ביאור פרק ב'

פרקנו ממשיך את הפרק הקודם, כפי שציינו במאמר לפרק א' שהחלוקה לפרקים ממקור זר.

המשך התקופה רביעית – שירת הים מתן תורה והמשכן – שושנה

אומרת הרעיה – 

"אֲנִי֙ חֲבַצֶּ֣לֶת הַשָּׁר֔וֹן שֽׁוֹשַׁנַּ֖ת הָעֲמָקִֽים׃". חֲבַצֶּ֣לֶת ושׁוֹשַׁנַּה הם פרחי נוי. עתה הרעיה כבר בחינת אשת חיל, 'עטרת בעלה', כאישה חשובה שמעטרת את בעלה לכבוד ולנוי. לכן משתבחת במעלת 'שושנה', כמו שושנה שהיא באה לנוי ויופי. כן ישראל כבר מפארים את שם ה', "יִשְׂרָאֵ֕ל אֲשֶׁר־בְּךָ֖ אֶתְפָּאָֽר׃"(ישעיה מט ג). פיארנו ורוממנו את שם ה' בשירת הים "אָשִׁ֤ירָה לַֽי-הוָה֙... זֶ֤ה אֵ-לִי֙ וְאַנְוֵ֔הוּ אֱ-לֹהֵ֥י אָבִ֖י וַאֲרֹמְמֶֽנְהוּ׃"(שמות טו א-ב).

הבחירה לתאר משלו בחֲבַצֶּלֶת הַשָּׁר֔וֹן שֽׁוֹשַׁנַּ֖ת הָעֲמָקִֽים, היא כדי לרמוז על שירת הים; "הַשָּׁר֔וֹן" מלשון שירה (ילקוט שמעוני), וכן מרומז ב"הָעֲמָקִֽים" על מעמקי הים [כן דרך המשורר, ליופי ועושר השיר לוקח מליצה מעניינים הדומים בשייכות אל המשל בלשון נופל על לשון].

אומר הדוד– 

הקב"ה אף הוא מאשר מצדו – "כְּשֽׁוֹשַׁנָּה֙ בֵּ֣ין הַחוֹחִ֔ים כֵּ֥ן רַעְיָתִ֖י בֵּ֥ין הַבָּנֽוֹת׃". בתוך המדבר אני רואה שבחה, והיא הולכת במדבר הגדול והנורא, "כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה מָצָ֥א חֵן֙ בַּמִּדְבָּ֔ר"(ירמיה לא ב) וכתיב – "כַּעֲנָבִ֣ים בַּמִּדְבָּ֗ר מָצָ֙אתִי֙ יִשְׂרָאֵ֔ל כְּבִכּוּרָ֤ה בִתְאֵנָה֙ בְּרֵ֣אשִׁיתָ֔הּ רָאִ֖יתִי אֲבֽוֹתֵיכֶ֑ם"(הושע ט י).

מאותה שעה שנטלו להיות עם ה' היא בולטת לחן וליופי – כְּשֽׁוֹשַׁנָּה֙ בֵּ֣ין הַחוֹחִ֔ים. "מרטבת מעשים טובים כשושנה"(שיר השירים רבה ב א, בשינוי לשון קל). נכלל בזה גם מה שהלכו אחר ה' ונתנו בזה יקר ותפארת לשמו בעולם, "זָכַ֤רְתִּי לָךְ֙ חֶ֣סֶד נְעוּרַ֔יִךְ אַהֲבַ֖ת כְּלוּלֹתָ֑יִךְ לֶכְתֵּ֤ךְ אַחֲרַי֙ בַּמִּדְבָּ֔ר בְּאֶ֖רֶץ לֹ֥א זְרוּעָֽה׃"(ירמיה ב ב). כי יש בזה משום ריבוי כבודו יתברך בעולם, שעם שלם הולך אחריו במדבר בבטחה ובאמונה בו. ובזה הם כְּשֽׁוֹשַׁנָּה֙, ומתבלטים עתה ביופיים וריחם הטוב לעומת העמים, שהם החוחים הדוקרניים ההולכים אחר אלוהים אחרים.

אומרת הרעיה –

אף כנסת ישראל לוקחת משל מן הצומח ומן היער, "כְּתַפּ֙וּחַ֙ בַּעֲצֵ֣י הַיַּ֔עַר כֵּ֥ן דּוֹדִ֖י בֵּ֣ין הַבָּנִ֑ים". טוב הוא ה' לישראל, כְּתַפּ֙וּחַ֙ בַּעֲצֵ֣י הַיַּ֔עַר. כמו שכתב כאן ברש"י – "בין הבנים - בין הבחורים... כך הקב"ה מכל הא-להים נבחר", שכל האלילים אין בהם תועלת, כמו עצי היער שקולם הולך ואין בהם תועלת. אבל הקב"ה הוא כתפוח בעצי היער; לעומת עצי היער, עצי הסרק הריקניים, הקב"ה הוא לנו כעץ הנותן צל ופרי נחמד: צל – "בְּצִלּוֹ֙ חִמַּ֣דְתִּי וְיָשַׁ֔בְתִּי" – אלו ענני כבוד שישראל ישבו בצל ה', ככתוב: "וַעֲנַ֧ן יְ-הוָ֛ה עֲלֵיהֶ֖ם יוֹמָ֑ם"(במדבר י לד). פרי – "וּפִרְי֖וֹ מָת֥וֹק לְחִכִּֽי׃" – הקב"ה נותן לעמו את פריו המתוק, דהיינו המן שהיה מתוק כצפיחית בדבש. ונקרא פרי כלשון הכתוב, "וַיַּמְטֵ֬ר עֲלֵיהֶ֣ם מָ֣ן לֶאֱכֹ֑ל וּדְגַן־שָׁ֝מַ֗יִם נָ֣תַן לָֽמוֹ׃"(תהילים עח כד); וכך מובא במדרש:

"בְּצִלּוֹ֙ חִמַּ֣דְתִּי וְיָשַׁ֔בְתִּי"(שיר השירים ב ב) – זה עמוד הענן,
"וּפִרְי֖וֹ מָת֥וֹק לְחִכִּֽי׃"(שיר השירים ב ב) – זה המן שירד לישראל בעין יפה, והיו ישראל טועמים בו תקמ"ו טעמים כמנין מתו"ק.
(ילקו"ש רמז תתקפו)

כמו כן מתפרשים פסוקים אלו על מעלתם הרוחנית של ישראל בתקופה זו, בעת מתן תורה. כְּשֽׁוֹשַׁנָּה֙ בֵּ֣ין הַחוֹחִ֔ים, שהם מבהיקים ביפים מכל העמים, כמובא בחז"ל –

"וַיֹּאמַ֗ר יְ-הוָ֞ה מִסִּינַ֥י בָּא֙ וְזָרַ֤ח מִשֵּׂעִיר֙ לָ֔מוֹ"(דברים לג ב). אמר רבי יוחנן: מלמד שהחזירה הקדוש ברוך הוא על כל אומה ולשון ולא קבלוה עד שבא אצל ישראל וקבלוה.
(עבודה זרה ב.)

כל העם ענו יחדיו נעשה ונשמע. אומרים ישראל: "בְּצִלּוֹ֙ חִמַּ֣דְתִּי וְיָשַׁ֔בְתִּי" – היא התייצבותם בתחתית ההר, שזו הישיבה בצל ה', וכמו שנאמר – "וְהֵם֙ תֻּכּ֣וּ לְרַגְלֶ֔ךָ"(דברים לג ג) וברש"י: " 'וְהֵם֙ תֻּכּ֣וּ לְרַגְלֶ֔ךָ' – וְהֵם מִתְמַצְּעִים וּמִתְכַּנְּסִים לְתַחַת צִלֶּךָ". "וּפִרְי֖וֹ מָת֥וֹק לְחִכִּֽי׃" – זו התורה, "וּמְתוּקִ֥ים מִ֝דְּבַ֗שׁ וְנֹ֣פֶת צוּפִֽים׃"(תהילים יט יא).

"הֱבִיאַ֙נִי֙ אֶל־בֵּ֣ית הַיָּ֔יִן וְדִגְל֥וֹ עָלַ֖י אַהֲבָֽה׃". עתה מגיע השיר אל המדרגה הגדולה – הֱבִיאַ֙נִי֙ אֶל־בֵּ֣ית הַיָּ֔יִן – זה סיני (מדרש; תרגום). סיני הוא מקום בית היין, המקום בו הופיע עלינו בענן כבודו והשקנו מנחל עדניו דברי תורתו ומראה כבודו, "וַיִּרְא֕וּ אֵ֖ת אֱ-לֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְתַ֣חַת רַגְלָ֗יו כְּמַעֲשֵׂה֙ לִבְנַ֣ת הַסַּפִּ֔יר וּכְעֶ֥צֶם הַשָּׁמַ֖יִם לָטֹֽהַר׃"(שמות כד י); "וּמַרְאֵה֙ כְּב֣וֹד יְ-הוָ֔ה כְּאֵ֥שׁ אֹכֶ֖לֶת בְּרֹ֣אשׁ הָהָ֑ר לְעֵינֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃"(שמות כד יז). חכמת התורה נמשלת ליין, ככתוב – "וּ֝שְׁת֗וּ בְּיַ֣יִן מָסָֽכְתִּי׃"(משלי ט ה). שם הראנו את האהבה הגדולה. בסיני נתגלתה רום מעלת האהבה שהראנו ה' כבודו, "הֵ֣ן הֶרְאָ֜נוּ יְ-הוָ֤ה אֱ-לֹהֵ֙ינוּ֙ אֶת־כְּבֹד֣וֹ וְאֶת־גָּדְל֔וֹ"(דברים ה כד) ודיבר עמנו פנים בפנים, "פָּנִ֣ים ׀ בְּפָנִ֗ים דִּבֶּ֨ר יְ-הוָ֧ה עִמָּכֶ֛ם"(דברים ה ד); "הרבה גדולה לכם ושכר על ישיבתכם בהר הזה, בהר הזה עשיתם משכן מנורה וכלים, קיבלתם תורה, מיניתם לכם סנהדרין, שרי אלפים ושרי מאות"(רש"י דברים א ו). לכן נקרא סיני בית היין, מקום המשתה והילולת הנישואין, "ביום חתונתו - זה מתן תורה"(משנה תענית ד ח); "ולשון עברי הוא להיות כל סעודת עונג ושמחה נקראת על שם היין"(רש"י שיר השירים א ב).

"וְדִגְל֥וֹ עָלַ֖י" – אנו היינו לדגלו, ככתוב, "וִהְיִ֨יתֶם לִ֤י סְגֻלָּה֙". כלומר שאנו מחנהו ונתן עלינו את דגלו שאנו קרויים על שמו, "ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת"(מתוך הברכה של קדושת המועד); "ונתן לנו את תורתו"(מתוך ברכת התורה); "וְשָׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם׃"(שמות כה ח). הידידות עם הקב"ה, שהקים את ארמון המלוכה בתוכנו, ונמצא איתנו כרעים האהובים הדרים יחד, "וְדִגְל֥וֹ עָלַ֖י", התחילה בסיני.

והדבר הזה – אַהֲבָֽה; עשייתנו לדגלו היא באהבתו עלינו. וכן האהבה מתבטאת במה שפרישת דגלו עלינו אהובה וחביבה עלינו.

ובמדרש:

לפי שראו ישראל המלאכים במתן תורה עשויים דגלים דגלים שנאמר "רֶ֤כֶב אֱ-לֹהִ֗ים רִבֹּתַ֣יִם אַלְפֵ֣י שִׁנְאָ֑ן..."(תהילים סח יח), התחילו מתאווים לדגלים. לכך הוא אומר "וְדִגְל֥וֹ עָלַ֖י אַהֲבָֽה".
(ילקוט שמעוני שיר השירים)

ואמנם בהר סיני שהוא בית היין, "הודיע הקב"ה אהבתו של ישראל ואמר למשה לך עשה אותם דגלים כמו שנתאוו"(ילקוט שמעוני במדבר תרפז) ונעשו דגלים סביב למשכן, "וְסָבִ֥יב לַמִּשְׁכָּ֖ן יַחֲנֽוּ׃"(במדבר א נ). והיה הקב"ה בתוכם כמלך בגדוד, "חיבה גדולה חיבב הקב"ה את ישראל שעשאן דגלים כמלאכי השרת"(במדבר רבה ב ב).

בשלב זה מבטאת הרעיה את הגעתה אל רוממות הדביקות. מרוב האהבה הגדולה כמעט אין ביכולתה לשאת זאת. חולת אהבה היא נעשית. מבקשת היא מהסובבים, "סַמְּכ֙וּנִי֙ בָּֽאֲשִׁישׁ֔וֹת רַפְּד֖וּנִי בַּתַּפּוּחִ֑ים"; צריכה אני עזר וסמך שאוכל לעמוד בזאת האהבה הגדולה, הממלאת את כל נפשי. כִּי־חוֹלַ֥ת אַהֲבָ֖ה אָֽנִי. חולה אני נהיית מגודל וחוזק הרגשות בעת מתן תורה; וכפי שהיה בעת מתן תורה שישראל לא יכלו לסבול את ההתגלות הנוראה, וביקשו  "דַּבֵּר־אַתָּ֥ה עִמָּ֖נוּ וְנִשְׁמָ֑עָה וְאַל־יְדַבֵּ֥ר עִמָּ֛נוּ אֱ-לֹהִ֖ים פֶּן־נָמֽוּת׃"(שמות כ יט). ואם כי הראו בזה מעט חולשתם, שקשה עליהם לשאת גודל הגילוי הזה, אבל בעיקרו של דבר יש בזה מעלה ועדות לעוצם גדלות המעמד. וכמו שאמר הקב"ה למשה, "הֵיטִ֖יבוּ כָּל־אֲשֶׁ֥ר דִּבֵּֽרוּ׃ מִֽי־יִתֵּ֡ן וְהָיָה֩ לְבָבָ֨ם זֶ֜ה לָהֶ֗ם לְיִרְאָ֥ה אֹתִ֛י וְלִשְׁמֹ֥ר אֶת־כָּל־מִצְוֺתַ֖י כָּל־הַיָּמִ֑ים"(דברים ה כט). כי יש בזה מעליותא ושבח שהייתה נפשם מזדעזעת, שחשו והרגישו כי דבר גדול ונשגב הוא. אדרבה, אם היו סובלים המראה הגדול בשוויון נפש, היה זה אות על קטנות לב כי אין חלים ומרגישים באמת את נוראות המעמד [ועיין במעשה של ר' אליעזר הגדול ור' עקיבא בזוהר בראשית צח:].

ובחז"ל דרשו – "הֵיטִ֖יבוּ"(דברים ה כח) – "הטיבו כהטבת הנרות"; "הטיבו כהטבת הקטורת"(שיר השירים רבה ב לא). והיינו שעניין הטבת הנרות והטבת הקטורת, הוא משום יראת הכבוד למי ששיכן שמו בבית הזה, שמפארים את מקום ה'. מראים כבוד ויראה מפני בית ה' בזה שמטיבים את הנרות בבית ה' וכן מטיבים את הקטורת לכבוד ה'. זו גם המעלה של "דַּבֵּר־אַתָּ֥ה עִמָּ֖נוּ וְנִשְׁמָ֑עָה"(שמות כ יט); מראים בזה שמכבדים ויראים את כבוד ה', שאינם חס ושלום חקקי לב לשמוע את קול ה' ולא לירא, אלא הם מפארים את כבוד ה' ורותתים ורועדים מ"קוֹל־יְ-הֹוָ֥ה בַּכֹּ֑חַ ק֥וֹל יְ֝-הֹוָ֗ה בֶּהָדָֽר׃"(תהילים כט ד).

כמו כן יתפרש "חוֹלַ֥ת אַהֲבָ֖ה" על פי מה שאמרו חכמינו (שבת פח:) שפרחה נשמתן של ישראל בעת מתן תורה, על כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה. כך יתפרש "סַמְּכ֙וּנִי֙ בָּֽאֲשִׁישׁ֔וֹת רַפְּד֖וּנִי בַּתַּפּוּחִ֑ים" על הטל שבו החיו המלאכים את ישראל על כל דיבור ודיבור (שם).

"שְׂמֹאלוֹ֙ תַּ֣חַת לְרֹאשִׁ֔י וִימִינ֖וֹ תְּחַבְּקֵֽנִי׃". מאחר שראה הקב"ה גודל תשוקתם אליו, "מִֽי־יִתֵּ֡ן וְהָיָה֩ לְבָבָ֨ם זֶ֜ה לָהֶ֗ם לְיִרְאָ֥ה אֹתִ֛י וְלִשְׁמֹ֥ר אֶת־כָּל־מִצְוֺתַ֖י כָּל־הַיָּמִ֑ים"(דברים ה כט), מוסיף לחבבם ונוטלם אליו ומחבקם בקירוב של התאחדות; הוא בנין המשכן, שהוא חיבוק ודביקות וככתוב, "מַה־יְּדִיד֥וֹת מִשְׁכְּנוֹתֶ֗יךָ"(תהילים פד,) ששם מקום הדביקות וההתוועדות, אהל מועד"; "וְנוֹעַדְתִּ֣י לְךָ֮ שָׁם֒"(שמות כה כב) [כאן אזכור המשכן רק ברמיזה. בהמשך שיר השירים, בסוף פרשת ההליכה במדבר, לקראת הכניסה לארץ ישראל, ששם יהיה "מָכ֧וֹן לְשִׁבְתְּךָ֛"(שמות טו יז) ושם יהיה עיקר שכלולו של מקום השכינה בישראל, מרחיב בשבחי המשכן, "אַפִּרְי֗וֹן עָ֤שָׂה לוֹ֙ הַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֔ה..."].

עוד יתפרש החיבוק על הלוחות, שהם "לוחות הברית" ו"העדות"; ברית ועדות על הקשר. מעל הלוחות היו שני הכרובים כרעים האהובים ש"פניהם איש אל אחיו"(בבא בתרא צא.), דבר המסמל את האהבה של הקב"ה עם כנסת ישראל. אכן נדרש הפסוק כאן במדרש (שיר השירים רבה ב יז) על המשכן וגם על לוחות ראשונים ולוחות שניים.

"הִשְׁבַּ֨עְתִּי אֶתְכֶ֜ם בְּנ֤וֹת יְרוּשָׁלִַ֙ם֙ בִּצְבָא֔וֹת א֖וֹ בְּאַיְל֣וֹת הַשָּׂדֶ֑ה אִם־תָּעִ֧ירוּ ׀ וְֽאִם־תְּעֽוֹרְר֛וּ אֶת־הָאַהֲבָ֖ה עַ֥ד שֶׁתֶּחְפָּֽץ׃". מאחר שעתה האהבה רבה, ואני כל כך קרובה אליו שהגעתי למדרגה של "וִימִינ֖וֹ תְּחַבְּקֵֽנִי", על כן אני משביעה את בְּנ֤וֹת יְרוּשָׁלִַ֙ם֙, הם האומות וערב-רב, לא לקלקל את הקשר שבין ישראל לה'. בלק ובלעם חפצו לקלל את ישראל ולקטרג עליהם, כדי שהקב"ה ירחיק אהבתו מאתנו. וכן רצו להרחיק את ישראל מאת ה', להחטיאם בבנות מואב. גם עמלק רצה לקלקל את הקשר מישראל להקב"ה. על כן משביעים את האומות, לא לערער ולא לעורר על האהבה. "אִם־תָּעִ֧ירוּ" – לשון שנאה (רש"י), והיינו מה שהחטיאו את ישראל, ורצו לגרום שנאה בינם למקום. "וְֽאִם־תְּעֽוֹרְר֛וּ" – מלשון העורר על השדה (רש"י), שלא יערערו על האהבה, והיינו מה שרצה בלעם לקלל ולקטרג על ישראל.

מזהירים את "בנות ירושלים" לא לעצור ולעכב את האהבה הגדולה המתפתחת וגדלה, מרוב חפצה וחשקה במהירות ובדילוג כצבי ואיל. על כן משביעים אותם בִּצְבָא֔וֹת ובְאַיְלוֹת הַשָּׂדֶ֑ה, שלא יעכבו את מרוצת האהבה. [עוד נראה שמשמש כאן המשל של חיות השדה כנגד אותה תקופה שהיו במדבר בין חיות השדה. וכן בהמשך, דילוג הדוד נמשל לצבי ואיל, גם מטעם זה]. "עַ֥ד שֶׁתֶּחְפָּֽץ" – אל תעירו ותערערו, הניחו לה לאהבה שתתפתח, עד שתשגשג ותחפץ. שאז נהיה דבוקים בה' בשלימות.

[כי כן היא הדרך, שבכל עת שמשיגים דבר גדול, דווקא אז מתעורר החשש שלא יפסידוהו, ומתגברת התפילה שישתמר ביד המשיגו. הפסוק חוזר עוד להלן (שיר השירים ג ה), וגם שם קשור עם זמן של חיבה והתקשרות. אצלנו בא אחרי "שְׂמֹאלוֹ֙ תַּ֣חַת לְרֹאשִׁ֔י וִימִינ֖וֹ תְּחַבְּקֵֽנִי׃" ושם אחרי "עַ֣ד שֶֽׁמָּצָ֔אתִי אֵ֥ת שֶׁאָהֲבָ֖ה נַפְשִׁ֑י". עוד נמצא פסוק דומה בסוף הספר (שיר השירים ח א) ויבואר שם בע"ה.]

תקופה זו (שירת הים, מתן תורה והמשכן – שושנה), מתייחדת ביחס מרומם המתפתח בזמן קצר ומגיע לפסגה נשגבה, מראיית מחזות אלוקים על ים–סוף עד לשיא הגילוי של "בית היין זה סיני"; "וּמַרְאֵה֙ כְּב֣וֹד יְהוָ֔ה כְּאֵ֥שׁ אֹכֶ֖לֶת בְּרֹ֣אשׁ הָהָ֑ר"(שמות כד יז). יחס הדביקות מגיע למיצוי כוחות הרעיה וכלות הנפש עד שהיא אומרת "כִּי־חוֹלַ֥ת אַהֲבָ֖ה אָֽנִי׃" ובמצב זה היא רק מבקשת שלא יופסק הדבר לעולמים.

תקופה חמישית – ההליכה במדבר – 'יונתי'

אומרת הרעיה –

פרשה חדשה מתחילה בפסוק – "ק֣וֹל דּוֹדִ֔י" – הקב"ה אומר עתה להביא את ישראל לארץ הטובה והרחבה.

אחר מתן תורה, כאשר עם ישראל התעטר בתורה ובמצוות, הרעיה נעשתה "יָפָתִ֖י" 'ו"יוֹנָתִ֞י", על כן רוצה עתה להביאם לארץ. יש בזה שני פנים:

(א) משום שעתה זכאים וראויים הם שיתמלא רצונם לזכות לארץ טובה ומבורכת, כלשון הפסוק "וַיִּתֵּ֣ן לָ֭הֶם אַרְצ֣וֹת גּוֹיִ֑ם וַעֲמַ֖ל לְאֻמִּ֣ים יִירָֽשׁוּ׃"(תהילים קה מד).

(ב) יש בכך גם בחינה של "צורך גבוה" מצד הדוד; שמאחר שהם כבר נתקדשו בקדושת התורה והמצוות, קולם ערב בתורה ומראם נָאוֶֽה במצוות. על כן הקב"ה רוצה שיהיו שוכנים קרוב אליו ויושבים במעון קדשו, "נֵהַ֥לְתָּ בְעָזְּךָ֖ אֶל־נְוֵ֥ה קָדְשֶֽׁךָ׃"(שמות טו טו). יש כאן מטרה להביא אותם אל מקומו עבור רצון הדוד שתהיה הרעיה אצלו.

"ק֣וֹל דּוֹדִ֔י הִנֵּה־זֶ֖ה בָּ֑א מְדַלֵּג֙ עַל־הֶ֣הָרִ֔ים מְקַפֵּ֖ץ עַל־הַגְּבָעֽוֹת׃". במדבר ישנם הרים וגבעות. דומה עלינו כאילו הקב"ה מדלג ומקפץ על הגבעות, כלומר בא ומתקרב אלינו. "דּוֹמֶ֤ה דוֹדִי֙ לִצְבִ֔י א֖וֹ לְעֹ֣פֶר הָֽאַיָּלִ֑ים". ממהר דוֹדִי֙ כִצְבִי וכאיל וכבר הוא מבשרנו ומכניסנו לארץ. "הִנֵּה־זֶ֤ה עוֹמֵד֙ אַחַ֣ר כָּתְלֵ֔נוּ". מקומו של הקב"ה הוא בארץ ישראל, וישראל היו מחוץ לארץ ישראל. ונמשל הדבר כאילו הדוד עוֹמֵד֙ בביתו מאחורי הכותל, ומשם הוא צופה על הרעיה. ונקרא כתלינו אף שהוא כותל ביתו של הקב"ה, היות והארץ היא גם ארצו של עם ישראל ונקראת על שמם.

"מַשְׁגִּ֙יחַ֙ מִן־הַֽחֲלֹּנ֔וֹת" – השגחה היינו מבט של דאגה לטובת הדבר שמביטים עליו, והצצה היינו עבור רצון המסתכל שרוצה להביט בדבר. זהו שמחלק המשורר בין "מַשְׁגִּ֙יחַ֙" ל"מֵצִ֖יץ". כי בתקופת המדבר עדיין לא הגיעו לשלימות הקרבה של ישיבת ארץ ישראל, אזי ההשגחה על ישראל וההבטה על טובתם היא רק בבחינת "מִן־הַֽחֲלֹּנ֔וֹת". מה שאין כן בארץ ישראל, ששם ההבטה היא מקרוב בהיותו עמה, "תָּמִ֗יד עֵינֵ֨י יְ-הוָ֤ה אֱ-לֹהֶ֙יךָ֙ בָּ֔הּ"(דברים יא יב). זה ההפסד שקיים במדבר מצד הרעיה. בנוסף לכך יש חסרון של "מֵצִ֖יץ מִן־הַֽחֲרַכִּֽים", היינו החסרון מצד הדוד בהיותם במדבר, שאינו יכול לחזות בה ביפיה מקרוב, רק כמציץ מביתו דרך חרכים צרים.

על כן אומרת – "עָנָ֥ה דוֹדִ֖י וְאָ֣מַר לִ֑י ק֥וּמִי לָ֛ךְ רַעְיָתִ֥י יָפָתִ֖י וּלְכִי־לָֽךְ׃". הדוד קורא להם שכבר הגיע זמנם ללכת לארץ, ואומר "וּלְכִי־לָֽךְ", לטובתך ולהנאתך. והיינו כנגד מה שמפסידה את ההשגחה וההטבה הגדולה של הארץ, ומצומצמת במדבר רק בהשגחה מן החלונות [ובהמשך חוזר וקורא לה מצד חפץ הדוד].

"כִּֽי־הִנֵּ֥ה הסתו (הַסְּתָ֖יו) עָבָ֑ר הַגֶּ֕שֶׁם חָלַ֖ף הָלַ֥ךְ לֽוֹ׃ הַנִּצָּנִים֙ נִרְא֣וּ בָאָ֔רֶץ עֵ֥ת הַזָּמִ֖יר הִגִּ֑יעַ וְק֥וֹל הַתּ֖וֹר נִשְׁמַ֥ע בְּאַרְצֵֽנוּ׃ הַתְּאֵנָה֙ חָֽנְטָ֣ה פַגֶּ֔יהָ וְהַגְּפָנִ֥ים ׀ סְמָדַ֖ר נָ֣תְנוּ רֵ֑יחַ". הזמן מתאים להכנס לארץ ישראל. הארץ פורחת עתה ומלאה כל טוב, פירות ונצנים. כלומר הארץ טובה היא ומשוכללת, בתים מלאים כל טוב, שדות וכרמים. "הַתְּאֵנָה֙ חָֽנְטָ֣ה פַגֶּ֔יהָ וְהַגְּפָנִ֥ים ׀ סְמָדַ֖ר נָ֣תְנוּ רֵ֑יחַ" – "וּמִן־הַתְּאֵנִֽים׃"(במדבר יג כג); "וְהַ֨יָּמִ֔ים יְמֵ֖י בִּכּוּרֵ֥י עֲנָבִֽים׃"(במדבר יג כ); "עָרִ֛ים גְּדֹלֹ֥ת וְטֹבֹ֖ת אֲשֶׁ֥ר לֹא־בָנִֽיתָ׃ וּבָ֨תִּ֜ים מְלֵאִ֣ים כָּל־טוּב֮ אֲשֶׁ֣ר לֹא־מִלֵּאתָ֒ וּבֹרֹ֤ת חֲצוּבִים֙ אֲשֶׁ֣ר לֹא־חָצַ֔בְתָּ כְּרָמִ֥ים וְזֵיתִ֖ים אֲשֶׁ֣ר לֹא־נָטָ֑עְתָּ וְאָכַלְתָּ֖ וְשָׂבָֽעְתָּ׃"(דברים ו י-יא).

חוזר הדוד על קריאתו, "ק֥וּמִי לכי (לָ֛ךְ) רַעְיָתִ֥י יָפָתִ֖י וּלְכִי־לָֽךְ׃". כלומר שכל זאת ביקש ממנה הדוד למען טובתה של הרעיה. אומר הדוד, יוֹנָתִ֞י, בקשה נוספת, בפסוק המופסק בפרשה נפרדת; כי עד עתה מדבר על ארץ ישראל לצורך הרעיה, עם ישראל, שתהיה להם הארץ וטובתה "אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ"(שמות ג ח); "אֶ֕רֶץ אֲשֶׁר־יְ-הוָ֥ה אֱ-לֹהֶ֖יךָ דֹּרֵ֣שׁ אֹתָ֑הּ"(דברים יא יב), "ק֥וּמִי לכי (לָ֛ךְ)... וּלְכִי־לָֽךְ׃".

עתה אומר להם שרוצה שיעלו לארץ ישראל גם לצורך הדוד – הקב"ה, שרוצה לשמוע קוֹלה העָרֵב ולראות מַרְאֵיה הנָאוֶֽה. שלמותם ורוממותם של ישראל הוא כאשר הם בארץ. אז יוכל לראותה מקרוב ולהשלים החסרון של "מֵצִ֖יץ מִן־הַֽחֲרַכִּֽים".

"יוֹנָתִ֞י בְּחַגְוֵ֣י הַסֶּ֗לַע" – כאן מכונה הרעיה בכינוי "יוֹנָתִ֞י". היונה באה לשעשוע, ומשתעשעים בקוֹלה העָרֵב ובמראה הנָאוֶֽה. ישראל מצפצפים ומהגים בתורה, כיונה המצפצפת ומהגה והומה. מעלת יונתי מתחילה במדבר אחר מתן תורה, אחר שקיבלנו את התורה ואנו עוסקים בה. "קוֹלֵ֥ךְ עָרֵ֖ב" – הקול של לימוד התורה, "וּמַרְאֵ֥יךְ נָאוֶֽה" – קיום המצוות, "אנאה לפניו במצוות"(נזיר ב:).

"יוֹנָתִ֞י בְּחַגְוֵ֣י הַסֶּ֗לַע בְּסֵ֙תֶר֙ הַמַּדְרֵגָ֔ה הַרְאִ֙ינִי֙ אֶתּ־מַרְאַ֔יִךְ הַשְׁמִיעִ֖ינִי אֶת־קוֹלֵ֑ךְ כִּי־קוֹלֵ֥ךְ עָרֵ֖ב וּמַרְאֵ֥יךְ נָאוֶֽה׃". המדבר הוא מקום סלעים ומדרגות, שם על דרך המשל, אין רואים היטב את הרעיה; מוסתרת היא בחגווי הסלעים ובמדרגות. במדבר את נחבאת ואין רואים את כל יפייך. כלומר, בטלטולי הדרך לא ראו את כל מעלותיהם של ישראל. זהו פן נוסף בקריאת הקב"ה לישראל לצאת מן המחבוא והסתר שבמדבר. אך יבואו לארץ ישראל ושם יתגלו בהוד תפארתם, בקדושתם וטהרתם ותכונותיהם העדינות והנאצלות. כפי שהתקיים בימי שלמה כשהיו איש תחת גפנו ותחת תאנתו. "הַרְאִ֙ינִי֙ אֶתּ־מַרְאַ֔יִךְ הַשְׁמִיעִ֖ינִי אֶת־קוֹלֵ֑ךְ", הקב"ה משתוקק לראות את מראם של ישראל ביפים, ולשמוע את עריבות קולם. בארץ ישראל תהיה שלימות מעלת "יוֹנָתִ֞י" שיראו בהוד תפארתם – "קוֹלֵ֥ךְ עָרֵ֖ב" –בנבואה וחכמת התורה, "כִּ֤י מִצִּיּוֹן֙ תֵּצֵ֣א תוֹרָ֔ה וּדְבַר־יְ-הוָ֖ה מִירוּשָׁלִָֽם׃"(ישעיה ב ג); "אין תורה כתורת ארץ ישראל ולא חכמה כחכמת ארץ ישראל"(בראשית רבה טז ז). "וּמַרְאֵ֥יךְ נָאוֶֽה׃" בעבודת ה' במקדש ובעסקם במצוות ומעשים טובים, "עיקר כל המצוות ליושבים בארץ ה' "(רמב"ן ויקרא יח כה). לכן מבקש הקב"ה מישראל שיקומו וילכו לארץ ישראל, שכבר יוכל לראות את מראיה ולשמוע את קולה. אכן כשהגיעו לא"י נגלה ונראה מראה הנאוה, כמבואר להלן "הִנָּ֨ךְ יָפָ֤ה רַעְיָתִי֙ הִנָּ֣ךְ יָפָ֔ה..."(שיר השירים ד א) וגם שומעים את הקול הערב, "שִׂפְתֹתַ֔יִךְ וּמִדְבָּרֵ֖יךְ"(שיר השירים ד ג).

זהו שלב חשוב בהתעצמות הקשר והאהבה לישראל, שבתוך עמידתם במדבר, הקב"ה כבר חשק וחפץ להכניסנו לביתו, להאכילנו מטוב פירותיו ושפע תבואתו, שיספק את כל צרכינו מעל שולחנו שבביתו. גם רוצה שנהיה אצלו, שיראה אותנו מקרוב, מרוב חן וחביבות שמצאנו אצלו. כי לפני מתן תורה כל הקרבה הייתה רק שהלכו יחדיו במדבר, אבל לא הכניסנו עדיין לביתו.

אך דא עקא, למרות שהגיעו ישראל למצב נעלה וחשוב, עדיין לא הגיע לידי שלימות. עדיין התעכבה הופעת השלב הבא והיותר נעלה של הכניסה לארץ ישראל. והיינו מה שאירע לישראל במדבר, שהיה עליהם לנוע במדבר ארבעים שנה. המשורר מתאר זאת: "אֶֽחֱזוּ־לָ֙נוּ֙ שֽׁוּעָלִ֔ים שֽׁוּעָלִ֥ים קְטַנִּ֖ים מְחַבְּלִ֣ים כְּרָמִ֑ים וּכְרָמֵ֖ינוּ סְמָדַֽר׃". מובא במדרש (עיין תרגום שיר השירים ג ה) שכששמעו האומות שעומדים ישראל להכנס לארץ, הלכו והרסו והשחיתו כל עץ טוב וכל מעין. לכן היו צריכים להמתין אותן ל"ח שנים עד שתהיה הארץ כשירה ליכבש. על זה נאמר "שֽׁוּעָלִ֥ים קְטַנִּ֖ים מְחַבְּלִ֣ים כְּרָמִ֑ים", הם האומות שחיבלו את הכרמים, דהיינו את ארץ ישראל. לכן ממתינים מלהיכנס עד שהכרם יצמח שוב. סיבת העיכוב עתה היא משום שעדיין "וּכְרָמֵ֖ינוּ סְמָדַֽר׃" ועדיין אין השעה כשרה להכנס.

ואם כי לאמיתו של דבר העיכוב נגרם בשל חטא המרגלים, נאמר כאן דבר זה רק ברמז. כלומר, שאלמלא חטאו במרגלים הרי לא היו האויבים יכולים להשחית את טובה של ארץ ישראל. אך כיון שהמשורר רוצה תמיד למצוא טעם של שבח, מתאר הוא את טעם העיכוב בכניסת הארץ בנימוק של "מְחַבְּלִ֣ים כְּרָמִ֑ים". שוב מביט כאן המשורר ברוח קדשו על הצד היפה שבגלות. הנימוק בנידודים של ל"ח שנה, הוא לטובתן של ישראל שעדיין אין הארץ מוכנה לישראל.

כמו כן מתפרש בדרך רמז, "שֽׁוּעָלִ֥ים קְטַנִּ֖ים", על המרגלים עצמם, שהם כשועלים ערומים, שפיתו והסיתו את ישראל, "מְחַבְּלִ֣ים כְּרָמִ֑ים", מוציאי דבת הארץ רעה. ארץ ישראל היא הכרם, והמרגלים בלשונם חיבלו בה.

אומרת הרעיה –

"דּוֹדִ֥י לִי֙ וַאֲנִ֣י ל֔וֹ הָרֹעֶ֖ה בַּשּׁוֹשַׁנִּֽים׃". עתה חל עיכוב בכניסה לארץ, והדוד התרחק "כִּ֥י אֵינֶ֖נִּי בְּקִרְבְּכֶ֑ם"(דברים א מב); "שכל ל"ח שנה שהיו ישראל נזופים לא נתייחד הדבור עם משה בלשון חיבה"(רש"י דברים ב יז). אולם למרות שהיה ריחוק והסתר, אומרת הרעיה, לא נתרחק, אלא, "דּוֹדִ֥י לִי֙ וַאֲנִ֣י ל֔וֹ", קרובה ואהובה אני לפניו. ואם תשאל להיכן הלך? לא נסתלק ממני, אלא הוא הָרֹעֶ֖ה בַּשּׁוֹשַׁנִּֽים, "הָרֹעֶ֖ה את צאנו בַּשּׁוֹשַׁנִּֽים במרעה טוב ונח ויפה"(רש"י). עדיין רועה את ישראל במדבר.

במדרש משמע, שהדוד רועה את עצמו בשושנים. כלומר לא הלך לגמרי, רק הלך מעט לפוש ולשוח – לרעות בשושנים, ומיד יחזור.

עוד יתפרש, שהלך הדוד ונתרחק למעני ללקוט שושנים בעבורי. והיינו שכל גלות מכפרת ומזככת את ישראל, עד שלאחר מכן היא מביאה התחדשות באהבה, תגבורת של רחמים וחסדים על ישראל, יותר ממה שהיה לפני הגלות. אילו לא היה הגלות לא היינו זוכים לזה (ראה במדבר רבה יג; מאמרנו על תקופת הגלות בהמשך הספר). על ידי ההתעכבות במדבר זכו לתורה, "לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן"(מכילתא בשלח פרשה א ב); ובתרגום: "אנא מעכב יתהון ארבעין שנין במדברא ותהי אורייתי מתערבא בגופייהון"(תרגום שה"ש), היא ה"שושנים".

"עַ֤ד שֶׁיָּפ֙וּחַ֙ הַיּ֔וֹם". עוד מתנצלת הרעיה על מה שאי אפשר עתה ללכת לארץ, כי עתה עת לילה וצללי ערב נוטים על פני הארץ. הרי אי אפשר ללכת בחשיכה ומוכרחת אנכי להמתין עַ֤ד שֶׁיָּפ֙וּחַ֙ הַיּ֔וֹם וְנָ֖סוּ הַצְּלָלִ֑ים, עד שיבוא היום. והוא בלשון מליצה, כאילו שהיום נושב ונופח ברוחו ומניס את הצללים והחושך והם נמלטים כביכול מן האור. הרעיה אומרת בזאת שיש להמתין עד שיגיע הזמן, שיהיה אור הבוקר ונוכל לילך לארץ ישראל. כלומר שעדיין לא הגיעו ישראל אל פסגת דרגתם; עדיין לא הבשילה מידת דביקותם בה' בבחינת שלימות של "יום". אולם עד אז, סֹב֩ דְּמֵה־לְךָ֨ דוֹדִ֜י לִצְבִ֗י א֛וֹ לְעֹ֥פֶר הָאַיָּלִ֖ים עַל־הָ֥רֵי בָֽתֶר, היינו המדבר, שבו הרים מבותרים ושוממים. הדוד לא יוכל להכניסנו לארץ ובינתיים ימתין וישהה עַל־הָ֥רֵי בָֽתֶר.

ציין בזאת שלמה המלך ברוח קדשו שלש סיבות שמחמתם עדיין אי אפשר לבוא לארץ. תחילה מצד המקום, שהארץ אינה מוכנה, כי חיבלוה השועלים ומוכרחים להמתין עד שהארץ שוב תפרח ותתמלא. שנית מצד הדוד, שהוא הלך עתה לרעות וללקוט בשושנים ואינו נמצא עמנו להכניסנו. שלישית, מצד הזמן, שאינו מתאים להליכה. כי בא השמש ואתא לילה. וצריכים אנו להמתין שיאיר היום, ויפיח את הצללים, כלומר להמתין שתצמח שלימות רוממותם ומעלתם.

התקופה החמישית ממשיכה בפרק הבא, וכפי שציינו שהחלוקה לפרקים ממקור זר. נמשיך לבארה במאמר לפרק ג' בע"ה.