פסוק א:רש"י ואלה המשפטים ולמה נסמכה פר' דינין כו' הרא"ם הקשה כאן כמה קושיות ומתוך הקושיות הוכיח אמתת כוונת פשוטו של רש"י ז"ל וז"ל ונ"ל דהכי פירושו דהא דלא פתח בטעם הסמיכות אלא אחר טעם הוי"ו הוא משום שאין מנהגו להביא סמיכות מפרשיות אלא באותן שאינן כתובות על הסדר ומפני שאינו ידוע שהפרשה הזאת היא שלא על הסדר אלא מהוי"ו של ואלה שהוא מוסיף על הראשונים מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני שפירושו מה הדברות נאמרו בסיני במאמר כל ישראל ובקולות וברקים אף אלו כן ולא בשאר כל המצות שנתנו למשה לבדו בתוך המ' יום שעמד בהר דאם לא כן תיפוק ליה מקרא דאלה המצות ואם כן פר' משפטים גם כן בעת הדברות נאמרה ולמה נסמכה לפרשת מזבח שלא על הסדר לומר לך שתשים סנהדרין אצל המקדש בלשכת הגזית שהוא קרוב למזבח עכ"ל בלי ספק שכן הוא האמת בדעת רש"י וכן משמעות לשונו והקשה הרג"א וז"ל וכל פירוש זה אינו נכון שהרי אמר מה הראשונים מסיני אף אלו כו' ולא אמר מה יו"ד דברות מסיני וגם על פרשת מזבח קאי מה הראשונים מסיני ועוד לא הוה ליה למימר מה הראשונים מסיני רק מה הראשונים בקולות וברקים ועוד הרי כתיב את עשרת הדברים דבר ה' אל כל קהלכם וגו' ולא יותר עכ"ל ומתוך כך הוציא דברי רש"י חוץ פשוטן יעויין בדבריו ואני אומר שאין בכל הקשיות שום ממשות כלל ראשונה מה שהקשה דהוה לי' למימר מה י' דברות מסיני כו' לא דקדק בדברי רש"י ז"ל שרש"י לא אמר מה הראשונים מסיני אף האחרון מסיני אלא אף אלו מסיני שאלו אמר רש"י אף האחרונים מסיני היה קצת מקום לקושיתו אלא שאעפ"כ לא היה ראויה לסתור דברי הרא"ם ז"ל אבל רש"י ז"ל נשמר אפי' מזה והכי פירש דרש"י קאי על כל מה שנאמ' בפרשה שקודם זאת הפרשה והיא מתחילת וידבר אלקים עד סוף הפרשה והכי קאמר מה הראשונים שבפרשה הקודמת דהיינו הי' דברות מסיני אף כו' לאפוקי האחרונים שבפרשת הקודמת דהיינו פרשת כה תאמר וגו' אינה מסיני ולכך לא סיים בדבריו כאן אף אחרונים אלא אף אלו כו' כי האחרונים ממלת הראשונים כוונת על פרשת כה תאמר וגו' ומה שהקשה עוד דהל"ל מה הראשונים בקולות וברקים אף אלו כו' גם בכאן לא ירד לסוף דעת הרא"ם שהרי לפי דברי הרא"ם ז"ל שכתב ולא בשאר כל המצות שנתנו למשה כו' דאם לא כן תיפוק ליה מקרא דאלה המצות כו' ע"כ אין פירש דברי רש"י ז"ל שאמר מה הראשונים מסיני כו' כוונתו לומר שכמו שהראשונים נאמרו מסיני כן אלו כו' דההיא מאלה המצות נפקי אלא הכי קאמר מה הראשונים ר"ל מהותם והוייתם כלומר כמהות נתינת הראשונים מסיני שהיו בקולות וברקים כן היה מהות נתינת המשפטים בקולות וברקים כו' ומה שהקשה הרי כתיב את עשרת הדברים דבר ה' אל כל קהלכם וגו' ולא יותר אין כאן קושיא כלל דודאי עשרת הדברים לא נזכרו באופן שנזכרו אחר כך המשפטים כי העשרת הדברים נזכרו מתחלה בדיבור אחד מה שאי אפשר לאדם לומר כן ואחר כך חזר ופי' כל דיבור ודיבור בפני עצמו כמו שפי' רש"י לעיל על פסוק את כל הדברים האלה וגו' וכשחזר ופירש שמעו ישראל אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה ואחר כך כשיראו מפני האש הגדולה התחיל משה מדבר ומשמיע שאר הדברות לישראל והקב"ה מסייע לתת בו כח להיות קולו מגביר ונשמע כמו שכתב על זה משה ידבר והאלקי' יעננו בקול כמו שפירש"י שם ואם כן שמעו ישראל כל העשרת דברות בפי' בעודם עומדים לפני הר סיני אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה ושאר השמנה דברים מפי משה אבל אחר שסיים הש"י פעם השנית כל העשרת דברות והשמיעם משה לישראל עדיין היו נמשכין קולות ובדקים ונשארו ישראל עומדים על מעמדן לפני הר סיני ובתוך כך דבר הש"י אל משה פרשת המשפטים וישראל לא שמעו אותם מפני הקולות וברקים ומשה נגש אל הערפל ושמע וגם משה לא השמיעם לישראל באותו מעמד עד שירד אח"כ מן ההר ואחר כך פסקו הקולות וברקים וא"ל הש"י למשה אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי וגו' ורצה לומר כל המ' יום הראשונים ולמד עמו כל המצות כדילפינן מאלה המצות וגו' והרי הבדל גדול יש בין המשפטים ובין שאר כל המצות שאלו נאמרו בקולות וברקים ובמעמד כל ישראל ואלו לא נאמרו בקולות וברקים ובמעמד כל ישראל ואם כן שפיר קאמר קרא את עשרת הדברים דבר ה' אל כל קהלכם וגו' ולא יותר שהרי לא דבר ה' אל כל הקהל וששמעו כל הקהל קצתם מפיהם וקצתם מפי משה באותו מעמד הנבחר רק עשרת הדברים אבל פרשת המשפטים אע"ג שנדבר באותו מעמד לא נדבר אל הקהל רק אל משה וגם משה לא השמיעם באותו מעמד עד שירד מן ההר ואם כן כל דברי הרא"ם ז"ל הם ברורים ונכונים ואמתיים וכן הם משמעות לשונו של דברי רש"י ז"ל בלי ספק וכל המפרש אותם בענין אחר אינו אלא טועה:
פסוק ב:רש"י כי תקנה וגו' כשהוא אומר וכי ימוך אחיך ונמכר לך הרי מוכר עצמו מפני דוחקו אמור כו' הקשה הרא"ם ז"ל וז"ל דלמא לעולם אימא לך כי תקנה במוכר עצמו אמור וכי ימוך נמי במוכר עצמו אמור אלא שנשנה מפני לא תעבוד בו עבודת עבד שנתחדש בו ללמד שלא יוליך כליו אחריו לבית המרחץ ולא ינעול לו מנעלו וכיוצא בו וליכא למימר הרי מוכר עצמו אמור שכבר כתוב שם ולא היה צריך לחזור ולכותבו כאן שכבר פרשנו שהברייתא הזאת אתי כת"ק דר' אליעזר דסבירא ליה דהמוכר עצמו נמכר לשש ויתר על שש ואם כן חזר וכתבו כאן ללמד שגם הוא יוצא בשש עכ"ל והרג"א חשב ליישבו וז"ל דאין לומר דזה הוה פרשה שנאמרה ונשנית ולא נשנית רק בשביל דבר שנתחדש בה דהיינו דבר שהוא חידוש לגמרי אבל לא תעבוד בו עבודת עבד אין זה דבר נתחדש דהכל הוא בשביל שיצא ביובל ואין זה כמו שאר עבד שקנוי עבד עולמית כו' וזה לא הוי חידוש כיון דהכל הוא טעם שאינו עבד עולמית רק עד היובל עכ"ל ולא ידעתי מאי קאמר שהרי לא תירץ כלום דלפי דבריו נימא אע"ג דלא תעבוד בו עבודת עבד אינו חדוש שלא נכתב אלא בשביל שיצא ביובל אם כן נימא שדין שיצא ביובל כשפגע בו תוך שש זהו חדושו שלא הוזכר כאן בפרשה זו והדר קושיית הרא"ם לדוכתא ועוד תמיהני מאד כיון דלפי דבריהם לת"ק דר' אליעזר קיימינן דלית ליה ג"ש דשכיר שכיר לילף מינה דמוכר עצמו יוצא בשש וא"כ לא הוזכר שש בכל הפרשה דוכי ימוך וגו' אם כן מה זה שאמר רש"י הרי מוכר עצמו כו' אמור מאי אריא אמור דמשמע דכבר נאמר פעם אחת ואומרה פעם שנית הלא מה שנאמר שם לא נאמר כאן כלל ומה שנאמר כאן לא נאמר שם כלל ויותר תמיהני על הרא"ם שכתב וז"ל הרי מוכר עצמו אמור ואין שם שום חידוש בפרשה לומר שחזרה ונשנית בעבורו וא"כ מה ת"ל כי תקנה כו' עכ"ל ולא אוכל לירד לסוף דעתו ולא אבין מה קאמר ואין שם שום חידוש כו' והלא כולה חידושה שהיא שכל מה שהוזכר שם הכל חידוש ואין שם דבר אחר רק חידוש ותדע דהא בפרשה זו לא כתיב אלא ויצאה אשתו עמו דלמדין ממנו שהקונה עבד חייב במזונות אשתו ולא הוזכרו כאן בניו ושם כתיב ויצא מעמך הוא ובניו וא"ר שמעון מכאן שרבו חייב במזונות בניו ולא הוזכרה שם האשה מפני שסמך אפרשה דהכא וגם מה שכתב כאן רש"י חייב במזונות אשתו ובניו לא כתב כן אלא שסמך אפרשה דהתם והרי כוונת התורה בפירש שלא לכתוב בפרשה אחת מאלו שתי הפרשיות מה שכתב בחברתה והרי כולה חידושה ולא שייך לומר הוכפלה דבשלמא לר' אליעזר דאית ליה ג"ש דשכיר שכיר ללמוד ממנה שמוכר עצמו יוצא בשש וא"כ הוזכר שש בפרשת וכי ימוך בג"ש דשכיר שכיר קאמ' הרי מוכר עצמו מפני דוחקו אמור שגם דין שש דבר באותו פרשה בג"ש אלא לת"ק דלא הוזכר כלל שש בפרשה וכי ימוך מאי קאמר רש"י שאמר הרי מוכר עצמו מפני דוחקו אמור שכבר אמור דין מוכר עצמו פעם אחת ולמה לו לכותבו כאן פעם שנית והרי כלמה שנאמר שם באותה פרשה לא הוזכר כאן ומה שנ' כאן לא הוזכר שם דבפרשה דהכא לא הוזכר דין שש וגו' ואם אדוניו יתן לו אשה וגו' ודין רציעה ולא הוזכר כאן לא תעבוד בו עבודת עבד ולא שיצא ביובל ושם הוזכרו ולא הוזכרו שם דין שש וכל מה שנ' בפ' זו וא"כ דלמא שתי הפרשיות מיירי במוכר עצמו וכל אחת מדבר בדין בפני עצמו ותרוייהו במוכר עצמו מפני דוחקו לכך נ"ל שאין פי' הרי מוכר עצמו אמור דהכא כפירושו בשאר מקומות לומר דבפעם שנית למה לי אלא הכי קאמר הרי מוכר עצמו אמור שם והזכיר שם דינים אחרים ואם הפרשה דהכא מיירי גם כן במוכר עצמו היה לו לכוללם בפ' אחת שאין זה דרך התורה לחלק דין של אחד לשתי פרשיות שאעפ"י שהמדה היא לכתוב פר' אחת ואחר כך לשנות אותם פעם שנית היינו כדי לחדש בה דבר אבל כותב גם כן מה שאמר בה כבר אבל לחלק פרשה אחת לשתים ולכתוב בכל אחת דברים מיוחדים ומה שבזו אינו מזכיר בזו אין זה מדה בתורה כלל אלא עכ"ל דהתם מיירי במוכר עצמו והכא מיירי במכרוהו ב"ד ואע"פ שחזר וכתב דין מכרוהו ב"ד בפ' ראה כי ימכר וגו' היינו לחדש בה שני דברים כמו שפרש"י שם ומעתה אין כאן שום קושיא כלל מה שהקשו הרא"ם ז"ל והרג"א:
פסוק ג:רש"י בגפו יצא מגיד שאם לא היה נשוי מתחלה אין רבו מוסר לו שפחה כו' נ"ל טעמא דמסתבר דמשום דכשיש לו אשה שאפשר לו לקיים מצות פריה ורביה באשתו הישראלית לא הקפידה התורה אם אדוניו יתן לו אשה להוליד גם עבדים אבל אם אין לו אשה שאין לו מקום שיקיים פריה ורביה לא רצתה התורה להרשות לאדון לתת לו שפחה להוליד עבדים כי העבדים לא יהיו מיוחסים אחריו שעבד אין לו ייחוס והרי לא יקיים זה מצות פריה ורביה ולא לתוהו בראה וגו':
פסוק ה:רש"י את אשתי השפחה הקשה הרא"ם וז"ל ואם תאמר מנ"ל הא דלמא באשתו הישראלית קמיירי וה"ק אהבתי את אשתי הישראלית ואת בני ממנה ולכן לא אצא חפשי מפני שכל זמן שאני תחתיך אתה חייב במזונותן וכשאצא חפשי מי מפרנסן עכ"ל ותרצו שם אבל איני יודע מי הכריחו לאריכות דבריו יעויינו שם בדבריו כי נראה לי שאין כאן קושיא כלל כי איך שייך לומר על זה אהבתי את אדוני שהרי לא מאהבת אדון הוא עושה אלא מאהבת אשתו ובניו שאינו יכול לפרנסן ואפי' היה שונא לאדון היה אומר כן לישאר אצלו משום פרנסת אשתו ובניו:
פסוק ו:רש"י אל הדלת וגו' תלמוד לומר ונתת באזנו ובדלת בדלת ולא במזוזה הקשה הרא"ם וז"ל ואם תאמר ואימא אפכא לפי שהוא אומר ונתת באזנו ובדלת אין לי אלא דלת מזוזה מניין תלמוד לומר אל הדלת או אל המזוזה עכ"ל והניחו בצ"ע והרב גור אריה חשב ליישבו וז"ל אבל אפכא ליכא למימר כו' דאם כן לא יהיה מתורץ למה נאמר שם בדלת דוקא דמשנה תורה לאוסופי אתא ולמה כתיב בדלת לרציעה ולא מזוזה עכ"ל ואומר אני דלא דק דודאי משנה תורה לאוסופי אתא אבל התוס' הוא זה דאתא לאשמועינן שינקב במרצע דרך כל עובי אזנו עד שיתחוב המרצע גם בדלת דאי מהכא ה"א שאין צריך לינקב במרצע אלא באזנו ולא יגע במרצע לא בדלת ולא במזוזה אלא שיגישהו אליהם להיות הם עדיו כמו שדרש ר' שמעון מה נשתנו דלת ומזוזה מכל הכלים אמר הקב"ה דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים כו' לכך יגישהו אליהם אבל לא שיתחוב המרצע גם בדלת או במזוזה רק באזנו לבדו שכן משמע לשון הכתוב שבכאן והגישו אל הדלת או אל המזוזה ורצע אדוניו את אזנו במרצע משמע שאין רוצע אלא אזנו ולא היו משתמשין הדלת והמזוזה אלא להגשה לבדה לכך הוצרך לכתוב במשנה תורה ולקחת את המרצע ונתת באזנו ובדלת משמע בשתיהם יחדיו וה"ה שכן הדין במזזוה אם ירצה לרצוע במזוזה שיתן המרצע באזנו ובמזוזה ולא היה צריך לכתבו ואם כן צלל הרב ג"א במים אדירים ולא העלה כלום בידו:
פסוק ח:רש"י לעם נכרי לא ימשול למכרה שאינו רשאי למוכרה לאחר כו' וטען הרמב"ן וז"ל ואם כן יהיה לעם נכרי כמו לאיש נכרי ולא מצינו לו חבר בכל הכתוב עכ"ל והנה נתחבטו בזה הרא"ם והרב ג"א ליישב דברי רש"י ולא עלה בידם ליישב הלשון ע"כ אחוה דעי אולי ינחני בדרך אמת וזה לפי דברי רז"ל שפירשו ואם רעה בעיני אדוניה וגו' שרעה בנישואיה כלומר ואסורה לינשא לישראל כגון שהיא ממזרת אמר הכתוב לעם נכרי וגו' ורצה לומר לגר מקהל גרים אף על פי דקהל ה' לא אקרי מ"מ קהל סתם מקרי וקהל ועם הם שמות נרדפי' כמו שכתוב עתה ילחכו הקהל את סביבותינו וכתיב מיד בתריה הנה עם יצא ממצרים ש"מ דקהל ועם חדא הוא והנה נקרא קהל גרים עם נכר לגבי ישראל לעניין נישואין אעפ"י דלעניין הייעוד ושאר מצות התורה אחת להם דכתיב הקהל חוקה אחת הגר והאזרח וגו' לפיכך הוצרך לכתוב לעם ולא לאיש נכרי דאלו לאיש הוה משמע לישראל אחר וזה דבר פשוט הוא שאסור שהרי אינו יכול לייעדה כמו זה והכי קאמר קרא אף על פי שמותר בממזרת דקהל גרים לא מקרי קהל ה' ומותרת לו לייעד אעפ"כ לא ימכרנה לו אם האב מפני שאין אדם מוכר בתו לשפחו' אחר שפחות ואם האדון לומר שלא נתנו לו התורה רשות למכרה כלל לאיש אחר:
פסוק יג:רש"י מכה איש וגו' שומע אני בהכאה בלא מיתה כתב הרא"ם וז"ל יש לתמוה היאך יעלה על הדעת שיהא נהרג בהכאה בלא מיתה והכתיב והכה איש את רעהו באבן או באגרוף ולא ימות וגו' ונקה המכה רק שבתו יתן ורפא ירפא עכ"ל וכתב עליו הרג"א וז"ל ונדחק בתירוצים ולא עיין כי מה שאמר כאן דה"א דחייב מיתה בהכאה היינו בהכאה שאין בה תשלומין דכיון דלא נתנה התשלומין חייב בה מיתה והרי כך אמרינן בפרק אלו נערות הכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה לוקה ואם כן הייתי אומר גם כן דהיה חייב מיתה אם לא היה בה תשלומין ואין להקשות דדוקא מלקות דהוא קל טפי מממון אמרינן כו' אבל מיתה דהוא אמור לא אמרינן ביה דא"כ יהיה מי שיכה את האדם הרבה קל ממי שיכה אותו מעט דאין זה קשיא דאין ה"נ דהיכא דאיפשר בתשלומין לא חייבת התורה מיתה כיון דאפשר בתשלומין והיכא דליכא תשלימין חייבה התורה מיתה שזהו תשלומין שלו דאל"כ במה ישתלם ופשוט הוא עכ"ל ולא ידעתי מאי פשיטותה כי אדרבה דברים אלו דברים שאין הדעת סובלתן הם והנה ברח הרב מפחד הדוחקים של הרא"ם ז"ל ונפל בפחת לומר דברים שאי אפשר לעלותם על הדעת כי היאך יעלה על הדעת שהכאה מכה שאין בה שוה פרוטה יהיה חייב מיתה משום דאין בה תשלומין דהא עיקר טעמא דפחות מש"פ שאין בה תשלומין אינה אלא משום דישראל רחמנים הם ומוחלים על דבר מועט כזה שכן פי' רש"י גבי גזל דפחות משוה פרוטה דפרכינן בגמרא מי איכא מידי דלישראל שרי ולגוי אסור ומשני כן משום דלאו בני מחילה ננהו ופרש"י דודאי אף ישראל נצטוו על הגזל אלא פחוח מש"פ אינו נחשב גזל בעיניהם שרחמני' הם ומוחלין על דבר קל אבל בני נח אכזריים הם עכ"ל ואם כן על כרחך לומר מה שפוטרין המכה כשהכה חבירו מכה שאין בה שוה פרוטה גם כן מהאי טעמא הוא משום דאין ב"ד נזקקין לתוכה לפסוק לזה שישלם לו פחות משוה פרוטה מפני דבריר לן שסתם ישראל רחמן היא ובדאי ימחול לו (עליו) שאין כאן טעם אחר לפטור המכה בפחות מש"פ דאם לא כן מהיכא תיתי לפוטרו דהא פצע תחת פצע כתיב ודרשוהו לממין ואם כן הואיל ומשום רחמנות המוכה פטרוהו היאך יעלה על הדעת שנתחייבהו מיתה כדי שישתלם הכאתו דודאי ירחם עליו ויקח ממנו תשלומין פחות מש"פ ולא ימיתהו וכ"ת אם כן למה נחייבהו מלקות שהרי ודאי נח לו לזה שיתן כמה פרוטות ולא ילקה אין זי קושיא כלל דמה דמתחייבינן ליה מלקות לא משום תורת תשלומין למוכה הוא אלא לענוש המכה שעבר על הלאו דפן יוסיף שכן עונש כל לאו מלקות הוא ואפי' מחל לו המוכה מ"מ חייב מלקות משום הלאו אבל אם נאמר שחייב מיתה ע"כ לא משום עונש הלאו הוא שאין עונש הלאו מיתה שאם היה עונשו מיתה גם ביותר מש"פ לא הוה מחייבינן ליה תשלומין כדחזקיה דהא קם ליה בדרבה מינה אלא ע"כ משום תשלומין המוכה הוא וכן כתב הרג"א בהדיא בסוף דבריו וז"ל דאל"כ במה ישתלם ע"כ ואין לך אכזריות מן המוכה גדולה מזו והרי פטרינן המכה מתשלומין משום רחמנותו של המוכה וממיתין אותו באכזריותו אין הדברים ראוים לאומרו ולא ידעתי על מה סמך הרג"א לומר על הרא"ם ז"ל ולא עיין כו' וסיים על דבריו ואמר ופשוט הוא הרי ודאי עיין הרא"ם ז"ל עיון דק וזך ודבריו לא מבעי' דאינם פשוטים אלא זרים עוד כתב הרג"א וז"ל ועוד דהכאה בלא מיתה חייב מיתה אע"ג דאמרה תורה רק שבתו יתן ה"ק אם ישלם הכאתו מוטב ואם לא ישלם או שאין לו לשלם חייב מיתה וכה"ג אמרינן בפרק קמא דסנהדרין גבי כופר דבעי למימר דחייב מיתה ואם נותן ממון אינו חייב עכ"ל באמת דברים אלו כמעט שהם יותר זרים מן הראשונים כי היאך יעלה על הדעת שכשאין לו לשלם מעות יחויב מיתה והרי כל ישראל מצווין לפדותו ועוד טוב יהיה לו שימכרוהו בהכאתו כמו שמוכרין הגנב בגניבתו ולמה ימיתהו וכופר שאני דקנס הוא יעוין שם ומה שהביא ראייה מכופר לא ידעתי מאי קאמר דגם בכופר לא אמרו כן כשאין לו ממון שחייב מיתה וכשיש לו ממון יפדה עצמו זה לא עלה על דעת שום אדם מעולם ובהדיא אמרה תורה גבי מי שחייבה אותו התורה מיתה שלא יוכל לפדות עצמו שהרי בפי' כתיב לא תקחו כופר לנפש רוצח וגו' ובסנהדרין הכי אמרו אימא קטיל איהו לא תסגי ליה בממונא אלא בקטלה קטל שורו לפרוק נפשיה בממונא וה"פ דנימא דקרא דגבי כופר שאמר וגם בעליו יומת ואם כופר יושת עליו הכי פירש וגם בעליו מן הדין היה חייב מיתה אבל מכל מקום רחמנא פטריה ממיתה ולא חייבתו מיתה על רציחות שורו ואמרה אם כופר יושת עליו אבל לא חילקה בין אית ליה ממון ללית ליה וגם בדלית ליה אין ממיתין אותו אלא כל ישראל מצווין לפדותו או מטילין עליו תשובה אחרת ואין להקשות אם כן רוצח הוא דילפינן מיני' על רציחתו אתה הורגו ואי אתה הורגו על רציחת שורו למה לי דמשמע דאי לאו רוצח הוא הוה פירש דוגם בעליו יומת בידי אדם וכמו שפירש רש"י בהדיא בפסוק דוגם בעליו יומת והיכי הוה מצינן למימר דבידי אדם והא כתיב אם כופר יושת עליו אלא על כרחך פירושו דהוה אמרינן גם בעליו יומת בידי אדם במה דברים אמורים כשאין לו ממון לפדות אבל כשיש לו ממון לפדות אם כופר יושת עליו וגו' וכן פירש שם בהדיא הרב גור אריה שכן פרושו מפני שהוא אזיל לשיטתו דהכא אבל אני אומר חלילה לפרש כן ולהעלות על הדעת דס"ד דשום אדם בעולם שזה הוא דעת התורה שתחייב אחד מיתה כשאין לו ממון לשלם וכשיש לו יכול לפדות עצמו חלילה חלילה הפסוק אומר דרכיה דרכי נועם ואיה נעימותיה אלא הכי פירש דאי לאו רוצח הוא ה"א גם בעליו יומת בידי אדם וגם כופר יושת עליו אבל השתא דכתיב רוצח הוא על רציחתו אתה הורגו ואי אתה הורגו על רציחת שורו ה"פ מן הדין גם בעליו יומת אבל רחמנה פטריה אלא כופר יושת עליו וגומר ועיין פרק קמא דסנהדרין וא"ל דה"נ הוה מפרשינן כן גבי ואיש כי יכה וגו' דאי לא כתיב ומכה איש וגו' ה"א דה"ק מן הדין היה חייב מיתה בהכאה בפחות מש"פ אלא דרחמנה פטריה ממיתה ואמרה ונקה המכה רק שבתו יתן וגו' (חדא) ואם כן מכ"ש היכא דהכא מכה בש"פ שחייב מיתה ופשיטא ואיש כי יכה גם כשהמית אותו הוא והרי עליו אמר קרא בפירש לא תקחו כופר לנפש רוצח וגו' והיאך נאמר דונקה המכה קאי על ואיש כי יכה וגו' ועוד בחדא פרשתא הוי ליה למכתביה ואיש כי יכה וגו' ונקה המכה וגו' ואז הוי פירושו כמו גבי ואם כופר יושת עליו וגו' דעל וגם בעליו יומת קאי אלא מחוורתא דלית ממשא הכא בדברי הרג"א אני אומר דודאי הרא"ם ז"ל עיין עיון דק בקושיותיו ותירצו אלא שעמד לפניו מה שסיים בדבריו וז"ל אך ק' דמכילתא קתני בהדיא שומע אני אפי' סטרו וסטירא אין בו כדי להמית וצריך עיון עכ"ל ר"ל ומשמע אפי' הכהו מכה שאין בה כדי להמית הוה שמעינן מאיש כי יכה כל נפש אדם שיחויב בה מיתה ואם כן היאך היינו מפרשים והכה איש את רעהו באבן או באגרוף ולא ימות וגו' ונקה המכה וגו' דבלא המכילתא היינו יכולין לפרש והכה את רעהו וגומר ונקה המכה וגו' במכה שאין בו כדי להמית ופסוק דאיש כי יכה וגו' שחייב מיתה אף על פי שלא מת המוכה הוה מוקמינן במכה שיש בו כדי להמית אלא שהמכילתא הוא סותרו והניחו בצ"ע והדין עמו אך נראה לי ליישבו בדוחק דהוה אמינא דהכי קאמר שומע אני בהכאה בלא מיתה פי' כשיכה במקום שיש בה הכאת נפש כגון בכל מקום שמחללין עליו את השבת אף על פי שלא מת חייב מיתה וזהו משמעות הכתוב שאומר כי יכה כל נפש אדם משמע מכת נפש דהואיל והכהו במקום מכת נפש אף על פי שלא מת חייב מיתה ומה שאמר במכילתא אפי' סטרו זה גם כן מכת נפש הוא דהוא במקום שיכול לבא לידי סכנת נפש שהרי אם היפול שינו יש בו סכנת נפש דהא מן השינים ולפנים משינים בכלל מחללין את השבת כדאיתא בטור סי' שכ"ה ומה שאמר הכתוב והכה את רעהו באבן וגו' ונקה המכה וגו' במכה במקום שאין מחללין עליו את השבת שאין בה סכנת נפש וכן מה שחייבה התורה מיתה במכה אביו ואמו הוה מוקמינין ליה ג"כ במכה אפי' במקום שאין מחללין עליו את השבת ואין חילוק אפי' באחר שאינו אביו אם הכהו בדבר שיש בו כדי להמית או בדבר שאין בו כדי להמית בכל אופן הוה חייב מיתה כשהכהו במקום מכת נפש אף על פי שלא המיתו כגון במקום שמחללין עליו את השבת ת"ל ומכה איש ומת אינו חייב אלא בהכאה של מיתה:
פסוק טז:רש"י וגונב איש ומכרו אין לי אלא איש שגנב נפש אשה או טומטום או אגדרוגנוס שגנבו מניין ת"ל וגונב איש ומכרו וגו' כתב הרב ג"א וז"ל מנ"ל למדרש וגונב איש לרבות אשה שגנבה דלמא איש למעט אשה מדכתיב וכי ימצא איש גונב וקרא דגונב איש למעט נפל הוא דאתא כלומר גונב קטן בן קיימא הראוי להיות איש לאפוקי נפל אלא עכ"ל דקרא דגונב איש לא אתא למעט נפל דהוצרך לכתוב איש דאם לא כן הוה משמע אפי' גונב בהמה ואי משום דכתיב איש ולא כתיב אדם מאי שנא איש מאדם דאין קיצור לשון יותר בלשון אדם מלשון איש עכ"ל ולא דק דאם כן לעיל גבי מכה איש ומת שכתב רש"י אם נאמר איש כי יכה כל נפש אדם שומע אני הכאה בלא מיתה ת"ל מכה איש ומת אינו חייב אלא בהכאה של מיתה ואחר כך כתב ועוד כי יכה כל נפש אדם אפי' נפלים במשמע ת"ל מכה איש אינו חייב עד שיכה בן קיימא הראוי להיות איש ע"כ ומשמע דתרוייהו יליף מיניה מדכתיב ועוד ולא כתב ד"א ואם כן לפי דבריו התם נמי נימא מנ"ל למעט נפל דלמא לעולם אפי' נפלים ומכה איש ומת לאינו חייב אלא בהכאה של מיתה הוא דאתא ואי לא כתב איש ה"א אפי' מכה בהמה ומתה חייב לכך כתב איש ולא בהמה אלא על כרחך לומר מדלא כתיב נפש או אדם הוא דממעט נפלים ה"נ גבי וגונב איש עכ"ל מדלא כתיב וגונב נפש או אדם וכתב גונב איש ש"מ למעט נפלים הוא דאתא:
פסוק כ:רש"י וכי יכה איש את עבדו והרי היה בכלל מכה איש ומת אלא בא הכתוב והוציאו מן הכלל כו' הקשה הרא"ם וז"ל ונדון אותו במדה דדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא על הכלל כולו יצא ויהא גם ישראל נידון בדין יום או יומים עכ"ל וכתב עליו הרב ג"א וז"ל וקושיא זאת לא ידעתי לפרשה דהא כתיב כי כספו הוא ולמדנו מזה הא אחר שהכה אותו אינו בדין יום או יומים ואם כן איך שייך לומר דעל הכל יוצא ללמוד דאם כן כי כספו למה לי על כרחך לומר דודאי קושיא היא אלא נ"ל ליישב דה"ק הרא"ם נדון אותו במדה דדבר שהיה בכלל כו' ויהא גם ישראל בדין יום או יומים או נאמר כיון שכתבה התורה כי כספו הוא נילף מהכא שאין המדה כך דדבר שהיה בכלל כו' ללמד על הכלל כולו יצא אלא ללמד על עצמו יצא וכי תימא אם כן מה הפרש יש בין דבר שיצא מן הכלל ובין דבר שיצא לידון בדבר החדש הפרש טובא יש ביניהם שזה אי אתה יכול להחזירו לכלל כו' וזה אתה יכול להחזירו כו' ומשני יש לומר כו':
פסוק לב:רש"י שלשים שקלים והשקל משקלו ארבע זהובים כתב הרא"ם וז"ל לא מצאתי זה בשום מקום אבל נראה שהיה סובר שמשקל דינר של כסף כמשקל דינר של זהב ולפיכך נקראו שניהם בשם דינר וכשמצא בתלמוד שהסלע שהוא השקל ארבע דינרים הוציא מזה שהשקל של זהב גם כן משקלו ארבע דינרים של זהב ולפיכך צריך לומר דאין הכא נמי שדינר של זהב לא היה משקלו שוה לדינר של כסף כו' עד אלא שעם כל זה מאחר שנקראו שניהם בשם דינר כשמצא שהדינר של כסף הוא רביעית של סלע שהוא השקל הוציא מזה שהדינר של זהב הוא רביעתו של שקל זהב וא"כ השקל משקל ארבע זהב אע"פי שהשקל של זהב אין משקלו שוה לשקל של כסף כו' עכ"ל ותמיהני מאד דמשמע מלשונו שרש"י בא לפרש כאן כמה הוא שקל של זהב ושקל זהב מאן דכר שמיה בפסוק זה דהא כסף שלשים שקלים וגו' בשקל של כסף מיירי שאין לומר שהוא מפרש הפסוק כסף שלשים שקלים יתן שיתן כסף שלשים שקלים של זהב דמנ"ל לרש"י לפרש כן לכך נ"ל דמה שפירש רש"י ונקט בלשונו זהובים רצה לומר דינרין וכוונתו על דינרין של כסף אלא לישנא דלשון הקודש נקט כי דינרין לשון התלמוד היא א"נ ר"ל ארבע דינרין זהוב קולוניא שהוא ז"ל ידע בבירור שמשקל חצי אונקיא של קולוניא הוא משקל ארבע דינרי צורי שבתלמוד והודיע לנו שזהו המשקל של שקל כסף שהוזכר בכל התורה כי כן קיבל מרבותיו ז"ל:
פסוק לג:רש"י וכי יפתח איש בור וגו' אלא להביא כורה אחר כורה שהוא חייב כתב הרא"ם ז"ל ותימה דהא סברא זו נתבטלה בגמר' ממה שאמרו שם מצריך צריכי להו ואי כתב רחמנא כי יפתח ה"א הוא דסגי בכיסוי אבל כורה לא סגי ליה בכיסוי עד שיסתמנו וימלאנו עפר ואי כתב רחמנא כי יכרה ה"א כריה הוא דבעי כיסוי משום דעביד מעשה אבל פותח דלא עביד מעשה אימא כיסוי נמי לא בעינן קמ"ל עכ"ל והרג"א חשב לתרצו וז"ל ויש לומר דהא דקאמר התם כך היינו קודם דידעינן כי יכרה איש דילפינן מיניה דכורה אחרון חייב אבל כיון דידעינן קרא דכי יכרה איש דילפינן איש כורה ולא שנים ומהך למדנו דאחרון חייב אם כן אין צריך לתירוץ הראשון דתרצינן דקרא נכתב בשביל להודיע דסגי ליה בכיסוי רק דקרא אתא ללמוד דיש כורה אחר כורה ודרך התלמוד לומר כך מנא לן למילף דאחרון חייב עד דמסיק תלמודא הדרשה דממנה יליף דאחרון חייב אבל השתא דיש קרא דאחרון חייב אם כן קרא כולו להכי הוא דאתא ואף על גב דהוי מצי לתרוצי דלא קשיא דצריך כי יכרה דאף כורה סגי ליה בכיסוי כיון דהאמת הוא דהך כי יכרה לכורה אחר כורה דאתא כדילפינן מאיש בור ולמה נפרש דקרא אתא לדיוקא לומר דאף כורה סגי ליה בכיסוי זהו דעת רש"י עכ"ל ולא דק במאי דקאמר כיון דהאמת הוא דהך כי יכרה הוא לכורה אחר כורה כו' דמנ"ל שהאמת הוא כך דהא לא שמעינן מאיש אחד כורה כו' רק שאחד חייב אבל עדיין לא ידעינן איזהו אם הראשון או האחרון עד דילפינן מוהמת יהיה לו מי שהמיתה שלו דהיינו האחרון שעשה שיעור מיתה ונזקין ואם כן עיקר דרשה דהאחרון חייב מתרוייהו מוהמת יהי' לו ומאיש נפקא ותרוייהו צריכי ומחד לא נפקא וע"כ כי יכרה לגופיה הוא דאתא דסגי לי' בכיסוי דלאחרון חייב לא משמע מיני' בכי יכרה איש דהוינן יכולין למימר מנ"ל לתלמודא לומר דהאחרון חייב שמא הראשון חייב וכי יכרה לגופיה הוא דאתא דסגי ליה בכיסוי וכל שכן דמוהמת יהיה לו לחודיה לא הוה שמעינן כלום בלא איש ואם כן ע"כ כורה אחר כורה לא מכי יכרה נפיק וישאר התימה על רש"י במקומו והרג"א בחינם טרח ואין להקשות דהא והמת יהיה לו לשור פסולי המוקדשין הוא דאתא מי שהמת שלו כלומר שראוי לו שמותר בהנאה לאפוקי פסולי המוקדשין שאסור בהנאה א"נ לפחת נבילה הוא דאתא דאם כן השור יהיה לו או הנופל יהיה לו מבעי ליה ומדכתיב והמת וגו' ש"מ מי שהמיתה שלו דהיינו כורה אחר כורה: