פרשנים על הפרק
📜
תרגוםרבותינו זכרונם לברכה15 פסוקים📜
תרגום שנירבותינו זכרונם לברכה37 פסוקים📜
רש"ירש״י18 פסוקים📜
אבן עזראאבן עזרא19 פסוקים📜
אבן עזרא מהדורא תניינאאבן עזרא40 פסוקים📜
רלב"גרלב"ג14 פסוקים📜
מנות הלוישלמה הלוי אלקבץ52 פסוקים📜
יוסף אבן יחיאיוסף אבן יחייא33 פסוקים📜
מנחת שיידידיה שלמה רפאל נורצי16 פסוקים📜
משאת משהאלשיך13 פסוקים📜
ישע אלהיםאברהם בן יצחק צהלון28 פסוקים📜
מחיר ייןמשה בן ישראל איסרלישׂ12 פסוקים📜
שלום אסתריצחק בן מרדכי גרשון17 פסוקים📜
אור חדשמהר"ל104 פסוקים📜
ראשון לציוןחיים בן עטר3 פסוקים📜
נחל אשכולר' חיים יוסף דוד אזולאי7 פסוקים📜
חומת אנךר' חיים יוסף דוד אזולאי5 פסוקים📜
מגילת סתריםיעקב בן יעקב משה מליסא8 פסוקים📜
מלבי"םמלבי"ם27 פסוקים📜
תורה תמימההרב ברוך הלוי אפשטיין33 פסוקים📜
ביאור שטיינזלץעדין שטיינזלץ15 פסוקיםמאמרים על הפרק
ישע אלהים
אברהם בן יצחק צהלון
פסוק א:
אחר הדברים האלה הנה בא ללמדנו כי מיד אחר הדברים האלה גדל וכו׳ כי עד עתה לא היה יכולת בידו של אחשורוש לגדלו ואמר הדברים האלה כי לא היה בלתי דבר בגתנא ותרש ומאי דברים אחרים איכא אחרי שכל אחר הוא סמוך כנודע: אלא כי גלוי וידוע לפני כל יודעי דעת ומביני מדע כי מקרים רבים לתכלית אחת יורו על כי נכון הדבר וממהר האלהים לעשותו ואפילו בענין החלומות כמ״ש רבי יוחנן חלום שנשנה שנאמר ועל השנות החלום וכו׳ ואם בסעיפים בחזיונות לילה כך כ״ש בבא מקרים רבי׳ בהקיץ ולא יבואו מקרים רבים לתכלית אלא לנס גדול כנדון דידן כמה מקרים באו זה אחר זה מיום אשר מלך אחשורוש ושלח אחרי השרים והפרתמים ועשה להם אותו המשתה ושם בלב המלך לשלוח אחרי ושתי והיא מיאנה לבא בדברו עד שהרגו אותם כש״ל כי מבלעדי אלו המקרים איך יתכן שהמלך אחשורוש יקח מבנות ישראל לו לאשה וימליכה תחת ושתי לשתהיה סיבה להצלת ישראל וזהו שרמז באומרו אחר הדברים האלה לומר אחר כל הדברים שאמרנו כי כולם היו מקרים רבים לתכלית אחת וכולם דברים צריכים ובנקל יבין האדם כי לא יש דבר בכל המגילה הזאת שלא יהיה מהענין ולכך צוו רז״ל לקרותה כולה כי כולה ברוח הקדש נאמרה ומגיד אחרית מראשית וכן ענין בגתנא ותרש היתה סיבה לתחלת מפלת המן כמ״ש לו חכמיו אשר החילות לנפול לפניו וכו׳ בהגידו לאסתר כ״ש שאם לא היה בשביל אסתר יהיה כמחריש וכמו פתן חרש יאטם אזנו וכש״ה (משלי יא י) ובאבוד רשעים רנה א״כ ז״ש אחר הדברים האלה וכו׳ כי כל הדברים האלו היו רפואות צפונות למכתן של ישראל כמ״ש בע״ה.
פסוק א:
ואמר בן המדתא האגגי כי מה לנו ביחסו אלא להראות שישראל היו רפויים מן המצות וכמו שהוא מסורת בידינו כאשר יניח ידו וגבר עמלק ובשביל כך גדל המלך את המן למה כי הוא בן המדתא האגגי שהוא מזרע עמלק.
פסוק א:
ואמר וינשאהו מעל כל השרים וכו׳ ירצה כי המלך בראותו ענין תשועת נפשו מיד בגתנא ותרש על ידי אסתר שהגידה למלך ראה מעשה וזכר מה שיעץ המן להרוג את ושתי אשר בזה היתה נסבה לקחת את אסתר אשר הצילה אותו מלמות בלא עתו הוא שהיה יודע העתידות ובשביל זה יעץ מה שיעץ ודי רוח אלהין ביה לזה אחר הדברים האלה מיד גדל המלך אותו וינשאהו וכו׳ שהושיבו למעלה על המלכים אשר היו תחת ידו וז״ש והשרים אשר אתו יר׳ כי הם היו מלכי׳ אבל בהיותם לפניו נקראי׳ שרים כי הוא המולך על כולם לכ״א והשרים אשר אתו לומר שאף שהיו מלכי׳ בהיות׳ אתו נקראים שרים ולהורות סכלות אחשורוש שחשב שהמן היה יודע העתידות וי״א שהיה עבדו וכו׳:
פסוק א:
ובמ׳ מגילה (מגילה יג:) איתא אחר הדברים וכו׳ מאי אחר אמר רבא אחר שברא הקב״ה רפואה למכה דאמר ריש לקיש אין הקב״ה מכה את ישראל אלא אם כן בורא להם רפואה תחילה שנאמר כרפאי לישראל ונגלה עון אפרים אבל אומות העולם אינו כן אלא מכה אותם ואחר כך בורא להם רפואה שנאמר ונגף ה׳ את מצרים נגוף ורפא גדל המלך וכו׳ עד היכן גדלו א״ר עקיבא עד עץ של חמשים אמה עכל״ה. וקשה א׳ מאי הוקשה לו לבעל הגמרא שמקשה מאי אחר. ב׳. כי מאחר שהרפואה תבא אחר המכה ורפא ירפא מה לי אם תהיה הרפואה נבראת קודם המכה או לאחריה. ג׳ מה מקשה עד היכן גדלו הרי מבואר בפסוק שנשאו על כל השרים ועוד מנין לרבי עקיבא לדרוש הדרשה הזאת כי ודאי שכוונת המלך בעת אשר גדלו לא היתה לכך:
פסוק א:
והנראה כי ידוע הוא כי כל אחר הוא סמוך ומה שהוקשה לו כי מה סמיכות יש בין גדולת המן לתליית בגתנא ותרש ז״ש מאי אחר לזה השיב רבא כי הסמיכות שיש לגדולת המן עם ענין בגתנא ותרש הוא שעון בגתנא ותרש שנכתב על ספר הזכרון בשם מרדכי הוא הרפואה וגדולת המן הוא המכה א״כ ז״ש אחר ר״ל אחר שברא הקב״ה רפואה למכה כמ״ש והביא ראיה לדבריו מריש לקיש כי מנין לנו שהקב״ה בורא הרפואה קודם המכה וכי הקצור קצרה ידו מהושיע או ח״ו בשעת המכה יבצר ממנו מזימה להושיע על ידי מלאך או על ידו לזה הביא חיזוק לדבריו ממה שאמר ריש לקיש עם ראייתו מהפסוק שאמר כרפאי לישראל וכו׳ שהיל״ל ברפאי מאי כרפאי וכו׳ אלא משמעו כשבראתי הרפואה לישראל אח״כ ונגלה עון אפרים וכו׳ וז״ש ר״ל אין הקב״ה מכה וכו׳ אלא אם כן בורא להם רפואה תחילה כי לכאורה מלת תחילה כו׳ מיותרת אלא לומר שקודם מכה ציץ רפואה פרח כי הוא המכה והוא המרפא ולא אחר יען כי ידוע הוא שאין כח ביד שום מזל להכות את ישראל כי חלק ה׳ עמו והוא אלהינו אם כן יחוייב מזה כי הוא יכאיב ויחבש ימחץ וידיו תרפינה יר׳ בעת אשר הוא מוחץ כבר ידיו שהם כינוי אל המכה תרפינה אבל א״ה אינו כן וכו׳ יר׳ ללמדנו ההבדל העצום אשר בין ישראל לא״ה שהקב״ה מכה לא״ה והרפואה תבא להם אחר כך כו׳ אם יהיו ראוים להצלה ואם לאו ימקו בעונם על כל חטאתם אשר חטאו מימי קדם אחרי נפלם וכמ״ש נפל תורא חדדו סכינא ולאחר שיקבלו ענשם על כל דבר פשע אשר עשו ולא ישאר שום שטר חוב עליהם בורא להם רפואה וז״ש אבל לא״ה אינו כן וכו׳ כי הם משולים לאדם שהיה עליו חובות הרבה ואחד מהבעלי חובות חבש אותו בבית האסורים ואחר כך באו כולם אל השופט וכל אחד ואחד תבע את חובו הרי שלא יכול לצאת אם לא יפרע לכולם כן א״ה כיון שנשלחו ביד פשעם עד שלא יגבו כל השטרי חובות שיש עליהם לא יברא להם הש״י רפואה כמש״ה ונגף וכו׳ אבל ישראל בשובו בתשובה מיד יגאל ואין הש״י מניחם בידי המקטרגים כמש״ה (ישעיהו נד ח) בשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך וברחמים גדולים אקבצך יר׳ כי בהיות שישראל חבל נחלתו של הקב״ה וכל העולם כולו ומלואו לא נברא אלא בשביל שיעסקו ישראל בתורה כמש״ה (ירמיהו לג כה) אם אין בריתי וכו׳ הרי שישראל נבראו לעשות רצון קונם לשרתו ולעבדו תמיד יומם ולילה לא ישבותו וכשח״ו יעזבו את ה׳ וילכו אחרי ההבל ואחרי רעיונו׳ יונות ויהבלו גם הם שהקב״ה מסתיר פניו מהם וישארו למקרה ופגע כמטרה לחץ תחת מערכות השמים וכסיליהם בהיותם חוצה מהם כמש״ה (בראשית טו ה) ויוצא אותו החוצה א״כ הם דאפסידו אנפשייהו ברחקם מאת ה׳ לכן צריך להנצל כצבי מיד ולשוב אל ה׳ כי מיד בשוב האדם בתשובה יחול עליו ההשגחה האלהית ובמקום אשר תחול ההשגחה לא ישלוט הכליון וכמש״ה (ישעיהו ו י) ושב ורפא לו מיד יען אשר נדבקה ההשגחה האלהית עליו וכל עוולה תקפוץ פיה כי כבר הרפואה נבראה מקודם ואין צורך לבראת עתה רפואה אבל א״ה אם לא יקבלו ענשם ויפרעו כל שטרי חובותם אין כח ביד מערכות השמים להצילם מרעתם כאשר דבר מלך שלטון וישלחם ביד פשעם ואחר שפרעו כל שטרי חובותם אח״כ בורא להם רפואה וז״ש אבל א״ה אינו כן ללמדנו ההבדל הנמרץ אשר בין ישראל לעמים ונחזור לענינו כי ר׳ עקיבא הוקשה לו בפסוק שהיל״ל נשא המלך את המן או בלשון אחר כי לשון זה לשון גדול הוא וכמו שרז״ל המגדל יתום בתוך ביתו ור״ל שמגדל אותו מעט מעט א״כ אחר שאמר אח״כ וינשאהו על כל השרים וכו׳ אם כן מה לו לעלות יותר רק הכסא והמלוכה ומה גידול צריך לו לזה אמר עד היכן גדלו והשיב עד עץ של חמשים אמה לומר שבכל יום ויום היה מוסיף לתת לו ממשלה ולגדלו עד שהגיע לעץ של חמשים אמה:
פסוק א:
או יר׳ כי אחר שידוע הוא כי גדולת ב״ו הבל ואין בם מועיל ובאומרו גדל המלך וכו׳ הוקשה לרבי עקיבא עד היכן גדלו כי מה יכול האדם לגדל וז״ש תדע גדולת הבאה מצד ב״ו עד היכן מגעת עד עץ של חמשים אמה כי מעלתו זאת היא הנותנת שפלותו כי ידוע הוא שגלגל הוא שחוזר בעולם עליונים למטה ותחתונים למעלה לשום שפלים למרום כי כן דרכו בהיותו סובב סובב במרץ בלי ליאות ויגיעה א״כ יחוייב מזה כי כל איש אשר לא תשיג ידו לבקש אוכל להשיב נפשו שהוא קרוב אל העליה ולעלותו ברום המעלות יותר ממי שהוא רם על כל במעלה היותר עליונה שיחוייב לו הירידה כי הגלגל סובב כ״ש וזש״ה (דברים כח מג) הגוי אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה ואתה תרד מטה מטה וכו׳ כי כנראה היא קללה נמרצת אלא על דרך שאמרתי הוא ברכה לישראל מצד אחד וקללה מצד אחר והוא כי מי שיהיה למעלה בגלגל במקום שאין יותר מדרגה ומעלה אחרת למעלה ממנה לעלות יחוייב לו הירידה ומי שיהיה מטה מטה ר״ל במדרגה התחתונה כי אין למטה ממנה שום מדרגה אחרת יחוייב לו העליה יען וביען שהגלגל כרגע יתהפך על מסיבותיו וישח וישפל רום אנשים ומי שהוא בעפר ובאשפות ירום ויתנשא א״כ ברכה היא להם מזה הצד שאמרנו וקללה מצד אחר לפי שהם קבועים בגלגל תחת מערכות השמים וכסיליהם והם למקרה ופגע במעלם אשר מעלו לעזב את ה׳ וג״כ השי״ת הסתיר פניו מהם וקבעם בגלגל ויוכל ח״ו הכליון לשלוט בהם מה שאין כן בצדיק כי כיון שהו׳ דבק בהשגחה האלהית הוא ימשל על הגלגל לכל אשר יחפוץ יטנו כמש״ה (שמואל ב כג ג) צדיק מושל בירא׳ אלהים וז״ש רבי עקיבא המעלה הגדולה הזאת אשר אין למעלה ממנה כאמרו וינשאהו מעל כל השרים היא הנותנת שמיד נפילתו תהיה במהרה קל יבא וכמו (שהנפילה) [שהעלייה] היתה שלא במדרגה כן יחייב שנפילתו תהיה שלא במדרגה ועד היכן עד עץ וכו׳:
פסוק ב:
וכל עבדי המלך הנה מספר תכלית עליית גדולתו עד שכל עבדי המלך אשר בשער המלך ר״ל מלכים ושרים אשר בהיותם בשער המלך נקראים עבדים כולם היו כורעים ומשתחוים להמן כי כן צוה לו המלך יר׳ כי כן צוה בשבילו לכרוע ולהשתחוות לו בחשבו כי הוא אלוה מן האלוהות וכמו שפי׳ רש״י ז״ל שעשה עצמו אלוה ומפני זה ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה:
פסוק ב:
ובמדרש (ילקוט שמעוני על אסתר תתרנד) למה היו משתחוים לו י״א אלוהיו נתן בכליו וכך היה הולך ומהרהר בלבו אם מרדכי ישתחוה לי נמצא עובד ע״א לכך ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה עכל״ה: וקשה כי מה שואל למה היו משתחוים לו והלא הפסוק אומר שגזרת המלך היה באומרו כי כן צוה לו המלך ומי הוא אשר יעבר על מצות המלך וגזרתו ויחייב את ראשו למלך: ונראה שהוקשה לבעל המאמר שהיל״ל כי כן צוה להם המלך אלא באומרו לו לרמוז לצלם אחשורוש שהיה אלוהו וז״ש למה היו משתחוים לו כי המלך לא צוה אלא להשתחוות לאלוהו לכך השיב כי נתן אלוהיו בכליו וכל עבדי המלך כו׳ על שהיה הצלם בכליו או כי כן צוה לו המלך ר״ל לצלם וכל זה עשה כדי שיכרע מרדכי ומרדכי לא יכרע וכו׳ על שנתן אלוהיו וכו׳ וסכן את עצמו ואל כל ישראל יען כי הם מהדברים שיהרג ואל יעבר ובשביל שהשתחוו לו על הע״א שהיה בכליו א״כ הרי הוא נעבד לשם ע״א ושויה אנפשיה חתיכה דאסורא ואפילו הידור לא רצה להדרו:
פסוק ג:
ויאמרו. ויהי. וירא המן יר׳ כי כיון שכל עבדי המלך אשר בשער המלך כורעים ומשתחוים להמן וראו למרדכי שלא היה כורע ומשתחוה אמרו לו מדוע אתה עובר את מצות המלך כי המלך צוה לכרוע לצלמו בכל מקום שיהיה והם לא ידעו שהמלך כבר ידע שמרדכי הוא איש יהודי ולא יכרע לע״א כי הוא אסור גדול ושקודם יהרג ואל יעבור ולכן המלך צוה לכל עבדי המלך שיכרעו וישתחוו ובכלל הציווי ההוא צוה שמרדכי לא יכרע ולא ישתחוה יען כי הוא כופר בע״א והוא יהודי כמ״ש וזש״ה כי כן צוה לו המלך ר״ל שכולם יכרעו וישתחוו לו חוץ ממרדכי ז״ש ומרדכי לא יכרע וכו׳ שזהו בכלל הציווי והנה עבדי המלך לא שמעו הציווי הזה ולזה אמרו לו מדוע אתה עובר את מצות המלך באיזו סיבה אתה פוטר את עצמך.
פסוק ד:
ויהי כאמרם אליו יום ויום וכו׳ יר׳ כי קודם הפצירו בו עד בוש אולי ישמע אליהם ואחר שראו שמרדכי כמו פתן חרש יאטם אזנו כדי שלא לשמוע דברי כסילים באומרו ולא שמע אליהם ויגידו להמן לראות וכו׳ כי הגיד להם אשר הוא יהודי והוא נקרא ככה על שהוא כופר בע״א ובאלהים אחרים והוא מודה באחדות האל ושהוא אינו תחת מערכות השמים ושאפילו כולם יכרעו וישתחוו לצלם הוא אינו בכלל החיוב יען וביען רוח אחרת עמו כי כל מערכות השמי׳ כולם נבראים כמוהו ואין בידם יכולת להרע או להטיב מבלי רצון קוניהם ולאל אשר יצר כל היצורים הוא עובד ובו יבטח כי הוא יצילהו מכל מאורעות קשות ורעות כי הוא יהודי.
פסוק ה:
וירא המן וכו׳ יר׳ כי המן לא כעס על מרדכי על אשר לא היה כורע ומשתחוה לו בהיות הע״א והצלם על כליו כי כבר יודע שהוא יהודי והוא מהדברים אשר יהרג ואל יעבור אלא מה שכעס על שנגע בכבודו כי ראה אפילו שהעביר מעליו הצלם ועבר בפניו ולא קם ולא זע ממנו וימלא המן על מרדכי חימה יען כי לא היה שום דבר מונע למרדכי כפי דת משה ישראל וז״ש וירא המן כי אין מרדכי כורע ומשתחוה לו לבדו מבלי הצלם ועל זה וימלא וכו׳ ומרדכי מה שלא זע ולא קם ולא רצה להדרו לפי שהוא נעבד לשם ע״א:
פסוק ה:
ובמדרש עבר ולא זז מרדכי ממקומו ולא שאל בשלומו בא לו המן ועשה עצמו כאלו שואל בשלומו של מרדכי אמר לו מרדכי אין שלום אמר ה׳ לרשעים עכ״ל. הנה כי הוקשה לב״ה וכי עד עתה לא היה רואה המן שאין מרדכי כורע ומשתחוה לו ועוד למה נמלא חימה על מרדכי והלא לא היה יודע כי הוא יהודי ולא יכול לכרוע ולהשתחות לאלהים אחרים לז״א כי הוא בעצמו עבר אחר שהסיר הצלם מכליו ולא שאל בשלומו ולאחר שהוא שאל בשלום מרדכי השיבו אותה התשובה אם כן וכדאי בזיון וקצף כי לא היה מניעת ההשתחויה מפני הצלם אלא להכעיס ולא ידע כי מרדכי היה מחמיר על עצמו כי אמר שהשתחוו לו בהיות הצלם בכליו כאילו הוא הע״א בעצמו ז״ש כי הגיד להם אשר הוא יהודי וכי עד עתה לא ידעו אשר הוא יהודי והכתיב איש יהודי וכו׳ אלא הגיד להם כי הוא כופר בע״א ובעובדיה וכי הוא מאותם דכתיב בהו איתי גוברין יהודאין וכו׳ ולאלהך לא איתנא פלחין וכו׳ כי כל הכופר בע״א נקרא יהודי כמש״ל:
פסוק ו:
ויבז בעיניו יר׳ כיון שראה שהיה מחמיר מרדכי על עצמו כ״כ שהואיל ועבדוהו לשם ע״א לא רצה לכרוע ולהשתחות לו חשב להשמיד קודם את כל הפרושים עם מרדכי המחמירים ואוסרי׳ על עצמם כ״כ כמ״ש ואח״כ עלה במחשבתו שמן היהודים הנשארים יצאו אח״כ גם כן פרושים אם כן אין לדבר סוף בלתי להשמיד את כולם למה בשביל שלא יצאו מהם עם מרדכי זש״ה ויבקש להשמיד את כל היהודים עם מרדכי כי מה בא ללמדנו וכי לא ידענו שהיהודים עם מרדכי ושמרדכי יהודי אלא במה שאמרנו מתורץ:
פסוק ו:
ובמ׳ מגילה (מגילה יג:) אמר רבא בתחילה במרדכי לבדו ולבסוף בעם מרדכי ומנו רבנן ולבסוף בכל היהודים הנה כי הוקשה לו כי אחר שהמן נמלא חימה על מרדכי על שלא חשבו לכלום ולא רצה להדרו אפילו אחר שהסיר הצלם מכליו כמש״ל אם כן היהודים למה יומתו מה עשו וכי טוביה חטא וזיגוד מנגד נגיד לזה אמר כי ודאי בתחילה במרדכי לבדו כמש״ה וימלא המן על מרדכי חימה ואחר שהגידו לו כי כל עם מרדכי גם כן הם אוסרין ומחמירין כמו מרדכי בעצמו ומנו רבנן בז לשלוח יד במרדכי לבדו כי הגידו לו את עם מרדכי שגם הם לא יכרעו לו ומחמירים בדינם כ״כ ואחר כך בכל היהודים למה שלא יצאו מהם עם מרדכי כמש״ל:
פסוק ז:
בחדש הראשון הנה כי בהיות כ״כ בטוח במלך שאמר לא תשוב ריקם שאלתו מיד הפיל פור וכו׳ ללא חשש לדבר עם המלך קודם וליקח ממנו רשות והראיה כי אחר שדבר דבריו עם המלך לא המתין עד שישיב לו המלך אלא קפץ ואמר אם על המלך טוב וכו׳.
פסוק ז:
והנה בענין הגורלות הללו אעיר זה כמה ספקות. הספק הא׳ הלא ידע אם לא שמע המן מה שקרה לפרעה ולסיסרא ולכל מי שקם על היהודים לעשות עמם רעה ומה גם עתה כי על משפחתו עבר כוס תרעלה בזמן משה ויחלוש יהושע את עמלק וכו׳ וכן לזקנו וישסף שמואל את אגג ואיך מלאו לבו לב כסיל להלחם בישראל ברשותו כי ה׳ נלחם להם בכל הקמים עליהם. ב׳ כי אחר שמלאו לבו לקרב לגשת למלחמה עם ישראל מה לו בגורלות ועוד כי ה׳ סכל עצתו בהמתינו עד מלאת שנה תמימה כמ״ש מיום ליום וכו׳ כי כל דבר שלא יעשה האדם בחומו אחר כך בהמשך הזמן ובהארכו מי יודע שיבא איזה מקרה ויבטל גזרתו אם כן למה לא צוה לכתוב בעידנא די תחזון כתביא האלין ח״ו וכו׳. ג׳ כי אחר שהפיל פור בחודש הראשון שהוא חדש ניסן שנים עשר חדש אם כן הוא חדש אדר למה לי כי זיל קרי בירב הוא:
פסוק ז:
והנראה שהמן ועמלק כולם ידעו שאל מושיעם ממצרים שומר אותם ולוחם את לוחמיהם ולזה לא בא עמלק להלחם בישראל רק כאשר ידע בחכמת האצטוגניא שלו שישראל חטאו במה שהיו מספקים בהשגחה האלהית אם היתה בקרבם אם לא כאמרם היש ה׳ בקרבנו אם אין וסמיך ליה ויבא עמלק בראותו כי ישראל עיף ויגע ולא ירא אלהים כשרז״ל שכוונו השעה וכו׳ וכשישראל עוברים על רצון ה׳ הנה השי״ת יסתיר פניו מהם ויניחם תחת מערכות השמים וכסיליהם למקרה ופגע תחת המקרי׳ ולזה מה עשה המלך הביא עמו אנשים שידעו באצטגנינות שלא יוכלו למות באותה שנה ולישראל לא היה להם זכות לשדד המערכה ולבטלה לכך נתיירא משה מאד ואמר ליהושע בחר לנו אנשים ר״ל צדיקים ואפילו שיהיו מועטים כי אין מעצור לה׳ להושיע בין רב למעט וצא הלחם בעמלק עם האנשים אשר תבחר ומחר אני נצב על ראש הגבעה ומטה האלהים בידי להלחם בשרו של עמלק במטה האלהים ולהפילו לארץ ועכ״ז לא היה יכול לו בשביל עונותם של ישראל כמש״ה (שמות יז יב) וידי משה כבדים וכו׳ עד שאהרן וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד לרמוז לג׳ האבות שזכותם יגן בעדם בעת צרתם ועוד דזכות רבים עדיף טפי ועכ״ז לא העביר אותו מן העולם אלא החליש כחו לבד וכן בנדון דידן המן נין עמלק ראה שישראל נהנו מסעודתו שא״ר ושהיו רקנים מן המצות כמ״ש ישנו מן המצות וכו׳ ושהקב״ה ודאי הניח אותם למקרה ופגע וגם בעת צרתם לא יושיעם כי אין הקב״ה משדד המערכה בשביל עוברי רצונו ועכ״ז נתירא לעשות הדבר מיד כי זכר את עמלק כי אפילו שישראל חטאו ומיד ויבא עמלק עכ״ז לקה שנאמר ויחלוש יהושע את עמלק וכו׳ לזה התחכם בגורלות לראות אם יעלה לו שמיד יצוה להשמידם אם לא וכשראה שעלה בידו חדש אדר שמח כי ידע שלא יקראהו אסון הואיל והש״י עזבם לארך ימים ובהמשך הזמן יראה אם ה׳ אלהיהם ירחמם בשמעו את רינתם וזעקתם ויוציאם מחשך וצלמות או אם יניחם למקרה ופגע וגם כי ירבו תפילה לא ישמע אליהם ח״ו ובכן יהיה הוא בטוח ועוד עשה שהפיל פור גם כן מיום ליום לראות באיזה יום עשו איזה עבירה וחטא וגם כן באיזה חדש עברו ברית הפרו חוק על כל דבר פשע כדי שהיום והחדש יהיה גם כן סיבה לגבות שטר חובם מהם כי במקום אשר לא תחול ההשגחה ישלוט הכליון וכשרז״ל שבכל הימים מצא להם זכות וכן בחדשים בניסן טלה לפסח באייר ירד המן בסיון נתנה התורה וכו׳ וכשנפל לו בחדש אדר ביום שמת מרע״ה שמח שהרי יש חסרון גדול באותו היום וכן החדש שהוא אדר במזל דגים מיד אמר תפושים הם בידי כהדין נונא וז״ש הוא חדש אדר שמזלו דגים ולא מצא להם זכות ומצא חסרון שבו מת אבי התעודה ולא זכר כי הוא עת הלידה:
פסוק ז:
ובמדרש הפיל פור הוא הגורל. אמר רבי חמא בר חנינא אתה הוא גורלן של בני הפיל גורלות ולא עלתה בידו והפיל מזלות ועלתה בידו מזל דגים אמר תפושים הם בידי כהדין נונא א״ל רשע הם אינם בידך אתה הוא בידם מה הדג הזה פעם בולע פעם נבלע כך אתה נבלע בידיהם עכל״ה.
פסוק ז:
וקשה לו לרבי חמא בר חנינא דפליג מדידיה אדידיה דהוא אמר שהפיל מזלות ועלתה בידו מ״ד אם כן איך אמר שהפיל גורלות ולא עלתה בידו והרי המזלות אינם הגורלות ועלתה בידו מ״ד ועוד מהג״ש שהביא יש לימוד להפך כי הוא אמר מה הדג הזה פעם בולע פעם נבלע כך אתה נבלע וכו׳ ואם הדג פעם בפתח תקוה ופעם בעמק עכור אם כן איך יחוייב מזה שיהיה הנבלע המן בידם של ישראל: ונראה שהוקשה לו בפסוק כי אחר שאמר הפיל פור וכי לא ידענו שפור הוא גורל ומה בא ללמדנו שהוא הגורל ועוד אומרו לפני המן כי ודאי שלא יהיה לפני מרדכי או אחר כי הוא המפיל ועוד מש״ה אח״כ הוא חדש אדר דממילא משמע כש״ל לזה השיב רבי חמא בר חנינא כי הוא הגורל הם דברי השי״ת שה׳ ישחק לו שמפיל פור על ישראל ולא ידע כי בנפשו הוא שהוא הגורל לפניו שגולל אבן אליו תשוב ואמר שהפיל גורלות בימים ולא עלתה בידו כש״ל שבכולן מצא זכות לישראל וכשהפיל בחדשים דהיינו המזלות כיון שעלה בידו חדש אדר שהוא מזל דגים אמר תפושים הם וכו׳ כי ראה שישראל הם כולם בידו ותחת ממשלתו ולא יש גוי וממלכה שיוכלו לברוח שם כי אחשורוש מלך בכל הכיפה כמ״ש שנמשלו ליונה שעומדת על פי השובך וכו׳ לכ״א אם כן תפושים הם בידי כהדין נונא אחר שמזל דגים עלה בידי לרמוז למ״ש לז״א לו הש״י רשע הם אינם בידך יר׳ כי אתה האיש ההמוני תחשוב במיעוט שכלך כי ישראל הפזורים בכל פאות הם בידך יען כי הם תחת ממשלת אדוניך על שקר אתה בוטח שאלמלא ישראל לא נבראו שמים וארץ אם כן אתה הוא בידם שאלמלא ישראל העולם כולו יתהפך לתוהו ובוהו וגם אתה כאחד מהם אם כן אתה בידם וא״ע מה הדג וכו׳ להראות לו חסרון ידיעתו כי אדרבה בעליית מזל דגים בידו הוא להזהירו שהוא הגורל לפניו ושהוא הנבלע בידיהם כי הוא היה בטוח שהם תפושים בידו כדג אשר יתפש ביד כי לא יוכל לברוח וזהו להפך כי אפילו שיהיו מאיזה אומה אחרת הקבועה בגלגל כמותו הואיל ועלתה בידו מזל דגים היל״ל מה הדג פעם בולע פעם נבלע כי לא יהיה בטוח הדג הגדול בבולעו הדגים הקטנים שיתמיד לבלוע כי יבא פעם אחד דג יותר גדול ממנו ויבלע אותו אם כן הוא גם כן מזומן למקרה ופגע כי אפי׳ שבולע ג״כ יבלעו אותו ואמר כך אתה נבלע וכו׳ לומר כי כל מי שהוא קבוע במזל הוא מעותד ומזומן לתלאות המקרה והפגע אבל מי שהוא חוצה להם לא ירא ולא יחת מאותות השמים כמש״ה (ירמיהו י ב) ומאותות השמים אל תחתו וכו׳ אם כן אחר שזדון לבך השיאך להלחם בישראל אשר הוא מושל על המזל בעצמו והוא למעלה ממנו אם כן אתה הוא העומד תחת המזל אשר ישראל שולטין בו בכל זמן ואפילו שיהיו רקנים מן המצות לא הניח לאיש לעשקם וינחם כרוב חסדיו מיד בשובם אליו ית׳ וממצוקותיהם יושיעם ויוציאם כמש״ל וכמ״ש רז״ל אני בקשתי להשמידם ולא עלה בידי כמש״ה (תהלים קו כג) ויאמר להשמידם וכו׳ אם כן ודאי שאתה הוא הנבלע בידיהם יען כי הם שולטין על כל המזלות:
פסוק ח:
ויאמר המן. יר׳ כי המן חשב ויעץ תחבולות להציל את נפשו ולהפיל לאחשורש במכמורות בל יקום והתחיל ללמד קטיגוריא לפני המלך על ישראל אולי המלך יעלה חמתו באפו ובקנאתו באש עברתו יצוה להרוג שש״י ובכן יעשה חפצו ורצונו ויהיה לו התנצלות באומרו מה כחי ועוצם ידי המלך אמר להשמיד וכו׳ וחמת מלך מלאכי מות ואפיל שאני עזרתי לרעה והייתי סיבה בדברי לשון הרע מהם לא יש שום אשם תלוי עלי כי אחר שהמלך לא יאבה ולא ישמע למילי הלא עזרתי ללא דבר כי אם המלך לא יגזור מי הוא אשר יוכל להרשיע את ישראל ואמר למלך יודע לך שיש עם אחד ר״ל שהם מודים באחדותו ית׳ וכופרים בע״א ואילו היו במקום אחד כולם לא היה כ״כ בזיון וקצף למשתחוים אל אל לא יושיע אלא הם מפוזרים ומפורדים בכל מדינות מלכותך ועושים לעג וקלס ממנו ויטו את האנשי׳ אחרי אלהיהם בשביל שדתיהם שונות מכל עם ואפילו דתי המלך אינם עושים וכו׳ אם כן ולמלך ר״ל בשביל הבזיון המגיע לך מהם אין שוה להניחם:
פסוק ח:
ובמ׳ מגילה (מגילה יג:) ויאמר המן למלך אחשורש ישנו עם א׳. אמר רבא ליכא איניש דידע לישנא בישא כהמן א״ל תא נכלינהו אמר ליה מסתפינא מאלההון דלא לעבד בי כדעבד בקמאי א״ל ישנו מן המצות א״ל אית בהו רבנן א״ל עם אחד שמא תאמר קרחא אני עושה במלכותי מפוזרים הם בכל העמים שמא תאמר שיש לך הנאה מהם ומפורד כפרדה הזו שאינה עושה פירות שמא תאמר איכא חדא מדינתא מניהו ת״ל בכל מדינות מלכותך ודתיהם שונות מכל עם דלא אכלי ולא שתי מינן ואת דתי המלך אינם עושים דנפקי לשתא בשהי פהי ולמלך אין שוה להניחם דאכלי ושתו ורוו ונפקי ומבזו למלכא עכל״ה: וראוי לתת לב. א׳. כי מה ידיעה גדולה ראה בזמן שאמר ליכא איניש וכו׳ ומניין לרבא כל אלו הדברים שהיה אומר המן ושהיה המלך משיב כמ״ש. ב׳ כי המן נדרש ללא שאלו באמרו שמא תאמר שמא תאמר וכו׳ שאחר שהמלך שתק ולא ענהו עוד ולא שאל ממנו מה לו בהארכת דברים וקול כסיל ברוב דברים. ג׳ מאי טענה היא בשביל דלא אכלי ושתי וכו׳ כי אחר שבטענות הראשונות שהיו יותר חזקות נאלם דומיה כ״ש בטענות רעועות כאלו: והנראה כי רבא הוקשה לו שאם כונת המן לשאול מהמלך שישמיד ויחריב לשש״י והוא כבר מובטח מן המלך שאמר לא ישיב ריקם שאלתו מה לו בהארכת דברים יאמר מיד למלך אם על המלך טוב ואם מצאתי חן בעיניו יכתב לאבד ח״ו את כל היהודים ומה לו לומר שהיו מפוזרים וכו׳ לז״א רבא כי ליכא איניש וכו׳ כי הוא בטח בידיעתו לספר לשון הרע כי עשה יעשה באופן שהמלך יעשה מעצמו בלב שלם ובנפש חפצה כל מה שבלבו מבלתי שיצטרך לשאול שאלה מאדוניו ובזה לא יהיה עליו אשם מענין זה כאשר דבר מלך שלטון וכו׳ ועוד שיעשה חפצו ורצונו מאליו מבלי שישאל חסד מהמלך לתת את שאלתו ותחלת דברי פיהו סכלות ואמר למלך תא נכלינהו ר״ל כי המן ידע שבלבו של אחשורש היתה שומה וברצונו להשמידם וכשרז״ל משל לבעל החריץ ולבעל התל וכו׳ אבל כאשר לב מלכים לאין חקר רעדה אחזתהו כי ידע מעשה פרעה וסיסרא ובכל איש אשר נדב לבו אותו לגשת למלחמה עם ישראל ולכן פחד ורעד מפני אלהים לז״א לו המן אני יודע שברצונך וחפצך לכלות קוצים מן הכרם אבל אתה ירא וחרד מלפני אלהי ישראל וכדי להפיק רצונך לכה אני ואתה כי יודע אני כי בזאת המה נלכדים ואהיה עמך בחברתך בדבר הזה כי ודאי שספר לו הגורלות שהפיל יען כי ידע שבלב המלך לעשות רעה עם שש״י וז״ש רבא ליכא איניש וכו׳ במה שאמר תא ונכלינהו כי נראה שבשביל אהבתו ולהפיק רצון המלך גם הוא יכנס בתגר זה ולא משנאתו בישראל ולזה נכנס בלשון שלילה כדי להראות למלך שלהפיק רצונו לפנים יכנס בחברתו ולעשות הישר והטוב בעיניו לא כן אם יאמר או ישאל מהמלך בפתע פתאום להשמיד וכו׳ כי היה נראה שגם הוא שונא לישראל ובזה לא ישית המלך לבו לכל דבריו לזה עשה כאלו משא ונותן בדבר עד שיביאהו כשור אל טבח יובל להלחם בישראל. והמלך הבין והשיב כחכם ואמר אפילו שאתה תכנס בחברתי מה בצע בדמי ברדתי אל שחת כי כל העונש והאשם תלוי עלי כי אני מלך ובידי למחות וכל מי שבידו למחות ואינו מוחה לסוף נענש כ״ש אם אני אעשה הדבר הזה וז״ש מסתפינא מאלההון דלא לעבד בי וכו׳ כי אחר שהיו שני׳ כמ״ש תא ונכלינהו היל״ל דלא לעבד דינא וכו׳ אלא רמז לו כי העון תלוי עליו כולו והמן ינצל כצבי מיד וכשראה המן כך השיב כי אפילו שהוא לבדו יעשה הדבר ההוא מציאות הפחד ליכא יען כי הם מלוכלכים בעבירות וישנו מן המצות אם כן ימקו בעונם וישלוט הכליון ח״ו בם כש״ל ובעבור שידע זאת נכנס בחברתו ולא שהוא חפץ בנזק המלך והמלך חזר להשיב לו כי אפילו שכולם יהיו רשעים בזכותם של הצדיקים ינצלו האחרים כמש״ה (משלי י כה) וצדיק יסוד עולם וכ״ש אם יהיו רבים ז״ש אית בהו רבנן וזכותם מגין על בני דורם כמ״ש סר צלם מעליהם וכו׳ שהיה איוב שמת כי קודם שמת לא היו יכולים לעלות כמו כן וכשראה המלך שאמר עם אחד כלומר שלא יש שום צדיק ולא אחד בהם מיד הבין שרצון המן להפילו ושגם הוא שונא לישראל ומשנאתו אותם היה מדבר ולכן המלך שתק ולא ענהו עוד לראות מה ידבר והנה כשראה שהמלך שתק חשב שכבר לכד אותו בטענותיו כי לא יכול להשיבו דבר וכל רוחו הוציא כסיל ואמר שמא תאמר וכו׳ והכריע רבא שמה שאמ׳ מפוזר ומפורד שלא היה תשובה למלך יען כי עד עתה היו מדברים בדברים סתומים וחתומים והמלך משיב להמן כענין אבל הדברים הללו הם דברים ברורים וידועים לכל שישראל מפוזרים ומפורדים וכו׳ ואיהו דמותיב לה ואיהו דמפרק לה כמ״ש ורש״י ז״ל כתב שמתשובת המן אנו למדים שכך היה אחשורש משיבו עכ״ל ובודאי כי מדברי הפסוק הוציא רבא הדרשא הזאת וז״ש שמא תאמר קרחא אני עושה במלכותך ר״ל שיש מלכות מהם ובהריגתם ישאר קרחה במלכותך זה אינו שהרי הוא גלוי וידוע לפניך שכשלקחת חשבון כל מלוכה וממלכה שאין שום ממלכה מהם אלא זעיר שם זעיר שם ושמא תאמר יש לך הנאה מהם כבר אתה יודע שהם כפרדה שאינ׳ עושה לעולם פירות שמא תאמר איכא חדא קטנתא מנייהו לז״א בכל מדינות מלכותך ודתיהם שונות מכל עם לומר שלא יעלה בדעתך שמא יש להם אוהבים מלכים ושרים בכל מקום מושבותיהם וירע להם ואולי ימרדו בך על זאת לז״א כי ידוע הוא שהאהבה לא תבא בלתי מצד ההרגלות לאכל ולשתות עם מלכים ויועצי ארץ או מצד קורבה שיתחתנו בם לז״א כי זה אינו שדתיהם שונות מכל עם שלא יש שום עם שיסכימו עמו לדעת אחד כמ״ש דלא אכלי מינן ולא שתי מינן ולא נסבי מינן ולא מנסבי לן אם כן לא יש מקום שיחייב שום צד אהבה לשום עם ואת דתי המלך אינם עושים וכו׳ הנה דייק רבא שכנר׳ הוא מיותר כי אחר שאמר ודתיהם שונות מכל עם פשיטא שדתי המלך בכלל ועוד שהיל״ל ואת דת המלך כי כמה דתות היה לו למלך ורש״י ז״ל פי שאנגריות וגולגוליות ומסים וארנונות אינם נותנים ולדבריו קשה שא״כ למה אמר הפסוק ואת דתי המלך אינם עושים היל״ל אינם נותנים והנכון כי כל המוטל עליו לעשות שום דבר צריך לעשות אותו או להשכיר במקומו פועל אחר שיעש׳ מעשהו תחתיו וז״ש רבא דנפקי׳ לכולא שתא בשהי פהי וכשיבא שום אנגרייא או גולגולת למי שעוסקים במלאכת המלך לא יוכלו ליקח מהם למה כי כפי דתם לא יוכלו לעשות מלאכה בשבת וכן בחגים ובמועדים וז״ש רש״י ז״ל כי הכריע הדבר מעצמו כי כיון שאינם עושים שאסור לעשות מלאכה אם כן לא יפול שום צד חיוב עליהם ואיך יפרעו דמים באופן שאחר שאפילו ששום סיוע ועזר לא יש לך מהם כגון אנגורייא שהוא לפי שעה ויש לך נזק גדול מהם במה דאכלי ורוו ומבזו למלכא אם כן לכבודך אין ראוי להניחם וכדי בזיון וקצף שמבזים אותך והאחרון הכביד ז״ש ולמלך אין שוה להניחם:
פסוק ט:
אם על המלך טוב הנה עתה בחושבו ששתיקת המלך היה שנכנסו דבריו באזניו ומיד בחומן של דברים אמר ועוד תראה שאני ידעתי נאמנה שהדבר אשר דברנו אני ואתה יבא לפועל כחפצינו שאני מהוני אתן לך עשרת אלפים ככר כסף לבטחון לדברי שאם לא יבא הדבר לפועל אני אפסיד הי׳ אלפים ככר כסף:
פסוק ט:
ובמדרש א״ל קולמוס אתה כותב ועשרת אלפים ככרי כסף אתה נוטל עכ״ל. הנה כי הוקשה לו שאחר שמדבריו אין שוה למלך להניחם כמ״ש מה לו בנתינת הכסף אלא שרצון המן להפיל למלך ורצה שימכרם לו ממכרת עבד לפחות אם לא ירצה לאבדם הוא ז״ש יכתב לאבדם וכו׳ לומר שבשביל אותו הקולמוס שכותב נוטלי׳ אלפים ככר כסף והכל לסבב הרעה למלך:
פסוק י:
ויסר המלך. ויאמר. הנה המלך בחכמתו השיב מחשבתו בראשו ומיד לחזק הענין סר את טבעתו ונתנו להמן וא״ל הכסף נתון לך אפילו שכבר זכיתי בו אחר שיצא מפיך דבר עכ״ז כדי שהעם יהיה מוכן לעשות בו כטוב בעיניך ולא בעיני הרי הרשות בידך נתונה והכסף נתון לך כי לא אהנה עצמי מחוט ועד שרוך נעל בענין הזה והחכ׳ השלם כמה״ר יום טוב צהלון נר״ו קרובי פי׳ פי׳ נכון ואמר הכסף נתון לך י״ל כדי הכסף אני אתן לך משלי במתנה על מנת שהעם לעשות בו כטוב בעיניך עכ״ל ושפתים ישק. הנה שגם הוא מסכים שהמלך סלק עצמו מכל וכל ולא רצה לקבל מתנות אדרבה אמר לתת במתנה כדי הכסף על מנת שהעם לעשות בו כטוב בעיניו והמן ברשתו אשר טמן על המלך נלכד והמלך רצה לישב מנגד והניח את המן שיתקוטט עם היהודים לידע מה יהיה באחריתו ואיך יפול דבר והוא ישחק וילעג ויעמד מרחוק כי כן דרך המשכילים לברוח מן המחלוקת כמ״ש שלמה ערום ראה רעה ונסתר וכו׳:
פסוק י:
ובמ׳ מגילה (מגילה יד.) טובה הסרת טבעת ממ״ח נביאים וכו׳ יר׳ כי הנביאים מכריחים לישראל לשוב בתשובה באזהרות שמזהירם ומפחידם שהש״י דמה עליהם ח״ו רעה ולכן תשובתם אינה כ״כ הגונה שבשביל יראת אלהים שלא יביא עליה׳ את אשר דבר ביד עבדיו הנביאי׳ הם שבים אבל עתה שבו מאיליהם ומעצמ׳ אם כן ודאי שיותר טוב השב מעצמו מבלי מוכיח לשב על ידי נביא ומוכיח:
פסוק יב:
ויקראו. ונשלוח הנה כיון שראה המן את עצמו בתוך פח המוקש ולא היה יודע מה לעשות שהמלך מיד צוה ושלח בעד סופריו שיכתבו ככל אשר יצוה המן בשמו נכתב ונחתם בטבעת המלך אשר היה ביד המן ולא פירש עדין מה היה הגזירה אשר נכתב ונחתם בטבעת המלך והמן מה עשה כיון שראה עצמו שנפל בתוך פח המוקש הוסיף לעשות רע וכתב ספרים משמו ונתן ביד הרצים משולחים ז״ש ונשלוח ספרים ביד הרצים להשמיד להרוג ולאבד וכו׳ הם הספרים אשר בדא מלבו כי רצה להנקם פעם א׳ ולא יוסיף:
פסוק יד:
פתשגן. הנה כי טופס כתב המלך היה כך כמ״ש פתשגן הכתב להנתן דת וכו׳ גלוי לכל העמים להיות עתידים ליום הזה והיה כונתו לאבדם וליטול ממונם ולהשתעבדם אבל לא להורגם כלל וכמו שהמן גם כן שאל יכתב לאבדם לבד ולא אמר להורגם והמן כתב כתבים אחרים לפרש כתב המלך שהיתה סוגרת ומסוגרת שמלת עתידים הוא להשמיד ולהרוג וכו׳ ואולי יתכן כי המן היה רוצה שיכתב המלך לאבדם כמ״ש והמלך פחד וכשכתב וחתם כתבו לא הזכיר אפילו לאבדם אלא סתם וכשראה המן כך פירש הכתבים כחפצו וצוה שמיד הרצי׳ יצאו דחופים בדבר המלך שנתן להם והערים לעשות עוד במה שנתן הדת בשושן כמו שכתב המלך ככתבו ז״ש והדת וכו׳:
פסוק טו:
הרצים הנה שאחר שנתן הספרים ביד הרצים צוה המלך שמיד יצאו ולא יעכבו כלל עצמם ז״ש הרצים וכו׳ בדבר המלך והדת נתנה בשושן סתומה כמו מכתב בכתבים והמלך והמן ישבו לשתות כי שניהם היו שמחים ויותר ויותר המלך במה שהפיל את המן כמ״ש ולכן ישב לשתות עמו כי ישתה וישכח אנחתו והעיר שושן נבוכה יר׳ כי כולם היו בפחד כי לא ידעו מי יהיה אשר יגיע אליו הרעה על שהדת נתנה סתומה ובודאי כי מאת ה׳ היתה זאת ותשועה זו צפונה לדור אחרון כמו שנבאר בע״ה במקומו: