פרק ג' - הפיל פור הוא הגורל
*** בעריכה ***
פתיחה
שני הפרקים הראשונים של מגילת אסתר משמשים כרקע וכמבוא לעלילה של נס פורים, המתחילה למעשה בפרק ג'. מאיגרא רמא אליה עלו מרדכי ואסתר, כאשר ליהודים נדמה שבטוחים הם מכל צר וצרה בגלות אחשורוש, שהרי אחות לנו בבית המלך וגם אח בשער המלך והמלך חב להם את חייו - מאותם מרומים צונחים היהודים אלי בירא עמיקתא של הקשה בגזרות "לְהַשְׁמִ֡יד לַהֲרֹ֣ג וּלְאַבֵּ֣ד אֶת־כָּל־הַ֠יְּהוּדִים"(אסתר ג יג). כל כך רגילים אנו ב"וְנַהֲפ֣וֹךְ ה֔וּא אֲשֶׁ֨ר יִשְׁלְט֧וּ הַיְּהוּדִ֛ים הֵ֖מָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶֽם׃"(אסתר ט א) עד שלא שמנו לב שגם תחילתה של העלילה היא ב"וְנַהֲפ֣וֹךְ ה֔וּא" בכיוון ההפוך. האחראי למהפך הזה הוא "אִ֚ישׁ צַ֣ר וְאוֹיֵ֔ב" – "הָמָ֧ן בֶּֽן־הַמְּדָ֛תָא הָאֲגָגִ֖י", הדמות הראשית והציר שעליו סובב סיפורו של הפרק. גם הפרק הזה כקודמיו מלא שאלות כרימון. לכולן, כמובן, יש גם הסברים, טובים יותר וטובים פחות. אבל גם כאן, השאלות חזקות מהתשובות. ושוב יקום "עמלק" ויסביר שכך דרכם של קורות העמים להיות מונחות על ידי שגיונות בני אדם. מקרה רודף מקרה, מאורע מוליד מאורע, וכך מתגלגלת, נסבבת ומסתבכת ההיסטוריה האנושית כולה. גם הפרק שלנו מלמד שיש תשובה שהיא מעל כל התשובות, ויש יד מכוונת מעבר לכל מחשבות אדם ופעולתו. רק שיד זו מוליכה את כל האירועים לקראת מימוש תכניתה, בהסתר גמור.
א. "גִּדַּל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶת־הָמָן"(א-ב)
כמו פרק ב' פותח גם פרקנו במילים "אַחַ֣ר ׀ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה". שם בא הביטוי לקשור את ירידת ושתי לעלית אסתר, וכאן, כנראה, הוא בא להסביר את הקשר בין עליית אסתר למה שקרה בעקבותיה - עלייתו של המן. "גִּדַּל֩ הַמֶּ֨לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֜וֹשׁ אֶת־הָמָ֧ן בֶּֽן־הַמְּדָ֛תָא הָאֲגָגִ֖י". לפני שנתייחס לגדולת המן, יש לשאול מהיכן צץ לפתע צאצא לאגג העמלקי. שכן במלחמת שאול בעמלק נאמר "וַיִּתְפֹּ֛שׂ אֶת־אֲגַ֥ג מֶֽלֶךְ־עֲמָלֵ֖ק חָ֑י וְאֶת־כָּל־הָעָ֖ם הֶחֱרִ֥ים לְפִי־חָֽרֶב׃"(שמואל א טו, ח), וגם אגג המלך עצמו הומת למחרת בידי שמואל. אמנם ייתכן "שאגג זה אינו אגג מלך עמלק, אלא שם משפחה פרסית. ויש משערים שהיהודים כנוהו אגגי על שם רשעו, כמו שגם היום נוהגים לכנות גוי רשע שונא ישראל - עמלק"(דעת מקרא ג א); אבל חז"ל פירשו 'אגגי' כפשוטו: " 'אֵ֖ת כָּל־אֲשֶׁ֣ר קָרָ֑הוּ'(אסתר ד ז) - אמר לו להתך לך אמור לה בן בנו של קָרָ֑הוּ בא עלינו. הדא הוא דכתיב 'אֲשֶׁ֨ר קָֽרְךָ֜ בַּדֶּ֗רֶךְ' " (מגילה טו.) [אמנם גם את ה-"בן בנו של קרהו" ניתן להסביר כבן רוחני לרשע, ולא במובן הביאולוגי. אבל מהמדרש המובא בהמשך מוכח שלא לכך התכונו חז"ל, אלא לצאצא משפחתי ממש]. "ומה שילם לי ימיני דלא קטליה (=שלא הרגו) שאול לאגג דאתיליד מיניה (=שנולד ממנו) המן דמצער (=שמצער) לישראל" (מגילה יג.) [ובתרגום שני כאן מובאת שלשלת היוחסין של המן עד לאגג ועמלק]. במדרש מובא שבאותו לילה "אגג הלך ועבר את אשתו קודם שיהרג, וממנו נולד המן ולפיכך נקרא על שמו"(ראה ילקוט מעם לועז, שמואל א פרק טו אות קעז). כך הבנו כיצד נמצאה שארית לאגג, ומעתה נפנה לשאלה על המן.
כך ביטא האלשיך את התמיהה: "מה עלה על דעת המלך אחשורוש לגדל את המן היום מיומיים?" השאלה אכן חריפה לאור מה שלמדנו על אחשורוש בפרק א'. שם ראינו אדם שאפתן שהיה מוכן לסלק את ושתי, בת לשלשלת מפוארת של מלכים, מכסא המלכות למען יגדל שמו כמלך עצמאי. והנה לפתע הוא מנשא במו ידיו אדם מעל כסאו. כיצד נסביר מהפך חד כל כך באישיותו של המלך? נדון בשתי אפשרויות של תשובה, האחת שהמלך פעל בתמימות מטוב לב, והשניה שהמלך פעל בערמה מתוך אינטרס אישי.
התשובה ה"תמימה" מתבססת על אופיו של אחשורוש כמכיר טובה "ומטיב למיטיבים לו"( לשון האלשיך) [חז"ל דרשו "כל מי שהיה עושה בו טובה היה כותבו" (אסתר רבה א טו)]. הגאון פירש: "בגמרא אמרו שממוכן זה המן (מגילה יב:) ועצתו היתה להרוג את ושתי... לכן גידל אותו מאד, שעשה לו שני דברים גדולים וטובים". הדבר הטוב הראשון הוא הבאתה של אסתר, והשני הצלתו מבגתן ותרש. כך פירש האלשיך: "כי המלך לא היה מיחס ההטבה בהגדת עצת בגתן ותרש אל מרדכי, כי אם אל אסתר. [ומי הוא] אשר סיבב מלכותה, שגרם שעל ידה תחי נפשו? ויאמר בלבו: זה המן. ואחרי ראותי כי עצתו עשתה פירות ותחי נפשי, על כן טוב הדבר שאשים כסאו על כולם" [ובזה מתורצת השאלה מסוף המאמר לפרק ב', מדוע לא שולם שכר למי שהציל את המלך].
נשים לב כיצד מתגלגלים מקרים ומאורעות. אסתר ומרדכי היו בטוחים שעל ידי דיווח על המרד למלך, יוטב ליהודים. אבל לעתים בלי משים אדם פועל כנגד עצמו [כך נכון לגבי אחי יוסף שמוכרים אותו מצרימה כדי שלא יתקיימו חלומותיו, אבל דווקא במעשה הזה שלהם הם מקיימים את החלומות, ופועלים כנגד עצמם]. גם כאן התוצאה המעשית היתה - עליית המן וגזרת השמד. אכן לפעמים שוכחים, וקורה שגם מלך טועה, ומייחס טובה שנעשתה לו לאדם הלא נכון. גם כאן רואים בעליל ש"רַבּ֣וֹת מַחֲשָׁב֣וֹת בְּלֶב־אִ֑ישׁ וַעֲצַ֥ת יְ֝-הֹוָ֗ה הִ֣יא תָקֽוּם׃".
אבל ניתן לתת הסבר אחר למעשהו התמוה של המלך.
אם בפרק א' ראינו אותו יושב על כסא מלכותו ועושה משתאות לכל שריו ועבדיו. כי רצה בזה לקרב את העם אליו... הנה עתה במעשה בגתן ותרש הופרה כל עצתו, והופרו בטיחותו ומנוחתו. מעתה הוא יודע כי אכן יש אנשים המבקשים את נפשו ועליו להזהר...
[הדברים מתאימים מאד לפירוש המלבי"ם בפרק א', שאחשורוש הבין שבלא ושתי מלכותו אינה מלכות, ועל כן לאחר שסירבה להיכנע לו - נתרצה לה ולא רצה להרגה. מרד בגתן ותרש (שהיו לפי פירוש מדרש המובא בילקוט מעם לועז - ממשפחת ושתי ומאוהדיה) מוכיח שניתוחו את המצב היה נכון.]
על כן סגר אחשורוש את עצמו בארמונו מפחד כל מתנקש בחייו, ומעתה לא תנתן עוד דריסת רגל לאיש בחצרו הפנימית "כָּל־אִ֣ישׁ וְאִשָּׁ֡ה אֲשֶׁ֣ר יָבֽוֹא־אֶל־הַמֶּלֶךְ֩ אֶל־הֶחָצֵ֨ר הַפְּנִימִ֜ית אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־יִקָּרֵ֗א אַחַ֤ת דָּתוֹ֙ לְהָמִ֔ית". על כן היה צריך אחשורוש להעמיד איש אשר ייצג אותו לפני שריו ועבדיו ויבא במקומו בתוך העם. ומוכרח הוא לנשא את כסאו מעל כל השרים... כי כן רצה המלך להפנות את טענות העם אך אליו, וקנאת השרים והעבדים תפגע בו תחילה.
(הרב יהושע בכרך, כתבוני לדורות, עמ' 65)
בין אם גדולת המן באה כתוצאה מטוב לבו של המלך, ובין אם היא תוצאה של חרדת לבו, נשים לב לעובדה שהמגילה עצמה סתמה ולא פירשה את מסתרי לבו. קשה לקבל כאן את פירוש דעת מקרא: "ולא פירש הכתוב במה זכה המן לגדולה זו בעיני המלך אחשורוש כי אין הדבר חשוב לצורך סיפורנו". בספרי הקדש כולם, נמסרים יסודות חשובים ומכריעים רק בתורה שבעל פה, מבלי להיכתב מפורשות [אפילו בתורה שנמסרה למשה ע"י ה' ונקבעה הלכה למעשה - כוחה של התורה שבע"פ "עודף" על זו שבכתב. ועיין רש"ר הירש: "אכן לא הספר הוא מקור המשפט העברי, אלא דברי התורה החיים במסורת שבעל פה"(רש"ר הירש שמות כא ב)]; קל וחומר במגילת אסתר, שכולה הסתר ואף שם ה' לא נכתב בה מפורש, שיסודותיה וסודותיה יוצאים ועולים רק מבין שיטי הכתב.
ואולי גם כאן בא ההסתר של סיבת עליית המן, לרמוז שיש משהו נוסף מעבר לטעמים החיצוניים שפורטו לעיל. ואולי גם כאן מוביל מישהו מהלכים, שגם ההולכים עצמם לא ממש מודעים להם. " 'אַחַ֣ר ׀ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה גִּדַּל֩ הַמֶּ֨לֶךְ' - אמר רבא אחר שברא הקב"ה רפואה למכה"(מגילה יג:). גִּדַּל֩ הַמֶּ֨לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֜וֹשׁ אֶת־הָמָ֧ן כאן על הארץ, אבל בשמים גדל מלך אחר - אמיתי - את "שרו של עשו".
גם אם הבנו את עצם הגדולה, עדיין משתאים אנו לעוצמתה. "גִּדַּל֩" - מילא, "וַֽיְנַשְּׂאֵ֑הוּ" - עדיין ניתן להבנה, אבל "וַיָּ֙שֶׂם֙ אֶת־כִּסְא֔וֹ מֵעַ֕ל כָּל־הַשָּׂרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר אִתּֽוֹ׃" - אתמהה! וביותר יש לתמוה על דברי חז"ל: " 'וַיָּ֙שֶׂם֙ אֶת־כִּסְא֔וֹ' [הכיסא הוא ביטוי למלוכה] - עשה לו בימה למעלה מבימתו"(ילקוט שמעוני רמז תתרנג). אפילו פרעה הנותן ליוסף שררה מוחלטת "וְעַל־פִּ֖יךָ יִשַּׁ֣ק כׇּל־עַמִּ֑י"(בראשית מא מ) - מגביל ואומר "רַ֥ק הַכִּסֵּ֖א אֶגְדַּ֥ל מִמֶּֽךָּ׃" (בראשית מא, מ); וכאן לא רק כסא מעליו, אלא בימה שלמה. ומלכותו שלו שכל כך נלחם עליה בפרק א' מה תהא עליה? [נכון שלדברי הרב בכרך, שהובאו לעיל, מוקהה עוקצה של השאלה, שהרי אחשורוש רוצה שיקנאו בהמן ולא בו. אבל גם לשיטה זו הצו מופרז ביותר]
כדי להקהות את עוקץ השאלה מסביר המלבי"ם שעליית המן היתה הדרגתית: "מנמוסי המלכים שלא לגדל איש הדיוט פתאום משפל המדרגה עד רום המעלות. רק יעלהו מדרגה אחר מדרגה... [בניגוד לאלשיך שכתב "שגדלו היום מיומיים" - משמע עלייה פתאומית] וכן ספר יוסף לאחיו 'וַיְשִׂימֵ֨נִֽי לְאָ֜ב לְפַרְעֹ֗ה, [ואחר כך] וּלְאָדוֹן֙ לְכָל־בֵּית֔וֹ, [ואחר כך] וּמֹשֵׁ֖ל בְּכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃'(בראשית מה ח) ". נכון שלהסבר זה העלייה אינה דרמטית ואינה מנקרת עיניים, כי ההבדל בין דרגה אחת לחברתה אינו תהומי, והתהליך כולו נמשך ארבע שנים, כך שהציבור היה יכול להתרגל למצב החדש; עם כל זה הדרגה האחרונה אליה הגיע המן מוגזמת ומופרזת "כי הנה דרך המלך לסדר כסאות לשרים הגדול בראש... אך כולם בסדר אחד זה בצד זה. ואין המעלה נכרת רק בהיות זה ראשון וזה שני. אך בהמן אמר שהעמיד כסאו במקום גבוה. שהכסא עצמו היה מעל כל השרים עצמם בשבתם על כסאיהם"(אלשיך).
וגם בזה לא תמה גדולת המן: "וְכָל־עַבְדֵ֨י הַמֶּ֜לֶךְ אֲשֶׁר־בְּשַׁ֣עַר הַמֶּ֗לֶךְ כֹּרְעִ֤ים וּמִֽשְׁתַּחֲוִים֙ לְהָמָ֔ן כִּי־כֵ֖ן צִוָּה־ל֣וֹ הַמֶּ֑לֶךְ". אפשר להבין את הציווי לכרוע, שפירושו ירידת אדם על ברכיו (ראה מלכים א ח נד). בלאו הכי פירש האלשיך "כי כריעה בעלמא גם מתחילה [=בלי צו של המלך] היו עושים", אבל "משתחוים" שפירושו להשתטח אפים ארצה (ראה למשל בראשית יט א) הוא ממש מוגזם. ואף שמצינו בתנ"ך השתחוואות רבות, כבר ציין דעת מקרא כאן ש"לשון כריעה והשתחואה ביחד... לא מצינו במקרא כי אם לה' לבדו". על חומרה נוספת עומד המלבי"ם "בשער המלך - כי מנימוסי המלכים אשר במקום אשר המלך שם, לא ינהגו כבוד לשום אדם כי בזה מיקל כבוד המלך ואחשורוש מחל על כבודו וציווה שגם בשער המלך יכרעו וישתחוו להמן" [המלבי"ם מוסיף שאוריה החתי מרד במלכות דוד מפני שקרא ליואב 'אדוני' בפני דוד].
ובאמת יש תשובה פשוטה לשאלה בדבר הקיצוניות המוגזמת של עלייתו של המן. גדולתו היא שכר על פועלו למלך, והמלך משלם שכר יפה כיאה למי שהציל מלך. ואם גדולתו נובעת מחשש המלך - החשש נורא ואיום, ומצריך גדולה שלא תיאמן. אבל לתשובתנו שלנו שיד נעלמה טווה חוטים נסתרים... גם המקרה המוזר הזה הוא חוט נסתר בהשגחה הא לוהית. אבל בלי הגזמה בלתי מובנת זו, שום דבר בעלילה אינו יכול להתפתח כפי שאכן התפתחה עלילת השמד הנוראה וסיפור נס הפורים.
*** בעריכה ***