פסוק א:ואלה גימ' מ"ב, ואחריו המשפטים, רמז על מה שאמרו ז"ל על שלשה דברים העולם עומד על הדין וכו', לזה ואלה גימ' מ"ב, רמז על העולם שנברא בשם מ"ב ואינו עומד אלא במשפט, זהו ואלה המשפטים. עוד ואלה במלואו כזה וא"ו אל"ף למ"ד ה"א גימ' ד"ר, שהקב"ה דר בין השופטים כששופטים באמת שנאמר אלהים נצב בעדת אל וגו', ואם לאו יורדים לגיהנם זהו רד"ו, כמו שאמרו ז"ל יחשוב הדיין כאילו גיהנם פתוחה לו מלמטה, ואם תמנה ה"א אחרונה בלא מלוי עולה ר"ג, שהוא ק"ץ אח"ד, לומר שאם אינו מיחד שהולך לקץ הימים, ואם הוא מיחד הקב"ה שהוא הוא"ו הולך לקץ הימין, זהו שאז"ל אלה פסל את הראשונים ואלה מוסיף על הראשונים, והבן. ואז"ל כל המאריך באחד מאריכין לו ימיו ושנותיו, לזה בא הוא"ו של ואלה לומר שמבטל הקץ בכוונת היחוד:
פסוק א:עוד ואלה המשפטים. למה לא התחילה פרשה זו בוידבר כשאר פרשיות, אלא ממה שפירש הרמב"ן ז"ל תבין שאינה פרשה בפני עצמה, ז"ל רצה להקדים להם המשפטים, כי כאשר היה בעשרת הדברות הא' בידיעת ה' והב' באסור ע"א, חזר וצוה את משה כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם, שתזהירם עתה עוד שיתנו לבן למה שראו ויזהרו במצות האלו שצויתים, כי אתם ראיתם כנגד דבור א', לא תעשון אתי כנגד דבור לא יהיה לך להשלים ענין ע"א, ואלה המשפטים כנגד לא תחמוד, כי אם לא ידע האדם משפט הבית או השדה ושאר הממון יחשוב שהוא שלו ויחמדה ויקחה לעצמו, לפיכך אמר תשים משפטים ישרים ינהיגו אותם ביניהם ולא יחמדו מה שאינו שלהם מן הדין, וכן אמר במד"ר כל התורה תלויה במשפט לכן נתן הקב"ה דינים אחר י' הדברות, וכן יפרש באלה המשפטים המשפט בע"א ובכבוד האב והרציחה והניאוף הנזכרים בעשרת הדברות ע"כ. א"כ מדבריו תבין שההתחלה היא ויאמר ה' אל משה כה תאמר אל בני ישראל וגו', ובמלת משפטים כלל לא תחמוד שהוא כולל הרבה לאוין שהוא כנגד כל התורה כמ"ש לעיל, וגם חזר בזו הפרשה לפרט כל עשרת הדברות בפרט, שאמר מכה איש ומת, וכי יזיד איש, נגד לא תרצח, וגונב איש ומכרו נגד לא תגנוב, בגניבת נפשות הכתוב מדבר, ומקלל אביו כנגד כבד את אביך, זובח לאלהים יחרם נגד אנכי ה' אלהיך, לא תשא שמע שוא כנגד לא תשא, ששת ימים תעשה מעשיך וגו' כנגד זכור את יום השבת, לא תנאף כלול בואם לבנו ייעדנה, אם אחרת יקח לו שארה וגו', כדי שלא יבא לידי זנות, אל תשת וגו' להיות עד חמס כנגד לא תענה, לא תשתחוה לאלהיהם נגד לא יהיה לך אלהים אחרים, וכלל בכלל ומכה אביו ואמו ד' שומרים שצריך אדם שישמר מהביא על עצמו חובה, ובכלל וגונב איש ומכרו גניבת ממון וד' אבות נזיקין, שהגנב כוונתו להזיק. א"כ י' דברות אמרן הקב"ה שנאמר וידבר אלהים, ואמר הקב"ה למשה שיחזור ויפרוט להם כל העשרה ויכלול עמהם המשפטים והדינים כאומרו ויאמר ה' אל משה כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם, ואמר אח"כ ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה' שהם י' דברות, ואת כל המשפטים, פירש"י ז"ל ז' מצות שנצטוו בני נח ושבת ודינים שנצטוו במרה שנאמר שם שם לו חוק ומשפט, חק שהוא חק פרה אדומה, ומשפט שהם שבע מצות ושבת. נשמר רש"י ז"ל שלא אמר את כל המשפטים על אלה הדינים של ואלה המשפטים:
פסוק א:ויען כל העם קול אחד ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה, לא אמרו נשמע, כי דברי ה' אינם צריכים שמיעה, כבר שמענום, ועל מ"ש לו כה תאמר אל בני ישראל שיחזור ויאמר להם כל העשרה בכלל שאר הדינים, ואמר ויכתוב משה את כל דברי ה' וגו', ויקח את ספר הברית ויקרא באזני העם, ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, כי ודאי דברי ב"ו שצריכין שמיעה והבנה לא כמו דברי הקב"ה שהם נכנסים ברמ"ח איבריו של אדם והם נשמעים ומובנים מאליהם, אבל דברי בשר ודם צריכים הבנה. ונסמכו פרשת דינים לפרשת מזבח לומר שהם חשובים לפני המקום ככל הקרבנות שמקריבין ע"ג המזבח, וכן אז"ל על פסוק וישב משה לשפוט את העם ויעמוד העם על משה מן הבקר עד הערב, וכי אפשר לומר כן אלא כל דיין שדן דין אמת לאמתו אפילו שעה אחת מעה"כ כאילו עוסק בתורה כל היום וכאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית שנאמר בו ויהי ערב ויהי בקר, וכ"כ רש"י ז"ל במקומו. הרי שהן חביבין לפני הקב"ה יותר מן הקרבנות, וכן אמרו ז"ל באבות על ג' דברים העולם קיים על הדין וכו', א"כ לזה נסמכה לפרשת מזבח, לומר שבזכות הקרבנות שהיו מקריבין על גבי המזבח העולם עומד, והדיינים ג"כ הם מעמידים העולם, וכן אז"ל בעיר הנדחת בפסוק כליל לה', כל העושה דין ברשעים מביא רחמים לעולם:
פסוק א:עוד ואלה המשפטים. משל לבן מלך שהיו מאכילין אותו על פי רופא והיה הרופא מאכילו כך שיעור מן הלחם מן פת בג המלך כך שיעור מן הלפתן וכך מן היין מיין משתיו, אח"כ היה מאכילו מיני מרקחת מעולים ומיני סמים כדי שיתעכל כל המזון ולא יזיק לו המאכל, כן הקב"ה נתן התורה לישראל שהיא משולה ללחם שנאמר לכו לחמו בלחמי, והיא משולה ליין שנאמר ושתו ביין מסכתי, וכה"א דבש וחלב תחת לשונך, אח"כ נתן להם הדינים שהם כמו הסמנים המסעידים והמרפאים, וכה"א רפאות תהי לשרך, זהו אשר תשים זכה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשית לו סם המות. ומ"ש לפניהם בלשון רבים ואח"כ כי תקנה בלשון יחיד, לומר שהדינים הם על ב' פנים, הא' דינים שבין אדם לחבירו, ואחד הדינים שהם לצורך הנהגתו במאכלו בשתיתו ובתשמישו, כגון תשמיש המטה, והנהגתו עם אשתו בימי נדותה ובימי לבונה, ושאר דברים שבצנעה כגון ישיבתו בבית הכסא, וגם באיסור מאכלים:
פסוק א:עוד אמר לפניהם לרמוז על מה שאמרו ז"ל אל תהי דן יחידי שאין דן יחידי אלא אחד יחידו של עולם ב"ה. עוד לפניהם לפני ה', כמ"ש במדרש תהלים אלהים נצב בעדת אל, הוא שאמר הכתוב כי המשפט לאלהים הוא, וכן ביהושפט אומר כי לא לאדם תשפוטו, שלא יאמרו הדיינים לעצמנו אנו יושבים, א"ל הקב"ה הוו יודעים כי אני יושב עמכם שנאמר אלהים נצב בעדת אל, אני ה' אוהב משפט וגו', א"כ לפניהם לפני ה' יושבים:
פסוק א:עוד לפניהם גימ' איי"ם עליה"ם, שהדיין שאינו דן דין אמת לאמתו מחריב העולם, כמ"ש באבות חרב בא לעולם על ענוי הדין ועל עוות הדין. עוד לפניהם שהקב"ה הראה למשה דור דור ומנהיגיו, א"כ לפניהם לפני כבר הם מששת ימי בראשית, לזה לא אמר אשר תלמדם, כי מלומדים הם מלפני, כדגרסינן במגילה פרק הקורא אמר רבי יוחנן מאי דכתיב ועליהם ככל הדברים מלמד שהראה הקב"ה למשה דקדוקי התורה ודקדוקי סופרים, ומה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, אם כן אין צריך שתלמדם אלא תשים לבד:
פסוק א:ובמדרש אמר רבי יהושע בן לוי משל לבן מלך שהיה מהלך בשוק פגע באוהבו של מלך ומילא ידו אבנים טובות ומרגליות, אמר המלך פתחו לי בתי תסווראות שלי שלא יאמר בני אלולא אוהבי זה לא היה לי ליתן לו אבנים טובות ומרגליות. כך אמר הקב"ה שלא יהיו ישראל אומרים אילולא שבא יתרו ולמדנו את הדינים לא היה לו ליתן לנו את התורה אלא הריני נותן להם את התורה שכולה דינים ע"כ. וא"ת והרי נתן להם דינים במרה קודם שבא יתרו, א"כ איך יאמרו אלולא אוהבו של מלך לא היה לו ליתן. ויש לומר שאותם הדינים שנתן להם במרה היו שבע מצות בני נח וכבר היו מורגלים בהם מנח, ונתן להם השבת שג"כ היו מורגלים בו ממצרים, ונתן להם חק פרה ששטן ועכו"ם מונין בהם את לישראל, וכשבא יתרו אפשר שעשה להם סדר הנהגה ונתן למשה עצה על סדר הנהגתם, וכן א"ל משה כשרצה להלוך והיית לנו לעינים, לזה אמר ואלה המשפטים לא של יתרו:
פסוק א:ובמדרש ואלה המשפטים. לפי ששמע משה מיתרו שא"ל ואתה תחזה מכל העם, ד' מדות, ולא מצא אלא אחת שנאמר ויבחר משה אנשי חיל וגו' מכל ישראל, א"ל הקב"ה נתתי לך המשפט ולאחרים מנית ואינם יודעים, לך אתה ולמדם שנאמר ואלה המשפטים אשר תשים וגו'. עוד נוכל לומר לפי זה המדרש, שאמר ואלה המשפטים לפי דרכם שאין בהם כל הד' מדות, שאם היה בהם הד' מדות הייתי מרשה לך שתלמדם דברים אחרים וסודות רבים, אבל לפי ערכם אלה המשפטים שתלמדם. והתחיל כי תקנה כדי שידעו ערכם שהם קנויים ליצרם, הואיל ואין בהם הד' מדות שהם אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע, וכנגדם נתן להם משפטים. כנגד אנשי חיל אמר ומכה איש ומת מות יומת, וכי יריבון וגו' מעם מזבחי תקחנו למות, מכה אביו ואמו מות יומת, וגונב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת, ומקלל אביו ואמו מות יומת, וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט ומת וגו'. לאלו צריך חיל וכח להמיתם. ד' אבות נזיקים כנגד יראי אלהים, שאם אין בו יראה יאמר שורו הזיק או בורו הזיק, ע"י בורו, ע"י אשו, ע"י בהמתו שאין בהם דעת, למה ישלם, כנגד זה יראי אלהים. וכנגד אנשי אמת ארבעה שומרים, שהם שומר חנם והשואל ונושא שכר והשוכר שיש בכל אחד חיוב שבועה, שומר חנם נשבע שלא פשע, ושואל נשבע שמתה מחמת מלאכה, נושא שכר והשוכר נשבעים שנאנסה ולא שלחו בה יד, ונפטרים בשבועה נגדו אנשי אמת שישבעו באמת שונאי בצע אם כסף תלוה וגו' לא תשימון עליו נשך, ג"כ אם חבול תחבול שלא ישתמש בעבוטו של עני, מלאתך ודמעך לא תאחר, ושש שנים תזרע והשביעית תשמטנה, ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות, שלש רגלים תחוג לי שמי שהולך אמר הבצע עובר על כל אלו לזה ואלה המשפטים מה שצריכים להם ולא אחרים, ע"כ:
פסוק ב:כי תקנה עבד עברי. כתב רבינו בחיי ז"ל כוונה תורה להתחיל הדין הראשון בעבד עברי מפני שיש בו זכר ליציאת מצרים וזכר למעשה בראשית, זכר ליציאת מצרים שהיו ישראל עבדים והקב"ה הוציאם משם להיותם עבדים לו לבדו, והוא שכתוב כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, והזכיר בדינים דין עבד עברי ראשון כשם שהזכיר בדברות שאמר אשר הוצאתיך מארץ מצרים. זכר למעשה בראשית, כי כשם שהשבת הוא זכר למעשה בראשית שהקב"ה ברא עולמו בששה ימים ויום השביעי הוא מנוחה, כן הדין הזה זכר למעשה בראשית, כי השנה השביעית לעבד היא זמן מנוחה ממלאכת האדון כמו יום השביעי, כי השביעיות נבחרו לעולם, בימים ובשנים ובשמיטות, בימים יום ז' שהוא שבת, ובשנים השנה השביעית שהיא שמטה נקרא ג"כ שבת, ובשמיטות השביעי שהוא יובל, ע"כ:
פסוק ב:עבד עברי. כאילו אמר עבר ר"י, שהיא עבודת מצרים, אלא שאתה רוצה להשתעבד בו יותר משש שנים על שעבר על לא תגנוב או על כי לי בני ישראל עבדים, ולזאת כי לי בני ישראל עבדים עבדי, הרי ו' מלות. עוד שש שנים יעבוד, שתא אלפי שני הוי עלמא זהו שש שנים, ואחר שתא אלפי יצא, שתם גלגולו ויחזור לסיבה ראשונה:
פסוק ב:עבד עברי. אם במוכר עצמו הכתוב מדבר, עברי עבר ר"י, שעבר על זכרון יציאת מצרים שיש בו ר"י שנה, ועבר על מה שאמר כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים, ואם במכרוהו ב"ד הכתוב מדבר, עברי למפרע ירעב, שמחמת רעבון גנב ואין לו ונמכר בגנבתו, וקרא אמר אל יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב, א"כ לא יבוזו לו אלא בשביעית יצא עוד כי תקנה קרי ביה תיקנה, שהאדם בעוה"ז הוא קנוי לעבודתו, או לעבודת בוראו או לעבודת מקרי הזמן, זהו עברי ע"ב ר"י, או לעבודת התורה שהיא שמותיו של הקב"ה, או לר"י שהיא עבודת העולם שהיא כמו עבודת מצרים שהיתה ללבון לבנים לבנין העולם הזה, כמו שאמר כי אדם לעמל יולד אשרי מי שעמלו בתורה, שש שנים, שנים במ"ק י"ג, ושש, היינו תרי"ג, א"כ שם שנים יעבוד, בתרי"ג יעבוד. ומה שאמר שש שנים לפי שימי שנותינו בהם שבעים שנה, העשר שנים הראשונים אינם נחשבים כי אין בו דעת לעבודה, כי עיר פרא אדם יולד, נשאר ששים הרי שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחפשי, לחפש מעשיו ועל צורתו אם מספקת ואם לאו, כי הא דמר עוקבא דאיתא בכתובות (דף סז:) דאמר כי קא נח נפשיה אמר איתיאו חושבנא דצדקה אחזי כמה צדקא קא עבידנא אשכח דהוה כתיב אלפי דינרי סינאקי, אמר זוודין קלילא ואורחין רחיקא קם בזבז לכוליה נכסיה, חנם מתן חנם. בזוהר שאל מהו חנם דלא יהיה למרום כלום, אלא דא רזא הכא אוליפנא כתיב זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם, בלא ברכה, דלא הוה עלנא במצרים עול דלעילא, ת"ח עבדין פטורין מעול מלכותא דלעילא ועל דא פטורין מעול מלכות שמים, אלא כהאי תורא דיהבין עליה עול בקדמיתא בגין לאפקא מיניה שבע לעלמא ואי לא קביל עליה ההוא עול לא עביד מידי, הכי נמי אצטריך ליה לבר נש לקבל עליה עול בקדמיתא ולבתר יפלח ביה בכל מה דאצטריך ואי לא יקבל הא בקדמיתא לא יכול למפלח, הה"ד עבדו את ה' ביראה מהו ביראה דא מלכות שמים הא בקדמיתא מאן אוכח תפלה של יד בקדמיתא בגין דבהאי עייל לשאר קדושא ואי האי לא אשתכח לגביה לא שריא ביה קדושא, והאי עול כמאן דאיהו כפית מאחורא וע"ד עבדין פטורין מעול מלכות שמים, ואי מהאי עול פטורין מכל שאר פטורין דהא שאר לא שריא עליה דבר נש עד דאשתכח גביה בהאי עול, ובגין כך הוו אכלי ישראל במצרים חנם, אוף הכא יצא לחפשי חנם, דהא עבדא הוא וכל מה דעביד חנם הוא בלא עול מלכות שמים, ואע"ג דהוו עובדייהו חנם יצא לחפשי ויהא ליה נייחא לבתר דאיהו בחירו ואשתכח ביה נייחא יהבין ליה עול מההוא אחד דאפיק ליה לחירו ע"כ. עם זה יובן פירוש אחר בעברי, שהעביר מעליו עול מלכות שמים, זהו עבד עברי, מיד שנעשה עבד, עברי, העביר מעליו העול, וזהו עברי, ולפי זה יהיה פירוש חנם יצא ממה שהיה חנם בלא עול מלכות שמים, חנם מ"ט אתוון דשחרית ומ"ט אתוון דערבית, היינו חנם אותיות, שמע ישראל כ"ה ואותיות ברוך שם כ"ד, הרי מ"ט, מ"ט מ"ט גימ' חנם. אם בגפו יבא אם היתה עבודתו בזה העולם על עסקי גופו, בגפו יצא, כי לא דבקה הנשמה באותו הגוף אלא היה חוץ מגופו שנאמר חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו, שלא נתפשטה בגופו אלא היא באפו, כן ביציאתו מן העולם ישאר בגופו, לא כמו הצדיק שעשה מן הגוף נשמה שהיה מסגפו ומענהו עד שנזדכך חומר הגוף וחזר להיות רוחני, אז הנשמה היא שוכנת ומתפשטת באותו הגוף, שמצא מין את מינו וניעור, וכן בצאתו מן העולם אע"פ שתפרד מן הגוף לא תפרד ממנו לגמרי כי נותנת ומשפעת לו חיות ע"י הרוח, הנשמה לרוח, והרוח לנפש, והנפש לגוף, שהוא בקבר נותנת לו חיות שנאמר ועצמותיך יחליץ, כההיא מעשה דרבי אחאי דמששיה חזייה דאית ביה מששא, א"ל קום אזיל לביתך וכמה צדיקים כמו רבי אלעזר בר"ש יוחאי ז"ל ששכב כמה שנים ולא שלטה בו רמה ולא תסריח אבל הרשע לעולם היה דוחה הנשמה לחוץ שלא היה עושה עיקר אלא מגופו, כן ביציאתו לא ישאר עמו אלא גופו ויצא לבית השריפה, שכן בגפו בא"ת ב"ש שרוף. ובזוהר פירש בלשון אחר, פירוש בגפו ששב בתשובה כמו על גפי מרומי קרת, שעלה לרמתה והיא תקבלנו וזהו בגפו יצא ע"כ:
פסוק ג:אם בעל אשה הוא. אם מלבד שהיה עסוק במזון הנשמה שהם המצות שהיה עושה עסק בתורה שהיא נקראת אשה, ויצאה אשתו עמו, שנאמר והלך לפניך צדקך, גימ' זו לימוד תורה, כשתמנה ך' של צדקך באי"ק בכ"ר עולה ת"ק. עוד ויצאה אשתו עמו כההוא מעשה דההוא תלמיד שהיה יודע מסכת אחת והיה חוזר עליה בכל שעה וכשהגיע זמנו ליפטר מן העולם לא היה בביתו ולא היה לו מי שעשה לו הספד ונתלבש אותה המסכת בדמות אשה והיתה מיללת וצועקת ובוכה ואומר אדוני ובעלי, ועשתה לו הספד והלכה אחריו עד שנקבר באו לביתו ובקשוה לעשות לה הבראה בחשבם שהיא אשתו ולא מצאוה, אז נתאמת להם שהיא המסכת זהו ויצאה אשתו עמו לעין הכל, מלבד שהיא הולכת לפניו לעוה"ב:
פסוק ד:אם אדוניו יתן לו אשה, שלא קנה התורה בטורח אלא באה לו במתנה בזכות אבותיו שהיה אוהב בעלי תורה כדאמרינן מאן דרחים רבנן הווין ליה בנין ת"ח, או ג"כ כמו מעשה דר זירא דיתיב מ' יומין בתעניתא אקריוה לא ימושו מפיך יתיב מ' אחרנין אקריוה ומפי זרעך וגו', ומצד זה באה לו התורה בלא טורח, וילדה לו בנים שהיו מביאים לו תלמידים והוא מלמדם בשכר, לא לאהבת התורה אלא לאהבת גופו לקחת מהם שכר הרבה לענג גופו, האשה וילדיה תהיה לאדוניה והוא יצא בגפו שאין לו שכר בעמלו, זהו יצא בגפו. ואם אמור יאמר העבד אהבתי את אדוני שחזר בו ואמר אהבתי את אדוני, שלא אעשה מחמת חמדת ממון אלא לאהבת אדון הכל, ואעשה עבודתי לשמה לשם ה' שהוא אדוני את אשתי שאטרח בה שתהיה קרויה על שמי, כמו שאמרו ז"ל קודם שיעסוק אדם בתורה נקראת תורת ה שנאמר כי אם בתורת ה' חפצו, אחר שעסק בה נקראת תורתו שנאמר ובתורתו יהגה. ואת בני, הם התלמידים שהם בנים לעוה"ב ללמדם לשמם כדי שיקראו על שמי. לא אצא חפשי מן התורה ומן התלמידים אלא כמו שצוו אנשי כנסת הגדולה שאמר והעמידו תלמידים הרבה וכו', והגישו אדוניו אל האלהים, לב"ד הגדול, וכן אדוניו גימ' ע"א היא סנהדרי גדולה שלו, והגישו אל הדלת, זו סנהדרי קטנה שהיתה על שערי ירושלים, או אל המזוזה, היא מדת הדין הרפה, שיסכימו כולם שלא ימות מיתת הנשמה, ורצע אדוניו את אזנו, שיהיה נכר לבעלי הדין שלא יתגרו עמו ולא יקטרגו עליו. מרצע, במ"ק כ"ב, כ"ב אותיות התורה הם נרצעים בו ומצילין נשמתו. מרצע גימ' הנשמה, וזהו אל המזוזה זו מות, ומאין בא לו כל זה מאחר ששמע וחזר בו, והשמיעה היא באוזן, ומשם בא לו החיים שנאמר שמעו ותחי נפשכם, לזה באזנו. ועבדו לעולם, שאין מלאך המות ולא דומה שרו של גיהנם שולט בו, כמו שאמר בזוהר על בלעדי רק אשר אכלו הנערים, שאמר אברהם למלך סדום שהוא דומה, כשאמר לו תן לי הנפש נפש החוטאת היא תמות, אמר לו אברהם אם אקח מכל אשר לך, כל מי שיחטא הוא לך, מלבד מלמדי תינוקות ומזכים הרבים אע"פ שחוטאים אין לדומה חלק בהם, כדי שלא יהיו התלמידים בג"ע והרב שזיכה אותם בגיהנם, וכן ועבדו לעולם, גימ' חרון, שסילק מעליו חרון אפו:
פסוק ז:וכי ימכור איש את בתו לאמה, כתב רבינו בחיי ז"ל, במדרש אמר הקב"ה בת אחת היתה לי ומכרתיה לכם ואין אתם מוציאין אותה אלא חבושה בארון, לא תצא כצאת העבדים נהגו בה כבוד ששביתם אותם מאצלי, שנאמר עלית למרום שבית שבי. וכן וכי ימכור איש את בתו לאמה, ס"ת יש תורה, ור"ת גי' נ' שערי בינה. אם רעה בעיני אדוניה, אם ישראל רעים שאינם מקיימין התורה, והפדה כלומר שתסתלק השכינה מהם, והרי התורה לא ניתנה לעכו"ם אלא לישראל, לעם נכרי לא ימשול למכרה והם בוגדים בה ע"כ. ואם לבנו ייעדנה, שהתורה מיועדת לישראל שהם קרואים בנים שנאמר בני בכורי ישראל, והיא מיועדת להם מששת ימי בראשית, שהתורה נקראת ראשית שנאמר ה' קנני ראשית דרכו, וישראל נקראו ראשית שנאמר קודש ישראל לה' ראשית וגו', וכה"א תורה צוה לנו משה מורשה אל תקרי מורשה אלא מאורשה שהיא מאורשת להם, שנאמר וארשתיך לי באמונה וגו', א"כ היא מיועדת להם, כמשפט הבנות יעשה לה, כמו בת שאין לה בנכסי אביה כי אם עשור מקרקעי ולא מטלטלי, לזה לא נתן להם כי אם ארץ ז' עממין, כי מרוב רחמנותו עליהם דן אותם כנקבה שדעתה קלה, וכה"א עד מתי לעדה הרעה, וכה"א חטא העם הזה חטאה גדולה, בלשון נקבה, כשחטאו בעגל כל שמקלות דעתם כנקבה עשו זה כמו שאכ בעזהי"ת:
פסוק י:אם אחרת יקח לו. שלא התמיד בעסק התורה והיה עושה עמה מלאכה, כמו שאמרו ז"ל כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה לזה אמר אם אחרת לא שגרשה ח"ו אלא ש אחרת עמה, שארה כסותה, בא להזהירו ג' דברים שלא ישכחם מחמת עסק מלאכה שארה כל דבר התלוי בשאר בשר, וכה"א איש איש אל כל שאר בשרו וגו', שמתוך ש עסוק במלאכתו יפתהו היצר וישכיחהו מה שכתוב בתורה ויורה לו היתר בהם, וזו הז בראשונה לפי שלבו של אדם מחמדתן ומתאוה להן, זהו שארה, שאר שכתוב בה' שהיא חומשי תורה, ואין לו אלא שאר המותר שו אשתו שנאמר כי אם לשארו, ולא יבוא עת כי אם אחר שתטבול ותטהר, וזהו שר להניח שארית, לזה תהיה הכוונה ויהיה עוסק בתורה, ומה שאמר כסותה, יז שמא מתוך שהוא עסוק במלאכתו שיטנו וי' ללבוש. כלאים או להציעו תחתיו, ועוד יזו על כסויה דציצית, לפי שיש בו זכירת המצות שנאמר וראיתם וזכרתם, כההוא מעשה של אותו תלמיד ששמע לזונה אחד וכו' כדאיתא במנחות פרק ר' ישמעאל, שמחמת הציצית שטפחו על פניו נמנע ולא עבר עבירה, ולכן הזכיר כסותה אחר שארה. עוד הזהיר הלבשת ערומים, שנאמר כי תראה ערום וכסיתו, א"כ כסותה כסות ה', הכתוב בתורה ועונתה, למד על קביעת עתים לתורה שיעשה מלאכתו עראי ותורתו קבע, לפי שהיא תחילת דינו, שנאמר פוטר מים ראשית מדון שתחילת דינו הוא על קביעת עתים לתורה גם כלול בזה על השבת ועל המועדים שיש להם זמן קבוע, שמא ישכח מחמת מלאכתו ויבא לעשות מלאכה בהם, כי בכל אחד ואחד מהשבת ומהמועדים כתוב בהם איסור מלאכה גם בכלל זה עונה של ק"ש של ערבית וק"ש של שחרית, שכל אחת יש לה עת קבוע, ות כל תפלה ותפלה יש לה זמן קבוע, ובא להזהיר כשיבוא העת של ק"ש או העת של תפלה שיבטל מלאכתו מפניהם, כמו שאמרו ז"ל בטל רצונך מפני רצונו, זהו ועונתה עונתה ה וכתיב וענתה חסר להזהיר שקביעת עתים לתורה תהיה בקול רם, וכן ק"ש שנאמר רוממות אל בגרונם וגו', ונאמר קרא בגרון אל תחשוך כשופר הרם קולך, כדי לעורר הכוונה. וכ בא לרמוז על חזרת התפלה שהיא בקול רם שמה שאז"ל צריך לחזור התפלה להוציא את מי שאינו יודע, זהו לשכך האוזן, אבל יש להם רמז, כי קודם אומר אותם בלחש כדי שהמקטרגים לא יקטרגו עליה, כמו שאמר בזוהר והקול נשמע בית פרעה, אם הקול נשמע בתחלה אותה תפלה היא לבית פרעה למקטרגים, ואחר שהתפללו בלחש כבר עלתה ונשתלמה, זהו בלחש, שלח אז מתפללים בקול רם, שסנדלפון מקבץ כל התפלות ועושה אותה עטרה ונותנה לרומו של עולם בראש מלך מלכו של עולם ב"ה, זהו ר"ם ר"ת ראש מלך, וזהו בקול רם, להעלותם לרומו של עולם ע"י שעונין על כל שם ושם ואומרים ברוך היא וברוך שמו ואומרים אמן, שהוא הקיום שפירושו אמת, ואין השטר מתקיים אלא בחותמיו, אמן בנו"ן פשוטה סודו אמת"ק שנמתק ונתקן הכל מא' עד נו"ן, והבן:
פסוק י:וכתב הרב רבי מנחם רקנאטי ז"ל פרשת בשלח ז"ל, ופירוש אמן פירשו חכמי הקבלה כי הרמז בו לחכמת אלהים ולחכמת שלמה, והיא בגימ' צ"א כשם הוי"ה ושם אדנ"י, ועוד יש מפרשים כי האל"ף רמז למה שאין המחשבה משגת, מ' פתוחה, יפתח ה' לך את אוצרו הטוב, נו"ן פשוטה כוללת זכר ונקבה. ועוד יש מפרשים כי אמן בגימ' צ"א, כמנין היה והוה ויהיה אחד. והנה העונה אמן מורה כי הבורא ית' היה קודם בריאת העולם וברצונו מקיימו וישיבהו לתהו ובהו, ולאחדותו אין סוף, ולכן גדול כח העונה אמן מן המברך, כי המברך ממשיך ברכה, והעונה אמן מיחדו, ומורה על חדוש העולם ברצונו, ושהעולם מתקיים במאמרו וישיבהו לתהו ובהו, שליט על הכל, ראשון ואחרון ית' שמו לעדי עד ולנצח נצחים, אמן:
פסוק י:ובזוהר תאנא כל מאן דשמע ברכה מההוא דמברך ולא אתכוון לאתבא אמן, אקרי ובוזי יקלו, ובשעתא דמצטריך מאי עונשיה כמא דאיהו לא פתח ברכן לעילא כך לא פתחין ליה, ולא עוד אלא כד נפק מעלמא מכרזי עליה טרוקו גלי קמי פלניא ולא תקבלון ליה וי ליה וי לנפשיה. ועוד אמר בספר הזוהר תנינן גדול העונה אמן מן המברך, הא אוקימנא קמי דר"ש דאמן ממשיך ברכאן מן מבועא למלכא וממלכא למטרוניתא. ובאתוון גליפן דר' עקיבא מא' למ' וממ' לנ', כיון דמטאן ברכאן לנ' מתמן נפקין ונגדין ברכאן לעילאי ולתתאי ומתפשטין לכולא וקלא נפיק אשתקיין משיותא דאפין עבדא למלכא קדישא, וכד ישראל לתתא מיטמרין לאתבא אמן ולכוונא לבייהו כמא דאצטריך, כמא פתחין דברכאן פתחין לעילא כמה טבאן משתכחין בכלהו עלמין, כמה חידו בכולא. מאי אגר להו ישראל דגרמי האי, אגר להו בעלמא דין ובעלמא דאתי, בעלמא דין בשעתא דעקין להו לישראל ומצלין צלותא קמי מריהון קלא מכרזא בכלהו עלמין פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים, אל תקרי אמונים אלא אמנים, פתחו שערים כמא דהוו אינון פתחין תרעי דברכאן כן השתא פתחו שערים ותקבלו צלותהון מאינון דעאקין לון. האי בעלמא דין, בעלמא דאתי מאי דכד יפוק ההוא דנטיר לההיא ברכה דאמר ההוא דמברך ומזמנא לאתבא אמן, כמא דמצטריך נשמתיה סלקא ומכרזי קמיה פתחו שערים כמא דאיהו הוה פתח תרעין כל יומא כד הוא שומר אמונים, וכן אמן בנו"ן פשוטה גימ' מפתח אחד, י"ח אמנים לפתוח י"ח אלפי עולמות, שהקב"ה שט בהם בכל יום כדאיתא בתיקונים תיקון ז' ע"כ:
פסוק י:ובמדרש פתחו שערים וגו'. אל תקרי אמונים אלא אמנים, שבשביל אמן אחד שעונים רשעים בתוך גיהנם ניצולים, כיצד הקב"ה הוא יושב ודורש וכל הצדיקים יושבים לפניו וכל פמליא של מעלה עומדים על רגליהם וחמה ומזלות מימינו של הקב"ה ולבנה וכוכבים משמאלו, והקב"ה יושב ודורש תורה חדשה שעתיד ליתן על יד המשיח, וכיון שמסיים האגדה עומד זרובבל בן שאלתיאל על רגליו ואומר יתגדל ויתקדש שמיה רבא, וקולו הולך מסוף העולם ועד סופו, וכל באי עולם עונים אמן יהא שמיה רבא, ואף רשעי ישראל וצדיקי א"ה שנשתיירו בגיהנם עונים אמן יהא שמיה רבא בתוך גיהנם, ומתרעש העולם עד שנשמע קול צעקתם לפני הקב"ה, והוא שואל מה קול הרעש הגדול, ומשיבין מלאכי השרת ואומרים לפניו רבש"ע חלו רשעי ישראל וצדיקי א"ה שנשתיירו בגיהנם שעונים אמן ומצדיקים עליהם את הדין. מיד מתגלגלים רחמיו של הקב"ה עליהם ואומר מה אעשה להם יותר מדין זה ויצר הרע גרם להם, באותה שעה נוטל הקב"ה מפתח של גיהנם ונותן להם למיכאל ולגבריאל בפני כל הצדיקים, ואומר להם לכו ופתחו שערי גיהנם, וכל גיהנם ס' רבוא ארכו וס' רבוא רחבו ועביו אלף פרסה ועומקו מאה פרסה וכל רשע ורשע שנופל לתוכו שוב אינו יכול לעלות, מה עושים מיכאל גבריאל באותה שעה תופסין ביד כל אחד ואחד מהם ומעלים אותם כאדם שהוא מקים את חבירו ומעלהו בחבל מתוך הבור שנאמר ויעלני מבור שאון כו', ועומדים עליהם ומרחיצים אותם וסכין אותה ומפארים אותם ממכות של גיהנם ומלבישים אותם בגדים נאים ומביאים אותם לפני הקב"ה כשהם מרוחצים ומגוהצים ומכובדים שנאמר כהניך ילבשו צדק וחסידיך ירננו, כהניך אלו צדיקי א"ה שהם כהנים להקב"ה בעוה"ז, כגון אנטונינוס וחביריו, וחסידיך ירננו אלו רשעי ישראל שנקראו חסידים שנאמר אספו לי חסידי וכשנכנסים לפתח ג"ע נכנסים מיכאל וגבריאל תחילה ונמלכים בהקב"ה ואומר להם הניחו להם ויכנסו ויראו כבודי, וכיון שנכנסים נופלים על פניהם ומשתחוים לפניו ומשבחים ומברכים שמו של הקב"ה, מיד צדיקים גמורים וישרים שהם יושבים לפני הקב"ה נותנים הודאות ורוממות לפני הקב"ה, שנאמר אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך, ואומר וירוממוהו בקהל עם וגו' ע"כ. לזה רמז ענתה לשון עניה, ולזה אמרה בסוף שהיא כנגד הכל. הרי באלו הג' שהם שארה כסותה ועונתה כלולים בהם כל המצות. והקרבנות יש להם זמן והם בכלל ועונתה. ואם שלש אלה לא יעשה לה ויצאה חנם מן העולם, בלא תורה ובלא מצות, אין כסף אין לה מצות וכסוף, כמ"ש נכספה וגם כלתה נפשי, וסוף שיוכה וימות, שלא ימות מיתת עצמו, וימות מן העוה"ז ומן העוה"ב, לזה סמך ואמר מכה איש ומת מות יומת, מכה איש ומת ס"ת השת, השתות יהרסון, שנהרס ונחרב בנינו ויסודו, והוא צריך לגלגול, אם עשה כל זה בשוגג שהוא טרוד במלאכתו בהבלי העולם, וזהו ואשר לא צדה, והאלהים אנה לידו שזמן לו, והוא לא צדה, לא הכין לו צידה לדרכו, ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה, שיביאוהו בגלגול ולא ישלטו בו מלאכי חבלה, וזהו אשר ינוס, לפי שהעולם השיגהו וסימא עינו, אבל אם עשה במזיד שהיה לו פנאי לעשות ולא עשה, לזה אין מועיל לו הגלגול כאז"ל, אלא נמסר ביד שרו של גיהנם להמיתו בכמה דינים, וזהו שסמך וכי יזיד איש על רעהו שהוא הגוף להרגו בערמה מעם מזבחי תקחנו למות, מזבחי גימ' נגדי, שעמד במזיד לנגדי ועשה עבירה, שידע רבו וכוון למרוד בו ועמד לנגדו ומרד בו. מכה אביו ואמו, אם בא פעם ושתים וקלקל בשתיהם, פעם ראשונה נקראת אב ושניה אם, וקלקל בשתיהם מות יומת כנגד שניהם ב' מיתות, וצריך לחזור ולגבול עפרו ולהביאו ממקום אחר, ועל זה רמזו ז"ל מי שחטא ושנה מכניסין אותו לכיפה:
פסוק טו:ומכה אביו ואמו וסמיך ליה וגונב איש ומכרו וגו'. אל תתמה לומר וכי יש מכה אביו ואמו, אביו אחר שגדלו על זרועותיו והלבישו וזן אותו והאכילהו והשקהו, וכן אמו כמה נצטערה בחבלי לידה והניקתהו וגמלתהו והרחיצה אותו וסכתהו והלבישתהו ויהיה כפוי טובה, ולא די אלא שיכם. לז"א אל תתמה כי זה לא כוון בשעת החבור, ושלף נפש חיצונית וגנבה, לזה וגנב כתיב ומכרה ונמסרה בידו כי בא לטמא פותחין לו, וזהו ונמצא בידו, כי לפי פשטיה דקרא מאחר שמכר איך נמצא בידו כבר יצא מידו ליד הלוקח, אלא כפי דרכנו אמר ונמצא בידו בלא הסכמת הקב"ה, כי ג' שותפין יש באדם וזה לא היו בו כי אם השנים אביו ואמו, ולזה אמר ונמצא בידו בלא הסכמת הקב"ה לזה מות יומת. ומקלל אביו ואמו מות יומת, שלא יאמר מאחר שאביו ואמו הם היו סבה לשלוף נשמה חיצונית מסטרא אחרא לזה יקללם, לזה אמר ומקלל אביו ואמו מות יומת, לפי שכפר בטובה שעשו עמו וסופו לכפור בהקב"ה, כי אע"פ שהיו סבה, יש בידו לתקן בשנוי מקום ושנוי שם ושנוי מעשה וסיגופים ותעניות ולהתפלל אל ה' להחזירו למוטב, אם כן למה יקלל כי בידו להחזיר הג' שותפין בשנוי מקום ושנוי שם ושנוי מעשה, שנוי מקום כנגד המקום ב"ה, שנוי מעשה כנגד אמו שהיא העושה ועל ידה נבנה הגוף, שנוי השם כנגד אביו שהוא הקורא לו שם, ויש בידו ג"כ להחזיר עצמו בעסק התורה שנמשלה לאש שנאמר הלא כה דברי כאש, וכל מה שמשימים באש מחזירתו אש כמותה, וכה"א וכל דבר אשר יבא באש שהוא אש ההתלהבות בשעת החבור תעבירו באש, באשה של תורה וטהר. ובמה שכתבנו תבין למה החמיר במקלל יותר במכה שהמכה בחנק ומקלל בסקילה, ותבין ג"כ למה הכנים הגונב בין מכה ומקלל:
פסוק יח:וכי יריבון אנשים. זה יצה"ט עם יצה"ר שלעולם הם מריבין זה עם זה, ונקראים אנשים לפי שיצה"ט אינו בא עד שיהיה איש שהוא בן י"ד שנה אז יש לו יד ושם, ולזה רמז התנא אור לארבעה עשר בודקין את החמץ א"כ שנת י"ד הם אנשים, והכה איש את רעהו, שגבר יצה"ר על יצה"ט והכשילו, לזה אי"ש ר"ת אינו ירא שמים, את רעהו, זה יצר הטוב שהוא רעהו ואהובו, באבן או באגרוף, שדחהו ליצה"ר שיצה"ר נקרא אבן שנאמר והסירותי את לב האבן מבשרכם וגו', והוא אבן נגף לאדם, או באגרוף שדחהו בידו או באגרוף שהוא היד כשכופל אצבעותיו לתוך כף ידו נקרא אגרוף, וכן בגמ' אומר בעלי האגרופין, אגרופו של בן אבטיח, ולא ימות שלא הסיתו בעבירות של ד' מיתות שהן עבירות חמורות, אלא נפל למשכב שבטלו ממצות עשה, אם יקום והתהלך בחוץ, שקם מיד ועשה תשובה והלך לו חוץ ממנו' ולא שמע, וכן יקום והתהלך בחוץ בגימ' זה התשובה ע"ה, כמו שאמר ז"ל עבר על מצות עשה ועשה תשובה אינו זז משם עד שמוחלין לו, וזהו ינקה המכה רק שבתו יתן, הבטלה שבטל מלעשות אותה מצוה יחזור לעשותה, ובזה ירפא, רעהו גימ' רפא, שנתרפא מההכאה שהכהו יצה"ר, כי מ"ע הם רמ"ח כנגד רמ"ח איברים אם חסר מצוה אחת יהיה אותו אבר שכנגדה חולה, וכשחזר לעשותה נתרפא הוא הוא ואותו אבר, כי כשיש אבר אחד חולה מרגיש כל הגוף, לזה אמר רפא ירפא לגוף ולחבר:
פסוק יח:וכתב רבינו בחיי ז"ל. כל רפואה שהיא על ידי בשר ודם לא מצאנוה בכל הכתובים כי אם בדגש, וכן רפאנו את בבל ולא נתרפאת, אבל רפואה שהיא ע"י הקב"ה היא ברפה, הוא שכתוב רפאני ה' וארפא, הרופא לשבורי לב, ארפא משובתם, וירפא אלהים את אבימלך, אני ה' רופאך. והטעם כי הרפואה שהיא ע"י בשר ודם היא ע"י צער וטורח, והוא שיסבול הסם והמשקה המר, או יסבול צער ההקזה או חתיכת בשר או אבר, אבל רפואה שהיא ע"י הקב"ה אין בה צער כלל כי ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה ע"כ:
פסוק כ:וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט ומת תחת ידו נקם ינקם, פירוש אם הכה היצה"ר שלו שהוא נקרא עבד כמו שאמרו ז"ל על מפנק מנוער עבדו והכהו בענויים ובסגופים עד שבטל ממנו לגמרי, נקם ינקם, לפי שלא תהו בראה לשבת יצרה ואין לו שכר בעמלו כי יהיה מוכרח במעשיו ולא כן כוונת הבריאה:
פסוק כא:אך אם יום או יומים. אם עשה סיגופים לחלוש כחו מעט זמן ואח"כ יקח ממנו כפי צרכו, לא יוקם כי כספו הוא, כי לזה נכסף ונשתוקק כי מפחדו שלא ישימנו תחתיו ויהיה בכסוף ובבושה, ומפחדו ממנו סגפו אבל לא לגמרי, לא יוקם, פירוש שלא יקום עליו, א"כ לא יוקם כי כספו הוא, היצר ג"כ כך רוצה שיהיה מנוצח ולא יהיה נצוח, כמו שאמר בזוהר משל לזונה אחת וכו' כתבנוה לעיל:
פסוק כב:וכי ינצו אנשים. כמו סנחריב וחביריו ונבוכדנצר ואספסיאנוס קיסר ואנטיוכוס וכל מי שנלחם על ירושלים, היא אשה הרה שהיתה רבתי עם, ויצאו ילדיה שהוליכום בגלות ובשביה, ולא יהיה אסון כמו בימי סנחריב שבא ובלבל כל העולם והגלה עשרה שבטים בשביה לחלח וחבור, ענוש יענש שסוף הרגוהו בניו, זהו ונתן בפלילים כמו שתרגם על מימר דייניא ע"פ ב"ד של מעלה, וכן אנטיוכוס נהרג. ואם אסון יהיה, כמו בזמן נבוכדנצר שהרג כמה וכמה, וכן טיטוס וכן אספיסיאנוס קיסר, ונתת נפש תחת נפש, הקב"ה יקח נקמתו על כל נפש ונפש. א"ר יוחנן אוי להם לעכו"ם שאין להם תקנה שנאמר תחת הנחושת אביא זהב, פירוש שהעכו"ם אומרים במקום נחושת שלקחנו נביא זהב, במקום ר' עקיבא וחביריו מה מביאים עין תחת עין, הוא החריב ב"ה שהוא עינו של עולם כן נחרב ביתו שהוא מלך על כל העולם, וכן עתידה שתחרב צור עין כל העולם, שן תחת שן שהיו חורקין שניהן כן הקב"ה חרק על נבוכדנצר ועתיד לחרוק על עמלק. יד תחת יד, הם כוונו לעשות להם יד ושם, והקב"ה שבר ידם וישבר ידם וימחה שמם, רגל תחת רגל, הם בטלו עולי רגלים והיו מוליכים סוסיהם על הילדים ורמסום ברגלי סוסיהם וכן כתיב תרמסנה רגל רגלי עני פעמי דלים, רגלי עני הוא מלך המשיח, שנאמר עני ורוכב על החמור. כויה תחת כויה. הם הציתו אש בבית המקדש כן עתיד הקב"ה להצית בצור שנאמר והפכתי נחליה לזפת ועפרה לגפרית, ובאש עתיד הקב"ה לבנותה שנאמר אהיה לה חומת אש. פצע תחת פצע חבורה וגו', כן לעתיד כדאיתא במדרש על פסוק וזאת תהיה המגפה המק בשרו וגו', אמר הקב"ה אני מכה אותם בצרעת כו' וזהו אדם כי יהיה בעור בשרו ע"י מה שנתגרו בישראל אשר צבאו על ירושלים, וכן אתה מוצא כשהקב"ה פורע מאומה הרשעה מלקה אותם בצרעת שנאמר מדוע נסחף אביריך, וכתיב לשאת ולספחת וגו':
פסוק כד:וכתב הרב רבי מנחם רקנאטי ז"ל. עין תחת עין כאשר יתן מום באדם וגו', הכוונה היא לומר ממון דבר הנתן מיד ליד, וכן וקצותה את כפה ממון, ואם תשאל ותאמר אחר שאין הכוונה ככתבו למה נכתב כן לתת מקום לאפיקורסים לרדות. התשובה היא מה שאז"ל ע' פנים לתורה, ופירוש המצות כפי פשוטם נתן התורה שבעל פה ואחריה ללכת, אמנם בא לשאול הפסוק בענין אחר שיבינו בם הפנים האחרים שלא היו מובנים בו הפנים האחרים בלתי הלשון האחר, דוגמא לדבר באומרו עין תחת עין, האמת הוא כפי הקבלה כי החובל בחבירו חייב בחמשה דברים, אמנם נכתב כך לסוד גדול מאד, כי כבר רמזתי כי צורת האדם כולה באיבריו ותבניתו נעשים על צורת אדם העליון, והנה בהיות האדם על כוונת הבריאה יהיו איבריו דוגמת כסא לאיברים עליונים ומוסיף בהם כח והמשכה מאסיפת האין, ובהפך הפך אשר יתן מום באדם הידוע כן ינתן בו, והבן זה מאד:
פסוק כד:וכתב הרב רבי סעדיה גאון ז"ל בספר התמונות, אלו דברה תורה כל עניניה בלשון כוללת ובכוונה אחת לא יכילנו לדעת כל סתרי החכמה והכונה שהתורה כוונה בחכמה אע"פ שלא פירשה, כי דברי תורה יש להם פנימי וחיצון גלוי ונסתר אחת דבר אלהים וגו':
פסוק כד:וכתב הרב רבינו בחיי ז"ל. על פסוק זה וכי ינצו אנשים ז"ל, במדרשו של רשב"י ז"ל ראיתי וכי ינצו אנשים זה מיכאל וגבריאל, פירוש ונגפו אשה הרה זה כנסת ישראל, ויצאו ילדיה בגלות, ענוש יענש סמאל, כאשר ישית עליו בעל האשה, זה הקב"ה, ונתן בפלילים ע"כ. וא"ת למה אמר ונגפו בלשון רבים המסטין הוא סמאל א"כ היל"ל ונגף, וי"ל ששניהם נגפו אחד כיון להציל ואחד כיון להסית. משל למלך שהוציאו קול על אשתו שזנתה שמע המלך ורצה להרוג לאשה ובניה בחושבו כי בני זנונים המה, בא האוהב והבריח לאשה ולבנים עד יעבור זעם, בא המלך ולא מצא בבית לא אשה ולא בנים הוציא כעסו בעצים ובאבנים הרס הבית, אח"כ נודע שהקול שהוציאו על אשתו היה הכל זיוף בא והחזירה לה ולבניה וחזר ובנה הבית יותר טוב מהראשון שנאמר גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון:
פסוק כד:וכתב עוד רבינו בחיי ז"ל. על מה שאמר שבר תחת שבר עין תחת עין כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו, א"א שיתקיים זה הפסוק אלא כפי קבלת רבינו ז"ל בדמים ולא בנטילת אבר ממש, לפי שא"א לעשות חבורה כמו אותה שעשה לו חברו באורך ברוחב ובעומק וא"א לצמצם, ואם יעשה פחות או יותר לא קיים כאשר עשה כן יעשה לו, אלא מכאן שאי אפשר ואינו ממש אלא דמים כדמי מה שעשה, וא"ת איך נתקיים הפסוק כאשר עשה כן יעשה לו שזה עשה חבורה וזה נותן דמים, וי"ל שכאשר עשה פירושו כאשר הרע כן יריעו לו, והביא ראיה משמשון שאמר כאשר עשו לי כן עשיתי להם, והרי לא היו מעשיו כמעשיהם הם גזלו אשתו והוא שרף תבואתם, אלא כמו שהרעו לו כן הרע להם ע"כ. עוד י"ל שלא אמר כן יעשה בניקוד פת"ח תחת היו"ד שהוא יעשה אלא יעשה בניקוד צר"י תחת היו"ד, והוא הקב"ה שהוא מודד מדה כנגד מדה ממש מה שא"א לבן אדם לעשות, וכן אמר כן יעשה וכן יתן בו, לא אמר כן יתן אלא ינתן ע"י הקב"ה, והדמים הוא להפיס דעתו משום צערו. עוד יכולין לומר וכי ינצו אנשים רמז על הפריצים של בית שני שהיו מנצין אלו עם אלו עד שהיו סבה שנבקע העיר שהיא אשה הרה, ויצאו ילדיה שהלכו בגולה, והכל ברמז בתורה:
פסוק כו:וכי יכה איש את עין עבדו וגו'. חזר למה שאמר שמחריבי ביהמ"ק אין להם תשובה, ובא עתה לומר מה שאמר עין תחת עין, הם סימו עינו של עולם שהוא בית המקדש כן יסמא עינם, שיחרב בית התורפה שלהם, מק"ו ומה עבד כנעני שנתקלל בעבדות לעולם שנאמר עבד עבדים יהיה לאחיו ואומר לעולם בהם תעבודו, ואומר והתנחלתם אותם לבניכם לרשת אחוזה כאחוזת קרקעות, עכ"ז אם הכהו על עינו ושחתה או הפיל שנו יוצא לחירות, לפי שציערו, מחריבי ביהמ"ק שציערו ישראל בכמה מיני צער וסגופים ואינם קנויים להם והם בניו של מקום כלום יש להם תשובה. ולדעת הרב רבינו בחיי ז"ל הטעם שעבד כנעני יוצא בשן ועין לפי שלא נשתעבדו אלא בשן ועין שנאמר וירא חם את ערות אביו ויגד לשני אחיו בחוץ, ראה בעינו והגיד בפיו ונתקלל על זה ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו, וכיון שלקו האיברים החוטאים נפטר הגוף מעונש עבדות ע"כ. ומה שהיה בשן ולא בפה כי ויגד לשני אחיו בפה היא ההגדה א"כ למה בשן, אלא באגדה יש שסרסו. וזו המלה הוא מאותיות השינים שהם זסשר"ץ א"כ לא היתה תנועה בפה אלא בשנים, לזה יוצא משן מאחר שלקה בו. וכן סמך פרשה שאחריה ואמר וכי יגוף שור את איש סקול יסקל השור, לא אמר השור יסקל אלא סקול יסקל, לפי שמי שנתחייב סקילה היו משליכין אותו מגובה ב' קומות אם מת דיו בזה ואם לאו העד יורד ומשליך אבן גדולה על לבו, אם מת דיו ואם לאו העד השני ג"כ משליך עליו אבן ואם לא מת כל ישראל רוגמים אותו שנאמר רגום ירגמוהו וכו', רגום קודם על יד העדים ואח"כ ירגמוהו, זה באדם, אבל בשור שהמית אדם סקול יסקל לא רגום, אלא יסקל שהכל סוקלים. ואם שור נגח הוא השור יסקל וגם בעליו יומת. ומה אם בהמה שאין לה דעת החמירה תורה להמיתה בסקילה והבעל אינו נפטר מחריבים שהרגו מישראל כמה וכמה עאכ"ו שחייבין כמה מיני סקילה, וכן סמך וכי יפתח איש בור ולא יכסנו על שהיה סבה אע"פ שלא עשה בידים חייבתו תורה, על העושה בידים על אחת כמה וכמה. וכן סמך וכי יגנוב איש שור או שה וגו' חמשה בקר ישלם תחת השור וד' צאן תחת השה, אם על טביחת בהמה או מכירה משלם ד' וה' על הריגת כמה בני אדם עאכ"ו, וכן כי יבער ושלח את בעירו אמר מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם, מחריבים שלקחו ממון ישראל בחזקה שצריכים לשלם ממיטב תחת הנחשת זהב ותחת האבנים כסף, וכן כי תצא אש שלם ישלם המבעיר, ומה אם על שלח שמר אשו חייבתו תורה מחריבים שהציתו אש בבית ה' כלום יש להם תשובה, א"כ כויה תחת כויה, כנגד ז' דברים שאמר, עין תחת עין שן תחת שן יד תחת יד רגל תחת רגל כויה תחת כויה פצע תחת פצע חבורה תחת חבורה, כנגד אלו הז' דברים אמר ז' פרשיות, וכי יכה איש את עין עבדו, וכי יגח שור את איש, וכי יפתח איש בור, וכי יגוף, וכי יגנוב איש, כי יבעיר איש, כי תצא אש, לומר שמאלו הז' דברים יקחו את ק"ו ולא יהיה להם תשובה ולא תקומה, כנגד ז' דברים שעשו לישראל ולהקב"ה, חוץ מנפש תחת נפש. ובמדרש רבי ישמעאל אומר עבד כנעני אין לו פדיון לעולם ואינו יוצא אלא לרצון רבו שנאמר והתנחלתם אותם, לפי דרכנו למדנו שעבד כנעני כשדה אחוזה לעולם, אבל אם היה רבו רודהו והפיל שנו או סימא עינו או אחד מכ"ד ראשי איברים הרי זה קונה עצמו ביסורין והרי דברים ק"ו ומה אם מידי ב"ו אדם קונה עצמו ביסורין ק"ו מידי שמים, וכה"א יסור יסרני יה ולמות לא נתנני. וכן בברכות פרקא קמא כתיב אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו ק"ו משן ועין ומה שן ועין שהוא אחד מאיבריו של אדם עבד יוצא בהן לחירות יסורין שממרקין כל גופו של אדם עאכ"ו. והיינו דאמר ר' שמעון נאמר ברית במלח ונאמר ברית ביסורין מה ברית האמור מלח במלח ממתיק הבשר אף ברית האמור ביסורין יסורין ממרקין כל גופו של אדם:
פסוק כו:ובמדרש למה בשור חייבה תורה ה' ובשה ד' אמר רבי מאיר בוא וראה כמה חביבה מלאכה לפני מי שאמר והיה העולם שור שיש לו מלאכה ישלם ה' שה שאין לו מלאכה ישלם ד', ר' יוחנן בן זכאי אומר חס הקב"ה על כבודן של בריות שור שהולך ברגליו ישלם חמשה שה שטוענו על כתפו ישלם ד', כוונת ר' מאיר לומר שלא תהו בראה וכשטבחו בטל העולם ממלאכת החרישה אע"פ שיש שורים ברבוי השורים תרבה התבואה שנאמר ורוב תבואות בכח שור, לא אמר בכח שורים אלא שור, לומר שכשיש שור אחד יתר התבואה יותר, כשייגע האחד ולא יהיה לו כח יקח האחר, לזה אמר בכח שור לומר שאפילו שיחרוש באחד אם לא יהיה לו כח לא תרבה התבואה, ולזה אמר לפני מי שאמר והיה העולם ולא אמר לפני הקב"ה, לומר שביטל העולם ממלאכה ובפרט שביטל לבעל הבית, שחביבה לפני הקב"ה מלאכת בעה"ב כדי שלא ירד מנכסיו, יותר מעבודתו ית', שהרי בפועלים העושים מלאכה אצל בעל הבית והגיע זמן ק"ש בטלים לפרק ראשון ועוסקין במלאכתם וקורין, והגיע זמן תפלה אם עושין בשכר מלבד האכילה מתפללים תפלה קצרה שהיא הביננו, ואם הם בראש הזית והתאנה לא ירדו, וכן אם אכלו פתן אין מברכין אלא ברכה ראשונה ומברכין אחריו ב' ברכות ראשונה כתקנה וכולל שלישית בברכת הארץ, כל זה לפי שחביב לפני הקב"ה ממון ישראל. ומכאן תדע עונשו של גזלן שהקב"ה חס על ממון הבריות, שהרי הנהנה מן ההקדש מוסיף חומש על הקרן להקדש והאוכל ממון ישראל עליו נאמר כל אוכליו יאשמו רעה תבא אליהם וגו', בא ר' יוחנן בן זכאי ואמר טעמו של רבי מאיר שייך לטביחה שבטלו ממלאכת העולם אבל למכירה לא שייך זה הטעם כי הקונה אינו מבטלו וחורש בו, לזה אמר שהטעם הוא שהקב"ה חס על כבודן של בריות: