פסוק ב:לא תהיה אחרי רבים לרעת. לא תהי בתר סגיאין לאבאשא, ר"ל לא תהיה בדיני נפשות אחר רבים בהכרעת דיין א' (לחובה) כמ"ש בש"ס (סנהדרין דף מ') או כפשוטו, לא תלך אחרי רבים לחייבו רק תגיד דין אמת אע"פ שהוא ללא הועיל, ואפשר יותר טוב לגרוס בתרגום "לבישין" שהוא התרגום של השם "רעות" ולא "לאבאשא" שהוא תרגום "להרע".
פסוק ב:ולא תענה על רב לנטת, ולא תתמנע מלאלפא מה דבעינך על דינא. ר"ל כמ"ש לעיל (ע"פ פשוטו) לא תמנע מהוציא בשפתיך מה שנראה בעיניך, או על מה ששאלו אותך, לגי' רש"י "מה דמתבעי לך" ובחומשי רוו"ה גם ברש"י הגי' "מה דבעינך" ופי' "ולא תענה" הוא כמו עינוי מלאכול או מלעשות, וע' קדושין מ"ט ע"א ברש"י ד"ה המתרגם ותוס' שם ד"ה המתרגם. אחרי רבים להטת, בתר סגיאי שלים דינא. בעל אוהב גר כתב ע"ז "קשה מאד להולמו" ובאמת ר"ל הפסק דין יחתך ויגמר אחר רוב הדעות וזהו "שלים" ר"ל להשלים ולבצע הדין (ולפי"ז יותר נכונה הגי' מא"ד שהובאה באוהב גר "שלים דינא" באפעל) ובכ"י שלי הנוסחא "ולא תתמנע מלאלפא מה דיתבעי לך על דינא בתר סגיא אשלם דינא".
פסוק ד:כי תפגע, ארי תפגע. ויש בו מסורה קרא ותרגום, כי יש נוסחא אחרת "ארי תערע".
פסוק ה:וחדלת מעזוב לו. ותמנע מלמשבק לה. מרש"י משמע שמוסב על פריקת חמור וכן "עזב תעזב" מש' זה, ולכן פי' עזב תעזב לגירסתנו "משבק תשבק מה דבלבך ותפרק עמה" וזהו התרגום מתיבת "עמו" או שיש פה ב' נוסחאות מעורבבים ולפי' ה"א צ"ל "ותתמנע מלמשבק לה ותפרק עמה" ומלות "משבק תשבק מה דבלבך עלוהי" הוא הפי' הב'. ולדעתי נראה כגי' רש"י שבחומשי רוו"ה, שבתרגום שהיה לפניו היה כתיב "ותתמנע מלמשקל לה" וממלות "משבק תשבק" שלאחריהם נשתרבב הטעות הזאת.
פסוק ז:ונקי וצדיק. ודזכי ודי נפק דכי מן דינא. ע' באוג"ר שתמה "וכי מה ענין טהרה לכאן ?" ולכן הביא גירסא "ודי נפק זכאי" ואפשר מפני שהזכיר כבר "ודזכי" תרגם "צדיק" בלשון טהרה, וכוונתו אם יתחייב הזכאי אל תהרגהו אלא החזירהו לב"ד, ואם יצא זכאי אע"פ שיש לך ללמד חובה אל תחזירהו לחובה כקבלת חז"ל. (סנהדרין דף ל"ג) ומזה ועוד מכמה מקומות נראה שהיו לפני המת' כמה ברייתות.
פסוק יח:לא תזבח על חמץ דם זבחי, לא תכוס על חמיע דם פסחי. וכ"ה בכ"י שלי ת' "דם" משום שהזורק על החמץ נמי חייב כהברייתא בפסחים (דף ס' ע"נ) ות' "פסחי" ולא "תמיד" כדעת ר' יהודה (שם שם) משום דפשטא דקרא דייקא פסח, וע' עוד שם דף ס"ד שמשמע דקאי על חגיגת י"ד והנה המעיין יראה שזביחת הבהמה לאכילה לבד ת' "נכסתא" כמו "ויזבח יעקב זבח" (בראשית ל"א כ"ד) ת' "נכס נכסתא" "טבוח טבח" (שם מ"ג ט"ז) ת' "נכוס נכסתא" אבל זביחה לקרבן ית' "דבח" או "נכסתא קודשין" ולא אדע לכוין מדוע לא ת' "לא תדבח" כאשר ת' "וזבחת עליו" [לעיל כ' כ"ד] "ותהי דבח עלוהי" וכן לעיל ה' ח', ח' כ"ב כ"ה, ובתהלים נ"ד ח', ק"ו ל"ח, קט"ז י"ז? ואולי הוא ט"ס שנשתרבב מן "לא תשחט על חמץ" (לקמן ל"ו כ"ה) ששם ת' בצדק הפעל "שחט" בפעל "נכוס" כבכל המקומות [לעיל י"ב י' כ"א, יעוד ועוד] ופה צ"ל "לא תדבח".
פסוק יח:ולא ילין, ולא יביתון בר מן מדבחא. הוא ע"פ הדין דלינה אינה פוסלת רק אם היה החלב על הרצפה, אבל אם היה על המערכה אפי' אחר עמוד השחר אינו נפסל בלינה, וע' ברא"ם שהביא ראיות לזה, ואמר שהפסוק הזה אינו מדבר אלא למצוה כו', אבל אם לא העלה אותם כו' ולא נשאר מהלילה רק רגע אחד עד שיעלה עה"ש מקטירן כו', ומה שת' "חלב חגי, נכסת חגא" לישנא דקרא נקט שבאמת מצוה להקטיר אימורי וחלבי כל הקרבנות הנשחטים ביום, וכ"כ רש"י לקמן (ל"ד כ"ה).
פסוק יט:לא תבשל גדי בחלב אמו, לא תיכלון בשר בחלב. כבר צווחו קמאי, אחרי שהמת' הלך פה אחר הקבלה המסורה לנו, למה ית' בכל הג' מקומות שנזכר הלאו הזה בתורה בל' אכילה, ולא חש להשמיענו איסור הבישול בלא אכילה? וע' בפר"ת יו"ד סי' פ"ו ס"ק א' שתמה ג"כ ע"ז, וכ' "ואולי סבר שבשול אינו אסור רק כשאכלו והוציא הכתוב ללשון בישול שאין אסור באכילה אלא דרך בישול וכ' בתורה ג"פ לעבור עליה בג' לאווין וצ"ע" והנכון הוא כמ"ש לקמן (ויקרא כ"ג ט"ו) שלא חשש המת' לפרש בכ"מ את הכתובים ע"פ דברי הקבלה כ"א במקום שיעמדו המכחישים נגדה, ולכן במצוה זו שאומרים שרק בישול גדי אסור, ת' "לא תיכלון בשר בחלב" וכן "והיו לטטפת" ת' "ויהון לתפילין" וכן "פרי עץ הדר" ת' "אתרוגין" ושמור הכלל הזה בידך כמ"ש בהקדמה כוללת, אבל לא אדע למה ת' "תיכלון" בל"ר, ולא "תיכול" בל"י ככל הפסוק ? ורק בכ"י נמצא באמת הנוסח לא תיכול.
פסוק כא:כי שמי בקרבו. ארי בשמי מימרה, ר"ל מה שצוה הוא בשמי לכן שמע בקולי. וע' בהרמב"ן. ובנתה"ש כתב והוא מחובר לראש המקרא שמע בקולי כי שמי בקרבי וקולו הוא קול עליון כו' כי בשמי הוא מצוה".
פסוק כח:הצרעה. ית ארעיתא. בעל נתה"ש סובר שהוא צרעה בחלוף הצ' לא', אבל מהירושלמי שת' "אורעיתא" לא משמע כן, והערוך ע' "ארעיתא" הביא את הירושלמי ולא את הת"א, ובמ"א כתבתי בדרך דרוש שהוא כנוי לישראל מעטי הכמות נוגעים בקצה האומה והארס הולך בכל הגוף. וכ"ה ביתוש במוחו של טיטוס, ויותר נכונה הגי' שמצאתי "ערעיתא" לפי שחלוף הצד"י בע' יותר רגיל בארמית מבא'.