פסוק א:לא תשא רש"י שלא ישמע בע"ד קודם חבירו, בשל"ה בתורה שבכתב כ' רמז שהנשמה וגוף ב' בעלי דינין כשבאין יחד ה' דן אותם, ואחר שכלה הגוף ונתעכל הבשר נשאר בע"ד א' ואין דנין אותו, וז"פ (דברים ל"ד מ"ג) וכפר אדמתו עמו, וערע"ב פ"ו מ"ו מסנהדרין אם נרקב הגוף נתכפרו עונותיו והוא מרש"י שם, והא דאין יכולין לדון א' בלי חבירו בסנהדרין צ"א. דמרכיבין חיגר ע"ג סומא, דהגוף אומר דבלי נשמה הוא כאבן דומם, ונשמה אמרה גוף חטא, ורק שניהם ביחד ע"ש, וזה פירוש בתהלים (י"ט י') משפטי ה' אמת צדקו יחדיו, רוצה לומר גוף ונשמה יחד, ועפ"ז כ' בזרע יצחק על משניות שם מ"ש באבות פ"ד מ"ד שתקות אנוש רמה, מי מקוה לזה, רק שאם גוף כלה נשמה אינה נידונה ומקוה שיאכלו רימה לבשרו, וע' אהבת ציון דרוש י"ב מזה, ובפרד"י ויחי ד' של"ז:
פסוק א:אל תשת, בח"ס כ' ביומא ט': מאן דר"ל משתעי בהדי' בשוקא יהבי לי' עיסקא בלא סהדי, נמצא בדברו עמי כמעיד עלי' שהוא ישר, ואם יהי' לאיש כר"ל עסק עם רשע וחשבו לישר, ואח"כ יתנו לו עיסקא בלא סהדי ואח"כ יכפור, נמצא דהצדיק הי' עד חמס, וז"ש א"ת ידך עם רשע להתחבר עמו להיות עי"ז עד חמס' וע"ס פני מבין:
פסוק ב:ל"ת, ראיתי לרמז בזה מ"ש תוס' חולין י"א: ד"ה ליחוש, דהא דסנהד' ע"ט: הנסקלין בנשרפין נדון בקלה, ול"א בת"ר דממיתה למיתה ל"א ב"ר, וי"ל הטעם ע"פ ר"ן חולין ס"ד. באין לוקחין בצים מנכרים, דלב' מיעוטי חיישינן מיעוט טמאים ומיעוט טריפות ומגרעין כת הרוב, ועכו"פ ט"ו סק"ג דמה"ט מחמירין בספק נפל משום מיעוט נפל ומיעוט טרפה וכן בס"א סקי"ד. (ועמנ"ח מ' ר"ס בלאו מקלל או"א וחתן סופר שי' רוב בח"ד) וכל רוצח דל"א שמא טריפה דאזלי' ב"ר, וכשנתערבו נסקלין בנשרפין צריך עוד רוב והוי ב' מיעוטי, מיעוט טריפות ומיעוט נסקלין ול"א ב"ר, ומה שחלקו על כו"פ בהבנתו בר"ן דלא איכפת בב' מיעוטי דא"כ ג"כ ב' רובא, מה לי חד מיעוט נגד חד רוב, או ב' מיעוטי נגד ב' רובא, ואי אמרי' רוב מטעם ודאי הטענה נכונה אבל אי כשטמ"ק ב"מ ו': דרוב רק ספק, והתורה התירתו והוי חידוש ואין לך בו אלא חידושו דדוקא נגד חד מיעוט אזלי' ב"ר, ולא נגד ב' מיעוטי, וזה שרמז ל"ת אחרי "רבים לרעות" ב"פ לרעה, אחרי רוב כגון נסקלין בנשרפין, ול"ת על ריב זה לנטות, שצריך לנטות אחר דעת נוטה שהסברא מחויבת לילך ב"ר ואין חילוק בין חד מיעוט לב', לא תאמר כן כי א"ה אחה"ר מצד סברא, רק אח"ר להטות, כי מספק עליך להטות אחה"ר ע"פ חידוש, ואין לך בו אלא חידושו דרק נגד חד מיעוט:
באוה"ח כ' לפמ"ש בסנהד' י"ז. אם כולם חייבו זכאי אם יראה א' מדיינים שכל חביריו פתחו לחוב והוא חושב שזכאי, ויתחכם שאם יאמר זכאי שהוא האמת לדעתו, הנה יצא חייב כי רוב מחייבין ויהי' היפך דעתו, ויתחכם לומר חייב וממילא יצא זכאי, בא הכ' לומר שאל יתחכם רק יאמר כפי שדעתו מסברת ע"ש. ובס' דברי יוסף פי' בזה בשבת י': כל דיין שדן דין אמת לאמיתו כו', ונתקשה הב"י חו"מ ר"ס א' על כפל אמת לאמיתו, ועט"ז, ולאוה"ח הכונה שאסור לומר היפך דעתו אף שכונתו להוציא דין לאמתו, ע"י שיאמר בשקר וממילא יבא לאמת, ודייקו אמת לאמיתו שצריך שיהי' פיו ולבו שווין ויאמר מה שבדעתו, ועמנ"ח מ' ע"ז אות ז' שנסתפק ג"כ אם ראו כולם לחוב, ובאותו יום ראו קצת בשכלם זכות אי מותרים לומר הזכות ועי"ז יהרגו אותו ע"ש, ובמח"כ לא ראה האוה"ח, וע' לקוטי אורות תהלים (ק"ה ב"ט). ובאמת גוף הספק לא יכולתי להבין, הרי לא אמר עדיין טעמו רק יש לו ללמד עליו זכות ואולי כולן יסכימו לו, וא"כ איני בירור דע"י שיאמר הזכות יהי' רוב לחוב ויהי' נידן, דאפשר דיודו לו, ופשיטא שצריך לומר דעתו לזכות וצ"ע דברי'. וע"ע בע"נ נצבים תקס"א. וגוף הדבר דכולם מחייבים זכאי קשה להבין, למה יהי' חוטא נשכר יותר ממי שהרג בלי התראה, או בעדות מיוחדת שמכניסין אותו לכיפה עד שמת מאליו בסנהד' פ"א: וזהו פטור מכלום, וע' בהגהות מהרצ"ח וצ"ע דברי', ולעיל בא (י' כ"ב) - וכן מפרשים בסנהד' צ"ח. אין משיח ב"ד בא אלא בדור שכולו חייב או זכאי, מה"ט דכולה חייב ג"כ זכאי:
ובמקור ברוך דף תרפ"ט הביא בשם ס' קהלת יעקב ע' פטר בשם הרמ"ה סנהד' שאמר הפשט על הא דסנהדרין שראו כולם לחובה פוטרין אותו, הפשט להיפך שהורגין אותו מיד ואין מלינין את דינו עד למחר, כי בודאי לא יראו בו זכות עוד יען שכולם הסכימו לחוב, ופשט פוטרין לא שפטור רק כמ"ש בשבועות ל"ט. שפרש"י פוטרין אותו "מחייבין אותו" ע"ש, וגם אל יפטר מחבירו אלא מתוך דבר הלכה ברכות ל"א. ועירובין ס"ד. שיגמר ראייתו ועניני' עמו, וכן נפטרו זקני ירושלים סוטה מ"ח: שפי' גמרו ענינם, וכן אומרים על המת נפטר, ברכות י"ז. תמורה ט"ז. שפי' שגמר עניני' עם העולם, וז"פ הפטרה סיום, וג"כ הפי' בדיינים פטור פי' שנגמר עניניו, וביבמות ק'. ופוטרים אותה, וכן כאן פי' פוטרים אותו כלו' מחייבין אותו מיד ואין מלינין עד מחר. וגם ראי' מר"ה כ"ו. תו לא חזי לי' זכותא, ולהפי' הפשוט מה איכפת לן אם יראו כולם לחובה הא אז ממילא פטור וע"ש בטו"א, אבל לפי' רמ"ה א"ש, והוא דבר חדש והוא להיפך מכל הפו' ור"מ פ"ט ה"א מסנהד' דפוטרין אותו ממש, וע"ע בתו"ת כאן:
ובגמ' הנ"ל אל יפטר אלא מתוך דבר הלכה, ובמד' כגון יחיד ורבים הלכה כרבים, ופי' הר"ר העשיל ז"ל, הלוית אורחים גדול מאד, והמלוה יאמר הפ' כי מלאכיו יצוה לך, סו"ת יוה"ך, והוא שם השמירה, ונוטריקין יחיד ורבים הלכה כרבים. עי"ל מ"ש שמתוך כך זכרהו, וק' ל' מתוך, רק אם אומר לחבירו אף דבר פלא ישכח, אך אם אומר בעת הפרד ממנו והתחיל לומר לו, ובעוד לא גמר הוצרך לנסוע וטבע להשתוקק לדעת את הגמר, וז"פ מתוך ד"ת שלא גמר דברי' ועי"ז חושב מה ששמע, ומשים על לבו לזכור גמר הדבר:
ובדהי"ב (ז' י') וביום כ"ג לחדש וגו', ובמ"א (ח' ס"ו) אומר ביום השמיני והיא כ"ב לחודש, הביא הרד"ק מרז"ל כי ביום הז' נטלו רשות ממנו ולא נסעו וחזרו ונטלו רשות למחר, והוא במו"ק ט'. והר"ן חולק הא דצריך לחזור וליטול רשות מרבו אי לן, דוקא שלא אמר לו שרוצה ללין אבל אם הגיד לו א"צ ליטול רשות, וכ"ז השמיטו הר"מ וטוש"ע רק הרמ"א הביאו בסי' רמ"ב סט"ז וע"ש בט"ז וש"ך מה שהק' על הר"ן ומנ"ל לחלק כן, וראיתי באומר השכחה להגרי"פ אות מ"ז די"ל דסתם הנפטר הוא מתוך דבר הלכה, וכ"ש תלמיד כשנפטר מרבו בודאי הרב יאמר לתלמידו איזה דין להלכה, ומצינו בשבת קל"ז: ויבמות ל"ו. א"ל רבינא לר"ש באורתא אמר רבא הכי, לצפרא הדר בי', וכה"ג נמצא עוד ביצה כ"ד: אנא ולוי הוינא קמי' דרבי כי אמרה להא שמעתא, באורתא מותרין באכילה בצפרא אמר מותרין לקבל, אנא דהוי בי מדרשא הדרי בי, וכן בבכורות ל"א: הא מילתא איקשי' לי' לר"ש באורתא ושני' בקדמותא, הרי בתלתא אתחזק, שכן רגילות לשית לב לחזור על מה שעסק מכבר לידע בצפרא אם עומד בדיבורו, ואשרי לדיין שמחמץ דינו עסנה"ד ל"ה., וזה טעם תלמיד שלן צריך לפטור מרבו עוד הפעם כדי שידע שנתקיימו דברי' של רבו שא"ל אמש, ואם הדר בי' יאמר לו רבו. ועתה מבואר חילוק הר"ן דז"ש כשלא א"ל ללין אז נתיאש רבו וסבור שכבר נסע מזה למחוז חפצו, אבל אם הגיד לו בשעה שנטל רשות שרוצה ללין בעיר, אין צריך לחזור ליטול רשות שהרי אם חזר הרב מדברי' יכול לשלוח אלי' להורות לתלמידו, ועי' שו"ת בנין ציון סי' ע' ביאור רחב לסוגי' זו:
פסוק ב:ל"ת ע"ר לנטות, ערש"י ובסנהד' ל"ו. ד"נ מתחילין מן הצד, וכ"ז מצד חמלה כחינוך מ' ע"ז, אבל פתח הגדול בזכות אפשר דא"ע בלאו עמנ"ח, ובבל"ע דרוש ז' דאין ה' נוהג בר"ה כן אלא הוא נותן קולו ומודיע סברתו לזכות ישראל קודם שידבר א' מחילו, ולא יניחם לסדר טענותיהם קודם דלמא ימצאו טענות חזקות נגד ישראל, ועמנ"ח אות ז' דאין למדין מדברי אגדה, ובשו"ת רדב"ז ש"ח שאלת בל"ת כו' ודרשי' ל"ת על רב מופלא וק' וכי א' מסנהדרין שראה המופלא טועה לא יוכל לחלוק עלי', ולא עוד אלא שעובר בלאו והא כ' מדבר שקר תרחק, תשובה, אין אזהרה זו על הקטן שלא יחלוק על הגדול בדין אלא עיקר אזהרה על הגדול שלא יתחיל ויאמר דעתו תחילה דלמא יפתח בחובת הנידן ושאר סנהדרין קטנים ממנו לכבוד המופלא לא יחלקו עליו, לפיכך יתחילו מצד, כי שמא לאחר שישמע טענותיהם יהפך בזכותו אע"פ שבתחילה הי' כוונתו לחובה, מיהו אם רוצה הקטן לחלוק על הרב הרשות בידו, ושיעור הכ' כך הוא, לא תתחיל לדבר כי שמא לא יענה על רב ונמצא תתחייב שלא כדין ואזהרה על הגדול, וכ"כ בשם ר' דוד תלמיד הרמב"ן, וא"ת דהא בד"מ מתחילין מגדול, ולפ"ז צ"ל דהכא בד"נ מיירי, והלא הקרא איירי נמי בד"מ דכ' לנטות דבעינן ב"ד נוטה אפי' בד"מ בריש סנהד', וי"ל דקרא איירי בד"מ וד"נ, אבל דרשא דל"ת על רב מיירי רק בד"נ דבעי ושפטו העדה והצילו, א"נ דכ' על רב וקרינן על ריב וסתם ריב ד"נ, ואיכא תנא דס"ל דכולה קרא בד"נ ולא בד"מ עכ"ל:
ויש להעיר בדין דבר חשוב שאינו בטל וזה רק מדרבנן, עט"ז יו"ד ק' סק"א, והכו"פ שם העיר מתוס' מעילה כ"א: ד"ה פרוטה שהק' ולבטל הפרוטה שנפלה ברוב ותי' דמטבע חשוב ול"ב, ונ' דמה"ת ל"ב. ובשאילת יעבץ ח"א קנ"ח הביא ראי' מהפסוק ל"ת על רב, דילפי' שלא יאמר המופלא שבסנהדרין דעתו בתחילה למען לא יחלקו עליו דהוא דבר חשוב ול"ב, ומוכח דמה"ת ל"ב ע"ש, אבל אף דמן הדין שלא יתבטל, רק מ"מ בטל מה"ת דבר חשוב שהרי מעורב במינו, וגם המבטל הוא דבר חשוב ואין חשיבות להאיסור יותר מההיתר וזה תינח בכל מקום, משא"כ בהך דל"ת על רב, דהבטל ר"ל המופלא שבסנהדרין חשוב יותר משאר הדיינים ומה"ת ל"ב, וא"כ במטבע של ע"ז במטבעות של היתר בטל מה"ת שהמבטל ג"כ חשוב, אבל בנתערב פרוטה של הקדש בפרוטות חולין, דבהקדש עליו להוסיף חומש, הרי דחשוב יותר ממטבע של חול שפיר כ' תוס' דמה"ת ל"ב עי' בירחון המגיד ש"ז חו"ט:
וראיתי לפרש בגיטין נ"ז. בבר קמצא דאכל קורצא וכו, ענותנותו של ר"ז החריבה ביתינו ופרש"י סבלנותו וע' הגהות רצ"ח דהו"ל צדקתו או חסידותו, ולפמש"ל א"ש דנראה מגמ' שרצו להרגו שרדף אחר כלל ישראל והבא להרגך השכם להרגו, ור"ז לא רצה להרגו, והם לא רצו לחלוק עליו משום ל"ת על רב, וק' איך הגיד דעתו תחילה הלא ד"נ מתחילין מן הצד, וצ"ל שהי' עניו והחזיק עצמו מן הקטנים ושפיר ענותנותו החריבה ביתינו. וי"ל בפשט ל"ת על ריב, כשתרצה למנוע מריב ומחלוקת, לא תענה למי שהתחיל עמך לריב ולהתקוטט ועי"ז המחלוקת תשקוט, וכמ"ש במשלי (כ"ו ד') אל תענה כסיל כאולתו:
פסוק ב:אחרי רבים להטות, בויק"ר פ"ד, גוי א' שאל כ' אח"ר להטות ואנו רוב ואתם חייבים לילך אחרינו, ויש כמה תי', א', בדבר הברור אפי' אלפי אלפים אומרים כנגד אין שומעין להם, ואנו ראינו בה"ס וקבלנו התורה ואין שום ספק שייך בזה. ב', ישראל יש להם דין אשה ובעלה ול"ש רוב. ג', אנחנו בנים ול"ש רוב בבן. ד', דיש לנו חזקה מכח אבותינו וחזקה מכח סברא עדיף מרוב (וכחזקה א"א פורע תו"ז, עמהרי"ט ח"ב אה"ע כ"ז, וכסף נבחר רוב אות ל"ו). ה', ע"י מילה ול"ש ביטול בדבר הניכר. ו', בנועם אלימלך במדבר לפמ"ש ביומא כ"א: כ' והיו מספר וכ' אשר לא יספר כאן בעושין רש"מ כו', ואם ישראל דבוקים בה' קיי"ל צריך ס' נגד הדבוק ול"ש ביטול, משא"כ באין עושים רש"מ יבטלו. ז', ישראל יעמדו לתחה"מ ונעשו המרובים והוי רוב ישראל. ח', הדין דבר שבמנין ל"ב וישראל נמנו כמה פעמים. והחי' הרי"ם ז"ל תי' קו' תוס' ב"מ ו': ד"ה קפץ א' מן המנוים דיבטל ברוב ואף דהוי דבר שבמנין ול"ב, זה הוי רק מדרבנן ע"ש, ותי' דבדבר שהוא מצוה מה"ת למנות ל"ב מה"ת, וישראל ג"כ מה"ת נמנו ולכן לא יבטלו ברוב עכו"ם, וראיתי בשו"מ רביעאה ח"ב קל"ז שהק' דבהזאת פר ושעיר שמצוה מה"ת למנות ואפ"ה בעירה דם הפר לשעיר ונחלקו במנחות כ"ב. אי עולין או מב"מ ל"ב, והרי שם דבר שבמנין מה"ת ול"ב, וגם לפ"ז בנרות חנוכה שמדרבנן מצוה למנות מהראוי שלא יתבטלו, וע' או"ח תרע"ג ס"א בזה, ובס' דבש לפי, ובאר שלמה מער' ר' אות ה':
ובחינוך מ' ע"ח כ' ג"כ כזה דל"ש רוב רק כששני הכתות החולקות יודעים בחכמת התורה בשוה, ולא כשכת א' מועטים בחכמה ל"ש רוב, וע' תענית ל': וירו' פ"ג ה"ד דלא משמע כן וע' בתורה תמימה כאן. ובאמת הוא גמ' ערוכה ביבמות י"ד. ב"ש מחדדי טפי ע"ש ובמנ"ח ועמ"ש בשמות (א' י'): וגם ישראל קרובים להשי"ת כתהלים (קמ"ה י"ח) קרוב ה' לכל קוראיו, ורוב וקרוב אזלי' אחר קרוב ב"ב כ"ג:, וז"ש בואתחנן (ד' ו') ושמרתם מל"ת ועשיתם מ"ע, ולא תקשו אמאי לא נלך בת"ר עז"כ כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, ועוד כי מי לנו גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו, ואזלי' בתר קרוב. וז"פ בתהלים (י"ט ח') עדות ה' נאמנה, אך ק' איך יקוים אחה"ר להטות, ול"י אלהים אחרים, לזה אמר מחכימת פתי, ומחדדי טפי ול"א בת"ר, וע' ארץ חמדה על תהלים שם, וע"ע תוס' חגיגה ט"ז: ד"ה לא, ירו' ריש הוריות, ב"י חו"מ סוס"י י"ג, וכנה"ג, וגם ל"ש רוב רק כשפלפלו יחד ולא כשאין אומרים טעם, וע' במאמר עין התכלת להג' מראדזין ז"ל דף קי"ט שהאריך מאד בזה, בשו"ת דברי מלכיאל ח"א ל"ה, חבלים בנעימים ח"ד סי' ס"ט ובספרו ימין ושמאל פ"ג בזה, נפ"ח או"ח תרל"ב, ותשו' הרי"מ יו"ד ט'. וגם רק אם הם פנים בפנים אבל לא מתוך הכתב וספרים, ולא תכריע ההלכה ברוב, וע' תו"ת, ושו"ת רלב"ח דף רע"ט וס' טל אורות עירובין מ"ו.:
והדין ג"כ שהמיעוט צריכים לבטל דעתם ולעשות כמו הרוב ואם א"א להכריע, בד"ת הלך אחר המחמיר ובדרבנן אחרי המיקל, ובזה כ' המנ"ח שהחכמים החולקים יכולים לעשות כסברתם, ובגט פשוט בקונ' הכללים כ' ג"כ דהא דאזלי' בת"ר רק כששני הכתות נו"נ יחד פא"פ, אבל אם רק נתנו דעתם בספרי הפוסקים, אף דרוב מסכימים לדעת א' ל"א בת"ר, דאפשר אם היו נו"נ הי' הרוב מודים למיעוט, וג"כ כ' בכוונת תוס' ב"ק כ"ז: בדיינים צריכים המיעוט לחזור ולקבל דעת הרוב, ובחות יאיר קמ"ז, שצריך ג"כ לחתום על פס"ד של רוב אף שלדעתם הוא שקר, וכ"כ בתומים בקיצור ת"כ אות קכ"ב, ובאורים י"ט סק"ד, ועשו"ת אבני חפץ ז', וע"ע ירו' סנהד' פ"ג הי"א, ובסנהד' ל'. דצריכים לשלם כל אחד שליש ובהגהות רצ"ח ברכות ל"ז., ונפ"ח או"ח קס"ח סי"א, ובשו"ת זיו הלבנון סי' ל"ח מזה, ובי"צ או"ח סי' ב' אות ו', וזה י"ל הפי' בפסקי תוס' תענית סי' ח' ת"ח דרכו להודות בין על אמת בין השקר, ע"פ הנ"ל דצריך להודות להדיינים אף שלדעתו הוא שקר, ועמ"ש בזה בפרד"י חיי שרה דף קס"ג., ומ"ש בהערות לדף קכ"א, ובס' מקור חסד על ס"ח סי' מ"ד כ' שהם שני פסקים, א', ממ"ש תוס' ז'. ד"ה וכל, ומזה הוציאו כי ת"ח מודה לחבירו ולא יקנטרנו. ב', משם ע"ב גשמים אין נעצרים אלא בשביל לה"ר, ע"ז כ' שלה"ר הוי בין על אמת בין על שקר, וע' פה"מ להר"מ אבות ספ"א שרק על אמת נקרא לה"ר, ועל שקר נקרא מוצא ש"ר, וצ"ע משבת ל"ג: בעון לה"ר אסכרא בא כו', כי ה' יסכר פי דוברי שקר, ובסנהד' ק"ג. לא יגורך רע ובמהרש"א ובב"ב קס"ד: כלך מלה"ר, וע"ע בדעת תורה סי' ד' וכ"ז, והגהות מהרש"ם על תענית, שו"ת דודאי השדה סוס"י ק"י, ילקוט החנוכי מאמר י"א, קובץ אהל תורה סי' ב"ה, נפ"ח או"ח קנ"ו, שו"ת בית נפתלי ל"ג, וילקט יוסף ח"ג סי' י"ז:
ובתוס' ב"ק הנ"ל שהק' אמאי א"ה בממון אחה"ר ליגמרי מד"נ, ותי' דאיכא חזק"מ ואמרי' סמוך מיעוטא לחזקה, והק' אמאי בדיינים אזלי' ב"ר ותי' שאני דיינים חשוב מיעוט כמאן דליתא, ואינו מובן, ועתשו' מהר"א ששון ר"ז, וקונ' הספיקות לאחי הקצה"ח כלל ו', ותומים שם תי' דברוב לרדיא ומיעוט לשחיטה שניהם אמת דרוב קונים לרדי' ומיעוט לשחיטה ואם תדין כולם לרדיא אתה עושה עול בדין דישנם באמת אנשים הקונים לשחיטה, אבל בדיינים דא' טועה בודאי ויש כאן שקר, דאם חייב ל"י להיות זכאי ויותר מסתבר דיחיד טועה מרבים עש"ה, ועדיין אינו מובן היטב דהא דיחיד טועה יותר מרבים ג"כ אינו ברור כ"כ, דלפעמים רבים טועים, רק ברוב פעמים יחיד טועה יותר ושוב ק' דא"ה בממון אחה"ר ורק א"ש ע"פ ת"י כתו' ט"ו., ובעה"מ שם דהיכי דאיכא רוב וחזקה מוציאין ממון, ועפ"נ רפ"ב דכתו' וקו"א סי' נ"א, והטעם דהא דא"ה בממון אחה"ר משום חזק"מ וסמ"ל כנ"ל, והיכי דיש רוב וחזקה אוקי חזקה לגבי חזקה, וברוב מוציאין ממון, לפי"ז י"ל היכי דיש לתובע ב' רובא ג"כ מוציאין ממון דהא רובא וחזקה רובא עדיף, וא"ש דיש ב' רובא רוב דיינים ורוב פעמים יחיד טועה, וע"ע ש"ך יו"ד רמ"ב בהנהגות או"ה, ובס' בית יהודה פ' בחקתי - ותו"ת אות כ"ג:
ובמנ"ח אות ה', כ' דבב"נ אף דנהרג בדיין א', מ"מ אם ב' חולקין א' אומר זכאי וא' חייב אין הורגין מספק, ונסתפק אי הא דרוב לחיוב אפשר בב"נ ל"א בת"ר, אך אין סברא שיהי' ישראל חמיר מב"נ, ועפמ"ג יו"ד ס"ב מ"ז סק"א ומלה"ר רוב, ובנובי"ת אה"ע מ"ב כ' דלחומרא אף בב"נ אזלי' בת"ר ע"ש, ומיושב מאשת אב בב"נ דלמא לאו אביו, וע' נחלת יעקב בתשובה ג', שו"מ תליתאה סי י', וברית יעקב או"ח כ"א, והארכתי בזה בפ' חיי שרה דקס"ה., וישב רס"ט. ע"ש הרבה חדשות, ולתומים הנ"ל דאם ל"א בת"ר בדיינים המיעוט יכריע הרוב וזה שייך גם בב"נ, ואפ"ל גם בא' אמר לחוב אזלי' בתרי', דבישראל גזה"כ דאין א' מכריע לחוב, וכ"כ בחת"ס יו"ד ע', וע"ע בשו"ת שדה יצחק סי' א' דבב"נ אזלי' בתר חזקה וקרוב עש"ה: ובב"נ ל"ש קבוע דבישראל נאמר וארב לו, ויהי' הדין בט' חנויות בשר שחוטה וא' אמה"ח, אם לקח ישראל מקבוע אסור, ולב"נ מותר דאזלי' בת"ר, וכן להיפך בט' אמה"ח, בישראל אין לוקין דהוי ספק וב"נ נהרג, וג"כ אי נמצא ביד ב"נ הו"ל כלקח ישראל מקבוע, דאצלו לא נולד כלל הספק כי נבלה מותר לו, ומה לי אם נמצא ביד עכבר או ב"נ, וע' בזה בש"ך חו"מ רצ"ב סקכ"ט, קצה"ח סק"ב נה"מ סקי"ז, ורביד הזהב באריכות:
והפמ"ג בריש פתיחה לתערובות הק' בהא דחד בתרי בטל באו"ה דלא דמי לסנהדרין דאמרי' מיעוט כדליתא, אבל באו"ה דמותר לאדם א' לאכול שלשתם בב"א להרא"ש דנהפך איסור להיתר, ואפי' לפו' דאסור, רק חומרא דרבנן וא"כ פוגע בודאי איסור, ועי' מה שתי' בשו"ת מהר"ם שיק יו"ד ק"ד וקכ"ט, גם י"ל דבסנהד' אמרי' דנתבטל דעת השלישי ברוב, והו"ל כאלו ג' הסכימו כאחת דאל"כ הוי שנים שדנו דאינו דין, וגם דמוכרח לבטל להשנים ואסור לעמוד על דעתו וליכא כלל מיעוט וכמש"ל, ועשו"ת מבי"ט ח"ב קע"ג, חו"י קמ"ז, וסנהדרי קטנה ב'. ועפרד"י וישלח דרמ"ה: בענין אי צריך רובא מכולה, והבאתי חת"ס או"ח ק"מ, וע"ל וארא (ז' כ"ב), חתן סופר סוגיא דרוב, ובירחון אוצר החיים שנה ט' חוברת ג':
ובפמ"ג בפ"א משער התערובות נסתפק אם היתר נפל לאיסור אי נהפך היתר לאיסור והוי כולה איסור ולוקה, והביא מ"כ ח"א פ"א דאין היתר נהפך לאיסור, וע"ש בח"ג פ"ה ד"ה באופן, פתיחה פסח ח"ב פ"א אות ה', הנהגות או"ה ב' אות נ', מ"ז תל"ט ה', תמ"ז י"ח דאין לוקה אם אכל א' מהם, ובשפ"ד ק"י ט"ו וט"ז ד"ה אמנם כ' דלקי, וע"ע בשו"ה כלל י"ד ד"ה ודע, ותפא"י בכורות פ"ט מ"ז, ובמל"מ פ"ז ה"ו ממעילה כ' ג"כ דל"א נהפך היתר לאיסור, ומצאתי בבית מאיר סוף מעילה שהק' הא קיי"ל סוקלין על חזקה ורוב עדיף מחזקה ואמאי לא יחייב מלקות וסיים בצ"ע, ובתשו' הרי"מ יו"ד סי' ט' וכ' ובפסחים מ"ג: כ' טעם דל"א נהפך היתר לאיסור דהא דילפי' ביטול ברוב מאחרי רבים להטות רק אם מיעוט סותר לרוב כרא"ש פא"ט, (סי' כ"ה ברוב ומיעוט מכחישין שבקינן מיעוט ואזלינן בתר רוב, וערא"ש פ"ז סי' ל"ח, ושו"ת הר"ן סי' י', ולח"מ פ"ט ה"ה מנדרים) והיינו דע"כ יהיה נוטה רוב אחרי מיעוט או מיעוט אחרי רוב, אמרינן דמיעוט צ"ל נוטה אחר רוב, ובנפל איסור ברוב היתר דאם לא יתבטל יאסר הכל, ויהיה הרוב נוטה אחר מיעוט, אמרינן אחרי רבים להטות, אך בנפל היתר לאיסור אף של"י היתר נהפך לאיסור, אעפ"כ יהי' אסור לאכול כל התערובות ואינו סותר כלל המיעוט לרוב ל"א נהפך, והוא כעין סברת התומים בדיינים כמש"ל, וע' בזה בס' מאה שערים שער ח', ובהסכמת הגר"י שור ז"ל שם. וע"ע ירו' תרומות פ"ה ה"א, פ"ח ה"א, ופי"א ה"ה, וגליוני הש"ס על ירו' זרעים כרך ב' אות ס"ה, וכ"ג אות מ"ו. וראיתי עוד בקובץ כנסת חכמי ישראל סי' קס"ד שהק' מתוס' ב"ק ק': ד"ה אומר בבצל נימא קמא קמא בטיל באיסור, והא דלא אמרי' חוזר וניעור שנהפך היתר לאיסור, ואי נימא דהיתר לתוך איסור ל"א זה, ל"ש לומר קמא קמא בטיל, דאח"כ חוזר וניעור, וע"ש בס' קצ"ג שהג' מהרש"ם ז"ל מברעזאן דחה זה לפמ"ש בכו"פ סו"ס צ"ט הא דחוזר וניעור רק מדרבנן הרי א"א להקל עי"ז, אבל מתוס' בכורות נ"ו. סד"ה אין, דטעמא דק"ק בטיל לא יתכן דחוזר וניעור, ולעיל כ' דבימי משה לא גזר גזירה דרבנן, מוכח דחו"נ מה"ת, ועתוס' יבמות פ"ב: ד"ה נתן מ"ש רוב מבטלים המים במ"פ, מוכח דהיתר בטל ונעשה איסור, וע"ש בישרש יעקב וגם בתוס' ב"מ ו': ד"ה קפץ, פטור בטיל בחיוב, וערש"י עירובין כ"ד. ד"ה בטיל, וביצה י"ד: ד"ה מי, והגהות הגרב"פ או"ח תרע"ג: ובענין אם נתערב דבר מיעוט שאינו ראוי לצאת בו ידי חובת מצה ברוב שראוי לצאת בו אי בטל ברוב, שישלים זה שאינו ראוי לשיעורו, נתחבטו בו האחרונים, ובנפ"ח סי' א' והובא ג"כ בחי' מהרא"ך לאא"ז ז"ל או"ח סי' תרמ"ח כ' דאינו בטל וכמו טומאת משא בבכורות כ"ג. ובחלק"י קמא או"ח סי' ל"ב הביא כן מירו' רפ"ג מפסחים, וזקיני ז"ל בשו"ת הרד"ד או"ח קמא סי' מ"ב כ' דל"ק מאו"ח תרכ"ו ס"א דסכך פסול בטל ברוב כשר, אך במג"א סק"ג כ' דלאו מטעם ביטול רק הלמ"מ דפרוץ כעומד כשר, ולכן אף שיכול להסירו בטל, וע' בזה בתפא"י פרה פ"ט אות ג', סו"ס שער שמעון דף כ"ט ע"ד תשובה מהגרע"א ז"ל בזה קובץ שע"ת ח"ד סי' כ"ו, שו"ת הרד"ד מ"ת או"ח באמרי כהן סי' י"ז, בכורי שלמה או"ח סי' כ"ה אות ל"ז ובהסכמות שם, חדות יעקב תנינא סי' ו', משיב שלום סי' קנ"ז ור"ב ע' היטב בכ"ז כי היא אריכות גדול':
פסוק ג:ודל לא תהדר בריבו, עבעה"ט מסורה ודל מרעהו יפרד (משלי י"ט ד'), עניים עומדים לריב עם בעלי בתי חרשות ובטענתם הקאמאניזם, ורוצים לתקן העולם ע"פ יושר, ולא יהי' עוד השודד הוא הגביר, ורק חכמה וחרשי המעשה וכולם יהיו שווים אכן אנו רואים אלה האנשים הרוצים רק היושר אם יבואו לשלוט, מלבישים עצמם במלבושים יקרים, וחפצים בכל התענוגים כמו שהוא ברוסיא, המושלים ידורו בדירות רחבות והעם ידחקו למאד, והם עצמם יקנאו בהאדונים, וביניהם יגדיל המשטמה, ואם הם יעלו על הכסא גם הם לא ייטיבו לעשות, וז"ש "ודל ל"ת בריבו" עם בעלי אחוזות כי לא בצדק יריבו שהרי גם "ודל מרעהו יפרד", שביניהם בעצמם יש פירוד וחילוקי דעות וזה ע"ד הצחות אבל האמת כן הוא:
פסוק ד:כי תפגע שור איבך או חמרו תעה, עפרד"י וישב דרע"ב., ויל"ד דהו"ל שור או חמור איבך, ול"ה צ"ל חמורו, וראיתי דאי' בב"מ ל'. מצא חמור או פרה רועין בדרך אין זה אבידה, פרה רצה בין הכרמים ה"ז אבידה, וק' אמאי ל"א פרה וחמור רצין, וכן ק' על הר"מ פט"ו ה"ב מגזילה חמור או פרה רועין כו', אבל אם מצא חמור כו', ובה"ג חמור או פרה רועין באפר ראה פרה רצה כו', וי"ל ע"פ רש"י ישעי' (א' ג') ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו, כי שור יודע בעליו וחמור אטום בדעתו ואינו מכיר רק האבוס שלו, ואפ"ל הא דמחלק גמ' בין אפה גבי דברא אי גבי מתא, דוקא בשור ופרה שמכירים בעליהם וכיון דאפה גבי מתא לא נקרא תועה אבל חמור לעולם תועה, וזה שרמזה תורה והפסיקה בין שור לחמור לחלוק דחמור נקרא תועה, אף שאפה גבי מתא או מצא ברה"ר ולא כן בפרה:
וע' חינוך תקל"ח ותקל"ט דמ"ע ול"ת, השב תשיבנו לו, ול"ת להתעלם בתצא (כ"ב א'), ובר"מ פי"א מגזילה, וחו"מ ה' אבידה, ובפי' רא"ש נדרים מ"א: תורה לא ציותה לרפאות בהמה ש"ח, ובס' טל תורה תמה מב"מ ל"א. דכל ענין הצלת ממונו ש"ח בכלל השבת אבידה, ובאמת הוא קו' הרשב"א שם, וי"ל דרא"ש מיירי לא שהבהמה מסוכנת למות, רק שלא תצלח עוד למלאכה, ולא חייבה תורה להשביח חפץ חבירו, אבל היכי שתמות אם לא ירפאנה חייב:
וכהן באבדה בביה"ק אינו מטמא, שטומאת כהן עול"ת, ובב"מ ל'. ב' טעמים, א' אעדל"ת ועשה. ב' לא דחינן איסורא מקמי ממונא, ולטעם אעדלתו"ע אם עבר חולקים ריב"א ופו' בחולין קמ"א. אי לוקה דדחי עכ"פ הל"ת, ולטעם ב' לא נדחה כלל ולקי בעבר והנמ"י הביא שם פלוג' אי הוי בעידנא בביה"ק דהתחיל במצוה, וענבי"ת אה"ע קמ"א, ובשטמ"ק כ' הטעם דלא דחינן איסורא קמי ממונא ככתו' מ'., דאי אמרה לא בעינא ליתא לעשה כלל, היינו עשה דיכולין לעקור א"ד לל"ת, ה"נ עשה דממון אם האובד אינו רוצה שישלם לו אין להמוצא חיוב אין דוחה, ובשו"ת שערי דעה ח"א נ"ז כ' דאע"ג דעשה דוחה לא תעשה החמור מעשה, היינו מפני שעיקר כוונתו לקיים המ"ע ולא לעבירת הלאו, והו"ל עבירה ל"ת דוגמת אי אפשר ולא קא מכוון דקיי"ל בפסחים כ"ו. דפטור ומעתה ז"א אלא במצות שבין אדם למקום שעיקרו באין בכוונה לצאת, ואפילו למ"ד מצוה אינה צריכה כונה היינו מפני שסתמן לשמן קאי, אמרינן שכוונת המ"ע מתיר העבירה שהרי אין מכוון לעבור רק לקיים, מה שאין כן מ"ע דממונא דאשכחן אפילו מחשבה לתועלת עצמו אינה פוסלת בזה, משו"ה אין דוחין שום ל"ת החמור מעשה, ועמ"ש בפרד"י בראשית דף א':
וראיתי בחכמת שלמה חו"מ תכ"ו שחידש דאם אינו לפי כבודו א"ח להציל חבירו אם טבע, וגמ' קרי לי' רק חסיד שוטה ולא רשע ע"ש, והוא פלא לומר כן וגמ' מפורשת בסוטה כ"א: דאף באינו לפי כבודו צריך להציל, וע' בס' טוב עין דף מ' בזה, וע"ע בשבועות ל': ת"ח באיסור חייב להעיד דאין חכמה כו' וכבוד התורה נדחה מפני איסור, ועמ"ש בכל"ח תצא אות ז' שחולק עלי'. ועשו"ת בשמים ראש קי"ח וקומץ מנחה מ' רל"ז דמאבד עצמו לדעת אין חייבין להצילו, ובאמת בתשו' מהר"מ מרוטנבערג ל"ט, והובא ברביד הזהב כ' להיפך ואין לדמות גופו לממונו, ואפי' צוח אל הצילני מחויב להצילו, וע"ע ברכ"י או"ח ש"א ס"ו, ישועות ישראל חו"מ כ"א, ועפרד"י נח דס"ה. מ"ש בזה, ועסמ"ע תכ"ו סק"ב, פ"ת יו"ד רנ"ב סק"א מג"א תקע"ד סק"ו, ס"ח תרע"ד תפא"י כתו' פ"ז, אות נ"ו, שו"ת חבלים בנעימים ח"ג ק"ח, ומ"ש בפ' יתרו (ב' י"ג), ובקובץ כנסת חכמי ישראל סי' קט"ו:
ובסה"מ ל"ת רצ"ז שהזהירנו מלהתרשל בהצלת נפשות, וע"ש מ"ש הגר"ח העללער שליט"א שהביא ג"כ כ"מ פ"א הי"ד מרוצח בשם ירו' דמותר להכניס עצמו בספק סכנה להציל חבירו, ותמה למה השמיטו הר"מ וש"פ, ומסנהד' ע"ג. מבואר להיפך, והעיר בזה בשו"ת יד אליהו מלובלין סי' מ"ג, אבל מחי' הר"ן סנהד' שם שהק' כיון דמצוה להרוג הרודף כדי להציל הנרדף ל"ל קרא דל"ת על דם רעך, ותי' דמקרא לא שמעי' אלא במי שברור לו שרוצה להרגו, וכן ברור לו שיטבע אם לא יחוש לעזרו, ואיצטריך קרא ל"ת אף על ספק ע"ש, ולפ"ז אין סתירה לירו' מסנהד', והא דהביא הפ"ת בחו"מ שם בשם ס' אגודת אזוב דמש"ס דילן מבואר לא בירו', והוא מנדה ס"א. והביאו תוס' משאלתות דפי' שמא הרגתם ואם אטמן אתכם חייבתי ראשי למלך כו' וכן הביא ראי' זו ביד אלי', אבל ז"א חדא דבמהרש"ל שם כ' אין ראי' מכאן להציל ההורג אפי' בעת שבטלו ד"נ מ"מ אסור להציל, וכן יאבדו כל אויבי ה' וידינו אל תגע בהם, אלא להכי שרי להציל דספק הוי וס"נ להקל ע"ש, ובחו"י קמ"ו העיר ג"כ משם, וכ' דאפ"ל דכל שנתפס ע"י רציחה ובזמן הזה שאין בידינו עכ"פ לא נפעל להצילו וכו'. ועס"ח תרפ"ג, כ' במשלי (כ"ח י"ז), אדם עשק בדם נפש עד בור ינוס אל יתמכו בו, אם רוצח בורח אלין אל תקבלהו, בין יהודי בין נכרי כמעשה דר"ט. בנדה ובשאילת יעבץ ח"א מ"ג כ"כ מקרא הנ"ל מדנפשי', מלבד זה התם הסכנה בשעת מעשה ל"ה ברורה כ"ב וגם בלא"ה אין ראי' דהתם אם יוודע שהוא יטמין אותם, אז גם הוא לא ינצל ובכה"ג פשיטא דלא ניתן לדחות, וע"ש בח"ב ט'. ובחו"י הוכיח מב"מ ס"ב. כירו' דדוקא בשתיהן ימיתו ודאי, משא"כ בספק י"ל ישתו שניהם ולא ישתה הוא לבדו וימות חבירו ודאי הרי מחויב להכנס לס"נ אפי' בספק הצלה, וע' רדב"ז ח"ב בלשונות הר"מ סי' רי"ח וח"ג תרכ"ז, אמנם גוף הירו' בתרומות סופ"ח עד דאנא מקטל כו' דפי' או אני אהרוג או אני אהרג אלך ואציל אותו. ולע"ד שהראשונים פי' פשט אחר בירו' שמוכח להיפך, והק' רשב"ל עד דאנא קטל פי' אם אלחם אתם, וטרם שאהרגם אנא מתקטל, יוכל להיות שיהרגוני ולזה איני מחויב כלל, אנא אזל ומשיזוב לי' בחיילא, מוטב לי שאפדנו בממון וכך עשה אזל לפייסן, ומעתה כמובן לק"מ על הא דהשמיטו הפו'. וע"ע תוס' ע"ז כ"ז: ד"ה יכול, ר"מ פ"ה ה"ד מיסוה"ת ומל"מ, ומרה"פ ירו' פ"ג מסנהד' ד"ה אילו, וי"ל דגם ירו' סובר דאינו מחויב להכניס א"ע בסכנה להציל חבירו רק פליגו עד"ז דר"י ס"ל דגם אינו רשאי כר"מ, ור"ן ס"ל כתוס' דאם ירצה רשאי, ולזה הערני אחי הרה"ג ר' שלמה זאב שליט"א. ומ"ש הלח"מ שם מר"ן שבת מאלישע ודניאל כבר כ"כ בס"ח תשפ"ז והוא מברכות ל"ג., ועט"ז או"ח ס"ו סק"א, ורדב"ז ח"ד צ"ב. ודניאל ראה שהדור פרוץ וראוי לגדור גדר ולפמשה"ד עביד, ומהא דאמרו המרגלים לרחב נפשינו תחתיכם הרי דהבטיחו לה שיכניסו עצמם לסכנה להצילה, אפשר דרק מחמת יראה אמרו כן ולא לאמת, וע"ע בס"ח רי"ט ובאזולאי ומקור חסד שם, ובמשנת חסידים, ומהרי"ק שורש פ"ח, ובס' אמרי כהן מקץ דקל"א, ופרד"י נח רס"ה וע"ע ירו' סנהד' פ"ח ה"א, ובס' טל תורה על ירו' דף מ"ח., וע"ע א"ר או"ח שכ"ט, וש"ע הרב שכ"ט ס"ה:
פסוק ה:כי תראה חמור שונאך ע' בגליוני הש"ס על ירו' זרעים כ"ב אות י"ט אי מצות השבת אבידה בממון שאין לו תובעין והביא ירו' דמאי פ"א ה"ב ומשבו"י, דאחיו ממעט קהל, ודבר השייך לשבט למ"ד דשבט א' מקרי קהל, ובהשבת אבידה דכ' אחיך ליכא מצוה עש"ה. ולעיל כ' כי תפגע שור אויבך, וי"ל דהבדל אויב הוא מי שמכסה שנאתו ומתראה כאוהב ושונא הוא בגלוי, ואויב אם יפגע חמור אויבו רובץ תחת משאו ובעליו עומד אצלו, ימהר להושיע לו שלא יתודע שהוא אויב לו, אך אם יפגע חמורו תועה ובעליו אין אתו יאמר עתה העת לנקום ממנו ואתעלם מחמורו, לזאת צותה התורה כי תפגע שור "איבך" דוקא השב תשיבנו לו, ואולם אם חמור "שונאו" רובץ תחת משאו ובעליו אצלו אז יחשב השונא, אם לא היו הבעליו עומד אצל חמורו הייתי חס על הבהמה, אבל כשעומד אצלו לא אעזר לו, וצותה התירה שיעזור לו, ועי' בבשלח (י"ז י"ט). ובפסחים קי"ג: חמור שונאך והק' תוס' דבב"מ ל"ב: אם ראה ערוה מה מצוה, ותי' גם חבירו שונא אותו עש"ה, ובמקו"ב ח"ג דף תרע"ה כ' הפשט שונאך אין הפי' אתה שונא אותו דהול"ל שנואך, כמו כי שנואה לאה (ויצא ל"א כ"ט), אחת שנואה (תצא כ"א ט"ו), אלא הפי' הוא שונא אותך וכמו ונוסף גם הוא על שונאינו (שמות א' י'), אם רעב שונאך האכילהו לחם (משלי ב"ה כ"א), ושייך כפיית יצר שאתה יודע שהוא שונא אותך, ועמ"ש בפ' תולדות דר"א., בפ' כמים פא"פ ע"ש, ומצאתי בתוה"מ למלב"ם (אסתר ט' ה') שכ' להיפך אויב איבתו גלויה, ושונא שנאתו אין גלויה ע"ש:
פריקה וטעינה הוי עול"ת בחינוך מ' פ' תק"מ תקמ"א, ר"מ פי"ג מרוצח, וחו"מ רע"ב, ובחינוך כ' אפי' אם הוא עצמו רובץ תחת משאו יש מ"ע ול"ת, וכ' שם המגיה זה ל"נ בשום פוסק רק ברלב"ג משפטים, ובאמת מבואר בסה"מ מ"ע ר"ג ול"ת ע"ר. ובמנ"ח כ' דיצא לו מב"מ ל"ד: בטעינה וכ"ש בפריקה דחמור כדאי' בדל"ב ע"ש, ובמח"כ לא ראה שקדמו בזה בשטמ"ק ב"ק נ"ד: בד"ה להנחה וכ' הא דב"מ רק מדרבנן, אבל מדאו' ליכא פריקה באדם ע"ש, וערשב"א בשו"ת רנ"ב דמדאו', והא דאי' בב"ק להנחה הקשתיו ולא לד"א רק בדבר דל"ה יודעים רק מכח היקש, אבל אי איכא ק"ו או סברא שפיר מרבינן לה, וע"ע שם בסי' רנ"ו רנ"ז בזה, ובאמרי הצבי שם, וע"ע ברדב"ז ח"ב תשכ"ח דלא שייך. וברמזי הסמ"ג מ"ע פ', לעזור המשא מעל חבירו או מבהמתו, ובסמ"ע רע"ב סקי"ג, ובהגהות על סה"מ מהגרח"ה שליט"א, וע"ע בחות יאיר קצ"א דבאדם ל"ש צער בע"ח, וע' ארעא דרבנן אות תקל"ו ובפרד"י תולדות דקפ"ג בזה הרבה, ועשו"ת שערי דעה ח"ב סי' י"א אי מותר ליתן לפתוח אגרת בשבת באו"ח ש"ו ס"ח אם מצטער יכול להרהר בעסקי' בשבת, אמנם טוב להסיח דעתו, ובאדם ל"ש צעב"ח:
פסוק ו:אבינך ערש"י וב"מ קי"א: וברש"י, וסנהד' ל"ו:, ורש"י דברים (ט"ו ד'):
פסוק ז:מדבר שקר תרחק הרה"ג ר' משה קנאל נ"י אבד"ק מיקוליצין כתב לי, שנסתפק במי שחתך לו הרופא אבר ר"ל, אם יכול לומר בתפילתו "רמ"ח אברים שלי" כי מדבר שקר תרחק ומריש הוי אמינא דיאמר רק ואברי בלא מספר רמ"ח שוב התבוננתי דאין קפידא. א', דאע"פ שלא נשאר לו רק רמ"ז מ"מ אברים הרוחניים של הנשמה הם בשלימות, כידוע דגם בנשמה יש אברים וגידים. ב', אע"פ שחסר לו אבר מ"מ אינו חסר ממנו רק בפועל ולא בכח, תדע דהלא אפי' מי שהוא מחוסר אבר מ"מ יוליד בן שלם בכל אבריו וגידיו, וכח האבר נשאר בו, וכעין זה כ' במטה אפרים תקפ"א ס"ח מ"ש ביה"ר אחר תהלים עד מלאת שנותינו בהם שבעים שנה, דמי שהוא יותר מע' שנים איך יאמר כן, וגם אין נראה לתת קצבה לשנותיו דשמא יאריך ימים יותר ע"ש, ובפנים יפות חיי שרה (כ"ד א') כ' אפי' זקן בן ק' ולא תיקן בהם הוי זקן בלא ימים ואברהם זקן בא בימים שהיו לו כל הימים וצריך לתקן ע' שנים בלבד, וע"ע בתהלים עם פי' פני"פ מ"ש ביה"ר ומ"ש בפרד"י ח"ש דקנ"א., גם י"ל דתפילה הוי לכלל ישראל אף דהוא א"צ לזה כמו רפאנו ה' ונרפא, אף דהוא בריא, אך כל ישראל כאבר אחד, ומכוון לכלל ישראל, וגם בשהיה מקדש על מכונו התפלל כ"ג, שתוליכנו קוממיות לארצנו, והוא עומד בא"י, אך מכוון לישראל המפוזרים בגלות וגם בתפילה ותן טל ומטר אף בתקופת טבת, והק' ראשונים שאין אנו צריכים כלל למטר, עפה"מ בר"מ ריש תענית, וטאו"ח קי"ד, ועמקו"ב ח"א דש"פ:
פסוק ז:נקי וצדיק א"ת ערש"י, ובאמת ליעקב ע"ז ד'. ומנ"ח מפ"ב, ורביד הזהב, ובחידושי כתבתי בזה דעדות מיוחדת כשרה בד"מ ובד"נ פסולה מכות ו':, וקיי"ל כר"נ בסנהד' כ"ט. דשומעין דברי' של זה היום וחבירו למחר, עחו"מ ל' ס"ט, ובנובי"ק אה"ע ע"ב הק' להש"ך ל"ג סקט"ז דגם בד"מ בעי יכול להזימה, ואם עדים באים זה היום וחבירו מחר, זה שבא ראשון יכול לומר אני לא ידעתי שיבא עוד א' ורק לחייבו שבועה באתי והוי עשאי"ל, ובפשוט י"ל דכעת שהוזמו אם כן הוא משקר ובודאי ישבע הלה ולמה בא, אע"כ דידע מעד שני ולחייב ממון בא:
עונ"ל דהמרדכי ריש ב"מ והובא בב"י ע"ה אות ת' כ' אם ראובן תובע לשמעון וכ"ה, וראובן הביא ע"א דחייב, דהדין דנשבע שמעון להכחיש העד, אבל אם יש ביד ראובן משל שמעון נוטל בלא שבועה, דעד מסייעו, ועש"ך פ"ז סקכ"א, ולכאורה תמוה הא אין עד אחד קם לממון, וי"ל דכ' מפו' דכל היכי דחייב שבועה הוי באמת חיוב תשלומין, רק גזירת הכתוב דבשבועה יכול לפטור עצמו משום חזק"מ, ובמקום שאינו יכול לישבע משלם, וענתה"מ בכללי מגו סקכ"ח, לפי זה כשתובע מוחזק והביא ע"א יכול להחזיק, דבשבועה יכול רק לפטור עצמו ולא להוציא מתובע, זה י"ל קצת, וא"ש קו' הגר"מ הנודע בתוס' ב"מ ג'. והבאתי לעיל (כ"ב ח'), דהק' מנ"ל דכופר הכל פטור ואי"ל דילפינן מעד אחד דאיצטריך לטבסעפ"ע, וק' דאי כופר הכל חייב, ישלם לו ואחר כך יתבנו ששילם בחנם ויהיה כופר הכל ומשאיל"מ, ולמרדכי א"ש דאם ישלם יהיה תובע מוחזק ויש לו ע"א ואין מוציאין מידו, ובסנהדרין פ"א. בתד"ה ונגמר כ' דאם אפשר לקיים הזמה אפי' באופן רחוק הוי יכול להזימה, וא"ש קו' נ"ב דיכול לומר לשבועה באתי, ז"א דאפשר לקיים הזמה באופן כשתובע מוחזק ובא לממון כמרדכי ועדות מיוחדת מחייבו בכיפה בסנהד' פ"א: ובתשו' הרי"מ פ' התערובות כ' דמודה שהרג חייב בכיפה דהכלל כל עדות שמועיל בממון בד"נ חייב בכיפה, וא"ש קו' תוס' מכות ה'. ד"ה דבעידנא על רש"י שכל ח"מ יודו, ז"א דיחייבו בכיפה, ועמ"ש בזה זקיני ז"ל באהבת דוד על הל' עדות דף כ"ה, וחמד"י ח"א דפ"ד, ובס' טל תורה סנהדרין הקשה עלי' מדלא מוקי לה בגמ' שם במודה מעצמו, מוכח דא"ח, דאין אדם נענש עפ"ע, וע"ע במל"מ פ"ט ה"ד ממלכים הורג בעדות מיוחדת יוכל גוה"ד להרוג אותו ע"ש ולא מצאתי זה בפו':
ובמנחת אהרן סנהדרין הקשה הא דמכות ו': מיוחדת פסולה מלא יומת ע"פ ע"א, דבזבחים ס"ז: מה לא יבדיל שא"צ להבדיל וכתבו תוס' דמכל לאווין ל"ק דכאן סברא דצריך להבדיל וע"ש בצ"ק, וק' מנ"ל דהפי' בקרא שאסור למות ע"פ מיוחדת דלמא הפי' שא"צ מיוחדת דוקא, דהזמה הוי באמת חידוש בב"ק ע"ב:, לפי זה אם הראשונים הי' במיוחדת משו"ה נאמנים אחרונים, דאין עדים הראשונים מסייעים א' לחבירו בכה"ג אחרונים נאמנים, אבל בלא מיוחדת דא' מסייע לחבירו ל"מ הזמה דמה חזית כו' והוי עשאאי"ל, ולהכי כתבה תורה לא יומת על פי עד אחד, דשלא על פי עד אחד כשרה במיוחדת אף דליכא סברא מ"מ הוי חידוש, אבל לעולם מיוחדת כשר בד"נ עש"ה, ונ"ל דאי ל"ה אמרינן הזמה חידוש, אף במיוחדת גם כן ל"ה מהני דהוי גם כן עשאאי"ל, דלא משכחת בזוממי זוממין כמ"ש בסנהדרין ע"ח. דאי הי' אמרינן דטעם דאחרונים נאמנים דעדיפי מקמאי דאחרונים ל"ה במיוחדת, אם כן זוממי זוממין לא עדיפי מזוממין דגם כן היו ביחד, ולא משכחת לעולם בד"נ עדות אע"כ דחידוש וא"ש, וע"ס פתחי משפט חו"מ ל"ח אות ל"ח בזה:
ובאבודרהם סדר ברכת המצות כ', הא דאין מברכין על מ"ע ושפטתם צדק שמא לא יצייתו הבע"ד, ועוד שמא ימחלו זל"ז, ועוד שיש בה קלקול לאחרים עש"ה, וברוקח שס"ו כ' דעל מידי דנוהג גם באוה"ע אין מברכין וצונו דמשמע לנו ולא לאחרים, ועי' גם כן במקור ברוך במבוא דע"א., וח"ב דתקכ"א:, ותו"ת כאן (כ"ד י"ב), הא דלא מברכין על צדקה והשבת אבידה, כבוד אב ואם, קביעת דיינים, דאשר קדשנו פי' הבדילנו, ובקידושין ב'. שאסר אכ"ע כהקדש, וכן בכל מצות הבדילנו מאומות, אבל הנ"ל נוהגים בכל אומות ול"ש קדשנו, וא"ש משנה סוף מכות רצה הקב"ה לזכות ישראל הרבה תורה ומצות, ולכאורה מה הזכות דמביא לעונש כשעוברין, ולהנ"ל הפשט אף דיש מצות דגם בלא ציווי היינו מקיימין כמו אומות, אעפ"כ צונו שנקבל שכר כמצוה ועושה (ועמ"ש ביתרו כ' י"ב), והנה ק' מברכות אירוסין דאף ב"נ הוזהרו על עריות בסנהדרין נ"ז., וי"ל דיש כמה דינים חלוקין בעריות בישראל מב"נ ואינם שווים לכל פרטיהן שייך וצונו, ולרוקח הנ"ל גם כן א"ש בסנהדרין נ"ו: בשם שישראל מוזהרין להושיב בתי דינין בכל פלך כן ב"נ, וכ"כ הר"מ פ"ט הי"ד ממלכים, גם א"ש מצדקה לפמ"ש בסנהדרין נ"ז: ובחי' הר"ן שם ורמ"ה דגם ב"נ מצווה על צדקה דכ' כי ידעתי בו':
והר"מ פי"א ה"ב מברכות ובכ"מ כ' דמ"ע שבין אדם לחבירו אין מברכין, ומיושב צדקה ומינוי דיינים ודינין ועוד, ובאו"ז ה' ברכות המוציא סק"ח, כ' דרק מצוה שאינה תמידיות מברכין משום חיבוב, אבל מצות שאין עת ליפטר מהם ל"ש חביבות המצוה, ואין מברכין כמו פדיון הבן וצדקה ע"ש, וא"ש ג"כ הנ"ל, וכן הא דאין מברכין על סיפור יצי"מ והגדה, ועתשו' הרא"ש כלל כ"ד ס"ב תפילין וציצית ועל כל שצונו לעשות זכר ליצי"מ, כי כולם אין עת ליפטר מהם דנוהגין גם בלילה לדידן, ובשבת ויו"ט הם ג"כ לזכרון, וכן כיבוד או"א, ומ"ש לעיל כיון דבצדקה גם ב"נ מצווה ל"ש ברכה, אבל לפמ"ש אא"ז בנחלת יעקב פ' ראה דמ"ע דנתן תתן רק במי שאין לו ר' זוז, אבל אם הי' רואה ערום ורעב אין שיעור לזה, וע"ז קאי לא תאמץ ולא תקפוץ דהוי כנוטל נפשות ע"ש, א"כ ברור דאף אם יהי' אמרי' דב"נ מחויב על צדקה רק באיסור לאו, דהטעם דהוי אבק שפ"ד והם מחויבים בשפ"ד וכל אבוזריי' א"כ רק היכי דאיכא ל"ת לא תאמץ דהוי כנוטל נפשות וכל הז' מצות (ע"ז ג"ע שפ"ד אמה"ח ברכת השם גזל ודינין) הם לאווי, אבל בצדקה היכי דיהי' רק עשה לבד דמצות צדקה אפי' סוס לרכוב עליו, ברור דב"נ פטור דל"ה אבוזריי' דשפ"ד, וברכה מצינו רק אמ"ע ולא על מצות ל"ת, והדק"ל למה לא מברכין על צדקה היכי דהוי עשה, ועוד לפי מה שכתבתי בקונ' פרי עץ הפרדס בהקדמה לפרד"י ח"א דף ט'., דל"ת בצדקה רק אם העני תובע אבל אם דר במקום שאין שם עניים ליכא ל"ת, וכ"מ מלשון הר"מ פ"ז ממת"ע ע"ש, ועל מ"ע ב"נ פטורים. ובגוף הדבר ב"נ בצדקה עב"ב ד"י: וחסד לאומים חטאת, ובפר"ד דרוש י"ז, ובפסוק מפורש לא תקפוץ ידך מאחיך האביון, ועמנ"ח מ' תע"ט לענין גר תושב וצ"ע בזה:
ובתשו' הרשב"א י"ח והובא בתומים וקצה"ח צ"ז סק"א, הא דאין מברכין על צדקה דא"א לקיימה בלי סיוע חבירו, ויכול לומר לא בעינא וליכא מצוה כמו בכתו' מ'. בלו תהי' לאשה, וא"ש גם על מינוי דיינים. אמנם למ"ש החת"ס או"ח נ"ד, דזה רק במצוה שבין אדם לחבירו שהוא לטובת חבירו כצדקה, אבל בין אדם למקום אף שג"כ א"א בלי סיוע חבירו כגון פו"ר שאינו לטובת האשה רק חוב עליו, ואם אינה רוצה ה"ה חישב לעשות מצוה ונאנס שפיר מברכין, ומשו"ה מברכין ברכת אירוסין וא"כ בדיינים ג"כ הכי והדק"ל. עו"ק למה לא מברכין ברכת שהחיינו כמו בנה בית חדש. וי"ל עפמ"ש בסנהד' ז': ואצוה את שופטיהם כו' ואצוה אתכם אזהרה לדיין שיסבול עול הצבור, ולצבור שתהי' אימת הדיינים עליהם, לפ"ז הרב מקבל עליו שררות ומחויבים לכבדו ולירא ממנו, וג"כ מקבל עליו עבדות לעיין בצרכי צבור ולתקנם, ולהזהר ג"כ בצרכי צבור, ובסוף הוריות לא שררות אני נותן לכם רק עבדות ונמצא שמ"ע כלולה מב', מצד העבדות שהדיין מקבל ע"ע מקיים הציבור מצוה שבין אדם למקום, ומצד שררה מקיימין בין אדם לחבירו, וא"כ במצות שבין אדם לחבירו אין מברכים, וג"כ א"א שהחיינו דבתורת עבדות ל"ש ברכה, דאטו מי שמשעבד עצמו לעבד יהי' ע"ז ברכה. וברשב"א הנ"ל עי' מה שנדפס ממני בירחון היבנה היו"ל בפאביאניץ סי' ח' דברים חדשים ע"ש:
ובפרד"י שם הבאתי קו' הנח"י הא דמלוה על משכון הוי ש"ש דפטור מפרוטה דר"י, הא בצדקה יש ג"כ ל"ת ועוסק במצוה פטור רק מעשה ע"ש, וכה"ק הגרצ"ח בס' מטבע ברכות, ובשו"ת יד אלעזר ל"ד כ' דדוקא היכי שלא ירצה ליתן כלל שייך לאווין ל"ת ולא תקפוץ ולא במונע באקראי בעלמא, וע"ע בשו"מ קמא ח"ב י"ח, ובס' אלה המצות:
ואדמו"ר מגור שליט"א אמר הא דפ"ח מפאה מי שיש לו ר' זוז לא יטול לקט שו"פ ומ"ע, ופי' הרע"ב דקיי"ל כרבנן שמספיקין לשנה א', וי"ל דדוקא נקט לקט שו"פ ומ"ע שהם פ"א בשנה, ויספיקו לו הר' זוז עד שנה הבאה ואז יטול, אבל צדקה יוכל להיות גם אפחות מר' זוז לא יטול כי ישיג צדקה בעוד חודש כשיכלו מעותיו וכ"ה בטויו"ד רנ"ב וכו' והובא בקו"ד חו"ד סי' ל"ו, וכן כ' הגר"א שם באות ו' ששיעור זה על שנה א' שלקט שו"פ מצוי בכל שנה עכ"ל, וע"ע בהגהות רצ"ח מגילה ז' שהק' למה אין מברכין על מ"ע דדברי קבלה משלוח מנות כמו על מקרא מגילה, ואי"ל כרשב"א בצדקה, לרמ"א תרצ"ה דאף אם לא רצה לקבל יצא ע"ש, ועמ"ש זקיני ז"ל באור דוד על אסתר (ט' י"ט), ושו"ת הרד"ד או"ח קמא סי' מ"ה מ"ז ומ"ט, ועמ"ש בפ' בא (י"א ב'), ותרומה (כ"ה ב') ונ"ל להר"ן ריש כתו' דלהכי אין מברכין וצונו על קידושין דא"מ על מצוה שאין עשייתה גמר מלאכתה דאכתי מיחסרא מסירה לחופה, ובשעת כניסה לחופה נמי א"מ כיון שכבר קידש מזמן מרובה, וכשבא לקדש ולכנוס כאחת ג"כ לא תקנו ברכה כדי שיהי' טופס א' לכל עכ"ל, וא"כ הכא נמי תלה בהליכת שליח ואם לא ירצה לילך בודאי לא יקיים המצוה, וחמור איסור לא תשא מביטול מצוה ואסור לברך, ועשו"ת תורת חן י"ט אריכות בזה:
ובחת"ס יו"ד ש"כ כ' בחלה שנתערבה שכ' רמ"א שיש תקנה בשאלה, והק' הא אם ישאל יהי' ברכה לבטלה, וכ' דאין חשש בזה כיון דבשעה שברך ברך כדין ע"ש, ועמש"ל (כ"ב כ"ח) בשם בי"צ, וק"ל מתוס' מנחות ס"ה: וכתו' ע"ב. ד"ה וספרה, דמשו"ה זבה ל"צ ברכה דאם תראה תסתור, ולדברי' מה בכך כיון דבשעה שסופרת סופרת כדין, וענובי"ת יו"ד קכ"ג בזה בהג"ה שכ' בפשט התוס' שאם תראה תסתור ויהי' ברכה לבטלה, וכ"כ שם טעם שאין מברכין בשעת עשיית מצה שמא תחמץ העיסה ויהי' ברכה לבטלה, ועח"י תפ"ט סק"ו וצ"ע, והנה הא דמברכין ברכות אירוסין ק' ג"כ דשמא יתרחש אח"כ דבר שיהי' נצרך לומר אפקעינהו, והיאך מברכינן דלמא יפקיעו הקידושין ויהי' ברכה לבטלה וע"כ דאין לחוש לזה, אך משום הא לא אריה דכ' תוס' גיטין ל"ג. דל"ה התר"ס משום זה דאוקמי' אחזקה:
פסוק ח:ושוחד ל"ת רש"י אפי' לשפוט אמת, וע' כתו' ק"ה. אפי' לזכות את הזכאי כו' ומהרש"א הק' דלמא התם מיירי בשנוטל מא' וכ"נ מרש"י ורא"ם, אבל בשנוטל משניהם כמו קרנא אימא דשרי, וע"ש בהפלאה, תיו"ט פ"ח מ"ט מפאה, קול הרמ"ז, וחי' רש"ש, ותוס' אנשי שם במשניות ווילנא, ושם אי' הלוקח שוחד אינו נפטר עד שעיניו כהות, וק' הא חזינן שלא כן הוא, ובזרע יצחק כ' דקאי על הנשמה, וז"פ (תהל' פ"ב ב') עד מתי תשפטו עוול לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו, שרשעים שלוקחים שוחד, מחמת שרואים שלוקחי שוחד ג"כ רואים בעיניהם, לז"א "לא ידעו ולא יבינו" הפשט של "בחשיכה יתהלכו" דהפי' השחד יעור לא קאי על הגוף רק על הנשמה. ובפ' שופטים (ט"ז י"ט) כי השחד יעור עיני חכמים, ובמד"ר וארא פ"ו בב' מקומות כ' תורה טעם למצוה, ל"י לו סוסים עמד שלמה והחכים כו', וק' הא גם בשוחד כ' טעם כי השחד יעור כו', ולמה לא בחן שלמה ליקח שוחד, והתי' דב' דברים כ' תורה טעם וסבר שלמה שרק נאמר לאנשים פשוטים שעי"כ יסורו מדרך טוב, אבל הוא יכול להזהר שלא יכשל, אבל בשוחד א"י לטעות דניתן רק לפשוטי עם דכ' בפירוש יעור עיני חכמים:
וער"מ פכ"ג מסנהד' וחו"מ ט' בדיני שוחד, ואם קיבל חייב להחזיר, ובכנה"ג כ' דבקיבל שוחד לזכות הזכאי א"צ להחזיר, ובתומים השיג עליו, ועקצה"ח והפלאה כתו' ק"ה., ומנ"ח מ' פ"ג, ובתומים הביא חו"י אי מותר ליתן שוחד לעכו"ם, וכ' כיון דב"נ מותר לדון קרובו, וכן ישראל מותר לדון בעצמו ב"נ וממילא ל"ש הטעם שהוא חד, ובמלה"ר ערך ב"נ אות ח' מחלק אם הולך לדון עם ישראל מותר ליתן שוחד דאין עכו"ם מצווה לדון לישראל, משא"כ בשהולך לדון עם עכו"ם אסור ליתן שוחד כיון דמצווה על דינין, ועפ"ת סק"ג וס' פתחי משפט, ובמח"כ נעלם ממנו רמב"ן וישלח (ל"ד י"ג) בשם ירו' דב"נ שלקח שוחד נהרג, וע"ש בפרד"י דרנ"ה., ובחת"ס ח"ו י"ד אוסר בכל אופנים ליתן שוחד לב"נ, וע"ש מ"ש בהמעשה דשבת קט"ז: בשוחד:
פסוק ט:רש"י שסורו רע, עב"מ נ"ט: קידושין פ"ב:, ירו' ע"ז פ"ב, וערוך השלם סאיר, וסר ב':
פסוק י:ושש שנים תזרע בילקוט הדרוש הביא מהגר"י ראזין מדווינסק ז"ל, מדוע בשמיטה כאן, ובפ' בהר ב' בל' יחיד וביובל ל' רבים, וחידש שפירות שביעית אין איסור בשמירתם רק בעה"ב ומשו"ה ביובל בל"ר ששם ב' בעלים מוכר ולוקח עכ"ל, ואינו מובן דביה"כ של יובל שדות חזרו לבעליהן (ר"ה ח':) ואיזו שייכות יש עוד ללוקח בהגיע עת הזריעה והזמירה, שלכ"ע אין זריעה לפני חצי תשרי בב"מ ק"ו:, וכן כוונת רש"י ותוס' ב"ק ז': על חצי תשרי, וי"ל ע"פ דקיי"ל בערכין ל"ב: דאין יובל נוהג רק כשכל השבטים בא"י, לכן פרשת יובל אמורה רק לכל קהל ישראל, משא"כ שמיטה אף אם לא נשאר רק איש א' בא"י צריך לנהוג שמיטה, וכ"ז לשיטה השני' ברש"י גיטין ל"ו. ע"פ התו"כ דיש שמיטה אע"פ שאין יובל ע"ש:
פסוק יא:והשביעית תשמטנה וגו' ויתרם תאכל חית השדה, עקו"ד חו"ד סי' ל"ו בשם אדמו"ר מגור שליט"א כי מאכל אדם אסור ליתן לבהמה אולם אם נותר ויתקלקל מותר, לכן כאן ויתרם תאכל כו' פי' יתרם כשנתוסר ממאכל אדם, ועפרד"י ח"ש (כ"ד י"ט) מזה, ומענין דאסור לאכול קודם שיתן לבהמתו ע"ש אריכות וציונים בראשונים ואחרונים בבירור הלכה בזה. ובמצות שמיטה יש עשה ול"ת, ע' חינוך פ"ד וקי"ב, ובמנ"ח דמ"ע להפקיר כל פירות שמיטה ונוהגת בזו"נ, ובשו"ת מהרי"ט ח"א מ"ב נסתפק אי המצוה אקרקפתא דגברא להפקיר ואם אינו מפקיר אינו מופקר, ונהי דעובר על עשה מ"מ אינו הפקר, ואין אחר רשאי ליטלו, ואי' בר"מ וכ"מ פ"ו ה"ה ממת"ע, דשביעית פטור ממעשר דהוי הפקר א"כ כ"ז שלא הפקיר חייב לעשר, או דהוי ממילא הפקר א"כ פטור ממעשר אם לא הפקירו הבעלים, וכ"ה פלוג' הב"י ומבי"ט, וע"ס פאת השלחן, ועטרת חכמים קידושין נ'., ובמנ"ח הק' אי נימא דרק אקרקפתא דגברא למה נשים חייבות הא הוי מעשהז"ג, וכ' דפירות שביעית לעולם הם בקדושתן ואפי' בשאר שנים כיון שגדלו בשביעית ל"ה זמ"ג, אך זה ניחא לר"מ ה' ציצית פ"ג ה"ז דכסות יום פטור בלילה שפיר הוי ציצית זמ"ג א"ש כאן, אבל לרא"ש ותוס' קידושין ל"ד. ד"ה ותפילין, ובאו"ח י"ח ס"א דכסות יום חייב אף בלילה, וכסות לילה פטור אף ביום, ואף דכסות יום חייב תמיד מ"מ הו"ל ז"ג, כיון דשם לילה גורם פטור, א"כ נהי דפירות שביעית תמיד בקדושתם מ"מ פירות שאר שנים אין נוהג בהם קדושה אף בשביעית, הוי שוה לציצית דהזמן גורם המצוה א"כ יהיו נשים פטורות וראי' מזה דהוי אפקעתא דמלכא ותורה אפקרה, ואין חילוק בין אנשים לנשים, ומקידושין נ"ב. משל שביעית היו כו' מבואר להדי' דאף בנשים פירות שביעית הפקר ע"ש ובפנ"י, ובמשניות ווילנא בתפארת יעקב מס' שביעית פ"ט אות ס"א כ', דב' והשביעית תשמטנה ונטשתה, ותשמטנה הוי עבודת קרקע ונטשתה הוי מצות הפקר, וכשם שמצות עבודת קרקע נוהג בנשים ה"נ מצות הפקר דהא איתקש אהדדי, וכן הא כ' בחריש ובקציר תשבות איתקש חרישה לקצירה ע"ש, וראי' ג"כ מירו' פ"ה ה"א מפאה שהביא ראי', דהפקר ב"ד פטור ממעשרות מהא דתני' אין מעברין השנה לא בע"ש ולא במו"ש ואם עברוהו מעובר ואינו פטור ממעשר, ובשלמא א"נ אפקעתי' דמלכא שפיר ע"י שמעברין השנה נמשך שנת שביעית עוד חודש א' ונפטר ממעשרות, אבל אי רק חיוב על אדם להפקיר, וכשמוסיפין ב"ד חודש הם גוזרים על אדם להפקיר עוד חודש, וכיון שהוא מפקיר פשיטא דפטור ממעשרות ומה ראי' שהפקיר ב"ד פטור ממעשרות, וע"ע תוס' ר"ה ט"ו. ד"ה בשלמא, ובס' אהבת חסד על נדרים מ"ב בזה:
ובגוף דברי מנ"ח צ"ע נהי דפירות שביעית יש להם לעולם קדושת שביעית, אבל המצ"ע דהפקר אינו רק עד הביעור, ואח"כ אסורין באכילה ובהנאה לדעת הרמב"ם, א"כ מצ"ע זו דהפקר גם לדעת הר"מ הוי מ"ע שהז"ג, ומצאתי שהק' כן בחמד"י מ"ע קל"ד, אבל למ"ש הריטב"א קידושין כ"ט. לתרץ קו' תוס' שם למ"ל קרא אותו ולא אותה במילה ת"ל דהוי הז"ג, ותי' דהז"ג ל"ש רק במצות שעל נפשו אבל במילה דמצוה על גוף אחר ל"ש הז"ג, ובפנ"י שם ג"כ כ' כזה דמצוה שיכול לקיים ע"י שליח אין אשה פטורה אף בז"ג, א"כ חייבות במ"ע זו דהפקר פירות שביעית, אך בב"י או"ח תל"ד כ' דהפקר ע"י שליח ל"מ. ובחמד"י שם כ' הא דנשים פטורות בזמ"ג רק במצות שהן חובות הגוף וילפי' מתפילין אבל במצ"ע שחובת קרקע ל"ש לילף מתפילין דנהי דרחמנא רמי' עליו להפקיר, מ"מ כיון דהוא חובת קרקע גם אם הוא של נשים לא נפקעו מהחיוב ע"ש, וא"ש בזה קו' הטו"א מגילה כ': דנשים יהיו פטורות מבכורים לר"ן דקריאת בכורים אינה בלילה, או משום התנופה דרק ביום והא נשים פטורות, ולפמ"ש א"ש דבחובת קרקע אשה מחויבת אף בהז"ג:
וע' ג"כ ביראים רע"ח דשמיטת כספים אין הכוונה דתורה הפקירה מעות המלוה, אלא דתורה אמרה דמצ"ע על המלוה להשמיט החוב, אמנם הלוה צריך לשלם החוב ולא נפקע כלל החוב מלוה, ולכאו' תמוה מגיטין ל"ז. יתומים א"צ פרוזבל דב"ד אביהן הוי, וק' הא יתומים לאו בני מצוה נינהו וממילא אין שביעית משמט כלל, אך שמיטת כספים איתקש לקרקעות ונכסי קטן מופקרין ג"כ דהוי אפקעתא דמלכא ואין נ"מ בין גדול לקטן, וראי' דיראים ס"ל כמבי"ט, דלב"י גם בקרקעות נכסי קטן אין מופקרין כיון דלאו בני מצוה נינהו, ועשו"ת חכ"צ ל"ג אע"ג דקטנים לאו בני מצוה, מ"מ אם הוא מצוה עוברת והוא חובת קרקע חייב אפטרופוס ליתן עבורם ע"ע, וי"ל דה"ה ש"ק וש"כ, וע"ע במהרי"ט ח"ב חו"מ סי' ס"ד בצדקה דקטנים, ובשו"ת נפש חיה או"ח במכתב הרה"צ מגרידיץ ז"ל, מהרי"ט ח"א י"ג, אבקת רוכל כ"ד, בית שלמה יו"ד ח"ב קפ"ח, שערי דעה ח"ב מ"ג, ובית נאמן סי' ט"ו אריכות בזה:
ובמנ"ח מ' קי"ב ב' שביעית חמור משבת ויו"ט, דבשוי"ט אסור על העושה מלאכה בעצמו, אבל ע"י גוי רק שבות, ויש עשה ע"י בהמה שצריכה לשבות, ואם משאיל או משכיר בהמתו לגוי עובר משום ש"ב, ורק לב"ש שבת י"ח. שביתת כלים עוברים הבעלים בעשה, אך מלאכות כגון זורע וחורש א"ע ע"י גוי, ובשמיטה אם חורש או זורע ע"י גוי נהי דהל"ת של עבודת קרקע אינו, כי הכל כ' בלשון נוכח שדך לא תזרע, אך בעשה עובר בכל עבודת קרקע אפי' ע"י אחרים דכ' ושבתה הארץ, והמשכיר לישראל או לגוי עובר המשכיר משום שביעית ע"ש, ומפורש הוא בע"ז ט"ו. והרי שדה דמוזהר על שביתת שדהו בשביעית כו', וע"ע מנ"ח מ' שכ"ו שכ"ט מזה וע' בגליוני הש"ס שביעית פ"י מ"א דשנת השמיטה מסופקת בידינו, והביא תניא רבתי ה' יה"כ סי' פ"א בכל שנה לתקוע וכו', וע"ע בבית יצחק יו"ד ח"ב בהוספות לאו"ח סי' ב':
ובגיטין ל"ז. וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה ובמשניות ווילנא פ"י ע"א משביעית, בס' משנה ראשונה הק' על הרא"ש מכות ג': בהא דמלוה לעשר שנים אי משמט וכ' דהלכתא כלישנא בתרא דשביעית דרבנן ואזלי' לקולא, והא בגיטין חזינן דר' יוחנן אזיל לחומרא מספק, והב"י חו"מ סי' ס"ז כ' על הרא"ש וא"ת הא בספיקא דממונא קילא לנתבע והכא הוי קולא לתובע, וכ' דטעמא דשמיטה איסורא ומקילין כיון דהוי מדרבנן, ונהי דלענין ממונא הוי חומרא לנתבע מ"מ כיון דעיקרא דדינא לא אתינן למבעי' אי מפקעינן ממונא מהאי גברא או לא, אלא לענין איסור אי נהגא שביעית אזלי' לקולא עכ"ל, וצ"ע דהא אדרבה לר"י אמרי' דמספק משמט, והטעם דאע"ג דספק איסור לקולא דלא תנהג שביעית, א"א להוציא ממון מספק, וז"ש וכי מפני שאנו מדמין נ"מ וערש"י וצ"ע. וגוף הקו' י"ל ע"פ קו' הר"י באסן הידוע, למה בספק ממון קולא לנתבע הא הוי ספק איסור גזל, ותי' דגם גבי תובע הוי ספק איסור גזל, וע' תומים בקיצור ת"כ אות כ', ויצא מזה דבר חדש היכי דמדאו' ראוי להוציא ממון רק מדרבנן אין להוציא, כגון שביעית דרבנן דאם לא נוצי' יעבור אספק גזל ד"ת דאזלי' לחומרא, והשני לא יעבור רק אספק גזל מדרבנן דהוי לקולא שפיר מוציאין, וע' בקונ' הספיקות לאחי הקצה"ח כלל א' סי' ו' וא"ש:
גם מ"ש דעיקר דינא לענין איסור אזלי' לקולא כנ"ל, והוא כעין סברת הפלאה סופ"ק דכתו' לענין א"ה בממון אחה"ר, ואם לאיסור אזלי' ב"ר אף שיבא אח"כ לענין ממון אזלי' ב"ר ע"ש, וכ"כ בחת"ס אה"ע ח"ב קס"א, ומעולם תמהתי ע"ז מהרא"ש פ"ב דקידושין סי' ח' דאי הו"א דטעמא דרב דאזלי' ב"ר ורובן אין מוחין, אבל אם מתה אינה יורשה דא"ה בממון אח"ר ע"ש, ולהפלאה הא אתה אומר דאוכלת בתרומה משום האי רוב גופא, ואתה משתמש בו לאיסור, ואיך תאמר א"ה בממון אחה"ר, ואחז"ר מצאתי שהק' כן בשו"מ תנינא ח"ב ל"ה ונדחק לתרץ, וע"ע תוס' בכורות כ'. ד"ה ור"י משמע כהפלאה דכיון דאזלי' לענין בכורה וכדומה אזלי' גם לענין ממון ב"ר, ועשטמ"ק כתו' י"א. בגר קטן בזה, וע"ע חו"מ ס"ז ובתומים, ובשו"ת רד"ך בית כ"א חדר ב' בענין שמיטה אריכות, ובפ' בשלח (י"ד ל').
פסוק יב:למען ינוח שורך, רש"י תן לו נייח להתיר שיהי' תולש ואוכל, א"א אלא יחבשנו הוי צער, וברמב"ן למען כמו בעבור כו', ועשו"ת חת"ס או"ח סי' ס"ב בזה, וביתרו (כ' י') ל"ת מלאכה אתה ובהמתך היינו לאו דמחמר, ובאמרי בינה ה' שבת סי' א' הערה אם בהמתו של ישראל עושה מלאכה בעצמה או נכרי עושה מלאכה עמה אם מחויב למחות, ומרש"י א"א אלא יחבשנו כו', ובשבת קכ"ב. ותוס' הקשו איך ס"ד שיחבשנו שתנוח הא דומי' לבן אמיתך כו', ואינו מצווה עליו אלא שלא יעשה מלאכת רבו אבל לעצמו יכול לעשות כמו כן בהמה, ואולי הי' ס"ד דמ"מ אסור להעמידה על המחובר דאף שתתלוש לדעתה וליכא איסור מ"מ כיון שגרם לה לעשות מלאכה והבעלים נהנים ממלאכתה אסור, קמ"ל דאין זה נייח, ולעולם י"ל בשאר מלאכה גם אם הבהמה עושה מעצמה, ואין הבעלים נהנים ליכא איסור כמו בן אמה, ועמג"א ש"ה סקט"ו, ופמ"ג בא"א ש"ד סק"ו ומנ"ח, ועפני"פ דלכך כ' בבן אמה וגר תושב וינפש ולא מנוחה, דהם רשאים לעשות מלאכה לעצמן ואין להם מנוחה אלא שלא יעשו לרבם, וזה ל' וינפש עושה מלאכה לעצמו ורצונו, ומשמע דבבהמה דכ' ינוח שינוחו מכל אפי' ממלאכת עצמן, ועריטב"א ע"ז ט"ו ומאירי ר"פ מי שהחשיך וחילוק בין ש"ב למחמר, ש"ב רק בבהמה שלו, ומחמר בכל בהמה אף בשל עכו"ם כר"ן, ולהג"א ע"ז ט"ו: רק בבהמתו. וביו"ט ש"ב פלוג' עמג"א רמ"ו סקי"ב, ותצ"ה סק"ג, וע' תפא"י בכלכלת שבת כל דיני ש"ב, ואביא רק הערות חדשות: בב' ישראלים שותפים בבהמה שניהם עוברים בש"ב, ואם א' עכו"ם נסתפק במנ"ח במוסך השבת אות ל"ט, ועאמ"ב סי' ג', וגם בבהמה אסור להניח לעשות מלאכה ח"ש כמו באדם, ובפנ"י שבת נ"א: תד"ה במה כ' דש"ב רק מלאכות גמורות כחרישה וטחינה אבל הוצאה אין הבעלים מוזהרים מה"ת, דהוצאה מלאכה גרוע וכל הפרק במה בהמה רק מדרבנן דאסרו גם הוצאה, ובר"ן ע"ז ט"ו מבואר להיפך, וע' שו"ת מחזה אברהם סי' ס"א, גם שביתת עבדו ל"ש בהוצאה ע"ש:
ובחת"ס סי' ס"ב בשם בית אפרים ב' ג"כ דש"ב אינו מצווה אלא לעשות מלאכת ישראל אבל מלאכת גוי ואין ישראל נהנה ממנו כלל לא נאסר, וראי' מרוקח בב"י רמ"ו וטו"ז סק"ד, והסכים עמו להלכה, ובאמ"ב סי' א' חולק ומסיים דאין להקל כלל. וע"ע שו"ת שערי דעה ח"א י"א, הא דחילקה תורה דבהמה למזונותי' מותר לעבוד כרש"י הנ"ל, ובאדם אסור בשבת אוכל נפש, דבהמה עיקר שביתתה משום צעב"ח כמ"ש רע"ב בפ"א מ"ה דשבת ומכילתא בתוס' קכ"ב. ד"ה מעמיד, ומשו"ה במקום צער לא נאסרה, שאין ביכולתה לשלוט ברוחה בענין אלקי משא"כ באדם ששולט ברוחו, ומה"ט ב' בחו"י סי' ק"ל דבאדם אין צעב"ח נוהג כלל, ועתשו' רשב"א ל"ב מ"ע עזוב תעזוב לא שייך באדם דיש לו דעת, ל"ה לו לקבל משא יותר מכתו, וה"ה לשביתת בהמה כן, (וע"ל כ"ג ה' בזה), והר"מ פ"כ ה"א משבת השוה ש"ב למחמר, ותד"ה במה בדנ"א:, כ' דרק בעשה ומחמר בל"ת, ואם רק בעשה הוי רק בשבת ולא ביו"ט דהקרא כ' בשבת, אבל אי באזהרה גם ביו"ט, ואי ש"ב משום צעב"ח ג"כ בשל אחרים ואינו מועיל הפקר, ובע"ז ט"ו: מוכח דרק בבהמה שלו, וע"ש בר"ן שתי' קו' תוס' הא דנקט מחמר ולא ש"ב, דש"ב רק על שלו ומחמר אף בשל אחרים ועמנ"ח ופמ"ג בפתיחה לשבת, תי"ט פ"ד מ"ג מפסחים, צ"צ ל"ה, הקובץ על רמב"ם, ושו"ת מהרשד"ם או"ח סי' ב', וע"ע בפסקי תוס' ע"ז אות י' דצבע"ח רק כשמצערה בלי ריוח, וע' במשניות ווילנא שבת פכ"ד מ"א באור גדול שם מזה, וע' אה"ע סוס"י ה', ובאה"ט יו"ד כ"ד סק"ח, ופ"ת סק"ב שתמה בזה, ובנובי"ת יו"ד סי' י', ובקמא יו"ד פ"ג דלהמית בריה ל"ש צב"ח, ועפרד"י תולדות דקפ"ג: ולעיל (כ"ב ל') מ"ש בזה:
ואם נשים פטורות בש"ב דרק הוי עשה, נסתפק הפמ"ג במ"ז ש"ה סק"א, ותבת גמא בשלח ותזריע וראש יוסף מגילה ז': ובתוס' רע"ק פ"ה ע"א דשבת כ' דהוי הז"ג אף דחייבת בקידוש היינו זכירה, אבל שאר מ"ע י"ל דפטורות, ובר"ן כל כתבי כ' דכל מילי דשבת שווין לאנשים, ועב"י סס"י רצ"א, ומלשון גמ' בפרתו של שכנתו כו' מוכח דנשים מצווין על ש"ב, ולהאבודרהם וכל בו דמשו"ה נשים פטורות ממ"ע שהז"ג דמשועבדין לבעליהן, וזה שייך רק בקו"ע ולא בשוא"ת, ועריטב"א קידושין כ"ט. שתי' קו' תוס' שם למ"ל במילה אותו ולא אותה ת"ל דהוי הז"ג, וכ' דרק במצות שבגופו כציצית, אבל למול הבן אשה ג"כ חייבת ע"ש וכ"כ בפנ"י, א"כ ה"נ ש"ב דאינה בגופה חייבת, וכ"כ באו"ז הגדול ה' מילה סי' צ"ו, שו"ר במנ"ח במוסך השבת אות ל"ט שהערה בזה, ועשו"ת שם אריה או"ח סי' ב' בזה, בשו"ת יהודה יעלה צ"ב, בהגהות הגר"מ שטרשון שבת שם, וברשמי שאלה אות ד', ועשאג"א פ"ב, עקו"ח תל"א בתשביתו בנשים, מנ"ח מצוה ט', ראש יוסף מגילה ז':, לימודי ה' מ"ט, בית יצחק יו"ד ח"א ה"ה, ובס' משנת אליעזר מ"ת אריכות בזה וע"פ יתרו (כ' י"א):
פסוק יג:ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו ושם א"א לא תזכירו, בח"ס כ' עפמ"ש בסוטה כ"א. מצוה בעידנא דעסיק בי' מגנא ומצלא, ובסוף חולין אהא דוהארכת ימים הרי שעלה לגג ונפל ומת היכן אר"י ותי' שמא הרהר ע"ז, וע' קידושין ל"ט:, הרי דמהרהר בע"ז מצוה לא מגין וז"ש ובכל כו' תשמרו, דהיינו שאתם תהי' נשמרים ע"י המצוה דמגנא ומצלא אבל בתנאי ושם א"א ל"ת, והג"ר מאיר שמחה ז"ל מדווינסק הוסיף עפמ"ש בשבת קי"ח כל השומר שבת כהלכתו אפי' עע"ז כדור אנוש מוחלין לו, וז"ש ששת ימים תעבוד כו' בכ"ז לא תסמוך להקל במצות לאמור כי שבת יכפר על הכל, רק בכל אשר אמרתי תשמרו ושם כו': ובנח"ק כ' עפמ"ש בסנהד' ס"ג: אל יאמר שמור לי בצד ע"ז פלונית, ופריך מעולא דבת בקלנבו, ומשני דהוזכרה בתורה מותר, וכ"פ ביו"ד רמ"ז ס"ד, וז"ש בכל אשר אמרתי אליכם תשמרו לרמז כי ע"ז שהוזכרה בפסוק יכול לומר שמור לי בצד ע"ז, ושם אלהים אחרים שלא נזכרה בתורה לא תזכרו. ובמד"ש אבות פ"א מי"א הזהירה תורה על סיג ובכל כו', הם שאר מצות, תשמרו אתם לעשות הסייג כרצונכם, אמנם ע"ז לחומר עונו אני משים הסייג דאפי' זכירה בפה לא ישמע על פיך:
ובשבת י"ח. ובכל לרבות שביתת כלים מאן תנא ב"ש ולא ב"ה, והק' רשב"א דבברייתא סתמא קתני ומנ"ל לאוקמי כב"ש ובאמת מוקי ר' יוסף כב"ה, וכ' בפרדס דוד דבעירובין י"ג: בש"א נוח שלא נברא וב"ה נוח שנברא נמנו וגמרו נוח של"נ, ופי' מהרש"א סוף מכות דיש שס"ה ל"ת ורמ"ח מ"ע, ואדם קרוב להפסד משכר דרוב ל"ת, ונמנו הל"ת ומ"ע ורבו ל"ת והוא קרוב להפסד לכן גמרו שנוח של"נ, והטעם ב"ה דטוב שנברא, דברש"י כ' ליתן ל"ת על כל מ"ע ותשמרו ל"ת, ובחזקוני ושפ"ח כ' לכך עדל"ת, דבכל עשה יש ג"כ ל"ת והוי כמו מקיים עול"ת, ויש תועלת בבריאה בקיום מ"ע דהוי עול"ת ומ"ע מרובים, א"כ לב"ה ע"כ צ"ל ובכל כו' תשמרו קאי ליתן ל"ת על כל עשה, ולא קאי על שביתת כלים, וע"כ הברייתא לרבות ע"כ דוקא לב"ש ופח"ח, וע"ע המקנה קידושין ל"ט: ד"ה ישב, ואור דוד מג"א (ב' ה'), ובשל"ה ח"א בבית חכמה בזה:
וברש"י ראה (י"ב י"ג) השמר לך פן רש"י ליתן ל"ת, ורצו להוכיח מזה דהא דאמרי' השמר פן ואל אינו אלא ל"ת אפי' היכי דכ' כולהו בהדדי ליכא רק ל"ת א', דכאן ג"כ כ' השמר ופן וכ' רש"י ל"ת משמע ל"ת אחת, וביד מלאכי קצ"ח דחה זה והביא מיומא פ"א. ומנחות צ"ט: דאפי' היכי דכ' בהדדי איכא לאווין חלוקין, וכ"כ בסמ"ג לאווין י"ג, ומהספרי שהוציא רש"י כ' בהדי' ב' לאווין, ואף ברש"י יכולין לפרש כן דאף שכ' ל"ת על הדבר י"ל דר"ל ליתן לאווין על הדבר, וכ"מ בסו"פ איזה נשך ועוברין בל"ת הלוה ומלוה וכו' אע"ג דמלוה עובר בה' לאווין ולוה בג', ובסה"מ רכ"ט ורל"ט כ' ג"כ כן ובר"מ פ"ד הי"א מתפילין הניח תפילין אחר שקה"ח עובר בלאו שנ' ושמרת כו', וכ' בכ"מ פלוג' דר"א ור"י במנחות ל"ו: אי השמר דעשה לאו ופסק כר"י בלאו, ובכנה"ג פ"ה מבהב"ח כ' על מ"ש הר"מ אי ביטלו שמירת המקדש בל"ת שנ' ושמרו את משמרת הקדש, וכ' דבעלמא השמר מובן אזהרה, אבל ושמרתם את הקדש אין כאן שום מניעה עש"ה, ועברכ"י או"ח ל' שהביא מהרי"ט ככנה"ג, ותמה דהלכה כר"י השמר עשה לאו, וכתוס' יומא פ"א, ורמב"ם בתפילין ועתוס' שבת קל"ב: ד"ה הא, דאע"ג דהשמר דעשה עשה מ"מ לאו מ"ע הוא אלא ל"ת וכו', וע"ע תוס' עירובין צ"ו. ד"ה השמר דאע"ג דעשה לאו ואם הניח תפילין בלילה בלאו, מ"מ אם לא הניח ביום אינה לוקה דלענין הנחת יום השמר דעשה עשה, ובזה יובן תוס' שבת הנ"ל, וע"ע תוס' ר"ה ו'. ד"ה תשמור, וא"ש הכנה"ג ומהרי"ט דאף דהר"מ פסק השמר דעשה לאו, מ"מ אם לא הניח תפילין ביום ל"ה לאו, וא"כ ק' בביטול שמירת מקדש דג"כ כמו לא הניח תפילין ביום דלא עבר בלאו לב"ע כנ"ל, וע"ש באריכות ברמב"ן ורא"ם, ובער"ח בהגהות הר"מ. ומרש"י נשמע דהא דהשמר לאו, ל"ד השמר רק בל לשון שמירה וכ"ה בספרי תצא, ובר"ה ו'. תשמור ל"ת, ובמכות י"ג:, וע' יד מלאכי קצ"ז שהביא ר"מ הנ"ל בתפילין ושמרת, וע' רדב"ז בלשונות הר"מ, ורש"י כתו' מ"ו: ד"ה ונשמרת, ובחינוך שפ"ח דמושמרתם את משמרת הקדש נפק"ל לאו, שלא לבטל שמירת הקדש וכ"כ הר"מ בפ"ח מבהב"ח:
וע"ע שו"ת רע"א קס"ט דאף דהשמר דעשה לאו מ"מ נשים פטורות אם הניחו תפילין בלילה, דאזהרה דעשה עיקר היא בעשה, ואזהרה לא על גוף המצוה רק על קיום העשה, שאם לא תעשה בחיוב שלך לקיים העשה אתה עובר בלאו, וזה רק למי שמחויב בעשה, אבל נשים דעיקר עשה ליתניי' גביי' גם אזהרה ליכא והדבר צריך הכרע עכ"ל, וע' פתיחה לגו"ו, ובגו"א, ובכל"ח כאן ר"ל בפשט רש"י כמו בכל עשה איכא אזהרה זו כן בכל ל"ת אם יעבור עובר גם על אזהרה, וע"כ דחזקוני ס"ל דעשה דוחה ב' לאווין ובא לומר דעשה ג"כ יש חומר לאו, ונהי דגם בל"ת איכא עוד לאו, ז"א נפק"מ דמה לי חד לאו או ב' ואח"כ מפקפק בזה דרק על עשה יש עוד ל"ת עש"ה, ובפ' תזריע אות ב', ובס' עין התכלת דף צ"ח אריכות בזה. וראיתי עוד בשו"מ תליתאה ח"ב סי' ד' שתמה על רש"י שבכל מ"ע יש ל"ת, מיומא פ"ה. השתא על ל"ת מכפרת על עשה מבעי', ומה קו' הא עשה חמור שיש ג"כ ל"ת, וכן שם על עשה ועל ל"ת הנל"ע, והרי עשה עצמה איכא ל"ת, ואף דאין בה מלקות דהוי לאו שא"ב מעשה עכ"פ הוי ל"ת הנל"ע, ובתוס' יומא ל"ו. ד"ה על עש"ה. וכ' דזה הטעם בכתו' פ"ו. דבמ"ע מכין אותו עד שתצא נפשו ולא נודע הטעם, וי"ל דעל ל"ת גרידא מלקין אותו אחר שעבר, אבל מ"ע שי"ב גם ל"ת מכין אותו קודם שיעבור שילך ויעשה, וע"ש הא דמכין אותו עד שתצא נפשו מכח הל"ת רק מדרבנן, וע' תשב"ץ ח"ב נ' מנ"א, פר"ח או"ח תע"א אריכות, ובס' מאה שערים שער מ"א:
וברשב"א ר"ה ט"ז הק' על הא דגזרו בשבת שמא יעבירנו הא איכא לאו דבל תגרעו, ותי' דהי' תקנ"ח כך, וכ' ע"פ התורה אשר יורוך וליכא בל תגרע, ותמה בטו"א אטו נימא בכל מצ"ע אם עבר איכא בל תגרע, א"כ למ"ד לאו שא"ב מעשה לוקין יהי' לוקה בעובר על עשה ולא מצינו כן, וע"ש באבני מילואים שדחה לרשב"א, ובהקדמה לחמד"י הביא בשם הגה"ק מסאכאטשוב ז"ל שכוונת הרשב"א רק במי שמבטל לגמרי המצ"ע, וכמ"ש הרמב"ן במוסיף מ"ע חדשה איכא בל תוסיף כן ה"ה בעוקר מ"ע לגמרי עובר בבל תגרע, אבל מי שעובר על מ"ע מודה רשב"א דליכא ב"ת ע"ש ולכאו' לא הבינותי דהרשב"א הק' על גזרה דרבה בשבת וג"כ אינו עוקר המצוה לגמרי רק מבטל בשחל בשבת, אבל י"ל דמ"מ בשבת יבוטל המצוה לגמרי מכל כלל ישראל, אבל אם אחד מבטל מ"ע ל"ש בל תגרע. ובספורנו ראה (י"ג א') אפי' בסור סבת המצוה בעיניך כענין שלמה אני ארבה ולא אסיר, וכ"ב בפ' ואתחנן (ד' ב'), נשמע ג"כ דבל תגרע שייך אם מחסר מצוה כמו שלמה וזה כמי הרשב"א, וע"ע במנ"ח תנ"ה שדברי רשב"א נמי מבוארים בספרי ומי ידחה ספרי, ועשו"ת שמן רוקח ח"ב או"ח סי' י' וי"ט, בית שלמה א "ח ט"ו, ושד"ח מער' ל' כלל צ"ז וקל"ו:
ובגוף קו' הטו"א אין כ"כ תפיסה על הרשב"א, דאף אם נחליט דבכל מ"ע יש לאו לא תגרע וק' למ"ד לאשב"מ לוקה ילקה, די"ל דהוי כמו להנל"ע, דבאם יקיים העשה שבו שוב ליכא לאו, וכמ"ש השו"מ שם, וגם בשו"ת תורת חן סי' ח', מיהו עדיין יש לפקפק דאין אנו צריכין לזה לפרש"י הנ"ל, דבכל מ"ע יש ל"ת שמירה ול"ק דא"כ בכל עשה ילקה, דכבר כ' הרמב"ן כאן דהוי לאו שבכללות דבלאו שיכלול דברים רבים ולא יזכיר שם עבירה כלל הכל מודים שאין לוקין בו עכ"ל, וי"ל דכן ס"ל לרשב"א דגם לאו דבל תגרע הוי לאו שבכללות, ומשו"ה לא לקי על עשה ואף למ"ד לאו שאב"מ לוקה, ובמח"כ הטו"א לא ראה הרמב"ן מדלא הביאו, ובס' מנחת יהודה או"ח בתשובה כ"ד ראיתי דאין כוונת רשב"א דבמניעת מ"ע פ"א יעבור אב"ת דל"ש רק כשמגרע ולא כשלא עשה כלל, וב"ת בב' אופנים, א' שמגרע ממצוה פרטית כג' פרשיות בתפילין, ב' שמגרע מצוה א' מכללות המצוה אם מצד שכלו המותעה שח"ו לא צוה ה' ע"ז, או שפורק עול ממצוה זו לגמרי, אבל מי שאינו מקיים מצוה א' באקראי ל"ש ב"ת, דאם אינו עשה היום יעשה מחר ע"ש באריכות, וער"מ פ"ב ה"ט מממרים סיוע לזה, ובתמצית דברי' קדמו האב"נ ז"ל כמ"ש, וע"ע באב"נ או"ח תי"ח אות י"א, מהר"ם שיק מצוה תנ"ו, ובס' עין התכלת להג' מראדזין ז"ל דק"ה אריכות גדול' בזה, וע"ע בס' חסדי אבות סי' א' הנספח לס' יבין דעת מהג' מקוטנא ז"ל:
ועוד ראיתי בשו"ת ברית יעקב או"ח כ"א שהק' מה פריך אביי בר"ה כ"ח: ועירובין צ"ו. א"מ הישן בסוכה בח' ילקה, דהא ב"ת הוי לאו שבכללות כפסחים כ"ד., בא הכ' ליתן ל"ת על אכילתו ואין לוקין על לאו שבכללות, וי"ל לתוס' מנחות נ"ח. ד"ה ואיכא, דאביי ורבא דפליגו בפסחים מ"א. ובמנחות שם דאביי ס"ל א"ל על לש"ב, ובנזיר ל"ח: הסוגי' הפוכה ומצינו כמה סוגיות הפוכות ע"ש, וי"ל דסוגי' בר"ה ועירובין ס"ל לוקין על לש"ב, וסוגי' דפסחים אין לוקין, ושפיר י"ל דמ"ד לאשאב"מ לוקה ס"ל לאו שבכ' אין לוקין, ומ"ד לשב"כ לוקין ס"ל לשאב"מ אין לוקין, אמנם ז"א דדוקא היכי דכלל קרא מלתא טובא כמו לא תאכלו כ"א צלי אש וכולל נא ומבושל, או מכל אשר יעשה מגפן דכולל חרצן וזג, וקרא מפרש אח"כ מחרצן ועד זג או נא ומבושל לוקין ע"ז לחודא, אבל היכי דהלאו כולל לכמה מילי כמו לאו דלא יאכל קדש דהוי כלל לכל שבקדש פסול וכן בסנהד' ס"ג. דלא פרט כל לאו בפ"ע אלא נפיק מילי טובא מלאו אחד, לכ"ע הוי כה"ג לאו שבכללות ואין לוקין כרמב"ן כאן, א"כ ע"כ הא דהישן בח' ילקה הוי לאשב"כ, וילקה לאו דוקא ורק איסור בעלמא, כמ"ש כה"ג תוס' יומא ל"ו: ד"ה לאו, ומכות י"ח: ד"ה כל, ואפשר דהאי ילקה דקאמר הוי מכות מרדות כמ"ש תוס' כה"ג בבכורות נ"ד. ד"ה ושני, ומחינוך תנ"ד משמע דלוקה, אך הר"מ בפי"ט מסנהד' לא מנה זאת בין הלוקין ע"ש, ובמנ"ח שם כ' ג"כ דהא דהישן בח' ילקה היינו מכות מרדות, ועי' בס' טל אורות עירובין צ"ו. ובהפרדס ח"א סי' י"ד ובעניני בל תוסיף, ומצאתי עוד בפמ"ג בפתיחה ח"א אות ל"ז שכ' דדוחק דכוונתו על מ"מ, וע"ע בפרד"י בראשית דכ"ט מענין בל תוסיף ולהרשב"א הנ"ל א"ש בפ' ראה (י"ג א') תשמרו לעשות לא תוסיף עלי', התחיל בל"ר ואח"כ ל' יחיד, ולהרשב"א ניחא היכי דחז"ל תיקנו לעשות אין בזה בל תוסיף, אבל ביחיד הוא בבל תוסיף ועשו"ת שערי דעה ח"א סי' י"ב בענין בל תוסיף אי פוסל גוף המצוה, וע' ר"מ פ"א הט"ו מציצית דפוסל, ועשו"ת נודע בשערים מ"ת או"ח סי' ב', ויד המלך ה' ציצית, וע"ש בשם עקרי דינים דנשים המוסיפות במ"ע שהז"ג כגון לולב עם ה' מינים אי עוברות על ב"ת, וערש"י ר"ה ל"ג., וש"ג ר"ה פ"ג דר"ה דאין נשים מצוות על ב"ת, ועמנ"ח תנ"ד, ובהפרדס ח"א סי' י"ג נסתפק במוסיף על המצוה בעבירה אי זה נקרא מוסיף מצוה דהא הוי מהב"ע, ובחינוך תנ"ד כ' דנוטל לולב פסול עם כשר ליכא ב"ת כיון דפסול הוא, וכ"מ במג"א ל"ד סק"ג דב' זוגות תפילין רש"י ור"ת ל"ה ב"ת, כיון דא' פסולין וכ"כ ברדב"ז התקט"ז. וגם כ' שם דבכל ימי השנה אם יושב בסוכה ונתכוון לשם מצוה עובר בב"ת וכ"כ בגו"א ואתחנן (ד' ב'). ואם מצוה חדשה שאין לה שייכות כלל בתורה ליכא ב"ת, ועפמ"ג בפתיחה כוללת ח"א אות ל"ז, ובחלק"י קמא או"ח סי' ב' נסתפק ג"כ בזה ע"ש אריכות:
פסוק יד:שלש רגלים, בכל רגל מחויב כל א' להביא ביום ראשון קרבן לשלמים, וזה נקרא קרבן חגיגה, וצריך שיהי' שוה ב' כסף, ואם השיעור מה"ת הוא פלוג' תוס' חגיגה ז', ורמב"ם פ"א, ואינו דוחה שבת וטומאה, ע' בחגיגה ומנ"ח מ' פ"ח כל הדינים, והטעם שנקרא רגלים, כ' ר' בחיי בשם מד' שהי' דרכם לעלות לרגל ברגליהם ולא בעגלות, ולכן חיגר וסומא וחולה וזקן וקטן פטורים, ובטאו"ח תי"ז המועדים נתקנו נגד אבות, פסח נגד אברהם דכ' (ברא' י"ח ו') לושי ועשי עוגות והי' פסח, שבועות נגד יצחק, שתקיעת שופר של מ"ת הי' בשופר של איל יצחק, סוכות נגד יעקב דכ' (בר' ל"ג י"ז) ולמקנהו עשה סוכות, וי"ב ראשי חדשים שג"כ נקראו מועדים נגד י"ב שבטים, וכשחטאו בעגל ניתנו לנשים שלא חטאו, וע"ש בב"י וב"ח, ובס' אור הצבי כ' דלכן שבועות רק יום א' ופסח וסוכות ב' ימים וחוה"מ הפסק בינתיים כי אברהם ויעקב הוכפלו שמותם, אברהם אברהם (וירא כ"ב י"א), יעקב יעקב (ויגש מ"ו ב'), ופסיק בינתיים, ויצחק לא הוכפל שמו וכנגד כהנים לוים וישראלים, כהנים בחי' עבודה, לוים בחי' תורה דכ' (ברכה ל"ג ח') וללוי כו' יורו משפטיך ליעקב, וישראל עוסקים בגמ"ח, וע' בזה אריכות בפרד"י לך דע"ד:, וישלח ר"נ:, ובס' קטרת סמים כ' דג' רגלים נגד ג' טובות הוציאנו ממצרים, ונתן תורה, ומתנות הארץ, פסח על יצי"מ, שבועות על תורה, וסוכות על מתנות הארץ, וצ"ב למה פתח בט"ו בניסן שבו יצי"מ, ושבועות בו' בסיון בקבה"ת, וסוכות לא נהוג ביום שבאנו לארץ שהי' בי' לחדש הראשון כיהושע (ד' י"ט), וגם לא נזכיר ביאת הארץ בסוכות רק סתם זמן שמחתינו. וי"ל דשם ראו תיכף הישועה בפסח, ובשבועות כמ"ש במד' שה"ש א' בשעה ששמעו אנכי כו' נתקע תלמוד תורה בלבם כו' ונעשו קדושים כמלה"ש, אבל מתנות הארץ לא שבעו עדיין מטוב הארץ עד עת האסף שהוא בחדש הז', ויען כי עת ההוא זמן שמחה כמ"ש בפ"א מ"ח מביכורים מן החג עד חנוכה מביא ואינו קורא, כ' רע"ב דכ' ושמחת בכל הטוב אין קריאה אלא בזמן שמחה שאדם מלקט תבואתו ופירותי' ושמח, לכן אומרים זמן שמחתינו:
פסוק טז:וחג האסיף בצאת השנה באספך וגו'. בס' קנה חכמה כ' דק' דכאן משמע דחג האסף סוכות בצאת השנה היינו אלול, ובתשא (ל"ד כ"ב) כ' חג האסיף תקופת השנה ופרש"י בתחילת שנה הבאה, וי"ל ע"פ ילקוט פנחס כל חדש וחדש ביקש ה' ליתן לישראל מועד, בניסן נתן פסח, באייר פסח שני, בסיון שבועות, בתמוז רצה ליתן להם מועד גדול ועשו עגל וביטל תמוז אב ואלול, ובא תשרי ופרע להם ר"ה יה"כ סוכות ושמ"ע. וא"ש דכאן עוד הי' קודם עגל, והי' ראוי באמת לולי חטא עגל להיות ר"ה בתמוז, יה"כ באב, וסוכות באלול, וזה בצאת השנה בסוף, אכן בפ' תשא אחר העגל שנתקלקל הסדר, ואז נכללו כל המועדות בתשרי שפיר חג האסיף בתשרי שהוא בתחלת השנה:
פסוק יז:שלש וגו' לפני האדון, ענובי"ת או"ח פ"ז בזה, ואי האדון קדש הוא, עשו"ת בית שלמה יו"ד ח"ב קמ"ג אריכות:
פסוק יח:לא תזבח, שוחט פסח שהי' לו כזית חמץ ברשותו או לא' מבני חבורה חייב השוחט מלקות, ועמנ"ח פ"ט כל הדינים, ובפסחים ס"ג. השוחט על החמץ עובר בל"ת, ובתוס' הפסח כשר דלא שנה הכתוב לעכב וכ"כ בתוספתא, והק' אחרונים דמתוס' מוכח דל"צ קרא להכשיר רק כיון דלא שנה הכ' ממילא מוכח דכשר, ובירו' דרש חזקי' דזבחי אתי' דכשר ע' קה"ע, ובמל"מ פ"א ה"ה מקה"פ, ולתוס' למ"ל זבחי ועאו"ח, ונ"ל דהמהרש"א הק' אתוס' דהא שנה לעכב לא תזבח ולא תשחט, ותי' דצריך לעבור בב' לאווין, ול"א שינה לעכב רק היכי דל"ל לטפויי לאווי קאתי, וק' לתוס' ב"מ ס"א. ד"ה לעבור, דהיכי דלא לקי ל"ש לעבור בב' לאווי, והכא לכאו' לא לקי דהוי התר"ס שמא ביטל החמץ קודם פסח, וכמו שהק' השאג"א סי' ע"ז ומהני ביטול כפסחים מ"ט. ההולך לשחוט פסח כו' יחזור ויבטל, הרי דביטול מועיל גם ללאו לא תשחוט, ועמקו"ח תל"א, פמ"ג פתיחה לפסח ח"א פ"א אות ד', ונובי"ת או"ח סי' ס"א, ונ"ל דמשכחת בב' אנשים דהם בני חבורה היכי דשוחט אין לו חמץ ולב' יש לו, דהאחר אינו חייב כתוס' בע"ב ד"ה או, דלא חייב רק השוחט וזורק דלא תשחוט כ', ועוד דהוי לשאב"מ וניחא דל"ה הת"ס שמא ביטלו, דשוחט א"י לבטל דחמץ אינו שלו ורק השני, ובכה"ג ל"ש הת"ס, דאי"ל שמא ביטלו בעל החמץ קודם פסח כיון דלא תלה בדעת עצמו רק בדעת אחרים, כמ"ש רמב"ן כתו' ע"ב. בהוחזקה נדה בשכנותיה ע"ש, ובשטמ"ק כתו' ג': ול"ה הת"ס דביטול הוי בדעת בעל חמץ ולא בשוחט, אמנם כה"ג ביש חמץ לא' מבני חבורה ולשוחט אין לו, ולכאו' איך יעבור לפמ"ש בקידושין מ"א: דשוחט הוא בתורת שליחות מושחטו אותו כל העדה וילפי' מיני' שש"א כמותו, וכה"ג הוי לדבר עבירה ואשלד"ע, והשליחות בטיל' כתוס' ב"מ ד"י: ד"ה דאמר, והוי כמו א' בסוף העולם דאינו עובר כמ"ש בגמ' כאן בע"ב, ונראה דהטעם דאשלד"ע המעשה בטל כ' בנובי"ק אה"ע סי' ע"ה דטעם כ"מ דארל"ת אעל"מ, וק' למה בשוחט פסח ע"ח כשר נימא כ"מ כו' וצ"ל דגלי קרא דמהני דכ' זבחי, ועתוס' תמורה ד': ד"ה רבא, וכיון דגלי קרא דמהני שוב אין השליחות בטל', ושפיר עובר השוחט ביש לא' מבני חבורה ולקי, וא"ש קו' או"ח על ירו' דאיצטריך זבחי, דאי ל"ה כתיב, ל"ה שמעינן דפסח כשר מדלא שנה לעכב, ז"א דהו"א כ"מ כו' ושליחות בטל דאשלד"ע ולא משכחת דיש לא' מב"ח חמץ, דלא יתחייב שוחט דאשלד"ע והוי כמו א' בסוף העולם דא"ע, ושוב ל"מ גם כאן דשליחות בטל, ואי"ל דטעם אשלד"ע משום כ"מ כו' וכאן כשר דכ' זבחי, ז"א דהא לא כ' זבחי ולא משכחת שילקה ביש לא' מב"ח, וע"כ בחמץ של שוחט והוי הת"ס וכיון דלא לקי ל"ש לעבור בב' לאווין, ושוב ק' קו' מהרש"א אמאי כשר דהא שנה ל"ת ול"ת, ואי"ל דאתי לעבור בב' לאווין דבכה"ג דלא לקי ל"ש זה, ומנ"ל דפסח כשר, ושפיר כ' ירו' דמוכח מזבחי דכשר, ול"ק דהוי הת"ס שמא ביטלו, דמשכחת ביש חמץ לא' מב"ח ולקי השוחט ול"ש אשלד"ע, ז"א דהטעם ב"מ כו', וכאן כ' זבחי דמהני וישלד"ע ולקי שוחט, ול"ה הת"ס שמא ביטל בעל חמץ דתולה בד"א ל"ש הת"ס:
וא"ש בזה מה שהק' עוד באו"ח דר' יהודה דדריש זבחי לרבות שוחט תמיד על פסח בדס"ד. א"כ צריך זבחי ומנ"ל דפסח כשר, ולהנ"ל א"ש דלר"י דסובר א"ש פסח על יחיד כמ"ש בדצ"א. וקידושין מ"ב. ושוב ל"צ זבחי דבלא"ה כשר מדלא שנה הכ', ואילה"ק כמהרש"א ל"ת ול"ת, די"ל לעבור בב' לאווין, וכ"ת דלא לקי דהוי הת"ס, ז"א דמשכחת בב' אנשים, וכ"ת דיפטור שוחט דאשלד"ע ובטל ול"ה שליחו, ז"א דאיתא בב"מ ח'. דשותפין שגנבו חייבין ול"א אשלד"ע דאמרי' מגו דזכה לנפשי' זכה לחברי', וכ' אא"ז בנתה"מ ק"ה סק"ג הא דמגו דזכה כו' דוקא היכי דלא יכול לזכות לנפשי' אם לא יזכה עבור חבירו, וכן חבירו לא יוכל לזכות אם לא זה, וזכות של זה תלה בזה כמו במגביה מציאה, דאם לא יזכה א' נעשה כמו שמונחת ע"ג קרקע, אבל אם יוכל לזכות אחד בלא זכות חבירו ל"א מגו כו' ע"ש, ונמצא היכי דשייך מגו אמרי' ישלד"ע, א"כ לר"י דא"ש פסח על יחיד, לא יוכל לעשות בלי אחר, ובעל תמץ לחוד לא יוכל לשחוט פסחו וצריך ע"כ לאחר ואמרי' ישלד"ע, ושפיר לקי שוחט אם הוא של א' מב"ח ול"ש הת"ס דתלוי באחרים, ואי דלא לקי דאשלד"ע, ז"א דישלד"ע, ועובר השוחט בב' לאווין, ושוב לא שנה הכ' כמהרש"א, דצריך לעבור בב' לאווין כיון דלקי דישלד"ע, ושפיר דריש ר"י זבחי לתמיד, דלדידי' ל"צ קרא להכשיר הפסח, דבלא"ה כשר מדלא שנה הכ' דצריך לעבור בב' לאווין:
ע"יל בפשיטות קו' או"ח על ירו' למה דחק דפסח כשר מזבחי, אמאי ל"א מדלא שנה לעכב, דאכתי תקשה נימא כ"מ כו' ועכצ"ל דשא"ה דגלי קרא זבחי, וכתוס' תמורה ושפיר נקט טעם דזבחי:
ובקו' שאג"א דשוחט פסח הוי הת"ס ומכח זה הוכיח דבחמץ שקיבל אחריות א"י לבטל, דבאמת דהגל"מ לאו כממון רק דגלי קרא לא ימצא כפסחים ה': ורק לחובתו ברשותו לעבור בב"י אבל אינו שלו דלאו כממון דמי, ואיירי הא דשוחט עה"ח בקע"א, והנה לטו"ז ת"מ סק"ד דלר"ש דגול"מ כממון, א"כ אין כאן חידוש בחמץ יותר משאר דברים דהוי כממון ע"ש, והק' הפמ"ג דהא בגמ' פריך לר"ש דגול"מ כממון למ"ל לא ימצא, ומשני הואיל וכי איתא הדר בעינא לאו ברשותא קמ"ל, הרי דאף ר"ש מודה דבאיתא בעין לאו כמ"ד, וכ' ביד אפרים דרק אי לא רבתה תורה בחמץ דהוי כממון הוי חילוק בין בעינא לליתא, אבל כאן דגלי לא ימצא אף בבעינא גול"מ כמ"ד שוב גם בעלמא כן ואין חידוש בחמץ ע"ש, וכן משמע בסנהד' קי"ב: דאף בבעין גול"מ כמ"ד לר"ש כמ"ש הקצה"ח שפ"ח סק"ז, וע' ברוך טעם סוגי' דגול"מ, וא"כ לר"ש מהני ביטול בחמץ שקע"א דהרי גול"מ כמ"ד ואין חידוש, ול"ש סברת שאג"א, א"כ חוזר וניער הקו' דהוי הת"ס, ור"ש בעצמו סובר במשנה דס"ג, דשוחט על חמץ לוקה, אך באמת ל"ק כמ"ש במקו"ח שם כיון דהתרו בו וקיבל התראה בודאי לא ביטל דאל"כ הי' טוען ע"ש, וראי' לדברי' מתוס' יבמות קט"ז. ד"ה הכא הא דבזוממין לא חיישי' לגמלא פורחא דהי' להם ליטעון כך ע"ש, אכן שוב יקשה כיון דמשנה איירי אף ביש חמץ לא' מב"ח לוקה השוחט והא' מב"ח אינו לוקה כתוס' הנ"ל, ושוב ק' איך לוקה השוחט דהוי הת"ס שמא ביטל א' מב"ח שחמץ שלו, ואי"ל דהתרו בו דהא אינו לוקה כנ"ל ונסתר תי' המקו"ח, וגם תי' השאג"א ל"ש לר"ש דגל"מ כמ"ד מהני ביטול, ומצאתי בפמ"ג בפתיחה לפסח שם שכ' כמקו"ח ונתקשה ג"כ בא' מב"ח כנ"ל:
ונלפע"ד למ"ש במנ"ח מ' פ"ט דלמ"ד שה לבית אבות דאו' וצריך להמנות על קטן, אי יש חמץ לקטן והוא מב"ח לוקה השוחט, דהוי כגדול שיש לו חמץ כיון דשה לב"א דאו', וע' פסחים צ"א. דר"ש הצריך הפסוק דאיש לב"א דאיש זוכה ואין קטן זוכה, וע' קידושין מ"ב. ותד"ה איש, דשה לב"א דאו' וצריך להמנות עלי', וקמ"ל קרא דאין קטן יכול לזכות לאחרים דאין יד לקטן ע"ש, ומיושב לנכון קו' שאג"א, דלר"ש בשה לב"א דאו' משכחת ששחט על חמץ של אחד מב"ח כגון דאית לקטן חמץ, וקטן א"י לבטל ולהפקיר:
פסוק יח:ולא ילין רש"י יכול אף על המערכה, ע' משכיל לדוד וקול הרמ"ז ריש ברכות, ומנ"ח מ' צ' בזה:
פסוק יט:ראשית רש"י אף שביעית חייבת בבכורים, הרא"ם וגו"א מחקו שאין שביעית חייבת בבכורים, וכ"ב באוה"ח תבא (כ"ו ב') וע' יבמות ע"ג. ובשם אפרים כאן ובהגהות, ובשו"ת תשב"ץ ח"ב רמ"ז כ' ג"כ כרש"י, וע' תרומות פ"ג מ"ז יקדמו בכורים שהן בכורים לכל, ותיפ"ל דבכורים נוהג גם בשביעית ותרומה אינה נוהגת והוי בכורים תדיר וע' בזה בס' טל אורות יבמות ע"ד., ובמנ"ח מ' צ"א הק' מבכורות י"ב: דבהמת שביעית פטורה מבכורה דלאכלה א"ר ולא לשריפה, ובכור אימורים לגבוה סלקי, ופריך מאוכל עיסת שביעית עד שלא הורמה חלתה ח"מ הא מטמאת ולשרפה, ומשני כ' לדורותיכם ע"ש, א"כ בבכורים כאן דמטמאה ולא כ' לדורותיכם ע"כ יפטור גם מבכורים ע"ש, ועחמד"י מ"ע קל"ד שהאריך בזה ובס' בית נאמן סי' ט"ו דמהרי"ט אלגזי שם הק' כיון דמה"ת חלה אין לה שיעור, א"כ מ"פ לאכלה ולא לשריפה הא יכול להפריש כזית שהוא פחות מכביצה דלא מקבל טומאת אוכלין ע"ש, מיהו י"ל ע"פ רש"י פסחים מ"ו. בבצק שבסדקי עריבה מגו דנחשב כזית שיעור לחמץ חשוב נמי שיעור לטומאה, וע' מפרשי הים ב"ק ע"ז, א"כ ה"נ מגו דחשוב שיעור לענין חלה חשוב נמי שיעור לטומאה אף בפחות מכביצה, וא"ש קו' מנ"ח דחייב בבכורים, דל"ל לאכלה ולא לשרפה, ז"א דאי א"ח בבכורים א"כ ל"ש מגו וליכא טו"א דל"ה בכביצה וממילא לא קאי לשרפה ול"ש לאכלה ולא לשרפה, וע' תפארת יעקב בכורים פ"ב מ"ד מ"ש בזה, ואי בהפקר אם חייב בבכורים ע"ש:
ובתוס' ב"ק ס"ט. ד"ה והצנועין נסתפקו אי שביעית נוהגת בכרם רבעי, וממע"ש פ"ה מ"ה אין ראי', דתוס' כ' אם שביעית נוהגת בכ"ר דהיינו שיהי' מותר לכל אדם ליקחם בתורת הפקר, אבל ודאי פשיטא דשייכא בהו קדושת שביעית, ואף לאחר פדיון ג"כ קדושת שביעית חל על המעות, וע"כ כוונת תוס' אם הפקיר לכל מי שירצה לזכות בהם וינהג בהם קדושת שביעית וקדושת כ"ר, ועירו' סופ"ז מפאה, ועמ"ש בזה באמרי הצבי שם אות מ"ה:
פסוק יט:אוה"ח בכורים אסורי הנאה כבב"ח, וצ"ע שמלבד שכהנים מותרים אף באכילה גם לישראל מותרים בהנאה, ובספרו פרי תואר שציין לא נמצא שם מזה, ובקוי אור ציין לפסחים ל"ו: ומכות י"ז., ופסחים כ"ג., דתרומה נחשבת היתר הנאה כמ"ש בעירובין ל"ב. מערבין בתרומה, ובמתני' תנן שהן נכסי כהן, ואפשר דנחשבו איסורי הנאה אם נטמאו כמ"ש בירו' פ"ב ה"א מבכורים, דלא שוו בכורים לתרומה דת"ט מדליקין בה משא"כ בכורים והטעם דקרשי מזבח הן, ועמשל"ט פ"ב הי"ד מתרומות, ומלאכת שלמה, וס' נר למאור, ואעלה איזה הערות: במנ"ח מצ"א כ' כמו דכהן אם יש לו קרבן א"צ ליתן לאנשי משמר, והקרבתו ועור ואכילה שלו, א"כ ודאי גם בבכורים כן דאם כהן מביא בכורים הם שלו, וכהן חייב בתו"מ וע"ש במצוה תר"ו. ובפ"א מ"ד דבכורים גר מביא ואינו קורא שאי"ל אשר נשבע ה"א לתת לנו, ערע"ב שהר"מ כ' דגר מביא וקורא דארץ ניתנה לאברהם והוא אב לגרים ע"ש, והוא בפ"ד ה"ג מבכורים ומקורו מירו' פ"א ה"ב, והובא בתוס' ב"ב פ"א. ד"ה למעוטי, ובסוף ה' מע"ש פסק כסתם משנה דמע"ש פ"ה מ"ד דגרים אינם בוידוי מעשר, ואולם במכות י"ט. אי' דגם בכורים גר אינו מביא, וע"ש במראה הפנים שמשו"ה לא פסקי' בגמ' כירו', לרמב"ן דגבי וידוי מעשר על אבותינו יוצאי מצרים קאי ע"ש, לפי"ז יש לחלק בין וידוי מעשר לבכורים דקאי אבותינו על א"י ויעקב ע"ש. ועמל"מ פ"ד ה"ג מבכורים ובהגהות שם מביא כ"ת סוכה ל"ח. תד"ה באמת, דגבי בכורים נקט קרא לישנא דלעתיד דכ' אשר נשבעת לאבותינו לתת לנו, וא"כ אף שלא נטלו גרים מ"מ לעתיד יטלו נחלה גרים כבנ"י כמ"ש ביחזקאל (מ"ז כ"ב), ולהגרים הגרים בתוככם כו' והי' לכם לאזרח בבנ"י ובמד"ר קהלת בפ' כל הנחלים הולכים אל הים, אבל בוידוי מעשר כ' אשר נתת לנו אין הגר יכול לומר כן דלא נטל חלק בארץ, ועשו"ת שער אפרים י"ד בזה, ובשאג"א מ"ט, ושו"ת זכרון יצחק בח"ת הק' על הכ"ת מ"ש עוד הר"מ שם דכהנים ולוים מביאים וקורין מפני שיש להם ערי מגרש וכי היכי דהלכה כר' יוסי דסוף מע"ש בוידוי ה"ה בבכורים ע"ש, והרי בלא"ה הא קיי"ל בב"ב קכ"ב דלעתיד יטלו חלק בנחלה שבט לוי עם ישראל, ועסמ"ג ל"ת רע"ו רע"ז, ולמה הוצרך הר"מ טעם די"ל ערי מגרש, ואף דהוצרך ר' יוסי טעם דערי מגרש גבי וידוי ששם לשון עבר ולא נטלו חלק בארץ, משא"כ בבכורים יש לו וצ"ע על הכ"ת. וע"ע שו"ת שבו"י ח"ג ט"ו מה שתי' הר"מ, ובמנ"ח מ' תר"ו בזה, משנ"ח דקכ"ז בקונ' מעלת המדות, וברמב"ן ב"ב פ"א, ריטב"א מכות י"ט, שו"ת פמ"א ח"א ס', לחם שמים על משניות בכורים, הגהות יד איתן על רמב"ם בכורים, יש סדר למשנה פ"ג מ"ג דבברכות, וע"ע פנ"י פסחים ל"ז דוקא חטה ושעורה אבל אינך כוסמין ש"ש ושיפון לא, וע' פ"א מ"ג ברע"ב ותוס' רעק"א, ושו"ת שאילת יעב"ץ ח"ב קצ"ד בזה:
ובפ"ב מ"ג מבכורים, תרומה ומעשר יש להם שיעור ובכורים אין שיעור, פרע"ב אפי' מדרבנן אין שיעור, וראיתי בזה דבכלים פי"ב מ"ג טנא מחזיק חצי סאה, ובכתו' קי"א: דרשו ע"פ ולשרקה בני אתונו מלמד שכל אילן סרק בא"י טען משא ב' אתונות, ובב"מ פ'. משא חמור או אתון ט"ו סאה, נמצא משא ב' אתונות ל' סאה, הרי חצי סאה הוא חלק ס', וטנא חצי סאה, וזה רמזה תורה שהשיעור היותר קטן המחויב בבכורים היינו הקונה אילן א' וקרקע דחייב בבכורים, ואפי' מאילן סרק חייב עכ"פ להביא טנא בכורים א' מס' של ל' סאה, וז"פ ולקח הכהן הטנא מידך, וע' פנינים יקרים בהשמטות, וגן רוה תבא, ודברי חנוך. ובס' חקרי הלכות סי' ס"ד הביא קו' מפו' אמאי נשים חייבות בבכורים הא הוי הזמ"ג דמחנוכה ואילך אינו מביא כמ"ש בבכורים פ"א מ"ו, וע"ש בתוס' רע"ק, וע"ע בתוס' פסחים ל"ח: ד"ה נאכלים, טו"א מגילה כ':, ומנ"ח מ' צ"א, ויש ליישב דאיתקש בכורים לבב"ח כתוס' חולין ק"ג: ד"ה כל, וחייבים נשים כמו בב"ח. ומענין חצי שיעור בבכורים ערע"ב פ"א מ"ב, ובשו"ת הרד"ד או"ח קמא ל"ח ד"ה ולפ"ז. ובחי' הר"ן חולין ק"כ: חידש הגם דחובת בכורים רק ממינים שנשתבחה א"י היינו לענין חיוב המצוה אבל בדיעבד אם הביא אפי' משאר מינים נתקדשו, וע' אמרי בינה ה' חמץ סי' ג' שטעם הר"ן מחמת נדר, ועחת"ס או"ח קצ"ז, וירחון קול תורה שנה א' סי' ע"ז מזה הרבה, ובשנה ג' סי' כ"ד, בספרי דעבר הירדן פטור מבכורים, ובסה"מ מ' קכ"ה בכורים מא"י וסוריה ועבר הירדן, וק' דבר"מ פ"ב ה"א כ' דרק בכורים של דבריהם מביאים מסורי' ועב"ה, ועכ"מ וחינוך מ' צ"א, ומל"מ, ובמנ"ח כ' דבמ' תר"ו כ' החינוך דרק מדרבנן, וע' בפתח דבר על סה"מ, וברכ"י או"ח תפ"ט אי עבה"י כא"י, ובמצוה מ"ד בעומר לא הביא הר"מ אם מביאין מעה"י, וברש"י מנחות פ"ג. ד"ה כל, וסנהד' י"א: כ' דמביאין מעה"י, וכ"מ מתוס' מגילה ד"י ע"א ד"ה דכ"ע, ועשו"ת חלק"י יו"ד ל"ג שהק' מר"ה י"ג. מהיכן הקריבו ולא קאמר מעה"י, וכה"ק במשכיל לאיתן שם, וע' הג' רש"ש מד"ר במדבר פ"ז, ומ"ש בזה בפ' בא (י"ג ה'):
פסוק יט:תביא ע' כתו' ק"ה: המביא דורון לת"ח כמקריב בכורים, ועירו' פאה פ"ה ה"ה כל המביא עניים לביתו ע"ש:
פסוק יט:לא תבשל, רש"י אף עגל כבש, ע' נחלת עזריאל חולין קי"ג שהק' מנ"ל דג' ל"ת לאכילה בישול והנאה הא צריכי למידרש גדי בכל א', ואפשר דהול"ל בחד קרא ל"ת גדי ופרה ורחל ועז, וכמו דדרשי' בר"פ אוא"ב ע"ש בתוס' ורא"ש, ובמזרחי הק' רש"י אהדדי דפעם פירש ג' ל"ת לאכילה בישול והנאה ופעם מפרש כר"ע גדי למעט חיה ועוף ולמ"ש ל"ק דזה מגדי וזה מל"ת ג"פ, ומה שתי' במזרחי שכן דרכו של רש"י פעם כמ"ד זה ופעם כזה, אבל יקשה בטוש"ע סי' פ"ז ג"פ ל"ת לאכילה בישול והנאה, ואח"כ כ' חיה ועוף אינם מה"ת כו' וכר"ע וצ"ל כמ"ש. וביש"ש סי' ק' כ' בשם סמ"ג כל הדברים שנאמרו למשה בע"פ נמסרו והסמיכם על המקרא, ועיקר קרא ל"ת לבישול אכילה והנאה, וע' גו"ו בפתיחה, שיח יצחק יומא דקכ"ה, וכנה"ג או"ח בלשונות רש"י אריכות:
ובתיב"ע השמיט איסור הנאה, וכן בפ' תשא (ל"ד כ"ו), ודברים (י"ד כ"א), ואולי משום דעתי' דר"ש חולין קט"ז., וקידושין נ"ז: שמותר בהנאה אם שהוא שלא כהלכתא, או מצד שיש בבע"ח שמותרים בהנאה כרמ"א פ"ז ס"א, ודעת הר"מ ג"כ שעל הנאה אין לוקין ומשום זה השמיט וצ"ע, וע' חזקוני, א"ע רשב"ם, וגרש כרמל אריכות:
ובר' בחיי כ' טעם דחלב בא מדם, ודם מזגו רע ומוליד אכזריות ולכן נאסר ורק כשנשתנה לחלב מותר, וכשמתערב חלב עם בשר חוזר החלב לכח דם לטבעו הראשון, ויש לדמות כמ"ש בעירובין ט'. וש"ד, מצא מין את מינו וניער, וערש"י ע"ז ע"ג. דניער ונתחזק בחבירו, וכן מצאתי בספר הנצחון אות ע' עש"ה וע' ירחון כנסת חכמי ישראל סי' ע"א אות כ', ובס' פתח הדעת על בב"ח במסך הפתח פ"ז אות ב', ומש"ל בבשלח (ט"ז כ"ה), ותשא (ל"ד כ"ו), ובנועם אלימלך כאן כ' ע"ד הרמז טעם, וכ' דגם אנחנו בשבועות התירו לנו חז"ל שלא להמתין אחר גבינה קשה השיעור כמו בכל השנה ע"ש ולא מצאתי זה בחז"ל, ועפמ"ג או"ח תצ"ד סק"ו באשל דיש להמתין בשבועות כמו בכל השנה, ועיו"ד פ"ט ונו"כ שם:
פסוק כ:מלאך עא"ע וריח דודאים על הגדה דל"ט: הקדמה לחדושי מהרא"ך ח"ב, הקדמת בית אלקים למבי"ט, ס' נחל נובע די"ז, ושער בת רבים ומהאריכות לא העתקתי, ובאוה"ח עפרד"י דקצ"ה בענין מכניסי רחמים ולעיל (כ"ב י"ט) וע' רמב"ן מלאכים גדולים מאנשים, וכ"כ בר"מ פ"ב ה"ז מיסוה"ת ובסנהד' צ"ג. גדולים צדיקים ממלאכי שרת, ובפסחים קי"ח: בשעה שהפילו לחמ"ו כו', ובס' עבודת הקודש בחלק התכלית פ"ד האריך בזה, וע' הקדמה לס' בכורי שלמה, ותוה"מ למלבי"ם משפטים (כ"ג כ'):
פסוק כא:שמי בקרבו ערש"י ומהרש"א סנהד' ל"ח. בדברי' וצל"ח חגיגה די"ב:
פסוק כד:לא תשתחוה, ערמב"ן ובהוריות ד'. דאסור השתחואה כדרכה ושל"כ שרי', והק' בבאר שבע דאמאי אין הצדוקין מודים באיסור השתחואה של"כ הא איכא קרא יתירא לשל"כ, וכמ"ש בסנהד' ס"ג. ג, השתחוות בעכו"ם וכו', ופרש"י ל"ת די' דברות והניח בצ"ע. ובהגהות מצפה איתן תי' ע"פ רמב"ן כאן תורה הזהירה פעמים רבות על ע"ז מפני חותר שבה כו' א"כ מטעם זה אין צדוקין מודים בשל"כ דס"ל דכלהו קראי בכדרכה ומפני חומר האיסור מזהיר כמה פעמים:
פסוק כה:וברך לחמך ומימיך והסירותי מחלה מקרבך, וק' למה כ' מקודם מזונות ואח"כ בריאות הלא חביב על אדם בריאות מממון, ובס' שם משמעון כ' עפמ"ש בתענית ח': בימי רשב"ג הי' כפנא ומותנא, אמר נבעי' רחמא אכפנא דכי יהיב רחמנא שובע לחיי יהיב, משו"ה מקדים מזונות קודם ועי"ז ג"כ יקוים והסירותי מחלה מקרבך ע"ש, ויש להעיר משמ"ע רפאנו קודם ברכת השנים, וכ' בב"ח או"ח קט"ז דמשו"ה כ' הטור ב' טעמים, מפ"מ תקנו רפואה בשמינית משום דדחי' הא דנבעי' רחמא אכפנא. ובענין שכר מצוה בה"ע ליכא, עמ"ש הרבה בפרד"י ח"א דף פ"ג. צ': קל"ד. קצ"ז. ר': ורס"ה: וקובץ דרושים ח"י סי' ט"ז, ובדברי שאול ואתחנן כ' דוקא במצוה שכלית, אבל בחוקית יש שכר בה"ע, ובנועם מגדים אחרי כ' דבמצות דרבנן יש שכר בה"ע, וכ"כ במעון הברכות דף י"ז וכ"ד, וייטב לב בחקתי, ועמש"ל בפ' שמות דף מ"ה. ובס' כה"צ כ' דברכה תחול ע"י יסורי צדיקים ע' ברכות י"ז:, וז"פ תהלים (ל"ז ט"ז) טוב מעט לצדיק מהמון רשעים רבים, כלו' ע"י ריבוי רשעים מגיע רק מעט טוב לצדיק, וז"פ במשלי (י"ג כ"ה) צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר, וק' דפתח בל"י ומסיים בל"ר, וי"ל ע"פ גמ' ברכות שם כל העולם ניזון בשביל ר"ח וחנינא בני די לו בקב חרובים כו', ויען שהוא מסתפק במיעוט לכן נשאר זכות מעשי' לדורו, אבל אם הצדיק אוכל לשובע אז בטן רשעים תחסר:
ובב"מ פ"ה. כל שני דרבי לא מצטרך למטרא מחמת יסורי', והברכה היה ע"י יסורי דרבי, לכן אמרה תורה ועבדתם כו', אז וברך את לחמך אך לא ע"י יסורי צדיקים, ושם בברכות ג': עמך ישראל צריכין פרנסה כו' פשטו ידיכם בגדוד, וק' איך יתיר לגזל, וי"ל עפ"מ שהק' בתו"ח חולין פ"ו אהא דכל העולם ניזון כו', כיון דזכותו הי' גדול כ"כ עכ"פ יהי' הוא כאחד מהם, וכ' דדורו ל"ה זכאים וחלק ה' לב' חלקים, א' כל ישראל, ב' ר' חנינא, ונתן את ר"ח למדה"ד, וכל ישראל למדה"ר, ונמצא דכל העולם ניזון בשבילו כי לפי שורת הדין כל המזון שלו, רק ממדה"ד נידן ר"ח שיהי' לחלקו מדה"ד, וז"ד כשיש צדיק גדול, אבל אי ליכא צריכים לצדיקים רבים, וז"פ בקהלת (ט' י"א) לא לחכמים לחם לפי שלא לנבונים עושר, שיבינו דמלח ממון חסר וליתן צדקה, רק מחזיקים הסימן עשירים מקמצים, וע"פ שורת הדין ראוי ליטל ממונם, ובגמ' כ' "עמך ישראל" הכוונה המון עם נקרא עמך צריכים פרנסת הנפש, וישראל ת"ח צריכים פרנסת הגוף, ואמר צאו והתפרנסו זמ"ז כיששכר וזבולן, וכיון שהשיבו אין הקומץ משביע את הארי, עשירים קמצנים, אינם רוצים להחזיק ת"ח ואין הבור מתמלא מחלייתו, ואמר לכו ופשטו בגדוד שיטלו מהעשירים בע"כ כי הוא חלק הת"ח, וע"ס שם משמואל פ' תרומה ותבא בשם זה"ק. וע"ע ב"ק צ"ב: מחלה זה מרה ופ"ג חלאים יש בה ופת שחרית מבטלתן, ורוב מחלות באים ממרה, ע' רש"י תענית ה'. ע"ש:
פסוק כו:ל"ת משכלה עא"ע, וי"ל עפמ"ש בבכורות מ"ד: ל"י בך עקר של"י ביתך עקורה מתלמידים והח"ס בפ' תבא (כ"ח י"א) כ' על והותירך ה' לטובה בפרי בטנך, כי לכל אדם יש קצבה מה הוא צריך לתקן בתורה ומצות, ומי שגמר הקצבה השלים ימיו, (וכ"כ הרמב"ם לבנו אשרי מי שחתמו ימיו במהרה) וז"ד לעצמו אבל אם יש לו בנים או תלמידים מוסיפים לו, וז"ש והותירך ה' לטובה שיתן לך ה' מותרות חיים לטובה בשביל פרי בטנך, וז"ש ל"ת משכלה ועקרה שיהי' לך בנים, ול"ת עקר מתלמידים ועי"ז את מספר ימיך אמלא ואוסיף לך עוד, וכמ"ש בחגיגה ה'., וע"ע במהרש"א יבמות מ"ט:, ובס' עין המים הספד על הגר"ב מייזלש ז"ל די"ג:
פסוק כח:הצרעה רש"י מין שרץ העוף, ע' ערוך הוא ערעיתא, ולמה נקרא כך שעומדת לקראת אדם ומכה אותו, כדכ' אשר קרך בדרך ותרגומו דערער, ובר' בחיי עקב כ' הצרעה מין זבוב ומטיל ארסו, וע' סוטה ל"ו. וע"י ובמפרשים שם, והמקנה קידושין דכ"ה., ובס' פתחי שערים עה"ת:
פסוק כח:רש"י חתי וכנעני הם ארץ סו"ע, ע' זי"ר מהמג"א על ילקוט תבא, שהק' דבפ' שופטים (י"ט ב') פרש"י דאמורי וכנעני הם סו"ע עש"ה:
פסוק ל:מעט עא"ע, ובס' נפלאות מתורת השי"ת פכ"ב אריכות גדול':
פסוק לב:ל"ת להם ולאלהיהם ברית, ובפ' שופטים (כ' י') וקראת אליו לשלום, פרש"י במלחמת הרשות ולא מצוה היינו ז' עממין ועמלק וערמב"ן שם, ובחינוך מ' צ"ג כ' אף בכל עממין קאי' ל"ת ברית, והר"מ פ"י מעכו"ם כ' סתם, וכ"כ בפ"ו ממלכים, אך שם חילק דבז' עממין אם לא חזרו מעבודתן הורגין אפי' נשים וטף, וגם כ' שם דל"מ קבלת ז' מצות לחוד רק צריך שיקבלו עבדות ומס, והפר"ד בהגהות לחינוך הק' דהר"מ סותר עצמו, דבסה"מ ל"ת מ"ח כ' דכריתות ברית רק בז' עממין, וכ"כ בסמ"ג לאווין מ"ז, ועתוס' יבמות כ"ג. ד"ה ההוא שהק' דאיך כרת שלמה ברית עם חירם, ותי' דאין איסור רק לשם ע"ז, ועוד דחירם גר צדק הי' ועוד דרק בז' עממין, וכ"כ בע"ז כ'. ד"ה דאמר, ועמשנ"ח ה' עכו"ם סי' מ"א שהאריך בזה ותי' להר"מ בטו"ט, וע"ע לח"מ פ"ו ה"א ממלכים, חינוך תקכ"ז ומנ"ח ומצוה צ"ג, יפה מראה על ירו' שביעית פ"ו אריכות גדול', והגהות מיימוני פ"ו ה"ו ממלכים כ' דרא"מ כ' דרק בדרישת שלום אסור, אבל תשלומי שלום מותר כגון אם עשה עמך חסד מותר להקדים שלום, שנ' (ש"ב י' א') וימת מלך בני עמון כו' ויאמר דוד אעשה חסד, והכ"מ הביא זה וכ' ויש לתמוה ע"ז שאמרו במדרש עכ"ל, ולא הביא היכן המדרש, והוא במד"ר במדבר פכ"א צרור את המדינים דוד בא ברחמים, לסוף בא לידי בזיון ומלחמה וצרות, כ"ז גרם שעשה חסד עם מי שאמר ה' ל"ת שלומם וטובתם, וע"ע במנ"ח מצ"ד ותכ"ה אריכות מלא תחנם, וע' חק יעקב תמ"ח סקי"ב, פרד"י לך דפ"ח:, ותולדות קפ"ד., וביבמות פ"ח מ"ג עמון ומואב אסורים איסור עולם, ובחינוך מ' תקס"א כ' הטעם שמצרים עבדו בנו וצערינו זמן רב מ"מ לא עשו רשעות גדול' כ"כ כעמון ומואב שלא יצאו להקדים אפי' בלחם, ונשמע דיפה לאדם לעשות כמה חטאים ולא לעשות חטא גדול אחד ע"ש, וצ"ע מר"ן יומא סוגי' דבולמוס דמוטב לשחוט ביו"כ מלהאכילו נבלות, דיעבור על כל כזית וכזית ע"ש, מבואר להיפך מהחינוך, וע' לקח טוב כלל ט"ו ובס' קול סופר בסופו בקונ' מאכילין קל קל אות ט"ו אריכות: