פסוק ב:לא תהיה אחרי רבים וכו׳ ואני אומר לישבו וכו׳ ומ״מ הואיל ויש בזה דוחק גדול דלא תענה על ריב לנטות אחרי רבים הוא עצמו מ״ש בתחלה לא תהיה אחרי רבים וכו׳ ונמצא זה כפל הענין במלת שונות הילכך הביא תחלה המד׳ אף שאינו מיושב על ל׳ המקרא:
פסוק ז:כי לא אצדיק וכו׳ אין עליך להחזירו וכו׳ חד מתרווייהו נקט רבינו דהיינו לצדיק וה״ה נמי דשייך הא טעמא בנקי שיש לך להחזירו לזכות כי לא אצדיק רשע ואם חייב מיתה הרבה שלוחים למקום:
פסוק ח:ושחד לא תקח אפי׳ וכו׳ הא נמי כבר אמור בפ׳ שופטים לא תקח שחר ופיר״שי גופיה שם אפילו לשפוט צדק והך קרא דהכא הו״ל לרבינו לפ׳ כדאמרינן בכתובות פ׳ שני דייני גזרות ושחד לא תקח אפילו שוחד דברים ולא ידענא למה לא העירו בזה המ׳ ז״ל:
פסוק ח:יעור פקחים אפילו חכם וכו׳ עיין מ״ש בפ׳ שופטים בס״ד:
פסוק ט:וגר לא תלחץ וכו׳ עיין מש״ל בפ׳ וגר לא תונה. ומ״ש רש״י שסורו רע הנה בשלהי קדושין גבי כל שעסקו עם הנשים סורו רע פיר״שי מנהגו רע והערוך בע׳ סר פי׳ מל׳ חמוץ סורו כמו שאורו כלו׳ חמוצו רע. והר״אם ז״ל פי׳ סורו כמו צורו ר״ל אלוהו אלא שכינה בסמ״ך לגנאי ואחר המחילה לא יתכן לפ׳ כן בשאר מקומות וכבר תמה עליו בעל מוסף הערוך מההיא דקדושין ע״ש:
פסוק יא:ונטשתה מאכילה וכו׳ ד״א וכו׳ לפ׳ ראשון ק׳ דונטשתה משמע דקאי על הקרקע עצמה ולא על הפירות. ולר״א נמי ק׳ דהא זיבול וכדומה שאינם מלאכות גמורות אינם מדאורייתא אלא מדרבנן. וצ״ל דקרא אסמכתא ועיקר קרא לאו להכי אתא ע׳ ברא״ם:
פסוק יב:בן אמתך בעבד ערל וכו׳ פי׳ דק״ל דאמאי לא כתיב עבדך מאי בן אמתך לכך פי׳ דמשום דאכתי ערל הוא כגון שעדיין לא עברו י״ב חדש משקנאו עם אמו הילכך אינו נקרא עדיין עבדא של ישראל להודיע שאסור להשהותו כך אלא חייב למולו ולהטבילו לשם עבדות:
פסוק יג:ובכל כו׳ כל מ״ע באזהרה וכו׳ ומ״מ ליכא מלקות במ״ע משום דהוו לאו שבכללות. ואף על גב דקי״ל השמר דעשה עשה וכמו שהק׳ הרמב״ן ז״ל הביאו הרא״ם י״ל דלא נקרא השמר דעשה אלא היכא שכתוב אצל העשה המפורש במקרא משא״כ זה דאע״ג דקאי על כל מ״ע מ״מ לא נכתב אצל העשה. ומה שהביא ד״א היינו דלפי׳ זה לא הול״ל בהאי לישנא דתשמרו אינו ל׳ ציווי אלא הכי הול״ל השמרו בכל אשר אמרתי לכם. ובתר הכי לכתוב ולא תזכירו שם אלהים אחרים אלא מוכח דה״ק ובכל וכו׳ תשמרו לעשות אימתי בזמן ששם אלהים אחרים לא תזכירו. וגם לפי׳ זה ק׳ שדבר זה כבר למדנו מקרא דוכי תשגו ולא תעשו את כל המצות וכו׳. ותו מקרא דוסרתם מן הדרך וכו׳ ללכת אחרי אלהים אחרים וכו׳ ול״ל עוד מקרא שלישי. ותו דהכא לא מיירי קרא בעובד ע״ז אלא במזכיר שמה בלבד ולא מסתבר כלל שזה חשוב ככופר בכל התורה כולה:
פסוק יז:שלש פעמים לפי שהענין וכו׳ שלא יסתרסו וכו׳ לכאורה משמע שמרגיש רש״י הכפל דהא כבר כתיב לעיל שלש רגלים תחוג לי ואמאי הדר וכתב שלש פעמים וכו׳ אלא לומר שגם בשביעית נוהגים המועדות וכך הבין הרא״ם ז״ל. וק״ט דאי להא לא אצט׳ למכפל אלא במה שכתוב בפ׳ שביעית סגי דומיא דשבת שכתב רש״י לעיל בסמוך. וה״נ בבכורים לק׳ בפסוק ראשית בכורי וכו׳ והדרא קושייא אמאי אצטריך הכא למכתבינהו למועדות תרתי זימני. וע״ק ל׳ דשלא יסתרסו דהול״ל שלא יעקרו כמ״ש לעיל גבי שבת. ונראה דחדא מתרצא לחברתה דאה״נ דמקרא דלעיל למדנו כבר שלא יעקרו הרגלים אף בשנה השביעית. ומ״מ אצט׳ למכפל ללימוד אחר. והיינו דקראי כתיבי בחג המצות בחדש האביב שהתבואה באביה. ועצרת חג הקציר וסוכות חג האסיף וסד״א דדוקא בשאר שנים קפיד קרא שיהיו כל א׳ בזמנו זה הקצוב אבל בשביעית דאסור בעבודת קרקע וליכא אלא קצירה ולא אסיפה כלל נימא דליכא קפידא בזמן המועדות שיהיו בזמנן קמ״ל שלא יסתרסו ממקומן מזמנן המיות׳ להם:
פסוק יח:ולא ילין וכו׳ יכול אף על המערכה וכו׳ תלמוד לומר וכו׳ פי׳ דרבינו רצה לפרש דמאי דכתיב ולא ילין היא דוקא חוץ למזבח כלו׳ חוץ למערכה אבל אם נותנם על המערכה אפי׳ רגע א׳ קודם אור היום באופן שכשהגיע ע״ה עדיין הם בעין שלא שלט האור אפי׳ במעוטן כ״ש ברוב אפ״ה לית לן בה והביא ראיה לזה מקרא דעל מוקדה וכו׳ כל הלילה ש״מ דאפי׳ רגע קטן קודם הבקר יכול להעלותן מהרצפה למערכה דסגי שיהא ע״ג האש בעת עלות השחר. והדר מקשה רש״י לנפשיה וכי תימא מנ״ל דההוא קרא דעל מוקדה אתא לשרויי הולכת האיברים כל הלילה דילמא לא היא אלא ה״ק קרא דמאחר שנתנם קודם שקיעת החמה על המערכה. אפילו עבר כל הלילה ולא נתעכלו עד סוף הלילה בהא הוא דלא איכפת לן אבל לא דאשתרי לכתחלה להעלותם כל הלילה. ומתרץ ר״שי באמרו ולא ילין אין לינה אלא בע״ה כלומ׳ דאילו לא אתא קרא אלא ללמד דבר זה אבל לעולם בעי׳ להעלותן קודם שקיעת החמה אלא דכל הלילה יש להן זמן להתעכל עד בקר וכשיגיע הבקר צריך שיהיו כבר דשן א״כ לא אצט׳ דמקרא דהכא נפקא דהא ע״כ אין לינה אלא בע״ה שנ׳ עד בקר ובהדי׳ קאמר לא ילין עד בקר שלא ימצאו עוד בעולם כשיבא בקר אלא מדאצטריכא תרי קראי ש״מ דקרא דהתם בא ללמוד היתר ההולכה מן הרצפה למזבח קודם הבקר וקרא דהכא אתא למימר שאם הניחן חוץ למזבח עד שהגיע ע״ה דעדיין לא העלן עובר בלאו. ודוק דבזה נל״עד שיתורץ כל מה שהרגיש מוהרא״ם ז״ל ע״ע. וגם בזה יתורץ למה היפך ושינה רבינו סדר הכתובים דברישא פי׳ עד בקר והדר ולא ילין דהא מ״ש על ולא ילין בא להכריח פירושו וליישב מה שהיינו יכולים להק׳ על דבריו:
פסוק יט:ראשית בכורי וכו׳ ואין בכורים אלא מז׳ מינין וכו׳ לכאורה ק׳ דאין כאן מקומו לבאר דין זה דכבר כתבו בפ׳ תבא דנ״פל מקרא מראשית ולא כל ראשית. ואפשר לומר שכוונת רבינו לרמוז שיש ליישב בזה סמיכות העניינים ב׳ דינים בפ׳ אחד הא דבכורים עם לא תבשל גדי. והיינו דבתר הכי סמך רבינו לזה גדי אף עגל וכבש וכו׳ וכוונתו דסמך הוא ית׳ ב׳ דינים אלו זה אצל זה דבתרוייהו צריכי׳ לומר לא מסרו הכתוב אלא לחכמים דבכורים אע״ג דכתיב ראשית בכולי סתם ביארו רז״ל ברוח קדש׳ שאין כל הפירות חייבים אלא דוקא ז׳ המינים נמצא דרבותינו בקבלתם באו להקל על מאי דנשמע לכאורה מפשט המקרא ובלא תבשל גדי הוא להפך דלפי הנשמע מפשט המקרא דוקא גדי ורז״ל עפ״י קבלתם אמרו דלאו דוקא אלא אף עגל וכבש בכלל גדי ולכך סמכם הכתוב כשם שאתם מקבלים דבריהם בסבר פנים יפות במקום שבאו להקל כגון אצל בכורים כך תקבלו כשבאו להחמיר כגון בלא תבשל גדי:
פסוק יט:לא תבשל גדי וכו׳ שאתה מוצא בכמה מקומות כולי עיין מ״ש בס״פר כי תשא בס״ד:
פסוק כא:כי לא ישא וכו׳ אינו מלומד וכו׳ ועוד שהוא שליח וכו׳ מדכתיב לפשעכם ולא כתיב לפשע מוכח דה״ק דהפשע הוא בכם אבל לא בדידיה דאינו מלומד בכך ומשום דכתיב כי לא ישא וק׳ אטו בדידיה תליא הכפרה מש״ה קאמר שהוא שליח להעניש הפושע ואין לו אלא שליחותו ומוכרח הוא שלא לישא אלא להעניש שזה שליחותו:
פסוק כט:ורבה עליך ותרבה וכו׳ עמ״ש בפרש׳ עקב בפ׳ פן תרבה עליך חית השדה בס״ד:
פסוק ל:עד וכו׳ תרבה לשון פרי וכו׳ ומ״מ לא כתב קרא תפרה ותרבה כי אורחיה דקרא משום דל׳ פריה ורביה פיר״שי פריה כפי הטבע א׳ ורביה היינו כדרך הריבוי כמו וב״י פרו וישרצו וכולי וכאן דמיירי כשיהו חוטאים. וכמו שאמר לעיל הילכך לא כתב אלא תפרה:
