אדמת הקודש
עובדת היותנו עם ד' הביאה להתעלות החיים החברתיים אל המדרגה הראויה לאנשי קודש. מתוך התבררות מדרגה עליונה זו – על כל חובות האחריות והשמירה המפורטות ממנה – אנו ממשיכים אל מצוות הזמנים הקשורות במועדי ד' אתנו. מציאות זו של קדושת הזמנים מקדשת את חיינו המעשיים ומרוממת גם את פרשת יחסינו עם אדמת הקודש ועבודתה.
בעצם ההכרה בחיי הקודש הקשורים לעבודת האדמה יש כדי להשפיע על תיקון החברה ועל השפעת טובת הבורא לכל יצורי הארץ. עובדה זו מתגלה במצוות השמיטה, האוסרת את אסיף הפירות בשנה השביעית ומותירה אותם לאביונים ולחיית השדה.
א. יש להישמר ממציאות החמץ בזמן הקרבת הפסח, וכן מזלזול בהקרבת הקודש בדרך המאפשרת את השארתו מעבר לזמנו – "ולא ילין חלב חגי עד הבוקר".
ב. מצוות הביכורים באה על מנת להגן על האדם מפני תאוותנות יתרה, בזוכרו כי ראשית עמלו נובעת מברכת הקודש ועל כן עליה להגיע לבית ד'.
ג. למצווה זו נספח איסור בשר בחלב שגם לו מטרה דומה, להישמר מתאוותנות יתר שאינה יודעת גבולות והיא מערבת מין בשאינו מינו.
לקראת העלייה לארץ
כסיכום לעליית חיי הפרט, המקבלים את שכלולם בתיקון החברה ועלייתה לדרגת חיי קודש, אנו מגיעים להתבוננות בצורתה ובעתידה של האומה כולה – שזכתה לבנים ובנות קדושים.
ראשית, אנו מובטחים בליווי צמוד בדרכנו אל ארץ הקודש, על מנת שכוחות הגויים האליליים לא יוכלו לעצור בעדנו. אמנם, לליווי בלתי אמצעי של ד' נוכל לקוות רק כאשר נגיע "אל המקום אשר הכינתי" ונזכה לגיבוש לאומי שירומם את האומה כולה עד להשכנת השכינה בתוכה. בינתיים, כיוון שמדרגתנו הקדושה עודנה קשורה בחיי הפרט, התבצע הליווי על ידי מלאך – שמדרגתו המוגבלת, שאינה מסוגלת לכלול כמה שליחויות בעת ובעונה אחת, מתאימה למדרגת הקודש הפרטית.
התזכורת על המאבק בינינו לבין עמי הארץ מחייבת הערת אזהרה בדבר הריחוק מדרכי עבודה-זרה וחיוב ביטול כל שאריות הפולחן הזר מן הארץ. במקביל, אנו מובטחים כי אין לנו כל צורך להזדקק לסגולות שונות הנלמדות מדרכי האמורי, וכי עבודת ה' מסוגלת לברך את חיי המעשה החיצוניים ולסלק כל פגע ונגע מדרכנו. עבודת ד' השלמה היא היסוד לבריאת החיים ולהופעתם בין במובן הפרטי – "את מספר ימיך אמלא", ובין לטובת המשך הדורות – "לא תהיה משכלה ועקרה בארצך".
המהלך האלוקי, המקביל להתפתחות הלאומית, מחייב התחשבות בחולשות האדם בזמן הנדרש לשם הבשלתו ושכלולו של בניינו הלאומי. על-כן קובעת התורה כי האומות השוכנות בארץ בטרם בואנו אליה לא יגורשו בבת אחת, על מנת שלא תהיה הארץ שוממת. גירוש הגויים מן הארץ יתלה במידת התפתחותו ופריונו של עם-ישראל, שממנה נגזרת יכולתו לנחול את הארת בכל מרחביה. גבולות הנחלה הם גבולות הקודש שנקבעו בטבע הארץ באז הבריאה – "מים סוף ועד ים פלשתים וממדבר עד הנהר".