א וְאֵ֙לֶּה֙ הַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר תָּשִׂ֖ים לִפְנֵיהֶֽם׃ ב כִּ֤י תִקְנֶה֙ עֶ֣בֶד עִבְרִ֔י שֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים יַעֲבֹ֑ד וּבַ֨שְּׁבִעִ֔ת יֵצֵ֥א לַֽחָפְשִׁ֖י חִנָּֽם׃ ג אִם־בְּגַפּ֥וֹ יָבֹ֖א בְּגַפּ֣וֹ יֵצֵ֑א אִם־בַּ֤עַל אִשָּׁה֙ ה֔וּא וְיָצְאָ֥ה אִשְׁתּ֖וֹ עִמּֽוֹ׃ ד אִם־אֲדֹנָיו֙ יִתֶּן־ל֣וֹ אִשָּׁ֔ה וְיָלְדָה־ל֥וֹ בָנִ֖ים א֣וֹ בָנ֑וֹת הָאִשָּׁ֣ה וִילָדֶ֗יהָ תִּהְיֶה֙ לַֽאדֹנֶ֔יהָ וְה֖וּא יֵצֵ֥א בְגַפּֽוֹ׃ ה וְאִם־אָמֹ֤ר יֹאמַר֙ הָעֶ֔בֶד אָהַ֙בְתִּי֙ אֶת־אֲדֹנִ֔י אֶת־אִשְׁתִּ֖י וְאֶת־בָּנָ֑י לֹ֥א אֵצֵ֖א חָפְשִֽׁי׃ ו וְהִגִּישׁ֤וֹ אֲדֹנָיו֙ אֶל־הָ֣אֱלֹהִ֔ים וְהִגִּישׁוֹ֙ אֶל־הַדֶּ֔לֶת א֖וֹ אֶל־הַמְּזוּזָ֑ה וְרָצַ֨ע אֲדֹנָ֤יו אֶת־אָזְנוֹ֙ בַּמַּרְצֵ֔עַ וַעֲבָד֖וֹ לְעֹלָֽם׃ ז וְכִֽי־יִמְכֹּ֥ר אִ֛ישׁ אֶת־בִּתּ֖וֹ לְאָמָ֑ה לֹ֥א תֵצֵ֖א כְּצֵ֥את הָעֲבָדִֽים׃ ח אִם־רָעָ֞ה בְּעֵינֵ֧י אֲדֹנֶ֛יהָ אֲשֶׁר־לא (ל֥וֹ) יְעָדָ֖הּ וְהֶפְדָּ֑הּ לְעַ֥ם נָכְרִ֛י לֹא־יִמְשֹׁ֥ל לְמָכְרָ֖הּ בְּבִגְדוֹ־בָֽהּ׃ ט וְאִם־לִבְנ֖וֹ יִֽיעָדֶ֑נָּה כְּמִשְׁפַּ֥ט הַבָּנ֖וֹת יַעֲשֶׂה־לָּֽהּ׃ י אִם־אַחֶ֖רֶת יִֽקַּֽח־ל֑וֹ שְׁאֵרָ֛הּ כְּסוּתָ֥הּ וְעֹנָתָ֖הּ לֹ֥א יִגְרָֽע׃ יא וְאִם־שְׁלָ֨שׁ־אֵ֔לֶּה לֹ֥א יַעֲשֶׂ֖ה לָ֑הּ וְיָצְאָ֥ה חִנָּ֖ם אֵ֥ין כָּֽסֶף׃ יב מַכֵּ֥ה אִ֛ישׁ וָמֵ֖ת מ֥וֹת יוּמָֽת׃ יג וַאֲשֶׁר֙ לֹ֣א צָדָ֔ה וְהָאֱלֹהִ֖ים אִנָּ֣ה לְיָד֑וֹ וְשַׂמְתִּ֤י לְךָ֙ מָק֔וֹם אֲשֶׁ֥ר יָנ֖וּס שָֽׁמָּה׃ יד וְכִֽי־יָזִ֥ד אִ֛ישׁ עַל־רֵעֵ֖הוּ לְהָרְג֣וֹ בְעָרְמָ֑ה מֵעִ֣ם מִזְבְּחִ֔י תִּקָּחֶ֖נּוּ לָמֽוּת׃ טו וּמַכֵּ֥ה אָבִ֛יו וְאִמּ֖וֹ מ֥וֹת יוּמָֽת׃ טז וְגֹנֵ֨ב אִ֧ישׁ וּמְכָר֛וֹ וְנִמְצָ֥א בְיָד֖וֹ מ֥וֹת יוּמָֽת׃ יז וּמְקַלֵּ֥ל אָבִ֛יו וְאִמּ֖וֹ מ֥וֹת יוּמָֽת׃ יח וְכִֽי־יְרִיבֻ֣ן אֲנָשִׁ֔ים וְהִכָּה־אִישׁ֙ אֶת־רֵעֵ֔הוּ בְּאֶ֖בֶן א֣וֹ בְאֶגְרֹ֑ף וְלֹ֥א יָמ֖וּת וְנָפַ֥ל לְמִשְׁכָּֽב׃ יט אִם־יָק֞וּם וְהִתְהַלֵּ֥ךְ בַּח֛וּץ עַל־מִשְׁעַנְתּ֖וֹ וְנִקָּ֣ה הַמַּכֶּ֑ה רַ֥ק שִׁבְתּ֛וֹ יִתֵּ֖ן וְרַפֹּ֥א יְרַפֵּֽא׃ כ וְכִֽי־יַכֶּה֩ אִ֨ישׁ אֶת־עַבְדּ֜וֹ א֤וֹ אֶת־אֲמָתוֹ֙ בַּשֵּׁ֔בֶט וּמֵ֖ת תַּ֣חַת יָד֑וֹ נָקֹ֖ם יִנָּקֵֽם׃ כא אַ֥ךְ אִם־י֛וֹם א֥וֹ יוֹמַ֖יִם יַעֲמֹ֑ד לֹ֣א יֻקַּ֔ם כִּ֥י כַסְפּ֖וֹ הֽוּא׃ כב וְכִֽי־יִנָּצ֣וּ אֲנָשִׁ֗ים וְנָ֨גְפ֜וּ אִשָּׁ֤ה הָרָה֙ וְיָצְא֣וּ יְלָדֶ֔יהָ וְלֹ֥א יִהְיֶ֖ה אָס֑וֹן עָנ֣וֹשׁ יֵעָנֵ֗שׁ כַּֽאֲשֶׁ֨ר יָשִׁ֤ית עָלָיו֙ בַּ֣עַל הָֽאִשָּׁ֔ה וְנָתַ֖ן בִּפְלִלִֽים׃ כג וְאִם־אָס֖וֹן יִהְיֶ֑ה וְנָתַתָּ֥ה נֶ֖פֶשׁ תַּ֥חַת נָֽפֶשׁ׃ כד עַ֚יִן תַּ֣חַת עַ֔יִן שֵׁ֖ן תַּ֣חַת שֵׁ֑ן יָ֚ד תַּ֣חַת יָ֔ד רֶ֖גֶל תַּ֥חַת רָֽגֶל׃ כה כְּוִיָּה֙ תַּ֣חַת כְּוִיָּ֔ה פֶּ֖צַע תַּ֣חַת פָּ֑צַע חַבּוּרָ֕ה תַּ֖חַת חַבּוּרָֽה׃ כו וְכִֽי־יַכֶּ֨ה אִ֜ישׁ אֶת־עֵ֥ין עַבְדּ֛וֹ אֽוֹ־אֶת־עֵ֥ין אֲמָת֖וֹ וְשִֽׁחֲתָ֑הּ לַֽחָפְשִׁ֥י יְשַׁלְּחֶ֖נּוּ תַּ֥חַת עֵינֽוֹ׃ כז וְאִם־שֵׁ֥ן עַבְדּ֛וֹ אֽוֹ־שֵׁ֥ן אֲמָת֖וֹ יַפִּ֑יל לַֽחָפְשִׁ֥י יְשַׁלְּחֶ֖נּוּ תַּ֥חַת שִׁנּֽוֹ׃ כח וְכִֽי־יִגַּ֨ח שׁ֥וֹר אֶת־אִ֛ישׁ א֥וֹ אֶת־אִשָּׁ֖ה וָמֵ֑ת סָק֨וֹל יִסָּקֵ֜ל הַשּׁ֗וֹר וְלֹ֤א יֵאָכֵל֙ אֶת־בְּשָׂר֔וֹ וּבַ֥עַל הַשּׁ֖וֹר נָקִֽי׃ כט וְאִ֡ם שׁוֹר֩ נַגָּ֨ח ה֜וּא מִתְּמֹ֣ל שִׁלְשֹׁ֗ם וְהוּעַ֤ד בִּבְעָלָיו֙ וְלֹ֣א יִשְׁמְרֶ֔נּוּ וְהֵמִ֥ית אִ֖ישׁ א֣וֹ אִשָּׁ֑ה הַשּׁוֹר֙ יִסָּקֵ֔ל וְגַם־בְּעָלָ֖יו יוּמָֽת׃ ל אִם־כֹּ֖פֶר יוּשַׁ֣ת עָלָ֑יו וְנָתַן֙ פִּדְיֹ֣ן נַפְשׁ֔וֹ כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־יוּשַׁ֖ת עָלָֽיו׃ לא אוֹ־בֵ֥ן יִגָּ֖ח אוֹ־בַ֣ת יִגָּ֑ח כַּמִּשְׁפָּ֥ט הַזֶּ֖ה יֵעָ֥שֶׂה לּֽוֹ׃ לב אִם־עֶ֛בֶד יִגַּ֥ח הַשּׁ֖וֹר א֣וֹ אָמָ֑ה כֶּ֣סֶף ׀ שְׁלֹשִׁ֣ים שְׁקָלִ֗ים יִתֵּן֙ לַֽאדֹנָ֔יו וְהַשּׁ֖וֹר יִסָּקֵֽל׃ לג וְכִֽי־יִפְתַּ֨ח אִ֜ישׁ בּ֗וֹר א֠וֹ כִּֽי־יִכְרֶ֥ה אִ֛ישׁ בֹּ֖ר וְלֹ֣א יְכַסֶּ֑נּוּ וְנָֽפַל־שָׁ֥מָּה שּׁ֖וֹר א֥וֹ חֲמֽוֹר׃ לד בַּ֤עַל הַבּוֹר֙ יְשַׁלֵּ֔ם כֶּ֖סֶף יָשִׁ֣יב לִבְעָלָ֑יו וְהַמֵּ֖ת יִֽהְיֶה־לּֽוֹ׃ לה וְכִֽי־יִגֹּ֧ף שֽׁוֹר־אִ֛ישׁ אֶת־שׁ֥וֹר רֵעֵ֖הוּ וָמֵ֑ת וּמָ֨כְר֜וּ אֶת־הַשּׁ֤וֹר הַחַי֙ וְחָצ֣וּ אֶת־כַּסְפּ֔וֹ וְגַ֥ם אֶת־הַמֵּ֖ת יֶֽחֱצֽוּן׃ לו א֣וֹ נוֹדַ֗ע כִּ֠י שׁ֣וֹר נַגָּ֥ח הוּא֙ מִתְּמ֣וֹל שִׁלְשֹׁ֔ם וְלֹ֥א יִשְׁמְרֶ֖נּוּ בְּעָלָ֑יו שַׁלֵּ֨ם יְשַׁלֵּ֥ם שׁוֹר֙ תַּ֣חַת הַשּׁ֔וֹר וְהַמֵּ֖ת יִֽהְיֶה־לּֽוֹ׃ לז כִּ֤י יִגְנֹֽב־אִישׁ֙ שׁ֣וֹר אוֹ־שֶׂ֔ה וּטְבָח֖וֹ א֣וֹ מְכָר֑וֹ חֲמִשָּׁ֣ה בָקָ֗ר יְשַׁלֵּם֙ תַּ֣חַת הַשּׁ֔וֹר וְאַרְבַּע־צֹ֖אן תַּ֥חַת הַשֶּֽׂה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

שפתי חכמים

שבתי בס

פסוק א:
א וא"ת והא בפרשת בחקותי כתיב אלה המצות וגו' ובפרשת מטות כתיב אלה החקים ובפרשת מסעי כתיב אלה המצות והמשפטים ובפרשת כי תבא כתיב אלה דברי הברית וגו' ולא דרשינן שם שפוסל את הראשונים. וי"ל דלא דרשו כן אלא גבי אלה תולדות השמים משום דקשה להו דהא כבר חשב התולדות למעלה אם כן למה נאמר אלה תולדות השמים ופרט אותם וכן גבי אלה תולדות נח דחשיב נמי תולדות נח לעיל בפרשת בראשית ואם כן למה חשב אותם פעם שנית אלא לפסול וכו' אבל בכל אלה דלעיל לא חשב כלום משום הכי אין לפרש שהוא פסל את הראשונים וכן בפרשת אלה הדברים ליכא למימר דפסל את הראשונים דהא אלה הדברים משנה תורה הוא:
פסוק א:
ב הרבה יש להקשות חדא דהיה לו להקשות קושיא זו מעיקרא טרם שפירש כל מקום כו'. ועוד קשה שמא כסדר הזה נאמרו לו. ועוד קשה בריש פרשת בהר פירש"י בפשיטות שכל התורה כולה נאמרה מסיני. ועוד קשה דהל"ל וא"ו מוסיף על ענין ראשון. ועוד קשה דהיה לו לפרש זה גבי ואלה תולדות השמים והארץ או גבי ואלה תולדות נח (ועמ"ש בסמוך) י"ל דהכי פירושו דכל מקום שנאמר אלה מיעוט הוא וכלומר אלה הם טובים וחשובים במעלה אבל שלפניהם אין כל כך חשובים במעלות וכשרות כלומר שפסל את הראשונים וכן אלה תולדות השמים מפרש בבראשית רבה נמי כן וכן אלה תולדות נח ואם כן הכי נמי אי הוה כתיב אלה הוה אמינא שפוסל וכו' אבל עתה שכתוב ואלה לאו מיעוט הוא אלא מוסיף וכו' שניתנו במעמד כל ישראל ובקולות וברקים כמו שניתנו יו"ד הדברות לאפוקי שאר מצות ניתנו למשה לבדו בהר סיני באותם מ' יום שהיה בהר ואם כן תקשי לך למה נסמכה כו' הואיל ומוסיף על עשרת הדברות דלעיל מיניה למה הפסיק בפרשת מזבח (רא"ם) והאריך שם:
פסוק א:
ג משום דרוב מצות כתיב גבייהו דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם דבר ואמרת משמע לכל הפחות ב' פעמים ואם כן למה ליה להקב"ה לומר שתשים לפניהם אלא על כרחך להבינם טעמי התורה. (רא"ם):
פסוק א:
ד ר"ל לפניהם קאי אשבעים זקנים הנזכרים לעיל בפרשת יתרו שעלו עמו להר קודם מתן תורה כ"ה לפי שיטת רש"י דפרק קמא דסנהדרין והתוספות פירשו דלפניהם קאי אשלמטה אאלהים דכתיב בסמוך עד האלהים יבא דבר שניהם וסוף דבר בין לפירוש רש"י ובין לפירוש התוספות קאי דוקא אמומחין ולא אהדיוטות וא"ת דלמא לפניהם ולא לפני הדיוטות וכל שכן לפני עובד אלילים. וי"ל דרש"י עצמו מתרץ הקושיא זו במה שפירש ואפילו ידעת כו' ר"ל הקרא ממעט אותו לגמרי אפילו ידעת בדין כו'. אבל בהדיוטות אם ידעת שיודעין בדין אחד כמומחין רשאי לבא לפניהם:
פסוק ב:
ה ואז יהיה פירוש כי תקנה מהעברי שמכרו לך ולא מהב"ד שמכרוהו בגניבתו לכן הקדים הרב פירושו של עבד עברי קודם לפירוש כי תקנה שלא על הסדר שבזה יחוייב שבמכרוהו ב"ד הכתוב מדבר:
פסוק ב:
ו ורציעת האוזן תהיה לפי זה גזירת הכתוב לא מטעם אוזן ששמע בהר סיני לא תגנוב וכי לי בני ישראל עבדים:
פסוק ב:
ז הכי פירושו דילפינן עברי עברי לגזירה שוה נאמר כאן עברי ונאמר להלן אחיך העברי שאין תלמוד לומר העברי שכבר נאמר אחיך אלא לגזירה שוה מה להלן אחיך אף כאן אחיך. (הרא"ם):
פסוק ג:
ח כי תרגום כנף גפא:
פסוק ג:
ט לפי שפירש בגפו בכנף בגדו ואין זה מורה על היחידות שיחויב מזה שלא היה נשוי לכ"פ שכנף בגדו הוא במקום לבושו כאלו אמר שלא בא אלא בתוך לבושו שמנהג לומר על היחיד אין לו אלא לבושו:
פסוק ג:
י דאם לא כן אלא כפשטיה דקרא דבגפו בתרא גם כן פירושו בלא אשה ישראלית כמו בגפו קמא כן יצא מיבעי ליה אלא על כרחך בגפו בתרא בכנענית מדבר ואינו דומה לראשון שמדבר בישראלית לכך נקט לשון מגיד וכו' משום דמדיוקא דקרא נפיק ולא מפשטיה:
פסוק ג:
כ מדכתיב אחריו ויצאה אשתו עמו ואי מיירי בכנענית הא כתיב האשה וילדיה תהיה לאדוניה. והרא"ם פירוש על פי המכילתא אם בעל אשה הוא בישראלית וקאי אבגפו יבא דמיירי בישראלית ולא אבגפו יצא דסמיך ליה דמיירי בכנענית ועיין שם ודו"ק:
פסוק ג:
ל (הרא"ם) אף על גב דמהכא לא נפקא אלא אשתו מכל מקום קרא אחרינא כתיב (ויקרא כה) ויצא מעמך הוא ובניו וגו' ונקטינהו הכא אגב מזונות אשתו ובמזונות בניו הקטנים מיירי ובמסכת קידושין מתרץ למה נאמרו תרווייהו:
פסוק ד:
מ וא"ת דלמא אסור לו בשפחה כנענית משום ולא יהיה קדש בבני ישראל והא דכתיב אם אדוניו יתן לו אשה היינו ישראלית גדולה שמכרה עצמה. וי"ל דסבירא ליה דאין אשה מוכרת את עצמה דהא כתיב וכי ימוך אחיך ונמכר לך דמשמע אחיך ולא אחותך:
פסוק ד:
נ וא"ת הלא צריך ליעדה לו או לבנו ולא לעבדו וי"ל דהוה אמינא דיכול למוסרה לעבדו בתורת זנות ולא בתורת אישות והא דכתיב לא ימשול למכרה וגו' אאב לחודיה קאי ולא אאדון:
פסוק ד:
ס זהו חוזר ושב אמה דקאמר שהרי העבריה אף היא יוצאה בשש:
פסוק ה:
ע על כרחך בשפחה קמיירי שנשארה אצל אדוניו ואז יהיה אהבת האדון ואהבת אשתו ובניו שוים שאין רוצה להפרד מהם מה שאין כן באשתו הישראלית שאז צריך לומר שאינו רוצה לצאת כדי שיהיה האדון חייב במזונותיה ואם כן אין טעם אהבתן שוה:
פסוק ו:
פ ואפילו למען דאמר מוכר עצמו אף הוא נרצע אפילו הכי קרא דוהגישו וגו' במכרוהו ב"ד קמיירי דהא קרא דכי תקנה לכולי עלמא במכרוהו בית דין קמיירי והמוכר עצמו שנרצע ילפינן בגזירה שוה דשכיר שכיר וטעם הרציעה באוזן גבי מוכר עצמו משום כי לי בני ישראל וגו'. הרא"ם:
פסוק ו:
צ מדלא כתיב ועבדו עולם דאז היה משמע שיהא עובדו נ' שנה אבל השתא שכתוב לעולם משמע עד היובל:
פסוק ז:
ק פירוש אף ליובל דאי לשש הא בהדיא כתיב כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה וגו':
פסוק ז:
ר וא"ת מאחר שהוקש העברי לעבריה אם כן אף הוא יצא בסימנים. וי"ל דעברי בסימנים לא משכחת ליה דאי במוכר עצמו אין במעשה קטן כלום ואי במכרוהו ב"ד בקטנות לאו בר עונשין הוא ואי במוכרו אביו בקטנות לאו בר מכירה הוא דכתיב וכי ימכור איש את בתו לאמה ולא את בנו עיין כל זה בהרא"ם:
פסוק ח:
ש מדקאמר אם רעה שבסבת זה לא יעדה מכלל שהיה לו ליעדה אם אינה רעה ומדקרי קרא לקידושין בלשון יעוד ולא אמר אשר לא קדשה ש"מ שאינ' צריכה קדושין אחרים כו':
פסוק ח:
ת פירוש דמדלא כתיב ונפדתה אלא והפדה משמע שאף האדון מסייע בפדיונה שמחשב עמה:
פסוק ח:
א מדכתיב שצריך האדון ליעדה או לבנו ייעדנה אם כן מהיכא תיתי שרשאי למכרה על כרחך צריך לומר לא ימשול למכרה פירוש אפילו האב:
פסוק ט:
ב שהרי האב אינו רשאי ליתנה לאחר וצריך רש"י לפרש האדון שלא נטעה לומר כשם שלענין מכירה אין רשאין למוכרה לא האדון ולא האב הוא הדין לענין יעוד משום הכי פירש האדון והוכחתו מדכתיב אחריו ואם שלש אלה לא יעשה לה והגרעון והייעוד לו אינו תלוי אלא באדון הרא"ם:
פסוק ט:
ג פירוש כמו האב שאין צריך קידושין אחרים אלא כסף קנייתו הוא כסף קידושיה דאם לא כן הל"ל ואם לבנו יקדשנה או יקחנה:
פסוק ט:
ד פירוש כמשפט בנות ישראל בשאר כסות ועונה ואף על פי כן שלא נזכר חיובם לבנות ישראל בשום מקום הרי זה בא ללמד ונמצא למד מכילתא:
פסוק י:
ה פירוש דלא יגרע משמע מאותה שהיו לה כבר כדכתיב כמשפט הבנות יעשה לה קודם שלקח עליה אחרת רא"ם:
פסוק יא:
ו דאי כל שלשתן דוקא למה אמר ויצאה חנם אין כסף אם מיעדה לו או לבנו הרי אשתו היא וצריכה גט או אם מגרע לה מפדיונה הרי צריכה לתת השאר. אי נמי דאיך אפשר שיעשה שלשתן יחד ליעדה לו ולבנו. רא"ם:
פסוק יא:
ז דאי קאי אשאר כסות ועונה למה יצאה חנם הלא צריכה גט כיון שיעדה לאשה:
פסוק יא:
ח לא שתצא מיד כשלא עשה בה אחד משלש אלה:
פסוק יב:
ט הקשה הרא"ם יש לתמוה היאך יהיה נהרג בהכאה בלא מיתה והכתיב ונקה המכה רק שבתו יתן והניח הדבר בצריך עיון. וי"ל כיון שמצינו גבי אביו ואמו שחייב מיתה על הכאה אפי' שלא המית אם כן הוה אמינא אפילו אחר נמי ועל אביו אפילו הכאה בלא חבורה אבל אחר דוקא הכאה בחבורה והא דכתיב פצע תחת פצע ופירש"י פצע מכה שמוציאה דם היינו שלא בכוונה אבל בכוונה חייב מיתה והא דכתיב והאלהים אנה לידו דמשמע דבלא כוונה חייב גלות היינו במתכוין להכות את זה והכה את זה אבל בלא נתכוין כלל אינו חייב גלות וקרא דלא ימות הוה אמינא הכאה דלא שייך בו מיתה דהיינו בלא חבורה ודו"ק. (קצ"מ) ועוד יש לומר דהוה אמינא דהיכא דלא רצה לשלם חייבה התורה מיתה דכהאי גוונא אמרינן בסנהדרין (דף טו) גבי כופר ע"ש ובזה מיושבים כל קושיות הרא"ם:
פסוק יב:
י (הרא"ם) וא"ת והיכן אשכחן דענש הכתוב את הקטן דכהאי גוונא פריך בפרשת בן סורר ומורה ומשני אטו בן סורר ומורה על שם חטאו הוא נהרג אינו נהרג אלא על שם סופו הוה אמינא אפילו קטן נמי אבל הכא מאי איכא למימר כו'. (נח"י) ולי נראה דסלקא דעתך אמינא כיון דכתיב מכה איש אתא לרבות אפילו קטן שיהא חייב על הריגה אע"ג דבעלמא קטן פטור מכל המצות לפיכך איצטריך מיעוטא ואיש כי יכה להוציא את הקטן וקושיא זו ותירוץ זה שייך בכל הני דבסמוך:
פסוק יב:
כ (הרא"ם) כל זה קבלה בידם לדרוש כך דאם לא כן נמעט מאיש את הקטן ונרבה מכל נפש אשה וטומטום ואנדרוגינוס וכן גבי ואיש כי יכה שאינו אלא בהכאה שיש בו מיתה דאם לא כן למה לא דריש איפכא לומר לפי שנאמר מכה איש ומת שומע אני שאינו חייב אלא בהכאה של מיתה תלמוד לומר ואיש כי יכה אפילו הכאה בלא מיתה וכו' ע"ש באורך ולא הבאתי דבריו אלא ההכרחים לפירוש רש"י לכן קצרתי במקום שאין צריך להאריך. אבל תימא אם כן היאך חייב דמי ולדות הא מיחייב מיתה. וי"ל היכא דלא נתכוין לולדות כדאשכחן לרבי שדרש ונתת נפש תחת נפש ממון אי נמי דהא דמיחייב אנפל היינו לאחר שנולד אבל קודם שנולד לא מיחייב כו' (תוספות סנהדרין דף פ"ד):
פסוק יג:
ל כי תרגום של וארב לו וכמן ליה והכי נמי תרגם על ואשר לא צדה ודלא כמן ש"מ דלשון ארב הוא:
פסוק יג:
מ פירוש עולה ונופל על זה בירידתו ולא בעלייתו דכגון זה אינו גולה (מכות דף ז) והא דנקט הכא עולה מפני שלא יתכן ליפול דרך ירידתו אם לא שקדמה לו עלייה. (הרא"ם):
פסוק יג:
נ וא"ת והרי עדיין לא נפרע לו שוגג הראשון. וי"ל גברא קטילא קטיל וגלוי הוא לפני הקב"ה שלא חייב כלום בשביל זה אך אין אנו יודעין זה:
פסוק יג:
ס צריך לומר כגון שהיה סייף בידו ונפל עליו והרגו דאם לא כן לא מתקיים בזה מיתתו שהרי רוצח נידון בסייף וזה נופל עליו דהוי כעין סקילה:
פסוק יג:
ע מדכתיב ושמתי לך מקום דהיינו במחנתך ומשה לוי היה ואם כן משמע דמדבר במחנה לויה דבמדבר היה מחנתן של משה קולט:
פסוק יד:
פ וא"ת הא כל חייבי מיתות צריכים עדות והתראה ושוגג אין שייך בו התראה דאי התרו בו אין זה שוגג. וי"ל דמיירי בחבר שאין צריך התראה וק"ל. וא"ת ולמה לי מיעוט לשוגג והלא כתיב ואשר לא צדה וגו' (הרא"ם) י"ל דמיירי בשוגג קרוב למזיד כגון שנתכוין להרוג את זה והרג את זה שאין גלות מכפרת מפני שהוא פושע:
פסוק טו:
צ דכתיב מכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת מה מכה בהמה עד שיעשה בה חבורה אף מכה אדם נמי עד שיעשה בו חבורה:
פסוק טו:
ק דאע"ג דוא"ו מוסיף על ענין ראשון הא משמע נמי אחד מהם עד שיפרוט לך הכתוב יחדו כדרך שהוצרך לפרוט בלא תחרוש בשור וחמור ופרט בו יחדו וכו':
פסוק טז:
ר [רא"ם] תימה דגבי קרא דמכה איש ואיש כי יכה אמאי לא דריש הכי לומר לפי שנאמר ואיש כי יכה אין לי אלא איש שהכה אשה או טומטום או אנדרוגינוס מנין ת"ל מכה וכו' ותירץ שמא קבלה היתה וכו' עיין לעיל אות כ'. ועוד יש לומר שהתנא לא בא לפרש כל הדינים היוצאים מן המקראות ההם עד שיוודע הכל רק לתקן יתור המקראות והודיע לנו מקצת מהדינים שגילה זה מה שחיסר זה ולפיכך הוצרכו שני המקראות עכ"ל:
פסוק טז:
ש (נח"י) לאפוקי מכרו ואחר כך גנבו וממילא שדין גונב נפש כדין שאר הגנבים הגונבים בממון שאם טבח ומכר ברשות בעלים פטור וכן הבין הרמב"ן דברי רש"י שבש"ס וכו':
פסוק טז:
ת אבל לעיל לא צריך לפרש כן הואיל והפסיק בקרא דוגונב איש ומכרו וגו' בין מכה למקלל דאי לא הפסיק היה ילפינן מכה ממקלל מה מקלל בסקילה כדפירש"י אף מכה וכו' לכן הפסיק בקרא דוגונב איש מה גונב נפש בחנק אף מכה אביו בחנק וא"ת גונב נפש עצמו מנא ליה דבחנק ועל זה פירש כל מיתה וכו' מצאתי:
פסוק יח:
א אבל צער ובשת למדין אותן מפרשיות אחרות לכך נקט שבת ורפוי. הרא"ם:
פסוק יט:
ב דאי משענתו ממש אם כן עדיין חולה הוא ושמא ימות ולמה כתיב ונקה המכה:
פסוק יט:
ג ואפילו אם הוא רופא יכול לומר לו לא ניחא לי שתרפאני דכאריה דמית עלי וגם אם אמר לו יודע אני רופא שירפא אותך חנם יכול לומר לו אסיא דמגן במגן מגן שויא. מגן תרגומו של חנם:
פסוק כ:
ד (רא"ם) דאף ע"א במשמע כ"ש עבד דחייב בכל המצוות שהאשה חייבת בהם בכלל רעהו הוא:
פסוק כ:
ה וא"ת על הקרא הי"ל להקשות והרי היה בכלל כל כו'. וי"ל כדי שלא תימא אין הכי נמי כאן דגלי קרא בעבד כנעני לידון בדין יום או ימים גם עבד עברי דינו הכי במדה דדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל כו' משום הכי הקדים רש"י או אינו אלא בעבד עברי כו' והוי דברי רש"י כמו השתא אתי שפיר:
פסוק כ:
ו מדכתיב וארב לו וקם עליו עד שיתכוין לו כדי להמיתו ואם לא היה האבן כדי להמיתו אם כן לא נתכוין הוא להמיתו וא"ת בשבט למה לי תיפוק ליה מקל וחומר מישראל וי"ל דאין עונשין מן הדין:
פסוק כא:
ז דק"ל לא הל"ל אלא וכי יכה איש את עבדו או את אמתו קנין כספו וגו' כי למה ליה. ועל זה פירש כי הכ' פה נתינת טעם הוא אדלעיל לומר האדון נידון בדין יום או יומים אבל אחר לא וק"ל:
פסוק כב:
ח אבל לא שניהם עם אשה דאם כן אפי' אחד נמי ועוד ונתנו בפלילים מיבעי ליה:
פסוק כב:
ט דאין לומר בולדות דהא כתיב ואם אסון יהיה ונתתה נפש תחת נפש ואי בולדות הא כתיב מכה איש ולא נפל:
פסוק כב:
י מדכתיב ונתן בפלילים משמע שעדיין לא פרע לכן אמר לשון יגבה ולא יפרע:
פסוק כב:
כ דאי פירושו כפי מה שישית הוא מאי ונתן בפלילים דמשמע שאין הדבר תלוי בבעל:
פסוק כב:
ל לאפוקי דמים של האשה המוכה וה"ז מקרא קצר:
פסוק כו:
מ ויליף מהקישא דעברי או עבריה:
פסוק כו:
נ הוא בנין אב משן ועין כו' הצד השוה שבהן שהן מומין קבועים וראשי אברים ובגלוי ובמתכוין אף כל וכו' יצא חתך ממנו בשר שחוזר:
פסוק כח:
ס ילפינן שור שור משבת כו' כמו שפירש"י על פסוק שור או חמור:
פסוק כט:
ע תמול ושלשום ונגיחה שנגח היום (נח"י) ובא ללמד שאינו חייב אלא בנגיחה רביעית:
פסוק כט:
פ דקרא יתירא הוא שכבר כתיב וכי יגח שור את איש וגו' ומת ומיד אחריו ואם שור נגח הוא מה תלמוד לומר עוד והמית לרבות בכל מידי שהמית דומיא דקרן. (קצ"מ) והא דלא נקט רביצה י"ל דכייליה בדחיפה:
פסוק ל:
צ וא"ת והא רש"י סוף פרשת יתרו גבי אם מזבח אבנים הביא דברי ר"י דג' אם הם אינם תלוים ולא הביא זה אם כופר יושת. וי"ל דאם כופר אף ע"ג דלא תלוי הוא והוא חובה מכל מקום תלוי הוא בדבר אחר שאם יגח שור אדם והמיתו אזי חייב בכופר משום הכי לא חשיב. רא"ם:
פסוק לא:
ק וא"ת אם כן איש או אשה למה לי וי"ל דאי לאו איש ואשה הוה אמינא דבן או בת בגדולים איירי אי נמי דאין עונשין מן הדין:
פסוק לב:
ר מדכתיב כסף שלשים שקלים יתן וגו' ואי בעבד עברי איירי כופר בעי שלומי:
פסוק לב:
ש ונראה דרש"י בא לתרץ הא דפי' אם עבד או אמה כנענים או אינו אלא אפילו בעברים וא"ל דהא דינן בכופר שמא בא הכתוב להחמיר עליו ונימא אם הכופר הוא יותר מל' שקלים יתן הכופר ואם השלשים הם יתרים על נתינת הכופר יתן השלשים שקלים לכן פירש שלשים שקלים גזירת הכתוב הוא וכו' ואם כן אין לחלק בשלשים שקלים ולחלק בעבד עברי כדפי':
פסוק לג:
ת פירוש שאם חפר אחד בור תשעה ובא אחר והשלימו לעשרה האחרון חייב בין שמת בו השור בין הוזק מפני שבתשלום הי' אית בו מיתה ונזקים והראשון פטור מכלום אף מן הנזקים דאי ממיתה לא איצטריך קרא דהא לא עבד שיעור מיתה ופשיטא דפטור ממיתה:
פסוק לג:
א פי' ולא תימא דלא סגי ליה בכסוי אלא עד דסתים ליה בעפרא קמ"ל:
פסוק לג:
ב דאי ברשות היחיד מצי אמר לו מזיק לניזק תורך ברשותי מאי בעי והוא הדין בחופר בור בכל מקום שלא יוכל לומר תורך ברשותי מאי בעי והרב לא בא למעט אלא בחופר בור ברשות היחיד (ב"ק דף מט):
פסוק לג:
ג (רא"ם) תימה דבבא קמא דף נ"ד מפרש תלמודא לנפילת הבור כסף ישיב לבעליו כל דאית ליה בעלים וכו' וי"ל הא דבעי הכא לימוד דכסף ישיב לבעליו דאי לאו קרא הוה אמינא ונפל שמה הוא כלל שור או חמור הוא פרט ואין בכלל אלא מה שבפרט שור וחמור אין מידי אחרינא לא ואין הגזירה שוה יכולה לבטל הכלל ופרט קא משמע לן כסף ישיב לבעליו כל דאית ליה בעלים והכלל ופרט בטל ולפי זה לא איצטריך אחר כך גזירה שוה דשור שור משבת וה"ל למכתב ונפל שמה הנופל שור וחמור למה לי אלא שור ולא אדם וכו':
פסוק לג:
ד גזירת הכתוב ולא שנא בר דעה ולא שנא לאו בר דעה ואפי' בלילה ואפי' סומא:
פסוק לג:
ה פירוש כגון שנפל בבור חמור עם כליו ונתקרעו הכלים חייב על הבהמה ופטור על הכלים:
פסוק לד:
ו דאילו למזיק לכתוב רחמנא בעל הבור ישלם ולשתוק מוהמת יהיה לו אלא לניזק וכו':
פסוק לה:
ז פירוש לא שור את איש שהרי כתיב אחריו את שור רעהו:
פסוק לו:
ח הא דלא פירש האי או כמו אם י"ל דהי' צריך לוא"ו המוסיף ולכתוב ואם וכו' ובזה יש ליישב קושית הרא"ם שהקשה למה לא פירש או אם כמו שפירש בפסוק או הודע אליו חטאתו שאז יתיישב על בוריו גם לא יצטרך להוסיף מלת אלא והניח הדבר בצ"ע ועל מה שהקשה הרא"ם ועוד שהוא עצמו בפסוק או הודע אליו חטאתו פי' שהוא כמו אם ואמר וכן או נודע כי שור נגח הוא שינה פה וצ"ע:
פסוק לו:
ט וא"ת והא כבר פירש בזה לעיל. וי"ל דמהכא הוא עיקר הלימוד דבעלים מטפלים בנבילה. אי נמי שלא נטעה לומר כיון שהמזיק משלם נזק שלם הוה אמינא דהמזיק יטפל בנבילה לכ"פ שגם כן המת לניזק:
פסוק לז:
י פירוש דאלו לא שנאן הוה ילפינן שור שור משבת לחייב ד' וה' אף לכל חיה ועוף ופירוש שנאן פי' בגמרא דלא הל"ל אלא כי יגנוב איש שור וטבחו או מכרו חמשה בקר ישלם תחתיו וד' צאן תחת השה שה דרישא ושור דסיפא למה לי אלא ש"מ שור ושה אין מידי אחרינא לא: