היחס לבריות מתוך רצון ה'
"זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם"
פרשת "משפטים", הנפתחת בפרקנו, מלאה במצוות שבין אדם לחבירו. תחום זה איננו מייחד דווקא את תורתנו, בכל חברה ותרבות, קיימות נורמות התנהגות מסוימות ביחסים בין אישיים. התורה באה ללמדנו, שגם היחסים שבין אדם לחבירו שייכים מצד האמת לרצון ה', ונובעים מתוך תפיסה א־להית - ולא אנושית.
כך אנו יכולים ללמוד משתי הדעות שהובאו במדרש, בדבר הכלל הגדול בתורה:
"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט יח) - רבי עקיבא אומר: זה כלל גדול בתורה.
בן עזאי אומר: "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם" (בראשית ה א) - זה כלל גדול מזה!
(ספרא קדושים ד יב)
את דברי רבי עקיבא נקל להבין. ההדרכה של: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" מהווה את היסוד לכל המצוות שבין אדם לחבירו. אולם, דברי בן עזאי מפליאים – כיצד המילים: "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם" מהוות כלל כלשהו? ועוד כלל גדול מזה של רבי עקיבא!
כדי לעמוד על כוונתו, נראה את הפסוק שהוא מצטט בשלמותו: "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם, בְּיוֹם בְּרֹא אֱ־לֹהִים אָדָם, בִּדְמוּת אֱ־לֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ" – נראה שהדגש כאן הוא דווקא על סוף הפסוק: "בִּדְמוּת אֱ־לֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ". כלומר, היחס האמתי לאדם, נובע מכך שהוא נברא בדמות א־להים. צלם הא־להים שבאדם הוא שקובע את אמות המידה הנכונות ביחס לזולת.
הפסוק שהביא רבי עקיבא כ"כלל גדול בתורה" הוא נפלא. אך ממנו לבד ניתן היה להבין, שהמקור להדרכה ביחס לחבר, הוא מצד האדם – "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ": כשם שאני רוצה שיתייחסו אליי – כך עליי להתייחס לאחרים. החיסרון המרכזי בתפיסה כזו הוא, שאם לאדם לא אכפת להתבזות, למשל, הוא לא יראה סיבה למה לא לבזות אחרים. בן עזאי מלמד שכלל לא משנה איך את רואה את עצמך, החיוב לכבד את חברך הוא עצמי, ובלשון חז"ל (בראשית רבה כד ז): "דע למי אתה מבזה - 'בִּדְמוּת אֱ־לֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ'".
ברגע שמבינים שאדם נברא בצלמו של א־להים, שיש בו מן הא־לוהות, עולה היחס המתאים לכל אדם. שוב אינך פוגע בבהמה מתוחכמת בעלת שכל, אלא ב"צלם א־להים" מהלך, שזה כבר דבר אחר לגמרי...
בן עזאי אינו חולק על רבי עקיבא רבו, אלא משלים אותו. הלוא רבי עקיבא הוא שאמר "חביב אדם שנברא בצלם"(אבות ג יד) – אל תפגע באדם, כי הוא "חביב", הוא נברא בצלם. ואכן, כשנפתח את הציטוט של רבי עקיבא, נגלה שגם הוא רומז לכך: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ - אֲנִי ה'". המקור האמתי ל"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", אינו מתוך מוסר אנושי, של: "אל תפגע באחרים כשם שאינך רוצה שיפגעו בך", אלא מתוך ההדרכה הא־להית המוחלטת: "אֲנִי ה'!".
בן עזאי בא לדייק במסר של רבי עקיבא, שאפילו המצוות שבין אדם לחבירו, שקיימות במידה זו או אחרת בכל התרבויות - מקורן בהדרכה הא־להית, ונובעות מכך שכל אדם נברא בצלם א־להים.
הפרק נפתח במילים: "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם"(א). עומד רש"י על משמעות המילה "ואלה": "כל מקום שנאמר: ...'ואלה' - מוסיף על הראשונים: מה הראשונים מסיני - אף אלו מסיני". פרשתנו מגיעה לאחר מתן תורה. המילים: "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים" באות להורות, שכל ההדרכות המוסריות והחברתיות שבין אדם לחבירו המובאות בפרשתנו - כולן מסיני! גם היחסים האנושיים שבין איש לרעהו מוכרחים להתייסד ולהתכונן לאור ההדרכה הא־להית מסיני, ולא להישען רק על מוסר אנושי בר חלוף!
"שואל בשלום חבירו בשם"
במשנה האחרונה של מסכת ברכות, מובאות שתי תקנות שנעשו בישראל.
בתחילה, היו חותמים כל ברכה במקדש בנוסח: "ברוך ה' א־להי ישראל מן העולם". בתקופה מאוחרת יותר, על מנת להתמודד עם המינים שכפרו בעולם הבא, תיקנו להדגיש בברכה את קיומם של שני העולמות, ואמרו: "ברוך... מן העולם ועד העולם". זוהי התקנה הראשונה.
התקנה השנייה היא "שיהא אדם שואל את שלום חבירו בשם". כלומר, חרף קדושת שם ה', יכול אדם לברך את חבירו בהזכרת השם. כך מצינו במגילת רות (ב ד) את בועז אומר לקוצריו: "ה' עִמָּכֶם!", ואף הם ענו לו: "יְבָרֶכְךָ ה'!".
התקנה הראשונה תוקנה בעקבות ריפיון באמונה בעולם הבא. מסתבר שגם התקנה השנייה תוקנה בעקבות ריפיון, אך בתחום אחר - ביחס התקין שבין אדם לחבירו. כהתמודדות עם הריפיון הזה, תיקנו לברך זה את זה בשם ה' - להורות, שהיחס הראוי לבני אדם נובע מרצון ה', ושם ה' שורה עליו. היחס לאחר, נובע מצלם הא־להים שבו.
כך מסביר רש"י את התקנה השנייה: "פעמים שמבטלים דברי תורה כדי לעשות לה'. אף זה, המתכווין לשאול לשלום חבירו – זה רצונו של מקום... מותר להפר תורה ולעשות דבר הנראה אסור"(ברכות נד.) - למרות שהזכרת שם ה' בברכה לחבר נראית כדבר אסור, וכהפרת תורה – מותר לעשות כן, כי מצד האמת זהו רצון ה', ואין זה הפרת תורה, אלא אדרבה - קיומה האמתי.
ה' חפץ ביחסים חברתיים תקינים בין הבריות. זהו לא רק אינטרס של הבריות, אלא קיום רצון ה' – "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", משום ש"אֲנִי ה'". באור זה יש לקרוא את משפטי התורה בפרשתנו, מתוך הבנה שאלו מצוות ה', הנובעות מתוך תפיסה א־להית מרוממת.