פסוק א:אני חבצלת השרון (כלו' וגם אין לך להתרעם כ"כ על חטאינו כי אני חבצלת וגו') מבואר בזוהר פ' אמור) שחבצלת השרון הוא ירוק הנוטה קצת לאדמומית משא"כ שושנה הוא אדום והדין מכונה בשם אודם וזה שאמרה הכנ"י שמקודם כשהיו הישראל במעלה העליונה אף שהי' קצת דין עליהם לא היה רק כגוון הירוק שבחבצלת השרון:
פסוק א:שושנת העמקים. ואח"כ אף שהדין היה גובר והיה דומה לאודם השושנה מ"מ היינו דומים לשושנת העמקים שיש לה ריוח סביבותיה ואין שום דבר מצירה וגדילה על רוב מים ומתהפכת מגוון לגוון כמבואר בזוהר (שם) וכן היינו עד שלא גלינו שלא היה שום דבר מציר ומכאיב לנו וגם היה לנו הרבה שפע מהנביאים שהיו מחזירין אותנו למוטב:
פסוק ב:כשושנה בין החוחים. משא"כ בגלות בבל שהדין הוא בתוקף אודם והבבליים מצירין לנו כשושנה הגדילה בין החוחים:
פסוק ב:רעיתי בין הבנות. היינו הישראל בין הבבליים שהן מצירין אותנו כמו השושנה הגדילה בין החוחים בלי מים והחוחים מצירין אותה:
פסוק ג:כתפוח בעצי היער. ומ"מ ראה כשרותי שאף שעכשיו אנחנו כשושנה בין החוחים והקב"ה לנגדינו הוא רק כתפוח בעצי היער כי התפוח אין לו צל משא"כ עצי היער צילן מרובה:
פסוק ג:כן דודי. זה הקב"ה:
פסוק ג:בין הבנים. בין האומות כי כל האומות יושבין תחת צל השרים של מעלה המגינים עליהם ואנכי אין לי צל לישב תחתיו והשמש מכה בי בגודל הצרות. ועם כל זה בצלו חמדתי. ופריו מתוק לחכי. מחמת שפריו שאני מקוה שעתיד לבוא מתוק לחכי היות כי כבר טעמתי מפריו בעת שהביאני אל בית היין וגו'. (פי' אחר דהנה בשבת דף פ"ח אמרו על פסוק זה למה נמשלו ישראל לתפוח וגו' ותמהו התוספת שם הא בפסוק זה לא נמשלו כלל הישראל לתפוח דהא כתיב כן דודי בין הבנים ולתרץ זה אפשר לומר דחז"ל הבינו שגם זה מוסב על הכנס"י כי כמו שהתפוח הנמצא בין עצי היער הוא חביב מאוד כן מצאת אותי בין האומות כדכתיב (הושע ט׳:י׳) כענבים במדבר מצאתי ישראל וזהו מאמר הכנס"י כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים פי' כן מצא אותי דודי בין הבנים בין האומות ובצילו חמדתי וגו'):
פסוק ד:בית היין. זוכר אני בגלותי מה שהביאני אל בית היין בגאולת מצרים ושם טעמתי נופת צוף אמרותיו ועונג הדביקות בו ית':
פסוק ד:ודגלו. מה שעשה לי דגלים והקפני בארבעה מחנות השכינה בהדגלים כדגלי מלה"ש:
פסוק ד:עלי אהבה. וכל כך היה לי אז אהבה גדולה עד שהוצרך לסמכוני באשישות וגו':
פסוק ה:סמכוני באשישות וגו' חולת אהבה אני כ"כ היה האהבה גדול' אצלי עד שהייתי חולה לאהבתו ובקשתי ואמרתי סמכוני באשישות היינו אשישי ענבים כדכתיב (הושע ג) ואשישי ענבים. והיינו כי כמו שהיין היוצא מהענבים הוא משכר אבל כשהוא מובלע בהענבים אינו משכר כן היה הדיבור שיצא מפי הקב"ה משכר מרוב חולת האהבה והתאוה להתדבק הנפש שהוא החלק בהכל שהוא הקב"ה כמו שאמרו חז"ל (שבת פ"ח) שיצאה נשמתם והוצרך למזג היינו שיהי' הדיבור מדבר מתוך גרונו של משה והיה הדיבור דומה כיין המובלע באשישי ענבים שאינו משכר כל כך ואפי' בזה הוצרך לרפדוני בתפוחים. כמבואר בדברי חז"ל (שם) שיצאה נשמתם עד שהוצרך להוציא רוח מג"ע שנקרא שדה תפוחים להחיות נפשם וכ"ז היה מחמת חולת האהבה כדכתיב נפשי יצאה בדברו:
פסוק ו:שמאלו תחת לראשי. זכות אהבת כלולות שהי' בי הגון עלי כ"כ שאע"פ ששמאלו שהוא מדה"ד המכונה בשם שמאל והיינו הגלות שהי' לי אח"כ בעוונותי הי' תחת לראשי אעפ"כ:
פסוק ו:וימינו תחבקני. אף שמדת הדין היה מתוח' מ"מ ימינו שהוא הרחמי' היה מסבב אותי (ואמר תחת לראשי ולא מעל לראשי שאין מדה"ד גובר' כ"כ שיהי' צף מעל לראשי ולראשי. ואמר לראשי ולא ראשי לומר שכל העונשין המגיעין הוא לתועלת לסמוך בו ראשי)
פסוק ז:השבעתי וגו'. וכל כך היה ימינו תחבקני עד שאמר הקב"ה להאומו' הנקראים בנות ירושלים השבעתי אתכם שאל תוכלו להצר לישראל כלו' שגזר בגזירותיו יתברך עד שהאומות יהיו כאילו הם מושבעים (כי שבועה הוא משל לדבר שבלתי אפשרי להשתנות כמ"ש הבעל עקידה בפ' נצבים ע"ש):
פסוק ז:בצבאות או באילות. כי כשהישראל עושין רש"מ הם מוכנין בשם צבאות וכשאין עושין רש"מ מכונים בשם אילות וחיות השדה כלו' בין שיהיו הישראל טובים או רעים (וב' השימוש של בצבאות באילות הוא במקום על והכוונ' השבעתי אתכ' על ישראל בין שיהיו בגדר צבאות או בגדר אילות):
פסוק ז:אם תעירו. משביעם שאם תעירו שאין אתם יכולי' להצר להם כל כך עד שתרשיעי אותם עד שתשניאו (כי תעירו הוא לשון שנאה כמו ויהי ערך) אות' להקב"ה זה א"א לכם. וכן אם תעוררו את האהבה. שאין ברשותכ' להצר להם כ"כ עד שיגרמו ריבוי הצרות לעורר בתשוב' את האהב' שבין ישראל למקום זה א"א לכם כי הקב"ה ממתין אולי ישובו מבחירתם הטובה רק כשיגיע הזמן שא"א להתאחר עוד ואם אז לא ישובו ח"ו מבחירתם הטובה אז הקב"ה בעצמו יעמיד עליהם מלך כהמן לעוררם בתשוב' בכדי לעורר האהב' שבינם לבין הקב"ה וזהו אמרו:
פסוק ז:עד שתחפץ. דהיינו עד שתהא חפץ ה' לגואלם ויהי' רצונו בכך שתצירו לישראל כ"כ עד שיעוררו בתשובה:
פסוק ח:קול דודי. ועוד זאת עשה לי טובה בענין ההבטחה שהבטיח לאברהם אבינו על גאולת מצרים שיצאו אחר ת' שנה ואח"כ קול דודי הנה זה בא כדולג וקירב הזמן:
פסוק ח:על ההרים. בשביל ההרים היינו זכות אבות:
פסוק ח:הגבעות. בזכות האמהות (וההפרש שבין דילוג לקפיצה הוא כי הקפיצה מדובק כל קפיצה סמוך לחברתה רק שהיא במהירות משא"כ דילוג הוא שמדלג על דבר אחד וזרקו לחוץ כקורא בספר ומדלג שנים או שלשה דפין ודילוג הוא במהירות יותר לזה להדילוג צריך להיות זכות אבות משא"כ לקפיצה די בזכות האמהות):
פסוק ט:דומ' דודי לצבי. כי הצבי אפי' כשהוא ישן עינו אחת פתוח כמבואר במדרש כן הקב"ה אף שבעונותינו הוא כישן מלהושיע כביכול מ"מ עינו אחת פתוח תמיד ומשגיח עלינו כאמרם במדרש חזית:
פסוק ט:לעופ' האילים. שהוא רחמן גדול ומרוצתו רב כשרוצה לרחם. ולזאת:
פסוק ט:עומד אחר כתלינו. אפי' כשהיה עונותינו כ"כ רבה עד שנעש' ע"י כותל מפסקת בינינו לבין קונינו אף על פי כן:
פסוק ט:משגיח מן החלונות. אשר בהכותל להטיב לנו כי על ידי מעשה הצדיקים נעשה כעין חלונות בהכותל שעשינו בעוונינו ואז ההשגחה רבה כמשגיח מחלון גדול:
פסוק ט:החרכים. לכשאין בינינו רק צדיקים קטנים דאז אין בהכותל רק כעין חרכים מכל מקום מציץ מתוכם להטיב לנו:
פסוק י:ענה דודי. עוד זאת הטיב עמי שהשגיח עלי תמיד בחסדו הגדול וצעק עלי ע"י נביאיו ושלוחיו ואמר.
פסוק י:קומי לך. כלומר הטיבי דרכך ומעלליך:
פסוק יא:הסתיו עבר. אל תשגיח על שהזמן הגאול' עדיין לא בא כי כשתטיב מעשיך הרי זמן הסתיו הוא הגלות כאילו כבר עבר וחלף:
פסוק יב:הנצנים נראו. וכאשר החחילו הטובים רק לצמוח ונראו קצת בארץ מיד:
פסוק יב:עת הזמיר. שיהיו הישראל משוררין שירה להקב"ה.
פסוק יב:וקול התור. עת בשורת הגאולה נשמע בארצינו:
פסוק יג:התאנה חנטה. וכאשר התחילו הטובים לחנוט:
פסוק יג:והגפנים סמדר נתנו ריח. הן הת"ח התחילו ליתן ריח טוב:
פסוק יג:קומי לך. מהרת תיכף לאמר קומי לך את רעיתי יפתי ולכי מהגלות:
פסוק יד:יונתי בחגוי הסלע. מוסב על ענה דודי ותוך סיפור טובת הקב"ה בא לתרץ שלא יקשה מה שאנו רואין לפעמים צדיקים בצרה גדולה וכן לפעמים אנו רואין איזה צדיק שראוי לפי מעשיו לעלות במדרגה גדולה וטובה ואינו עולה והטובה נסתרת ממנו. התשובה בזה שהצרה להצדיקים אינו בדרך עונש רק בדרך נסיון כמו אברהם אבינו שנתנסה בעשר נסיונות לפרסמו בעולם. והסתרת הטובה הראוי' לצדיקים הוא על צד שהקב"ה מתאוה לתפלתן כמו יצחק ורבקה שאמרו בש"ס שהיו עקרים לפי שהקב"ה מתאוה לתפלתן. וז"ש יונתי. היינו הצדיקים שנמשלו ליונים:
פסוק יד:בחגוי הסלע. אם תראה אותם נתונים בצרות גדולות עד שמטמינים עצמן בחגוי הסלעים ובנקיקי המערות כמש"ה (ישעיה ב) ובאו בנקיקי הסלעים וגו'. וכן בסתר המדרגה אם תראה אותם שהם נסתרים ונמנעים מן מדריגות הטובה שראויים הם לפי מעשיהם לעלות עליה אל תתמה על החפץ כי כוונתו הוא.
פסוק יד:הראיני את מראיך. סיבת היסורין כי לנסותך באתי להראו' צדקך ויפיך לעיני העולם:
פסוק יד:השמיעני את קולך. ומה שהסתרתי מדריגות הטובה ממך הוא רק בשביל שתשמיעני את קולך בתפלה:
פסוק יד:כי קולך ערב. אצלי לכך אני מתאוה לתפלתך:
פסוק יד:ומראיך נאוה. להעולם. ואמר זה לומר שהצדיקים שהיו אז בתוכינו בגודל הצרה וכן אותן שנסתר מהם הטובות הוא הי' רק בשביל להראיני את מראיך וגו':
פסוק טו:שועלים קטנים. אחר שסיפרה הכנסת ישראל טובת הקב"ה הקודמים מתחלת לבקש ואומרת ועתה אחזו לנו עוונות קטנים שאדם דש בעקביו ומכונים בשם שועלים קטנים שנשיכתן קשה מאוד.
פסוק טו:מחבלים כרמים וכרמינו סמדר. ואותן העוונות מחבלים הכרם בעודו סמדר. ומבקשת ע"ז ואומרת:
פסוק טז:דודי לי ואני לו. מ"מ עשה למען שמך כי שמך משותף בשמינו ואתה קשור בנו ואנו בך:
פסוק טז:הרועה בשושנים. כי אתה הרועה אותנו מאז היינו כשושנים. לזאת בקשנו ממך.
פסוק יז:עד שיפוח היום ונסו הצללים. קודם שיניסו הזכיות וזכות אבות המגינים עלינו המכונים בשם צללים:
פסוק יז:סוב. חזור פעם שנית.
פסוק יז:דמה לך דודי לצבי וגו'. הממהרים לרוץ כן תמהר עוד הפעם קץ הגאולה.
פסוק יז:על הרי בתר. בשביל הבטחות שהבטחת לאברהם אבינו בין הבתרים בהר המוריה: