ביאור פרק א'
"שִׁ֥יר הַשִּׁירִ֖ים אֲשֶׁ֥ר לִשְׁלֹמֹֽה" – כלומר שיר שמעל כל השירים. שירים הרבה ישנם, ושיר זה 'שיר השירים' הוא, מעולה ומזוכך מן השירים. וכך פירשוהו בחז"ל: "שיר המשובח שבשירים המעולה שבשירים והמסולסל שבשירים"(שיר השירים רבה א יא). היינו מעולה מכל השירים ששייך שיהיו במציאות, הן בתכנו והן בצורתו.
[כלומר שעל כן זה תמיד יהיה 'שיר השירים' המעולה על כל השירים. כי לא יתכן כלל שיהיה שיר יותר מעולה מזה. הן מצד הנושא אין נשגב ונעלה ממנו. והן מצד המשל, אין קירוב וידידות יותר ממנו בעולם. ומשום כך גם מצד הצורה אין יכול להיות עדיף משיר זה. ואם יבואו לומר שיר על כנסת ישראל במשל של דוד ורעיה, הרי זהו חזרה על השיר הזה. כלומר, מצד תוכנו וצורתו של השיר, זה תמיד יהיה שיר המעולה שבשירים]
זאת משום שתוכן שיר זה בא לתנות את גודל האהבה והידידות, הדיבוק וההתקשרות העזה שבין הקב"ה וכנסת ישראל. ואין עוד רוממות ועומק כמו תיאור הקשר שבין הקב"ה לעם ישראל. וגם באופן תיאור קשר זה, אין דימיון מתאים יותר מדימיון הידידות של דוד ורעייתו. כי הקרבה והאהבה, הדביקות והאחדות, בין דוד ורעייתו אין דומה לה. גם צורה זו של משל היא מעולה על השירים, מעולה על כל צורות משלים של קשר שקיימים בעולם.
[ובודאי הקשר הפנימי והעליון שישנו בין הקב"ה לישראל, הוא לעילא מכל שירתא. למעלה מכל השירים והמשלים. ובוודאי גם למעלה מן המשל הנשגב של דוד ורעיה. אלא שזה הציור היותר נעלה שאנו יכולים לתאר ולהמשיל בו. "האהבה הראויה, הוא שיאהוב את ה' אהבה גדולה יתרה עזה עד מאוד, עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה', ונמצא שוגה בה תמיד - כאילו חולי האהבה, שאין דעתן פנויה מאהבת אותה אישה... יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו"(רמב"ם הלכות תשובה פ"י ה"ה).]
על יחס הקרבה והקשר שבין הקב"ה ובין עדתו ועמו, מצינו שניתן לשורר בשיר ומשל של אב ובן, מלך ועם, סגולה, חלק וחבל, כרם ונחלה, וביטויים נוספים. אבל השיר באופן הזה, המשל של דוד ורעיה, מבטא את היחס הנעלה ביותר, את עריבות ועילאיות הקשר שבין הקב"ה וישראל.
[ורש"י פירש שהכוונה שהוא שיר על כל השירים שנאמרו להקב"ה מאת עדתו ועמו. ובתרגום פירש ששיר זה משובח מן עשרה שירים שנאמרו בעולם ומנויים בתרגום, עיין שם. ולפי זה תיבות "אֲשֶׁ֥ר לִשְׁלֹמֹֽה" מכוונות רק כלפי מילת "שִׁ֥יר". כלומר ששלמה עשה שיר שהוא על כל השירים.
ובמצודת דוד פירש שהוא משובח ביחס לשאר שירי שלמה. ביחס לשירים הרבים שחיבר שלמה, ככתוב "ויהי שירו חמשה ואלף"(מלכים א ה), הנה זה הוא המשובח ומעולה שבשירים. ולפי זה תיבות "אֲשֶׁ֥ר לִשְׁלֹמֹֽה", הכוונה בהם גם על מילת "הַשִּׁירִ֖ים", כלומר שיר השירים, שהם לשלמה, גם השיר וגם השירים.
ויש מפרשים, שהכפילות באה כחיזוק ותוקף של הביטוי - שיר מעולה, אבל לאו דווקא בגלל שהוא מעולה ביחס על יתר השירים, רק כמו נצח נצחים, שהוא נצח עד למאוד. וכן 'עבד עבדים', 'עולמי עולמים', 'קודש קדשים', שבכולם הכוונה לחזק את המושג, קודש מאוד, לעולמים עד מאוד, וכן שיר השירים - שיר שערכו כפול ומכופל, שיר עד למאוד. אך על פירוש זה יש לתמוה, כי לפי זה היה צריך לכתוב 'שיר שירים', ולא "שִׁ֥יר הַשִּׁירִ֖ים". אות ה"א הנוספת מוכיחה שהפשט הוא כפירוש הנ"ל, שיר שמעל השירים.]
"אֲשֶׁ֥ר לִשְׁלֹמֹֽה׃" – תקופת שלמה היתה התקופה הגדולה והרוממה ביותר בחיי עם ישראל. התקופה שזרחה שמש הידידות [ולכן נקרא שמו שלמה וגם ידידיה, ככתוב "כי שלמה יהיה שמו ושלום ושקט אתן על ישראל בימיו וגו..."(דברי הימים א כב ט); "ויקרא שמו ידידיה בעבור י-הוה"(שמואל ב יב). על שם השלימות, השלום והידידות שהיו בימיו. ושורש התחלת תקופה זו כבר היה בימי דוד שכיבש את כל האומות, ומצא מקום לה' ותכננו והכין את כל הצריך לבנין בית המקדש, וגם פתיחת שערי ההיכל לארון היה בזכותו. ולכן נקרא שמו 'דוד', על שם הידידות.] הגדולה ביותר בין הקב"ה לעם היהודי, הפסגה של גילוי השכינה בישראל'. "כד אתא שלמה קיימא סיהרא באשלמותא (=כשבא שלמה עמד הירח בשלמות)"(זוהר יתרו פה). ואז זכו לבנין בית המקדש, בית עולמים בתפארתו, "וכבוד ה' מלא את הבית"(דברי הימים ב ז א); "וכל בני ישראל רואים ברדת האש וכבוד ה' על הבית"(דברי הימים ב ז ג).
בזמן ההוא עם ישראל מגיעים אל השלווה, וכלשון שלמה בברכתו – "בָּר֣וּךְ יְ-הֹוָ֗ה אֲשֶׁ֨ר נָתַ֤ן מְנוּחָה֙ לְעַמּ֣וֹ יִשְׂרָאֵ֔ל כְּכֹ֖ל אֲשֶׁ֣ר דִּבֵּ֑ר לֹֽא־נָפַ֞ל דָּבָ֣ר אֶחָ֗ד מִכֹּל֙ דְּבָר֣וֹ הַטּ֔וֹב אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֔ר..."(מלכים א ח נו); "וַיֵּ֩שֶׁב֩ יְהוּדָ֨ה וְיִשְׂרָאֵ֜ל לָבֶ֗טַח אִ֣ישׁ תַּ֤חַת גַּפְנוֹ֙ וְתַ֣חַת תְּאֵנָת֔וֹ"(מלכים א ה ה) "יְהוּדָ֤ה וְיִשְׂרָאֵל֙ רַבִּ֔ים כַּח֥וֹל אֲשֶׁר־עַל־הַיָּ֖ם"(מלכים א ד כ); "אֵ֣ין כֶּ֗סֶף לֹ֥א נֶחְשָׁ֛ב בִּימֵ֥י שְׁלֹמֹ֖ה לִמְאֽוּמָה׃"(מלכים א י כא); "וַיִּתֵּ֨ן הַמֶּ֧לֶךְ אֶת־הַכֶּ֛סֶף בִּירוּשָׁלִַ֖ם כָּאֲבָנִ֑ים"(מלכים א י כז).
גם המלכות נתעלתה לרום כתרה, כלשון הכתובים – "וַיִּבְחַר֙ בִּשְׁלֹמֹ֣ה בְנִ֔י לָשֶׁ֗בֶת עַל־כִּסֵּ֛א מַלְכ֥וּת יְ-הוָ֖ה עַל־יִשְׂרָאֵֽל׃"(דברי הימים א כח ד); "וַיֵּ֣שֶׁב שְׁ֠לֹמֹה עַל־כִּסֵּ֨א יְ-הוָ֧ה ׀ לְמֶ֛לֶךְ"(דברי הימים א כט כג); "וַיְגַדֵּ֨ל יְהוָ֤ה אֶת־שְׁלֹמֹה֙ לְמַ֔עְלָה לְעֵינֵ֖י כָּל־יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּתֵּ֤ן עָלָיו֙ ה֣וֹד מַלְכ֔וּת אֲ֠שֶׁר לֹֽא־הָיָ֧ה עַל־כָּל־מֶ֛לֶךְ לְפָנָ֖יו עַל־יִשְׂרָאֵֽל׃"(שם כט כה); "וּשְׁלֹמֹ֗ה הָיָ֤ה מוֹשֵׁל֙ בְּכׇל־הַמַּמְלָכ֔וֹת"(מלכים א ה א); "וַיִּגְדַּל֙ הַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֔ה מִכֹּ֖ל מַלְכֵ֣י הָאָ֑רֶץ לְעֹ֖שֶׁר וְחָכְמָֽה׃"(דברי הימים ב ט כב). "וַתִּכֹּ֥ן מַלְכֻת֖וֹ מְאֹֽד"(מלכים א ב יב); "וַיִּתֵּן֩ אֱלֹהִ֨ים חׇכְמָ֧ה לִשְׁלֹמֹ֛ה וּתְבוּנָ֖ה הַרְבֵּ֣ה מְאֹ֑ד וְרֹ֣חַב לֵ֔ב כַּח֕וֹל אֲשֶׁ֖ר עַל־שְׂפַ֥ת הַיָּֽם׃"(מלכים א ה ט); "וְכֹל֙ מַלְכֵ֣י הָאָ֔רֶץ מְבַקְשִׁ֖ים אֶת־פְּנֵ֣י שְׁלֹמֹ֑ה לִשְׁמֹ֙עַ֙ אֶת־חָכְמָת֔וֹ אֲשֶׁר־נָתַ֥ן הָאֱ-לֹהִ֖ים בְּלִבּֽוֹ׃"( דברי הימים ב ט כג); "המליכו הקב"ה על חיות הארץ ועוף השמים על רמש האדמה ועל שדים ורוחות"(תרגום שני א ג).
ובאותה שעה, הן בכללות היחס שבין הקב"ה לעם ישראל והן ביחס לשלמה המלך, היה אופי של ידידות ואהבה, ככתוב – "וַיֶּאֱהַ֤ב שְׁלֹמֹה֙ אֶת־יְ-הוָ֔ה"(מלכים א ג ג); "וַי-הֹוָ֖ה אֲהֵבֽוֹ"(שמאל ב יב כד); "וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ יְדִ֣ידְיָ֑הּ בַּעֲב֖וּר יְ-הֹוָֽה׃"(שמואל ב יב כד). מלכי האומות חירם ומלכת שבא הכירו בכך באמרם לשלמה "בְּאַהֲבַ֨ת יְ-הוָ֤ה אֶת־יִשְׂרָאֵל֙ לְעֹלָ֔ם וַיְשִֽׂימְךָ֣ לְמֶ֔לֶךְ לַעֲשׂ֥וֹת מִשְׁפָּ֖ט וּצְדָקָֽה׃"(מלכים א י ט) "בְּאַהֲבַ֤ת יְ-הוָה֙ אֶת־עַמּ֔וֹ נְתָנְךָ֥ עֲלֵיהֶ֖ם מֶֽלֶךְ׃"(דברי הימים ב ב י).
עיקר ההיכר של הידידות הוא במיוחד בבניין בית עולמים. השראת השכינה בישראל נובעת מתוך ידידות ה' לעמו, כמו שכתוב "מַה־יְּדִיד֥וֹת מִשְׁכְּנוֹתֶ֗יךָ"(תהילים פד ב); כמו ידידים ורעים האהובים, הנמצאים בצוותא ובקירוב. "יום הקמת המשכן היו ישראל ככלה הנכנסת לחופה"('רש"י במדבר ז א); "עכשיו שנעשה המשכן אהבה ביני ובין בני, שלום ביני ובין בני"(במדבר רבה יב א). ככל שכן שבבנין בית עולמים בתפארתו מתבטא גודל הידידות ותוקף האהבה. ובסגנונם של חז"ל בענין בנין ביהמ"ק: "יבוא ידיד בן ידיד ויבנה ידיד לידיד בחלקו של ידיד ויתכפרו בו ידידים"(מנחות פג). בקודש הקדשים היו שני הכרובים המורים על הידידות והאהבה שבין ישראל לקב"ה, כמובא בגמרא (ב"ב צט.) ואכן כך אמרו בזוהר על שיר השירים: "שירתא דא איתער לה שלמה מלכא כד איתבני בית מקדשא (=השירה הזאת התעורר אליה שלמה המלך כשנבנה בית המקדש)"(זוהר ח"ב קמג).
בתקופת זוהר נאצלה זו, עלה השיר הזה מהמיית לבו ושאר רוחו של המלך שלמה, לחזות את תוקף האהבה העזה שבין הקב"ה וישראל כאהבת דודים. אז שר ברוח קדשו שירת קודש קדשים, את שיר השירים.
[ומאז כבר נבחן למפרע שמעולם היה כך הקשר, באופן של רעות וידידות כדוד ורעיתו, כבר מאז האבות, כאשר הולך ומבאר בהמשך.]
תקופה ראשונה – האבות – עלמות
עתה פותח לשורר על התחלת החיבה, כיצד היה שורש הדבר; כיצד נוסדה אהבת הקדומים של האבות.
אומרת הרעיה –
"יִשָּׁקֵ֙נִי֙ מִנְּשִׁיק֣וֹת פִּ֔יהוּ" - תחילת הקשר והחביבות התחיל מצד הקב"ה. הקב"ה הוא שחיבב ונשק את אברהם. "אַתָּה־הוּא֙ יְ-הוָ֣ה הָ-אֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁ֤ר בָּחַ֙רְתָּ֙ בְּאַבְרָ֔ם"(נחמיה ט ז). וכן אמרו בתוספות (מנחות נג: ד"ה בן ידיד) על מטבע ברכת "אשר קידש ידיד מבטן" שהכוונה לאברהם. כבר מבטן הועידו ה' וקידש אותו להיות ידידו. עיי שם במדרש שהביאו.
והבחירה הזאת שחיבבו וקידשו הקב"ה לאברהם נקראת נשיקה, כלומר ביטוי מוחלט של ידידות וקירבה. חיבה זו באה לידי ביטוי במה שהתגלה אליו כמובא במדרש: "הציץ עליו הקב"ה ואמר לו אני הוא בעל הבירה"(בראשית רבה פרשה לט א). ובסוף ספר יצירה מובא: "נגלה עליו אדון הכל ברוך הוא והושיבו בחיקו ונשקו על ראשו".
כן מתבטאת הנשיקה במה שהציל ה' את אברהם מכבשן האש באור כשדים.
עוד יש הוראה מיוחדת בביטוי "נשיקות פיהו" על גילוי תורה, כמו שכתב כאן רש"י, וכן בדרשות חז"ל נדרש פעמים רבות הכתוב "נשיקות פיהו" על לימוד התורה ונתינת תורה בסיני. כי התורה היא דבר ה' אשר כביכול משמיענו מתוך פיו (עיין שמות רבה מא ג). כאן נאמר ביטוי זה ביחס לתחילת הקשר עם אברהם אבינו, שכבר מאז החל ה' להשפיע עלינו אור תורה מפיו, וכמובא בחז"ל "אב לא למדו ורב לא היה לו ומהיכן למד את התורה? - אלא זימן לו הקב"ה שתי כליותיו כמין שני רבנים והיו נובעות ומלמדות אותו תורה וחכמה"(בראשית רבה סא א; אבות דר' נתן לג).
המילה "יִשָּׁקֵ֙נִי֙" על דרך הפשט היא בלשון עבר, אף שנכתבה בלשון עתיד, וכן מצוי במקראות שנכתב העבר בלשון עתיד, כמו "אז ישיר"(שמות טו א; עיין אבן עזרא שם). והטעם שנכתב כאן באופן כזה, משום שרומז גם על העתיד. כי אכן כך מייחלים אנו, שתמיד תהיה לנו הנשיקה והחביבות הזאת מאת ה'
[וכמו כן מצינו בהמשך הפסוקים במילת "משכני", שמובנה בדרך כלל בקשה על העתיד, ועם זאת פירשוה באופן שהקב"ה כבר משכנו אליו, שכן דרך כתיבת השיר, מתבטא על העבר בלשון של עתיד. אמנם נכלל בכך רמז, שאל שיר העבר מתלווה התפילה שכך גם יהיה בעתיד, שימשכני אליו. כך גם כאן רמוז במילים הייחול כי יחזור וינשקני עוד. וכן ב"אז ישיר"(שמות טו א) מדקדקים בלשון לדרוש על העתיד, כי מדוע בחר הכתוב סגנון זה שבדרך כלל מכוון על העתיד. אולם על פי פשוטו מתפרש טוב אף על העבר וההווה].
אבל עיקר הדבר כבר התחיל מאברהם אבינו, "כִּ֤י אָהַב֙ אֶת־אֲבֹתֶ֔יךָ"(דברים ד לז). מאז תמיד נמשכת האהבה והשפעת הידידות, יִשָּׁקֵ֙נִי֙ מִנְּשִׁיק֣וֹת פִּ֔יהוּ, וכן חושקת אני שתמיד ימשיך להרעיף עלי רגשי ידידות, שזה נקרא 'נשיקות פיהו'.
"כִּֽי־טוֹבִ֥ים דֹּדֶ֖יךָ" – גדולה היא וחביבה עלי הידידות יותר מִיָּֽיִן, "מכל משתה יין ומכל עונג ושמחה"(רש"י).
"לְרֵ֙יחַ֙ שְׁמָנֶ֣יךָ טוֹבִ֔ים" – אברהם אבינו עליו השלום היה מרגיש את הנהגת ה' בעולם, הממלאת את חלל העולם כמו ריח שמן טוב. אברהם היה מתבונן בגדולת ה' ובגבורותיו, אמנם מאחר שעדיין לא נראה אליו ה' במחזה הנבואה ולא השרה עדיין שכינתו עליו, נקרא בבחינת ריח, שמורגש למרחוק גם כאשר עדיין אין תפיסה בעצם הדבר. "שֶׁ֖מֶן תּוּרַ֣ק שְׁמֶ֑ךָ" - והיה הריח הטוב של שם ה' מורגש בעוז בלבו של אברהם, כמו שמן ריחני כאשר מריקים אותו מכלי אל כלי, שאז ריחו נודף ועז (אבן עזרא). ומכיוון שהרגיש אברהם בריח הטוב של גדולת הבורא, נתלהב לאהוב את ה', עַל־כֵּ֖ן עֲלָמ֥וֹת אֲהֵבֽוּךָ, ככתוב – "אַבְרָהָ֥ם אֹהֲבִֽי"('ישעיה מא ח). והיינו מה שהלך אברהם בכל מקום וקרא בשם ה', "וְאֶת־הַנֶּ֖פֶשׁ אֲשֶׁר־עָשׂ֣וּ בְחָרָ֑ן"(בראשית יב ה) - 'שהכניסן תחת כנפי השכינה (רש"י שם).
"עַל־כֵּ֖ן עֲלָמ֥וֹת" – כאשר הקשר מתקיים ומתבסס במהלך שיר השירים היא מכונה 'רעיה', כנשואה בבית בעלה. אולם בתקופת האבות דומה היה הקשר לתקופת האירוסין, שהיא עדיין 'עלמה'; כלומר ככלה בבית אביה שלא חל עדיין עליה שם 'רעיה'. לכן האבות מכונים כאן – "עֲלָמ֥וֹת". וכן איתא במדרש: "עַל־כֵּ֖ן עֲלָמ֥וֹת אֲהֵבֽוּךָ - אלו הן האבות"(מדרש הנעלם פרשת וירא דף צח). כלומר שעוד לפני ההתקשרות האמיצה בחינת נישואין, כבר אהבוך ודבקו בך האבות הקדושים - עַל־כֵּ֖ן עֲלָמ֥וֹת אֲהֵבֽוּךָ.
"מָשְׁכֵ֖נִי אַחֲרֶ֣יךָ נָּר֑וּצָה" – הקב"ה קרא לאברהם אבינו, ומשך אותו ללכת אליו, "לֶךְ־לְךָ֛... אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ"(בראשית יב א). אברהם נמשך אחריו, "זכור אב נמשך אחריך כמים"(תפילת גשם), נָּר֑וּצָה – "וַיֵּ֣לֶךְ אַבְרָ֗ם כַּאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר אֵלָיו֙ יְ-הוָ֔ה"(בראשית יב ד).
המשורר רמז ב"נָּר֑וּצָה" את אשר האבות הקדושים הלכו אחר ה'; "הָֽאֱלֹהִ֡ים אֲשֶׁר֩ הִתְהַלְּכ֨וּ אֲבֹתַ֤י לְפָנָיו֙ אַבְרָהָ֣ם וְיִצְחָ֔ק"(בראשית מח,טו). ובגמרא מובא: על האבות "שרצו לפניו כסוסים"(סנהדרין צו.), הוי אומר "נָּר֑וּצָה".
"הֱבִיאַ֨נִי הַמֶּ֜לֶךְ חֲדָרָ֗יו" - מכיוון שמצא הקב"ה את אברהם ראוי ונאמן, הוא מכניס את אברהם לחֲדָרָיו, לארץ ישראל. כמו שמובא בחז"ל שאמר הקב"ה לאברהם, "בא עמי ואני נותנך בפלטין שלי"('ילקוט שמעוני לך לך סג).
סדר זה חוזר על עצמו פעמים רבות בבנין עם ישראל (בדומה למהלכים נוספים בשיר השירים שחוזרים על עצמם, בשלבים מאוחרים יותר בתולדות האומה); תחילה באה הופעה של ה' יתברך במידה ההכרחית לעורר את האדם להכרתו יתברך, בבחינת "מָשְׁכֵ֖נִי". בשלב זה ישראל רצים ובאים אל ה' דהיינו שעובדים אותו במסירות, בבחינת "נָּר֑וּצָה". ובזכות זאת זוכים להתגלות הופעתו בשלימות, בחינת "הֱבִיאַ֨נִי הַמֶּ֜לֶךְ חֲדָרָ֗יו". הדוגמא הבולטת לכך היא יציאת מצרים; תחילה הופיע עליהם לגאול אותם, וכאשר הלכו אחריו וקבלו עליהם מצוותיו באמירת "נעשה ונשמע" התגלה עליהם וקבע את משכנו בתוכם ברום המעלה.
[ודבר זה מבואר מפורשות בדברי הנביאים: הנביא ירמיה אומר, "כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְ-הוָ֔ה זָכַ֤רְתִּי לָךְ֙ חֶ֣סֶד נְעוּרַ֔יִךְ אַהֲבַ֖ת כְּלוּלֹתָ֑יִךְ לֶכְתֵּ֤ךְ אַחֲרַי֙ בַּמִּדְבָּ֔ר בְּאֶ֖רֶץ לֹ֥א זְרוּעָֽה׃"(ירמיה ב ב) ומיד ממשיך, כי אשר על כן שהלכת אחרי במדבר, "קֹ֤דֶשׁ יִשְׂרָאֵל֙ לַי-הוָ֔ה רֵאשִׁ֖ית תְּבוּאָתֹ֑ה"(ירמיה ב ג). כלומר, מכיוון שעם ישראל הלך בארץ לא זרועה במסירות נפש, על ידי זה זכו להיעשות לחלקו ונעשו קודש לה'.
במקום אחר ביארנו שזה עניינם של שלושת הרגלים: פסח הוא בחינת "משכני אחריך"; שבועות, חג מתן תורה, הוא בחינת "נרוצה" וחג הסוכות הוא בחינת "הביאני המלך חדריו".
וכן בכללות כל ימי עולם, תחילה הופיע ה' לעם ישראל ונתן להם תורה ומצוות, וכל ימי העולם הזה הם עובדים אותו במסירות ויגיעה. ובימות המשיח יתקיים בשלימות "הביאני המלך חדריו".
וכן הוא הסדר באופן פרטי אצל כל אחד ואחד, כאשר האדם רץ אחרי ה' הוא מתאחד ומתקשר עם ה' וזוכה שה' מביאו אל חדריו ומקרבו אצלו ומגלה לו מסתוריו. וכפי שאמרו במדרש "ארבעה נכנסו לפרדס... רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום, ואמר לא מפני שגדול אני מחברי, אלא כך שנו חכמים במשנה: מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך. ועליו נאמר 'הביאני המלך חדריו' "(שיר השירים רבה א כז). והיינו שלא בזכות חכמתו זכה להיכנס לחדרי התורה העמוקים והנסתרים, אלא בזכות מעשיו ומסירות נפשו].
אולם במהלך הפשט של סדר הפסוקים אלו מתואר כאן כיצד התקיים סדר זה תחילה אצל אברהם אבינו.
"נָגִ֤ילָה וְנִשְׂמְחָה֙ בָּ֔ךְ" - בארץ ישראל התחיל להתרקם בפועל קשר הידידות של הקב"ה עם האבות. הקב"ה קשר את אברהם אליו בברית נצח – ברית בין הבתרים. אברהם אבינו עליו השלום נתמלא גיל ושמחה על בשורת הארץ ובשורת הזרע שהובטחו לו, וכן השפיע עליו רוב ברכה – "וַֽי-הוָ֛ה בֵּרַ֥ךְ אֶת־אַבְרָהָ֖ם בַּכֹּֽל"(בראשית כד א).
כל הביטויים הללו, דהיינו, 'משיכה' ו'הבאה לחדריו' מצד המלך, 'ריצה', 'גילה', ו'שמחה' שמצד העלמה, מבטאים קרבה רבה ודרגות התקשרות עמוקות ביחס שבין ה'עלמה' עם ה'מלך'. אולם עדיין אין הם עצם הקשר של 'רעיה', שהוא מתהווה רק בפסוקים הבאים, והיינו בעת יציאת מצרים.
"נַזְכִּ֤ירָה דֹדֶ֙יךָ֙ מִיַּ֔יִן" - כאן מדובר במדרגה ושלב נוסף בקשר בין הקב"ה לאברהם, ברית הידידות בינו לבין הקב"ה – ברית מילה. "וְאֶתְּנָ֥ה בְרִיתִ֖י בֵּינִ֣י וּבֵינֶ֑ךָ... לִהְי֤וֹת לְךָ֙ לֵֽא-לֹהִ֔ים וּֽלְזַרְעֲךָ֖ אַחֲרֶֽיךָ׃"(בראשית יז ז). וברש"י: "ברית של אהבה", ברית ידידות, כלשון מטבע ברכת ברית מילה – "אשר קידש ידיד מבטן... להציל ידידות שארנו". וזה "נזכירה דודיך".
ברית הידידות הזאת חיזקה והעצימה את האהבה – "מֵישָׁרִ֖ים אֲהֵבֽוּךָ" – מישרים הוא כינוי לאבות. אברהם יצחק ויעקב נקראו ישרים (סוטה כה.). "אֲהֵבֽוּךָ" – האהבה הזאת התגלתה בעשרה נסיונות, ובפרט בנסיון העקידה, "וּמָצָ֣אתָ אֶת־לְבָבוֹ֮ נֶאֱמָ֣ן לְפָנֶ֒יךָ֒"(עזרא נ ט ח).
תקופה שניה – משפחת יעקב וגלות מצרים – "אשה"
אומרת הרעיה –
"שְׁחוֹרָ֤ה אֲנִי֙ וְֽנָאוָ֔ה" – כאן מתחילה פרשה חדשה [כפי חלוקת הפרשיות של מגילה זו בספרים המדויקים, המחולקים לפי פרשיות (פתוחות וסתומות). הפרקים המצויים בסידורים ממקורות זרים יהלכון. וכן המשך ביאורנו בנוי על החלוקה המקורית והמקודשת של שיר השירים לפרשיותיה] בסדר הפרשיות של מגילה זו. כי עתה עובר לתאר את תקופת עם ישראל כ'משפחה', משפחת יעקב אבינו עליו השלום. מעכשיו מתחיל מצב חדש בתולדות ישראל. עד עתה היו האבות יחידים, ועתה ישראל נהיו 'משפחה', י"ב שבטים, שבעים נפש; כשכל המשפחה קשורה בברית עם ה' יתברך.
"שְׁחוֹרָ֤ה אֲנִי֙ וְֽנָאוָ֔ה בְּנ֖וֹת יְרוּשָׁלִָ֑ם כְּאָהֳלֵ֣י קֵדָ֔ר כִּירִיע֖וֹת שְׁלֹמֹֽה׃" – אף על פי שאני נראית שחורה, כְּאָהֳלֵ֣י קֵדָ֔ר, הרי אני נָאוָה כִּירִיע֖וֹת שְׁלֹמֹֽה. כלומר, אף שבמבט חיצוני המשפחה בתקופת יעקב נראית שחורה וחסרה, אבל זה רק דבר חולף וארעי. כי בעצמותי אנכי בטהרתי, זוהרת ומושלמת. "אַל־תִּרְא֙וּנִי֙ שֶׁאֲנִ֣י שְׁחַרְחֹ֔רֶת שֶׁשֱּׁזָפַ֖תְנִי הַשָּׁ֑מֶשׁ" – אינני שחורה בעצם, אלא השחרוריות דבר נוסף הוא עלי מבחוץ, שֶׁשֱּׁזָפַ֖תְנִי הַשָּׁ֑מֶשׁ. וממילא אין לכם לראות אותי כשְׁחַרְחֹרֶת. ביטוי זה מקביל הוא לתלונת יעקב ללבן – "בַיּ֛וֹם אֲכָלַ֥נִי חֹ֖רֶב וְקֶ֣רַח בַּלָּ֑יְלָה"(בראשית לא מ).
"בְּנֵ֧י אִמִּ֣י נִֽחֲרוּ־בִ֗י" – רמז ללבן הארמי שהוא ממשפחת אמו. "שָׂמֻ֙נִי֙ נֹטֵרָ֣ה אֶת־הַכְּרָמִ֔ים" – לבן ממנה את יעקב לרועה צאנו, ומתוך כך, כַּרְמִ֥י שֶׁלִּ֖י לֹ֥א נָטָֽרְתִּי; בשל כך יעקב אינו יכול לבנות את ביתו. כמו שאמר לו יעקב: "אַתָּ֣ה יָדַ֔עְתָּ אֵ֖ת אֲשֶׁ֣ר עֲבַדְתִּ֑יךָ... וְעַתָּ֗ה מָתַ֛י אֶֽעֱשֶׂ֥ה גַם־אָנֹכִ֖י לְבֵיתִֽי׃"(בראשית ל כט-ל). בהיות יעקב אנוס לשהות בבית לבן, הוא מתפלל אל ה' – "הַגִּ֣ידָה לִּ֗י שֶׁ֤אָהֲבָה֙ נַפְשִׁ֔י אֵיכָ֣ה תִרְעֶ֔ה אֵיכָ֖ה תַּרְבִּ֣יץ בַּֽצָּהֳרָ֑יִם", מקונן הוא על רוע מצבו, "שַׁלָּמָ֤ה אֶֽהְיֶה֙ כְּעֹ֣טְיָ֔ה עַ֖ל עֶדְרֵ֥י חֲבֵרֶֽיךָ", כלומר, מדוע עליו לרעות את צאן לבן. והריהו מלא צער כאבל (העוטה על שפם) על זה שאינו יכול לעשות לביתו.
אומר הדוד –
כאן מבשרו ה' על ישועתו – אִם־לֹ֤א תֵדְעִי֙ לָ֔ךְ הַיָּפָ֖ה בַּנָּשִׁ֑ים. יעקב הוא הַיָּפָ֖ה בַּנָּשִׁ֑ים כמאמר חז"ל: "יעקב – בחיר שבאבות"(בראשית רבה עו), וגם עניין היופי שייך דווקא ליעקב, כמאמר "שופריה (=יופיו) דיעקב (=של יעקב) מעין שופריה (=יופיו) דאדם (=של אדם) הראשון"(בבא בתרא נח.).
"בַּנָּשִׁ֑ים" – עתה שנתבגרה קצת יצאה מכלל עלמה, וכבר נקראת היא 'אישה'. אלא כיוון שעדיין לא הגיעה לכלל נישואין, עדיין אין שמה 'רעיה'. "צְֽאִי־לָ֞ךְ בְּעִקְבֵ֣י הַצֹּ֗אן וּרְעִי֙ אֶת־גְּדִיֹּתַ֔יִךְ עַ֖ל מִשְׁכְּנ֥וֹת הָרֹעִֽים׃" – ה' אומר ליעקב: "שׁ֛וּב אֶל־אֶ֥רֶץ אֲבוֹתֶ֖יךָ וּלְמוֹלַדְתֶּ֑ךָ וְאֶֽהְיֶ֖ה עִמָּֽךְ׃"(בראשית לא ג); חזור לרעות את גדייך, את הצאן ואת הילדים, אל מִשְׁכְּנ֥וֹת הָרֹעִֽים – אל ארץ מגורי אביו, שם שכנו הרועים אברהם ויצחק.
ונכללת בתקופה זו גם תקופת ישראל במצרים, בה ישראל ממשיכים עדיין להיחשב 'משפחה'. כי עד יציאת מצרים לא היו לעם.
[תקופת השעבוד במצרים קשורה לתקופת משפחת יעקב. גם בתורה רואים את הקשר. כי בפרשת כי תבוא נכללו שני הדברים יחד – "אֲרַמִּי֙ אֹבֵ֣ד אָבִ֔י - וַיֵּ֣רֶד מִצְרַ֔יְמָה"(דברים כו ה). גלות יעקב אצל לבן ושעבוד מצרים דבר אחד הם. שניהם נובעים מגזירת "כִּי־גֵ֣ר ׀ יִהְיֶ֣ה זַרְעֲךָ֗ בְּאֶ֙רֶץ֙ לֹ֣א לָהֶ֔ם"(בראשית טו יג).
הושע אף הוא השווה את שתי התקופות: "וַיִּבְרַ֥ח יַעֲקֹ֖ב שְׂדֵ֣ה אֲרָ֑ם וַיַּעֲבֹ֤ד יִשְׂרָאֵל֙ בְּאִשָּׁ֔ה וּבְאִשָּׁ֖ה שָׁמָֽר׃ וּבְנָבִ֕יא הֶעֱלָ֧ה יְ-הוָ֛ה אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָ֑יִם וּבְנָבִ֖יא נִשְׁמָֽר׃"(הושע יב יג-יד). ואמרו על זה במדרש: "אמר להם: דוגמא שלכם דומה ליעקב אביכם, מה יעקב אביכם עד שלא נשא אישה נשתעבד משנשא אישה נשתעבד..."(בראשית רבה ע כ).
ומהגר"א:
יעקב בְּלָבָן דוגמת ישראל במצרים. כמו שאמרו האבות הן סימן לבנים. גלות יעקב ואח"כ לקח את כל רכושו, וכן "וינצלו את מצרים"(שמות יב ל) וכו' וכמו שברח יעקב כן במצרים וכו' וכן "דרך שלשת ימים"(בראשית ל לו; שמות ח כג) וכו' הכל כמו במצרים, וכן כל המעשה למי שמדקדק. ולכן אמרו בסיפור יציאת מצרים "ודורש מארמי אובד אבי"(משנה פסחים פ"י מ"ד)
(ביאור הגר"א לתיקוני זוהר חדש פ ג)
]
ומתפרשים פסוקי "שְׁחוֹרָ֤ה אֲנִי֙ וְֽנָאוָ֔ה" גם על השעבוד הגדול במצרים. "אַל־תִּרְא֙וּנִי֙ שֶׁאֲנִ֣י שְׁחַרְחֹ֔רֶת" – העבדות והשעבוד של בני ישראל אינם כמו העבדות של כנען שהוא במהותו "עֶ֥בֶד עֲבָדִ֖ים"(בראשית ט כה), אלא היא דבר ארעי וחולף כמו השחרות של השמש.
[וכן מתפרשת השחרות במה שהיו ישראל במצרים עובדי עבודה זרה כמובא במדרש –
רבי יהודה בן בתירא אומר: הרי הוא אומר: "וְלֹ֤א שָֽׁמְעוּ֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה מִקֹּ֣צֶר ר֔וּחַ"(שמות ו), וכי יש לך אדם שהוא מתבשר בשורה טובה ואינו שמח... רבו מוציאו לחירות ואינו שמח? אם כן למה נאמר "וְלֹ֤א שָֽׁמְעוּ֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה"? אלא שהיה קשה בעיניהם לפרוש מעבודה זרה, שנאמר: "וָאֹמַ֣ר אֲלֵהֶ֗ם אִ֣ישׁ שִׁקּוּצֵ֤י עֵינָיו֙ הַשְׁלִ֔יכוּ וּבְגִלּוּלֵ֥י מִצְרַ֖יִם אַל־תִּטַּמָּ֑אוּ... וְאֶת־גִּלּוּלֵ֥י מִצְרַ֖יִם לֹ֣א עָזָ֑בוּ"(יחזקאל כ ז-ח).
(מכילתא בא פרשה ה)
ישראל אומרים שחטאם בעבודה זרה אינו מצד היותם שחורים וחטאים בעצם, רק לכלוך חיצוני וזמני, בדומה לשחרות הנגרמת משזיפת השמש. ובילקוט שמעוני על פסוקנו:
ישראל אומרים להם: למה אנו דומים? – לבן מלך שיצא לו למדבר ונפחם בשמש. נכנס למדינה, במעט שמנים, במעט מרחצאות נתלבן גופו. כך אנו, שמשה של עבודת כוכבים שזפתנו. אבל אתם, עד שאתם במעי אמכם אתם עובדים עבודת אלילים, והיינו: "אַל־תִּרְא֙וּנִי֙ שֶׁאֲנִ֣י שְׁחַרְחֹ֔רֶת שֶׁשֱּׁזָפַ֖תְנִי הַשָּׁ֑מֶשׁ".
ולא עלי האשמה בזה רק "בְּנֵ֧י אִמִּ֣י נִֽחֲרוּ־בִ֗י", המצרים הם שהקשו עלינו את השעבוד ופיתו אותנו לעבודה זרה.
עוד במדרש:
"והמים להם חומה" - שירד ס"מ ואמר לפניו, רבונו של עולם, לא עבדו ישראל עבודה זרה במצרים? ואתה עושה להם נסים?! והיה משמיע קולו לשר של ים ונתמלא עליהם חמה וביקש לטבען. מיד השיב לו הקב"ה: שוטה שבעולם, וכי לדעתם עבדוה, והלא לא עבדוה אלא מתוך שעבוד ומתוך טירוף דעת, ואתה דן שוגג כמזיד ואונס כרצון?
(ילקוט שמעוני שמות יד רמז רלד)
]
כי בעצם אנו בני חורין - נָאוָ֔ה.
בְּנֵ֧י אִמִּ֣י נִֽחֲרוּ־בִ֗י – הם המצרים (רש"י). שָׂמֻ֙נִי֙ נֹטֵרָ֣ה אֶת־הַכְּרָמִ֔ים כַּרְמִ֥י שֶׁלִּ֖י לֹ֥א נָטָֽרְתִּי – חלף זאת שעם ישראל יבנו את ארצם ואת עמם, הם בונים ערי מסכנות לפרעה. הקריאה "הַגִּ֣ידָה לִּ֗י שֶׁ֤אָהֲבָה֙ נַפְשִׁ֔י אֵיכָ֣ה תִרְעֶ֔ה אֵיכָ֖ה תַּרְבִּ֣יץ בַּֽצָּהֳרָ֑יִם" מכוונת לצעקת בני ישראל במצרים "וַיֵּאָנְח֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל מִן־הָעֲבֹדָ֖ה וַיִּזְעָ֑קוּ וַתַּ֧עַל שַׁוְעָתָ֛ם אֶל־הָאֱ-לֹהִ֖ים"(שמות ב,כג). והקב"ה שומע נאקתם, "וַיֹּ֣אמֶר יְ-הוָ֔ה רָאֹ֥ה רָאִ֛יתִי אֶת־עֳנִ֥י עַמִּ֖י"(שמות ג ז), ואומר להם הדוד – "אִם־לֹ֤א תֵדְעִי֙ לָ֔ךְ הַיָּפָ֖ה בַּנָּשִׁ֑ים" – עם ישראל. "צְֽאִי־לָ֞ךְ בְּעִקְבֵ֣י הַצֹּ֗אן וּרְעִי֙ אֶת־גְּדִיֹּתַ֔יִךְ" – "נָחִ֣יתָ כַצֹּ֣אן עַמֶּ֑ךָ בְּֽיַד־מֹשֶׁ֥ה וְאַהֲרֹֽן׃"(תהילים עז כא); "וַיַּסַּ֣ע כַּצֹּ֣אן עַמּ֑וֹ וַֽיְנַהֲגֵ֥ם כַּ֝עֵ֗דֶר בַּמִּדְבָּֽר׃"(תהילים עח נב). "עַ֖ל מִשְׁכְּנ֥וֹת הָרֹעִֽים" – ארץ ישראל – "וָאֵרֵ֞ד לְהַצִּיל֣וֹ ׀ מִיַּ֣ד מִצְרַ֗יִם וּֽלְהַעֲלֹתוֹ֮ מִן־הָאָ֣רֶץ הַהִוא֒ אֶל־אֶ֤רֶץ טוֹבָה֙ וּרְחָבָ֔ה אֶל־אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ"(שמות ג ח).
תקופה שלישית – בצאת ישראל ממצרים – סוסתי
בפסוק זה מתחילה פרשה חדשה בסדר פרשיות שיר השירים. מתחילה תקופת ישראל כעם, "וְלָקַחְתִּ֨י אֶתְכֶ֥ם לִי֙ לְעָ֔ם וְהָיִ֥יתִי לָכֶ֖ם לֵֽא-לֹהִ֑ים"(שמות ו ז).
מכיוון שכבר הגיעה לגדלותה ונישאת לבעלה, אזי היא 'רעיה'. עד עתה לפני קשר הנישואין לא היתה אלא 'עלמה' ו'אשה'. עתה ביציאת מצרים כבר היא 'רעיה'. "וַתִּרְבִּי֙ וַֽתִּגְדְּלִ֔י וַתָּבֹ֖אִי בַּעֲדִ֣י עֲדָיִ֑ים שָׁדַ֤יִם נָכֹ֙נוּ֙ וּשְׂעָרֵ֣ךְ צִמֵּ֔חַ... וָאֶעֱבֹ֨ר עָלַ֜יִךְ וָאֶרְאֵ֗ךְ וְהִנֵּ֤ה עִתֵּךְ֙ עֵ֣ת דֹּדִ֔ים וָאֶפְרֹ֤שׂ כְּנָפִי֙ עָלַ֔יִךְ... וָאָב֨וֹא בִבְרִ֜ית אֹתָ֗ךְ נְאֻ֛ם אֲ-דֹנָ֥י יְ-הוִ֖ה וַתִּ֥הְיִי לִֽי׃"(יחזקאל טז ז-ח); "אַהֲבַ֖ת כְּלוּלֹתָ֑יִךְ"(ירמיה ב ב).
אבל גם בעת שהיא רעיה עדיין לא מגיעה מיד לפסגת שלימותה. עוד יש לפניה לעלות ולהתפתח רבות במעלותיה ובעוצם הדביקות. כי תחילה היא 'רעיה' רק באופן של עזר ועבדות, בחינת "סוסתי". כשהיא תגדל עוד, כבר עשויה לתפארת וחן כ'שושנה'. אחר כך תהיה נבונה וחכמה שתוכל לדבר דברי חכמה, כ'יונה' המצפצפת והומה. עד שתגיע לרום המעלה, כשישראל יגיעו לתפקידם בשלימות קומתם, כי אז מעמיקה האהבה, היא נקראת "אחותי רעיתי" - קרובה אל מדרגת הדוד, כאחות. כך עולים שלבי הידידות והמעלה במגילה זו, עד לדרגה הנשגבה של "כַֽחוֹתָ֜ם עַל־לִבֶּ֗ךָ כַּֽחוֹתָם֙ עַל־זְרוֹעֶ֔ךָ"(שיר השירים ח ו) שהם כבר כולא חד (=הכל אחד) כאשר עוד יבואר.
אומר הדוד –
"לְסֻסָתִי֙ בְּרִכְבֵ֣י פַרְעֹ֔ה דִּמִּיתִ֖יךְ רַעְיָתִֽי׃" - בימי קדם היה הסוס חביב ביותר על הבעלים, עד כדי כך שהיו נוהגים לקשטו בתכשיטי כסף וזהב, כמו שנאמר להלן "תּוֹרֵ֤י זָהָב֙"; "נְקֻדּ֥וֹת הַכָּֽסֶף"; "בַּחֲרוּזִֽים", בפרט במצרים שהסוסים היו משובחים וידועים בייחוסם. וכמו שהוצרכה התורה להזהיר את ישראל שהמלך "לֹא־יַרְבֶּה־לּ֣וֹ סוּסִים֒ וְלֹֽא־יָשִׁ֤יב אֶת־הָעָם֙ מִצְרַ֔יְמָה לְמַ֖עַן הַרְבּ֣וֹת ס֑וּס"(דברים יז טז). כל שכן שעבור מלך מצרים נבחר הסוס המיוחד והמובחר שבסוסים, ולכן היה מקום לדימוי זה שהדוד קורא לרעיה בדרך מליצה וחיבה – "לְסֻסָתִי֙ בְּרִכְבֵ֣י פַרְעֹ֔ה".
הטעם שבחר המשורר בדימוי זה, נראה, כי בתחילת הדרך, כאשר הרעיה צעירה לפני שלימותה, הרי היא משמשת רק לסיוע ולעזר. לפיכך מדמה הקדוש ברוך הוא את ישראל בתחילת דרכם ל'סוסה'. עניינו של סוס להיות עזר לבעליו להוליכו ולעשות מלאכתו, כך גם האשה יש לה תפקיד של עזר כנגדו. [ובוודאי שאין העבודה והעזר של אישה מסוג העבדות של שפחה ובוודאי לא כסוס ובהמה, אלא כל עבודתה ושירותה הוא עבודה של כבוד וידידות, אלא שביחס לחלקי הידידות היותר חשובים השייכים לשלימות מעלתה ודמיונה אל הדוד, נחשב חלק זה בבחינת סוס].
מיד בצאתם ממצרים כבר הגיעו לדרגה היסודית של רעיה בבחינת סוס, והיינו ענין העבדות לה'. תחילת הקשר עם ה' הוא באופן של עבדות [עיין בעקידה ובמהר"ל בטעם מנחת העומר ושתי הלחם שכתבו שבעת יציאת מצרים הייתה בחינת עבדות כעניין בהמה, אשר על כן מביאים מנחת שעורים שהיא מאכל בהמה, ורק במתן תורה הגיעו למעלת עבודה, בחינת אדם, ואז מביאים מנחת חיטים]. "כִּֽי־לִ֤י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ עֲבָדִ֔ים עֲבָדַ֣י הֵ֔ם אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתִי אוֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם"(ויקרא כה נה); "שַׁלַּח֙ אֶת־עַמִּ֔י וְיַֽעַבְדֻ֖נִי"(שמות ז טז). עבדות זו התחילה על ידי קרבן פסח, שעליה נצטוו "וְעָבַדְתָּ֛ אֶת־הָעֲבֹדָ֥ה הַזֹּ֖את"(שמות יג ה) ועל ידי דם מילה.
טעם נוסף לדמותה כסוס, שתפקיד הסוס הוא ההליכה. על כן שבחם של ישראל בעת יציאת מצרים הוא ענין ההליכה, מה שהלכו אחר ה', "לֶכְתֵּ֤ךְ אַחֲרַי֙"(ירמיה ב ב).
כך משבח הדוד את רעיתו - סוסתו, שסוסה טובה היא. סוס חזק ונאה – "לְסֻסָתִי֙ בְּרִכְבֵ֣י פַרְעֹ֔ה דִּמִּיתִ֖יךְ רַעְיָתִֽי׃" סֻסָתִי֙ דומה לסוסים שברכבי פרעה, כלומר, היא סוסה טובה ומשובחת, וכנ"ל שבמצרים היו הסוסים משובחים וידועים בייחוסם.
ונקט "בְּרִכְבֵ֣י פַרְעֹ֔ה" כדי להזכיר מעין המאורע שקשור ביציאה מפרעה.
וכן רומז לכך שהיו עד עתה רכבי פרעה כאומר, עבדי פרעה, ועתה נכנסו לרשות ה', ונעשו סֻסָתִי֙ - עבדיו של הקב"ה.
[ובירושלמי (פסחים פ"ה ה"ה): "אמר רבי לוי: כשם שניתן כח בקולו של משה כך ניתן כח בקולו של פרעה. והיה קולו מהלך בכל ארץ מצרים מהלך ארבעים יום ומה היה אומר 'ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִתּ֣וֹךְ עַמִּ֔י'(שמות יב לא). לשעבר הייתם עבדי פרעה מכאן ואילך אתם עבדי ה'. באותה שעה היו אומרים 'הללויה הללו עבדי י-הוה' ולא עבדי פרעה.]
ומתחיל למנות שבחיהם –
"נָאו֤וּ לְחָיַ֙יִךְ֙ בַּתֹּרִ֔ים צַוָּארֵ֖ךְ בַּחֲרוּזִֽים׃" – תֹּרִ֔ים וחֲרוּזִֽים הם מיני קישוטים שמעטרים את הסוסות, תֹּרִ֔ים ללחיי הסוסה וחֲרוּזִֽים לצווארה. ומכיוון שהיא מתוארת כ'סוסתי', נוקט במשלו לדמות את יופי אצילותם של ישראל בתחילת דרכם לסוגים של תכשיטי הסוסים.
הדוגמאות הן כנגד המעלות שהיו לישראל שבזכותם יצאו ממצרים (ויקרא רבה לב ה; כעין זה בבמדבר רבה יג יט; שיר השירים רבה ד כה; ועוד): נָאו֤וּ לְחָיַ֙יִךְ֙ - כנגד מה שלא שינו את לשונם, שהוא במקום הלחיים. צַוָּארֵ֖ךְ בַּחֲרוּזִֽים - שלא שינו את לבושם. וכן מקושטים הם בתורים וחרוזים של המצוות שנתן להם הקב"ה, פסח ומילה. עוד תרמוז מילת "לְחָיַ֙יִךְ֙" על מצוות האכילה של פסח ומַצּוֹת.
"תּוֹרֵ֤י זָהָב֙ נַעֲשֶׂה־לָּ֔ךְ עִ֖ם נְקֻדּ֥וֹת הַכָּֽסֶף׃" – תחילה דיבר על תכשיטי התורים שעל הסוסה, שהיא באה מעוטרת במעלות מצד עצמה, ותמורת זאת מעטר אותה הדוד בכך שיעשה לה תּוֹרֵ֤י זָהָב֙ עִ֖ם נְקֻדּ֥וֹת הַכָּֽסֶף. והיינו מה שמיד עם יציאתם כבר הושפעו ברוב כסף וזהב, "וְאַחֲרֵי־כֵ֥ן יֵצְא֖וּ בִּרְכֻ֥שׁ גָּדֽוֹל׃"(בראשית טו יד); "וַֽיִּשְׁאֲלוּ֙ מִמִּצְרַ֔יִם כְּלֵי־כֶ֛סֶף וּכְלֵ֥י זָהָ֖ב וּשְׂמָלֹֽת׃... וַֽיְנַצְּל֖וּ אֶת־מִצְרָֽיִם"(שמות יב לה). ובחז"ל: " 'תּוֹרֵ֤י זָהָב֙ נַעֲשֶׂה־לָּ֔ךְ' - זו ביזת הים. 'עִ֖ם נְקֻדּ֥וֹת הַכָּֽסֶף' - זו ביזת מצרים"(מכילתא פרשת בא פרשה יג).
אומרת הרעיה –
"עַד־שֶׁ֤הַמֶּ֙לֶךְ֙ בִּמְסִבּ֔וֹ" – בעוד שהרעיה יחד עם המלך במסיבה אחת, מסיבת הנישואין בסעודה של פסח ומצות. וכך אמרו במדרש: "עד שישראל אוכלין פסחיהן – 'וַיְהִ֣י ׀ בַּחֲצִ֣י הַלַּ֗יְלָה'(שמות יב כט)". "נִרְדִּ֖י נָתַ֥ן רֵיחֽוֹ" – כבר נתן ריח הבושם – הנרד – שלי. כלומר נעשינו בני חורין ועם חביב לה'. ובא הפסוק לבטא ששני הדברים באו כאחת, שעם ישראל ישבו בסעודת הפסח, ומתוך כך גם עבר ה' בארץ מצרים ופסח על בתי ישראל. והרעיה משוררת על שני העניינים שבאו כאחת, שהמלך מעניק לה את ידידותו במסיבו, והיא נותנת את ריח הנרד.
גם באכילת הפסח היה גילוי חביבות נשגב מאת ה', שהם מסבים על שולחנו ואוכלים מקדשי מזבח, וכן מובא במדרש לגבי אכילת הפסח במצרים:
משל למלך שעשה משתה לאוהביו... כך הא-להים עשה משתה להם "צְלִי־אֵ֣שׁ וּמַצּ֔וֹת עַל־מְרֹרִ֖ים"(שמות יב ח) וכו', עליהם נאמר "אִסְפוּ־לִ֥י חֲסִידָ֑י כֹּרְתֵ֖י בְרִיתִ֣י עֲלֵי־זָֽבַח׃"(תהילים נ ה)
(שמו"ר יט,ה).
וגם על כך רומז הכתוב "שֶׁ֤הַמֶּ֙לֶךְ֙ בִּמְסִבּ֔וֹ". אך מאידך היה בזה גם עבודה לפני ה' שהם כהניו ואוכלים מזבחו, והיינו "נִרְדִּ֖י נָתַ֥ן רֵיחֽוֹ", כלומר מיד כשלקח אותנו נתנו ריח טוב במעשינו, וכלשון חז"ל: "מיד היא מרטבת לפניו מעשים טובים"(שיר השירים רבה ב א, בשינוי קל). והיינו שהשתתפו בעבודת קרבן פסח ועשיית חג המצות, וכמו שכתוב, "וּבְנֵי־יִשְׂרָאֵ֥ל עָשׂ֖וּ כִּדְבַ֣ר מֹשֶׁ֑ה"('שמות יב לה). וכן יצאו והלכו אחר ה' – "חֶ֣סֶד נְעוּרַ֔יִךְ אַהֲבַ֖ת כְּלוּלֹתָ֑יִךְ לֶכְתֵּ֤ךְ אַחֲרַי֙ בַּמִּדְבָּ֔ר..."(ירמיה ב ב).
וכשם שהרעיה מפיקה ריח טוב במעשיה, כנגד זה אף הדוד מיד העניק לה מבשמיו הטובים. והיא משבחת אותו על כך – "צְר֨וֹר הַמֹּ֤ר ׀ דּוֹדִי֙ לִ֔י בֵּ֥ין שָׁדַ֖י יָלִֽין׃". הדוד היה לי כמו צרור של בושם התלוי על צוואר האשה.
"אֶשְׁכֹּ֨ל הַכֹּ֤פֶר ׀ דּוֹדִי֙ לִ֔י בְּכַרְמֵ֖י עֵ֥ין גֶּֽדִי׃" – הדוד הוא לי כמו אֶשְׁכֹּ֨ל של כֹּפֶר, הוא הבושם הטוב הגדל בְּכַרְמֵ֖י עֵ֥ין גֶּֽדִי.
ובשני משלים אלו, מדבר על שני עניני חביבות שהראנו וחיבבנו ה' היינו מכת בכורות, וקריעת ים סוף.
"צְר֨וֹר הַמֹּ֤ר ׀ דּוֹדִי֙ לִ֔י" - הוא המאורע של מכת בכורות ויציאת מצרים. שהקב"ה דודינו, צמוד אלינו כמו בושם טוב, גאלנו ולקח אותנו לחלקו. "בֵּ֥ין שָׁדַ֖י יָלִֽין" – לינה רומזת על שהיה בחצי הלילה, ושמר עליהם הקב"ה מן המשחית. וכך אמרו במדרש, "אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, הצרתה למצרים בבכוריהם המרתה להם בנפשותיהם ולי בין שדי ילין."(שיר השירים רבה נט).
וכן היה לנו דודינו כריח טוב בקריעת ים סוף, כשהיה לנו' "עָזִּ֤י וְזִמְרָת֙ יָ֔הּ וַֽיְהִי־לִ֖י לִֽישׁוּעָ֑ה"(שמות טו ב). על זה אומרת "אֶשְׁכֹּ֨ל הַכֹּ֤פֶר ׀ דּוֹדִי֙ לִ֔י" – אֶשְׁכֹּ֨ל הוא אגודה של כמה צרורות בושם יחדיו, והיינו כמו שאמרו בהגדה, שכל המכות שבמצרים הם "אצבע א-להים" וקריעת ים סוף היא "היד הגדולה". "בְּכַרְמֵ֖י עֵ֥ין גֶּֽדִי" – עֵ֥ין הוא מקום מים. ונקט בלשון כֹּפֶר, לרמז שנוטל הדוד כֹּפֶר עבור כנסת ישראל ופדה אותם בים סוף. ככתוב "כִּֽי־תַעֲבֹ֤ר בַּמַּ֙יִם֙ אִתְּךָ־אָ֔נִי וּבַנְּהָר֖וֹת לֹ֣א יִשְׁטְפ֑וּךָ... כִּ֗י אֲנִי֙ יְ-הוָ֣ה אֱ-לֹהֶ֔יךָ קְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֖ל מוֹשִׁיעֶ֑ךָ נָתַ֤תִּי כָפְרְךָ֙ מִצְרַ֔יִם"(ישעיה מג ב-ג), שנתן הקב"ה את המצרים כופר ופדיון, וטבעם בים תחת ישראל.
כנגד זה גם עם ישראל הראו שני אותות של אהבתם לה', והוכיחו בזה חיבתם: (א) במה שיצאו ממצרים ללכת אחריו במדבר בארץ לא זרועה. (ב) על הים הראו עוד יותר את נאמנותם ובטחונם המוחלט בדבר ה', כשנכנסו לים ברוב אמונתם בדברו.
עוד נראה שפסוקים אלו, "צְר֨וֹר הַמֹּ֤ר" ו"אֶשְׁכֹּ֨ל הַכֹּ֤פֶר", מתפרשים על הרכוש הגדול שנטלו עמם ממצרים. הדוד נתן לה מיד עם לקיחתה שני דברים, כך יצאו ממצרים עם (א) מזונותיהם (ב) עם כסות ותכשיטים [מזון וכסות הם משני החיובים שהאיש נותן לאשה – 'שאר' ו'כסות'. אכן כלי כסף וזהב הם בחינת סבלונות ומתנות כלשון הכתוב "מֹ֣הַר וּמַתָּ֔ן"(בראשית לד יב) שנהוג לתת לכלה בשעת הנישואין].
(א) על זה אמר הכתוב, "צְר֨וֹר הַמֹּ֤ר" – מזונם, המצות שנשאו, "מִשְׁאֲרֹתָ֛ם צְרֻרֹ֥ת"(שמות יב לד), והיה להם לצידה עד ירידת המן. בגמרא מובא שאותה שארית המצה שאכלו עד שירד המן היה לה טעם מן: "תניא... וכי ארבעים שנה אכלו והלא ארבעים שנה חסר שלשים יום אכלו, אלא לומר לך, עוגות שהוציאו ממצרים טעמו בהם טעם מן"(קידושין לח.). "בֵּ֥ין שָׁדַ֖י יָלִֽין" – שהצרור קרוב אליהם על שכמם, כמו שכתב רש"י, "אע"פ שבהמות הרבה הוליכו עמהם מחבבים היו את המצות"(רש"י שמות יב לד).
(ב) עוד נתן הקב"ה סבלונות לרעייתו, את כלי הכסף והזהב והשמלות ששאלו מאת המצרים, הוא "אֶשְׁכֹּ֨ל הַכֹּ֤פֶר". אֶשְׁכֹּ֨ל גדול מצרור ומצינו שהיה הרכוש משא גדול, "שאין לך כל אחד ואחד מישראל, שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים"(בכורות ה:). המייחד שלב זה הוא שעיקר התדבקות כנסת ישראל להקב"ה היא היחס היסודי של קבלת עול העבודה לפניו, שמכיוון שלקחם אליו וקרבם לעבודתו הם חייבים לעבדו. וכנגד זה אף הקב"ה מעניק להם נתינות ומשפיע להם שפע ברכה.
תקופה רביעית – שירת הים מתן תורה והמשכן – שושנה
אומר הדוד –
"הִנָּ֤ךְ יָפָה֙" - פרשה חדשה בסדר פרשיות שיר השירים. כי כאן מתחיל שלב נוסף במעלתה של כנסת ישראל, אחר טביעת המצרים בים סוף. כי עד עתה היה הקשר בבחינת עבדים. שבחי השיר עסקו במעלת הרעיה במסירותה לעבודה עבור הדוד, כאמור למעלה, 'סוסתי'. אולם עתה בשירת הים כבר היא יפה – כלומר שהיא רעיה גם ליופי וחן כ'שושנה'. ישראל הרעיה מתייפה לכבוד הדוד, ככתוב בשירת הים "זֶ֤ה אֵלִי֙ וְאַנְוֵ֔הוּ"(שמות טו ב), ואמרו בגמרא, "אנאה לפניו במצוות"(נזיר ב:).
כמו כן דרשו בפסוק "זֶ֤ה אֵלִי֙ וְאַנְוֵ֔הוּ"(שמות טו ב) – "אבא שאול אומר 'וְאַנְוֵ֔הוּ', הוי דומה לו. מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום"(שבת קלג:). גם דרשה זו מכוונת בעומק לעניין זה שישראל עצמם נעשים נאים בדומה למלך, בעצם תכונותיהם האציליות.
ובמדרש:
"למנצח על שושנים" וכו' – נעשו על הים שושנים שנאמר, "למנצח על שושנים". ואימתי? "הושיעני אלוקים כי באו מים עד נפש" (שוחר טוב מזמור סט).
עוד במדרש:
אני היא שהייתי חבויה בצילן של מצרים ולשעה קלה כנסני הקב"ה לרעמסס והרטבתי מעשים טובים כשושנה, ואמרתי לפניו את השירה וכו'. אני היא שהייתי חבויה בצילו של ים ולשעה קלה הרטבתי מעשים טובים כשושנה והראיתיו באצבע מנון עבורי שנאמר 'זה א-לי ואנוהו'.
(שיר השירים רבה ב א)
"הִנָּ֤ךְ יָפָה֙ רַעְיָתִ֔י" – אחר קריעת ים סוף התעלו ל"ומלכותו ברצון קיבלו עליהם"(מתוך ברכות קריאת שמע של ערבית). מעתה העבודה נעשית מרצון מתוך חביבות ואין זו עבדות כפויה. קבלת מלכותו באה מתוך עניית שירה בשמחה רבה, שכבר פורחת הידידות מאליה. "עֵינַ֥יִךְ יוֹנִֽים" – הקב"ה משבח את כנסת ישראל על נאמנותה לו, "וַיַּֽאֲמִ֙ינוּ֙ בַּֽי-הוָ֔ה"(שמות יד לא). יונה היא משל לנאמנות לבן הזוג, "יונה זו משעה שמכרת בן זוגה עוד אינה ממירה אותו באחר"(שיר השירים ד ב). שבח זה של נאמנות, שייך עתה [כי לפני קריעת ים סוף עדיין הייתה אחיזה לטענת 'הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה', כמובא בילקוט שמעוני שמות רמז רלד] אחר שכבר "וַיַּ֨רְא יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־הַיָּ֣ד הַגְּדֹלָ֗ה", "ומלכותו ברצון קיבלו עליהם" ,מעתה נאמנים הם בלתי לה' לבדו (על פי שמות כב יט). וזהו –"עֵינַ֥יִךְ יוֹנִֽים". עתה הקב"ה אמר לנו – "הִנָּ֤ךְ יָפָה֙", אחר שהתכבסנו מכל הלכלוך והעבודה הזרה של מצרים. "הִנָּ֥ךְ יָפָ֖ה עֵינַ֥יִךְ יוֹנִֽים".
אומרת הרעיה –
וכנסת ישראל אף היא תשיב אמריה לו – "הִנְּךָ֨ יָפֶ֤ה דוֹדִי֙ אַ֣ף נָעִ֔ים" – 'מלכותך ראו בניך', "זֶ֤ה אֵלִי֙ וְאַנְוֵ֔הוּ"(שמות טו ב), ראינו אותך ביופייך ותפארתך כאיש מלחמה וכגיבור על הים. "מִ֥י כָּמֹ֖כָה נֶאְדָּ֣ר בַּקֹּ֑דֶשׁ"(שמות טו יא). "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל וכל שאר הנביאים"(מכילתא בשלח ג ב). "אַ֣ף נָעִ֔ים" - על הניסים שהתלוו לקריעת ים סוף שהעבירם בים בנעימות, כדבר הנביא "בּ֤וֹקֵֽעַ מַ֙יִם֙ מִפְּנֵיהֶ֔ם... מוֹלִיכָ֖ם בַּתְּהֹמ֑וֹת כַּסּ֥וּס בַּמִּדְבָּ֖ר לֹ֥א יִכָּשֵֽׁלוּ׃ כַּבְּהֵמָה֙ בַּבִּקְעָ֣ה תֵרֵ֔ד ר֥וּחַ יְהוָ֖ה תְּנִיחֶ֑נּוּ"(ישעיה סג יב-יד). ובמדרש (שמו"ר כא ט) כתוב שצמחו להם בתוך הים ביבשה תפוחים ורמונים ולא חסרו כלום.
"אַף־עַרְשֵׂ֖נוּ רַעֲנָנָֽה׃" – אפריון הנישואין שלנו הוא חדש ורענן. כלומר, אף שאנו בתחילת הדרך שהכל עוד חדש ורענן, אולם כבר ישנו "ערש", אנו במחיצתו של הקב"ה כבערש אחד – באפריון הנישואין. כמו שנאמר מיד ביציאת מצרים "וַֽי-הוָ֡ה הֹלֵךְ֩ לִפְנֵיהֶ֨ם יוֹמָ֜ם בְּעַמּ֤וּד עָנָן֙ .. וְלַ֛יְלָה בְּעַמּ֥וּד אֵ֖שׁ לְהָאִ֣יר לָהֶ֑ם לָלֶ֖כֶת יוֹמָ֥ם וָלָֽיְלָה׃"(שמות יג כא); "וַעֲנָֽנְךָ֙ עֹמֵ֣ד עֲלֵהֶ֔ם"(במדבר יד יד), כבר ישנם ביטויים של נישואין, שהדוד והרעיה שרויים יחדיו, כלומר שישראל נתונים באופן גלוי ומוחלט תחת חסותו של הקב"ה – "וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל יֹצְאִ֖ים בְּיָ֥ד רָמָֽה"(שמות יד ח).
"קֹר֤וֹת בָּתֵּ֙ינוּ֙ אֲרָזִ֔ים רחיטנו (רַהִיטֵ֖נוּ) בְּרוֹתִֽים׃" – מוגנים אנו בצילו של הקב"ה כאילו היינו תחת קורות ארזים וברותים, "כִּ֣י בַסֻּכּ֗וֹת הוֹשַׁ֙בְתִּי֙ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּהוֹצִיאִ֥י אוֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם"(ויקרא כג מג).
["בָּתֵּ֙ינוּ֙ ו"רַהִיטֵ֖נוּ" רומזים גם למשכן וכליו, שנבנו מקורות של אֲרָזִ֔ים. ובְרוֹתִֽים הם עצי שיטים, "וְעָשִׂ֥יתָ אֶת־הַקְּרָשִׁ֖ים לַמִּשְׁכָּ֑ן עֲצֵ֥י שִׁטִּ֖ים עֹמְדִֽים׃"(שמות כו טו); "וְעָשׂ֥וּ אֲר֖וֹן עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים"; וכן שולחן ומזבח. ובעת שירת הים הכריזו "וְאַנְוֵ֔הוּ" – אעשה לו נוה, "מָכ֧וֹן לְשִׁבְתְּךָ֛ פָּעַ֖לְתָּ יְהוָ֑ה מִקְּדָ֕שׁ אֲדֹנָ֖י כּוֹנְנ֥וּ יָדֶֽיךָ"(שמות טו יז).]
התקופה הרביעית ממשיכה בפרק הבא, וכפי שציינו שהחלוקה לפרקים ממקור זר. נמשיך לבארה במאמר לפרק ב' בע"ה.