א לֹ֥א תִשָּׂ֖א שֵׁ֣מַע שָׁ֑וְא אַל־תָּ֤שֶׁת יָֽדְךָ֙ עִם־רָשָׁ֔ע לִהְיֹ֖ת עֵ֥ד חָמָֽס׃ ב לֹֽא־תִהְיֶ֥ה אַחֲרֵֽי־רַבִּ֖ים לְרָעֹ֑ת וְלֹא־תַעֲנֶ֣ה עַל־רִ֗ב לִנְטֹ֛ת אַחֲרֵ֥י רַבִּ֖ים לְהַטֹּֽת׃ ג וְדָ֕ל לֹ֥א תֶהְדַּ֖ר בְּרִיבֽוֹ׃ ד כִּ֣י תִפְגַּ֞ע שׁ֧וֹר אֹֽיִבְךָ֛ א֥וֹ חֲמֹר֖וֹ תֹּעֶ֑ה הָשֵׁ֥ב תְּשִׁיבֶ֖נּוּ לֽוֹ׃ ה כִּֽי־תִרְאֶ֞ה חֲמ֣וֹר שֹׂנַאֲךָ֗ רֹבֵץ֙ תַּ֣חַת מַשָּׂא֔וֹ וְחָדַלְתָּ֖ מֵעֲזֹ֣ב ל֑וֹ עָזֹ֥ב תַּעֲזֹ֖ב עִמּֽוֹ׃ ו לֹ֥א תַטֶּ֛ה מִשְׁפַּ֥ט אֶבְיֹנְךָ֖ בְּרִיבֽוֹ׃ ז מִדְּבַר־שֶׁ֖קֶר תִּרְחָ֑ק וְנָקִ֤י וְצַדִּיק֙ אַֽל־תַּהֲרֹ֔ג כִּ֥י לֹא־אַצְדִּ֖יק רָשָֽׁע׃ ח וְשֹׁ֖חַד לֹ֣א תִקָּ֑ח כִּ֤י הַשֹּׁ֙חַד֙ יְעַוֵּ֣ר פִּקְחִ֔ים וִֽיסַלֵּ֖ף דִּבְרֵ֥י צַדִּיקִֽים׃ ט וְגֵ֖ר לֹ֣א תִלְחָ֑ץ וְאַתֶּ֗ם יְדַעְתֶּם֙ אֶת־נֶ֣פֶשׁ הַגֵּ֔ר כִּֽי־גֵרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ י וְשֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים תִּזְרַ֣ע אֶת־אַרְצֶ֑ךָ וְאָסַפְתָּ֖ אֶת־תְּבוּאָתָֽהּ׃ יא וְהַשְּׁבִיעִ֞ת תִּשְׁמְטֶ֣נָּה וּנְטַשְׁתָּ֗הּ וְאָֽכְלוּ֙ אֶבְיֹנֵ֣י עַמֶּ֔ךָ וְיִתְרָ֕ם תֹּאכַ֖ל חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֑ה כֵּֽן־תַּעֲשֶׂ֥ה לְכַרְמְךָ֖ לְזֵיתֶֽךָ׃ יב שֵׁ֤שֶׁת יָמִים֙ תַּעֲשֶׂ֣ה מַעֲשֶׂ֔יךָ וּבַיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י תִּשְׁבֹּ֑ת לְמַ֣עַן יָנ֗וּחַ שֽׁוֹרְךָ֙ וַחֲמֹרֶ֔ךָ וְיִנָּפֵ֥שׁ בֶּן־אֲמָתְךָ֖ וְהַגֵּֽר׃ יג וּבְכֹ֛ל אֲשֶׁר־אָמַ֥רְתִּי אֲלֵיכֶ֖ם תִּשָּׁמֵ֑רוּ וְשֵׁ֨ם אֱלֹהִ֤ים אֲחֵרִים֙ לֹ֣א תַזְכִּ֔ירוּ לֹ֥א יִשָּׁמַ֖ע עַל־פִּֽיךָ׃ יד שָׁלֹ֣שׁ רְגָלִ֔ים תָּחֹ֥ג לִ֖י בַּשָּׁנָֽה׃ טו אֶת־חַ֣ג הַמַּצּוֹת֮ תִּשְׁמֹר֒ שִׁבְעַ֣ת יָמִים֩ תֹּאכַ֨ל מַצּ֜וֹת כַּֽאֲשֶׁ֣ר צִוִּיתִ֗ךָ לְמוֹעֵד֙ חֹ֣דֶשׁ הָֽאָבִ֔יב כִּי־ב֖וֹ יָצָ֣אתָ מִמִּצְרָ֑יִם וְלֹא־יֵרָא֥וּ פָנַ֖י רֵיקָֽם׃ טז וְחַ֤ג הַקָּצִיר֙ בִּכּוּרֵ֣י מַעֲשֶׂ֔יךָ אֲשֶׁ֥ר תִּזְרַ֖ע בַּשָּׂדֶ֑ה וְחַ֤ג הָֽאָסִף֙ בְּצֵ֣את הַשָּׁנָ֔ה בְּאָסְפְּךָ֥ אֶֽת־מַעֲשֶׂ֖יךָ מִן־הַשָּׂדֶֽה׃ יז שָׁלֹ֥שׁ פְּעָמִ֖ים בַּשָּׁנָ֑ה יֵרָאֶה֙ כָּל־זְכ֣וּרְךָ֔ אֶל־פְּנֵ֖י הָאָדֹ֥ן ׀ יְהוָֽה׃ יח לֹֽא־תִזְבַּ֥ח עַל־חָמֵ֖ץ דַּם־זִבְחִ֑י וְלֹֽא־יָלִ֥ין חֵֽלֶב־חַגִּ֖י עַד־בֹּֽקֶר׃ יט רֵאשִׁ֗ית בִּכּוּרֵי֙ אַדְמָ֣תְךָ֔ תָּבִ֕יא בֵּ֖ית יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ לֹֽא־תְבַשֵּׁ֥ל גְּדִ֖י בַּחֲלֵ֥ב אִמּֽוֹ׃ כ הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י שֹׁלֵ֤חַ מַלְאָךְ֙ לְפָנֶ֔יךָ לִשְׁמָרְךָ֖ בַּדָּ֑רֶךְ וְלַהֲבִ֣יאֲךָ֔ אֶל־הַמָּק֖וֹם אֲשֶׁ֥ר הֲכִנֹֽתִי׃ כא הִשָּׁ֧מֶר מִפָּנָ֛יו וּשְׁמַ֥ע בְּקֹל֖וֹ אַל־תַּמֵּ֣ר בּ֑וֹ כִּ֣י לֹ֤א יִשָּׂא֙ לְפִשְׁעֲכֶ֔ם כִּ֥י שְׁמִ֖י בְּקִרְבּֽוֹ׃ כב כִּ֣י אִם־שָׁמֹ֤עַ תִּשְׁמַע֙ בְּקֹל֔וֹ וְעָשִׂ֕יתָ כֹּ֖ל אֲשֶׁ֣ר אֲדַבֵּ֑ר וְאָֽיַבְתִּי֙ אֶת־אֹ֣יְבֶ֔יךָ וְצַרְתִּ֖י אֶת־צֹרְרֶֽיךָ׃ כג כִּֽי־יֵלֵ֣ךְ מַלְאָכִי֮ לְפָנֶיךָ֒ וֶהֱבִֽיאֲךָ֗ אֶל־הָֽאֱמֹרִי֙ וְהַ֣חִתִּ֔י וְהַפְּרִזִּי֙ וְהַֽכְּנַעֲנִ֔י הַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִ֑י וְהִכְחַדְתִּֽיו׃ כד לֹֽא־תִשְׁתַּחֲוֶ֤ה לֵאלֹֽהֵיהֶם֙ וְלֹ֣א תָֽעָבְדֵ֔ם וְלֹ֥א תַעֲשֶׂ֖ה כְּמַֽעֲשֵׂיהֶ֑ם כִּ֤י הָרֵס֙ תְּהָ֣רְסֵ֔ם וְשַׁבֵּ֥ר תְּשַׁבֵּ֖ר מַצֵּבֹתֵיהֶֽם׃ כה וַעֲבַדְתֶּ֗ם אֵ֚ת יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וּבֵרַ֥ךְ אֶֽת־לַחְמְךָ֖ וְאֶת־מֵימֶ֑יךָ וַהֲסִרֹתִ֥י מַחֲלָ֖ה מִקִּרְבֶּֽךָ׃ כו לֹ֥א תִהְיֶ֛ה מְשַׁכֵּלָ֥ה וַעֲקָרָ֖ה בְּאַרְצֶ֑ךָ אֶת־מִסְפַּ֥ר יָמֶ֖יךָ אֲמַלֵּֽא׃ כז אֶת־אֵֽימָתִי֙ אֲשַׁלַּ֣ח לְפָנֶ֔יךָ וְהַמֹּתִי֙ אֶת־כָּל־הָעָ֔ם אֲשֶׁ֥ר תָּבֹ֖א בָּהֶ֑ם וְנָתַתִּ֧י אֶת־כָּל־אֹיְבֶ֛יךָ אֵלֶ֖יךָ עֹֽרֶף׃ כח וְשָׁלַחְתִּ֥י אֶת־הַצִּרְעָ֖ה לְפָנֶ֑יךָ וְגֵרְשָׁ֗ה אֶת־הַחִוִּ֧י אֶת־הַֽכְּנַעֲנִ֛י וְאֶת־הַחִתִּ֖י מִלְּפָנֶֽיךָ׃ כט לֹ֧א אֲגָרְשֶׁ֛נּוּ מִפָּנֶ֖יךָ בְּשָׁנָ֣ה אֶחָ֑ת פֶּן־תִּהְיֶ֤ה הָאָ֙רֶץ֙ שְׁמָמָ֔ה וְרַבָּ֥ה עָלֶ֖יךָ חַיַּ֥ת הַשָּׂדֶֽה׃ ל מְעַ֥ט מְעַ֛ט אֲגָרְשֶׁ֖נּוּ מִפָּנֶ֑יךָ עַ֚ד אֲשֶׁ֣ר תִּפְרֶ֔ה וְנָחַלְתָּ֖ אֶת־הָאָֽרֶץ׃ לא וְשַׁתִּ֣י אֶת־גְּבֻלְךָ֗ מִיַּם־סוּף֙ וְעַד־יָ֣ם פְּלִשְׁתִּ֔ים וּמִמִּדְבָּ֖ר עַד־הַנָּהָ֑ר כִּ֣י ׀ אֶתֵּ֣ן בְּיֶדְכֶ֗ם אֵ֚ת יֹשְׁבֵ֣י הָאָ֔רֶץ וְגֵרַשְׁתָּ֖מוֹ מִפָּנֶֽיךָ׃ לב לֹֽא־תִכְרֹ֥ת לָהֶ֛ם וְלֵאלֹֽהֵיהֶ֖ם בְּרִֽית׃ לג לֹ֤א יֵשְׁבוּ֙ בְּאַרְצְךָ֔ פֶּן־יַחֲטִ֥יאוּ אֹתְךָ֖ לִ֑י כִּ֤י תַעֲבֹד֙ אֶת־אֱלֹ֣הֵיהֶ֔ם כִּֽי־יִהְיֶ֥ה לְךָ֖ לְמוֹקֵֽשׁ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

תולדות יצחק

יצחק בן יוסף קארו

פסוק א:
לא תשא שמע שוא לא תקבל שבועה ממי שידעת שיעבור. ולא תשמע לבעל דין אחד עד שיבוא חבירו:
יש לשאול סדר למצות ודינים שיש בזאת הפרשה מתחלתה עד הנה אנכי שולח מלאך שהם דינים רבים. ונראה שאין בהם קישור ועוד שקצתם נראה מהם שהם בלתי מסודרים ושהיה ראוי לסדר אותם באופן אחר והוא שהפרשה הזאת התחילה בעבד עברי וסמך לזה מכה איש ומת והוא מזיד ועזב המזיד והלך ודיבר בשוגג שאמר ואשר לא צדה ועזב השוגג וחזר למזיד וכי יזיד איש על רעהו ויותר היו ראויים המזידים זה אצל זה ואחר כך דיבר במכה אביו ואחר כך וגונב איש ומכרו ואחר זה חזר לאביו ואמר ומקלל אביו ויותר היה ראוי לסמוך ענייני האב מכה ומקלל ואחר כך וגונב איש ומכרו ואחר זה אמר וכי יריבון אנשים והם יהודים ועזב היהודים ודיבר בדין עבד כנעני ואמר וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט ועזב עבד כנעני ודיבר ביהודים שאמר וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ועזב היהודים וחזר לעבד כנעני ואמר וכי יכה איש את עין עבדו ועזב עבד כנעני וחזר ליהודים שאמר וכי יגח שור את איש או את אשה וחזר לכנעני ואמר אם עבד יגח השור או אמה ואחר כל זה הלך לכי יפתח איש בור ואח"כ חזר לכי יגוף שור איש את שור רעהו ודיני השוורים ראו שיהיו סמוכים ואחר זה הלך לגניבה ואמר כי יגנוב איש שור או שה ואחר כך כי יבער איש כי תצא אש כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה וכי ישאל ואחר כך כי יפתה איש בתולה ואח"כ מכשפה שוכב עם בהמה זובח לאלהים ואחר כך וגר לא תונה כל אלמנה ויתום ואחר זה אם כסף תלוה ואחר זה אלהים לא תקלל מלאתך ודמעך בכור בניך ואנשי קדש תהיון לא תשא שמע שוא לא תהיה אחרי רבים להטות ודל לא תהדר ועזב הדל והלך לכי תפגע אויבך כי תראה חמור שונאך ואחר זה חזר להטיית הדין ואמר לא תטה משפט והיה ראוי שיסמוך זה למה שאמר ודל לא תהדר שגם הוא הטיית משפט ואחר זה וגר לא תלחץ והיה ראוי לסמוך זה עם וגר לא תונה הכתוב למעלה ואחר זה ושש שנים תזרע את ארצך וארז"ל ביום השביעי תשבות. ואחר זה ושם אלהים אחרים לא תזכירו שלש רגלים תחוג לי ואחר זה ראשית בכורי אדמתך ואחר לא תבשל גדי בחלב אמו הכלל כל אלו הדינים והמצות רחוקים בעניינם מאד זה עם זה ולמה נסמכו אלו לאלו ועוד שיש בקצתם לפי הנראה סדור יותר נאות כמו שכתבתי ולזה צריך תופר אומן בקי במלאכה התפירה שיתפור כל זה ולא ראיתיו עד הנה:
אמר יצחק קארו המחבר ונ"ל לקשר כל אלו הדינים בהקדמה אחת והיא שכל טובות המין האנושי נכללות בג'. חצוניות. גופיות. נפשיות. והחצוניות נחלקות לשני חלקים אחת ברשותו והוא העושר שנית אינה ברשותו והוא הכבוד הגופיות הוא בריאות וגבורה הנפשיות הם חכמה ומדות ואלו אמר הנביא עליהם אל יתהלל חכם בחכמתו הוא טוב נפשי. ואל יתהלל הגבור בגבורתו הוא טוב גופני. ואל יתהלל עשיר בעשרו הוא טוב חיצוני ובזה נכלל הכבוד שהכבוד מצרן לעושר כי אם בזאת יתהלל השכל וידוע אותי שטוב נפשי נחלק לחכמה ולמדות ואחר שאמר בחכמה אל יתהלל אמר שיתהלל במעשים טובים והם דרכי השם יתברך. והלכת בדרכיו שזה ניתן לבחירתו הכלל הטובות הם ד' כבוד עושר והם חצוניות גופיות בריאות וגבורה נפשיות מעשים טובים. וזאת הפרשה כולה מכי תקנה עד הנה אנכי שולח מלאך נחלקה לאלו הארבעה. החלוקה הראשונה בכבוד והוא מתחלת הפרשה עד מכה איש ומת החלוקה השני ממכה איש ומת עד כי יפתח איש בור בטובות גופיות. ומכי יפתח איש בור עד כי יפתה איש בטוב העושר. ומכי יפתה איש בתולה עד אלהים לא תקלל בטובות נפשיות. ובאה הפרשה הזאת להזהיר את האדם שלא יזיק לחבירו באחד מאלו הארבעה אלא למי שראוי אליו:
החלק הא' שהוא מתחלת הפרשה עד מכה איש ומת שהוא בענין הכבוד אמר כי תקנה עבד עברי זה האדם אין לו כבוד והוא נבזה וחדל אישים מכל בני אדם שהוא גנב ואין לו ונמכר בגניבתו וכ"כ פחיתותו ובזיונו שכמעט לרוע מעשיו נוציאנו מכלל ישראל וניתן לו שפחה כנענית שבניו יהיו עבדים ולעולם בהם יעבודו אבל מי שראוי לכבוד יתנוהו לו והיא אמה העבריה שלא גנבה אם מכרה האב ובגד בה לא נתנה לו רשות התורה לעשות כן אלא לתת לה כבוד שהקונה יקחנה לאשה ולפי שכל אחד מאלו הארבעה חלוקות נחלקה לשני חלקים האחד על ידי עצמו השני על ידי אמצעי לזה אחר שדיבר על ידי עצמו ענין הכבוד שיקחנה לאשה דיבר בענין הכבוד על ידי אחר והוא על ידי בנו ואמר ואם לבנו יעדנה. ובזה נשלם החלק הראשון הוא חלק הכבוד ופירשתיו למעלה בהיתר חמשה ספקות הנופלות בחלק הזה:
החלק הב' בגופו הוא המכה איש ומת עד כי יפתח איש בור ואמר מכה איש ומת. ונראה שהמזיד הוא בשני פנים האחד שכעס עליו בפתע והרגו מיד השני שנתיישב בדעתו ובישוב הדעת הרגו וזה ראוי לעונש יותר גדול ואומרים במלכות פורטוגאל על זה שאם עברו י"ב שעות משעת המריבה עד שהכה לחבירו חייב עונש גדול וקוראים לו פירפושיטו בלעז ולזה אמר לראשון מכה איש ומת מות יומת. וכנגד השני אמר וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה מעם מזבחי תקחנו למות אמר בזה לשון זדון שהרגו במתון ובמחשבה ולזה אמר בו בערמה ולזה נתן לו עונש יותר גדול ממכה איש שהוא בפתע ואמר בו מעם מזבחי תקחנו למות אבל מי שהרג בפתע לא יקחוהו מן המזבח ולזה אמר בו מות יומת ולפי שההורג בפתע הוא קרוב לשוגג לזה הפסיק עם השוגג שהוא ואשר לא צדה בין מכה איש לכי יזיד איש על רעהו ולרז"ל שלא חלקו בין זה לזה ובכולם מעם המזבח יקחוהו למות וכל דבריהם אמת עכ"ז נאמר שמה שפירש בזה ואמר מעם מזבחי ולא אמר כן בראשון הוא להורות שזה האחרון רע בעיני ה' מן הראשון אע"פ שהעונש שוה בהם ולזה הפסיק בין שניהם עם השוגג. או נאמר שהקישור בין ואשר לא צדה לכי יזיד איש על רעהו הוא ואשר לא צדה ושמתי מקום לנוס שמה והוא מחנה לויה וכל ערי הלוים קולטים. וידוע שיותר קדוש מחנה שכינה ממחנה לויה ויותר קדוש המזבח עצמו ממחנה שכינה ולזה אמר ואשר לא צדה אפילו מחנה לויה יקלוט אבל המזיד אפילו המזבח עצמו לא יקלוט. ולרז"ל קשה לי למה אמר כאן בערמה שאם הכוונה בדעת ומתכוין גם כן במכה איש ומת הוא במתכוין ויש אומרים שזה הפסוק עניינו בכהן ונאמר על זאת ההקדמה שלזה אמר בערמה שלפי שהוא בחזקת קדוש הורגו בתחבולה באופן שיחשבו בני אדם שהרגו בשוגג ועלה על הדעת שלפי שנזר אלהיו על ראשו ינצל ועוד שברח למזבח שהוא מקום עבודתו ונחשוב שיהיה קולט אפילו במזיד לזה אמר מעם מזבחי תקחנו למות וסמך לזה ומכה אביו ואמו לומר באלו לא חייבה התורה מיתה אלא אם מת המוכה אבל יש נושא שחייב מיתה אפי' לא מת והוא אביו ואמו והכניס וגונב איש ומכרו בין מכה אביו למקלל אביו לפי שהגונב ישראל הוא קטן וכשהגדיל אינו מכיר אביו ואמו ומכה אותם ומקללם ולזה הכניס ביניהם וגונב איש ומכרו לומר שאלו העונות תלויות על ראש הגנב וסמך לזה וכי יריבון אנשים שעד עתה דיבר בחייבים מיתה על שהרג וגם על שלא הרג אם המוכה הוא אביו ועכשיו דיבר במי שאינו חייב מיתה בהכאה לפי שלא מת וזה הוא וכי יריבון אנשים ולא ימות ונקה המכה ולפי ששנים הריבו זה עם זה ברצונם עלה על הדעת שזהו כמי שמחלו זה לזה שהאומר סמא עיני על מנת לפטור פטור וכן המתאבק עם חבירו לשחוק זה עם זה להפיל זה לזה והפיל והוכה פטור שהוא כאלו מחלו זה לזה. לזה אמר שבתו יתן ורפא ירפא וסמך לזה וכי יכה איש את עבדו לומר שאם לא מת אינו חייב בחמשה דברי' כמו המכה רעהו באבן או באגרוף ועוד שאם מת אחר יום אחד פטור לא כמכה חבירו שהוא חייב מיתה וסמך לזה וכי ינצו אנשים לפי שמה שאמר וכי יריבון אנשים הוא שעשו מריבה בשכל כמו היודעים באומנות ההוא הנקראים אשגרימידוריש אבל יש אנשים שמריבין בלא שכל כלל ובודאי יעשו שטות שיחשבו להכות זה לזה ויכו לאחר וזהו שאמר כי ינצו אנשים מלשון המבינתך יאבר נץ והוא כדרך העופות שרודפים זו לזו להרוג בלא שכל וינצו רוצה לומר שהריבו כעוף שנקרא נץ וכל כך הם להוטים במריבה שהכו לאחר ואע"פ שהיא אשה הרה שהיה ראוי שיעיינו שלא ליגע בה כדי שלא תפיל כל כך הם להוטים שנגפוה ולא יהיה אסון באשה אלא בבנים יפרע ממון וזהו לפי שאמר למעלה מכה איש ומת מות יומת אמר בזה שאע"פ שמתו הילדים לא יומת וגם יש לו קישור עם הדין הסמוך לו שאמר ומת תחת ידו נקום ינקם ימות בחרב אמר בילדים אפילו מתו בשעתם לא יומת אלא ממון ענוש יענש בממון אבל אם אסון יהיה באשה יומת וחידש בכאן שנתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב ויש אומרים פטור ומה שאמר נפש תחת נפש ממון ולפי שאמר למעלה מכה איש ומת מות יומת אמר כאן שאפי' מתה האשה לא יומת וגם הוא קשור עם ומת תחת ידו נקום ינקם שיומת אמר כשמתה האשה אפילו בשעת ההכאה לא יומת אלא ממון וסמך לזה וכי יכה איש את עין עבדו לפי שאמר עין תחת עין שן תחת שן והוא ממון אמר כבר יקרה שלאדם פחות סמא עינו או שינו ויהיה לו עונש גדול והוצאה רבה שבעין אחד או שן אחד יפסיד עבד אחד וזה לפי שהטעם שארר לכנען בעבד עבדים יהיה לאחיו הוא לפי שראה ערות אביו בעין ויגד בהוראת שינים לכן כשסמא עינו או הפיל שינו יצא חפשי שכבר נענשו האיברים החוטאים ואע"פ שהוא הדין בכ"ד ראשי איברים אחר שעשאו חפשי בשן ועין עשאו חפשי בכל אבריו שלא לחלוק באיברים בין זה לזה ולפי שהמזיק גוף חבירו הוא ע"י עצמו או ע"י אמצעי אחר שאמר ע"י עצמו אמר ע"י אמצעי ולכן סמך לזה וכי יגח שור את איש או את אשה ומת סקול יסקל השור ואם שחטוהו קודם סקילה לא יאכל את בשרו ולפי שאמר במועד וגם בעליו יומת בידי שמים אמר בזה שהוא תם ובעל השור נקי ובכאן נשלם החלק השני שהוא היזק גוף חבירו:
החלק הג' מכי יפתח איש בור עד כי יפתה איש בממון חבירו שלא יזיקנו וזה איפשר בשני פנים או על ידו או על ידי אמצעי אם על ידי אמצעי אמר כי יפתח איש בור ונפל שמה שור או חמור וכן וכי יגוף שור איש את שור רעהו ומת ואם על ידי עצמו כי יגנוב איש שור או שה כי יבער איש כי תצא אש ולפי שההיזק שבא לאדם בממונו או הניזק עצמו סבה לאותו ההיזק או לא אם אינו סבה כבר הזכירו ואם הוא עצמו סבה להיזק ממונו אמר כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לומר שישמור ממונו ולא יתנהו למי שיפשע בו או יכפור בו וכן כי יתן איש אל רעהו חמור או שור וכן וכי ישאל איש מעם רעהו ובכאן נשלם החלק הג' הוא חלק הממון:
החלק הד' הוא בנפשו שלא יזיק לנפש חבירו והוא מכי יפתה איש עד אלהים לא תקלל ולפי שכל התורה שכר ועונש שבה תלויה בבחירה והמפתה הסיר הבחירה מבתולה בדבריו ובפיתויו לזה אמר יפתה מלשון פתי שעשה לה פתיות ובל ידעה מה ולפי שהזנאים מבקשים כשפניות לשיעשו החשוקית רצון החשוקים סמך לזה מכשפה לא תחיה ולפי שהבהמה אין לה בחירה סמך לו כל שוכב עם בהמה מות יומת ולפי שהנואפים ממירי' דתם להשביע עצמם מניאופים ומנשים נכריות וכמו שאמר ויחל העם לזנות אל בנות מואב וישתחוו לאלהיהן לכן סמך לזה זובח לאלהים יחרם ולפי שהגר עבד ע"ז סמך לזה וגר לא תונה כי גרים הייתם בארץ מצרים וגם כן עבדתם שם ע"ז ולפי שהאלמנה מוכרחת וכאלו אינה בעלת בחירה שאין לה יכולת סמך לזה כל אלמנה ויתום ולפי שהלוה מוכרח במעשיו כעבד ועבד לוה לאיש מלוה וכאלו אין לו בחירה סמך לזה אם כסף תלוה את עמי ובכאן נשלם החלק הרביעי ונשלמו כל הארבעה חלוקות:
ונראה לי עוד שיש חלוקה חמישית והיא מאלהים לא תקלל עד הנה אנכי שולח מלאך והכוונה לפי שבכל אלו הארבעה חלקים שהם היזק כבודו וגופו וממונו ונפשו שהזיק אדם לחבירו צריך שיפרע לו ההיזק ומי ישפוט כמה חייב בנזקו בכל אלו הארבעה הדיין ישפוט ודרך הוא שהדיין שחייב לבעל דין שמקלל אותו לזה סמך לאלו הארבעה אלהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאור ולפי שהדיין והנשיא הוא ראש לשאר בני אדם והנמצאות שבהם נפש הם שלשה צומח חי חי מדבר. ובצומח יש ראשית והוא בכורים ותרומה ואלו דומים לדיין לפי שהוא ראש התבואה הנשארת והוא מתירוש ויצהר. וכן בחי יש ראשית והוא מעשר הצאן וכן בחי מדבר יש ראשית והוא הבכור וכל אלו הראשיות דומים למלך ולדיין מצד שאלו הם ראשית והמלך ראשית כל האנשים לכן סמך לאלהים לא תקלל ונשיא אלו הג' ראשיות ואמר בצומח מלאתך שהוא התירוש ואמר בו מלאתך לפי שמיד נמלא הגת בדרוך הענבים ודמעך שהוא השמן שאינו ניגר כיין אלא טיפה טיפה כדמעה לפי שהוא עב לא תאחר מלאתך הוא בכורים דמעך תרומה וכן בחי מדבר בכור בניך שהוא ראשית הבנים תתן לי וכן בחי לבד כן תעשה לשורך לצאנך ולפי שכל ישראל בכלל הם ראשית כל האומות שנא' אתה תהיה לראש ונתנך ה' אלהיך עליון על כל גויי הארץ לכן סמך לו ואנשי קדש תהיון לי ואחר שישראל קדושים אין ראוי שיאכלו דבר טמא והפחות שבמאכלות שהיא הפך ראשית לכן סמך לזה ובשר בשדה טרפה לא תאכלו ואמר לכלב תשליכון אותו ויש אומרים לפי שיש בטרפה סם המות מן הדורס. עוד לפי ששמר הצאן לתת ממנו המעשר והבכור יתנו לו הטרפה שבאונס נטרפה מן הכלב ואחז"ל למדך שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה שנא' ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו אמר הקב"ה תנו לו שכרו ובזה חידוש גדול בהשגחה שגם לכלב נותן הקב"ה שכר ולפי שהבעל דין שיקלל לדיין הוא בשביל לשון הרע שאמרו לבעל דין מן הדיין לומר שהטה משפטו לזה הזהיר לא תשא שמע שוא כאמרם ז"ל אזהרה למקבלי לשון הרע ולפי שהמתחבר לעד שמעיד עדות שקר להעיד עמו הוא שומע לרשע והוא שמע שוא לכן סמך לו אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס ואמר עוד אין ראוי שתספ' לשון הרע מן הדיינים והסנהדרין שכל מעשיהם ודבריהם הם לזכות ולא לחובה שהרי אין מטין לחובה בהכרעת דיין א' שהכריע לחובה עד שיהיו המחייבים שנים על המזכין וזה הוא שאמר לא תהיה אחרי רבים לרעות לא תהיה אחרי רבים לחייב מיתה שזהו לרעות. בשביל דיין אחד אחר שירבו המחייבים על המזכים ובדיני נפשות דיבר הכתוב וממשמע שנאמר לא תהיה אחרי רבים לרעות שומע אני אבל היה עמהם בטובה שאם דיין אחד הטה לזכות על המחייבים פטור וזהו שפירש הכתוב עוד אחרי רבים להטות פירוש אם ירבו המחייבים על המזכים והם שנים על המזכים תטה אחריהם ומה שאמר לא תענה על רב שחסר יוד דרשו שאין חולקין על מופלא שבבית דין לפיכך מתחילין בדיני נפשות מן הצד שהקטנים שבהם יאמרו דעתם ולכן סמך זה למה שאמר לא תשא שמע שוא מן הדיין והנשיא שהרי בזה תראה שכוונתם לזכות ולא לחייב ולפי שהאומר לשון הרע מן הדיין אומר זה הדיין זיכה לעשיר בשביל שהוא עשיר ויש לי רחמנות מן הדל שחייב אותו שלא כדין לזה אמר ודל לא תהדר בריבו לא יהיה לך רחמנות אתה המדבר לשון הרע על הדיין ולא תזכ' לעני בדבריך אבל תדע למי יש לך לזכות ולדון לכף זכות לאויביך שתאמר ודאי לא היתה כוונתו להרע לי אלא שלא בא מידו עוד ולזה סמך לזה כי תפגע שור אויבך כי תראה חמור שונאך עזוב תעזוב עמו ותרגם אונקלוס משבק תשבוק מה די בלבך עלוהי ותפרק עמיה ואחר כל זה הפך פניו כלפי הדיין ואמר גם אתה הדיין לא תהיה סבה שיקללוך לא תטה משפט אביונך ומדבר שקר תרחק ושחד לא תקח וגם גר לא תלחץ בענין הדין לבא עליו בעקיפין אבל בהפך זה והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך וגם גר שסתם גר אביון ולפי שהשנה השביעית כולה נקראת שבת לה' עלה על הדעת שלא נשמור שבת על שבת לזה אמר ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות וכשתשמור שבת שמורה חידוש העולם ימשך מזה שלא תודה בע"ז רק תכפור בה שהשבת מורה אלוה מחדש העולם ולא ע"ז וחג המצות תשמור ותזכור בה שבכל אלהי מצרים עשיתי שפטים ובזה שם אלהים אחרים לא תזכירו שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון ה' ולא תפנה לע"ז. ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך ולא לבתי ע"ז ולא תבשל גדי בחלב אמו שהוא מנהג עובדי ע"ז שמבשלים גדי בחלב אמו כמו שכתב הרמב"ם וא"כ לא תבשל גדי קשור לשם אלהים אחרים לא תזכירו ונוכל לקשרו עם ראשית בכורי אדמתך שהיו רגילים הגוים לבשל גדי בחלב ולהשליכו בשרשי האילן למהר גידולו ואמר בהפך יהיה שראשית בכורי אדמתך יבוא אם לא תבשל גדי בחלב אמו ואם תבשל לא יבוא או נאמר שהוא קשור עם שלש פעמים לפי שבשר בחלב הוא מאכל גס ומי שילך למקדש צריך לילך בשכל דק לזה אמר ג' פעמים בשנה יראה כל זכורך ולא תאכל גדי מבושל בחלב ובכאן נשלם הקשור שראיתי לקשר כל אלו המצות והמשפטים למה נסמכו אלו לאלו:
פסוק כ:
הנה אנכי שולח מלאך בזה יש שלשה ספקות אחת הנה ע"ז היא היותר חמורה שבכל המצות ומי שמשתחוה למלאך עובד ע"ז וא"כ איך צוה ושמע בקולו ועוד איך אמר אל תמר בו שהרי אמר לא יהיה לך אלהי' אחרים והם מלאכים שנקרא אלהים שנאמר הוא אלהי האלהים וז"ש אשר בשמים ממעל ואז"ל ממעל לרבות מלאכי השרת ואמרו כן לפי שמיותר ממעל שידוע הוא שהשמים הם ממעל וא"כ איך אמר ושמע בקולו אל תמר בו. שנית איך אמר לא ישא לפשעכם ופרש"י שליח הוא ואין בידו לסלוח. ויש להקשות אף שאין בידו לסלוח הקב"ה יסלח. שלישית שבפרשת כי תשא אמר הפך ממ"ש כאן שבכאן אמר כי לא ישא לפשעכם ונראה מכאן שהמלאך לא יסלח אבל הקב"ה יסלח א"כ הש"י מלא רחמים והמלאך לא ובהפך זה אמר שם ושלחתי לפניך מלאך וגרשתי את הכנעני וגו' אל ארץ זבת חלב ודבש כי לא אעלה בקרבך כי עם קשה עורף אתה פן אכלך בדרך נראה שהקב"ה לא ירחם ולא יסלח והמלאך יסלח. תשובה לאלו הג' שהקב"ה אינו צריך הכנה לפעול מה שירצה רצוני שאפילו לא יהיה האדם מוכן לנבואה הקב"ה ידבר לו וכן בכל דבר שאם ישראל יעלו למלחמה בלא חרב וכידון ינצחו וכיוצא בזה אבל המלאך צריך הכנה ונ"ל שהטעם בזה לפי שכמו שהקב"ה ברא העולם בלא הכנה שהרי בראו אחר האפס המוחלט כן יעשה כל זמן שיחפוץ לעשות פעולות בזולת הכנה במתפעל אבל המלאך אינו כן ועוד שכשהפעולה הוא ע"י אמצעי אותה הפעולה קבל המתפעל מצד יחס שיש בין פועל למתפעל והיחס הוא ההכנה שיש במתפעל וכשנתבטלה ההכנה נתבטלה הפעולה אבל הקב"ה אין יחס בינו לבינינו ואין יש הכנה שתספיק למתפעל לקבל הפעולה ואם פועל הש"י בנו הוא על דרך נס ולזה אנו אומרים עשה למענך אם לא למענינו אבל המלאך אינו כן הרי הקדמה אחת. הקדמה שנית שידוע שיותר עונש חייב מי שחוטא כשהמלך במדינה מכשאינו במדינה ואינו חייב כל כך עונש מי שחוטא במדינה ששוטר המלך בתוכה הנה יש יותר עונש כשהמלך בתוכה ויותר רחמי' כשהשוטר בה. ומצד אחר הוא יותר טוב כשהמלך בתוכה שאם יחטאו בענין המלחמה ובסדורה המלך יצילם שיש לו המון רב להציל והשוטר לא וכן פן אכלך ולא ישא לפשעכם מתנגדים אבל על כוונות שונות פן אכלך הוא על צד העונש ולא ישא לפשעכם הוא על צד הפסד סידור המגיע ממלאך פירוש שבהיות ישראל נהוגים מהש"י אם ימרו דברו יש חומרא שראויים לעונש כליון ויש קולא שאם יסלח השם יתברך יהיה הנהגתו מסודרת כבתחלה שהשפעים הבאים מהש"י בלי אמצעי אין צריך הכנה והש"י שלח מלאך לשלא ישיגם כליון על צד העונש אבל הודיעם שצריכים לקבל הנהגת המלאך וזה הוא שאמר שמע בקולו ואין זה בענין מצות שאינו אלוה אלא אם במשל יצוה שילחמו באמורי בתחלה לא ילחמו בחתי שיגיעם מזה עונש א"א סליחה ותיקון וימותו במלחמה שהפעולות המסודרות מהש"י ע"י אמצעי מוגבלים א"א שישתנו ולכן אף אם בטוחים מכליון שעל צד העונש יגיעם רע מצד הפסד ההנהגה. הנה הותרו שלשה קושיות על דרך הר"ן עם מה שחדשתי בו אם הקושיא הראשונה איך אמר ושמע בקולו אל תמר בו אינו בענין מצות ושיעבדוהו לאלוה חס ושלום אלא בענין סידור המלחמות כמו שר המלך שהולך למלחמה שמצוה המלך לכל האנשים שהולכים תחת רשותו למלחמה שיעשו כל מה שיצוה השר ההוא בענין סדור המלחמה. וגם הקושיא השנית איך אמר לא ישא לפשעכם אם לא יסלח הוא הקב"ה יסלח א"א שהפעולות המסודרות מהשם ע"י אמצעי מוגבלים א"א שישתנו אבל השפעים הבאים מהשם יתברך בלי אמצעי אין צריכים הכנה. וגם הקושיא השלישית שנראה מה שאמר בפרשה הזאת הפכי למה שאמר בפרשת כי תשא אינו כן שמה שאמר בפרשה הזאת לא ישא לפשעכם א"כ נראה שהקב"ה יסלח אם היה הולך עמהם ולא המלאך הוא בענין סדור המלחמה שאם יטעו בה הקב"ה יתקן ולא ינוצחו והמלאך אין לו יכולת לזה ומה שאמר בפרשת כי תשא כי לא אעלה בקרבך פן אכלך שמורה שהקב"ה יכלה אותם ולא המלאך הוא בענין העבירות שיותר ראוי העונש מי שעושה עבירות כשהמלך במדינה מכשעומד בה השופט. ויש עוד ספק רביעי למה אמר הנה אנכי שולח מלאך שעדיין לא חטאו ישראל לשיאמר שישלח מלאך בשלמא אחר מעשה העגל ניחא. ועוד ספק חמישי למה לא נתרעם משה עתה ונתרעם אחר מעשה העגל כשאמר לו הקב"ה כי לא אעלה בקרבך ושלחתי לפניך מלאך שאמר ראה אתה אומר אלי וגו' וישמע העם את הדבר הרע הזה וכי עד עתה לא היה דבר רע. תשובה להר"ן שלא אמר בכאן כי לא אעלה בקרבך שאף שאמר כאן אנכי שולח מלאך לא יחוייב שיעלה מעליהם שהרי ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך ואעפ"כ היו משחיתים כמו שאז"ל ואתם לא תצאו משניתנה רשות וכו' ובעגל אמר לא אעלה בקרבך ולכן אמר וישמע העם את הדבר הרע הזה פירוש שאמר לא אעלה בקרבך ולזה נתרעם משה זהו דעת הר"ן. אבל נוכל לומר תשובה אחרת שלפי שהמדבר אינו מוכן לדבקות אלא ארץ הנבחרת אמר הקב"ה שרוצה לשלוח מלאך להביאך אל המקום אשר הכינותי שזה יספיק ובראות מרע"ה שזה דבר ראוי וחשב מכאן עד עשרה ימים נכנס בארץ שתק ולא רצה להתפלל שיעשה הקב"ה נס ללכת עמהם אלא מלאך אבל אחר שחטאו בעגל ראה משה שהדור ההוא א"א ליכנס בארץ שמי שחטא חטא כזה הם יחטאו יותר ושלא יכנסו לעד לעולם בארץ ישראל או לזמן רב לכן אמר כיון שנתאחר במדבר איני רוצה מלאך אלא הש"י והנה הותרו אלו השני ספקות. ונ"ל עוד תשובה אחרת לספק שכתבתי למה לא נתרעם משה וישראל עתה ונתרעמו אחר מעשה העגל והוא בשנקשה בפרשת כי תשא איך אמר עלה מזה אתה והעם אשר העלית מארץ מצרים היה ראוי שיאמר לך עלה מזה אתה וישראל ועוד למה אמר אל הארץ אשר נשבעתי וכולי די שיאמר אל הארץ אשר ידעת או אל ארץ הכנעני מה צורך לומר אשר נשבעתי שכבר ידע שנשבע ועוד למה אמר אל ארץ זבת חלב ודבש והלא אין הקב"ה עתה בפנים מאירות עמהם לשיאמר אל ארץ זבת חלב ודבש ועוד כבר ידענו שהיא ארץ זבת חלב ודבש. תשובה נ"ל שלפי שהקב"ה כעוס עם ישראל לזה אמר לך עלה מזה אתה והעם שאינם ישראל אלא עם לשון גנאי ואתה העלית אותם וכאלו אני לא העליתים ועוד שאמרו עשה לנו אלהים כי זה משה עשו ממשה אלוה לזה אמר הרי אתה אלוה לדעתם ואתה העלית אותם ולא אני ואמר עוד אשר נשבעתי לומר אם לא בעבור השבועה לא הייתי מעלה אותם אלא שימותו במדבר ועוד אומר שאף אם העליתי אותם הייתי מעלה אותם לארץ רעה לא לארץ טובה אלא רעה כהם שהם רשעים אבל מה אעשה שעל כרחי אני צריך להעלותם אל ארץ זבת חלב מאחר שנשבעתי לאבותם כי לא אעלה בקרבך כי עם קשה עורף אתה ואני מפחד ומתיירא שיעשו לי שאעבור השבועה פן אכלך בדרך ולזה יותר טוב שלא אעלה בקרבם ולז"א וישמע העם את הדבר הרע הזה ובזה הותר הספק החמישי שלפי שאמר כל כך רעות מהם לזה נתרעמו ישראל וגם משה. ועוד נ"ל לתרץ והוא שכאן אמר שהמלאך שישלח הוא לשני דברים אחד לשמרך בדרך. שנית ולהביאך אל המקום אשר הכינותי ובפרשת כי תשא לא אמר אלא אחד ושלחתי לפניך מלאך וגרשתי וגו' לא לשמרך בדרך וזהו מצד כעס ולז"א וישמע העם את הדבר הרע הזה שלא אמר שישמרם בדרך וא"כ בדרך מסוכן ומדבר נחש שרף ועקרב ודאי יקרם כליון אף שהקב"ה לא יכלם שאין צריך אלא לעזבם למקרה ומיד ימותו זהו דעתי בכל זה הענין. ויש להקשות עוד איך אמר לא ישא לפשעכם כי שמי בקרבו אדרבה לפי ששמו בקרבו ראוי שיסלח שנא' כי עמך הסליחה וגם לפירוש שפירשנו למעלה קשה זאת ועוד מה זה שאמר ועשית כל אשר אדבר היה ראוי שיאמר כי אם שמוע תשמע בקולו ועשית כל אשר ידבר ועוד איך אמר והכחדתיו היה לו לומר ויכחידנו שבמלאך מדבר. והתשובה ההרשאות שני מינים המין הראשון שאדם נותן יכולת לאחר להיות כמוהו וכל מה שיעשה כאלו עשאו המרשה המין השני שאין נותן לו הרשאה אלא לדברים מסויימים ומיוחדים ואלו עשה יותר מהכתוב בהרשאה בטל. ובזאת הפרשה ההרשאה שנתן הקב"ה למלאך היה בכתב שכתב לו דברים מיוחדים שהוא לשמרך בדרך ולהביאך אל המקום אשר הכינותי ולכן אמר השמר מפניו כלומר לא תחשוב שמה שיצוך יצוך מעצמו כי בכתב הוא מביא הדברים שיש לו הרשאה ממני ולפיכך שמע בקולו ואל תמר בו כי במרדך בו כאלו אתה מורד בי ומה שמצוך אני מצוה אותו ואולי תחשוב שאע"פ שתמרוד בו ועם היות שהמרי הוא לי שיוכל לישא לפשעכם לא ישא לפי ששמי בקרבו כלומר כי מהדברים שיש לו הרשאה ממני יש לו כתב חתום משמי ואין בכתב שיוכל לישא לפשעכם וביאר עוד ואמר כי אם שמוע תשמע בקולו בזה תעשה כל אשר אדבר כי הוא לא יצוה דבר מעצמו ולכן ואיבתי את אויביך ואמר עוד כי ילך מלאכי לפניך כלומר בענין ההליכה הוא ילך אבל הוא לא יעשה דבר שאני הכחדתיו ובזה הותר הספק הראשון איך אמר אל תמר בו שנראה ע"ז ח"ו שאינו אלא מורשה ואם לא יעשו מה שיצוה עוברין ציווי הקב"ה שאינו אלא שליח. וגם כן הותר הספק החמישי שלפי שהיכולת שלזה המלאך הוא מדברים מיוחדים לא נתקשה למשה ולישראל אחר שהוא לא יעשה מה שירצה אבל בפרשת כי תשא היא ממין הרשאה גמורה כמלך שנותן שטר אמנה שכל מה שיעשה הוא כאלו הוא עשאו לכן נתקשה למשה ולישראל. ועוד שבפעם הזאת לא חטאו ובפעם האחרת חטאו וחשבו שהוא לרעתם:
ואחר שהשבתי לאלו הקושיות אקשה עוד קושיות והם למה חזר לכפול כי ילך מלאכי לפניך הרי אמר הנה אנכי שולח מלאך ועוד למה אמר מלאכי בכינוי ועוד למה אמר עתה לא תשתחוה לאלהיהם ולא תעבדם הרי הזהיר בזה בעשרת הדברות ועוד למה אמר ואל משה אמר עלה אל ה' וע' מזקני ישראל שאחרי מתן תורה וזכו למעלה גדולה מה צורך בהשגה הזאת ולא באה עתה אליהם נבואה ורש"י תירץ שפרשה זו קדמה למתן תורה וזה דוחק ועוד למה אמר ונגש משה לבדו ולא מצינו שדיבר הקב"ה אליו ולמה נגש ועוד מה ר"ל ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ומה הכוונה במה שאמר ויחזו את האלהים ומה ר"ל ויאכלו וישתו ועוד כתיב וישכון כבוד ה' על הר סיני ויכסהו הענן ו' ימים וביומא אמרו שאלו ו' ימים שלא נכנס משה לפי שצריך להתבודד בהם ומזה למדו שכל הנכנס למחנה שכינה טעון הפרשה ו' ימים ויש להקשות אם במתן תורה לא הוצרך זה ק"ו עתה. תשובה לכולן ויתורצו קצת מן הראשונות שזה המלאך שאמר עליו הנה אנכי שולח מלאך הוא הגדול שבכל המלאכים שהוא מטטרון והוא העלול ראשון וכל מקום שהולך הקב"ה הולך הוא ולזה אמר הנה אנכי שולח מלאך לפניך השמר מפניו ושמע בקולו אל תמר בו שמאחר ששמי בקרבו כל מה שיצוה הוא אני מצוה אותו וזהו שתרגם אונקלוס ארי בשמי מימריה פירוש מה שיאמר הוא בשמי אומר אותו ולזה לא אמר שיעבדוהו אלא שיעשו מה שידבר וזהו שאמר כי שמי בקרבו שמטטרון עולה שדי ובזה הותר איך אמר כי אם שמוע תשמע בקולו ועשית כל אשר אדבר היה לו לומר כל אשר ידבר אלא הכוונה אם שמוע תשמע בקולו אז עשית כל אשר אדבר שאני מדבר מה שהוא מדבר ולזה כפל פעם אחרת כי ילך מלאכי פירו' שהוא מיוחד לי והביאך אל האמורי וגו' דע שאני מכחידנו שכל מה שהוא עושה ע"י הוא עושה. ובזה הותר הספק הרביעי למה אמר עתה אני שולח מלאך שלא חטאו אמת הוא שלעולם במקום שהולך הקב"ה הולך מטטרון שהוא כמו שומר המלך מלשון מטרא שהוא תרגום משמרת או מלשון מטרונא. והיתר הספק הראשון שאין זה עבודה זרה מאחר שכל מה שידבר הוא בשם ה'. והותר הספק השני שאמר כי לא ישא והקב"ה סולח לומר שאפילו שהוא מטטרון לא נתתי לו יכולת לסלוח וגם אני לא אסלח או שחוזר למה שאמר אל תמר בו כי שמי בקרבו אבל המלאך שבכי תשא אינו זה אלא אחר שאינו במדרגה כל כך גדולה ולזה אמר לא אעלה בקרבך ואם הוא מטטרון לעולם נמצא עם הקב"ה ולפי שהיינו חושבים שמאחר שאמר אל תמר בו שהוא הדין במלאכים אחרים או גלגלים לזה אמר לא תשתחוה לאלהיהם ולא תעבדם ולכן משה לקח חצי הדם וישם באגנות וחצי הדם זרק על המזבח לומר שיתאחדו עם השם יתעלה כדם שנושא את הנפש. וצורך העלייה שאמר ואל משה אמר וגו' שלפי שביאת המלאך היה איפשר שיסבב שיטעו באלהותו צוה עלה אל ה' ואמר מטטרון אל משה עלה אל ה' לשיראו אדנות השם יתעלה ושמושל במלאכים וגלגלים ועליית משה כדי שבאמצעותו ישיגו זה ובזה הותר למה נגש משה מאחר שלא דיבר עמו השם יתעלה. ומה שאמר ויראו את אלהי ישראל הוא משה ואהרן והזקנים כולם והעם לא יעלו במדרגה עמו וזה אינו רק לזקנים לא לאצילי בני ישראל וזה הוא שאמר לא שלח ידו ואלו הם ראשי המטות ולהם יותר מעלה מהמון העם ולזה קראם אצילים נאצלים מן העם ולא הגיעו לכל כך מעלה כזקנים אבל השגת הזקנים גדולה מהם וזהו אומרו לא שלח ידו פירוש נבואתו כמו היתה עלי יד ה' ולזה אמר בהם ויחזו ולא אמר ויראו כמו שאמר בזקנים ומשה ואהרן ולפי שלא היתה עליהם יד ה' לא הוצרכו להפרד מהאכילה כמשה ואהרן והזקנים ואלו ויאכלו וישתו ואמר שהזקנים ראו את אלהי ישראל וראו שהשם יתעלה תחת רגליו השכלים הנבדלים ונמשלו לספיר שהם ספיריים וזכים נבדלים מחומר ובמרכבה אומר וממעל לרקיע אשר על ראשם כמראה אבן ספיר דמות כסא והוא נאמר על המלאכים וכמו שהספיר אין לו גוון בעצמו ומקבל הגוונים כן המלאכים אין להם גשמות עם היות שראום הנביאים בלבוש ובמראות משונות זו מזו ואמר כמעשה לפי שאומרי' שספיר בתולדתו אין לו זוהר והבהירות הוא אחר שבמלאכה יתוקן במעשה הראוי וגם תחת רגליו עצם השמים שהם הגלגלים וכל זה לשידעו שהקב"ה אלוה על המלאך ושהמלאך מטטרון אינו אלוה ולזה מטטרון עצמו אמר למשה עלה אל ה' ואם לא כן קשה למה אמר לו עתה מטטרון זה ובכל התורה לא דיבר מטטרון עם משה עד עתה ולא דיבר עוד. והמלאך שבכי תשא הוא גבריאל ולכן משה היה במקומו כל ימי משה ולזה אמר כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל והוא מלשון גבריאל אבל מטטרון הוא מיכאל ואמרו בגמרא ויעף אלי אחד מן השרפים הוא מיכאל שנאמר והוא אחד מן השרים הראשונים ונאמר בו וסר עונך וחטאתך תכופר הרי שמיכאל נתון על הכפרה ולזה אמר שעם כל זה לא ישא לפשעכם ומיכאל הוא הגדול שבכל המלאכים שהוא מטטרון ואומר בו שמעופף כל העולם בעפיפה אחת וגבריאל בשתים שנא' מועף ביעף ובמיכאל כתיב ויעף שלא אמר אלא עפיפה אחת וכמו שארז"ל במס' ברכות. בהתרת הספק האחרון הוצרך התבודדות שבמתן תורה כבר היו נכונים שלשת ימים ועוד להיות מרע"ה בין ה' ובין ישראל לא היתה אז השגתו גדולה אבל בישיבה ההר מ' יום יש גודל המושג ענייני התורה בדקדוקיה והיה נבדל מהעם והשגתו בדבקות גדול והתמדתו מ' יום היה השפע יותר מעולה ולזה הוצרך ששה ימים ובשאר הפעמים שעמד בהר לא הוצרך לפי שכבר קנה שלימות בארבעים יום. וכל זה ענין חשוב ועמוק: