א אֲנִי֙ חֲבַצֶּ֣לֶת הַשָּׁר֔וֹן שֽׁוֹשַׁנַּ֖ת הָעֲמָקִֽים׃ ב כְּשֽׁוֹשַׁנָּה֙ בֵּ֣ין הַחוֹחִ֔ים כֵּ֥ן רַעְיָתִ֖י בֵּ֥ין הַבָּנֽוֹת׃ ג כְּתַפּ֙וּחַ֙ בַּעֲצֵ֣י הַיַּ֔עַר כֵּ֥ן דּוֹדִ֖י בֵּ֣ין הַבָּנִ֑ים בְּצִלּוֹ֙ חִמַּ֣דְתִּי וְיָשַׁ֔בְתִּי וּפִרְי֖וֹ מָת֥וֹק לְחִכִּֽי׃ ד הֱבִיאַ֙נִי֙ אֶל־בֵּ֣ית הַיָּ֔יִן וְדִגְל֥וֹ עָלַ֖י אַהֲבָֽה׃ ה סַמְּכ֙וּנִי֙ בָּֽאֲשִׁישׁ֔וֹת רַפְּד֖וּנִי בַּתַּפּוּחִ֑ים כִּי־חוֹלַ֥ת אַהֲבָ֖ה אָֽנִי׃ ו שְׂמֹאלוֹ֙ תַּ֣חַת לְרֹאשִׁ֔י וִימִינ֖וֹ תְּחַבְּקֵֽנִי׃ ז הִשְׁבַּ֨עְתִּי אֶתְכֶ֜ם בְּנ֤וֹת יְרוּשָׁלִַ֙ם֙ בִּצְבָא֔וֹת א֖וֹ בְּאַיְל֣וֹת הַשָּׂדֶ֑ה אִם־תָּעִ֧ירוּ ׀ וְֽאִם־תְּעֽוֹרְר֛וּ אֶת־הָאַהֲבָ֖ה עַ֥ד שֶׁתֶּחְפָּֽץ׃ ח ק֣וֹל דּוֹדִ֔י הִנֵּה־זֶ֖ה בָּ֑א מְדַלֵּג֙ עַל־הֶ֣הָרִ֔ים מְקַפֵּ֖ץ עַל־הַגְּבָעֽוֹת׃ ט דּוֹמֶ֤ה דוֹדִי֙ לִצְבִ֔י א֖וֹ לְעֹ֣פֶר הָֽאַיָּלִ֑ים הִנֵּה־זֶ֤ה עוֹמֵד֙ אַחַ֣ר כָּתְלֵ֔נוּ מַשְׁגִּ֙יחַ֙ מִן־הַֽחֲלֹּנ֔וֹת מֵצִ֖יץ מִן־הַֽחֲרַכִּֽים׃ י עָנָ֥ה דוֹדִ֖י וְאָ֣מַר לִ֑י ק֥וּמִי לָ֛ךְ רַעְיָתִ֥י יָפָתִ֖י וּלְכִי־לָֽךְ׃ יא כִּֽי־הִנֵּ֥ה הסתו (הַסְּתָ֖יו) עָבָ֑ר הַגֶּ֕שֶׁם חָלַ֖ף הָלַ֥ךְ לֽוֹ׃ יב הַנִּצָּנִים֙ נִרְא֣וּ בָאָ֔רֶץ עֵ֥ת הַזָּמִ֖יר הִגִּ֑יעַ וְק֥וֹל הַתּ֖וֹר נִשְׁמַ֥ע בְּאַרְצֵֽנוּ׃ יג הַתְּאֵנָה֙ חָֽנְטָ֣ה פַגֶּ֔יהָ וְהַגְּפָנִ֥ים ׀ סְמָדַ֖ר נָ֣תְנוּ רֵ֑יחַ ק֥וּמִי לכי (לָ֛ךְ) רַעְיָתִ֥י יָפָתִ֖י וּלְכִי־לָֽךְ׃ יד יוֹנָתִ֞י בְּחַגְוֵ֣י הַסֶּ֗לַע בְּסֵ֙תֶר֙ הַמַּדְרֵגָ֔ה הַרְאִ֙ינִי֙ אֶתּ־מַרְאַ֔יִךְ הַשְׁמִיעִ֖ינִי אֶת־קוֹלֵ֑ךְ כִּי־קוֹלֵ֥ךְ עָרֵ֖ב וּמַרְאֵ֥יךְ נָאוֶֽה׃ טו אֶֽחֱזוּ־לָ֙נוּ֙ שֽׁוּעָלִ֔ים שֽׁוּעָלִ֥ים קְטַנִּ֖ים מְחַבְּלִ֣ים כְּרָמִ֑ים וּכְרָמֵ֖ינוּ סְמָדַֽר׃ טז דּוֹדִ֥י לִי֙ וַאֲנִ֣י ל֔וֹ הָרֹעֶ֖ה בַּשּׁוֹשַׁנִּֽים׃ יז עַ֤ד שֶׁיָּפ֙וּחַ֙ הַיּ֔וֹם וְנָ֖סוּ הַצְּלָלִ֑ים סֹב֩ דְּמֵה־לְךָ֨ דוֹדִ֜י לִצְבִ֗י א֛וֹ לְעֹ֥פֶר הָאַיָּלִ֖ים עַל־הָ֥רֵי בָֽתֶר׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ספורנו

ספורנו

פסוק א:
וכן השבעתי אתכם בנות ירושלים. השבעתי בהודיעי שחולת אהבה אני:
פסוק א:
אם תעירו. אותה להתפלל:
פסוק א:
ואם תעוררו את האהבה. של דודי לרחם עלי:
פסוק א:
עד שתחפץ. בזכות הדור או לקץ הימין:
פסוק ב:
כשושנה בין החוחים. שאינה גדלה אלא בתוכם:
פסוק ב:
כן רעיתי בין הבנו'. וזה כי לא תפנה לי באופן אחר:
פסוק ג:
בצלו חמדתי וישבתי. במתן תורה כאמור והם תוכו לרגליך:
פסוק ג:
ופריו מתוק לחכי. כאמור ושמענו ועשינו. ובכן
פסוק ד:
הביאני אל בית היין. אל ארץ ישראל שהיה מקום כל תענוג ומזון שלא בצער כאמרו זבת חלב ודבש:
פסוק ד:
ודגלו. להלחם:
פסוק ד:
עלי אהבה. להלחם בעודנו באהבה כאמרו כי לא בחרבם ירשו ארץ וכו' כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם:
פסוק ה:
בתפוחים. בהיותי עוסקת בתורה וטעמה וריחה:
פסוק ה:
שחולת אהבה אני. כי אמנם כל העונשין הם בשביל אהבתי את האל ית'. ובכן תהיה
פסוק ו:
שמאלו תחת לראשי. שמאלו של דודי הנזכר תהיה תחת לראשי להקימני:
פסוק ו:
וימינו. ימין צדקו להושיע.
פסוק ו:
תחבקני. לתשועת עולמים.
פסוק ח:
קול דודי הנה זה בא. אומרת עדת ה' כמתאוננת על חורבן הבית הנה קול דודי זה שלא השתנה בא בהיותי בשעבוד מצרים:
פסוק ח:
מדלג על ההרים. בהראותו למשה רבינו על הר האלהים:
פסוק ט:
דומה דודי לצבי. כממהר לעמוד מרחוק שלא אשב בצלו:
פסוק ט:
הנה זה עומד אחר כתלנו. גם כי אינו רחוק באמת אבל קרוב לכל קוראיו ומסתתר שלא נרגיש בו עד שנתעורר לבקשו כאמרו ובקשתם משם את ה' אלהיך ומצאת:
פסוק ט:
ומשגיח מן החלונות. שלא יכלונו העונשים:
פסוק ט:
מציץ מן החרכים. ועם זה ממכון שבתו משגיח כמו מארובות השמים לראות היש משכיל דורש אלהים ומכלנו אין איש ואין מפגיע ומכפר עלינו:
פסוק י:
ענה דודי. הנה בשעבוד מצרים הוא העיר רוחי ואמר לי קומי לך. ואומר להם איש שקיצי עיניו השליכו:
פסוק יא:
כי הנה הסתו. גזרת מצרים על הילדים:
פסוק יא:
הגשם חלף. שבטלה עבודה מאבותינו בר"ה קודם לגאולה:
פסוק יב:
הנצנים. משה ואהרן שהיו מוכנים לעשות פרי:
פסוק יב:
נראו בארץ. לעזור ולהושיע:
פסוק יב:
עת הזמיר. שירת הים:
פסוק יב:
וקול התור. שהוא כקול מתאונן:
פסוק יב:
נשמע בארצנו. כי אמנם נמוגו כל יושבי כנען:
פסוק יג:
התאנה חנטה. בארץ כנען באופן שתאכלו פרים מיד כי היתה הכוונה שיכנסו לארץ תיכף אחר מתן תורה לולי חטאו בעגל ובמרגלים ועכשיו אין נביא ומתעורר ואין אתנו יודע עד מה:
פסוק יד:
יונתי בחגוי הסלע. משיב האל ית' הנה בשעבוד מצרים היו צדיקי הדורות מלמדי' דעת את העם ומתפללים כאמרו ונצעק אל ה' וישלח מלאך לא כן עתה:
פסוק יד:
הראיני את מראיך. היש משכיל מראה ומורה דרך עץ החיים.
פסוק יד:
השמיעיני את קולך. היש מפגיע ומתפלל באמת על הגאולה:
פסוק יד:
כי קולך ערב ומראך נאוה. כי אמנם אז בשעבוד מצרים הי' קולך ערב אצלי בתפלה ומראך המורה לצדקה היה נאוה והגון הוא אהרן ומשה ודומיה'. אבל עכשיו
פסוק טו:
אחזו לנו שועלים. מתיהרים בלבוש של ת"ח וכל רוח אין בקרבם:
פסוק טו:
שועלים קטנים. שלא הגיעו להוראה: מחבלים כרמים. להורו' שלא כהלכה:
פסוק טו:
וכרמינו סמדר. שלא תמצא הלכה ברורה ומשנה ברורה:
פסוק טז:
דודי לו ואני לו. משיבה עדת ה'. אעפ"כ לא שכחנו שם אלהינו:
פסוק טז:
הרועה בשושנים. הרועה בצדיקי הדורות:
פסוק יז:
עד שיפוח היום. בחום מכל צד לרב ניצוץ האור המכה מכל צד וזה יהי' בצהרים שתהיה לאור עולם:
פסוק יז:
ונסו הצללים. בעיון ובמעשה:
פסוק יז:
סוב. פנה אלינו:
פסוק יז:
דמה לך דודי לצבי. מהר יקדמונו רחמיך:
פסוק יז:
על הרי בתר. עם היותך רחוק מישועתי: