצמו ע"א כדאמר במגילה (פ"ק) דאי לאו הכי לא הוה מרדכי מתגרה בו והיה כורע ומשתחוה לו והא המן מירא' המלך הוו פלחין ליה דכתיב כי כן צוה לו המלך, וקתני דלא ודלא כהמן דקתני יכול אפי' נעבד כהמן לא למיסרא מיראה אלא למיסר אדם הנעבד לשם ע"א שלא מיראה למיסגד ליה בסתמא והאי דנקט המן משום דעשה עצמו ע"א הוא הנה מבואר מזה כי כריעה והשתחויה הכל היה להמן שהיה הוא נעבד ומהאמרים הנאמרי' למעלה משמע שהיו ב' דברים כמ"ש ואף רבותנו בעלי התוספות שם בגמרא (מגילה פ"ק) הוכרחו לומר כדברים שכתבנו למעלה וז"ל, וא"ת לרבא אמאי לא השתחוה מרדכי להמן וי"ל כדאמרינן במדרש שהיו צלמים על לבו. אי נמי משום קדוש השם כדאמרינן בירושלמי כגון פפוס ולולינוס אחי' שנתן להם מים בזכוכית צבועה ולא קבל ע"כ. והן הן הדברים הנאמרים למעלה.
פסוק ד:
ואחר ההצעה הזאת נבא אל ביאור המאמר אשר היינו בו כי כנגד דבר הע"א אמר משה רבנו הזהירנו בתורתו וכו' והדבר כמלעיג עליהם כי אם צוה אחשורוש על הדבר יש גדול ליהודים ממנו הוא משה אדוננו ע"ה ועל כן לא אמר מפני שכתוב בתורה. וכנגד דבר המן אמר חדלו לכם מן האדם וכו' אם שיכוין להמן כי במה נחשב הוא כדבריהם בגמ' דברכות (פ"ג) כאלו עשאו במה, ותהיה הכוונה בו כי עכ"פ נשמה באפו אעפ"י שעושה עצמו במה, ותיבת כי לפי זה אעפ"י כענין (תהלים מ"א ה') רפאה נפשי כי חטאתי לך ורבי'. אמר כי אעפ"י שהוא עושה עצמו ע"א נשמה באפו ותצא ממנו כי הילודים למות, ואם שיכוין לאחשורוש ואמר כי אף אם הוא מלך אינו נחשב לכלום אחרי שנשמה באפו ע"ד (ישעיה י"א כ"ב) מי את ותראי מאנוש ימות ואפשר שהיה מהפלגת הלעג עליהם שכיון למה שנמצא בספר הזוהר כי מי שלא שמע ולא ענה ברכו את ה' אין הנפש מתיישבת בתוכו רק היא עדיין באפו, והורה בזה כאלו הוא כ"כ מעותד אל ההפסד עד כי כפשע בינו ובין המות, והורה זה במ"ש אשר נשמה באפו כלומר מעותדת לצאת ממנו איננה מתיישבת בתוכו. וביען היתה כוונת מרדכי לקדש שם שמים לכפר על כל הקהל כאשר נכפל למעלה לכן אמר אמרו ליה ונגידו ליה, ואם הגירס' היא כך אפשר שיהיה כענין נגד שמא. אמרו לו והמשיכו הדבור בענין כלומר אל תהיו מקצרים ועולים רק אמרו אליו כל אשר אמרתי אליכם כי דברים עוד עברו ביניהם כמוזכר בדבריהם בילקוט (סימן תתרנ"ד) עם שבמדרש רבתי דאחשורוש (פרש' י') באו בסגנון אחר, אמרו בילקוט ז"ל אמרו לו והרי מצינו אבותיך שהשתחוו לאבותיו שנאמר וישתחו ארצה ז' פעמים אמר להם בנימין אבי במעי אמו היה ולא השתחוה ואני בן בנו שנאמר איש ימיני וכשם שלא כרע אבי כך איני כורע ואיני משתחוה ע"כ, ואני שמעתי דבר זה בטוב טעם ודעת, והוא כי תיבת באומרם כתובה בבי"ת וקרינן בכא"ף, הם כ"ב השתחויות ז' מיעקב, ד' מד' נשים, י"א מהשבטים הרי כ"ב. קשה לי השתחואת דינה ואין לומר שלא השתחוה שהיתה קטנה כי תכף בבואה לשכם יצאה לראות בבנות הארץ, י"ל עם מה שאמרו ז"ל ואת אחד עשר ילדיו ודינה היכן היתה נתנה בתיבה ונעל בפני' שלא יתן בה עשו עיניו, אמרו לו הנה אבותיך השתחוו לו כ"ב השתחויות, אמר להם בנימין אבי לא השתחו' שבמעי אמו היה. ואמרו ויגידו להמן הטיב לראות הה"ר יצחק הכהן ז"ל כי לא הגידו זה בדרך איבה ושנאה אלא לראות היעמדו כלומר אם יש להם העמדה וקיום ואם היא טענה אומר כי הוא יהודי או אם גם מצות המלך הוא אעפ"י שיעברו על דת, ואני אומר לראות היעמדו דברי מרדכי אשר הוגד להם כי מה שלא השתחוה הוא מפני שהוא יהודי או אם עושה זה בגאוה וגודל לבב וזה יראה בהגיד הדבר להמן ואין ספק כי המן יתבע עלבונו אם ע"י אם ע"י המלך ואם הדבר הוא מפני שהוא יהודי יהרג ואל יעבור. ואם הוא מגאוה וגודל לבב בדברו אליו המלך או המן קשות או רכות יכרע וישתחוה, ויראה היות דעת רש"י ז"ל מ"ש הכתוב היעמדו דברי מרדכי האו' שלא ישתחוה עולמית כי הוא יהודי והוזהר על זה ע"כ, והדבר מבואר. ומור' גם היא יורה אמתת דברי במה שכתבתי בפסוק ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה שקבל עליו שלא לכרוע עולמית. והה"ר יוסף גאקון ז"ל כתב וז"ל ואחשוב כי מרדכי נמנע מסגוד לרשע בג' השקפות. הא' כפי אומרם ז"ל שהיה לו צלם בבגדיו והדין נותן שיהרג ואל יעבור. הב' כי בטח בחסד אל וברית כרותה לזרע רחל כי כל עוד שיזדווג זרע עמלק אליהם יפול ברעה. הג' כי מחיצת דרך ארץ כשיודע הדבר למלך הנה אזי יודיעהו איך הוא אומן המלכה אם לא נודע שנלקחה מביתו וכ"ש אם נודע כי זה דעתי ולכן מנוהו מיושבי שער המלך, ואין ראוי שאומן המלכה ישתחוה לשום אדם זולת למלך ולגבירה כי זה הוא כבוד למלך ואינו עובר על דעתו ואם יביאנו ההכרח אז יגיד מה הוא לה כי הוא עצמו ובשרו להיותו חס על כבוד המלך לא השתחוה לו, ואמנם לעבדי המלך דחה מרדכי בתשובה חלושה באומרו אשר הוא יהודי גם כי היא הסבה היותר חזקה אשר הוא בטח בה בחסד אל כדי שיודע הדבר להמן, ואם יתגרה בו אולי יהיה סבה לטורדו מן העולם ולמחות את שמו, ואמנם לא נתן אל לבו מרדכי שיתגרה עם כל ישר' כי אם עמו לבדו וכשראו עבדי המלך כי מרדכי תואנה מבקש להתגרות עם המן, ובודאי הגיד להם הסבה כי כאש' אבותיו נפלו ביד אבות מרדכי גם הוא יפול כי לא טוב הוא מאבותיו מקנאת' אותו הגידו לו לא לתכלית שיבא נזק למרדכי אבל לראות היעמדו דברי מרדכי כי הגיד להם כי מצד היותו יהודי נפול יפול לפניו והוא ג"כ המכוון מאתם, עכ"ל וגם הוא נכון:
פסוק ה:
וירא המן כי אין מרדכי כרע ומשתחוה לו וימלא המן חמה:
פסוק ה:
וירא המן וגו'. רשע בגובה אפו בל ידרוש עד כה מי משתחוה מי אינו משתחו' ולאשר הוגד לו דבר מרדכי התבונן בדבר וראה כי אין מרדכי כורע ומשתחוה לו והוא לבדו שלא יכרע, ובזה הסכימו קצת מהמפרשים נוחי נפש ודבר ה' בפיהם אמת, אמנם רז"ל במדרש בילקוט (סימן תתרנ"ד) הפליגו בדבר אמרו שם עבר הוא ולא זז מרדכי ממקומו ולא שאל בשלומו בא לו המן ועשה עצמו כאלו שואל בשלומו של מרדכי א"ל מרדכי אין שלום אמר ה' לרשעים. מיד וימלא המן חמה. ורוח הקדש אומרת חמה אין לי, ע"כ, ויש לדקדק בו, א' מי הכניסם בדוחק זה לומר כי שאל בשלומו וכי הוא ענהו עזות. עוד אומרם ורוח הקדש אומרת חמה אין לי מה עניינו. ואומר הוקשה להם ז"ל בזה הכתוב דברים א' כי אין להעלות על הדעת כי עבדי המלך דברו אליו כזבי' ולמה לא האמין להם עד אשר עמד והתבונן בדבר כאמור ומלתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה אנשי כ"ש לשקר למי שהוא חשוב בעיניהם כמלך ונוסף גם הוא עד אשר נתן לו אלהות, ב' אומר וימלא המן חמה למה יקצוף עליו וכפי פשוטן של דברים היה מונע עצמו מצד היותו יהודי ופסוק צווח כי הגיד להם אשר היא יהודי א"כ אין מקום להעלות חמה ולנקום נקם ולכן אמרו כי בשמוע המן את דברי עבדי המלך עמד בפניו הספק אשר עמד בפניהם אם נמנע מרדכי מפאת הדת כי לא פירש שיהיה הדבר כללי גם בהעברת הדת. או אם הוא מגאוה וגובה לבב כמדובר אם מבזותו אותו אם לרוע לב אם להיותו אומן המלכה, והמן הרשע יתקלס במזון שתי סעודות שאכל עם המלכה ומה יעשה מרדכי שגדלה בחקו זה כמה שנים. ולכן הסכימה דעתו להביא הדבר לידי נסיון ובא לידי בזיון כי היא עבר לפניו ופשוטן של דברים בהיותו עומד במקום שאין עם רב שם אש' יוכל להתעלם בתוכ' רק הוא לבדו יושב או עומד וזהו לפניו ומרדכי לא קם אם היה יושב ולא זע אם היה עומד, ויי' לא צוה כזה ומה לי אם יקום ואם יזוע כי [אין] אלו מעבודות המיוחדות לאלהות האסורות עליו ואף גם זאת חזר לנסות בהקדים לו שלום והוא ענהו ברגזות אין שלום אמר אלהי אז הבין כי אין מרדכי כורע ומשתחוה לו כי אין הדת יוצאת ונכנסת בזה רק מרדכי והמן כי אין מרדכי מצד עצמו כורע ומשתחוה לו לא לצלם כי אין בשאלת שלום נדנוד ע"א כל שכן בהשיב אם מפני הכבוד אם מפני מוראה של מלכות ולא בכרוע אליו ואיננו רחוק שיסיר הבגדים הצואים אשר ע"א מצויירת בהם מעליו לנסות הדבר, וירא כי עכ"פ אין מרדכי כורע ומשתחוה לו לי לבדו וראיה זו ראית לב רע כי הבין אז כי אין מרדכי מפאת עצמו לאחד מהסבות האמורות כורע ומשתחוה לו בשכבר ולכן בא לשון זה בלשון הווה הכולל כל הזמני' ולכן וימלא המן חמה, ובזה הותרו הספקות אלא שעמד בפנינו הספק אשר נתקשו בו הראשונים והוא עבר לפנינו אשר למה הכניס עצמו וכל ישראל בסכנה כזו ועתה נתחזק ונתעצם הספק עד היותו עצום ורב מאין היתר לו לענות קשות ולהתגרות ברעה ולקרא אותו רשע, ואומר כי כל זה יירה על יושר אמרי כי כוונתו היתה לכפר על הקהל כלו אשר השתחוו לצלם נבוכד נצר כמו שקדם לפני' בפסוק איש יהודי ולפני פנים בהקדמת המגלה בביאור הפתיחות פתיחה י"ב, וכמו כן קדם בסוף פסוק ויהי בדברם אליו דברי ה"ר יוסף גאקון ז"ל כי לא עלה על דעת מרדכי שיתגרה המן עם כל ישראל רק עמו לבדו כי אותה הוא מבקש לסבה באה בדבריו דברים צדיקים, ואחרי שעשה עצמו אלוה, הוא רשע אין ראוי לאיש כמו מרדכי לשאול בשלומו ולא לזוז ממקומו כי אחרי שבא לידי מדה זו כל דבר אשר ידרוש למקטן ועד גדול אין ספק אלא שהוא לכוונת אלהות ולכן ראוי להכניעו ולהשפילו ברוח שפתיו אם אין ידו משג' לדבר גדול ממנו ובזה יצא מרדכי הצדיק נקי ובר וצדיק בדינו ומ"ש ורוח הקדש אומרת חמה אין לי דבר גדול דבר כאשר תתבונן בו, והוא כי כשם שאין יסורין בלא עון כן אין אויב מלמטה אלא א"כ מכריזים עליו מלמעלה כי אין ערוד ממית אלא חטא ממית, ודוד ושלמה מכריזים ומשמיעים אמתת זה, דוד אמר (תהלי' ק"ה כ"ה) הפך לבם לשנוא עמו, ושלמ' אמר (משלי י"ו) ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו, ואם היה במרדכי חטא משפט מות כאשר היה בישראל אם מהצלם אם מהסעודה היתה חמת המן עושה רושם מבלי ספק ביען חמה של מטה מסובבת מחמה של מעלה כאמור, אבל רוח הקדש אומר' חמה אין לי אם כן חמת המן אינה מועילה. ועמוד והתבונן נפלאות תמים דעים והנה הוא בעיני מהפלאי' הגדולים אשר במגלה הזאת. והדבר כי אם הייתה שנאת מרדכי מסובבת מצד שנאת יש' כמו שהיתה שנאת ישר' מסובבת מצד שנאת מרדכי כמ"ש כי הגידו לו את עם מרדכי, אפשר קרוב לודאי שיוכל לו בכללם כי רוב הפעמים הגזר' הכוללת תנצח לפרטית, שא עיניך וראה כי הגם שנמצאו שם נביאי ה' חגי זכריה ומלאכי והחרש והמסגר אלף לא עמד זכות, וכלם לקוחים למות בכלל להשמיד להרוג ולאבד. והיה מרדכי כאחד מהם כי חטאת הקהל הוא, לכן סבב המסב' הסבות ית' שמו שתהי' שנאת ישר' מסובב, משנאת מרדכי כמדובר כדי שתהיה רפואה למכתם כי היא שנאת חנם אחרי שהצר' באה מצד מרדכי ולו אין משפט מות כי קנא לאלהיו וז"ש רוח הקדש חמה אין לי כי כל דברי מרדכי עשוי' באמ' ויש' אין בהם נפתל ועקש ואין ראוי שתתגלגל חובה ע"י זכאי וכאלו אמר אין לי חמה עם מרדכי אשר בגינו ולמענו פיך שלחת ברעה להשמיד את כל עמו ואחרי שכן הוא חמתך לא מעלה ולא מוריד. ועמוד על זה והנראה אלי בפי' הכתוב כפי פשוטו וירא המן כי אין מרדכי אעפ"י שאמרו לו כי מפאת הדת היה מונע עצמו מכרוע ומהשתחיות לא כן ולא כן הדברים רק שאין מרדכי כורע ומשתחוה לו וימלא המן חמה ובמסרה וימלא ו' (שמות ז' כ"ה) וימלא שבעת ימים אחרי הכות ה' את היאור (מלכים א' ז' י"ד) וימלא את החכמה (שם ב' י' כ"א) וימלא בית הבעל פה לפה (ד"ה ב' ה' י"ג) וימלא הבית את הענן, וימלא המן חמה, וימלא המן על מרדכי חמה, והביאור, נודע כי הרשעים נמשלים במים והרשעים כים נגרש (ישעיה י"ז ב'). הוי המון עמים רבים כהמות ימים יהמיון, ושאון לאימים כשאון מים כבירים ישאון. ונודע כמו כן היות תיבת שבע מורה על הרבוי (שמואל א' ב' ה') עד עקרה ילדה שבעה. וכיוצא אמר כי אחרי אשר מלאו הימים הרבי' אשר הכה ה' את הארורה ושתי הנק' פה יאור לסבה שקדמה אשר לסבה זו עלה היועץ בליעל במעלה ביען הצליח בעצתו כמו שנאמר אשר בזה נמצא מלא חכמה. וזהו וימלא את החכמה על כן מלאו לבו לעשות עצמו אלוה ושלפניו יכרעו ויפילו כאח' הבעלים, וזהו וימלא בית הבעל פה לפה וכי ראה כי סרה השגחתו ית' מעל ישראל על עון הסעודה אשר הוא יעצה היא היתה מזכרת עון הצלם וחיתום דין אליו וכמו שקד' והנה גם הוא אחרנו בפסוק לך כנוס את כל היהודים בס"ד אשר לסבה זו וירם כבוד ה' מעל הכרוב על מפתן הבית אשר הוא סילוק שכינה כנודע מעשר מסעות אשר נסעה וזו אחד מהן וימלא הבית את הענן וערפל. על כן וימלא המן חמה, אחרי אשר לא רצה מרדכי להכנע אליו, ולא עוד אלא שאפילו מ"ה אינה יכולה לישראל בזכות מרדכי כמו שהתנודד על זה באומרו וכל זה איננו שוה לי, וכמו שקדם בהקדמת המגלה ובא יבא במקומו בס"ד, ולכן וימלא המן על מרדכי חמה, וכמו שיתבאר שם בס"ד.
פסוק ו:
ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו כי הגידו לו את עם מרדכי ויבקש המן להשמיד את כל היהודי' אשר בכל מלכו' אחשורוש עם מרדכי:
פסוק ו:
ויבז בעיניו וגו'. במדרש רבתי דאחשורוש (פרשה ו') בזוי בן בזוי להלן כתיב (בראשית כ"ה ל"ד) ויבז עשו את הבכורה וכאן כתיב ויבז בעיניו ע"כ. ובילקוט (סימן תתרנ"ג) אמר ליה הב"ה בוזה בן בוזה ויבז עשו את הבכורה, ויבז בעיניו. הנה קטן נתתיך בגוים בזוי אתה מאד, הורו כי נתקיים בו (משלי י"ג י"ג) בז לדבר יחבל לו כי על אשר אחז במעשה אבותיו ויבז עשו את הבכורה. נקרא הוא בזוי מאד. ואפשר תיבת מאד לכלול שניהם. ובגמרא (מגיל' פ"ק) ויבז בעיניו אמר רבא בתחלה במרדכי ואח"כ בעם מרדכי ומאי נינהו רבנן, ולבסוף להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים ע"כ. וקשה, א' אמרו בתחלה במרדכי והנה הפך זה משמע מדברי הכתוב שמעולם לא עלה על לבו להרוג למרדכי לבדו' ב', אומרו ואח"כ בעם מרדכי ומאי נינהו רבנן, קשה שחזר ואמר להשמיד את כל היהודים אשר בכל מלכות אחשורוש עם מרדכי, הנה שעם שאמר את כל היהודים אשר בכל מלכות אחשורוש חזר ואמר עם מרדכי, ואי הוו רבנן לא הוו כל היהודים אשר בכל מלכות אחשורוש. ואי הוו כל היהודים לא הוו רבנן. והנראה אלי בביאורו מדקאמר קרא ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו משמע שבתחלה עלה על דעתו לשלוח בו יד ומה לו אצל עם בני ישראל המשתחוים לו, ואח"כ נחם על הדבר כי בגובה לבו וגאונו ושאונו היה בלבו מעט כי ישחית אדם א' וז"ט לבדו. ואח"כ עם מרדכי הלא המה חכמי ישראל אשר בהם יתפאר מרדכי והגיד הכתוב כי לא עלה על דעתו מתחלה להרוג את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים רק החכמים לבד אשר באבדן מבלי ספק עם בני ישראל הם כלים מאליהן ולכן בקש להשמיד את כל היהודים אשר בכל מלכות אחשורוש וזה בהשמד עם מרדכי הם רבנן כי בהשמדם נישמד בית ישראל כלה. ואח"כ בקש להשמיד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים מה שלא עלה על לבו בתחלה וקרוב לזה אנו עתידים לכתוב בפסוק כי המן בן המדתא צורר כל היהודים וגו' בס"ד. ובמדרש לקח טוב כתוב עם מרדכי כל שהוא לא ישתחוה לצלם כדרך שלא השתחווה מרדכי ע"כ. והוא ע"ד בעמך בעושה מעשה עמך, באחיך בעושה מעשה אחיך. וכן עם מרדכי העושים מעשה מרדכי וכפי מה שאנו עתידי' לכתוב בענין להשמיד הוא על דבר ביטול תורה ומצות כי היא העברת הדת הנה דבר עם מרדכי ומאי נינהו רבנן על נכון כי בם יפול העברת הדת באמת שהם בני התורה ועליה הם נהרגים לא כן ביתר עם הארץ והמתרגם תרגם והוה חוך קדמוי לאושטא ידוי למיקטל ית מרדכי בלחודוהי ארום חויאו ליה דמרדכי אתי מן יעקב דשקל מן אבא דאבוי דהמן ית בכורתא וית ברכתא ויהודאי אינון עמא דמרדכי, ביאר כי אין דבר הגדה זו אשר עד עתה לא היה יודע כי הם עם מרדכי כי זה זר עד מאד שלא ידע זה עד כה. וכבר קדם כי היו הוא ומרדכי ב' שרי צבאות אחשורוש, והדבר מבואר כי משרתי מרדכי עם בני ישראל כי לא ישרתוהו עם נכרי אבל מה שנתחדש לו עתה והוגד לו ושמע הוא משטמת אבותיו עשו ועמלק ושבר פושעים וחטאים, ולכן ויבקש המן להשמיד וגו' וביאורו להשמיד את כל היהודים אשר בכל מלכות אחשורוש לא פשעם ולא חטאתם כנגדו כי גם המה בחרו בגליליו ובשקוציו נפשם חפצה אם באונס אם ברצון ולא היה דורש רעתם רק להיותם עם מרדכי. ואם תזכור מה שכתבנו למעלה מחסדי השם בהיות שנאת המן לעם בני ישראל נמשכת ומסיבב' משנאת מרדכי תשמח בכפל עם מרדכי לחזק דבר זה במסמרים להורות הפלא הגדול הזה ומ"ש אשר בכל מלכות אחשורוש גם הוא יורה על אמתת מה שכתבנו ראשונה בפסוק שבע ועשרים ומאה מדינה כי לא היה המלך הזה מולך בכל העולם אז וכי אין קכ"ז מדינה כל העולם כלו וכמו שהוכחנו שם והעד עדים נאמנים בדבר, וזה באחד מהם דמדקאמר אשר בכל מלכות אחשורוש משמע דאיכא אחריני ביתר הממלכות. ועל אלה בקש אחרי שהם עם מרדכי אשר רבה המשטמה עליו, ועוד ידובר בזה בפסוק ישנו עם אחד בתחלתו וסופו בס"ד, ושם אדבר אליך דברים נפלאים בפסוק זה:
פסוק ז:
בחדש הראשון הוא חדש ניסן בשנת שתים עשרה למלך אחשורוש הפיל פור הוא הגורל לפני המן מיום ליום ומחדש לחדש שנים עשר הוא חדש אדר:
פסוק ז:
בחדש הראשון וגו'. במדרש רבתי דאחשורוש (פרשת ו') תני כשאמר המן הרשע לאבד את ישראל אמר היאך אני שולט בהם, הריני מפיל גורלות ורוח הקדש צווחת ואל עמי ידו גורל, אמר לו הב"ה רשע בן רשע גורלך עולה ליצלב הפיל פור הוא הגורל עליו נפל הגורל, למה כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים, בתחלה הפיל פיר בימים שנאמר מיום ליום הפיל פור ביום א' בשבת. עמד שרו לפני הב"ה ואמר רבש"ע בי נברא שמים וארץ. ואמרת (ירמיה ל"ג כ"ה) אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. יש ברית בבשרם שנאמר (בראשית י"ז ט') ואתה את בריתי תשמור, וכתיב והיתה בריתי בבשרכם, ויש ברית בפיהם זו תורה דכתיב (יהושע א' ח') לא ימוש ספר התורה הזה מפיך וגו' ואמרת אם ימדו שמים מלמעלה ויחקרו מוסדי ארץ למטה וגו' וכתיב (ירמיה ל"א ל"ו) גם זרע ישראל ישבתו מהיום גוי לפני כל הימים ורשע זה רוצה לאבדם עקור שמים וארץ תחלה ואח"כ אתה מכלה אותם. הפיל פור ביום שני עמד שרו לפני הב"ה ואמר רבש"ע ביום שני הבדלת בין מים העליונים למים התחתונים וכן ישראל מובדלים מהם מאומות העולם הה"ד (ויקרא ב' כ"ו) ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, ורשע זה רוצה לאבדם הפוך עליונים ותחתונים ואח"כ כלה אותם, יום שלישי הפיר פור עמד שרו לפני הב"ה ואמר רבש"ע יום ג' בו נבראו זרעים וישראל מפרישין מהן תרומות ומעשרות ובו נבראו אילנות וישראל מקלסין לפניך בהם, הה"ד (שם כ"ג ט') ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וגו' ובו נקוו המים לים ולישראל נגזרו י"ב גזרים בים. ועכשיו אם ישראל בטלים אנו היאך קיימין. יום רביעי הפיל פור ועמד שרו לפני הב"ה ואמר רבש"ע יום ד' בו נבראו המאורות להשתמש לאורן של ישראל הה"ד (ישעיה ס' ג') והלכו גוים לאורך ומלכים לנגה זרחך, ובו נבראו הככבים ובניך נמשלו לככבים אם תאבדם היאך אנו קיימים, הפיל פור ביום חמישי עמד שרו לפני הב"ה ואמר רבש"ע יום ה' בו נבראו בהמות ועופות ומהם צוית להקריב קרבנות ובהם אתה מכפר ומתרצה לבריות. ואם הם בטלים מי מקריב קרבן. הפיל פור ביום ששי עמד שרו לפני הב"ה ואמר רבש"ע יום ו' בו נברא אדם וקראת לבניך בשמו הה"ד (יחזקאל ל"ד ל"א) ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם, ואם אתה מבקש לעוקרם עקור כל האדם ואח"כ שלוט בהם, ביום שבת הפיל פור עמד שרו לפני הב"ה ואמר רבש"ע וכי שבת בי נגמרו כל מעשיך הה"ד (בראשית ב' ג') ויכל אלהים ביום השביעי וגו' וכתבת ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם, ואם אתה מבקש לעקור אותם עקור את השבת ובטל אותה ואחר כך אתה עוקר אותם, כיון שראה אותו רשע שאין הגורל נופל בו בימים חזר לחדשים, התחיל ניסן ועלה בו זכות פסח. באייר זכות פסח קטן וזכות המן שניתן להם לישראל בט"ו בו. בסיון זכות התורה. בתמוז זכות הארץ, ועוד למה לא עלה הגורל בתמוז ואב שאמרו לפני הב"ה רבש"ע דיינו פורעניות שאירעו בנו לבניך, בתמוז ה', באב ה', עלה אלול זכות החומה של ירושלים בו, הה"ד (נחמיה ו' ט"ו) ותשלם החומה בעשרים וחמשה לאלול, וגם זכות מעשר בהמה כההיא דתנינן תמן (ר"ה פ"ק) באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה, עלה בתשרי זכות שופר כפור ורגלי' עלה במרחשון זכות שרה אמנו שבו מתה. כסליו זכות חנוכה, עלה טבת זכות עזרא הה"ד ויעשו כן בני הגולה, ויבדלו עזרא הכהן וגו' ויכלו בכל אנשים ההושיבו נשי' נכריות, עלה שבט זכות אנשי כנסת הגדולה בכ"ג בו נתקבצו כל ישראל על פלגש בגבעה ועל פסל מיכה. עלה ר"ח אדר ולא מצא בו שום זכות התחיל לרשע לשמוח חזר בדק במזלות. טלה זכות דפסח. הה"ד (שמות י"ג ב') איש שה לבית אבות שה לבית, שור מצא בו זכות יוסף שנקרא שור הה"ד (דברים ל"ג י"ז) בכור שורו הדר לו, וזכות קרבן שנאמר שור או כשב או עז כי יולד, תאומים נמצא בו זכות פרץ וזרח שנא' תאומים הה"ד (בראשית ל"ח כ"ז) והנה תאומים בבטנה, אריה זכות דניאל שהיה משבט הנקרא אריה שנאמר (שם מ"ט ט') גור אריה יהודה. בתולה זכות חנניה מישאל ועזריה שהם דומים לבתולה שלא ידעה איש אלא בעלה כך הם לא שינו אלהיהם ודתיהן והחזיקו ביחודן מאזנים זה איוב שנאמר (איוב ז' ב') לו שקול ישקל וגו' במאזנים ישאו יחד, עקרב זה יחזקאל שנאמר (יחזקאל ב' ו') ואל עקרבים אתה יושב, קשת זה יוסף שנאמר (בראשית כ"ז י"ז) ותשב באיתן קשתו, גדי זה יעקב שנאמר ואת עורות גדיי העזים, דלי זה משה שנאמר בו (שמות ב' י"ט) וגם דלה דלה לנו. בא לו מזל דגים שהוא משמש בחדש אדר ולא מצא בו זכות ושמח מיד ואמר אדר אין בו זכות ומזלו אין בו זכות ולא עוד אלא שבאדר מת משה רבן, והוא לא ידע שכ"א באדר מת משה וכ"א באדר נולד משה, ואמר כשם שהדגים בולעים כך אני בולע אותם אמר לו הב"ה רשע פעמים נבלעים פעמים בולעים ועכשיו אותו רשע נבלע מן הבולעים א"ר חנן הה"ד ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם, א"ר תנחומא ולא דבר למחות את ישראל אלא כך דבר כי מחה אמחה את זכר עמלק ע"כ, והנה המאמר הזה מבואר נגלה היותו גדול בב' חלקיו הכמות והאיכות הגם כי יש שנוי דברי' רבים בילקוט (סימן תתרנ"ג) ובלקח טוב. וגם הה"ר יוסף יחייא ז"ל העתיקו באופן מתחלף מכל אלה בקצת מקומות' ולכן ראיתי ראשונה להעיר עליו ההערות הראויות להתעורר בו, הן כוללות מקיפו' בכלל המאמר, הן חלקיו' בפרטיו מהענין והלשון:
פסוק ז:
ואציע הצעות מצטרכות להבנתו ואח"כ אפרשנו כיד אלהי הטובה עלי. וההערות הכוללות הלא הנה, א' אחרי שלא מצא מקום בימים איך מלאו לבו לבקש בחדשים, והנה החדשים הם קבוץ הימים ואם יפול הגורל בחדש מה אם יהיה ביום א' מהשבוע יעמוד שרו כנגדו וכן ביתר הימים, והוא מבואר נגלה מאד. ויותר זר מזה מה שבדק במזלות אחרי כן. והנה המזלות שולטים בחדשים ואם בהם לא מצא מקום היאך ימצא במזלות, ב' כנראה כי בכל חדש עלה הגורל להומם לולא הזכות הנמצא בי וכן בכל מזל כנראה מדבריו וזה בתכלית הזרות שלא ימצא לא חדש ולא מזל שלא יורה עליהם רעה עד שיצטרך למלאך מליץ להנצל ממנו, וההערות אשר מהלשון רבו כמו רבו, א' מ"ש היאך אני שולט בהם הריני מפיל גורלות והשאלה אינה ממין ההסכמה כי השאלה היא על אופן המעשה היאך יהיה כנראה מדברי היאך אני שולט בהם. וההסכמה היא על הזמן והוא דבר הגורלות מיום ליום ומחדש לחדש, ב' צווחת רוח הקדש ואל עמי ידו גורל זר וידו חלקתה להם על רב עונ' כדאיתא במדרש בילקוט (סימן תתרנ"ד) א"ר יצחק בר נפחא בעלילה גדולה בא המן על ישראל שנאמר ובמלואת הימים האלה עשה המלך לכל העם הנמצאים בשושן, אין העם האמור כאן אלא ישראל אמר המן לאחשורוש אלהיהם שוינא זמה הוא העמד להם זונות ועשה להם משתה וגזור שיבואו ויאכלו וישתו ויעשו כרצונם שנאמר לעשות כרצון איש ואיש מי שירצה יבא ומי שלא ירצה לא יבא כדי שלא יהא פתחון פה למדת הדין לומר בעל כרחם הביאו, עמד מרדכי ומיחה ביד', הניחו דברי מרדכי והלכו לאותו משתה י"ח אלף ות"ק מיד עמד המשטין והשטין עליהם ואמר לפני הב"ה רבש"ע עד מתי תתדבק באומה זו שהם מפרישים עצמם ממך אבד אותם בזמן הזה, א"ל תורה מה תהא עליה א"ל רבש"ע תסתפק בעליונים, אף הב"ה השוה דעתו באותה שעה אמר הב"ה אומה זו שבשבילה רבות אנחותי בכל יום אשביתה מאנוש זכרם. מיד אמר הב"ה הביאו לי אגרות ואכתוב עליהם כליה, מיד הלך השטן להביא מגלה, כשראתה תורה כך צאת לפניו בבגדי אלמנות ונתנה קולה בבכי ולקול בכיתה צעקו מלאכי השרת שנאמר (ישעיה ל"ג ו') הן אראלם צעקו חוצה, אם ישראל בטלים אנו למה צריכים בעולם כיון ששמעו חמה ולבנה כך חגרו שקים ונתנו קולם בבכי שנאמר (יואל ב' י') שמש וירח קדרו ושמים וארץ נתאבלו, שנאמר אלביש שמים קדרות, ואמרו יבטלו ישראל שיחזרו ממקום למקום ללמוד תורה. ומשתעבדים על השבת ועל המילה ועל המצות וכו', הנה מבואר נגלה כי זאת מאת ה' צבאות יצאה וכבר גמר אומר מרע"ה שאם בדם היא חתומה מה שהיה הוא. וכמו שעוד יבא המאמר כלו וביאורו בס"ד בפסוק ומרדכי ידע את כל אשר נעשה כי שם ביתו, ואחרי שכן הוא והמן שליח רוח הקדש הוא מאי ואל עמי ידו גודל, ג' מי הכריחם לפרש הכתוב בדרך רחוקה וביאור רש"י והראב"ע והמפרשים פה אחד הוא הנכון והקרוב כי הכתוב מפרש מהו פור ואמר שהוא הגורל ביען פור הוא לשון פרסי, ומזה תראה דחק בעל ספר חותם תבנית שכתב שפור הוא מלשון פור התפוררה הארץ והוא מבואר הביטול כי פור הוא לשון פרסי איננו לשון הקדש, יגיד עליו רעו בחדש הראשון הוא חדש ניסן כי הוא חדש ניסן ביאור החדש הראשון, ד' אומרו הוא הגורל עליו נפל הגורל מה עניינו והנה הוא מפיל גורל על עם בני ישראל באי זה חדש יוכל להם מה ענין עליו נפל הגורל, ה' אומרו למה כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים, שאלת למה קשה עד מאד. ואם הוא מבקש לאבד עם ישראל על אשר מרדכי לא יכרע ולא ישתחוה לו מה זו שאלה למה אדרבה למה יסכים הוא יתברך בזה, והתשובה בלתי מובנת כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים ואם היה אומר כי לא ינוח גורל הרשע על הצדיקי' הי' הדבר טוב וישר, ו' אומ' יש ברית בבשרם וכו' ויש ברית בפיהם וכו' ואמרת אם ימדו שמים וגו' כל זה למה והיות' מתייחס לעניינו הלא הוא פסוק אם ימדו שמים, ומה לו לכל האריכות הזאת, ואפשר שהוקשה זה להה"ר יוסף בן יחייא ז"ל לכן קצר ואמר יום שנבראו שמים וארץ ובשביל ישראל נבראו וכאומרו אם לא בריתי שמים וארץ ולא נמצאה גירסא זו אצלנו, ז' אומרו וכתיב והיתה בריתי בבשרכם מאי וכתיב ודי והותר ואתה את בריתי תשמור ולעג הוא לומר כי לפי שזה בא בלשון פרטי לאברהם לבדו כי לכן הביא פסוק והיתה בריתי בבשרכם דא"כ לכתוב האי ולשתוק מן הראשון דבכלל מאתים מנה, ח' מאמר שרו של יום שלישי ובו נקוו המים לים ולישראל נגזרו י"ב גזרים בים קשה מה זו טענה והלא זה הוא חסד שעשה עמהם לא זכות שלהם כמו וישראל מפרישין מהן תרומות ומעשרות וישראל מקלסין לפניך בהן, ט' למה לא סדרם כסדר הבריאה כי בתחלה נאמר יקוו המים ואח"כ תדשא. י' מאמר יום רביעי בו נבראו המאורות להשתמש לאורן של ישראל בלתי מובן כי היכן מצינו שהמאורות ישתמשו לאורן של ישראל והראיה שהביא מוהלכו גוים לאורך קשה מהכנ, ובילקוט (סימן תתרנ"ד) כתוב ברביעי שמש בגבעון דום, וזה דבר נאות כי נתקדש שם שמים שם, וטוב ממנו במדרש לקח טוב אמר לפניו רבש"ע בי נבראו שמש וירח וככבים וישראל נמשלו בהם שנאמר (בראשית ל"ז ט') והנה השמש והירח ואחד עשר ככבים משתחוים לי, וכן העתיק הה"ר יוסף יחייא ז"ל, י"א מ"ש באייר וזכות המן שנתן להם לישראל ובשלמא פסח קטן ניחא כי הוא מעשה יעשה ישראל לעבוד את ה' אשר לא עבדו במועדו מחמת אונס, זה ראוי להגן בעדם, אבל ירידת המן היא חוב שהם חייבים עליו ומה זו הלצה, י"ב בתמוז זכות הארץ בלתי מובן, והה"ר יוסף יחייא ז"ל כתב ז"ל ומצא בתמוז תשועת יהושע וניצוחו לאדוני בזק וזולתם מהמלכים, ולא ידעתי מנין לו. י"ג במרחשון אמר שעלה זכות שרה אמנו שבו מתה, מה זה זכות והלא הוא שמח שעלה באדר על שבו מת מרע"ה ואי מיתת צדיקים מכפרת יהיה בזה ובזה, ולמה לא הביא מיתת אהרן ומרים בניסן ויהיה כמו כן סניגרון לניסן כמ"ש באייר זכות פסח קטן וזכות המן, ובאלול זכות החומה. וגם זכות מעשר בהמה. י"ד מ"ש בכסלו זכות חנוכה, והלא זה לא היה עדיין כדברים האחרים שהביא שכבר קדמו, וקשה מזה למדרש לקח טוב שאמר זה על כסליו וטבת, והה"ר יוסף יחייא ז"ל דבר טוב ומצא בכסליו וטבת שנצחו סיחון ועוג ושנקהלו כל ישראל וביאר להם משה רבם כל התורה ע"כ, אלא שלא ידענו מנין לו, ט"ו מ"ש בשבט שנתקבצו כל ישראל על פלגש בגבעה ועל פסל מיכה, תמוה עד מאד דהא אמרינן בגמרא (סנהדרין פי"א) תניא רבי נתן אמר מגרב הוא מקימו של מיכה לשילה ג' מילין והיה עשן המערכה ועשן פסל מיכה מעורבים זה בזה, בקשו מלאכי השרת לדוחפו אמר להם הניחו לו שפתו מצוייה לעוברי דרכים. ועל דבר זה נענשו אנשי פלגש בגבעה אמר להם הקב"ה בכבודי לא מחיתם על כבוד בשר ודם מחיתם ע"כ, ופרש"י ועל דבר זה על פסלו של מיכה שלא מיחו ישראל בידו נענשו אנשי פלגש בגבעה שנפלו ביד בנימין והרגו מהם ארבעים אלף, וענין בכבודי לא מחיתם וכו' כמו כן נכתב בפרקי רבי אליעזר (פרק ל"ט), ומכל זה הקושי מבואר מ"ש כאן שנתקבצו על פלגש ועל פסל מיכה, ועוד יקשה על מ"ש בדבר פלגש בגבעה. כי על הדבר ההוא קדשו צום כמו שכתוב בטור אורח חיים (בהלכות תענית) בשם בה"ג ופה נדרש לזכות, י"ו מה זה שבקצת מקומו' אמר שנא' ובקצתם הה"ד. ולבא אל ביאור המאמר צריך אני להציע הצעות, ההצעה האחת כתב הה"ר יוסף יחייא ז"ל בביאור המגלה ז"ל, ולהיותו יועץ וחכם חרשים חשב בדבר וזכר כי היהודים היו כמאז עם ה' ובכחו הגדול השמידו עם עמלק ולכן הראשון מאבותיו בקש דרך ללחום את מושל ישראל ואלהיו כאשר עשו בצאת בני ישראל ממצרי' אשר יצאו עליהם למלחמה עם בחירי עם אשר כפי מזלם היו נגזרים לחיים בשנה ההיא ולכן נאמר ויחלוש יהושע ולא נאמר ויהרוג עכ"ל, ודברים הללו של בחירת עמלק עם נגזרי' לחיים בשנה ההיא ודבר ויחלוש יהושע מצאתיו אל הה"ר בחיי ז"ל בביאור התורה אבל לא מצאתיו לא בגמרא ולא במכילתא ולא בשום מדרש מהנמצאים אצלנו, אדרב' מצאתי בספר הילקוט הנקרא שמעוני ובספר הילקוט הנקרא תלמוד תורה בשם פסיקתא כלשון הזה, ויחלוש יהושע, רבותי' אמרו הפיל עליהם גורלות כהא דתנן מטילין חלשים על הקדשים, וכתיב (ישעיה ל"ד י"ח) חולש על גוים, ד' שמות נקראו לגורל. חלש, פור, גורל, חבל, ובכלן לקו בני עשו בחלש לקה עמלק שנאמר ויחלוש יהושע, בגורל ובפור לקה המן שנאמר הפיל פור הוא הגורל, בחבל עתיד ללקות אדום שנאמר (הושע י"ג י"ג) חבלי יולדה יבואו לו ע"כ, הנה ביארו תיבת ויחלוש לשון גורל ואף כי לא יצדק תיבת גורל עם תיבת את ולא נמצא כי אם עם תיבת על שני השעירים גורלות ויפלו גורלות על יונה, אפשר שנאמר לקיים דבריהם ז"ל שתיבת את עמלק כמו על וכן ביאר הרד"ק והקטר אותו במלכים כמו עליו וכן תרגם יונתן בן עוזיאל וגם כי שם כתוב בחירק הנה משמעו ושרשו את והכינוי גרם לו השינוי והוי כמו אותו בחולם והוא מגזרת את, אבל המאמר הזה קשה להולמו. וזה כי הגורל לא יצדק כי אם בשנים או זה או זה. וכמ"ש ז"ל בתנחומא אמר עכן ליהושע מה אתה מפיל גורלות ביני ובין ביתי, אף אני מפיל גורל בינך ובין פנחס אם לא יעלה הגורל על שניכם אף אני מאמין, ובגמ' (סנהדרין פ"ה) אמר ליה עכן יהושע בגורל אתה בא עלי, אתה ואלעזר הכהן שני גדולי הדור אתם, אם אני מפיל גורל על אחד מכם הוא נופל ע"כ, ואחרי שכן הוא מי יתן ואדע היאך הפיל יהושע גורלות על עם עמלק מי היה החלק האחר, וגדולה מזאת כי אין הפלת והשלכת הגורלות אלא על הדבר הבלתי נודע או מסופק האם נאמר שהיה מסופק יהושע בדברי רבו שאמר לו צא והלחם בעמלק. והנה הוא ואהרן וחור עמו בתפלה ומסתמא ששאר בני ישראל לא היו אוכלים וחוגגים כי גם שופכים תפלה, האם בכל זה היה מסופק יהושע והיה תוקע עצמו על דבר הגורלות זה זר עד מאד ומוקצה מהדעת ומה שיש בידי לישוב המאמר הזר הזה הוא כי כוונת הפלת הגורל אינה ספק חלילה אבל היה זה לסבות, א' למדוד להם כמדתם ולבא עליהם בכלי מלחמתם והדבר משום הא דאמרינן במדרש תנחומא וז"ל ויהי ידיו אמונה עד בא השמש שהיו מחשבים את השעות באסטרולוגיא"ה מה עשה משה העמיד גלגל חמה ולבנה ועירב שעותיהן שנאמ' (חבקוק ג' י') שמש ירח עמד זבולה וגומ' וכתיב (שם ג' ט') נתן תהום קולו רום ידיהו נשא, וכוונתם כי מרע"ה כאשר היו בני ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדים לבם לאביהם שבשמים היו מתגברי' כדאיתא בגמר' (ר"ה פ"ג) ודכוות' במכילתא ובמדרש תנחומא, וטעמם כי טוב דאם לא כן למה יניח משה ידיו אחר שבסבת זה וגבר עמלק אלא ודאי שהיתה סבה מגעת הרמת ידיו כשמסתכלי' כלפי מעלה ומשעבדים לבם לאביהם שבשמים כי לא היה מספיק ההסתכלות כלפי מעלה אלא ההשתעבדות שהיו תולים ונושאי' עיניהם לאביהם שבשמי' ומשעבדי' לבם לעבודתו ובכן היה כח בידי משה להיותם נשואות, ואז וגבר ישר' וכשלא היו עושים כך רפו ידי משה ואז וגבר עמלק כאשר ראה מרע"ה כי אין ישראל קיימים ונאמנים בדבר הוצרך להעמיד גלגל חמה ולבנה לערבב להם את השעות כי השעות הנן עומדות כפי מעשה התחתונים בני ישראל וכאשר היו מסתכלים ומשעבדים לבם אז היתה עת טובה וגבר ישראל וכאשר היו מסיחים דעתם מזה אז התגברה עת רעה וגבר עמלק ולכן ויהי ידיו אמונה כלומר שהיו ידיו באמונה כי כשהיו זוכים במה שמשעבדים לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים ואז ירים משה ידיו, וכאשר היו מסיחי' דעתם רפו ידיו של משה ואז וגבר עמלק, עד שהוצרך להעמיד גלגל חמה ולבנה כדי שלא תעמוד להם השעה, ואז מפיל עליהם גורלות פעם יעלה הגורל על ראשי גבוריו פעם על אשתו ובניו פעם על חיילות שעמו וכהא דאמרינן במכילתא. ויחלוש יהושע וגו' ר' יהושע אמר ירד וחתך ראשי גבורים שעמו עומדים בשורות המלחמה, ר' אלעזר אמר בו לשון נוטריקון ויחל וישכר, עמלק בשמעו את אלו אשתו ובניו, עמו אלו חיילות שעמו. וכשהוא אומר ואת אלו חיילי' שעם בניו ע"כ, ומזה הדבר מבואר. נ"ל ויחלוש וישבור. עמלק כמשמעו' את אלו אשתו ובניו, עמו אלו חיילות שעמו וכשהיא אומר ואת אלו חיילי' שעם בניו, וראה והפלא ממה שכתוב בשערי בינה אל הה"ר אליעזר מגרמישא זלה"ה איתא התם בחר לנו אנשים שנולדו באדר שני שאין כשפים שולטים בהם שאין הכשפים שולטים אלא על אותם שנולדו בי"ב חדשי השנה וכל מעשי עמלק היו ע"י כשוף ע"כ ואחרי שעם בני ישראל בעת ההיא אינם מוכנים כנרא' מדבר היש ה' בקרבנו אם אין, ויבא עמלק הוצרך מרע"ה לנהלם ע"פ דרכם ולהשתדל ע"פ המערכה שלא ישלוטו בהם כשפים, ואחרי שהוכנו קצת כשהיו משעבדים לבם לאביה' שבשמי' בקצת עתי' היה לו יכולת לכעמיד גלגל חמה לצרכם. עוד טעם שני לגורלות דבר דבור על אופניו, והוא מה שבא בספר הזוהר בפרשתו של עמלק וז"ל ויחלוש ויהרוג מיבעי ליה. אלא ויחלוש כמה דאיתמר חולש על גוים יהושע הוה חולש עלייהו וההוא חרב נוקמת נקם ברית קטיל לון דכתיב לפי חרב כמה דאיתמר. א"ר יוסי עמלק עמין אוחרנין אייתי עמיה וכלהו דחילו לקרבא בהו בישראל בר איהו ובגין כך יהושע הוה חולש עלייהו ע"כ, ודברים הללו מתבררים מתוך דברי המכילתא איתא התם, ויבא עמלק שבא בעצה מלמד שכנס כל אומות העולם ואמר להם בואו וסייעוני על ישראל, אמרו ליה לא נוכל לעמוד כנגדן. אמר להם בואו ואתן לכם עצה מה תעשו. אם הם ינצחוני ברחו לכם, ואם לאו בואו וסייעוני על ישראל לכך נאמר ויבא עמלק שבא בעצה ע"כ, ומעתה הנה הדברים אשר היו רחוקים מהדעת בתחלה הנם דברי צדיקים כי אחרי שבאו חיילות אחרות עמו כדברי המכילתא, והאחרים עמדו מרחית וייראו מגשת אליהם צריך גורל יודיע מי הם מאנשי עמלק להפילם בחרב ה' כמו שנאמר ומזה טעם ולא ירא אלי"ם כטעם לשד השמן שהיו שם מאומות העולם ותהי יראת אלהים על פניהם והוא לא ירא אלהים. ומזאת ההצעה יצא לנו דבר הגורל כי אחז מעשה אבותיו. אלא שעמלק לא היתה כוונתו לעשות בהם כליה. כי הוא ידע מתי שוא מתי מספר הם הבאים עמו וגם כי נלוו גוים רבים אליו לא באו לתקוע עצמם על הדבר רק אם יראו סימן והוא והם יודעים כי עם בני ישראל רב ועצום והולך לפניהם ה' אבל היתה הכוונה ההתפארות אשר מלאו לבו לעלות עליהם למלחמה בהיותם יוצאים ממצרים ביד רמה וה' הולך לפניהם בעמוד אש ועמוד ענן, וכן אמרו ז"ל בפסוק (דברים כ"ה י"ח) אשר קרך בדרך, רבנין אמרין הקירן לפני אומות העולם, לאמבטי רותחת שלא היתה בריה יכולה לרדת בתוכה בא בליעל אחד וקפץ לתוכה אעפ"י שנכווה הקירה בפני אחרים. כך כיון שיצאו ישראל ממצרים נפלה אימתן על כל אומות העולם, אז נבהלו אלופי אדום וגו', תפול עליהם אימתה ופחד, וכיון שבא עמלק ונזדווג אליהם אעפ"י שנטל את שלו מתחת ידיהם הקירן בפני אומות העולם ע"כ, הנה מבואר נגלה שכבר חשש שלא יוכל להם, וממאמר המובא למעלה ממה שיעץ לאומות העולם אם ינצחוני ברחו מבואר מאד כי כוונתו להשפיל כבוד ישראל, ואחרי שזאת היתה כוונתו הוצרך לחפש עם שלא ימותו באותה שנה כדי שישאר הדבר מעויין לא נוצח ולא מנוצח, לא כן המן הרע הזה כי כוונתו לעקור את הכל מנער ועד זקן טף ונשים לכן הוכרח לראו' שהמערכה תנגדם כדי שיוכל להם, ואחר שיגעתי בדבר הזה מה שראיתי זכיתי ומצאתי בספר ילקוט נביאים (סימן תקס"ד) בחבקוק הנביא דבר זה בסגנון אחר וז"ל כתיב והיה כאשר ירים משה ידו וגו', ר' יהושע אומר כשפן גדול היה עמלק ומה היה עושה היה מעמיד בני אדם ביום גינוסיא שלו לומר לא במהרה אדם נופל ביום גינוסיא שלו, מה עשה מרע"ה ערבב את המזלות הה"ד (חבקוק ג' י') שמש ירח עמד זבולה וכתיב רום ידיהו נשא ע"כ, וביאור גינוסיא הולדת כדמתרגמינן יום הולדת את פרעה יום גינוסיא של פרעה, ובירורן של דברים שהשתדל לבקש אנשים שנולדו באותו יום שילחם עם ישראל שלא במהרה אדם נופל ביום גינוסיא שלו, ויראה טעמו של דבר אחר שכל מציאו' הוא טוב אין מן הראוי שיעדר ביום שנמצא, ומן הראוי שנחקור על מה שמצאנו הפך זה בגמרא ( ר"ה פ"ק סוטה פ"ק קידושין פ"ק) שדרשו בפסוק בן מאה ועשרים שנה אנכי היום שאין ת"ל היום ומה ת"ל היום, היום מלאו ימי ושנותי ללמדך שהב"ה יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחדש לחדש שנאמר (שמות י"ז י"א) את מספר ימיך אמלא. ומזה יראה שהוא טוב כשנפטר ביום שנולד ואומר ב' דברים בישוב זה א' דיקא דקאמר לא במהרה אדם נופל ביום שנולד ולא אמר מת ונופל לחוד ומת לחוד כי המיתה אחרי שהוא תיקון גדול וכדאמרינן והנה טוב זה חיים מאד זה מות ב"ר (פרשה ע"ט) מן הראוי שתהיה ביום שנולד אחרי שזה מציאות וזה מציאות טוב ממנו, אמנם הנפילה בחרב וכיוצא לא כן. תשובה שנית הא בישראל הא באומות העולם תדע דהא אפי' בישראל לא אמרו אלא בצדיקים שהב"ה יושב וממלא שנותי' של צדיקים והטעם מתבאר מתוך תשובה ראשונה מושג במעט עיון. ונחזור לענין כי המתברר מזה המאמר בבקשת עמלק לא היה שלא ימותו באותה שנה כמו שקדם אלא שיהיו רחוקי' ממות באותו היום מטע' שנולדו בו ולזה הי' צריך למדת אסנורולוגיא"ה לדעת מזל הצומח באותו היום, ולדעת באיזו שעה מהיום היה צריך לכישוף ולכן קראו כשפן, ואיך שיהיה נתאמת כי בקש אנשים מיוחדים למלחמה וזה מאותות השמים, ולמעלה בסוף ביאור פסוק איש יהודי כתבנו דברים נפלאים בשם הה"ר אליעזר מגרמישה זלה"ה בפסוק ויחלוש יהושע וגו' דרוש אותם משם ותעלוזנה כליותיך, ההצעה הב' כבר הקדמנו כי על הרוב הגזירה הכוללת תנצח הפרטית, ולכן איש אשר נגזר עליו להאריך ימים אם יבא בספינה אשר נגזר עליה להשבר בלב ים ימות גם הוא כאחיו ולא תצילהו גזרתו הפרטית, והנה חגי זכריה ומלאכי ויחזקאל נביאי ה' והחרש והמסגר אשר לא נהנו מסעודתו של אותו רשע ולא השתחוו לצלם של נבוכד נצר ולא לצלם המן, ואף גם זאת נכנסו בגזירה הכוללת את כל היהודים לולי ה' שהיה לנו. עד שבהפליא ה' לעשות טוב וחסד עם יהושע וכלב אמר שלא יכנסו בגזירה הכוללת, וזה טעם וכל מנאצי לא יראוה (במדבר י"ד כ"ג) אם אתם תבואו אל הארץ וגו' כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון וגו', ומזאת ההצעה יצא לנו ענין הסתכלות בחדשים אחר שביקש בימים ולא מצא, לומר אם הגזירה הכוללת את החדש תנצח הפרטית. והנה יום ד' שבו נבראו המאורות והככבים וישראל נמשלו בהם וכמ"ש שרו של יום ד' אף גם זאת חרב הבית בו ראשונה ושנייה כפי קבלתם ז"ל בערכין (פ"ב) ואמרינן בגמרא (תענית פ"ד) אמר רב פפא הילכך בר ישראל דאית ליה דינא בהדי גוי לישתמיט מיניה באב דריע מזליה, ולימצי נפשיה באדר דבריא מזליה, ואע"ג דאמרינן בגמרא (שם) אמר רשב"ג לא היו להם ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיום הכפורים וכו' שבהם בנות ירושלים יוצאות וכו', ועל ט"ו באב אמרינן בגמרא (שם) יום שהותרו שבטים לבא זה בזה, יום שהותר שבט בנימין לבא בקהל, יום שכלו בו מתי מדבר, יום שבטל הושע בן אלה פרוסודיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל, יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה, ובכל זאת אמרו לישתמיט מיניה שהכולל נוצח הפרט, והנה בז' באדר מת משה, ועל הא דאמרינן בגמרא (תענית כ"ד) אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב, כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה, ופרש"י משנכנס אדר ימי ניסים היו לישראל פורים ופסח ע"כ, והנה בא' בניסן מתו נדב ואביהוא, ובי' בו מתה מרים ונסתלקה הבאר, ובכ"ו בו מת יהושע בן נון. ואמר דלימצי נפשיה בהדי גוי משום דבריא מזליה, אלא שהוא מהטעם הנאמר, ומזה ידענו דבר החדשים אחר הימים כמדובר, וכן לענין המזלות המובא שם, ההצעה הג' כוונת המליצי' בעד ישראל הלא היא שלא יפול הגורל בא' מהם בשום פנים אפי' שתהיה. סבה חזקה לזה. והוא ע"ד מ"ש במדרש תנחומא (פרשה כי תבא) אמר רב אדא רמ"ח מצות עשה יש בתורה כמנין אברים שבאדם שבכל יום ויום צווחין על האדם עשה אותנו שתחיה בזכותנו ותאריך ימים, ושס"ה מצות לא תעשה כמנין ימות החמה שבכל יום ויום שחמה זורחת עד שהיא שוקעת צווחת ואומרת לאדם גוזרני עליך כמי שהגיע ימיך ליום הזה אל תעבור בי את העברה הזאת ואל תכריע אותי ואת כל העולם כלו לכף חובה ע"כ, הנה שרע ומר על היום שיתקצרו ימיו של אדם כשם שיהיה רע ומר בעיניהם אבדן המין רב ועל כן כל אחד מתחנן שלא תארע תקלה בו. ועל מה שהיה אפשר מדי יום ביומו או חדש בחדשו לתלות בו תקלה תחייב הרעה ההיא כל א' וא' מזכיר זכות מקביל לחובה ההיא וכמו שיתבאר בס"ד, ואחר ההצעות האלה הנני בא לבאר המאמר, תני כשאמר המן לאבד את ישראל אמר היאך אני שולט בהם. ביאורו אחרי שהוא היודע דבקות עם זה באלהיו ואהבתו אליהם עד שהנוגע בהם כנוגע בבת עינו, אמר היאך אני שולט בהם כמתמיה על עצמו היאך מלאו לבו לעשות כן, וביאור היאך אני שולט איך אפשר שאני אשלוט בהם אחרי שהם כ"כ נאהבים ממנו, לכן אני רוצה להפיל גורלות כי אם באיזה יום או באיזה חדש ימצא בהם עון אשר חטא בו ינתק החוט החורז אותם עמו, יפול הגורל עליהם לינתן בידי, והן לא יפול הגורל עלי. ואז אשמט מהם באותו היום או באותו החדש כענין באב לעם בני ישראל לשתמיט מיניה דריע מזליה, לא שישאל באיזה דרך יוכל להם ושיפיל עליהם גורל באיזה יום או חדש יפלו כי זה נמנע כמו שבא בהערות המאמר אלא דבר היאך וכו' הוא תמהון לבב, ודבר הגורלות הוא שגעון כתוקע עצמו לנצח או להיות מנוצח. ורוח הקדש צווחת ואל עמי ידו גורל, תרעומת רוח הקדש על אשר עלה על לבם לידות גורל אל עם בני ישראל כי אם הם חטאים לפניו בניו הם והוא ייסרם כאשר ייסר איש את בנו, לא שהם יעשו הדבר כאלו הם העושים דומה למ"ש (דברים ל"ב כ') פן יאמרו ידינו רמה ולא ה' פעל כל זאת, וראה אימות זה כי לא אמר ועל עמי ידו גורל כמו ועל נכבדיה ידו גורל רק ואל עמי ידו גורל כאלו אין הגורל עולה עליהם, א"ע, הפיל פור הוא הגורל עליו נפל הגורל, הוקשה להם שאם הוא הגורל הוא פי' פור כמו שביארו המפרשים היה לו לומר הפיל פור הוא גורל שאז היה נראה כי הוא מפרש מהו פור כמו בחדש הראשון הוא חדש ניסן ולא אמר הניסן ואחרי שאמר הוא הגורל יראה שהוא מוסב למפיל הגורל ואמר שעליו נפל הגורל, ועוד שהיה לו לומר בהפך הפיל גורל הוא הפור. כי כן דרך המקרא לומר את של קדש תחלה ואחרי כן של חול, כמו בחדש הראשון הוא חדש ניסן. כי הראשון הוא קדש וניסן הוא משמות החדשים אשר העלו עמהם, וכן בחדש העשירי הוא חדש טבת. וכן בזכריה (זכריה א' ו'). ביום עשרים וארבעה לעשתי עשר חדש הוא חדש שבט, וכן (שם ז' א') בארבעה לחדש התשיעי בכסליו. הנה בכלם הקדים של קדש תחלה. ופה עשה בהפך, ועוד הוקשה להם כי לא פורש במקרא משפט הגורל מה היה ועל מי היה כי לא אמר רק שהפיל המפיל הגורל לפניו מיום ליום ומחדש לחדש ולא נודע מה היה מהגורל. ולכן ביארו הוא הגורל על המן כי אחרי שהוא נכנס עמהם בגורל כמדובר לא נפל בכל החדשים הגורל כי אם עליו שהוא יפול לפני עם בני ישראל וזהו הוא הגורל, והוא ביאור נפלא בכתוב, ועוד יבא ביאור אחר בלפני המן להלן בפסוק אם על המלך טוב, במאמר ארוך יבא שם בס"ד ובשערי בינה, הפי"ל פו"ר הו"א הגור"ל, גי' המ"ן והוא פרפרת נאה לענין, ועוד שם הפי"ל פו"ר הו"א הגור"ל, גי' זה"ו שמש"י הסופ"ר הוא הפיל הגורלות. ועוד שם הפל פור חסר, כי עשרת בני בני המן ושמשי הפילו גורל כל אחד חדש לראות באיזה חדש יהרגו וכשבא ניסן הפיל המן הגורל וראה שיעל' הוא ובניו ומרוב שנאה לא דקדקו יפה ולא ידעו כי יעלו בתליה, ומששלח מרדכי עד שנתלו היו י' חדשים לכך חסר י' הפיל' שאם היה מפיל הפור ו' ימים קודם לא היה תקנה ש"כ ושיצא ביתא דנא עד יום תליתא לירח אדר דהיא שנת שית לדריוש מלכא לכך כתיב וששון ויקר חסר וא"ו שלא הי' להם ששון מלא ו' שנים יד א' לאחשורו' וה' לכורש עכ"ל' א"ע למה כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים שאלת למה, היא מבעל המאמר כי אחרי שעונותיה' סדורים עין הצלם והסעודה כמו שנאמרי א"כ למה קצף על המן וחבל מעשה ידיו, והיתה התשובה כי מדרכיו יתברך לייסר אוהביו על ידו ולא על ידי אחרים, וכן על דעתי (תהלים י"ז י"ג) פלטה נפשי מרשע חרבך שלא יהיה הרשע חרבך. וכן על דעתי (ישעיה י' ה') הוי אשור שבט אפי אשר לא זכו שאיסרם אני אלא שיהיה אסיר שבט אפי והוי ואבוי על זה. וזה שאמר כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים ואפשר שתפורש תיבת על במקום ב' השימוש כמו (בראשית כ"ז מ') ועל חרבך תחיה שהוא כמו ובחרבך תחיה. ונתת אותם על סל אחד כמו בסל אחד, כל ימי חיינו על בית ה' כמו בבית ה', ותיבת ינוח תפורש כמו הנחה שלא יהיה נחת רוח לשבט הרשע בגורל הצדיקים כלומר שלא ישמחו בהפיל על הצדיקים גורל, א"ע הפיל פור ביום א' בשבת לקטרג עליהם על שבטלו את התורה כמו שקדם בפתיחה י' בעצלתים ימך המקרה, וכמו שבא בתחלת מדרש אחשורוש רבתי (בפתיחה) ואין קונה, למה אין קונה, רב אמר שלא הקניתם דברי הברית שאין בכם מי קונה דברי חמשה ספרי תורה מנין של קונה ע"כ, ונ"ל דה"פ מנין התחלת ה' חומשי תורה, כ"א. ב' של בראשית, ו' של ואלה שמות, ו' של ויקרא ו' של וידבר, א' של אלה הדברים, עולים כ"א, וקונה במספר קטן כמו כן כ"א. (קי"ף ה', וא"ו ו', נו"ן ה'. ה"א ה' כ"א, אך קנה היא חסר וי"ו,) עמד שרו לפני הב"ה. ואמר אם לא בריתי יומם ולילה וכו', וביען במקרא זה. יש ב' פירושים לרז"ל או על המילה או על התורה. לכן הביא שניהם, ועל המילה אמר (בראשית י"ז ט') ואתה את בריתי תשמור, וביען שמירת הברית הנה הוא שישמור אות ברית קדש שלא יטמאנו בביאה אסורה ומה גם בנכרית, והם נכשלו בזה שהעמיד המן זונות, וי"ח אלף ות"ק אכלו ושתו ונתקלקלו לכן הביא וכתיב (שם י"ז י"ג) והיתה בריתי בבשרכם שלא נזכר שם שמירה, וזה הוא על הפושעים, ודבר ואתה את בריתי תשמור נאמר על הצדיקים כי רובו של אותו הדור צדיקים היו כמו שקדם כי על כן אמר יאתה את בריתי תשמור, כי ההנזר וההשמר מלטמאות כגון שבא דבר עבירה לידו ופירש כיוסף ופלטי ובועז נמצא ביחידי סגולה, אמנם דבר המילה כוללת לכלם, ולכן אמר והיתה בריתי בבשרכם לשון רבים כ"ש בדור הזה שרובם היו צדיקים כמו שנאמר, ויש ברית בפיהם זו תורה וכו' ואמרת אם ימדו וגו' (ירמיה ל"א ל"ו) גם זרע ישראל ישבתו מהיות וגו' ורשע זה מבקש לאבדם. עקור שמים וארץ תחלה וכו'. באופן שאין ראוי שיפול עליהם הגורל אחרי שיש ברית בפיהם ואם קצת מהם נתעצלו בתורה יש ויש הרבה מחזיקים בה, (נ"ל משה הם קבלוה ולא אחרים ויעסקו בה) הפיל פור ביום שני, לקטרג עליהם על דבר הסעודה וכמו שהקדמנו בהקדמת המגלה במאמר שאלו תלמידיו לרשב"י דאמר הדבר, (נ"ל משה כי הקדימו זה עם היות כי עון הע"א קדם כדברי הרב מפני כי בסבתו נעור אותו העון.) עמד שרו וכו' ביום שני הבדלת בין מים העליונים וכו' וכן ישראל מובדלים מהאומות ותלונת הרשע רבה על הדבר וכמו שקדם, וכמו שעוד יבא, הה"ד (ויקרא כ' כ"ו) ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי. וזה נאמר על המאכלות ובספרי כל מקום שנאמר לי הרי זה קיים לעולם ולעולמי עולמים ולכן אמר הה"ד כי ביאור הכתוב שיהיו קיימים לעד, ורשע זה וכו', (נ"ל משה, ואם אותם שנהנו חטאו שארית ישראל לא חטאו ומה גם כי לא היה רק הפעם ההיא והצווי מאיסור מאכלות קיים לעולם ולעולמי עד וגם ישראל ראוי שיהיו קיימים וכו') יום ג' הפיל פור. (יום ג' נ"ל משה כי אעפ"י שאכלו מסעודתם ומאכלם אי אפשר שתרמו תרומות ומעשרו' וברכו על כל מאכל ומאכל ועל כן בא) לקטרג עליהם על היותם כפויי טובה בלתי מכירים בחסדיו ית' עמהם, ע"ד אומרם ז"ל לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים וכמו שקדם בהקדמת המגלה בביאור מאמר שאלו תלמידיו. ולכן הליץ בעדם, שישראל מפרישין תרומות ומעשרות כמודים כי מידם היה זה להם. (הגהה נ"ל מידו ית' וכענין הבכורים ( דברים כ"ו י') ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי וגו' שחוזר לפרי האדמה, וישראל הם המפרישים אלא אותה שעה לא הפרישו,) ובו נבראו אילנות וישראל מקלסין לפניך בהן. הה"ד ולקחתם לכם כי בזולת זה היתה תיבת לכם מיותרת, וביען דבר אילנות דומה לזרעים לכן סמכם זה לזה, ואח"כ הביא ענין הקוות המים שאיננו כולל רק לשעתו נעשה, וענין תרומות ומעשרות כולל מידי שנה בשנה, ובו נקוו המים והתנה עמהם שיקרע לישראל, (וכן נקוו המים לים ולישראל נגזרו י"ב גזרים וכו' והם היו סבה לשתפרסם הנס ההיא על ידם) ואמרינן במדרש אכביר. והמים להם חומה, בשעה שירדו ישראל ירד גבריאל עמהם והקיפם ומשמרם כחומה והיה מכריז בין מים למים הזהרו בישראל שעתידים לקבל התורה מימינו של הב"ה, שבשמאלם היה אומר הזהרו באלו שהם עתידים להניח תפילין בשמאל' ולמים שלפניהם היה אומר הזהרו באלו שעתידים שיהיו חתומים לפניהם בברית. ושלאחריהם היה אומר הזהרו באלו שעתידין להראות קשר של תפילין וכנף צציותיהן מאחריהם ע"כ, באופן שבכל הדברים הם מכירים ומודי' בטובה. הפיל פור ביום ד' וקיטרג חילול השם רב ועצום בתת כבודו לאחרים נבוכד נצר. ותהלתו לפסילים המן. והליץ שרו כי בו נבראו המאורות להשתמש לאורן של ישר'. והדבר מה שכתוב בספר הכוזר על אשר תמה המלך ההוא על דבר ישראל אשר בך אתפאר, והשיבו כי הנה השמש מחשיך עיני רואי' בחושבם שהוא אלוה ועובדים אותו ואברהם האיר עיני כלם והראה כי יש לעולם פטרון ובורא באופן כי ע"י ישראל אור המאורות נכר שהוא אור. ועל דעתי זהו אומרו (תהלים ע"ב י"ז) לפני שמש ינון שמו, כי דבר המשיח, יגדיל שמו ית' קודם השמש כי יכירו על ידי המשיח גדולתו ית' בעצם וראשונה ובסבת זה יכירו ענין השמש, באופן שהמאורות בבחינת האמת הנם הולכים לאורן של ישראל אחרי שבסבת ישראל הם קיימים. הפיל פור ביום חמשי וקיטרג מה שנתרחקו ממנו יתברך בסבת מעשיהם רב ועצום, ולכן הליץ המליץ שנבראו בו בהמות ועופות ומהם קרבנות ובהם אתה מכפר ומתרצה לבריות, והכוונה כי הקרבן מקריב הרחוקים ממנו ית' כענין שלום שלום לרחוק ולקרוב למי שהיה רחוק בשביל מעשיו ונתקרב בתשובה כמובא בספר הזוהר פרשת ויקרא, ומהקרבנות מינים שונים, מהם כפרה כחטאות ואשמות, מהם לרצון כתודות ושלמים ופרי החג והדומים, ולכן אמר אתה מכפר ומתרצה לבריות, כי לא כל מכופר מרוצה ודוד אחרי טהרתו מטומאתו שאל (שם כ"א י"ד) ורוח נדיבה תסמכני' שאל על הרצון כי הוא מחל לאבשלום ולא לרצון וכמ"ש (שמואל ב' י"ד כ"ד) יסוב אל ביתו ופני לא יראה, ולכן שאל הוא אל תשליכני מלפניך, ועוד ורוח נדיבה תסמכני, ולכן אמר המליץ כי יש קרבנות לכפר ויש לרצות, (משה נ"ל הקטרוג כי יהיה מה שיהיה אפ"ה חטאו ויענשו, והליץ שמתכפרים בקרבנות וכו', ומתרצים וכו' כמ"ש מר אבא, ומה גם ע' פרי החג כנגד וכו' נמצא הם מקיימים העולם. וא"ת א"ה יקריבו, הנה אינם יודעים סוד הקרבן וז"ש ואם הם בטלים מי מקריב קרבן כי העיקר הכוונ' לא הריגת הב"ח ואפשר גם כן על זכות הקרבן עצמו, וכמ"ש אח"כ במזלות, שור נמצא זכות יוסף שנקרא שור וכו', וזכות קרבן שנא' שור או כשב וגו', ואפשר לדקדק כי למה לא אמר מכפר ומתרצה לישראל. עם היות כי אין בריות רק ישראל ומדלא קאמר בפי' ישראל כיון לכל הבריות בשבעים פרי החג, הפיל פור ביום ששי, וקיטרג כי כל העולם לוקה בשבילם גדול עד מאד וכהא דאמרינן בגמרא (יבמות פ"ה)[סג] א"ר אליעזר בן אבינא אין פורענות בא לעולם אלא בשביל ישראל שנאמר (צפניה ו' ג') הכרתי גוים נשמו פנותם. וכתיב אמרתי אך תראי אותי תקחי מוסר. הנה כי לייסרם ולהפחידם פורענות בא לעולם ובטובה הבטיח טוב עם זה ביחוד להם. ונתתי גשמיכם ונתתי מטר ארצכם. וברעה כלל כל האומות ועצר את השמי' וגו' והליץ המליץ כי העול' נברא בשבילם אחרי שהכתוב פרט אותם בשם זה אדם אתם והנם כצאן לעונשי' כדבריה' ז"ל בויקרא רבה (פרשת ט') אבל עקר ייחס' הוא אדם ולכן אין רע אם ילקו האומות עע"א בשבילם כהריג' חיות ועופות לשעשוע בן המלך או לצרכו או לייסרו. צ"ע לדעת ההר"י אלעזר מגרמיז"א ז"ל עד סוף פסוק ובכל מדינה וכו', ביו' שבת הפיל פור הקטרוג היא חילול שבת שנתחלל בזמן הסעודה מה שהוא מבואר כי בהיותם אוכלים ושותים יין אין שמירת שבת כהוגן וחילולו גדול אחרי שאינם אוכלים לענג את יום השבת רק לצבות בטן, והליץ שרו כי ראוי לזכור קבלתו אשר נתייחדו בדבר זה עם זו מכל עמי הארץ ואחרי שהם קבלו שמירתו ובו נגמרו כל מעשיו וזה ביאור ויכל אלהים ביום השביעי ובי"ת ביום ב' הכלי כמו באבן או באגרוף כי ביום השב' נגמרו ונשתכללו כל המעשי' כי השבת מקדש כל הימים כנודע עד שכלם נקראו בשמו, יום א' בשבת שני בשבת וכן כלם וזה הדבר מסרת אותו להם לבדם שכן אמרת ביני ובין בני ישראל וכותי ששבת חייב מיתה והכי איתא בשמות רבה (פרש' כ"ה שמות י"ו כ"ט) ראו כי ה' נתן לכם את השבת. לא היה צריך לומר אלא דעו מהו ראו, אלא כך אמר להם הב"ה אם יבאו אומות העול' ויאמרו לכם למה אתם עושים את יום השבת ביום הז' אמרו להם ראו שאין המן יורד בשבת. ומהו נתן לכם לכם נתנה ולא לאומות העול' מכאן אמרו אם יבאו בני נח וישמרו את השבת לא דיים שאינם מקבלים שכר אלא שחייבים מיתה שנאמר (בראשית ח' כ"ב) ויום ולילה לא ישבותו ואזהרה לבני נח זו מיתתן, וכן הוא אומר ביני ובין בני ישר' משל למלך יושב ומטרונה יושבת כנגדו העובר ביניה' חייב מיתה ע"כ, וכן בדברי' רבה (פרשת א') א"ר יוסי בר חנינא כותי ששמר את השבת עד שלא קבל עליו את המילה חייב מיתה למה שלא נצטווה עליה, ומה ראית לומר כותי ששמר את השבת חייב מיתה. א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן בנוהג שבעול' מלך ומטרונה יושבי' ומשיחים זה עם זה מי שבא ומכניס עצמו ביניה' אינו חייב מיתה כך השבת הזה בין ישראל ובין הקב"ה שנאמר (שמות ל"א י"ז) ביני ובין בני ישראל לפיכך כל כותי שבא ומכניס עצמו ביניה' עד שלא קיבל עליו למול חייב מיתה ע"כ, ועומקן של דברים מתבארי' בספר אילת אהבים ביאור שיר השירים בפסוק משכני אחריך נרוצה בדרך השני' ועם היות כי דברי' הללו רצוני כותי ששבת חייב מיתה נאמרו בגמ' (סנהדרין פ"ז) באופן אחר איתא התם. אמר ריש לקיש כותי ששבת חייב מיתה שנאמר יום ולילה לא ישבותו, ואמר מר אזהרה שלהם זו היא מיתתן, אמר רבינא לא נצרכה אלא אפי' בשני בשבת ע"כ, ומדברי' הללו משמע שאין ענין השביתה ע"ש שבת בראשית כדאמר רבינא ופרש"י לא נצרכה וכו', לא תימא שביתה לשון חובה דקאמר ר"ל דלא ליפוק לשבות כגון בשבת שהוא יום שביתה לישראל. ובאחד בשבת ששובתים הנכרים אלא מנוחה בעלמא קא אסר שלא יבטלו ממלאכ' ואפי' יום שאינו של שביתה' שני בשבת יומא קמא דלאו בר שביתה נקנו והוא הדין דהוה מצי למינקט ג' וד' עכ"ד, אף גם זאת אומר אני כי מדברי רבינא משמע מה שאמרנו מדקאמר לא נצרכה וכו', ורש"י ז"ל כתב פשיטא לא גרסינן דהא טובא קמל"ן דאבני אדם קאי. כי לישנא דלא נצרכה לא קאי אלא על שאלת פשיטא, ולפי דברינו יפורש הוקשה לו פשיטא משום דהא שמעינן ליה מר' יוחנן רביה דריש לקיש דרשת לא ישבותו על שבת בראשית כההיא דאלה הדברי' רבה דלעיל (פרשת א') וריש לקיש מדנפשיה (מאי קמל"ן מאחר ששניה' מודים שהשביתה היא ממעשה ושלא ישביתו לא קאי אעתים הנז' לעיל. ושאלת פשיטא לא אקרא קא מתמה שיפול בו שאלת פשיטא דהא טובא קמל"ן דאבני אדם קאי אלא אדריש לקיש קא מתמה, פשיטא מאי קמל"ן ריש לקיש דהא שמעינן ליה מרי יוחנן רביה ואתא רבינא וקאמר לענין שביתה לשון חובה בשבת בראשית הא שמעינן ליה ולא הוה ליה לריש לקיש למימר סתמא אחר שהן דברי ר' יוחנן רביה. אלא לא נצרכה אלא אפי' בשני בשבת שלא דבר בו ר' יוחנן ולעולם כדקאמרן. כיון שראה אותו רשע שאין הגורל נופל בו בימים חזר לחדשים. כבר נתחיור ענין זה למעלה בהצעה השנית אין צורך לכפול הדברי' התחיל ניסן ועמד כנגד' קיטרוג חוסר האמונה עד שפחדו מנבוכד נצר בזמנו ועתה פחדת המן ולא פחדו אל ה', עלה בו זכות הפסח אשר אז הורו אמינתם הגדולה עד שקשרו ד' ימים קודם תועבת מצרים בכרעי מטותם תמוכי' בטוחי' בקונם יעשה להם נס. וכן מלו עצמם עם רב כמוהו אשר היה בזה סכנה רבה למול ולצאת לדרך, ומשה אדוננו עד אמונים בדבר כדאיתא בגמרא (נדרי' פ"ג) א"ר יוסי ח"ו שמשה נתרשל מהמילה, אלא כך אמר משה אמול ואצא לדרך סכנה היא דכתיב (בראשית ל"ד כ"ה) ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים, ופרש"י אמול ואצא לדרך סכנה היא אם אצא לדרך תוך ג' ימים דכל ג' ימים כאיב ליה דכתיב ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים, ולאו למימרא דביום השלישי שיכאיב ליה טפי מיומא קמא, אלא לכך המתינו שמעון ולוי עד יום השלישי כדי שיהו חלושי' ביותר שנכאבו ג' ימים והכי מוכח בגמרא (שבת פ' י"ד) ע"כ, הנה שמשה חשש לצאת לדרך אחר המילה והם לא חששו רק שמלו ויצאו ובזה הורו אמונתם כי רבה היא. (משה אפשר הקטרוג כנגד צלמו של נבוכד נצר, והליץ זכות פסח המורה השפלת הע"א והתחיל כסדר סברת הרב כי כך אירע קודם,) באויר עמד כנגדם בוט? המצות שלא מסרו עצמם עליהם והנה אורה ושמחה וששון ויקר תורה ויום טוב ומילה ותפילין וכמו שיבא בסמוך ובמקימו בס"ד ועמדו עליה' וביטלו' עלה בו זכות פסח שני וזכות המן שנתן להם לישראל בט"ו בו. והנה פסח שני המורה על חבתם במצות עד שמי שחדל לעשות הפסח להיותו טמא לנפש כשני האנשים אשר היו טמאים לנפש אדם תרע עינם לבלתי הקריב קרבן ה' במועדו ושאלו על הדבר והוקבעו להם ולהולכי' בדרך רחוקה תיקון לבל יהיה דברם מעיות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות, ודבר המן גם הוא יורה על קיום המצות כי ע"י נתנו מצוות רבות בדבר השבת ומה שביארו רז"ל מהדיני' הנדוני' ע"י אם זה אומ' גנבת שורי וזה אומר לא כי מכרת לי אמר מרע"ה דינו לבקר משפט בבית מי שנמצא העומר עוד הוא שלו. וכן ספק בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון המן יוכיח, ודבר המן הוא חבה יתירה לישראל עד ששינה מעשה בראשית בעבורם דרכו של לחם לצאת מן הארץ והטל לרדת מן השמי' וכאן הנני ממטיר לחם מן השמים ותעל שכבת הטל כדאיתא בשמות רבה (פרשת ל"ח) ובמכילת' (פ' בשלח) (משה אפשר הקטרוג כנגד שנהנו מסעודתו וכו', ונטמאו באותם המאכלות כו' והליץ פסח שני על אותם שהיו טמאים וכו' והמן היה לחם אבירים שנבלע וכו', טהור מן השמי' וכי' והיה בזכותם וכו' כמו שכתב מר אבא ונתפרסם הנס ההוא על ידם ואז"ל שהיה המן כל כך גבוה עד שהיו באים וכו'.) בסיון זכות התורה. הקיטרוג וההצלה מבוארים, וכשם שהוא רוצה לקטרגם על ביטולה ראוי שיהיו נצונים על קבלתה מה שלא קבלו כל אומה ולשון אף כי נדרשו עליה כענין ה' מסיני בא וגומ' כדבריהם ז"ל בגמרא (ע"א פ"ק) בתמוז קיטרוגו שילוח מרגלי' גדול מאד, והליץ המליץ כי בחבת הארץ שלחו לראות, ועל פי ה' ועל פי משה והם אמרו ישיבו אותנו דבר את הערים וגו' וביררו להם אנשים כשרים באותה שעה ואם הם נטלו לעצמם עצה רעה אין לישראל אשם על זה. ועוד למה לא עלה הגורל בתמוז ואב שאמרו לפני הב"ה רבש"ע דיינו פורעניות שאירעו בנו לבניך בתמוז ה'. באב ה' ואפשר שכוונתם על הא דאמרינן בב"ר (פרשת מ"א) איתיבין ליה והא כתיב (ירמיה ל"ח כ"ה) והיה כאשר נלכדה ירושלים, אמר לון, עוד היא שמחה שבו ביום נטלו ישראל אופכי על עונותיהם, דאמר ר' שמואל בר נחמני אופכי גדולה נטלו ישראל על עונותיהם ביום שחרב בית המקדש שנאמר (איכה ד' כ"ב) תם עונך בת ציון ע"כ. ובערוך פי' אופכי בלשון יון מנוחה. ובתחלת מדרש אחשורוש רבתי. התיבין ליה והיה כאשר נלכדה ירושלים אמר לון אך היא אינה צרה אלא שמחה שבו ביום נולד מנחם ונטלו ישראל איפכי על עונותיהם דאמר ר' שמואל אופכי גדולה נטלו ישראל על עונותיהן בשעה שחרב בית המקדש הה"ד תם עונך בת ציון וכו'). וביאור שנאמר תם עונך בת ציון איננו ראיה על שנטלו אופכי על עונותיהם אבל ביאורו אצלי שנאמר להם תם עונך וזו היא המנוחה שנתבשרו תם עונך כי עד העת ההיא מרעה אל רעה יצאו ומאז ואילך אין עוד גלות כי כבר נתמרקו עונם ואין עוד גלות, ומעתה הלצת תמוז ואב גדולה כי אחרי שאחרית' לשמחה נר' ששם הוא סוף הצרות ולכן דיים פורענותם, עלה אלול, קיטרוגו שלא דרשו בנין הבית אשר היה חרב, והנביא חגי קורא בקול גדול לאמר (חגי א' ד') העת לכם אתם לשבת בבתיכם ספונים והבית הזה חרב. והחסיד הה"ר יוסף יעבץ הדורש זלה"ה כתב בדרשותיו שזה היה עון דוד ואנשי דורו על שלא דרשו על הדבר כי נודע היה להם הר המורי' כי מיום עקדת יצחק נתקדש כדברי המתרגם בפסוק (בראשית כ"ב י"ד) ה' יראה אשר יאמר היום ולמה לא נזדרזו לבנותו או לפחו' לנהוג בו כבוד, ומה אאריך והנה באגדת שמואל כתיב (שמואל ב' כ"ד י"ח) ויבא גד אל דוד ביום ההוא ויאמר לו עלה הקם וגומ' למה דוד דומה באותה שעה לאחד שהיה מכה את בנו ואינו יודע למה מכהו באחרונה אמר ליה על מקמתא פלוני מחיתך, כך כל אותם אוכלוסים שנפלו על ידי שלא תבעו את בנין בית המקדש. והלא דברים ק"ו ומה אלו שלא ראו בית המקדש כך. אנו על אחת כמה וכמה. לכך התקינו נביאים הראשונים שיהיו ישראל מתפללים בכל יום ג' פעמים אנא השב שכינתך לציון ע"כ. וכן אמרו שכל דור שאינו נבנה בימיהם נתבעים עליו, הגם כי אמרי החסיד ז"ל הן הן אמרי ז"ל הבאתי אותם מפני סוף דבריו פי מי שאינו יכול לעשות כל המצוה לא יניח מפני זה לעשות מקצתה. ונחזור לענין היות בלתי דרישת בנין הבית אשמה גדולה, והליץ המליץ כי עתידים הם לתקן הדבר כענין ותשלם החומה והוא מבואר, אמנ' דברי מעשר בהמה לא ידעתי פירושו, עלה תשרי ואז זמן היותו מקטרג השטן וכמו שאירע פה שקטרג ואמר עד מתי תתדבק באומה זו וכו' עד שבסבתו הובאו אגרות וכתבו וחתמו כליה. וההלצה היא דהוי קול ושוברו עמו כי בקול השופר יושפ' הדבר וביום הכפורי' נתכפר וברגלי' חג הסכות ושמיני עצרת תיקון העול' על ידי קרבנות' כנודע, במרחשון קטרוג היות אסתר נכבשת לערל ולא כן ולא כאן דבר אסתר קרקע עולם היתה והנה היא בעצמה אמרה שהיא נאבדת כענין וכאשר אבדתי אבדתי, וכמו שיבא בס"ד, והליץ המליץ כי הנה שרה אמנו שגדרה עצמה וכדאמרינן במדרש חזית בפסוק (שיר ד' י"ג) גן נעול אחותי כלה א"ר אבא בר כהנא שרה ירדה למצרים וגדרה עצמה מן הערוה, וכל הנשים נגדרו בזכותה, ובספר הזוהר מצינו שלא קרב אליה אברהם כל זמן שהיה ערל וכן מצינו בספר רעיא מהימנא שאחשורוש לא קרב אל אסתר ושידה אחת היתה נכנסת במקומה באופן דתרוייהו איתנהו נקיות מחטא. והזכיר המליץ כי מתה ביען היתה מיתתה על ידי מעשה העקדה כנודע. באופן שמתה בדרך מצוה ולכן הזכירה, גם כי איננו מביא ראיות רק כשהראשונה אינה כ"כ מספקת ודוק, כסליו קטרג המקטרג על שלא מסרו עצמם כמה וכמה מבני ישראל שלא ללכת למשתה או שלא להשתחוות להמן כמו שעשה מרדכי, והליץ המליץ כי הנה חנוכה אשר רבים מהיהודים נמסרו על התורה ועל העבודה ומהם נתלו ומהם נשרפו כנודע, וגם כי עדיין לא היה זה הלא תוכן לבות הוא יודע כי עתיד להיות וראוי להקדים להם זכות כי כן דרכו ית' והנה הקדים זכות לשמעי בשביל מרדכי וכאלה רבות עמו, עלה טבת וקטרג המקטרג המובא למעלה שבעצת המן הושיבו נשי' זונות ושם נתקלו ישראל עמו, וזה עון פלילי כנודע, והליץ המליץ כי הנה עזרא עתיד לתקן זה בזה החדש וראוי להקדי' זכות זה כמו האחר הנז' עלה שבט וקטרג ומקטרג אשר למה לא התאזרו חיל שלומי אמוני ישראל חגי זכריה ומלאכי והחרש והמסגר אלף ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם להפריש את ישראל מאותה עבירה כי לא נמצא רק מרדכי לבדו וזה מגונה מאד. והליץ המליץ כי הנה אנשי כנסת הגדולה עתידין לתקן פרצות ישראל ולהשיב עטרה ליושנה ויתר הדברים, גם בכ"ג בו נתקבצו כל ישראל על פילגש בגבעה ומצוה גררה מצוה כי הגם בתחלה לא השגיחו בענין פסל מיכה וכיון שהתחילו בדבר פלגש גמרו בדבר הפסל ונעשה זה וזה וראוי לעמוד זה כנגד זה, זה נראה מספיק להבנת המאמר הגדול הזה גם כי קצרתי במקצת מקומות שלא להטריח, האמנה דבר המזלות יען איני מאנשי החכמה ההיא איני מטפל בדבריו. ומה שנפל הגורל בחדש אדר כתוב במדרש לקח טוב ז"ל באדר שמח אמר השתא יפלו בידי שמת בו משה רבם, והוא אינו יודע שבשבעה באדר מת משה ובשבעה בו נולד. ואני אומר עלה על דעתו כי בחטאם ובסבתם מת כאשר עלה על לב בלק ובלעם וכמו שכתבתי במקו' אחר וכמו שכתוב (תהלים ק"ו ל"ב) וירע למשה בעבורם באופן שאז יוכל להם, ומה שהיה ביום י"ג כתב הה"ר מאיר ן' עראמה ז"ל (מדרש ח"מ) בפסוק ונשלוח ספרים, וז"ל ולא מצא שום יום כי אם חדש פטירת הסרסור ויום גודל הכאב אשר הוא סוף שביעי שלו עכ"ל, והוקשה לי טוב לו יום הפטירה בעצמה, ונ"ל שפחד אולי ימצא להם זכות שהיו עסוקים בהספדו. ושוב מצאתי כדברי בספר לבנת הספיר (בפרשת כ"ח) בפסוק ויהי לשבעת הימים, וז"ל אתערו אלו שבעת ימי אבלו של מתושלח שהמתין להם שלא להביא הפורעניות בימי אבל הצדיק ומכאן למד המן הרשע לגזור על ישראל בי"ג באדר המתין עד י"ג כסבור שמא יגן עליהם ימי אבלו של משה כי חכם היה לרשעה וביום י"ג נשלמו כי בז' מת ומקצת יום ככלו ובי"ה שהקדי' שקליהם לשקליו עכ"ל, אך קשה כי ימי בכי אבל משה שלשים היו ושלשים שלו כשבעה לאחרים, ובשערי בינה כתיב ז"ל חדש אדר שבו מת מרע"ה וגם חשך מצרים היה בי"ג באדר ובו מתו פושעי ישראל ועתה כמו כן יפלו עכ"ל, וזה טעם נפלא לי"ג.
פסוק ח:
ויאמר המן למלך אחשורוש ישנו עם אחד מפזר ומפרד בין העמים בכל מדינות מלכותך ודתיהם שנות מכל עם ואת דתי המלך אינם עשים ולמלך אין שוה להניחם:
פסוק ח:
ויאמר המן למלך וגו'. הן אמת כי זרות הדבר הזה רב ועצום כמוכר כקונה, עד שהרב ר' יצחק עראמה ז"ל החליט המאמר בהכחיש המפורסם בזה ואמר שהמלך לא ידע היות עם בני ישראל הנדרשים מעמו כי המן לא אמר רק ישנו עם אחד וגו' ולא הזכיר מי הם, ואחריו החזיק בדבר הרב ר' יהודה ן' שושן ז"ל ועשה לו כמה סמוכות, ולכן אעתיק דברי האחרון אשר האריך מן הראשון, וכה אמר. כתב א' מחכמי הדור, כל עבדי המלך וכל עמו יודעים כי עם בני ישר' רב ועצום בחכמה ובמנין בעיני המלך והשרים כי כל מלכי בבל ומדי ופרס מנשאים אותם לחכמתם ומעלתם כי רוח הקדש בם וכ"ש אם היה נודע לכל שהמלכה היתה מישראל כדעת החכם שבחר בזה, ואיך ימלאנו לבו לשלוח יד, וכ"ש להשמיד להרוג ולאבד וכמאמר המלך לבסוף וכ"ש שלא יאות לו המלך כלל לשאלה כזאת, אך המן הרע הזה. עם עוצם גאותו גם כי עבדי המלך הסיתוהו לבלעו זדון לבו השיאו להכניס עצמו בסכנה עצומה כי בטח על גדולתו והיד הגדולה אשר לו במלך כי לסוף יעשה חפצו וחשב מחשבת רעה לשאול מן המלך על עם סתם יתארהו בתוארי הפחיתות וההזק כאלו אין בו ממש וכשיודה אליו המלך בזה ימהר לכתוב ספרים לכל המדינות כרצונו בהיות מבטחו באהב' המלך אליו כי מעט מעט יגלה הדבר ויפק רצון מיום ליום ומחדש לחדש צו לצו קו לקו יגלה אזנו איזה עם הוא גם המלך זעיר שם זעיר שם יתפתה ויתרצה אליו כי כיון שהתחיל להודות לא ימנע ממנו, וכ"ש כי כתב אשר נכתב ונחתם בטבעת המלך אין להשיב, ולא שת לבו אל אסתר אף כי יהיה נודע בשערי' שהוא יהודית כי אחר שיצאה מכללם והמירה דתה לדעתו תהיה קשה לישראל גם כי כוס הפתוי וההסתה יעבור עליה במשך הזמן ההוא, ולפי שהדבר מסופק ומסוכן מאד שאם לא יתרצה המלך יהיה במרד במלכותו כי גנב לבבו, לכן הלך לקראת נחשים לדעת לאי זה יום וחדש מהשנה יהיה עת מציא חפצו מהמלך כי הוא הזמן המחוייב שיכתב בספרים וסימן רע לו כי הגורל דוחה אותו עד החדש האחרון כי אין רחוק ממנו והוא המעיד כי קשה למצא שאלתו והשנאה והגאוה קלקלו השורה והרצים היוצאים דחופים והדת הנתנה בשושן הכל היה נעלם מן המלך כי המלכים ההם כמלכי בית תוגרמה שהם בחדרי בתי מלכותם יושבים על כסאותם לפנים ולפני לפנים רואים ואינם נראים כי אין נכנסים לפניהם רק השרים הגדולים רואי פני המלך ואף לא בכל עת רק לעתים מזומנים ומרוחקים, והנה כל איש ואש' אשר יבא אל המלך אל החצר הפנימי' למקטון ועד גדול יומת, גם המלכה כלם בבל יבא, ולכן איננו רחוק שיכתבו הספרים ולא ידע המלך דבר רק ככל אשר צוה המן וכמו שנאמר שם, ואם הדבר גלוי ברחובות קריה מי יגיענו אל המלך והנקראים למלך ונכנסים ביישות אינם כי אם המן ובניו ואנשי עצתו, גם כי כל זה ההסתר ביום הראשון התחיל וביום הג' כלה כי ברביעי נתלה. ובזה הדרך לא יחשבו האנשים האלה לשוטים. אמנם עינו הטעתו כי הפיל פור על הזמן שיקל לו המעשה לא על המעשה בעצמו, והיה לו להקדים אם יצא פעלו לאור אם אין, ואח"כ זמן הפעל, וכדומה לזה מי יעלה לנו בתחלה כי לא שיערו העדר נצחונם וגם שם לא ינוח להם ולא נפל הגורל בז' באדר כי גם בו נולד, גם כי בכל ז' ימי אבלו עדיין הוא כחי עמהם, וכל זה כפי מה שדרשו כי נפל באדר לפי שבו מת אבי התעודה, ועכ"פ הגורל יצא לו בחדש אדר כדי שיכינו עצמם בהמשך כל הזמן ההוא לתשובה שלא כדעת המפרש כי הוא הבוחר בחדש אדר להשמידם אם לפי שמת משה באדר ואם בעבור חבור העליונים במזל גדי שהוא י"ב למזל דלי שהוא מזל ישראל, כי האמת והנכון שיצא כן בגורלו. ויאמר המן למלך ספור הכתוב הזה ינצור ויעזור למה שהקדמנו, כי לא גלה אזן המלך המן הרשע בדברו אליו:
פסוק ח:
ואציע ואומר כי מה שהוא חק ונימוס בדתי מדי ופרס כי מה שנכתב ונחתם בטבעת המלך אין להשיב הוא להוסיף חוזק ואומץ על הדברים והנימוסים היוצאים מהם וממועצותיהם שאי אפשר שימצא אחריהם שום דופי כפי העיון אשר הושם בהם טרם באו לכלל פסק דין וכמ"ש למעלה כי כן דבר המלך לפני כל יודעי דת ודין ואלו היה איזה מקים להשיב פסקי דינם הנה זה בעיניהם זלזול הב"ד הקודם והוצאת לעז על חכמתם, וז"ט אומרם דבר המלך ודתו כי הענין ההוא יצא מעויין כפי הדת ואלו היה המן מגלה למלך כי על עם ישראל העצום בחכמה ובמנין הוא מדבר יקשה מכמה פנים:
פסוק ח:
הא' כי איך תצא זאת מלפניו ואיה איפה המשפט הישר מבלי הזמין הכת המתחייבת להשמיד להרוג ולאבד זקנים עם נערים טף ונשים הבמחנים אם במבצרים הם נשגבים למרוד במלכם:
פסוק ח:
הב' כי מי היא זה הסכל. המקבל דברי עבדו האומר לו הניחני לשרוף נחלה זו השוה אלף אלפי דינרי זהב ואתנה לך אלף דינרי זהב הלא זה דבר אשר אמר יכתב לאבדם ועשרת אלפים ככרי כסף אשקול.
פסוק ח:
הג' כי כשאמרה אסתר כי נמכרנו אני ועמי השיב המלך מי הוא זה ואי זה הוא והנו נצב. ואף אם נאמר שלא היה נודע שאסתר היא יהודית, והוא אמר מי היא זה בחשבו שהעם הנמכר שהוא ישראל אינם נוגעים לה. הנה היה זה קל ההתבוננות בשמעו דבריה אשר היא אומרת כי נמכרנו אני ועמי, גם לא היה לו להשיב אלא שלא ידע שהיו ישראל עמה.
פסוק ח:
הד' כי מרדכי היודע שהסכים המלך על ככה איך לא נתירא מלצאת אל רחוב העיר לקרא תגר כנגד המלך ולא זה הדרך לבטל את הנגזר כי אם פיוס ובקשה.
פסוק ח:
הה' כי מה הוא אומרו והעיר שושן נבוכה, כי המבוכה היא בדבר שאין האדם נצב קיים ומוסכם בו, כי לא ידע לבחור איזה מהחלקים, ובין שיהיה ענין מבוכה זו בכל אנשי העיר בכלל גרים ואזרחים, ובין שיהיה על הגרים הנמצאים שם, ואם היהודים מה שאינו במשמע. אין לומר לשון מבוכה כי אם לשון עצבון ומהומה כי הנה נימוס המלך אשר צוה על ככה ואין להשיב יסלק מבוכתם. אמנם הדרך הנכון בפשוטו של ספור כי הוא נזהר מהזכיר' בשמם ולא יזכר שם ישראל בפיו כי ירא מלשאול מהמלך להרוג עם גדול אשר תחת ממשלתו ואיך לא יירא מלדבר אל המלך על שטף אף ואכזריות כזה שלא להשאיר שריד ופליט מישראל אשר גם תמול גם היום נעשים נסים גדולים בארץ על ידי גדוליהם וזה נודע מאד בשעריהם ובספרי זכרוניהם גם כפי קירוב ענייני דניאל וחביריו לא זזו הדברי' מפי עולליהם, גם נזהר מלהזכיר הריגה, וכה אמר בדברו ודתיהם שונות ואת דתי המלך אינם עושים וגו' יכתב לאבדם, שאם ישיב המלך שאיננו מסכים בביעורם מן העולם ושילכו לאבוד. הנה גם הוא אחריו להליץ ולומר כי גם הוא אינו אומר אלא שיכתב לאבד דתותם ומנהגם ושאין תועלת בהנחת דתותיהם ונימוסיהם עמם רק שינהגו בנימוסי המלך אשר הם תחתיו, וזה קרוב ונכון בעיני המלך, וכשהמלך שתק ולא הקפיד כלל כי לא עלה על לבו שעל עם עצום ערך מנחמתו וריב לשונו צוה המן עצמו לכתוב בספרים להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים כי הוא מבאר מלת לאבדם שיהיה להשמיד להרוג ולאבד, ובטח באהבת המלך המשיב לו ואומר הכסף נתון לך והעם וגו' והמלך לא שיער על ככה על עם גדול ורב בישראל, גם לפי דרכנו לא יקשה כלל הענין השני והוא אומרו הניחני לשרוף נחלתך ואעבדך בדבר מיעט כי באהבתו אותו לא ישער הפסד שכר העם ההוא הבלתי נודע ומתנתו היא המעידה על כי לא ידע המלך רשע מה הוא אומר. גם הענין הג' והוא אומרו מי הוא זה וגו' מיושב מעצמו כי הרגיש שהם הנמכרים לאבדם והוא לא צוה מעולם על עם כזה ולא על עם אחר בזוי ושסוי להורגם כי אם לאבד נימוסיהם בענין נימוסי המלוכה וחקיו הנגזרים מיום אל יום לא להשמיד להרוג ולאבד, ולכן צעק מרדכי ברחוב העיר כנגד המזייף כי המלך לא ידו נגעה בכל אלה, ולא על המלך הוא צועק וכועס, אלא על המגלגל. וג"כ נתישב הענין הד' מזעקת מרדכי, וזה נועם המבוכה אשר בשושן העיר לבד לא בזולתה והוא כי בשושן המדינה אשר היא קרובה אל שושן הבירה נבוכה מאד להיותם מרגישים כי יש בדבר זיוף ומרמה כי משטמת המן למרדכי נשמעת ומצד אחר ראו כי המלך והמן ישבו לשתות אחר שהדת נתנה לכך היה ענין מבוכתם, אבל בכל שאר מדינות המלך שאין העם יודעים ומרגישים ענייני הזיוף כי אינם קרובים לעיר המלוכה לא נזכר בהם מבוכה, זהו דרך ישוב ה' התמיהות הנזכרות עכ"ל, זהו מה שכתב הה"ר יהודה ז"ל כמעתיק דברי הה"ר יצחק וכמבאר ומוסיף על דבריו. ושניהם שוים בהכחיש המפורסם. והנה הה"ר יהודה ז"ל כאשר בא לבאר דברי רז"ל בסוף הביאור לחצו טבע האמת וחסידותו פגעה בו והשיבו אל הדרך הישרה במאמר ישנו עם אחד. אמר רבה ליכא דידע לאשתעויי לישנא בישא כהמן אמר ליה תא ניכלינהו א"ל מסתפינא מאלההון דילמא עביד בההוא גברא כדעבד בקדמאי וכו', כתב לשון זה, אין ספק שפשוטו של סיפור יורה בכמה מקומות שלא ידע אחשורוש על איזה עם היה המן מטיל הרעה ומדקדוק מאמריו ועקשות דבריו יש ידים מוכיחות לזה, וכמו שפירשתי גם אני בחלק הראשון, אבל אחר שהוא מוסכם לחכמים שידע ושמח ורצה בקיומו של איסור, מי משלנו יקל ראשו לפרש הפך הסכמתם בכתובים, ואין מקום לומר אין מקרא יוצא מידי פשוטו והדרשה תדרש, כיון שפשוטו הפך מדרשו, ואני חוכך למצא לאחוז זכות למה שאחזנו כפי פשוטן של כתובים כי גם רז"ל במדרשים לא יכחישוהו כי כל מה שאמרו הם בזה הוא ע"פ דרכם שתולים הקלקלה במקולקל שאף אם היה מגלה לו המן הדבר על בוריו יש בכלל דבריו כל אלו הטענות האפשריות ע"ד שואל ומשיב עכ"ל, לזאת יחרד לבי ויתר ממקומו פלצות בעתתני כי אראה שלומי אמוני ישראל בורחים מדברי רז"ל פעם בורחי' פעם מעלימים עין פעם מצדדים דבריהם למה שירצוהו. כאשר ראית מדברי הה"ר יהודה ז"ל כי אחר אשר הודה, חזר לצדד צדדים להעמיד מה שקראו פשוטן של דברים, וכאשר בא להעתיק מאמרי מדרש רבתי דאחשורוש (פרשת ו') בפגעו במאמר גדול הכמות והאיכות בפסוק ישנו עם אחד וגו' אשר חכמי' יגידו עוצם הויכוח אשר בין אחשורוש והמן כי אחשורוש מרחיק הדבר והמן מקרבו עד שקבץ כל חכמי נכרים כלם להתיעץ על הדבר וכלם הסכימו שלא לעשות דבר זה והפליגו בשבחן של ישראל כדאיתא התם. הנה החכם הנז' העלים עין ממנו ועבר עליו הקולמוס ולא העתיקו בכלל המאמרים האחרים ביען הוא קטיגוריא רבה לדבריו. לכן ראיתי ונתון אל לבי לבור הדברים להורות כי דברי חכמים ז"ל דברים צדיקים, לא כי דבריהם צריכים חזוק אף כי אנכי אעננו, רק נעויתי משמוע נבהלתי מראות חכמים צדיקים כאלה מצדיקי רשע הוא אחשורוש ומהפכי' בזכותו עקב שוחד דברים קלים ערבי' לחכם אשר אם היו רוצים לחפש במאמרי רז"ל ושותים בצמא את דבריה' היו מרגישים בקלות הדברי' ההם והיה מחשך לפניה' לאור ומעקשים למישור, מי יתן ידעתי ואמצאם ואזכה לראותם בע"ה ואדון לפניהם בקרקע ואשאלה מהם אשר למה לא יראו כי הנם מסירים צדקת צדיקו של עולם בנס גדול כזה אשר הובטחנו בקיומו לעד כי לפי מעוט אשמת אחשורוש ימעיטו בגדולת הנסים וזה כי אם אחשורוש לא צוה להשמיד להרוג ולאבד למה לא יתלה להמן ויהרוג כל זרעו אחרי אשר הרים יד במלך ויגנוב את לבבו וכתוב וחתום שקרים ואין בדתי מדי ופרס כי הכתב אשר יכתב בזיוף אין להשיב זה ודאי לא נתן ליאמן, שא עיניך וראה כי בדבר שרי דריוש רתת על דניאל והמלך אהבו ושם בל לשזבותיה ועד מעלי שמשא וגו' וכתב רש"י ז"ל ועד מעלי שמשא ועד בא השמש היה משתדל להצילו אבל כשהגיע זמן תפלתו כרע להב"ה על ברכיו. והתפלל תפלתו ושוב לא היה לו פתחון פה להצילו ע"כ, ודבריו בלי ספק דברי קבלה מדרש או הגדה. הנה שלולא שהתפלל מנחת ערב היה מצילו כי לא כל דבר שיאמר יאמן כ"ש בשקר מפורסם ולפי דבריהם לא יהיה עקר הנס הצלת בני ישראל. וממקום שרצה הראב"ע להביא ראיה כי כתב אשר נכתב בשם המלך אמת או שקר אין להשיב הבאתי אני ראיה להפך ונכרין דברי אמת ומה שיעידך על אימות זה, הוא השתדלות מרדכי והתעצמותו עם אסתר לבא אל המלך להתחנן לו ולבקש מלפניו על עמה, ואם דת למדי ופרס כי כתב אשר נכתב ונחת' בטבעת המלך אין להשיב אמת היה או שקר צדק או עול מה ענין בקשה זו. ואסתר למה לא אמרה להשיב אל מרדכי כל עבדי המלך ועם מדינות המלך יודעים כי כתב אשר נכתב בשם המלך וגו' אין להשיב. אלא הובררו הדברים כי יש באפשרות להשיבם, וכל זה אני אומר לפי דעתם, אבל מה שאאמינהו אני כי צדיקים מרדכי ואסתר ככפיר יבטחו כי לא יטוש ה' את עמו והיו מבקשים דרך להצלה זו כי כל דבר עליון צריך התעוררות תחתון, וכמו שאני עתיד להאריך בזה בס"ד, ועוד אני תמה מהם ומכיוצא בהם מי נתן להם רשות להקל ראשם בדברי חז"ל ומי נתן להם כח לברור ולומר הגדה זו נאה והגדה זו אינה נאה. והנה מצאתי במדרש לקח עוב דברים נפלאים מורים על מעלת תהלת המגלה הזאת ראיתי להעתיקם פה מפני כבוד שמים וכבוד רבותנו הקדושים ותכתוב אסתר וגו' את כל תוקף כל עיקר ענין המעשה, לימד שיש דרשה למגלה הזאת שנאמר ותכתוב אסתר את כל תוקף, כלומר תוקף המעשה בלבד נכתב, אבל רב דברי' שהיו באותו הזמן לא נכתבו כענין ההגדות שבמדרש מגלת אסתר עכ"ל, ובשערי בינה להה"ר אליעזר מגרמישא ז"ל כתוב, ועוד תחלה קיימו וקבלו להזכיר תקפו של נס ושל אסתר זהו שנאמר כל תוקף, ולבסוף קבלו עליהם לדרוש על המגלה שצריכה מדרש כדברי תורה עד כאן לשונו, ראו דברי קדושים הללו מה טובו מה נעמו כי אחרי דאמרינן בירושלמי דמגילת אסתר הרי היא כחמשה חומשי תורה שאינם בטלי' לעולם, וכמו שיבא בפסוק והימים האלה וגו' בס"ד, שורת הדין שתהיה ככל דברי התורה למדרש ולמעשה ומינה ובה יש לדרוש ומדברי רז"ל לא מסבר' דנפשיה כשהסברא חולקת על דבריהם ז"ל. וכמה שמח לבי ויגל כבודי בדברי החסיד הקדוש הה"ר אליעזר מגרמיזה זצ"ל שהפליא לכתוב גימטריאות ורשומות להעמיד דברי רבותנו וראו עד היכן הגיעה מדת חסידותו לדרוש חסרים ומלאים וטעמים ונקודות ומספרים ומניינים, וכתב בסוף המגלה ז"ל, קס"ו פסוקים במגלה, קס"ו תיבות בפרשת ויבא עמלק ובפרשת זכור את אשר עשה לך עמלק, קס"ו תיבות בהלל הגדול דכתיב ביה ויפרקנו מצרינו זה המן איש צר ואויב, וסמיך ליה נותן לחם לכל בשר רמז לסעודת פורים. קורין המגלה בשמחה שיש בה קס"ו פסוקים כמנין יעלזו חסידים בכבוד. אמר המר משה רז"ל אמרו מנין להמן מן התורה שנא' המן העץ. העץ עם התיבה קס"ו. זה הספר מתחיל ויהי, ומסיים זרעו, ויה"י זרע"ו גימטריא מרדכי היהוד"י ואני אומר מרדכ"י היהוד"י גימטרי' שד"י, וכן ויהי זרעו כי ע"י מרדכי היהודי אמר הב"ה די לצרת' והמגלה הזאת סוף הניסים שנתנו ליכתב כמה דאמרינן בגמ' (יומא ג') ולכן נרמז שם זה בתחלתה וסופה שאין לכתוב עוד וזה די, עוד כתב ושים באזני יהושע כ"י מח"ה אמח"ה עולה תתקנ"ד. כך שנים יש מיום שנאמר אל משה כתוב זאת זכרון עד שנה שנלקחת אסתר אל אחשורוש כיצד מ' של מדבר, תת"ן שנים היו בארץ הרי תת"ץ נ"ב שנים לא עבר איש ביהודה, א' מדריוש המדי ה' של כורש הפרסי' ז' עד שלקח אחשורוש את אסתר הרי תתקנ"ה שנים עכ"ד, וכאלה כתבנו למעלה וכזה וכזה נכתוב עוד בס"ד להורות כמה מעלות טובות למגלה הזאת ושהכל רמוז בתורה, ושדרכה דרך התורה לקצר במקו' ולהאריך במקום אחר וכדאמרינן בב"ר (פר' חיי) א"ר אחא יפה שיחתן של עבדי בתי אבות מתורתן של בנים פרשתו של אליעזר שנים ושלשה דפים הוא אומרה ושנה, והשרץ מגופי תורה ואין דמו מטמא כבשרו אלא מרבוי המקרא. וככה במגלה הזאת תראה כמה דברי' נלמדים מרבוי ומיתיר ומחסרי' ומשלמים באופן שאין לפרוש מדברי חז"ל, וכל הפורש מדבריה' כפורש מן החיים, ומעתה הנני בא להודיע רשעת הרשעים המן ואחשורוש ופרשת גדולת הנס וראשונה אהרוס הסמוכות אשר סמך הה"ר יהודה אל הדעת הזה אשר בתחלת העיון יראי דברי' גדולי' וכל זה בהכרת ערך החכמי' השלמים האלה אשר קטנם עבה ממתני. רק לכבוד השם וכבוד רבותנו הקדושים ז"ל:
פסוק ח:
ואציע ראשונה, כי דעת חכמינו ז"ל, היות אחשורוש מלך חנף אויב לישראל ומפחד מהרע להם מפחדו ממה שנעשה לראשונים, וכאשר קרבו רודפי זמה אחשורוש והמן נתיעצו עליה' עצה רעה. והוא כי נודע להם אהבת ה' את עמו, וכי הנוגע בהם כנוגע בבת עינו, ולכן העצה הנכונה הוא להכשילם בכל מה שאפשר להכשיל' באופן ינתק חוט החורז ביניהם וכך היתה עצת פרעה הרשע שבטל מהם ברית מילה, כדאיתא בפרקי ר' אליעזר (פרק מ') ועל דעתי זאת היא כוונת (דברי' כ"ו ז') וירעו אותנו המצרים ויענונו, אשר אם היתה הכוונה שעשו עמנו רעה היל"ל וירעו לנו כי אין תיבת רעה נסמכת עם תיבת את שתיבת את מורה על עצם הדבר וכן היא אומר עתה נרע לך מהם. למה הרעות לעם הזה. למה הרעות לעבדך. ובפרשת חקת כתוב וירעו לנו מצרי' ולאבותינו, ומזה הובררו הדברי' שוירעו אותנו המצרי' ביאורו עשו אותנו רעים וחטאי' שבטלו ממנו המילה ובזה יכלו לנו ויענונו שאלמלא כן לא היו יכולי' ולא נדחוק כמו שנדחק הרד"ק בספר השרשים שכתב בשרש את, במקו' למ"ד השמוש כמו וירעו אותנו כמו לנו, ונחזור לענין כי המן הרע הזה יעץ עלינו רעה, ובכל זאת אחשורוש היה מפחד אף אם היה הוא חפץ ברעתנו כהמן ויותר, עד שברב הימי' נעתר ונתפצר לו ושניה' שוים לרעה יודעי' בעם בני ישראל ומבקשי' רעתם. והא לכם ראיה על כל דברי אלה אמרו במדרש רבתי דאחשורוש (פרשת ו') ובילקוט (סימן תתרנ"ג) ממלוך אדם חנף, זה אחשורוש שהיה חנף. שהרג את אשתו מפני אוהבו, ופעם אחרת הרג את אוהבו מפני אשתו, ע"כ הראיתם כמה ברחו רז"ל מהצדיק רשע עד שזה וזה תלו בחנופה. עוד בגמרא (מגילה פ"ק) הכסף נתון לך. א"ר אבא בר כהנא, משל דאחשורוש והמן למה הוא דומה לשני בני אדם, לאחד היה לו תל בתוך שדהו ולאחד היה לו חריץ בתוך שדהו, בעל התל אומר מי יתן לי חריץ זה בדמים, ובעל החריץ אומר מי יתן לי תל זה בדמים, לימים נזדווגו זה אצל זה, א"ל בעל החריץ לבעל התל מכור לי תלך. א"ל בעל התל טול בחנם ולואי ע"כ. ופרש"י משל דאחשורוש והמן כלומר יש ללמוד מאחשורוש שבדעתו היה להשמידם ע"כ. וביאור המאמר לפי דבריו הוקשה לו צורך המשל ועניינו ואמר דהוי כאלו שאל מה ראה אחשורוש למאן בכסף הנתון לו, ולכן המשיל משל להורות כי הוא היה חפץ בדבר יותר מהמן. ואני אומר בדבר המשל כי אחשורוש היה מפחד שמא יטלו את שלהם מתחת ידו כפרעה וחבריו באופן שלא היה יכול לשלוט בהם בעצם והוא משל התל שלא יוכל לדרוך הדורך עליו, וראה אימות זה ממ"ש בגמרא (שם) בימים ההם כשבת, וכתיב בשנת שלש, אמר רבא מאי כשבת כשנתישבה דעתו אמר בלשצאר מנה וטעה אנא מנינא ולא טעינא ופרש"י כשבת המלך משמע בתחלת מלכותו והא כתיב בשנת שלש ע"כ. הנה פחדתו בתחלה רב ועצום וגם אא"כ מה המונע שלא יהיה פחד אלהים לנגד עיניו, והמן היה דואג על העבר כי הגידו לו את עם מרדכי כדברי המתרגם ארום חויאו ליה שמרדכי אתי מן יעקב דשקל מן עשו אבא דאבוי דהמן ית בכירתא וית ברכתא ויהודאי אינון עמא דמרדכי באופן כי באובדן עם זו זה השוה חצרו ולא יפחד וזה ישוה חצרו ותמלא נפשו מהם ואתם עדת המעיינים ראו אם נשאר שרש וענף לב' התמיהות הנז' כדברי הה"ר יהודה האם יש לשאול טעם למה לא הזמינם לדין ולמה לא הרבה במחיריהם בהיותו חפץ ותאב להשמידם:
פסוק ח:
ולי משה בנו נראה הוקשה לרב בחדש הראשון היל"ל משל דהמן ואחשורוש, כי המן פתח וכו', לז"א יש ללמוד מתשוב' אחשורוש הכסף נתון לך שבדעתו היה להשמיד' רק שלא היה לו פתחון פה, ועתה שהשר הגדול שבשריו נתן לו כ"כ טענות ישנו עם אחד וכו', היה לו פתחון פה, ולזה התחיל באחשורו' בעל התל. ואמר בתוך בתוך, כי אם היה בקצה השדה לא היה כ"כ הזק וכמו שטען א"א ויתן לי את מערת המכפלה אשר לו אשר בקצה שדהו, וכנה אותו בתל כמ"ש מר אבא נר"ו בפנים, שלא יוכל לדרוך הדורך עליו, וכינה אותו בחריץ כי פחד המן פן יטבע בתוכו כמו שקרה לאבותיו, ורואה אני הגירסא נכונה שאומרת מי יתן לי חריץ זה בתוך שדי, מי יתן לי תל זה בתוך שדי, אמנם לגירסת אבא נר"ו בנמשל הכל מתוקן אמנם במשל קשה בשלמא תל היה מתאוה שיהיה לו. אמנם אומרו מי יתן לי חריץ וכו' יחפור ויהיה לו חריץ, לאחד היה לו לומר תל בתוך שדהו. כי היה מלך ולאחד היה לו חריץ בתוך שדהו כי מן השמים נתנו לישראל בידו, ואמר בדמים בדמי'. כי המן אמר ועשרת אלפים והמלך מאחר שהממון היה שלו, ואמר הכסף נתון לך. א"כ הוא נתן דמים. לימים נזדווגו זה אצל זה כלומר כי פתח המן ואז היה לו פתחון פה למלך והתחיל המן לומר כו' בעל החריץ לבעל התל מכור לי תלך א"ל בעל התל טול בחנם בערך מה שאתה רוצה לתת לי והלואי. כלומר בערך שהממון כבר הוא לי ואני חוזר ונותנו לך אם אני קונה ממך החריץ. עוד איתא בילקוט (סימן תתרנ"ד) א"ר יצחק בר נפחא, בעלילה גדולה בא המן על ישראל שנאמר ובמלאת הימים האלה עשה המלך לכל העם הנמצאי' בשושן, אין העם האמור כאן אלא ישראל, אמר המן לאחשורוש אלהיהן שונא זמה הוא העמד להם זונות ועשה להם משתה וגזור שיבאו ויאכלו וישתו ויעשו כרצונם שנאמר לעשות כרצון איש ואיש מי שירצה יבא ומי שלא ירצה לא יבא. כדי שלא יהיה פתחון פה למדת הדין לומר בעל כרחם הביאום. עמד מרדכי ומיחה בידם הניחו דברי מרדכי והלכו לאותו משתה י"ח אלף ות"ק, מיד עמד השטן והשטין עליהם וכו'. ובמדרש רבתי דאחשורוש (פרשה א') כתוב כלשון הזה, כיון שראה מרדכי כך עמד והכריז עליהם ואמר להם לא תלכו לאכול מסעודתו של אחשורוש שלא הזמין לכם אלא ללמד עליכם קטיגוריא כדי שיהיה פתחון פה למ"ה לקטרג עליכם לפני הב"ה ולא שמעו לדברי מרדכי והלכו כלם לבית המשתה. א"ר ישמעאל י"ח אלף ות"ק הלכו לבית המשתה והלכו ושתו ונשתכרו ונתקלקלו וכו' ע"כ, הנה דבר העצה אשר אמרנו שיעץ המן על עם ישר' על דרך וירעו אותנו מצרים כמו שקדם ומזה נסתלקה תלונת חכמי' האלה למה לא הפיל פור על המעשה בעצמו כי אין צורך אל זה כלל אחרי שעם בני ישראל סרו מני דרך ה' ואין צורך רק לראות הזמן פן יהיה להם זכות תולה, וראית אתה המעיין כי אחשורוש אותה הוא מבקש להאבידם כי כן אמרו אמר המן לאחשורוש אלהיהן של אלו שונא זמה הוא, וכמה דקדקו חז"ל במנין הפושעים ומורדים באזהרת מרדכי אשר זה מורה באצבע כי כל דבריה' דברי קבלה ואין לנטות מהם ימין ושמאל וכן יראה ממה שדקדקו בנוסח הכתב אשר שלח אחשורוש לכל העמים כמו שיבא בסמוך בס"ד. והנה ר' יצחק בר נפחא ור' ישמעאל חולקי' בדבר כי ר' יצחק אמר והלכו כלם לבית המשתה, ור' ישמעאל אמר י"ח אלף ות"ק הלכו לא כלם ואתיא הך כהך דכתיב בשערי בינה לר' אליעזר מגרמישא ז"ל לפי שהיו ב' חצרות חצר החיצונה וחצר הפנימית והיו ישראל אוכלי' שם ששה ימים בששה חדשי' שאין גשמים יורדי' בהם והיו יכולי' לשבת בחצר גנת אבל בשבת לא ישבו לפי שהיו יראים פן יתלשו מן המחובר את העשבי' ע"כ, וכבר הקדמנו בפסוק ובמלאת הימים האלה מדברי מדרש לקח טוב שכיון שראו ישראל שנמצאו שם כלי בית ה' לא רצו להסב עם שאר שרי המדינות ועשה להם מסיבה לעצמן, ומהו לכל העם הנמצאי' מלמד שגדולי הדור ברחו להם ולא אכלו שם מפני בישולי נכרים, ושם במקו' הנז' עשיתי סמך לדבריו, ובילקוט (סימן תתרנ"ו) א"ר חנינא בר פפא מלמד ששמעו גדולי ישראל וברחו, ארשב"י מכאן שאכלו בישולי נכרי' בעל כרחם ע"כ. ומדבריה' למדנו כי ד' כתות היו כת שברחו מפני בישולי נכרים, כת שאכלו ונתקלקלו, וכת שאכלו שם מאכל יהודי על דרך לעשות כרצון איש ואיש כמו שיבא בס"ד, וכת שלא הלכו שם, ולכן פליג ר' ישמעאל אדר' יצחק ואמר שלא הלכו כלם רק י"ח אלף ות"ק, הנה אלה רשעים. וכת שאכלו מאכל יהודי עברו (שמות ל"ד ט"ו) אוקרא לך ואכלת מזבחו כמו שכתבנו בהקדמת הביאור במאמר שאלו תלמידיו לרשב"י ויצא שכר שבת בהפסד ששת ימים וכן הבורחים יצא שכר הבריחה בהפסד שלא עמדו בנסיון, נמצאו כלם חייבי' רק מרדכי הצדיק, והתמיה' הג' אשר ממנה עשה סמיכה גדולה לדברי הה"ר יצחק ולדעתו. ולפום ריהטא גדולה ונפלאה היא מאד, והיא בעתת המן כאשר אמר המלך מי הוא זה וגו' והנו נצב כנגדו ואיך נאלם ולא אמר ברצונך וברשותך ובדברך עשיתי את כל אלה, אשר מכל זה יראה שגנב לב המלך עד בלתי הגיד לו מי הוא עם זו אשר שאל עליה' ולכן נתפש כגנב ונפעם ולא דבר, הלא כה דברי כי אינם רוצים לחפש לאור נר שכלם ולנוגה ברק דעתם בדברי רבותנו ז"ל המאירי' ומזהירי' ואתה המעיין העבר האפר מעלי עיניך וראה אמרי רז"ל בגמרא (מגילה פ"ק) כי אין הצר שוה בנזק המלך, אמרה לו צר זה אינו שוה בנזק המלך. קטיל לושתי ואיקנא בדידי בעי למיקטלי ע"כ, למדונו עוצם טענת אסתר וטוב טעמה בהודיעה כי כוונתו העצמית לסבב הריגת אסתר כאשר סבב הריג' ושתי, האמנה ביען ידע מהשמעותה והשתעבדותה אל המלך וכי נאמנה בבריתו כי לא תמרה את פיו ולא תסרב ולא תמאן כקטן וכגדול מכל אשר תצווה מאת המלך סבב פני הדבר להרוג את כל היהודים כדי שתהרג היא כי גם היא יהודית. ולכן פיה פתחה בחכמה תנתן לי נפשי בשאלתי כי היא עקר הכוונה כי כאשר הוא למוד להרוג את ושתי כמו כן עתה רצה להרוג אותה, והריגת עמה לכסות עינים ולכן חרה אפו ואמר מי הוא זה וגו' אשר מלאו לבו לעשות כי על מחשבת הלב הוא כועס וביען הדבר אינו סובל ברור וממה שכבר היה מדב' ושתי קרוב הדבר ליאמן לכן נבעת ולא ענה. ובמקומו נאריך עוד בזה בטוב טעם ודעת מדקדוקי הכתובי' וממאמר אחר לרז"ל במדרש בס"ד, ועל התמיה' הד' שכתב ממה שצעק מרדכי כנגד המלך, ועל כן גזר שלא על המלך הוא צועק אלא על המזייף, בראשונה עלה על לבי דאישתמיטתיה למר מאי דאמרינן בגמרא (מגילה פ"ק) בפסוק ויזעק זעקה גדולה ומרה. מאי אמר גבה המן מאחשורוש רב שימי בר חייא אמר גבה מלכא עילאה ממלכא תתאה ופרש"י כשצעק צעקה גדולה ומרה מה היה אומר בצעקתו, רב אמר כך היה צועק ראו שגבה המן מאחשורוש שמלאו לבו לדבר מה שלא עלה בלב המלך. גבה מלכא עילאה כנוי הוא להפך בלשון נקייה ע"כ, הנה שלא היה צועק על המלך לפי דברי רב, אלא שמצאתי אל הה"ר יהודה הנז' בחלק המאמרי' לשון זה הנה זה יור' על מה שכתבתי שלא גלה המן לאחשורו' על איזה עם מטיל דעתו ואף רב שימי דבסמוך אפשר שיפורשו דבריו ע"ד שכתבתי שמלבו ומדעתו יסכים בדבר, או שחולקי' בדבר עכ"ל ואין דעתי נוחה בביאור זה אמנם ביאורו שמלאו לבו לדבר מה שלא עלה בלב המלך. הלא הוא כי עם היות המלך שונא היהודי' וחפץ ברעתם עד שבתחל' מלכותו כתבו שטנה עליה' ובטל בנין בית ה' אף גם זאת לא מלאו לבו והמן מלאו לבו להשתדל עמו ולהפציר בו על הדבר, והנה זה הדבר היה בשנת שתים עשרה למלכותו וכל אלו השנים לא מלאו לבו לעשות כן אעפ"י שחפץ בדבר יותר, אמנם ביאור המאמר בשלמות, וכי יש בו גרסא אחרת נכונה עד מאד במקומו אכתבנו בס"ד. ועוד אני משמיע אמרות טהורות לרז"ל בענין פסוק זה והיו למאורו' לפקוח עינים עוורות כי לא בצער ודאגה מהגזרה הרעה קרע וזעק אבל לתכליות גדולות ונפלאות בב"ר (פרשת ד') ויקרע יעקב שמלותיו, ר' פנחס בשם ר' הושעיא אמר שבטים גרמו לאביהם לקרוע, והיכן נפרע להם במצרים שנא' (בראשית מ"ד י"ג) ויקרעו שמלותם, יוסף גרם לשבטי' לקרוע, עמד בן בנו ונפרע לו שנאמר (יהושע ז' ו') ויקרע יהושע שמלותיו, בנימין גרם לשבטים לקרוע והיכן נפרע לו בשושן הבירה שנאמר ויקרע מרדכי את בגדיו וגו' וישם שק במתניו, א"ר איבו לפי שתפש אבינו יעקב את השק לפיכך אינו זז לא ממנו ולא מבניו ולא מבני בניו עד סוף כל הדורות. ואינו נוהג אלא בבני אדם גדולים, דוד שנאמר (ד"ה א' כ"א י"ו) ויפול דוד והזקנים מכוסי' בשקי' על פניה', אחאב (מלכים א' כ"א נ"ז) וישם שק על בשרו, יהורם (שם ב' ל"ו) וירא העם והנה השק על בשרו ע"כ, עוד בב"ר (פרשת ס"ז) כשמוע עשו דברי אביו ויזעק, א"ר חנינא כל מי שהוא אומר שהב"ה וותרן הוא יוותרון מעוהי. אלא מאריך אפיה וגבי דיליה, זעקה אחת הזעיק יעקב לעשו דכתיב (בראשית כ"ד ל"ד) כשמוע עשו את דברי אביו ויצעק צעקה גדולה ומרה עד מאד, והיכן נפרע לו בשושן הבירה שנאמר ויזעק זעקה גדולה ומרה ע"כ, ובילקוט אחשורוש (סימן תתרמ"ח) אמרו ויזעק זעקה וכו' וכי הדיוט היה מרדכי שהיה צווח וכי אין הב"ה שומע לחישות, אלא לצווחות. חנה הרהרה בלבה. ושמע הב"ה לחישתה שכן כתוב הוא אומר (שמואל א', א' י"ג) וחנה היא מדברת על לבה, מה כתיב ואלהי ישראל יתן את שלתך, אלא מרדכי היה צווח ואומר יצחק אבי מה עשית לך הצווחה שצווח עשו לפניך ושמעת קולו וברכת אותו והרי אנו מכורים להריגת חרב לפיכך ויזעק ע"כ, כמה מעלות טובות למאמרים האלה וכמה למודים נפלאים נלמוד מהם אשר אם אמרנו להרחיב הדבור בהם יאריך הענין ויהיה לטורח בעיני רואיו ולכן נעיר אזן המתבונן בקיצור נמרץ, ראשונה למדנו כמה יברח האד' מחטא ושלא יבא חטא על ידו ואפי' בדרך רחוקה כי הכל ספור וגנוז כי חטא השבטים הנעשה בבחירת' רעה ודבר יוסף אשר ע"י קרעו בגדיהם השבטי' ודבר בנימין הקשה מכלם אשר לא ידו נגעה בשום דבר קטן או גדול, הכל בא לידי חשבון ולידי פרעון. ומזה למדנו מה שזכרנו בשכבר כי מרדכי ידע את כל אשר נעשה כי אחרי אשר ראה קריעת יהושע בגדיו לכפר על היות יוסף אביו סבת קריעת בגדי השבטי'. ידע בודאי כי קריעת השבטים בגלגול בנימן אביו עדיין היא שמורה לדורות ובראותו עת צרה רצה לפרוע החוב ההוא, ולכן קרע בגדיו מה שלא עשו כן כל ישר' אף כי לבשו שק והתפלשו באפר כמוהו לא קרעו בגדיהם כי לא ידעו הם בדבר כמו שנודע למרדכי וזהו ומרדכי ידע את כל אשר נעשה ויקרע, ולבש שק כיעקב אשר אינו נוהג כי אם בבני אדם גדולים ולכן אמר אבל גדול ליהודים וצום ובכי ומספד, כי זה כולל לכלם ולכן בא בתיבת מספד טעם אתנח, אמנם שק ואפר יצע לרבים כלומר לגדולי' שבהם כמו רבי המלך כי לא כל הרוצה ליטול את השם יטול, לא כן דבר הקריעה אשר בו נתיחד מרדכי לבדו, ועמוד על זה, שנית למדנו כי אפי' הרשע בעת עשותו מצוה צדיק יקרא ולכן נחשב לעון ליעקב אבינו אשר הזעיק לעשו הרשע בעת עשותו מצות אביו. וזה לימוד נפלא כמו כן ואליו כוון מרדכי גם כן, ועוד למדנו מהמאמר האחרון אימות מה שאמרנו בראשונה כי לא היה דבר הצעקה צער ויגון כי אלה הם דברי הדיוטות, והנה חנה הורתה כי שומע אל לחישות ה' ולכן היא מדברת אל לבה להורות חזוק בטחונה באלוה. וזהו שאמר לה עלי הכהן ואלהי ישראל יתן את שלתך והוא חסר א' להורות כי גם כי היתה השאלה כדומה חסרה שקולה לא ישמע אחרי שהיה זה מחוזק הבטחון ראוי ומחוייב שינתן לה שאלתה ומזה נלמד כי לא צעק מרדכי להורו' היות צריך צעקה לשישמע אל. רק הכוונה כי אם נתברך עשו הרשע על צעקה אחת אשר לא היתה רק ממניעת טוב ק"ו שראוי לשמוע בצרת עם רב מטים להרג, וכל זה נכלל באומ' את כל אשר נעשה כי תיבת את רבוי היא, וכן תיבת כל להורות כי דברי' רבי' ידע אשר לפיהן קרע וזעק מלבד כוונות אחרו' אשר היו לפניו בעת ההיא להשמיע הדברי' לאסתר ולעורר את עם בני ישראל אל התשובה, וכמו שעוד יבא במקומו בס"ד, ועל התמיה' הה' אשר להיותה גדולם מכלן בעיניו איחרה אעפ"י שהיא ראשונה במקרא. והיא דבר והעיר שושן נבוכה כי תיבת נבוכה לפי דעתו הכוונה בה הספק והעלם ברירת א' משני החלקים הסותרים, ומזה הכריח שהרגישו שהיה זיוף בדבר, מלבד כי אין זו ראיה מכרחת ביען שאם היה המעשה אז היה הדבר צודק אבל אחר שהמעש' היה לעתו' רחוקות מה דבר המבוכה עתה, גם זאת מהתלונה הקודמת כי לא רצו החכמי' האלה לטעום דבש אמרי רז"ל אמרו במדרש רבתי דאחשורוש (פרשת ו') היה אחד מישראל יוצא לשוק ומבקש ליקח ליטרא בשר או אגודה של ירק, היה הפרסי חונקו ואומר לו למחר אני הורגך ומבזבז את ממונך הה"ד והעיר שושן נבוכה ע"כ. ועוד בילקוט (סימן תתרנ"ד) הפיל הב"ה בכיה וערבוביא בתוך שושן אשה הולכת לשטוח פירו' נופלת מן הגג ומתה, אדם הולך לשאוב מים מן הבור נופל בו ומת שנאמר והעיר שושן נבוכה ע"כ הנה שאין ענין המבוכה השתוטטות המחשבה לבאר ולברור, רק בלבול מחמת המאורעים אם מחמת היהודים האמללים הרודים בהם שונאיה', אם מחמת הנופלים מן הגג או בבור תחתיות יהודים או ערלי' כי הדבר צריך הכרע אם היה דבר גג ובור ביהודי' מחמת אימות מות, אם מהגוים השמחי' ברעתם ואינו רחוק שתהיה המבוכה לומר על מה ועל מה עשה המלך ככה לעם נשא ורם בימי' חלפו למו, וקרובי' אליהם אשר המלכי' הקדמוני נשאו אותם, ואף גם המלך הזה נשא למרדכי וישם את כסאו בשער המלך כדבריה' ז"ל, ומה גם אם היה נודע לכל שאסתר היא יהודית כאשר חושבי' הה"ר יצחק, והה"ר יהודה ז"ל מה שלא אאמין אני אחרי שאין דעת חכמי' נוחה הימנו, אבל לדבריה' אני אומר, כי זה טעם למבוכה לברור טעם לדת המלך ודברו כי בראות' אהבת המלך למלכה רבה וגדולה לא ידעו לברור טעם אל הנשמע כי המבוכה תפול על המחשבה יותר מעל המעשה. כ"ש כי עתה אינה שעת המעשה, וכמו שהקדמנו, כ"ש וכ"ש כי רז"ל בגמ' (מגילה פ"ק) פירשו תיבת נבוכה לשון יגון ואנחה וכמו שהקדמנו בפתיחות למעלה פתיחה י"ב (משלי כ"ט ב') ברבות צדיקי' ישמח העם זה מרדכי ואסתר דכתיב והעיר שושן צהלה ושמחה ובמושל רשע יאנח עם זה המן דכתיב והעיר שושן נבוכה ע"כ, הנה כי תיבת נבוכה היא ענין אנחה הפך צהלה ושמחה, ואף כי אין צורך להאריך עוד בזה, בכל זאת ראיתי להאריך עוד מעט כי הציקתני רוח בטני בראותי כמה רחקו החכמים הללו מדרך האמת, והנה המתרג' ביאר הכתוב על אמתתו. וכה אמר וקרתא דשושן מתערבלא בחדוות עממין נוכראין ובקל בכיתא דעמא בית ישראל, הנה ביאר ענין המבוכה כי היו עמי הארצות ששים ושמחי' לאידם ורעתם של ישראל בתרועה בשמחה להרי' קול, ועם בני ישראל בוכים בכי גדול ואין העם מבררי' קול תרועת השמחה לקול בכי העם והיא מבוכה רבה להכיר ולהבחין בין קול ענות לקול תרועת השמחה, ואתה המעיין על יפול לבך ואל תשומם על אשר תמצא בדברי המתרג' בפסוק פתשגן הכתב השני דברי' דומים לדברי הרבני' האלה שכתב בשם אחשורוש ואנא חשיבית בגרמי דאומנא אחריתי שאיל מיני ואנא לא הויתי ידע דיהודאי שאיל מיני דמתקריין בנין למרי כלא ע"כ, אל ישט אל דברי' אלה לבך כי זה הנה הוא קול ושוברו עמו כי בפסוק ישנו עם אחד כתוב בשם המתרג' ובשם מדרש הילקוט דברי' סותרי' לדברים הללו שכתב בכתבי' הראשוני' עיין עליה' ותראה כי דברי פיו און ומרמה כי הוא הציע שם כל דברי היהודי' ומעשיה' מיום היותם לגוי והוא ידע ואשם, והנני חוזר למלחמת מצות לעמוד על תוכן הדברים:
פסוק ח:
והנני יוסיף להפליא הפלא ופלא בדברי הה"ר יהודה ן' שושן ז"ל שהק' לדבר ולומר על א' מהמפרשי' אשר פירש תיבת להשמיד להעביר' על דת, ירצה לפרש דברי הגמ' (מגילה פ"ק) הפך פי' רש"י ז"ל אביהם של ישראל, ועתה שמע דבריו, ולבך תשית לדעתו המיוסד על דברי חכמנו ז"ל וז"ל החכ' הנז'. ולא כדברי המפלפל ומפרש להשמיד לעשותם מומרי' מדתם להעתיק' אל דת המלכות, כי אם יסכימו בזה מעתה מרדכי יכרע וישתחוה, ואם לא יסכימו בזה הרי נהרגים מפני שעוברים מצות המלך לא על חנם, וכמו שקרה לנו בגלותנו פעמים לא יספרו מרוב, ולפי דרכו זה פי' להרוג ולאבד אם לא יחפצו בגזרת המרת דתם ועשה סמוכות לפי' זה ממה שאז"ל ששמח מאד בנפול גורלו בחדש שמת אבי התורה כי הוא זמן מוכן לבטל תורתו, ואין זה נוח לי כלל לא מן הענין בעצמו ולא מלשון הכתוב הלא רבים מעמי הארץ מתיהדים ואין דובר דבר והוא היה חפץ לעקור דתם הנה כל אומה ואומה היו לה' אמונות מיוחדות וכל אחת תעמוד בשלה, וגם נבוכדנצר בצלמו לא כיון להעבירם מחקי הדת כי לכבודו נתכוון כי להיותו הוא רישא דדהבא עבד צלם רב כי בהשתחויתם אל הצלם הם כמשתחוים לו, וכן דריוש במנוע התפלה שלשים יום בעצת יועציו לכבודו כיון לא להעבירם על דת, ולשון להשמיד מה לו עם שהמיר דתו שהוא לשון התנכרות אלא שהבליעו עין שבסופו כמו שנהגו בתריסר ותליסר וארביסר, אבל עיקר הפי' שהוא הרחיב בביאור לאבדם שהוא על ההמרה והרג, וזה הלשון נהוג בכליון הכעס כלשון (דברים ט' ב') ובאהרן התאנף ה' להשמידו ואשמיד פריו, השמדתי את האמורי לא נמלט אחד מהם מענין הפסד וכליון ע"כ, וכאשר הגיע לחלק המאמרים כתב ז"ל, במאמר ליהודים היתה אורה, רב יהודה אמר אורה זו תורה, וכן הוא אומר (משלי ו' כ"ג) ותורה אור, ושמחה זה י"ט וכן הוא אומר ושמחת בחגך, וששון זו מילה. וכן הוא אומר (תהלים קי"ט קס"ב) שש אנכי על אמרתך, ויקר אלו תפלין שנאמר (דברים כ"ח י') וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך וגו' ותניא ר' אליעזרהגדול אומר אלו תפילין שבראש ופרש"י אורה זו תורה שגזר עליה' המן שלא יעסקו בתורה שמחה זה י"ט קיימו עליה' ימי' טובי' וששון זו מילה על כל אלה גזר אמרתך זו מילה שנתנה באמירה ולא בדבור. ויאמר אלהי' אל אברה' וגו' ומצינו ששמח דוד עליה ואמר שירה (תהלי' י"ב ב') למנצח על השמינית כשהיה במרחץ וראה את עצמו ערום בלא תורה בלא מצות בלא תפילין כיון שנסתכל במילה שמח, במסכת מנחות, וכתב הה"ר יהודה הנז' כן פרש"י ז"ל ותמוה לי מילתא אימת ביטל מהם תורה ומילה וי"ט ותפלין כי לא נזכר ולא נרמז כלל, והנהו תלתא דרדקי מבי מדרשא נפקי, והלכות קמיצה ילפי כולהו רבנן מיניה, ואיה פה עת גזרתו על כל אלה ומעת שדבר עם המלך על ישראל עד עת תלייתו לא עברו ג' ימי' ואז אמר ודתיהם שונות. והספרי' אשר נכתב בהם להשמיד להרוג ולאבד לא שייך בהו ביטול תורה ומצות אעפ"י שיש מי שפי' כן. והנ"ל ברור כי בראות ישראל עוצם ההשגחה שיצאו לאור גדול החזיקו את ידם בתורה הנקראת אור, וחלף אבלם ויגונם בי"ט של פסח, הנה עתה קבלו עליה' שמחת חגיה' והפך יגונם ואנחתם בכרתם ברית מילה במר לבבם קרוב לבא עתם, חזרו לקדמות ששונם והגדילו לעשות כי בדם בריתם שולחו אסיריה' מבור, גם תפלין שבראש שנאמר עליה' למען ירבו ימיכ' והם נגלים ונראין, הנה עתה בראות' שקצרו ימיה' רפו ידיה' מהגלות נגלות בהם להתיקר בהם כי גלה כבוד'. וכשראו הנס היה להם יקר תפארת התפלין כי הנה כל האומות מתיראות מהם כאומרו ויראו ממך. הלא תראה כי רב כד הוה בדח טובא אמר תפלין קא מנחנא, וכן רבא עכ"ל, וראשונה יש להפלא על מה שכתב אימתי בטל מהם וכו', כי לא נזכר ולא נרמז כלל, כי הנה נזכר ונעשה בפסוק זה דמדקאמר ליהודי' היתה אורה משמע שעד עתה לא היה, והנה רב יוסף תרג' ליה, דאי אתיהיב רשותא למיעסק באורייתא, ומה שהקשה והנהו תלתא דרדקי מבי מדרשא נפקי, והלכות קמיצה ילפי רבנן מניה, מאי קושיא והרי יוונים גזרו על שבת ר"ח ומילה ועם בני ישראל הסתכנו לקיימם כמדובר במגלת אננויוכוס, ור' עקיבא היה מקהיל קהלות ועוסק בתורה ברבי' בזמן ההמרה ופפוס בן יהודה קבל עליו ולסוף נתפשו שניה' ומ"ש הלא רבי' מעמי הארץ מתיהדי' ואין דובר דבר וכו' אין מזה תפישה כלל, וזה עה"ד שאומר, הן אמת ימי' עמדתי מרעיד על הדבר הזה ביען המתיהדים כפי הנראה היו מזרע עמלק אשר מפני חרבות נדדו מדתם וכמו שאמר כי נפל פחד היהודי' עליה' כי נפל פחד מרדכי וגו', והייתי מתפלא מרדכי היהודי וחגי זכריה ומלאכי, היאך היו מקבלי' גרים כאלה. ובהדיא אמרינן אין מקבלי' גרים לעתיד לבא, ביען יראה כי אינם מתגיירים מאהבה אלא מיראה עם שיש לי נועם נפלא ע"ד הפנימי כתבתיו בספר ברית הלוי ביאור להגדת פסח ע"ד הנגלה והנסתר ומה גם בהיות המתגיירי' הללו מזרע עמלק כמו שהיו הנהרגים, והרי בפי' אמרו במכילתא בפסוק כי יד על כס יה, ר' אליעזר נשבע הקב"ה בכסא הכבוד שלו שאם יבא אחד מכל אומות העולם להתגייר שיקבלו אותו ישראל. ומביתו של עמלק לא יקבלו אותו שנאמר (שמואל ב' א' ה') ויאמר דוד אל הנער המגיד לו אי מזה אתה, ויאמר בן איש גר עמלקי אנכי, נזכר דוד באותה שעה מה שנאמר למרע"ה שאם יבא אחד מכל אומות העול' שיקבלו אותו. ומביתו של עמלק לא יקבלו אותו, ויאמר אליו דמך על ראשך וגו' לכך נאמר מדר דר ע"כ, וא"כ היאך היו מקבלי' אותם בזמן שנתן רשות לכלותם. שמפני זה הייתי מפרש מתיהדי' מראים עצמם יהודי'. אם במלבושי' אם במנהגם. כמו מתכבד מתרושש אלא שראיתי לרב יוסף שתרג' מתגיירי' וכן פי' רש"י ז"ל, ובהדיא אמרינן במדרש רבתי דמגלתין (פרשת ו') דבר זה וז"ל בפסוק איש יהודי, וי"א שהיה שקול כאברה' בדורו, מה אברהם אבינו מסר את עצמו לתוך כבשן האש והחזיר והכיר לבריות גדולתו של הב"ה שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן אף מרדכי בימיו הכירו הבריות גדולתו של הקב"ה הה"ד ורבי' מעמי הארץ מתיהדי', על כן זחלתי ואירא וחזרתי בי, ואפרש מתיהדי' מתגיירים, אלא שעמד בפני הספק האמור כי עצום הוא:
פסוק ח:
והנני יוסף להפליא על מה דאמרינן בגמרא (גיטין פ"ה) מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק. וע"כ י"ל שנתגיירו דהא אמרינן בגמרא (חגיגה פ"ב א"ר אמי אין מוסרין ד"ת לכותי שנאמר מגיד דבריו ליעקב וגו' לא עשה כן לכל גוי, ואמרינן בגמרא (סנהדרין פ"ז) כותי העוסק בתורה חייב מיתה. והמלמדו עובר על ולפני עור לא תתן מכשול ואף בז' מצות בתר דהתירם להם כדרב יוסף בגמרא (ב"ק פ"ד וע"א פ"ק) אסור ללמדם וכמו שכתבו התוספות דאסור משום מגיד דבריו ליעקב, לא עשה כן לכל גוי, ומכל זה משמע שבני בניו של המן נתגיירו מאחר שלמדו תורה בבני ברק:
פסוק ח:
ואומר כי ביען בכתבים הראשונים נאמר לכל העמים להיות עתידים ליום הזה, ומזה משמע כי כל אומה ולשון אשר יקום כנגדם יהיה מזרע עמלק הנק' שונאים ואויבים לזרע ישראל כל הימים. או יהיה משאר העמים, הנו מורשה לעשות ומקיי' מצות המלך יקרא, לכן הוצרך בכתבי מרדכי לאמר, אשר נתן המלך ליהודים וגו' להקהל ולעמוד על נפשם להשמיד להרוג ולאבד את כל חיל עם ומדינה הצרים אותם. פתשגן הכתב ולהיות היהודים עתידי' ליום הזה להנקם מאויבה' נקהלו היהודי' לשלוח יד במבקשי רעתם. ואיש לא עמד בפניה'. ויכו היהודי' בכל אויבה' וגו' ויעשו בשונאיה' כרצונ'. כי כוונו לשתי הכתות כי על הכת אשר לא שונאי' הם להם שנאה פרטית מתמול שלשום. אמר אשר נתן המלך ליהודי' להקהל ולעמוד על נפשם וגו' את כל חיל עם ומדינה הצרים אותם, ואם לא יהיו צרי' אותם אין להם רשות לשלוח יד בהם. ועליה' נאמר ואיש לא עמד בפניה'. וכל שרי המדינות וגו' מנשאי' את היהודי'. ופתגשן הכתב הוא על זרע עמלק הנקרא אויביה' ושונאיה'. וכן תרג' המתרג' ואמר מלכא לאסתר מלכתא בשושן בירנתא קטלו יהודאין והובדו ת"ק גובריא רופילין דמזרעת עמלק וגו'. וכן תרגם ואתכנשו יהודאין די בשושן אוף ביומא ארבע עשר לירח אדר וקטלו בשושן תלת מאה גוברין מדבית עמלק. וכן תרג' ושאר יהודאין די בפילכי דמלכ' אתכנשו וקיימו ית נפשיהון ואשכחו נייחא מבעלי דבביהון וקטלו בשנאיהון שבעין וחמשה אלפין מדבית עמלק, הנה כי כל המומתים היו מזרע עמלק. והמתגיירי' היו מיתר העמי' כדמשמע מהא דמדרש רבתי (פרש' ו') שהבאנו למעלה וגם מזרע עמלק כמו כן כדמשמע ממאמר הגמרא (גטין פ"ה) והוצרכו לקבלם מפני קדוש השם שלא יראה כדברי המן ודתיהם שונות מכל עם כי הנה גוים רבי' מתיהדי' מבלי שום פחד רק שישרים בעיניה' דרכיה' כי על כן אמר ורבים מעמי הארץ דמשמע עמים רבי' אשר זה יראה דאין שינוי הדת רע רק טוב ונכזבו דברי המן הרע הזה. ושוב מצאתי בתוספות בגמרא (יבמות פ"ב) על האי דאמר רבי נחמיא אחד גרי אריות ואחד גרי חלומות ואחד גרי מרדכי ואסתר אינם גרים, כתבו שם וז"ל וקשה דאמרינן בגמ' (שם פ"ק) גבי מעשה דגבעוני' דבימי דוד ניתוספו גרים על ישראל ק"ן אלף וי"ל דמעצמן נתגיירו כדאשכחן גבי מרדכי ואסתר ורבי' מעמי הארץ מתיהדי' ע"כ. ומזה תשובה נצחת לכל מה שהוקשה לעיל כי לא קבלו אותם ישראל אלא שהם מעצמם נתגיירו. דיקא נמי דקאמר במכילתא שאם יבא אחר מאומות העול' שיקבלו אותו ישראל ומביתו של עמלק לא יקבלו אותו, ולא קאמר שלא יתגיירו הם כי הרשות נתונה. רק שישראל לא יקבלום. ומה שלמדום תורה משו' דהא על כלם אמרינן בגמרא הא איתמר עלה א"ר יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב הלכה כדברי האומר כלם גרים הם ומעתה מתיהדי' משמע הכי ומשמע הכי לזרעו של עמלק מראים עצמם ולאחרי' מתיהדי' ממש. ואלו ואלו יהודי' הם. ונכתב זה כמו שהקדמנו למעלה להורות עצמת תומ' עם בני ישר' כי עם שנגזרה עליה' גזרת חרב הרג ואבדן והמרת הדת כמו שתראה בסמוך לא נסוג אחור לבם ולא א' נמצא בהם שימיר כבודו כיתר העמי' כאשר שמעת. ונחזור לראשונות כי כל איש מהאומות שימיר דתו ויברור לו דת אחרת אין דובר אליו דבר כאשר קרה לנו בגלותנו כי בהיותנו גולים באדו' אין רשות לשום אדומי להתגייר והישמעאלי' רשאי' ועכשיו שאנו תחת ישמעאל הדבר בהפך, ולא אמר המן להכריח כל האומות לדת המלך, רק עם בני ישראל מפני שדתיהם שונות מכל עם, ומה שכתב בענין צלם נבוכד נצר, כבר קדם אלינו דבור מספיק לסתור כל דבריו בהקדמת הביאור אצל ביאור מאמר שאלו תלמידיו לרשב"י, ושם סתרנו כל דברי ר"ת בטוב נועם ודעת, וגם בפסוק איש יהודי ובפסוק ויהי כאמר' אליו יום יו' הרבינו אמרי אמת על כל הדברי' האלה ואין צורך לכפול הדברי' גם לא ידעתי על מה תמה על המפרש להשמיד' לעשות אותם מומרים והוא לשון נהוג ומורגל בפי רבותנו הקדושי'. זמנין דגזרי המרה, שעת ההמרה שאני המרה עבדא דבנולה. ויותר ראוי לתמוה עליו כי אחרי שגזר להרוג אותם מנער ועד זקן טף ונשי' מה ענין להשמיד לשון כלוי ומה חסר בנאמר והרי אמר שלא ישאירו עוללות. אלא נכרי' הדברי' שענין להשמיד הוא העברת הדת שיבטלו מהם תורה ומצות וכמו שקד' וכמו שעוד יבא ואפשר שההמרה היה מתחיל אז וההרג והאיבוד ליום הנועד כי על כן אמר ליהודי' היתה אורה ושמחה רשות לעסוק בתורה ולקיי' המצות כדברי רבותנו הקדושי' אשר דבר ה' בפיה' אמת, וטעמו של דבר למה בחר בהמרה אחרי שסוף כל סוף יחדיו יסופו הנה הוא בעיני מה שאומר. כבר הקדמנו למעלה בעצת המן במשתה כי כוונתו להכשיל' ובזה הנם מעותדי' לכל רע וכמו שהקדמנו ביאור פסוק וירעו אותנו המצרי' ויענונו. וכי ראה הזמן רחוק להקי' מזימות לבבו כי הגורל דחהו עד חדש שנים עשר פחד שמא יהיה להם תורה ומצות כתרי' לפני הפורעניות. ולכן השתדל לבטל מהם תורה ומצות ובפסוק ליהודי' היתה אורה ושמחה נכתוב טעם ביטול המצות ההם ביען הן מורות על הנצחון כנגד האויבים. ושם יתבררו הדברי' בס"ד, ומעתה נחזור לענין הנס הזה:
פסוק ח:
ואומר כי חומר הנס ופרשת גדולתו נודע בהיות המלך הזה בן מלכי' כמו שהוכחנו מדבריהם ז"ל בפסוק ראשון, והוא מלך אדיר גבור חיל וכמו שקדם ממאמרם ז"ל בשבע ועשרים ומאה מדינה כבש שבע שהן קשות כעשרים, כבש עשרים שהן קשות כמאה, שים עינך עליו, ולו עושר מופלג יתכבד ויתפאר בו אשר לא גזל ולא עשה רק שנתן לו מן השמי' כמו שבא בפסוק בהראותו את עושר כבוד מלכותו, והעושר הזה הוא מפזר אותו לשריו ועבדיו, לא כשאר מלכי' אשר אוצרים אותו להם. אבל זה מפזר אותו וחולק מכבודו להם, כמו שבא שם, ובפסוק והשקות בכלי זהב. אשר מכל זה ימשך היות כל בני מלכותו נשמעים אליו, אם מצד יכולתו אם מצד גדולתו, ועיניה' הרואות כי בדבר קנון שבה' רתת על ושתי אף כי לא היה ברצון המלך ואין דעת חכמי' יודעי העתי' ויודעי דת ודין נוחה הימנו בכל זאת יען שהראה שנגעה בכבוד המלך הומתה ויסירה מגבירה. א"כ מי לא יראנו ומי יערב לבו לסרב מאמרו, ומה גם בהיות עם בני ישראל בזוי בעיניו והוא שונא להם מתמול שלשום וכמו שקדם מבעל התל ובעל החריץ, וביטול בנין בית המקדש בעבור לא תהיה עבודתם שמה לעזור ולהועיל להרי' ראש ולהשפיל אויביה' אשר הוא גדול שבהם, והמן הרע הזה מבקש רעתם צר לאבות ואויב לבנים והוא נכבד מכל השרי' וגדולי המלך ומראה למלך אפשרות העשות הדבר והקימו מזימות לבבו, והסיר ממנו פחדתו בדברי' הלציים ובבזיון אשר הראה הנסיון כמו שבא בדבריה' ז"ל כי נבוכד נצר שרף היכלו וכו' והוא עמד אל אם הדרך מזכיר עון להתפש בענין הסעודה אשר יעץ להביא זונות למען תפוש את בני ישראל כמו שקדם, קלקל בימי' שאל בחדשי' ראה במזלות עד עת מצוא מחשבת לבו, ולא ארחיק כי גלה אזן אחשורוש כאשר עשה והסתכל במערכות השמי' כי בזה יהיה נכון לבו בטוח יותר, כי למען זה הסכי' שיהיה בחדש אשר בחר הצורר, הגם כי הוא היה חפץ בדבר יותר ממנו כמו שקדם אשר למה יסכי' להאריך הזמן אלא שיתחילו תכף וילכו הלוך והרוג מעיר אל עיר, ומזה נכרים הדברי' כי כבר צדד על כל הצדדים עד אשר מצא עת ומשפט, ובהיות דתי היהודי' שונות מכל עם, כלם שונאי' אותם וחפצי' ברעתם, ונגזר עליה' להעבירם על דת והוא ענין להשמיד כמו שהוכחנו וזה יהיה תכף ואם לא ישמעו בשלח יעבורו אז, או שישאר ההרג ואבוד הממון ליום הנועד. והם החלו לעשות תכף אם בהעבירם על דת עד אשר ביטלו מהם תורה ומצות וכמו שהקדמנו ובא יבא ברנה הפסוק ליהודים היתה אורה וגו' ואם בקחת ממונם וכמו שהקדמנו מדבריהם ז"ל היה היהודי יוצא לקנות בשר או אגודות ירק והיה הפרסי חונקו ואומר לו מחר אני הורג אותך ולוקח את ממונך שנראה מכל זה כי התלו לשלוט בגופם ובממונם וכמו שיבא בפסוק והעיר שושן נבוכה בס"ד. והנה המן הקים המועד ובקש לתלות את מרדכי ולהרוג שיעור רב מקטני ישראל ביום ההוא אשר שבר לראות ברעת מרדכי וכמו שיבא בס"ד. ואחרי אשר נכתב זה ונחת' בטבעת המלך וכרוזא קרי בחיל בכל עיר ועיר מדינה ומדינה הוחזק הדבר כי אין להשיב מזה נודע הרעה כי רבה כי בבא אסתר לפני המלך אשר לא כדת והיא חייבת מיתה על דבר אשר מרתה פי המלך ודתו ושאלה להשיב רעת המן על ראשו באומרה כי כל מגמתו רצונו ותאותו להרע אל המלך, וכי ראה המלך אהב את אסתר אהבת נפשו, הנו מצדד צדדים ומעולל עלילות ברשע להרוג אותה כי תכנס בגיזרה הכוללת להרוג את כל היהודים אשר היא גם היא יהודית, ומאמר חרבונה קיים דבריה באמור כי רצה להרוג את מרדכי על אשר דבר טוב על המלך כי כל ישעו וחפצו להמית את המלך ולכן כעס על המגלה אזנו ומצילו, ומזה נודע כי לבבו למרע. וה' גלה אזנו כמו כן כאשר נדדה שנתו כי ראה בחלומו המן בא להורגו, וכמו שיבא שם בס"ד, ומזה ומזה נתפצר ונתפייס לחזור בו. ובכתבו ובחתימתו וצוה להציל את היהודים ולהסיר מעליהם עול הגיזרה הרעה. ותקנון זאת בעיני אסתר ותשאל עוד אשר ישלטו היהודים המה בשנאיהם לסבה במקומה נכתבנה בס"ד. ותנתן דת להעשות כן ויתלו את המן ורוב בניו, וחמשה ושבעים אלף ושמונה מאות מזרע עמלק הרגו בחרב, כן יאבדו כל אויביך ה'. ואחרי אשר דברתי עד כה בדבר כלל הנס הנני בא לדבר בפרטי הכתובים המגידים אותו:
פסוק ח:
ויאמר המן וגו'. איתא בגמ' (מגילה פ"ק) אמר רבא ליכא דידע לישנא בישא כהמן אמר ליה תא ניכלינהו, אמר ליה מסתפינא מאלההין דלא ליעבד בי כדעבד בקדמאי אמר ליה ישנו מן המצות אמר ליה אית רבנן בגווייהו דמבעי עלייהו רחמי, אמר ליה עם אחד הן, ושמא תאמר אעשה קרחה במלכות, מפוזר מפוזרים הם בין העמי', שמא תאמר אית הנאה מינייהו, מפורד כפירדה זו שאינה עושה פירות, ושמא תאמר איכא מדינתא מינייהו בין העמי', או שמא תאמר חוץ למלכות הם ואין אתה יכול להם בכל מדינות מלכותך, ודתיה' שונות מכל עם דלא אכלי בהדן ולא שתו בהדן ולא מינסבי לן מינייהו, ואת דתי המלך אינם עושים, דמפקי ליה לשתא בשהי פהי ולא יהבי כרגא למלכא, ולמלך אין שוה להניחם דאכלי ושתו ורוו ונפקי ויתבי בשוקא ומבזו ליה למלכא. ד"א ולמלך אין שוה להניחם. שאם נפל זבוב בכוסו של א' מהם זורקו ושותהו, ואם אדני המלך נוגע בכוסו של א' מהם חובטו בקרקע ואינו שותהו. ע"כ והביאור, הם ז"ל ברוח בינתם ראו בדברי הפסוק הזה דברי' מתמיהים, ראשונה תיבת ישנו אשר היא זרה כי משפטה כדברי המדקדקים. ישיאו ישו. או "ישו בצירי. או "ישהו. או ישנו בדגוש הנון. ועוד כפל עם אחד אחרי שאמר ישנו המורה על היחוד מה צורך עוד אחד ודי ישנו עם, ועוד כפל מפוזר ומפורד, וכפל בין העמים בכל מדינות מלכותך ובאחד מהם די. עוד ואת דתי המלך אינם עושי' אחרי שאמר ודתיהם שונות מכל עם, האם דתי המלך אינם דתי העמי' האחרים, ואם אינם מה התרעומת על עם זו מהעמים האחרי'. עוד ולמלך אין שוה להניחם. ראה שקר מפורסם לאמר שאין הנאה למלך מהם ופסוק צווח היתה למס, וארתחששתא מלכא כתב ולכם מהודעין די כל כהניא ולויא זמריא תרעיא נתיניא ופלחי בית אלהא דנא מנדה בלו והלך לא שליט למרמא עליהם, מכלל שכלל היהודים היו פורעים מנדה בלו והלך, ולכן ביארו הכתוב שהוא משא ומתן בין אחשורוש והמן, ושאחשורוש ירא וחרד ממה שנעשה לראשונים, והמן משיבו ישנו וביאורו כמו וישנו שנת עולם ולא יקיצו, ואמר כי הם כבר ישנו מן המצות ובזה הוא ית' מרוחק מהם עוד נוען אחשורוש כי יש ביניהם חכמים יעורו משנתם ותקובל תפלתם ויעביר על פשע הפושעים והמורדים והשיב עם אחד הן. וביאורו אצלי בשני פנים, הא' הא דאמור רבנן כל ישראל ערבים זה לזה דכתיב (ויקרא כ"ו ל"ז) וכשלו איש באחיו בעון אחיו וב' באחיו ב' בעבור כמו התשחית בחמשה ויעבוד ישראל באשה, ואחד היה עכן בן זרח לא גוע בעונו כי על כל העדה היה קצף ונכתב בספר חטא ישראל, אף כי פה רבו כמו רבו חטאי ישראל וכמו שקדם, וכמו שיבא בפסוק אם על המלך טוב. ועל כן אמר עם אחד הן וערבי' זה לזה, הב' מאמרם בגמרא (שבועות פ"ד) ושמתי אני פני באיש ההוא ובמשפחתו (ויקרא פ' ה') תניא א"ר שמעון אם הוא חטא, משפחתו מה חטאה, לומר לך אין לך משפחה שיש בה מוכס שאין כולה מוכסין ושיש בה לסטים שאין כלה לסטים מפני שמחפים עליו. ופקח עיניך וראה כי על הבלתי מוחים אמר וכשלו איש באחיו כדאמרינן בגמרא (סנהדרין פ"ד ושבועות פ"ד) והוא מכשול לבד על שאינם מוחים וגם אינם מחפים ועל המחפים אמר ושמתי את פני באיש ההוא ובמשפחתו כי הם כעוברי עבירה אחר שלא די שלא מיחו אלא שחיפו, וזהו מאמר הרשע הזה עם אחד הן כענין כולה מוכסין כולה לסטים וכבר סלקנו למעלה גנות זה מעל מרדכי הצדיק כי הוא עמד והכריז שלא ילכו שם ולא שמעו בקולו. ושמא תאמר אעשה קרחה במלכות, ופרש"י שמלכות א' מלא מהם ותפארתי שיהיו כל המלכיות מלאים אדם יהיו מי שיהיו, אמר מפוזר מפוזרים הם בין העמים ולא יעשו שום רושם בהעדרם ושמא תאמר אית הנאה מינייהו, ביאורו הנאה ממעשה ידיהם או מחכמתם שהמדינות נהנים מזה ויעדר בהעדרם, כי לא על המסים וארנוניות אמר כי זהו האמור למנטה ולא יהבי כרגא למלכא, ודבר אית הנאה מינייהו הוא דבר אחר, והוא מה שאמרנו, לכן אמר מפורד כפרדה זו שאינה עושה פירות, ושמא תאמר איכא מדינתא מינייהו, והן אמת יראה זה הנאמר. ושמא תאמר אעשה קרחה במלכותי או לפחות היה לו לסמוך זו עמה, ושמא תאמר אעשה קרחה ושמא תאמר איכא מדינתא מינייהו, אלא שזה מורה על מה שביארנו במ"ש, ושמא תאמר אית הנאה מינייהו כי על החכמה והמדע ומדות הטובות דבר. ואפשר שיש חדא מדינתא מינייהו וכשלא יהיה הנאה לכלל המלכיות על כל פנים המדינות הקרובות אל המדינה ההוא יהנו ממנה בא' מהדברים הנאמרים והרי זה גרעון רב אמר בין העמים באופן שאין לפחד שיהיה קרחה לא בכלל ולא בפרט, ושמא תאמר חוץ למלכו' וכו', לא כי הם בכל מדינות מלכותך ומזה נצטדקו דברנו, כי לא היה בעת ההוא מולך בכל הכיפה ואם היה מקודם וכמו שהוכחנו בפסוק שבע ועשרים ומאה מדינה וכמו שיבא בסמוך מדברי המתרגם ולכן אמר או שמא תאמר חוץ למלכות הם ואי אתה יכול להם, אמר בכל מדינות מלכותך הם ובלי ספק יכול תוכל להם. ודתיהם שונות מכל עם דלא אכלי בהדן ולא שתו בהדן, כי הגם שהדתות משונות זו מזן במאכלם ומנהגיהם כי האדומי איננו אוכל גמל ואוכל השרץ והשקץ והעכבר והחזיר, והישמעאלי איננו אוכל החזיר והשרץ והשקץ והעכבר ואוכל הגמל והישמעאלי איננו אוכל בשר תמותות אם לא ישפוך דמו לא יאכלנו והאדומי חונק ואוכל בכל זאת הנם מוסכמים ברוב הדברים כאילו תאמר בחלב ודם ובשר בחלב ובבהמות ובחיות נומאות גם טהורות אמנם עם בני ישראל מובדלים מכלם לא יסכימו עם כלם בדבר אחד כי לא יסכימו בכל הבהמות והחיות ולא באופן אכילתן אם מהשחיטה אם מהניקור אם מהתערובות, ולא מינסבי לן מינייהו גיר' זו מצאתי בספרי דוקני ונ"ל עיקר, וה"פ נתרעם על הא דאמור רבנן בגמרא (יבמות פ"ק ופ"ב וקדושין פ"ג) א"ר יוחנן משום רשב"י אמר קרא (דברים ז' ד') כי יסיר את בנך מאחרי בנך הבא מישראלית קרוי בנך ואין בנך הבא מן הכותית קרוי בנך ע"כ וזה להם חרפה גדולה ועליה נתרעם ולא מינסבי לן מינייהו כי אינם רוצים לתת את בנותם אלינו אף כי בן בת ישראל הבא מן הכותי קרוי ישראלי אף גם זאת משנאתם אותנו אינם רוצים לתת לנו בנותם האמנה ברוב הספרים גריס ולא נסבי מינן. ולא מנסבי מינן, ויראה כי הוא מתרעם על הכל. ואף גם זאת יראה לי שביאורו הוא עה"ד הנאמר דאי לא נסבי מינן משום דבנך הבא מן הכותית קרוי בנה, היה להם לתת את בתם אלינו דבן בתו של ישראל הבא מן הכותי הוי בנך כרבינא, וזה יראה שנאת חנם מבלי טעם וסבה ואת דתי המלך אינם עושים דמפקי לשתא בשהי פהי, ולא יהבי כרגא למלכא, דברים הללו מתבארים מתוך דברי תרגום ירושלמי, איתא התם ולא עבדין עיבידתא למלכא ואמרין לן יומא אסירא הוא ומפקי לשתא בשהי פהי, ולא עבדין עיבידתא למלכא, וזהו שאמר בגמרא (מגילה פ"ק) דמפקי לשתא בשהי פהי, ולא יהבי כרגא למלכא קרא לעבודת המלך כרגא להיותן חק קבוע כמו כסף גולגלתא, באופן שבכלל ואת דתי המלך אינם עושים הוא שאינם עובדים עבודת המלך ותיבת דתי מענין מצות המלך כמו ויתנו את דתי המלך דעזרא (ו' ל"ז), ובמגלה הרבה דבר המלך ודתו, כדת הנשים, אחת דתו להמית, לעשות כדת היום, ותנתן דת בשושן כלם דבר מצוה, ולפי זה ואת דתי המלך ביאורו ואת מצות המלך אשר יצום לא יעשו ואין זה כמו ודתיהם שונות כי שם הוא על הנימוסים ופה הוא על מצות המלך כמו שנאמר וכן פרש"י, ואת דתי המלך לתת מס לעבודת המלך ע"כ, הורה על כל מה שאמרנו כי אין ביאור ואת דתי המלך על התורה אשר לו רק לתת מס, גם אין המס הזה כסף גולגלתא לעבוד עבודת המלך. ולמלך אין שוה להניח' גדולה מכלם והוא שמבזים אותו אם בדבורם אחרי אכול ושתה, כי מקללי' המה לו ואם במעשה שאם יפול זבוב בכוסו של אחד מהם זורקו ושותהו, ואם יגע אדוני המלך בו חובטו בקרקע ואינו שותהו וביאורו כי מרוב השנא' יחשבהו לכלי טמא לא יתפייס בשפוך יינו כי גם הוא שובר הכלי וזהו חובטו בקרקע כ"כ הוא סחי ומאוס בעיניו, ולא הספיק לו לומר שופכו ואינו שותהו כי אזי היה ההיזק ביין לבדו רק חובטו בקרקע כי חביט' איננה נופלת במשקה אלא בכלי אשר בו המשקה, ובזה נתיישבו הדברים הזרים אשר בכתוב כמו שהזכרנו ויותר מהמה, כשתדקדק בו תמצאם, ובהקדמת ביאור זה הקדמנו מאמר אחד לרז"ל במדרש רבתי דאחשורוש (פרשה ה') ישנו עם אחד שנהון רברבן וכו', מאמר גדול בכמות ואיכות עמוד עליו, ותברכני נפשך, והמתרגם תרגם אית עמא חדא מבדר ומתפרש ביני עממיא ואומיא לישניא ומקצת מינהון דיירין בכל פילכי מלכותך. וגזרת אורייתהון שניין מכל עמא, לחמנא ותבשילנא ליתיהון טעמין חמרנא ליתיהון שתיין יומי גינוסייא די לנא ליתיהון נטרין ונימוסנא לא מקיימין וית גזירת דיני מלכא ליתיהון עבדין ולמלכא לית ליה טימו מינהון ומה הנאה אית ליה בהון אי ישבקינון על אפי ארעא, ומה שהביאו לתרגם כן יען הוקשה לו כי העם העומדים במדינות מלך אחד לא יקרא מפוזר ומפורד כאשר לא יקראו מפוזרים היושבי' במדינה אחת מפני רבוי וחילוף בתיהם ולמה יקראו אלה היושבי' בכל מדינות מלכותו עם מפוזר ומפורד, לכן ביאר כי עם מפוזר ומפורד הם בממלכות אחרים ואיננו סמוך מפוזר ומפורד עם כל מדינות מלכותך אבל כי הם ב' דברים הא' הוא מפוזר ומפורד במלכיות אחרים אשר אינך מולך עליהם וכמו שכתבנו בפסוק ראשון כי לא היה מולך בכיפה בעת ההיא והכרחנו זה בטענות וראיות רבות ובממלכות האחרי' הם מפוזרים ומפורדים, הב' בכל מדינות מלכותך כלומר גם יש קצת מהם בכל מדינות מלכותך. וביאר עוד כי כוונת ולמלך אין שוה להניחם היא לעקור את הכל כי אין הנאה להניחם על פני כל הארץ רק למחות את שמם ולא יתפייס בגרש אותם מממלכתו אחרי שיש ממלכות אחרות. כי אחרי שדתיהם שונות מכל עם ראוי להשביתם מגוי פן יחטיאו את יושבי הארץ צו לצו קו לקו מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר, והרמ"ע ז"ל הטיב והפלא לדבר בפשט הכתוב הזה ובעניינו וכה אמר, ואני אומר כי הערים זה הרשע לספר כפירה והגנות היותר גדול' שאפשר מעורב בקצת אמת אשר הוא אופן להעמיד שקרותו להגיע למבוקשו, וזה שהאיש הטוב והישר יהיה בא' מב' או ג' אופנים הא' שיהיה מזגו טוב אוהב אהוב אוהב את הבריות ומקרבן. וזו מדה נמשכת לזכות חמרו, ואם לפי שכלו וחכמתו אשר העמיק להשיג במעמקי חכמת האמת וצלל בה כפי האפשר וזו מעלה שכלית, ואם אין לו א' מב' אלא יש לו טוב הסבל ובית קבול להוראת המורה, אמנם אשר מעצמו לא יבין ולא ישמע לקול מורה זה האיש אשר לא יועיל ותקנתו קלקלתו ועל שלשתן אמר ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים הפך טוב המזג וטבע האהבה והקורבה זה בזה, כנמצא בעונותינו היום כי פירודי בני ישראל זה מזה ע"י שנאת חנם רב הוא. וגם כפי השכל ודתיהם שונות מכל עם. אי זה דת תסכים בחקותיהם כשעטנז ואפר פרה וכלאי' ודומיה', ואת דתי המלך אינם עושים. הרי אינם עושים מאמר מוריהם. והראייה מדוע אתה עובר מצות. המלך ואין להם תקנה אין לו סבה גדולה או קטנה לקיי' אותם כי אם על דבר הכסף המושב לך בכל שנה בעבודה אשר הם עובדים ויהי למס כי אז בודאי תאבד התועלת ההוא כקיו' בעל החמור המכוער אותו בעבור שכר שכירותו וזהו ולמלך אין שוה להניחם. יראה לא יועיל לך הנחתם ועזיבתם, אבל אותו ההפסד אנכי אערבנו אם על המלך טוב יכתב לאבדם ועשרת אלפים, יראה כי עושי המלאכה הרעה ההיא יביאו לך מעושר העם ההוא זה הכסף אשר יהיה יותר טוב ופירותיו יהיו יותר מהמס ההוא כמ"ש להלן ושללם לבוז כאשר הסכימו בזה קצת המפרשים וראוי לדעת כי זה הצורר חכם היה ויודע כי סגולת האחדו' דבקה עם זרע ישראל כי יש להם אל אחד ותורה אחת להם והם עם אחד והיא שומרתם ע"ד (הושע י"ז) חבור עצבים אפרים הנח לו. והסגולה טבעית בה להיותה נמצאת בהתחלותיה' כי האל הוא ההתחלה אשר כפי הצורה אחד שנאמר ה' אחד. ואברהם אשר הוא ההתחלה החומרית גם הוא אחד שנא' (ישעיה פ"א ב') אחד היה אברהם ונאמר הביטו אל אברהם אביכם, כי אחד קראתיו כענין שנאמר (בראשית ג' כ"ג) הן האדם היה כאחד ממנו יחידאי כתרגומו. והבאת שני אחדים זה בזה לא יולד משניהם כי אם אחד. ויתחייב שישראל תולדותם יקראו גוי אחד, וכן אמר דוד ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ. ומע' נפש למד, עד שבהפרדם, יהודה ואפרים נפרדה צורתם. וכמו שתמה הנביא (מלאכי ב' י') הלא אב אחד לכלנו הלא אל אחד בראנו והם השתי התחלות אשר סגולת כל אחת מהן האחדות, א"כ מדוע נבגוד איש באחיו אשר יורה על החילוק וההפרד כי בזה נחלל הברית והסגולה אשר בהתחלות. ולעתיד בשעת תיקונם והיו לאחדי' בידך, ובהמול אנשי שכם נאמר גם עליהם (בראשית ל"ד ט"ו) והיינו לעם אחד כי יכנסו תחת הב' התחלות הנז' וגם זה הרשע ידע שזאת הסגולה נמצאת עמנו ושומרת אותנו וזהו ישנו עם אחד. וראה שעתה הוא בהפך כי הוא מפוזר ומפורד חלק לבם אמר עת לעשות ויש במדרש תלים (תהלים כ"ב א') במזמור על אילת השחר סמך לזה, אמרו שם, אין את מוצא ימים קשים לישראל שהיו באפלה כאותם הימים שהיו בימי המן שאמר ישנו עם אחד מפוזר ומפורד, כיון ששמעה אסתר התחילה אומרת לך כנוס את כל היהודים וזה מבואר, עכ"ל, ואני אומר בביאור הכתוב:
פסוק ח:
ואציע ראשונה. כי תקראנה לעם היושבים תחת ממשלת מלך עבדים אליו, אשר תעלה חמת המלך באפו ויעלה על לבו להכחידם מגוי אפשר שעצתו זאת לא תקים ולא תהיה לסבות רבות, מהם מצד המלך ומהם מצד העם, ואשר מצד המלך ג' סבות. הא' כי ירא את יתר העמים פן תרע עינם בדבר אם לחמלתם אם לאהבתם את הגוי ההוא, ויעכבו על המלך מעשות כדבר הרע הזה הב' כי יפחד פן יקהל העם ההוא לעמוד על נפשם ויהיו שיעור רב והעם הנם יהפך אל הרודף ולא יעצור המלך כח להלחם בם, הג' כי ירא פן יתוסף וילוה אליהם עם אחר ונלחם במלך ההוא, ולכן ישיב אחור ימינו. ואשר מצד העם הן שתים. הא' כאשר יזכור משלמות העם ההוא היותם סרים אל משמעתו ונאמנו בבריתו כל ימי התגוררם עמו לא מרו את דברו, גם כי עתה עשו הרע בעיניו בזכור מעשיהם הקודמים ירחם והוא רחום יכפר. הב' הגם שלא קדמו להם מעשים נאותים יקווה מהם בעתיד יתקנו את אשר עותו יזכרו אשר העביר על חטאתם וגמלם כרחמיו וישיבו אליו ויעשו הטוב בעיניו והצר הצורר הזה קטרג עליהם בכלם אם כנגד הא' אמר מפוזר ומפורד בין העמים אבן מאסו הבונים כי מרוע תכונת' ועלילותם לא יתנום העמים לשבת ימים רבים במקום אחד באופן כי אין לחשוב שיקומו ויעזרום כי אין חולה עליהם וכלם ששים ושמחים ברעתם, וכנגד הב' אמר בכל מדינות מלכותך וכמו שהקדמנו מדברי הגמרא (מגילה פ"ק) ושמא תאמר איכא חדא מדינתא מינייהו ת"ל בכל מדינות מלכותך, והנם זעיר שם זעיר שם לא יתקבצו שיעור יוכלו לערוך מלחמה כנגדך. וכנגד הג' אמר ודתיהם שונות מכל עם ונודע כי אין שנאה כשנאת הדת ומה גם בהיות דתיהם משונות כאפר פרה ושעטנז וכיוצא וכמו שקדם באופן כי זר לא יקרב עליהם, וכלפי אשר מהעם, על הא' אמר ואת דתי המלך אינם עושים מקדמת דנא כענין לאלהך לית אנחנא פלחין ותמיד כל היום שמך מנואץ לא יזכר על טוב באופן שלא קדמו להם מעשי' לפיהן תהיה מחוייב לעבור על עונם, ועל הב' אמר ולמלך אין שוה להניחם כלו' ואין לקוות מהם טובה לעתיד כי לא יהיה לך נחת רוח מהם לעולם:
פסוק ט:
אם על המלך טוב יכתב לאבדם ועשרת אלפים ככר כסף אשקול על ידי עשי המלאכה להביא אל גנזי המלך:
פסוק ט:
אם על המלך טוב וגו'. כבר הקדמנו פחד אחשורוש מאשר נעשה פתגם הרעה לראשונים אשר הרעו לישראל והויכוח הרב אשר היה בינו ובין המן על הדבר כאשר ראית מדברי רבותנו ז"ל. ולכן התחכם המן שלא להזכיר דבר ההריגה פן תעלה חמת המלך על הדבר. והזכיר דבר הממון והוא לאבד' כפי מה שהנחנו שתיבת להשמיד הוא המרת הדת ותיבת להרוג כמשמעה ותיבת איבוד נאמרת על הממון ובחר להתחיל בזה אם לקלותו ולא יקשה בעיני המלך אם לאומרו דאמר מר חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו שרואה שנוטלו אחר ושותק ומזה ימשך ההרג כגנב במחתרת, ולכן אמר יכתב לאבדם, ועשרת אלפים, וגו'. לא טוב בעיני הראב"ע שמכר אחשורוש עמו בלא הון. ולא רבה במחירהם ולכן כתב ז"ל. ועשרת אלפים ככר כסף הוא חסר וכן הוא ועשרת אלפים אלפי ככר כסף כמו והנבואה עודד הנביא עכ"ל. אמנם מדברי רז"ל משמע דדווקא הם עשרת אלפים איתא בגמרא (מגילה פ"ק) ועשרת אלפים וגו'. אמר ריש לקיש גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליה' לשקליו, והיינו דתנינן (שקלים פ"ק) בא' באדר משמיעים על השקלים וביאור והיינו דתנן כדי שיקדמו שקלי ישראל בא' באדר לשקלי המן שהיה בניסן ובמדרש רבתי (פרשת ו') אמר ליה השתא לית אנא ידע מנייניהון כי נפקו ממצרים הוו להו שית מאה אלפין גברא, ועל כל חד וחד יהיבנא לך מאה שקלים. ובשערי בינה לה"ר אליעזר מגרמיזה ז"ל כתוב. אמר בצאתם ממצרים היו ת"ר אלף אתן מנה בשביל כל אחד ואחד ס' מנה הוא ככר ועשרת אלפים הוא רבוא. נמצא רבוא פעמים ששים הוא ששים רבוא וק' זוז הוא מנה. ובספר החזקוני (פרשה כי תשא) כתב וז"ל וסכום כלם עולה לרבוא ככר כסף כיצד רוב בני אדם אינם חיים אלא ע' שנה צא מהם עשרים לפיטור כדכתיב מבן עשרים שנה וכו' ישארו להם חמשים שנה שכל אחד ואחד מישראל נותן בהם מנה של חול למחצית השקל של קדש בכל שנה ושנה. הרי ששים איש נותנים בחייהם ששים מנה שהם ככר, והם היו ששים רבוא הרי כלם נותנים ששים ככר, ולפי' אמר המן ועשרת אלפי' ככר כסף וגו', אמר כדי שקלי לבטל שקליהם, ואני אתן כנגד ששים רבוא שבהם לעשות בהם כרצוני עכ"ל, ואני מצאתי כתוב דבר זה באופן יותר מכוון. וז"ל המן ידע כי בצאתם ממצרים היו ת"ר אלף והם עולים לששים רבוא ובערכים כתוב (ויקרא כ"ז ג') והיה ערכך הזכר חמשים שקלים כסף והככר הוא ס' מנה ושל קדש היה כפול הרי בככר ק"ך מנה, והמנה הוא כ"ה שקלים נמצא ערך האדם ב' מנה ונמצא כל ככר מככר הקדש עולה ס' איש כי ב' פעמים ס' עולה ק"ך, ותדע כי בי' אלף ככר משל קדש יש ערך ששים רבוא איש ע"כ. וכיוצא בתרגו' ירושלמי של המגלה, נמצא כלם שוים לטובה. כי היו עשרת אלפים לא פחות ולא יותר. והנראה מדברי רבותנו ז"ל כי זדון לבו השיאו לחשוב מחשבות לבטל שקלי בני ישראל כאשר השיא לבלעם לבטל ז' מזבחות אשר נבנו מיום הרת עולם ועריו כדאיתא במדרש ר' תנחומא בנה לי בזה ז' מזבחות כנגד ז' מזבחות שבנו ז' צדיקים מאדם ועד משה ונתקבלו וכו'. וכן כוונת הצורר הזה וכמו שקדם מדברי ספר החזקוני (פרשה כי תשא) אמר כדי הם שקלי לבטל שקליהם. ובילקוט (סימן תתרנ"ו) נמצא זה באורך ומשם נלמד דברים רבים בענין הזה, איתא התם. ועשר' אלפים וגו' אמר ליה אם רצונך כסף מן הגרוטאות שבביתי אני מביא ושוקל ע"י האומנים, והם טובעים המטבע על שמך להביא אל גנזי המלך אמר לו הואיל ואתה רוצה לקחת ממני אותם יהודים שמשכימים ואומרים ה' אחד איני מוכרן לך שהם פקדון בידי ומתיירא אני שמא יעשה לי כשם שעשה לסיחון ולעוג ולשלשים ואחד מלכים ולסיסרא וליבין ולסנחריב. זכור אני מה עשה לנבוכדנצר שהחריב את ביתו שנתחתן עם כל בהמה וחיה וכן לבלשצאר ועליהם הוא אומר (איוב י"ב כ"ג) משגיא לגוים ויאבדם אף אני קשה לי אמר לו המן לאחשורוש כל אותם הימים כשהיה בית המקדש קיים והיה הב"ה רצוי להם והיו מביאים שקליהם אבל עכשיו הוא כעוס עליהם ואני סוכם לך חשבון ס' רבוא בקע לגלגולת שהוא עשרת אלפים ככר כסף אמר לו פקדון הם בידי ואיני מוכרן לך, אמר לו ובשביל כבודך נפיל גורלות אם יפלו הם בידך והכסף בידי אני מוכרן לך ואם יעלו העם בידי והכסף בידך איני מוכרן לך, ורוח הקדש צווחת, ואל עמי ידו גורל, ועל עונותיו של המן נפל העם בידו והצר המן על הכסף צרה גדולה, ראה המלך שהרע לו על הכסף, אמר לו על הכסף רע לך הכסף נתון לך. הנה המאמר הזה יכלול דברים גדולים בענין בקשה זו. וראשונה נדע כי דבר ויבקש המן הוא מאחשורוש וממי יבקשם אם לא ממנו כי לא אמר על מחשבת לבו רק בקשה בפה כי היה הויכוח רב בינו לבין אחשורוש וכמו שעוד יבא בפסוקים הבאים בסמוך בסייעתא דשמיא, וכמו שקדם בפסוקים ההולכים לפנינו כי גם אם הוא שונא להם וכמו שיבא והוא עבר לפנינו כמו כן בכל זאת הנו ירא וחרד מהרע להם וכמו שבא בספר הילקוט (סימן תתרנ"ו) בפסוק בלילה ההוא, אמר ר' שמעון בשעה שאמר המן לאחשורוש לאבד את ישראל אמר לו אין אנו יכולים שאין אלהיהן עזבם כל עקר והיה מטריח על אחשורוש ימי' ולילות האמנה הצר הצורר אין פחד אלהים לנגד עיניו כי משורש נחש ולא ירא אלהים, יצא צפעוני זה, ולכן חשב מיאון וסירוב המלך היותו חמדן ולהרבות במחירם הוא עושה ועל כן אמר אם רצונך כסף מן הגרוטאות שבביתי אני מביא וכו', כי אין כסף נחשב בעיניו למאומה כי עשיר מופלג היה וכהא דאמור רבנן במדרש רבתי (פרשה ו') בפסוק אחר הדברים האלה. ר' פנחס אמר שני עשירים עמדו בעולם א' לישראל, וא' לאומות העולם, ולא עמד להם ממונם אלא לרעתם, קרח בישראל שמצא אוצרות של כסף וזהב שהטמין יוסף, והמן באומות העולם לקח אוצרות מלכי יהודה, וכיון שראה המלך את עושרו את עשרת בניו לפניו שרים עמד וגדלו ורוממו. וכדומה במדרש רבה בסיני רבה (פרשה כ"ב) וכן במדרש תנחומא (פרשת ראשי המטות) הרי שאת פושעים נמנה ברוב עושרו ולכן אמר כי יש לאל ידו להביא מביתו עשרת אלפים ככרי כסף מבלי שיקח מכלי יקר אשר לו רק מהדברים הפחותים והם הגרוטאות וכהא דת"ר בגמרא (מנחות פ"ג) מנורה היתה באה מן העשת מן הזהב עשאה מן הגרוטאות פסולה, ופי' עשת חתיכה גדולה של ברזל ופי' גריטאות מסמרות שבורים ושברי ברזל אשר יתאספו ויתקבצו, כן פי' בערוך, אמר שממסמרות שבורים ודברים פחותים הוא מביא עשרת אלפים ככרי כסף עוד הודיענו ביאור על ידי עושי המלאכה. הוא מה שאמר אני מביא ושוקל על ידי האומנים והם טובעים המטבע על שמך להביא אל גנזי המלך, וכן בתרגום ירושלמי וכספא יהא מתיהיב על ידה דעבדי מטבעא לאעלא לבי גנזא מלכא. ואפשר שאמר לעשותם מטבע ביען כבר קדם שדעתו שיהיו שקלים אלה כנגד שקלי בני ישראל ואחר שהשקלים ההם דינם להיות ממטבע רצה לעשות אלה כמו כן מטבע, ומ"ש הואיל ואתה רוצה לקחתם ממני וכו', ביאורו שאתה תוקע עצמך על הדבר לא בצדק ולא במשפט רק שאתה רוצה רצון בלבד ועוד שאתה מכיר ערכם שמסכימים ואומרים ה' אחד ואף גם זאת כוונתך לאבדם לא פשעם ולא חטאתם איני מוכרן לך שהם פקדון בידי וכו'. האמנם מאין למדו ז"ש אותם היהודים שמשכימים ואומרים ה' אחד, אפשר שהוא ע"ד הא דאמרינן בגמרא (סנהדרין פ"י) א"ר אלעזר מברכותיו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו בקש לומר, לא יהיה להם בתי כנסיות ובתי מדרשות אמר מה טובו אהליך יעקב וכו', וכן דבר אחשורוש כי מדברי המן נלמד מה שאמר אחשורוש, כי מאמר אחד הוא מיותר וכמו שקדם בתחלת הפסוק כי אחרי שאמר ישנו עם שמור, על היחיד למה עוד אחד אלא שביאורו אותו שאמרת עליהם שהם אומרים ה' אחד, ועניינו ע"ד שקדם ממאמרם בגמרא (מגילה פ"ק) ישנו מן המצות, וכאילו אמר ישנים הם ממה שהיה אומר שהיו אומרים ה' אחד, דאמר כי הם פקדון בידו ואינו רשאי לשלוח יד בפקדון כי מתיירא אני פן יקרני עון בדבר כמו שקרה לקודמים אז העז איש רשע המן הרע הזה, כי זה היה בזמן שבית המקדש קיים אשר אז הב"ה רצוי להם והיו מביאים שקליהם אשר מהם יובאו תמידים ומוספין וכל קרבנות צבור ונסכיהם וקטורת ולחם הפני' והעמר ופרה אדומה ושעיר המשתלח ולשון זהורית שקושרים בראשו ודברי' אחרים באופן שרב טוב לבית ישראל בא משקלים הללו ולכן הוא רצוי להם אז, מה שאין כן עתה. ולבטל הנתן עד עתה הנני סוכם לך סכום שקליהם כמו שקדם, האמנה ביען אחשורוש שונא להם מהמן כמו שנאמר. גם כי אמר וחזר ואמר פקדון הם בידי ואיני מוכרן לך שנאה קדומה קלקלה השורה וחזר ואמר ובשביל כבודך נפיל גורלות ועוד למדנו ממאמר זה כי ב' פעמים הפילו גורלות אל עם ה' אלה ראשונה המן בפני עצמו בינו לבינו וזהו הפיל פור הוא הגורל לפני המן לפניו ולא לפני אחרים. ושנייה לפניו ולפני אחשורוש, והוא ביאור נפלא באו' לפני המן עם שכבר קדם לנו ביאור אחר נפלא במקומו שניהם כאחד טובים, עוד למדנו שמיאון אחשורוש בכסף איננו ותרנות או היותו בוזה כסף לא מאהבת המן ולא משנאת ישראל רק שראה רוע פנים להמן על דבר כסף ולכן מיאן בו, ומזה נטעום צוף דבש אמרי נועם של אסתר במ"ש כי אין הצר שוה בנזק המלך ובמקומו יתבאר בס"ד, ומכל זה עמדנו על דבר עשרת אלפים ככר כסף. כי לא היה ע"ד הפלגה, אך בדקדוק ולתכלית גדול כמו שנאמר, ועוד אני אומר ע"ד הפשט כי דבר עשרת אלפים הוא בעד ממון בני ישראל אחרי שקדם לנו שתיבת לאבדם הוא על הממון אמר שהוא מבטיח להביא מממונם עשרת אלפים ככרי כסף שאם פיחתו פיחתו לו ואם הותירו הותירו למלך וזה יבא לידי עושי מלאכת מטבע המלך כמו שקדם יען מנהג מלכי פרס להטביע במטבע שם המלך וזמנו ובהיות הדבר כן יזכר הענין תמיד בהתמדת המטבע ומה גם בהיות המטבע מובא אל גנזי המלך כי יעמוד ימי' רבים:
פסוק י:
ויסר המלך את טבעתו מעל ידו ויתנה להמן בן המדתא האגגי צרר היהודים.
פסוק י:
ויסר המלך את טבעתו וגומ'. במדרש רבתי דאחשורוש (פרשה ו') רבנין אמרין אחשורוש שונא את ישראל יותר מהמן הרשע, מנהגו של עולם דרכו של לוקח ליתן ערבון למוכר, ברם הכא המוכר נתן ערבון ללוקח, הה"ד ויסר המלך את טבעתו מעל ידו ויתנה להמן. הם ז"ל ראו ברוח בינתם ענין ויסר המלך ללא צורך. ודי והותר ויתן המלך את טבעתו להמן, ואחשוב כי על כן כתב רש"י ז"ל ויסר המלך את טבעתו הוא מתן כל דבר גדול שישאלו מאת המלך להיות מי שהטבעת בידו שליט בכל דבר המלך ע"כ. להורות כי אין נתינת הטבעת מכוון לדבר פרטי זה אבל להיות מי שהטבעת בידו שליט בכל דבר המלך. וכאלו המלך מסיר היכולת אשר יורה עליו הטבעת ממנו ונותנו לזה, ורז"ל אמרו שהשנאה קלקלה השורה וגם כי דרכו של עולם לוקח נותן ערבון, אחשורוש בעוצם שנאתו נתן ערבון שלא יחזור בו, ואף גם זאת דברי רש"י ז"ל דברים צדיקים כי הסיר ממשלתו ממנו ויתנה להמן ביען הכיר בו היותו צורר היהודים מלידה ומבטן ומהריון וזה טעם להמן בן המדתא האגגי צורר היהודי' מה שלא נאמר עד הנה בכל המקומות אשר נזכר שמו, כי כוונתו למלאת נפשו ביהודים רק היה ירא כמו שנכפל למעלה וישמח לקראת המן כענין האמור למעלה וקיים בישראל אל תהי ידי בו ותהי בו יד פלשתים.
פסוק יא:
ויאמר המלך להמן הכסף נתון לך והעם לעשות בו בטוב בעיניך:
פסוק יא:
ויאמר המלך להמן וגומ'. כבר קדם גודל שנאת אחשורוש לעם זו ופחדו מאלהיהן ולכן שמח לקראת המן הרע הזה ושמח בדבריו, ולהורות על זה חזר ואמר ויאמר המלך להמן גם כי עמו היה מדבר ולא נזכר הפסק משום דבר רק זה לשון חבה. הכסף נתון לך. במאמר הילקוט (סימן תתרנ"ח) אשר קדם בפסוק ויאמר המן למלך אחשורוש כתוב לאמר כי ראה פניו רעים על דבר הכסף ולכן אמר לו הכסף נתון לך. והטיבו אשר דברו כי הכוונה הכסף הרי אלו כאילו התקבלתי ובא אל גנזי ואני נותנו לך, ובמדרש לקח טוב כתוב ז"ל אמר לו הכסף נתון לך איני מבקש לא משכרן ולא מהפסדן הורה על כל הנאמר למעלה כי הוא שמח ודואג על הדבר ועוד סיים בה במדרש לקח טוב ורוח הקדש אומרת לו הכסף בחשבון העץ נתון לך. באופן שדברי' הללו הטמא והטהור יחדיו אמרום ודברי העם לעשות כטוב בעיניך אומ' אני פה הורשה על ההמרה ועל ההרג הבלתי נזכרים. כי ממה שבלבו על ישראל הוא יודע מה שבלב המן עליהן ולכן אמר לו מפני מה אתה בוש לישאל אות נפשך ונפשי הרחב פיך ועשה בהם כטוב בעיניך לא איבוד ממון בלבד אשר הוא חוץ מגופם רק לעשות בו ממש כטוב בעיניך.
פסוק יב:
ויקראו ספרי המלך בחדש הראשון בשלשה עשר יום בו ויכתב ככל אשר צוה המן אל אחשדרפני המלך ואל הפחות אשר על מדינה ומדינה ואל שרי עם ועם מדינה ומדינה ככתבה ועם ועם כלשונו בשם המלך אחשורוש נכתב ונחתם בטבעת המלך:
פסוק יב:
ויקראו ספרי המלך וגו'. ספר עוצם חריצות והשתדלות הצר להקים מזימות לבבו כי באותו היום הכתיב והחתים והכריז פתגם הרעה פן ינחם המלך על רעתו וכמו שיבא בדבר גלוי לכל העמים וממה שהקדמנו מדברו של המלך וויכוח אשר בינו ובין המלך וחכמי גוים כלם טעם לחוש אל הניחום. ולראות כמה פחדת הרשע הזה מזכות תולה נכתב פסוק זה כי שנים עשר ימים ראשוני' מהחדש יש לפחד מזכות י"ב נשיאים בחנוכת המזבח ויום י"ד מקרבן פסח ולכן מיהר בי"ג יום לחדש כי אין מציל, ומתוך דברי רז"ל מתבררים דברי הרמ"ע שהיו ב' מיני כתבים. כתב גדול מודיע סבת האיבה והשנאה הקדומה וכתב אחר מודיע הגיזרה הרעה וזהו פתשגן כתב הדת גלוי לכל העמי' אשר אין צורך להודיע לעמי' טעמו של דבר רק אל השרים האחשדרפנים והפחות וזהו ויכתב ככל אשר צוה המן כי המן הרע צוה לכתוב האמרים המרים ההם לעורר הלבבות אל השנאה וזה הדבר אשר קבלו רז"ל שנכתב במין הראשין מהספרים כפי מה שכתוב בילקוט (סימן תתרכ"ח) ויקראו ספרי המלך שלח להם. עם בזוי יש בינינו דומים למשוגעים חפצים ברעותנו ואומרים אבדו גוים מארצו, לעשות נקמה בגוים וכפויי טובה הם, פרעה קבלם בסבר פנים יפות וזנם בשני רעבון, והוציאו עלילה נלכה נזבחה לה' ואנו חוזרים השאילום כלי כסף וזהב ומרגליות ובגדים וטענו כל אחד וא' מהם חמשים חמורים ולא חזרו, ורדפו אחריה' בשביל ממונם והיה להם נביא אחד משה בן עמרם שמו נטל מקלו ולחש עליו והכה בים ויבש, ואיני יודע במה יבשו והעבירן בתוכו, נכנס פרעה אחריהם ושקע הוא וכל חילו, עמלק זקני כתיב ויבא עמלק מהיכן בא מבלעם, אמר לו יש לך זכות אבות אם אין אתה יכול להם אין כל בריה יכולה להם. מה עשה להם אותו משה היה לו תלמיד אחד יהושע בן נון שמו אכזרי בלא רחמים, איני יודע אם בכשפים בא עליהם, מה עשה משה נטל אבן וישב עלי' איני יודע מה הי' לוחש עד שנפלו עמלקים לפניו, באו לארץ סיחון ועוג גבורי עולם, ואיני יודע במה הרגום, וכן למלכי מדין וכן לשלשים ואחד מלכים. וכן לסיסרא וסנחריב, ושוב היה להם מלך אחד ושמו דוד, והיה מכלה לכל הממלכות ואיש ואשה לא יחיה דוד, עמד בנו ובנה להם בית אחד והיו נכנסים בו, ואיני יודע מה היו עושים ויוצאים והורגים כל הבאי' עליהם למלחמה, ומתוך טובה יתירה שהיה להם לא חשבו כל אומה ביניהם, עד שבא נבוכד נצר והרג מהם והשליך בקולרין והביאום בינינו ולא הועילו כשפיהם ואעפ"כ לא שנו מעשיהם המכוערים ומשחקים עלינו ועל יראתנו, ואנו תעובין ביניהם ואינם מתחתנים בנו, ועוד שאין אנו יכולי' לספר, והפלנו גורל להשמידם בי"ג לחדש אדר. וכשיבאו לידכם האגרות השמידו והשחיתו ולא תשארו פלטה ע"כ בילקוט. ובתרגום ירושלמי של אחשורוש נוסח כתב אחר. וזהו מה שמתורגם שם ממני המלך אחשורוש לכל העמים והאומות והלשונות השוכנים בכל הארץ, שלומכם ירבה, מודיע אני לכם שאדם אחד בא אלינו לא ממקומנו ולא ממחוזנו הוא ונוסף בנו ולהתגבר על שונאנו. חקרנו בו המן שמו בן אגג המלך. בן עמלק הגדול בן רעואל בן אליפז בכור עשו בן גדולים ובעל נכסי'. ושאל ממני שאלה קטנה וקלה, והגיד לי על היהודי' ועל מעשיה' ועל נימוסיהם הבלתי טובי' ואמר לי כשיצאו ממצרים ששים רבוא היו אנשיה', ואני אתן לך ששים רבוא מנים של כסף, מנה לכל איש ואיש ועם זו מכרתי לו להרוג, עתה אני המלך אחשורוש הרבה אני שמח ודעתי מיושבת עלי והכסף לקחתי ממנו והעם מכרתי לו להריגה. עתה אכלו ושתו ושמחו כמו שאני אוכל ושותה ושמח, ותופש הקשת יתפוש קשתו, והאוחז בחרב יאחוז חרבו צאו ושלטו בהם בי"ד ובט"ו לחדש אדר שנקרא כן בלשונם ולא תחוסו על מלכיה' ולא על שלטוניה' ולא על גדוליה' ולא על קטניהם רק אותם הרוגו. וממוניה' בוזו כל אחד ואחד לעצמו, כי ממני המלך אחשורוש אני אומר לכל עם אומה ולשון בכל מקום ומקום בכל מדינה ומדינה בכל משפחה ומשפחה ובכל עיר ועיר שימצא שם עבד יהודי או אמה יהודי' יהרגו גדוליהם על שערי המדינה ההיא, יען לא קבלו מצות המלך שאני אחשורוש חפץ שלא ימצא יהודי על פני ארץ מלכותי ע"כ, ודברי' הללו כמו כן נמצאי' בתרגו' רבתי בפסוק זה, והדברים נכרי' כי הכתב הראשון אשר הוא תפארת ישראל והוראת גבורתם כמו שעשו לכל המלכי' לא יודע לכלל העם פן ירך לבבם ורגזו וחלו מהם אחרי שהוא מורה בכל דבר ודבר שאינו יודע כמה כח עם זו גדול, ועתה מי ידענו ומי יודיענו, ודי להודיע הכתב הזה לשרים ולגדולי' אשר לבבם כלב הארי, והכתב הזה השני המקצר בכל העניינים ההם רק שהמלך מכר אותם ומפקיר ממונם לכל הבא לעשות בהם נקמה, זה יהיה גלוי לכל העמי', אמנם מה שכתב י"ד וט"ו איני יודע לו טעם גם אם יהיה י"ג י"ד איני יודע טעם לשני ימים ואם ככה הוא כדין שאלה אסתר ינתן גם מחר ליהודים, ושם יתברר זה בס"ד:
פסוק יג:
ונשלוח ספרים ביד הרצים אל כל מדינות המלך להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד בשלשה עשר לחדש שנים עשר הוא חדש אדר ושללם לבוז:
פסוק יג:
ונשלוח ספרי'. זרות התיבה הזאת כפי הדקדוק מורה כי כנים דברי הה"ר יוסף גאקון ז"ל כי היתה הצואה לשלוח ספרי' אל המדינו' הראשונות ראשי הממלכה ושהשרים אשר שם הם ישלחו ספרי' אל כל מדינה אשר בפלך ההוא. וכפי רשעת הרשע הזה לבי אומר לי ששלח רץ לקראת רץ וספרי' אחר ספרים כי אם יקרה עת ופגע לאחד מהם יגיע אחר תחתיו ותיבת ונשלוח כחברותיה מורות על התמדת הפעולה נשאול נשאל נדמה נדמה, ודבר להשמיד להרוג ולאבד ביארנו למעלה על משפטו בפסוק ישנו עם אחד יעויין משם. ולהלהיב העמי' למהר שלל כתב ושללם לבוז, אחינו בני ישראל שמעו אהבת ה' אותנו גם בעת חרון אפו עלינו כי בפסוק המר הזה נכתבו כל אותיות האלף בי"ת הפשוטות והכפולות והוא א' מכ"ב פסוקים אשר נרמזו בו כל האותיות כמובא במסרה ובספר יחזקאל תמצאנו סימן כ"ח, וכל זה להורות כי אותיות התורה עומדות להגין בעדנו, וביען בעת ההיא נמצאו מעם בני ישראל פושעים ומורדים בדבר זנות יין ותירוש בסעודות אחשורוש כמובא למעלה על כן נגרעה אות צדי"ק פשוטה ובמעט מיון יושג, ואין ספק כי זה הוא המובא במדרש רבתי דאחשורוש (פרשת י') מיד אמר הב"ה לשטן הבא לי מגלה ואכתוב עליה כליה, באותה שעה הלך השטן הביא לו מגלה וכתב עליה, מיד יצתה התורה בבגדי אלמנות ונתנה קולה בבכי לפני הב"ה וכו' בפסוק ומרדכי ידע את כל אשר נעשה, תמצאנו, ושוב מצאתי בשערי בינה להה"ר אליעזר מגרמישא זלה"ה שכתב, אמרה אסתר, המן הרשע אמר ישנו עם אחד וגו' ישנים מן המצות לכך יש כל האלף בי"ת בפסוק ונשלוח ספרי' לומר עברו על כל ואנכי יראתי ושלחתי למרדכי לדעת מה זה ועל מה זה שמא עברו על התורה שנאמר מזה ומזה הם כתובים, וצויתי לצום ג' ימים כנגד נושא עון ופשע וחטאה. וגרמת משתה וקיימתי אני ומרדכי כל התורה ראויה אני ליכתב עכ"ל, בפסוק ותכתב אסתר וגו' ומני ומניה יתקלס עילאה:
פסוק יד:
פתשגן הכתב להנתן דת בכל מדינה ומדינה גלוי לכל העמים להיות עתידים ליום הזה:
פסוק יד:
פתשגן הכתב. ביאר הראב"ע נוסח הכתב ויותר נכון ביאור רש"י שהוא ספור כאילו אמר, הכוונה הכוללת מהכתב ההוא שינתן דת כלומר שישמיעו ויכריזו בכל מדינה ומדינה שלא יראה דבר נעשה במטמונות או בזיוף רק נעשה בפרהסיא גלוי לכל העמי' כענין כתבוה בשוקא וחתמוה בברא כי אחרי שמלך חפץ בדבר אין מוחה וזה אני כותב נמשך אחרי דברי רז"ל דברי צדיקי' שלא כדברי המפרשים האחרונים, והה"ר נחום בר יעקב ז"ל. פי' למה גלה הדבר תכף, והלא הזמן הוא לאדר הבא. אלא שפחד שמא יחזור בו המלך ולכן צוה לפרס' הדבר תכף כדי שיתבייש לחזור בו, ונכון הוא כפי מה שהקדמנו מדברי רז"ל כי בקושי רב ובהפצר גדול נכנס בדבר כי ירא את העם ואת אלהיו כמו שקדם, ובקל יחזור בו, ולכן התחכם לפרס' הדבר כי אחרי שנגלה ונתפרס' בושת ופגם גדול לחזור בו, ובמדרש רבתי (פרשת ו') א"ר לוי אומות העול' נבואת' סתומה ואינם יודעים אם ליהרג אם להרוג אבל ישראל נבואתן מפורשת להיות היהודי' עתידים ליום הזה להנקם מאויביה' ע"כ, וטעמו של דבר כי לא ענה מלבו, ואין כוונתו להשחית רק לייסר כאשר ייסר איש את בנו ומתחלה משים עינו עליה' לטובה כדי שישובו וירחמם ולכן לא יפסוק עליהם את הדין רק ישאר מעויין ושבו וירפא להם ולא יהיו קשים כאנשי המבול וכתיב ויהי הגשם בתחלה היו גשמי ברכה אם יחזרו בהם וכיון שלא חזרו ויהי המבול:
פסוק טו:
הרצים יצאו דחופים בדבר המלך והדת נתנה בשושן הבירה והמלך והמן ישבו לשתות והעיר שושן נבוכה:
פסוק טו:
הרצים. גם דבר זה בעיני מהערמת הרשע שיצאו הרצי' טרם תעבור הרנה במחנה העברים וכן לא יעשה כשורת דרכן של בני אדם רק להשמי' לקרובים תחלה ואחר כך לרחוקים והטעם מפחדת הניחום והחזרה בו כדברי הר' נחום בר יעקב ז"ל בפסוק הקודם ומהטעם הנז' שם כדברינו, ואומרו בדבר המלך מכזיב דברי האומר שלא ידע המלך בדבר, ומי שדחקו עצמם לפרש במה שאמר בשם המלך, או שזה היה בשם המלך ואופן הגיזרה, או על מי לא היה בידיעת המלך דחקו עצמם בחנם וצריכי' כפרה כמו שקדם למעלה בפרשת גדולת הנס. ואמתת הדבר שיצא דבר מלכות מלפניו על הרצים שימהרו ללכת כי המקומות רחוקים ולא ישיגו לכלם כדי שיעשה הדבר ביום ההוא מה שלא יהיה אם לא ימהרו ויחישו בלכתם, ואו' והדת נתנה בשושן והמלך והמן ישבו לשתות ביארו המפרשים שהיה זה מהצורר כדי שלא יכנסו סניגורים ומליצים טובה על היהודים ישב עם המלך לאכול ולשתות כי תיבת לשתות כוללת האכילה והשתיה ואין מדרך המלכו' להכנס לפני המלך בעת היותו מסב לאכול, גם מחמת הנגונים הנהוגים בעת ההיא לא ישמע אם קול צעקה בעיר גם כי יקראו בקול גדול. וסבת שלא נמצאו הניגונים בסעודה הגדולה במקומו נתבאר דבר דבור על אופניו אבל רבותינו הקדושים ז"ל מאנו להאמין היות הדבר הזה פעל בחוריי מהרשעי' הללו אבל השגחיי מהמשגיח האמיתי יתברך שמו, אמרו במדרש רבתי (פרשת ו') א"ר חנינא מאן דאמר רחמנא וותרן הוא יוותרון מעוהי אבל מאריך רוחיה וגבי דיליה. אמר הב"ה לשבטים, אתם מכרתם את אחיכם מתוך מאכל ומשתה. אף אני אעשה כן לכם, הה"ד והמלך והמן ישבו לשתות ע"כ, הנה מבואר כי גם זאת מאת ה' צבאות יצאה הפליא עצה הגדיל תושי' להפרע מהשבטים על אשר מכרו את אחיהם מתוך מאכל ומשתה ורשעים הללו כגרזן ביד החוצב בו ומישור ביד מניפו. ומזה כל לבב אנוש יתר כי לא לבד העברה היא שמורה לעת תמוט רגל העובר כי גם מכשיריה וסעיפיה כאשר היה דבר האכילה אחר המכירה בא לידי חשבון, הגם כי דבר גדול דבר הנביא (ירמיה י"א ט"ו) כי רעתכי אז תעלוזי, ובהיותם אוכלים בעת הרעה ההיא אחרי שהשליכו אותו הבורה ואין חולה מהם על הדבר הרע אשר עשו אדרבה עמדו במרד' דשבו לאכול ולשתות וכמו שתראה ממה שקדם אלינו בפסוק דאמר ממוכן יראה היותם עלזים ששים ושמחו על מה שעשו ולכן שמורה היא להם בשושן הבירה שיאכלו וישתו וישמחו המוכר והקונה, ואומרו והעיר שושן נבוכה חשבו המפרשי' בתיבת נבוכה שביאורה ספק והענם ברירת אחד משני החלקים הסותרי' או משני הדעות או החלוקות ואם הייתי מוצא סמך מדברי רז"ל לפירוש הזה הייתי מפרש כי המבוכה היא רבה בראות' מלך עושה דבר כזה באכזריות ושטף רב ובחמה רבה להשמיד להרוג ולאבד עם עצום ורב מנער ועד זקן טף ונשים מה שלא נעשה ולא נשמע מיום ברוא ה' אדם על הארץ עם שלא נשמע עליהם דבר יתחייבו בזה, גם היות הדבר הזה ביום אחד מיוחד בכל הממלכות מגדיל האכזריות ומה לו שיהיה ביום אחד או בימי' רבים אלא שזה מורה על חרון אף ופתאומיות גדול מבלי מתון ועצה, גם בראותם המלכה אהובה אל המלך בתכלית. הגם כי לא ידעו אשר היא יהודית יודעי' הם כי מרדכי הוא האומן והמלך אהבו על הדבר ועל ידה שם לו המלך כסא בשער המלך וכמו שקדם מדברי רז"ל ופסוק צווח ומרדכי יושב בשער המלך ומרדכי הציל את המלך ממות בדבר בגתנא ותרש ואסתר הגידה למלך בשם מרדכי כפי פשוטן של מקראות. עם שהמתרגם לא בחר בזה כמי שכתבנו שם איך ולמה. ועתה גם מרדכי וכל זרעו בכלל מטים להרג וכל זה יורה כי באף וחמה נעשה הדבר הזה. ומצד אחד הם רואים המלך והמן יושבים לשתות כששי' ושמחים על הנעשה ולכן נבוכים הם לדעת אי זה צד מאלו יכשר ונבוכים הם באמת, זה הייתי מפרש אם הייתי בוחר בדרכי המפרשי' אבל חלילה לי מחטא בעבור על דברי חכמים ולא על תג א' מדבריה' ז"ל והם ביארו בגמ' (מגילה פ"ק) תיבת נבוכה לשון יגון ואנחה, ופשר דבר כי עד עתה לא נשמע שאכל ושתה המן עם המלך ביחוד אשר הוא כבוד גדול מה שלא יתעלם ועתה ישבו לשתות המלך והמן כשני חברים שוים לכן יאנח עם, איתא התם רבא פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא (משלי כ"ט ב') ברבות צדיקים ישמח עם זה מרדכי ואסתר דכתיב והעיר שושן צהלה ושמחה, ובמושל רשע יאנח עם זה המן, דכתיב והעיר שושן נבוכה ע"כ, וכבר הקדמנו ביאור דבריו למענה בהקדמת המגלה בביאור הפתיחות, הנה ביארו תיבת נבוכה הפך צהלה ושמחה והלשון מלשון בכי ואנחה. ועוד במדרש רבתי (פרשת ו') היה אחד מישראל יוצא לשוק ומבקש ליקח ליטרא בשר או אגודת ירק היה הפרסי חונקו ואומר לו למחר אני הורגך ומבזבז את ממונך, הה"ד והעיר שושן נבוכה ע"כ, ועוד בילקוט (סימן תתרנ"ו) הפיל הב"ה בכיה וערבוביא בתוך שושן אשה הולכת לשטוח פירות נופלת מן הגג ומתה, אדם הולך לשאוב מים מן הבור נופל בו ומת שנא' והעיר שושן נבוכה ע"כ. הנה שאין המבוכה השתוטטו' המחשב' לברור ולבחור רק בלבול מחמת המאורעים אם מחמת היהודי' האמללי' הרודים בהם שונאיה' אם מחמת הנופלים מן הגג אל הארץ או בבור תחתיות יהודים או ערלים כי הדבר צריך הכרע אם היה דבר גג ובור ביהודים מחמת אימות מות אם מהערלים השמחים ברעתם, והנך המעיין רואה בעיניך מה שביארו תיבת נבוכה לשון בכיה ממ"ש הפיל הב"ה בכיה וערבוביא בתוך שושן וטוב מכל זה וכולל כל זה דברי המתרגם. וכה אמר וקרתא שושן מתערבלא בחדות עממין נוכראין ובקל בכיתא דעמא בית ישראל, הנה ביאר דבר המבוכה כי היו עמי הארצות ששים ושמחים לאידם ורעתם של ישראל בתרועה בשמחה להרים קול. ועם בני ישראל בוכים בכי גדול, ואין העם מכירים קול תרועת השמחה לקול בכי העם והיא מבוכה רבה להכיר ולהבחין בין קול ענות ובין קול השמחה, ובזה נתבאר הכתוב על אמתתו, ומה שהביאם לפרש זה כפי מה שאחשוב הלא הוא סדר הכתוב שאם ביאורו כדברי המפרשים ז"ל היה לו לומר הרצים והדת, והעיר שושן נבוכה ואחרי כן והמלך והמן ישבו לשתות ביען והעיר שושן נבוכה הוא מעין הנאמר בתחלה ודבר והמלך והמן ישבו לשתות אינו גורם בעצם המבוכה, אבל הוא סיפור אחר איננו עצמי בדבר אבל מקרי שקרה כך, האמנה בביאורם ז"ל הכל על נכון:
פסוק טו:
ובמדרש רבתי (פרשת ו') ז"ל בשעה שנחתמו אותן האגרות, והחתום ביד המן ויבא שמח הוא וכל בני חברתו ופגעו במרדכי שהוא הולך לפניהם, וראה מרדכי ג' תינוקות שהיו באים מבית הספר ורץ מרדכי אחריהם וכשראה המן וכל בני חברתו שהיה מרדכי רץ אחרי התינוקות הלכו אחרי מרדכי לדעת מה ישאל מרדכי מהם, כיון שהגיע אצל התינוקות שאל לאחד מהם פסוק לי פסוקיך אמר (משלי ג' כ"ה) אל תירא מפחד פתאום ומשואת רשעים כי תבוא, פתח השני ואמר אני קריתי היום ובזה הפסוק עמדתי מבית הספר (ישעיה ה' י') עוצו עצה ותופר וגו'. פתח הג' ואמר (שם מ"ו ד') ועד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבול אני עשיתי ואני אשא אני אסבול ואמלט, כיון ששמע מרדכי כך צחק והיה שמח שמחה גדולה אמר ליה המן מה היא זאת השמחה ששמחת לדברי התינוקות הללו, אמר על בשורות טובות שבשרוני שלא אפחד מהעצה הרעה שיעצת עלינו ע"כ, וביאור דבריהם יען מרדכי דואג ומיצר בבא הרעה הזאת פתאום בזמן היות מזל ישראל צומח כפי הנראה ואסתר עולה למלכות ומרדכי בשער המלך שהושם לו קתדרא שמה כמו שקדם ועל ידי שניהם המלך ניצול מהמות אשר איך ולמה יחרוש עליהם המלך רעה כזאת והם יושבים לבטח עמו, ועוד שנית רע בעיניו בראות הדבר הנה נעשה בעצה רבה אם בהחטיא עם בני ישראל בדבר המשתה וכמו שקדם, אם בהפלת גורלות וגדולה מכלם בהיות בני ישראל מלוכלכים בחטא הצלם ובחטא הסעודה וכמו שנכפל למעלה על כן באו ג' בשורות הללו, וכנגד פחד הפתאומיות אשר לא ידע להזהר נתבשר אל תירא מפחד פתאום ועל אשר באו עם המן בני חברתו ששים ושמחים על הרעה אמר ומשואת רשעי' הוא המון גוים העושים שאון רב וכדברי הרד"ק בשרשים שורש שאת. וכנגד דבר העצה אשר היא גדולה מאד אמר השני אני קריתי היום כי אותו יום קרא מקרא אולי בימים אחרי' קרא כתובים או שנה משנה. ובזה הפסוק עמדתי מבית הספר לא כחבירו אשר אמר אותו פסוק אשר בפיו כדרך כל פסוק פסוקיך הנאמר בכל מקום, אבל אני בזה הפסוק עמדתי מבית הספר עוצו עצה ותופר, והה"ר יהודה ן' שוש"ן ז"ל כתב בביאור המאמר הזה, וז"ל מזה היו נוהגים אנשי פרובינצ"א לומר בכל יום בסוף תפלתם ג' אלה וכן אני נוהג, ועל דבר העונות והחטאים אמר השלישי ועד זקנה אני הוא, וביאורו על דרך מאמרם ז"ל בשמות רבה פכ"ט, ד"א אני עשיתי לישראל שנא' הוא עשך ויכוננך. ואני אשא, ואשא אתכם על כנפי נשרים אני אסבול בעגל, ואמלט שנא' ויאמר ה' סלחתי כדבריך ע"כ, הנה כי גם בעת היותם מלוכלכים בעבודת אלילים אל נושא להם וסולח עונם, וכן יעשה בעת הזאת, ועוד יש לפרש זה כמו שפי' רש"י הכתובי' ההם בשיטת רבינו גרשון מאור הגולה ז"ל (ישעיה מ"ו א') כרע בל וגוי אלוהיהן של בבל כרעו קרסו לשון שחוק של ע"א הוא כמי שיש לו חולי מעים ואינו מספיק לישב על מושב בית הכסא עד שהוא ניתרז, היו עצביהם צלמי צורותם של בל ונבו היו לחיה ולבהמה נדמו לחיות כחיה וכבהמה שמזהמי' ומלכלכין עצמם ברעי שלהם נשואותיכם עמוסות משא, רעי שבמעיכם כבדות הם לעמוס כמשא לאדם עיף לפיכך כרעו קרסו יחדיו הקריסה עם הכריעה ולא יוכלו מלט משא להפליט הצואה שבמעיה' כשאר המוציאי' כהוגן. מלט לשון הוצא' ממקו' בלוע וכן (שם ל"ד ט"ו) שמה קננה קפוד ותמלט, הוציאה ביצתה, וכן (שם מ"ו ג') והמליטה זכר, העמוסים מני בטן, מאז נולדתם בבית לבן הארמי עמסתי אתכם על זרועותי כי מאז עמדו עליכם קמים בכל דור ודור ולא כשאר האומות ע"א העומסים ונושאים את אלהיהם כמו שאמר למעלה אבל אתם עמוסים ונשואים בזרועותי' ועד זקנה, אשר זקנתם וכלה כחכם שאין לכם זכות, אני הוא ברחמי ובמדת טובי להושיעכם ולעמוס ולשאת ולמלט, לפי שאמר על ע"א שהיא נסבלת וגם משאה אינה יכולה למלט. אני הסובל אחרים ואת משאי אמלט עכ"ל, ואני אומר כשם שהמאכל מעמיד הגוף כן המעשים טובים מעמידי' הנפש וכמאמרם מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, וכשהמאכל איננו טוב נהפך לרעי ואינו זן, כן המעשי' כאשר אינם לשם שמים אינן זנים הנפש וכשם כי כשהגוף מלא מאותה זוהמא יחלה, כן הנפש כאשר לא תתרוקן מאותו ליכלוך איננה בריאה, והע"א אינה יכולה למלט להוציא הזוהמא שמטמאים אותה, לא כן הוא ית' כי הוא מיסר בני אדם ומוציא מהם הליכלוך כשם שמוציאים אותו מהגוף ע"י הרקה וזהו שיוכל לשאת ולמלט, והוא ענין נפלא בקיצור רב, ומזה הבשורה גדולה כי הצרה ההיא להמלט ולנתום ולפלוט הטינוף אשר להם אם מהצלם אם מהמאכל כמו שקדם, ובזה הוא יתברך יעלה ארוכה להם: