פסוק ו:לעולם, לעלם. לא ת' לעולמו של יובל כקבלת רז"ל, ע"פ הדרך שכתבנו לקמן פסוק כ"ג.
פסוק ח:אשר לא יעדה, דיקימה לה, ת' כדרכו לפי הקרי ולא לפי הכתיב ובכ"י אשר לפני כתיב, דלא מקימא.
פסוק ח:לנכרי, לגבר אוחרן. מלשונו משמע שסובר שמלת "והפדה" מוסבת על האדון ולא על האב וכמ"ש במכילתא שמצות יעוד קודמת למצות פדייה, ולכן ק' לכאורה, מאי גבר אוחרן, הלא האדון בודאי אינו יכול למוכרה, בשלמא לר"י במכילתא דקאי על האב אתי לאשמועינן דאין האב יכול למכור שפחות אתר שפחות, אבל לת"א שקאי על האדון יקשה, וצ"ל שכוונתו שאינו רשאי האדון למכרה לאחר אפי' על מנת ליעד, וע' ברמב"ן.
פסוק ח:בבגדו, במשלטה. עיין בש"ס (קידושין דף י"ח) ובמכילתא "כיון שפי' טליתו עליה שוב אינו רשאי למוכרה" והוא ת' בלשון פעל המקור. כר"א דאמר "כיון שבגד בה דהיינו שמכרה לשפחות וע"ש.
פסוק י:שארה, זיונה, הוא כדעת רב אשי במכילתא וקסבר מזונות דאורייתא, ערמב"ן שהביא דברי הת"א וסוגית הגמ' (כתובות דף מ"ז) וסיים "והמובן מסוגית הגמ' שם שהם דברי יחיד, והלכה, מזוני תקינו לה רבנן כו' ולכך אני אומר כי פי' שאר בכ"מ בשר הדבק והקרוב לבשרו של אדם כו' וענין הכתוב שאמר שאם יקח אחרת קרוב בשרה של זו כו' לא יגרע ממנה כו' וזה פי' נכון כי דרך הכתוב בכ"מ להזכיר המשכב בלשון נקי ובקצור כו' ויהיו המזונות ומלבושי האשה תקנה מדבריהם עכ"ל, וע' במיני תרגומא שהביא דברי הרמב"ם בריש פרק י"ב מה' אישות ודברי הרב המגיד שם, וכ' היוצא לתועלת מדברי ה"ה, שהרשב"א והרמב"ם ס"ל דמזונות דאורייתא וכאונקלוס וכו', והאריך הרבה בזה, ומה שת' "זיונא" ולא "מזונא" ע' במס' ברכות (דף מ"ד ע"א) ברש"י, שהבדיל, כי "מזונא" נקרא רק דבר המשביע, וזיונא הוא כל דבר אכילה.
פסוק יב:מכה איש ומת, דימחי לאנש ויקטלנה. ולקמן (פ' כ"ח) "ומת" ת' "וימות" אפשר, משום דהכא בבר דעת שהכה הכאה של מיתה, שייך שפיר הפעל "קטל" שהוא הריגה בדעת, אבל שם בשור תם בבלי דעת, ת' "מיתה" [ובכ"י ת' גם פה וימות]. ובזה מתו' קוש' הרא"ם על רש"י. ובאמת הקוש' חזקה יותר על הת"א שת' "לא צדה, כמן לה" שמשמע דאם כמן לזולתו גולה, הלא נתכוין להרוג את זה והרג את זה היה פטור מגלות כמבואר בש"ס (מכות ז' ע"ב) שהוא קרוב למזיד, ולפמ"ש ניחא. דכוונת הת"א "ודלא כמן לה" שלא ארב להכותו הכאה של מיתה רק שלא במתכוין להרג המית אותו, וזה נכון.
פסוק יד:על רעהו, על חברה. מדלא הוסיף המת' ע"ז "מבני ישראל" כאשר הוסיף לקמן (פסוק ט"ז) גבי גונב נפש, ש"מ שחולק על המכילתא שדרשו, על רעהו ולא על עובד אלילים, וסובר דעובד אלילים בכלל רעהו, ואולי אין ראיה מזה, כי באמת רחוק להאמין שיחלוק על המכילתא, גם לקמן [בפ' ל"ה] גבי שור רעהו שת' ג"כ "תורא דחברה" בלי הוספה, א"א לומר שיחלוק על המשנה בב"ק [דף נ"ד ע"ב] ורק האמת עד לעצמו, שבכ"מ שמצא במקום אחר כתוב מפורש המסייע לדברי הקבלה כלקמן גבי גונב איש [עמש"ש] הוסיף לברר ע"פ המבואר במ"א, ובמקום שנדרש רק ממשמעות הכתוב, ת' כצורתו בלי תוספת, וראה והתבונן כי בלשון ארמית שני השמות "חברא ומרחמא" נרדפים הם, כאשר יראה הקורא בכל המקומות שנזכר בתנ"ך שם "רֵעַ" או "מֵרֵעַ" ובהיות השם "מרחמא" מורה על כל אוהב אף בלתי שוה באמונה באל אחד לכן ת' "ואחזת מרעהו" (בראשית כ"ו כ"ו) "וסיעת מרחמוהי" לא כן השם "חברא" נופל רק על אוהב השוה באמונה באל אחד [עי' שופטים י"ד י"א, איוב ב' י"א] לכן בחר לו המת' פה לשון ערומים, שם אשר לא יסתור ולא יסייע את דברי הקבלה.
פסוק טז:וגנב נפש, ודיגנוב נפש מן בני ישראל. למד סתום מן המפורש במ"א (דברים כ"ד ז') "כי ימצא איש גנב נפש מאחיו מבני ישראל".
פסוק יח:באגרוף, בכורמיז, ערמב"ן שכתב "על לשון רבותינו אגרוף הוא היד כו' ואחרים אמרו כי אגרוף רגב עפר כו' והוא דעת אונקלוס שאמר בכורמיזא כו'" וכ"ה בתרגום סורי. ועי' במיני תרגומא שתמה על הרמב"ן שמה שנראה מדבריו שהחליט שכוונת המת' בכורמיזא הוא רגב עפר ולא על היד, הלא גם על "ולהכות באגרוף רשע" [דהוא במשמעות אגרוף ממש] ת' "בכורמיזא דרשיעא" (וכשאני לעצמי לא אדע איזו משמעות מצא יותר במלות "באגרוף רשע" שהוא אגרוף ממש ? אולי גם שם כוונת המת' על רגב עפר כמו "תחת מגרפותיהם" (יואל א' י"ז) לד"ק או איזה כלי משחית) ולבסוף הביא דברי הרשב"ם שהוא לפי הפשט מין אבן או לבנה, וסיים "מעתה תראה כי טעות נפל בדברי הרשב"ם, ושרצונו לפרש דעת הת' כך, ושהכ' מתחלף בק'. והביא דברי מוסף הערוך שכורמיזא היא מלה יוונית מונחת על אבן מוכנת לירות בה, ובאמת מהת"כ שהביא הרשב"ם משמע שצריך להיות "קרמידא" שהובא בר"ש (נגעים פ"ב מ"ו) וגם בערוך ע' "קרמיד" הביא הת"כ הנ"ל וגרס "קרמידא בד'.
פסוק יח:למשכב, לבוטלן. הוא כמ"ש רש"י שאפי' אינו במטה רק שנתבטל ממלאכתו חייב בשבת ורפוי.
פסוק יט:על משענתו, על בוריה. נראה שסובר שהוא ל' כח וחוזק, וכמ"ש רש"י ועי' בסנהדרין (ע"ח ע"ב) וברמב"ן.
פסוק יט:ורפא ירפא, ואגר אסיא ישלם. הוא כמו שאמרו בגמ' (ב"ק פ"ה ע"א) "אסיא דמגן במגן שווייה" ולא דריש "מצוה לרפאות" או "רשות" כדדרש (שם) דבי ר' ישמעאל, או אפי' ד' וה' פעמים, ועי' במכילתא.
פסוק כ:נקם ינקם, אתדנא יתדן. ר"ל שיובא לדין, וכפשוטו באשר לא נכתב "מות יומת" אבל במכילתא וסוגיא דסנהדרין (דף נ"ב ע"א) משמע במיתת סייף, ולכן ת' "כי כספו הוא, ארי כספה הוא" אבל לדעת רז"ל קאי מלות "כי כספו הוא" אפסוק שלמעלה, וגם על עבד כנעני חייב מיתה וישנו בדין יום או יומים אף שכספו הוא, ועי' ב"ב (נ' ע"א).
פסוק כא:ונתן בפלילים, ויתן על מימר דיניא. הוא כמ"ש במכילתא יכול מה שרוצה הבעל ת"ל ונתן כו'" וערמב"ן שהניא דברי רש"י שפי' כאשר ישית וגו' הוא כשיתבענו הבעל בב"ד אז יתן כפסק הדיינים, והסכים לפירושו, ואח"כ הביא דברי התרגום "כמא דישוי עליהי בעלה [מרי] דאתתא" והביא דברי הראב"ע שפי' דוי"ו ונתן היא וי"ו המחלקת, ופי' הכתוב הוא שיתן או כאשר ישית עליו הבעל, או כפסק הדייניה, ופירושו לא נכון בעיניו, ודעתו כי פי' "יענש" הוא קנס ממון, ובאשר לא נוכל לדעת בילדים את שווים, כי מי יודע אם יצליחו, והעונש יהי' כאשר ישית הבעל, ע"כ יראו הב"ד שלא יפריז הבעל על המדה, וכדברי המכילתא הנ"ל, ולפי דבריו ודברי המיני תרגומא, אין הב"ד נזקקין ע"ז מעצמן, ולבבי לא כן ידמה במחכ"ת כתלמיד לפני רבו, יען כי המת' ת' פה "ענש יענש, אתגבאה יתגבי" כמו שת' לקמן (דברים כ"ב י"ט) "וענשו, יגבון" דהיינו בב"ד ר"ל שהב"ד גובין מה שישית הבעל, ואם ישית יותר מכדי דמיהן, יתן כדי דמיהן ע"פ הדיינים כדעת המכילתא, אבל הדיינים מוציאים ממנו בע"כ כי היכי דתיהוי ליה כפרה.
פסוק כג:נפש תחת נפש, נפשא חלף נפשא. הוא נפש ממש כדעת ר"א בסנהדרין (ע"ט ע"א), ואולי אין ראיה מזה כי הוא ת' פשוטו של מקרא כאשר ת' בפסוק שלאתריו "עינא חלף עינא" כו'. והנה הרבנים רש"ל ראפאפורט ומהר"צ חיות זצ"ל החליטו כי רק בהלכות המסורות לכל אדם פרטי נזהר המת' בנפשו לבלי ימנע את הקבלה בתוך חכו, לא כן בדברים המסורים לב"ד, לא חשש לתרגם רק הפשע לבד, וסתירות רבות נמצאו לזה כאשר בארנו בהקדמה כוללת, ולדעתי הוציא אונקלוס מפשוטו, ותרגם ע"פ הקבלה המסורה רק בדברים שהצדוקין היו משיבין (עי' מנתות ס"ה ב') אבל בדברים שגם הצדוקים מודים לחכמים, תרגם כפשוטו וע"ש, אבל מתיב"ע שהוסיף בפ' שאחריו מלת "דמי" ובזה ת' "נפשא חלף נפשא" ראיה מוכרחת שסובר כדעת ר"א ולא כר"ש.
פסוק כה:פצע, פדעא, ע' ערוך שפי' "מכה של ברזל" ובאמת גם בעברית עיקר הוראתו הוא מן "פצץ" ויסוד המלה הוא רק ב' אותיות "פץ" ומצינו גם בב' "ומדלה יבצעני" (ישעיה ל"ח י"ב) גם בארמית. הוא "פדע" הוא "בזע" בחלוף אותיות ולכן ת"י "מפיץ וחרב" [משלי כ"ה י"ח] "פדיעא וסייפא".
פסוק כו:ושחתה, ויחבלינה. הוא כדרש המכילתא "מכה שיש בה השחתה שהיא חבלה".
פסוק כט:וגם בעליו יומת, ואף מרה יתקטל. אולי סובר שהוא מיתה בידי שמים כפרש"י ע"פ סוגית הש"ס (סנהדרין ט"ו ע"ב) וכ"כ הרמב"ן. או שהוא אם לא יתן כופר, ועי' בהרא"ם שכתב "והמת' שת' יתקטל הוא מל' חכמים גם על מיתה בידי שמים כמו שמצינו במס' אבות (פ"א משנה י"ג) ודלא יליף קטלא חייב ועי' מ"ש המתורגמן בש' "מות" ובש' "קטל" שבמיתה בידי שמים מתורגם על הרוב בל' מיתה, כמו "וימת גם אותו, וימיתהו (בראשית ל"ח יו"ד) "שת' "ואמית ואמיתה" אבל "כי חפץ ה' להמיתם" (ש"א ב' כ"ה) ית' "לקטלותהון" ולפי הכלל הזה היה ראוי "לאמיתהון" (ומ"ש בעל לחם ושמלה לחלק, כי במיתה טבעית ית' בל' מיתה, אבל אם הוא ע"ד אמרם ז"ל "מי שנתתייב מיתה או חיה דורסתו או נופל מן הגג" הוא שית' בל' "קטל" הנה לא אדע מדוע ת' "כי אמרו כלנו מתים" [לעיל י"ב ל"ג] "ארי אמרו כלנא מיתין" הלא שם הוא בלי ספק מיתה בידי שמים, גם לא מיתה טבעית, יען כי אם יחסו את מיתתם אל הטבע. לא חזקו על העם למהר לשלחם מן הארץ. ועמ"ש בויקרא ט"ו ל"ב.
פסוק ל:אם כפר, אם ממון. עי' בש"ס (ב"ק דף מ') הפלוגתא בין רבנן ובין ר' ישמעאל בנו של ר"י בן ברוקא, אי כופרא ממונא, או כפרה, וערמב"ן שכתב "בעבור היות הכופר כפרה כענין הקרבנות אם הוא אינו חפץ בה אין מכריחין אותו לבא לב"ד לחייבו בכך, ואפי' אם חייבוהו אין ממשכנין אותו, בעבור זה אמר אם" ועי' במיני תרגומא שביאר דברי הרמב"ן ז"ל במ"ש "אין מכריחין אותו שהוא כדעת התוס' במס' כריתות דף י"ב, שכשאמר לא ניחא לי בכפרה אין מכריחין אותו. ומה שהחליט שאין ממשכנין אותו, אף כי הוא נגד דעת הרמב"ם פ"י מ"ה נזקי ממון, וכדברי בעל לחם משנה שם, הנה הוכיח זה מדלא חשיב ר' ישמעאל "אם כפר יושת עליו" בין השלשה "אם" שאינן רשות, במכילתא, וע"ש שביאר בזה בב"ק שם, מלות "שבקן אסתגר בקמייתא".
פסוק ל:יושת, ישוון. ת' ל' רבים דהיינו ב"ד, עי' במיני תרגומא לעיל פסוק כ"ב.
פסוק לא:או בן יגח, או לבר ישראל יגח תורא, לא ידעתי למה הוסיף מלת "ישראל" הלא במכילתא יליף מזה לחייב על הקטנים כגדולים, וזה אינו במשמעו בר ישראל ואפשר שאיזה תלמיד טועה ראה מלת "בר" והוסיף מלת "ישראל" מדעתו, ומזה נשתרבב אח"כ בהת' גם "בת ישראל", או לאשמועינן שעבד שבפסוק הסמוך הוא עבד כנעני, והוסיף מלת "תורא" יען כי הארמי ישמור א"ע מלחסר את סימן היחס, ואם תרגם "או בר יגח" היה נראה כאלו הבר הוא הפועל, וגם אם הוסיף את הל' "לבר" היה חשר הנושא, מה שאינו מסגולת לשון ארעית. ובאיזה ספרים מדויקים נשמטה מלת "ישראל".
פסוק לה:וגם את המת יחצון. ואף ית דמי מיתא יפלגון. הוסיף מלת "דמי" כמו שהוכיחו רז"ל (ב"ק דף כ"ו) שהתם משלם חצי נזק רק מגופו. ומה שרצה ב"ס לחם ושמלה לשבש הספרים ולגרום "מותא" בוי"ו, שהוא שם המקרה, ור"ל דמים שפחתתו המיתה, הוא טעות לפ"ד, כי אז לא נוכל לדעת שהתם אינו משלם מן העלייה, ומלבד זה הוא טעות, כי השם המקרה "מיתה" יתו' "מיתותא" [במדבר ט"ז כ"ט] אבל לא אדע מדוע ת' "וחצו, יחצון" שהם בקל "ויפַלְגון" בפועל, ובאמת ראיתי נוסחא א' וְיִפְלְגון בקל, ובכ"י שת"י הנוסחא "ויפלגון ית כספא ואף ית דמי מֵיתָא יפלגון".