ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה

מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הציבור שנאמר "עַל־הַצַּר֙ הַצֹּרֵ֣ר אֶתְכֶ֔ם וַהֲרֵעֹתֶ֖ם בַּחֲצֹצְרֹ֑ת"(במדבר י ט)... אבל אם לא יזעקו ולא יריעו, אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות. הוא שכתוב בתורה "וַהֲלַכְתֶּ֥ם עִמִּ֖י קֶֽרִי׃ וְהָלַכְתִּ֥י עִמָּכֶ֖ם בַּחֲמַת־קֶ֑רִי"(ויקרא כו כז-כח). כלומר, כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו, אם תאמרו שהוא קרי - אוסיף לכם חמת אותו קרי.
(משנה תורה הלכות תעניות פרק א הלכות א,ג)

הרי ביאר הרמב"ם, שכל אירוע אשר קורה, יש לו סיבה טבעית שגורמת לאותו מקרה, ויש לו מסובב רוחני, ואל לו לאדם להידבק בסיבה הטבעית, אלא במסובב הרוחני, אשר הוא הוא הגורם לאותו מאורע (עיין ספר החינוך מצוה רמא; "אגרת הקודש" לבעל התניא כה) וזהו שיגרום להסיר הצרה מעליהם (משנה תורה הלכות תעניות פרק א הלכה ב).

בירור הסיבה הטבעית לגזירות המן

בעיון בפרקנו לסיבת גזירות המן, מפרשת המגילה את הסיבה הטבעית:

וַיַּ֣רְא הָמָ֔ן כִּי־אֵ֣ין מָרְדֳּכַ֔י כֹּרֵ֥עַ וּמִֽשְׁתַּחֲוֶ֖ה ל֑וֹ וַיִּמָּלֵ֥א הָמָ֖ן חֵמָֽה׃
וַיִּ֣בֶז בְּעֵינָ֗יו לִשְׁלֹ֤ח יָד֙ בְּמָרְדֳּכַ֣י לְבַדּ֔וֹ כִּֽי־הִגִּ֥ידוּ ל֖וֹ אֶת־עַ֣ם מָרְדֳּכָ֑י וַיְבַקֵּ֣שׁ הָמָ֗ן לְהַשְׁמִ֧יד אֶת־כָּל־הַיְּהוּדִ֛ים אֲשֶׁ֛ר בְּכָל־מַלְכ֥וּת אֲחַשְׁוֵר֖וֹשׁ עַ֥ם מָרְדֳּכָֽי׃
(אסתר ג ה-ו)

אכן הסיבה הטבעית דורשת בירור; מדוע אין מרדכי כורע ומשתחווה להמן? הרי מצינו השתחוויות לפני אדם. הן יעקב השתחווה לעשו, הן אברהם השתחווה, "וַיִּשְׁתַּ֥חוּ לְעַם־הָאָ֖רֶץ לִבְנֵי־חֵֽת׃"(בראשית כג ז), נתן הנביא השתחווה למלך דוד (מלכים א א כג). ולא זו בלבד שמרדכי אינו כורע, אלא שהיה יכול לילך בדרך אחרת, ואילו הוא העדיף לעמוד בדרכו של המן:

"וּמָ֨רְדֳּכַ֔י לֹ֥א יִכְרַ֖ע וְלֹ֥א יִֽשְׁתַּחֲוֶֽה׃"(אסתר ג ב) - כתב לשון עתיד "לֹ֥א יִכְרַ֖ע" - היינו אף שהיה יכול מרדכי לילך דרך אחרת, שלא היה פוגע בו ולא יכעוס המן, בכל זאת היה מרדכי הולך נגד המן על דעת זה, שלא יכרע ולא ישתחווה.
(מהר"ל אור חדש עמ' קכח)

הרי, לא זו בלבד שלא כרע, אלא עוד הרבה להתגרות בהמן, ובכל מקום אשר המן הולך מרדכי עומד זקוף-קומה. 

ושאלה זו מתחזקת, שכן על דברי המגילה:

וְכָל־עַבְדֵ֨י הַמֶּ֜לֶךְ אֲשֶׁר־בְּשַׁ֣עַר הַמֶּ֗לֶךְ כֹּרְעִ֤ים וּמִֽשְׁתַּחֲוִים֙ לְהָמָ֔ן
(אסתר ג ב)

באו דברי חז"ל:

"אֲשֶׁר־בְּשַׁ֣עַר הַמֶּ֗לֶךְ"(אסתר ג ב) - אלו הדיינים, שכן הוא אומר "וְעָלְתָה֩ יְבִמְתּ֨וֹ הַשַּׁ֜עְרָה"(דברים כה ז).
(מדרש "פנים אחרים" - מובא בתורה שלמה אות י"ז)

וא"כ גם הדיינים היו כורעים להמן, ומדוע מרדכי אינו כורע ומסכן בכך את כלל ישראל? ואכן אף כנסת ישראל, כעס גדול היה לה על מרדכי ותמיהה רבה על שאינו כורע.

על הסתירה בין היות מרדכי "אִ֣ישׁ יְהוּדִ֔י"(אסתר ב ה) להיותו "אִ֥ישׁ יְמִינִֽי׃"(אסתר ב ה), אמר רבא:

כנסת ישראל היא דקאמרה להך גיסא ולהך גיסא, ראו מה עשה לי יהודי ומה שילם לי ימיני. מה עשה לי יהודי - דלא קטליה דוד לשמעי בן גרא, שאלמלא היה שמעי בן גרא וקטליה דוד, לא הוה מתיליד מרדכי דמקנו ביה המן וגרם ליה צערא לישראל. ומה שילם לי ימיני - דלא קטליה שאול לאגג, שאלמלא היה אגג וקטליה שאול, לא הוה מתיליד המן וגרם ליה צערא לישראל".
[כנסת ישראל אמרם לצד אחר ראו מה עשה לי יהודי שלא הרגו דוד לשמעי – למרות שהיה חייב מיתה. ומה גרם שנולד ממנו מרדכי שקינא בו המן, ולולי זאת, לא הייתה הגזירה באה, ומה שילם לי ימיני שלא הרגו שאול לאגג שנולד ממנו המן דמצער לישראל.]
(מגילה יב:-יג.)

הרי כנסת ישראל משווה בין שאול, שלא הרג את אגג וגרם בכך צער לישראל על ידי שנולד המן, ובין דוד שלא הרג את שמעי בן גרא, וכתוצאה מכך נולד מרדכי שגרם צער לישראל בהרגיזו את המן.

דעת רש"י והמדרש

רש"י הלך בדרך המדרש ופתר את אי כריעתו של מרדכי בנימוק של עבודה זרה, שאסור לכרוע לה:

"אַחַ֣ר ׀ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה גִּדַּל֩ הַמֶּ֨לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֜וֹשׁ אֶת־הָמָ֧ן בֶּֽן־הַמְּדָ֛תָא הָאֲגָגִ֖י" - ציווה המלך שיהו כורעים ומשתחווים לו. מה עשה המן? עשה לו צלם מרוקם על בגדיו ועל ליבו, וכל מי שהיה משתחווה להמן - היה משתחווה לעבודה זרה".
(אסתר רבה ז. וכן הוא ברש"י בשינוי, שכתב "שעשה עצמו אלוה")

אמנם, אם הייתה זו עבודה זרה של ממש, קשה אם כן להבין את הדיינים שהשתחוו, ומה לה לכנסת ישראל לבוא בטרוניה על מרדכי שאינו משתחווה לעבודה זרה שהיא ב"יהרג ואל יעבור"? (ראה סנהדרין עד.).

על כן צריך לומר שלא הייתה העבודה זרה של המן, עבודה זרה של ממש, אלא כצלמו של נבוכדנצר, שלפי רוב הראשונים לא היה עבודה זרה של ממש, אלא "אנדרטי לכבוד מלכים" [עיין תוספות פסחים נג: בדיבור המתחיל מה ראו, שהוכיח זאת מכך שחנניה מישאל ועזריה דרשו קל וחומר מהצפרדעים (שנכנסו לתנורי מצרים) ואם הייתה עבודה זרה של ממש, אינם צריכים קל וחומר, שהרי מקרא מפורש הוא. ועוד, שהרי הגמרא בכתובות (לג:) אומרת שאלמלא נגדוה לחנניה מישאל ועזריה הוו פלחי לצלמא, ואי היה עבודה זרה של ממש חס ושלום שהיו משתחוים לה.], ועל כרחך שגם אצל המן לא הייתה זו ממש עבודה זרה. אם כן חוזרת השאלה - מדוע אין מרדכי כורע ומשתחווה להמן ומסכן בכך את כלל ישראל?

[ואפילו נניח שהייתה זו עבודה זרה ממש, גם כן אין הדין ברור שבעבודה מיראה קיים הדין של "יהרג ואל יעבור" - ראה סנהדרין סא:-סב.; וברמב"ם פ"ג מהלכות עבודה זרה הלכה ו, ושם בהשגות הראב"ד.]

בירור המסובב הרוחני לגזירות המן

הגמרא מבררת את הסיבה הרוחנית לגזירת הכליה שנגזרה בימי המן:

שאלו תלמידיו את רשב"י מפני מה נתחייבו שונאיהם של ישראל (=ישראל בלשון עדינה) שבאותו הדור כליה? אמר להם: אמרו אתם. אמרו לו: מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע. אם כן שבשושן יהרגו שבכל העולם כולו אל יהרגו? אמרו לו: אמור אתה. אמר להם: מפני שהשתחוו לצלם. אמרו לו: וכי משוא פנים יש בדבר? אמר להם הם לא עשו אלא לפנים - אף הקב"ה לא עשה עמהן אלא לפנים...
(מגילה יב.)

אמנם, למרות שרשב"י דחה בגמרא את דעת תלמידיו, אך רש"י בפירושו למגילת אסתר ביאר את הנאמר:

ומרדכי ידע את כל אשר נעשה - בעל החלום אמר לו שהסכימו העליונים לכך לפי שהשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר, ושנהנו מסעודתו של אחשורוש.
(רש"י לאסתר ד א; וכן הוא בתרגום לפסוק זה: "ומרדכי ידע על ידא דאליהו כהנא רבא ית כל מה דאתעבד בשמי מרומא, ומה דאתחייבו עמא בית ישראל... על עסק דאתהניאו מן סעודתיה דאחשורוש רשיעא")

נמצאנו למדים שחתימת דין כליה הייתה גם על העבירה שנהנו מסעודתו של אחשורוש, ואף רשב"י, שאמר לתלמידיו שהטעם לגזירה הוא משום שהשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר, סבור שחתימת הדין לא הייתה אלא על שנהנו מסעודתו של אחשורוש, כי זולת חטא הסעודה לא היה נחתם גזר דינם, וזה וזה גורם [עיין "שפתי חכמים" על אסתר ד א; וכן כתב המקובל הא-להי רבי שלמה הלוי אלקבץ בהקדמה לספרו "מנות הלוי"].

ואם כן יש להתבונן, האם על עוון סעודת אחשורוש יענשו בעונש של הרג, מוות ואבדן? והרי האוכל מאכלות אסורות, או הנהנה מהם אין בו כרת, וכי על לאו שבתורה הייתה כל החרדה הזאת? ומה עוד, לא ברור שהייתה סעודה זו סעודה של מאכלות אסורים ויין נסך. וכמובא ב"מגיד משרים" למרן הבית יוסף:

דליכא למימר משום דאכלו מאכלות אסורות איחייבו, דהא כתיב "וְהַשְּׁתִיָּ֥ה כַדָּ֖ת אֵ֣ין אֹנֵ֑ס" וכו'. כלומר, דעל פי דת כל אחד ואחד היתה השתיה דישראל דאסור להם יין נסך ויין של גויים לא הוו משקין להו אלא מיין של ישראל, ושמשין של ישראל הוו מזגין להון, וכן מיכלי (מאכלים) דיהבו להו לישראל הוו בשילי ליה על ידי ישראל, דלא הוו אנסי להו למיכל ולמשתי מאי דאסר להו, וזה שאמר "אֵ֣ין אֹנֵ֑ס", והיינו דכתיב "לַעֲשׂ֖וֹת כִּרְצ֥וֹן אִישׁ־וָאִֽישׁ׃".
[דאי-אפשר לומר שעל אכילת מאכלות אסורות התחייבו, שכן כתוב "וְהַשְּׁתִיָּ֥ה כַדָּ֖ת אֵ֣ין אֹנֵ֑ס". כלומר שעל פי דת כל אחד ואחד היתה השתיה, שישראל שאסור להם יין נסך ויין של גויים, לא השקו אלא מיין של ישראל, והשמשים שמדבר גם הם היו ישראל, וכן המאכלים בישלו ע"י ישראל, שכן לא אנסו לאכול ולשתות מה שאסור להם כמו שנאמר "אֵ֣ין אֹנֵ֑ס" וכן "לַעֲשׂ֖וֹת כִּרְצ֥וֹן אִישׁ־וָאִֽישׁ׃".]
(מגיד מישרים ויקהל)

הרי כל הסעודה הייתה על טהרת הכשרות, ואם כן על מה חרי האף הגדול הזה, שבעבורו נגזרה הכליה?

הבנת החטאים על רקע התקופה

דומה, שלהבנת הסיבות לגזירותיו של המן, עלינו להאיר את חשכת תקופתו של אחשורוש. שנתיים קודם לעלייתו של אחשורוש למלכותו - עלה כורש מלך פרס לשלטון והתיר ליהודים לעלות לארץ ישראל ולבנות את בית המקדש. הוא אשר נתנבא ישעיהו כמאתיים שנה קודם לכן:

כֹּה־אָמַ֣ר יְ-הוָה֮ לִמְשִׁיחוֹ֮ לְכ֣וֹרֶשׁ אֲשֶׁר־הֶחֱזַ֣קְתִּי בִֽימִינ֗וֹ לְרַד־לְפָנָיו֙ גּוֹיִ֔ם... הֽוּא־יִבְנֶ֤ה עִירִי֙ וְגָלוּתִ֣י יְשַׁלֵּ֔חַ
(ישעיה מה א,יג)

כורש שלח את זרובבל לירושלים והתיר לו להתחיל בבניה מחודשת של המקדש ושל ירושלים. נוסף לכך, צייד אותם כורש בכסף ובזהב כדי שיהיו להם האמצעים לבניית הבית, והוא פתח בפניהם את האוצרות שנבוכדנצר לקח כאשר הגלה את יהויכין. רוב העם, ובעיקר החשובים והנכבדים שבעם, נשארו בבבל, ורק מספר זעום כמותית ודל מבחינה איכותית עולה מבבל:

כָּל־הַקָּהָ֖ל כְּאֶחָ֑ד אַרְבַּ֣ע רִבּ֔וֹא אַלְפַּ֖יִם שְׁלֹשׁ־מֵא֥וֹת שִׁשִּֽׁים׃
(עזרא ב סד)

הן על תקופה זו מדבר החבר בספר הכוזרי, כאשר נשאל על ידי מלך כוזר מדוע אינם עולים לארץ ישראל:

אכן מצאת מקום חרפתי מלך כוזר, כי אמנם חטא זה הוא אשר בגללו לא התקיים הייעוד אשר יעד הא-לוה לבית שני... כי העניין הא-להי עמד לחול עליהם כבראשונה אילו נענו כולם לקריאה ושבו לארץ ישראל בנפש חפצה. אבל רק מקצתם נענו, ורובם והחשובים שבהם נשארו בבבל מסכימים לגלות ולשעבוד ובלבד שלא יפרדו ממשכנותם ומעסקיהם... עכשיו אין הדברים שאנו אומרים בתפילותנו "השתחוו להר קדשו" ו"השתחוו להדום רגליו" ו"המחזיר שכינתו לציון" וכו', כי אם כדיבור התוכי וכצפצוף הזרזיר, כי בלא כוונת הלב אנו אומרים דברים אלה".
(כוזרי מאמר ב אות כד)

זהו הדור שהיה פרוץ בתודעתו ובשליחותו הלאומית. דור שהיה נמוך קומה, דור שלא ידע את סוד "אַתֶּ֤ם עֵדַי֙"(ישעיה מג י). הם העדיפו את עסקיהם ואת סיר הבשר על פני בנין בית המקדש; וגם אלו שעלו, לא היה עיקר מגמתם בנין הבית, כי אם בנין כל אחד את ביתו שלו, ובית ה' נותר חרב (עיין חגי א). חטא זה של נמיכות הקומה ושכחת תפקיד האומה, והשליחות ההיסטורית, בא לידי ביטוי בהדגשה רבה באותה סעודה שערך אחשורוש. כל מטרת הסעודה הייתה בעטיה ובסיבתה של נבואת ירמיה:

כִּֽי־כֹה֙ אָמַ֣ר יְ-הוָ֔ה כִּ֠י לְפִ֞י מְלֹ֧את לְבָבֶ֛ל שִׁבְעִ֥ים שָׁנָ֖ה אֶפְקֹ֣ד אֶתְכֶ֑ם וַהֲקִמֹתִ֤י עֲלֵיכֶם֙ אֶת־דְּבָרִ֣י הַטּ֔וֹב לְהָשִׁ֣יב אֶתְכֶ֔ם אֶל־הַמָּק֖וֹם הַזֶּֽה׃
(ירמיה כט י)

כל מלכי אומות העולם חששו מאוד מנבואה זו, שכן ידעו הם אל נכון, שאם מלכות ה' תחזור ותשוב להיכלו, שוב לא תהא למלכותם כל משמעות. הן כך אמר אחשורוש לאסתר:

מַה־לָּ֖ךְ אֶסְתֵּ֣ר הַמַּלְכָּ֑ה וּמַה־בַּקָּשָׁתֵ֛ךְ עַד־חֲצִ֥י הַמַּלְכ֖וּת וְיִנָּ֥תֵֽן לָֽךְ׃
(אסתר ה ג)

ובגמרא פירשו מהו "עַד־חֲצִ֥י הַמַּלְכ֖וּת" שמוכן אחשורוש לתת?

"עַד־חֲצִ֥י הַמַּלְכ֖וּת" - דבר החוצץ במלכות, ומה ניהו (=ומהו)? - זה בית המקדש.
(מגילה טו:)

אף על פי שאין אחשורוש יודע את זהותה של אסתר כי "אֵ֣ין אֶסְתֵּ֗ר מַגֶּ֤דֶת מֽוֹלַדְתָּהּ֙ וְאֶת־עַמָּ֔הּ"(אסתר ב כ) אך החשש הגדול הוא בניית בית המקדש. 

וביאר המהר"ל מפראג:

ובגמרא... מפרשים כי אין הנתינה, רק דבר שאין מגיע אל עיקר המלכות, ובית המקדש הוא עיקר המלכות, וכאשר יבנה בית המקדש דבר זה הוא ביטול מלכות אחשורוש, כי מלכותם של ישראל מבטלת מלכות אחשורוש, ולכך אמר כאן "עַד־חֲצִ֥י הַמַּלְכ֖וּת", ולא דבר שהוא כל המלכות והוא בית המקדש, כי אם יבנה בית המקדש אם כן ישראל הם במלכותם ומלכות ישראל מבטלת מלכות אחשורוש שהוא מארבע מלכויות שנתן ה' בעולמו".
(אור חדש עמ' קסד)

חשש זה למלכות ישראל שתתחדש אחר שבעים שנה, הקיף את כל מלכי בבל ופרס, אשר לכן בלשאצר - נכדו של נבוכדנצר - חרד מאוד על מלכותו, וכאשר עברו שבעים שנה מאז עלייתו של נבוכדנצר לכס המלוכה בבל:

אמר [בלשאצר] השתא ודאי תו לא מיפרקי, אפיק מאני דבי מקדשא ואשתמש בהו...וכתיב ביה בליליא קטיל בלשאצר מלכא.
[אמר בלשאצר, עכשיו ודאי שהיהודים כבר לא יגאלו. הוא הוציא את כלי המקדש והשתמש בהם, ובו בלילה נהרג המלך בלשאצר.]
(מגילה יא:)

[מלכות בבל נוסדה בשנת ג' שי"ח. נבוכדנצר מלך 45 שנה, אויל מרודך בנו מלך 23 שנים, וכאשר עברו 3 שנים נוספות, החליט בלשאצר לעשות סעודה.]

לאחר החגיגה שערך בלשאצר, ששמח על אי קיומה של הנבואה, וחשב שמעתה מלכות ישראל לא תכון עוד, הוא החליט להשתמש בכלי המקדש לצרכיו הפרטיים, אך בו בלילה הוא נהרג על ידי דריווש המדי. כאשר עלה אחשורוש לכס המלוכה [קודם לכן מלך דריוש שנה אחת ואחריו כורש מלך פחות משלוש שנים], גם מעייניו היו נתונים לחשבון השבעים שנה, שמא חלילה תשוב מלכות ישראל למקומה. או-אז סבר אחשורוש שמניין השבעים שנה מתחיל מגלות יכניה, ולפי חשבונו תמו שבעים השנים בשנה השלישית למלכותו [למרות שעברו למעשה רק 67 שנים בפועל, אחשורוש ביסס את חישובו על הנוהג למנות חלק מכל שנה שבה מלכו שני מלכים כשנה שלמה - עיין מגילה דף יא:]. לכן ערך אחשורוש סעודה במשך מאה ושמונים ימים, שכל מגמתה ותכליתה להראות לעולם כולו ששוב אין ממה לחשוש, שכן אפסו סיכויי מלכות ישראל לשוב למקומה, ומלכות אחשורוש חיה וקיימת. הן זוהי המשמעות הפנימית לדברי המדרש:

"בְּהַרְאֹת֗וֹ אֶת־עֹ֙שֶׁר֙ כְּב֣וֹד מַלְכוּת֔וֹ" - סעודת ארץ ישראל הראה להם.
(אסתר רבה ב)

כלומר, אין אתם זקוקים עוד לארץ ישראל, שכן אבודה היא מכם. וכל שהיה בה - מעתה יהיה לכם כאן. הן זהו הטעם שלובש אחשורוש בגדי כהונה ומשתמש בכלי המקדש (ראה מגילה יב.) - לומר ולבשר לעין כל, שאפסה תקוה לבניין בית המקדש ולהקמת מלכות ישראל על אדמת הקדש.

מעתה מוארים דבריהם של תלמידי רשב"י: "שנהנו מסעודתו של אותו רשע" - אין זה חטא של נהנתנות גרידא, אין זה חטא של אכילת מאכלות אסורים, אלא שיאו של החטא באותו הדור של נמיכות הקומה הישראלית, של שכחת העצמיות הישראלית, שכן הם משתתפים בסעודה שכל כולה באה על ביטול מלכות ישראל, על היותם חלק ממדבר העמים. ועל כך, על ההתרפסות לפני אומות העולם, נגזרה הגזרה. [עיין פירוש הרי"ף ל"עין יעקב", מגילה דף יב, שביאר באופן דומה].

מעתה בדור שפרוץ כל כך באי זהותו ובחוסר תפקידו, מובנת היטב אי כריעתו של מרדכי להמן, שכן כך כתב בעל ה"נימוקי יוסף":

וכל היכא דאמרינן (וכל היכן שאמרו) יעבור ואל יהרג, אין לו למסור עצמו למיתה על קדושת ה', ואם מסר הרי זה מתחייב בנפשו. אבל אם הוא אדם גדול וחסיד ירא שמים ורואה שהדור פרוץ בכך, רשאי לקדש ה' ולמסור עצמו אפילו על מצוה קלה, כדי שיראו העם וילמדו לירא את ה' לאהבו בכל ליבם, והיינו דאמרינן (שאמרנו) (פסחים נג:), מה ראו חנניה מישאל ועזריה שהפילו את עצמן לכבשן האש, פירוש, ולא השתחוו לצלם, שהרי לאו עבודה זרה היתה, אלא אינדרטי של מלכים לכבוד בעלמא. אלא מתוך שהיו רובם טועים וסבורים שהייתה עבודה זרה, היה קידוש ה' במה שעשו.
("נמוקי יוסף" על סנהדרין עד. וכפי שעשה אלישע בעל כנפים שיצא בתפילין לשוק בעת גזרה (שבת מט.) משום שדורו פרוץ בכך היה)

אמנם דורו של מרדכי לא היה פרוץ בעבודה זרה, אבל פרוץ היה, כפי שנתבאר, בנמיכות קומתו ובאי זקיפותו הלאומית, ובאבדן זהותו ובהתרפסותו בפני אומות העולם. מרדכי שהיה כחסיד וגדול הדור, רצה לעמוד בפרץ, ולהחזיר את העם למקומו ותפקידו - שיבין את זהותו. מרדכי אינו כורע ואינו משתחוה, ולא זו בלבד, אלא כל מקום שהמן הולך, עומד מרדכי להראות קבל עם לזקוף את קומתו, ולגדור את הפרצה בעם על התרפסותו.

אכן, מה נפלאו דרכי הצדיקים, שדווקא מעשיהם שהיו נראים לעין כל כמפילים את ישראל בחרב (ראה ילקוט שמעוני רמז תתרנד) - דווקא מעשהו של מרדכי - אי כריעתו - הוא הוא התיקון לחטא של "נהנו מסעודתו של אותו רשע" [ראה "מכתב מאליהו", חלק א' עמ' 74-75, מכתב בדבר אמונת חכמים].