כתפוח בעצי כו' ירצה בזה לומר כי כל האומות שחוץ ממנה הם עצי יער שאין בהם ממש והגם. כי נראים שמועילים להולכים אחריהם כאשר אני מעריך אותם בערך דודי הוא דומה לתפוח בפניהם והם לעצי היער וזה אמרה כנגד מה ששבח אותה כשושנה בין החוחים. ובמס' שבת אמרו אר"ח ב"ח מ"ד כתפוח כו' למה נמשלו ישראל לתפוח לומ' לך מה התפוח פריו קודם לעליו אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע ע"כ והקשו התוס' ב' קושיות הא' שהתפוח אינו כן כאשר עינינו רואות ואמרו שתפוח זה אתרוג והקשו עוד במ"ש כתפוח הוא על הדוד שהוא הקב"ה והניחו הדבר בתימה. ובספרי חפץ ה' יישבתי אלא דבהגיעי למקורן של דברי' ראיתי כי לא יצאתי י"ח במ"ש בענין זה, גם מה שפי' מהרש"א שדודי שאמר בכאן הוא ישראל לא ראיתי שיישב כלום, גם מה שפי' הרי"ף הן אמת כי הביא סמוכות לדרשא זו אבל לא תמצא שיאמר בלשון זכר על ישראל בכל שיר השירים אלא הוא מדבר עמה ביחוס הנקבה והיא בלשון ידיד, אכן במה שהקדמתי לך בתחלת שיר השירים כי המעש' שעושה הוא עצמו השיר והשבח כי מהמעש' נולד השיר כי הדברים בלי מעשה אינם כלום כמו שפי' בפסוק ישקני מנשיקות פיהו כו' ובזה יבא על נכון ולא קשיא דהנה ממה שמשבחת כ"י להקב"ה כתפוח נראה כי עשתה מעשה שהוא עצמו התפוח שאומרת לז"א שהקדימה נעשה פירו' דהנה ראשון שיוצא מהתפוח הוא הפרי לז"א נעשה ואח"כ הוציא העלין לזה אמרה ונשמע לז"א כ"י כתפוח כו' כן דודי פירו' אני נחשב בעיני כתפוח והוא המעשה עצמו, ולז"א ר"ח למה נמשלו ישראל לתפוח אשר בו משבחים לה' מה פעולה עשה שדומה לתפוח שאומרים כתפוח כו' כן דודי במה עשאוהו כן, אלא שקשה לי למה לא הקדים הכתוב לומר פריו מתוק לחכי קודם לבצלו חמדתי וישבתי ואז היה צודק הפירוש, ונראה שהכונה היא במה שנדקדק למה אמר חימדתי פועל יוצא ולא אמר חמדתי פועל עומד כמו ישבתי ובזה נבא אל המכוון והוא דמכונתם לומ' דלענין השמיעה שהוא הצל חימדתי לכל העולם שכולם התאוו תאוה להיות כמותי אבל ופריו שהיא העשיה שהקדמתי לא חמדתי לאחרים אלא מתוק לחכי דוק' מטעם שאין אדם שרצה לעשות הפרי שהיא קבלת התורה, או יאמר שנתכוונה לומר כנגד מ"ש לה בין החוחים שהם הערב רב שהם היו לסיבה למעשה העגל אמרה בנועם דבריה הודאה ושבח לבורא ע"ד שארז"ל שלא רצה ה' לקבל ערב רב אלא מרע"ה הוא שקבלם ולבסוף נאמר לו כי שחת עמך שקבלת אות' והטעם ע"ד מי גר אתך עליך יפול וארז"ל המתגייר בשעת מפלתן של ישראל מקבלין אותו כי הדבר מובן כי קדושה יש בו לזה אמר' עתה כ"י כי האמת הוא דעתו של הקב"ה ולא הבנים שהם מרע"ה והעומדים בסברתו כי הסברא האמיתית היא אותם שיתגיירו לשבת בצלו של הקב"ה הגם שאני היא שמחמדת לו האמונה וז"ש חימדתי בחיריק תחת החית שהגם שאני אחמדנו עכ"ז וישבתי יש לי ישוב ולא נחוש לרשע משא"כ מעשה הבנים שקבלו הערב רב שלא כהוגן עשו ואו' ופריו כו' פי' ומה גם הגר שמתגייר מעצמו מבלי שנצטרך לחמדו אלא מצד רוח ה' דבר בו וזהו ופריו מתוק לחכי:
פסוק ד:
הביאני אל בית היין כו' דע כי ביין יש ד' דברים הא' הוא המזון שזן את האדם, הב' השמחה שמשמח השותהו כאומרם ז"ל על פסוק ויין ישמח לבב אנוש כו' שהיין מלבד שמיסעד סעיד ג"כ משמח, הג' שהוא מבושם, והד' שמשכר את האדם והשכרות הוא מין תענוג ולזה תמצא במין השכרות הגם שמתעבת את האדם הם מתאוים לה והאמת כי הוא במציאות הגשמיות משא"כ באופן הקדושה ולזה תמצא בנבואת החוזים אשר היו משתכרים בקדושתם והם יתאוו לדבר הזה כי יש בו אופן הנאה וכנגד ד' דברים אשר ביין הם בתורה פרד"ס, הפשט הוא כנגד הנאת המאכל שסועד שיש כיוצא בו ביין, הדרש הוא כנגד השמחה כמ"ש רז"ל דברי אגדה מושכין את הלב ומשמחין אותו, הרמז הוא כנגד הריח שהוא דבר שאינו גוף אלא היולי ונרמז שם כך הוא הריח טוב הסוד הוא דבר שאמרתי בענין השכרות והוא סוד בדבר שצריך להפשיט חומריותו', ולא יהיה סמוך בכל האופנים החומריים כמעשה אשר יקרה לאדם בשעת פרידת הנשמה מהגוף אשר מתטרפת דעתו של אדם זה אינו אלא דוגמא כי אופן זה של התורה המצאתו הוא כי מרוב התלהבותו בתורה עד אשר תשמט נפשו ממנו ולא ידע מה לעשות והנפש מצד עצמה מיושבת בעצמה כדרך אשר היא חושבת בו וענין זה ימצא בנכנסי' בעומק התורה ואו' ודגלו עלי אהבה נרא' שרמז מ"ש בז"ח בשעשוע שמשתעשע הקב"ה עם הצדיקים בג"ע שכאשר מתגלה ה' אליהם בפנימיות אורו ומקבץ לנשמות אליו בלי הפסק מרוב השמחה והתענוג עד שאוחזים כמין התעלפות ונושרים מהם נשמות הבאים לעולם הזה יעש"ד. לז"א ודגלו עלי אהבה כי אותו הקיבוץ שמקבצם ה' הוא שיעור האהבה אשר יאהב האדם כי תמצא במין האנושי כי יש שיאהב כסף אין לו שיעור לומר זה הוא שיעור הנכסף ולפעמים גם בערך זה יבא לידו דבר הנכסף יותר ויבוז לכסף בערך אותו דבר וכעז"ה באופן אין שיעור וגבול למה שיאהב האדם. גם תמצא שהגם שיאהב הדבר אין האהבה ההיא אמיתית כי כאשר תהיה נפסקת מערך שהיתה בעיניו הוא או' שאותה האהב' אינה בערך הדבר הראיה כי איננה לז"א לשלול כל האהבות שבעולם בין בערכם כי כלם דמיונות בין בערך שיעור האהבה כי לפעמים יאהוב האדם ג' וד' דברים ומהראוי כי שיעור האהבה מתחלק חלק לכל א' מהנאהבי' ואין כל שיעור האהבה מתקבץ בא' לז"א ודגלו עלי אהבה בין בערך הנאהב בין בערך כללות שיעור אשר יוצג כי האהב' אהבה שלימה ונ"מ לא יאהב עוד דבר זולת אותו שעשוע והמשמח בשמע אזן:
פסוק ה:
סמכוני באשישות כו' נראה לומר אם ירצה ה' ב"ה דע כי אז כאשר יעבור השעשוע ונשארים הנשמות מאותו רוב השעשוע מתעלפים כאמור בדברי הזוהר אז אם ימנעו מהשעשוע לחלוטין יש להם צער גדול כשעת יציא' נשמה לזה צועקים שישארו להשתעשע באופן שיהיו יכולין להביט אל האלקים כמציאות החולה שלא יוכל לאכול אלא דבר מועט והמציאות הוא שיביטו אל אורו יתבר' באשישות כמתוך אשישות כמו שתא' ע"י מסך לז"א סמכוני עשו לי סמיכה לא שלא יביטו ח"ו אלא באשישות שיוכלו להביט באופן שיוכלו לסבול והנה לפי מה שפי' לך ד' דברים ביין לזה שלל ב' מהם והם הסוד שהוא עומק הענין והדרש שהיא השמחה ולא נשארו אלא ב' הפשט שהוא האכילה והרמז שהוא הריח וזה הוא שאמרה רפדוני בתפוחים כי התפוח יש בו ריח ואוכל ואינה רוצה אלא ב' בחינות והטעם כי חולת אהבה אני ואינה יכולה לסבול אלא שיעור המחיה והריח כי חלק הסוד קשה עליה להיות חולה וגם השמח' אין לה כח הסבל אלא לשיעור זה. וחזר לומר אופן השעשוע ורוב האהבה שהיה לה עד שהיתה חולה ממנו:
פסוק ו:
שמאלו תחת לראשי כו' הכונה היא שאו' הסיבה שממנה הגיעה למעל' זו והיא להיות שבעולם הזה סבלה היסורי' ויד החזקה ע"ד והיה ראשיתך מצער כו' והנה יד שמאל בה ה' מיסר ומוכיח לז"א כי המעלה הזאת שהשיגה הוא להיות ששמאלו של האדון ב"ה תחת לראשי פי' בתחילה בעולם ולזה זכיתי עתה וימינו תחבקני או יא' כי בשניהם המה מעשיה והכונה שהיתה לומדת תורה מתוך דוחק וצער וזה הוא או' שמאלו כו' כנגד הדוחק. וימינו שהיא התורה תחבקני. וטעם שתלה הענין בה ומהראוי היה לו לתלות הענין בו ויא' ואחבק ימינו הטעם הוא תמצא כי יש ב' בחינות לומדי התורה הא' היא שקובעים עתים לתורה והב' שלומדים כל היום עד אשר אם יבטלו זמן מה התורה תשיחהו אפי' שיחתו היא תורה ואין נפשו מתישבת עליו כל עוד שאינו לומד באהבתה ישגה תמיד וזה יורה כי התורה אינה מניחתו לחזור פנים ממנה באהבת' אותו לז"א וימינו שהיא התורה תחבקני וזה יגיד על רוב האהב' שיש לו בה עד שהיא מחזרת אחריו: