א וְאֵ֙לֶּה֙ הַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר תָּשִׂ֖ים לִפְנֵיהֶֽם׃ ב כִּ֤י תִקְנֶה֙ עֶ֣בֶד עִבְרִ֔י שֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים יַעֲבֹ֑ד וּבַ֨שְּׁבִעִ֔ת יֵצֵ֥א לַֽחָפְשִׁ֖י חִנָּֽם׃ ג אִם־בְּגַפּ֥וֹ יָבֹ֖א בְּגַפּ֣וֹ יֵצֵ֑א אִם־בַּ֤עַל אִשָּׁה֙ ה֔וּא וְיָצְאָ֥ה אִשְׁתּ֖וֹ עִמּֽוֹ׃ ד אִם־אֲדֹנָיו֙ יִתֶּן־ל֣וֹ אִשָּׁ֔ה וְיָלְדָה־ל֥וֹ בָנִ֖ים א֣וֹ בָנ֑וֹת הָאִשָּׁ֣ה וִילָדֶ֗יהָ תִּהְיֶה֙ לַֽאדֹנֶ֔יהָ וְה֖וּא יֵצֵ֥א בְגַפּֽוֹ׃ ה וְאִם־אָמֹ֤ר יֹאמַר֙ הָעֶ֔בֶד אָהַ֙בְתִּי֙ אֶת־אֲדֹנִ֔י אֶת־אִשְׁתִּ֖י וְאֶת־בָּנָ֑י לֹ֥א אֵצֵ֖א חָפְשִֽׁי׃ ו וְהִגִּישׁ֤וֹ אֲדֹנָיו֙ אֶל־הָ֣אֱלֹהִ֔ים וְהִגִּישׁוֹ֙ אֶל־הַדֶּ֔לֶת א֖וֹ אֶל־הַמְּזוּזָ֑ה וְרָצַ֨ע אֲדֹנָ֤יו אֶת־אָזְנוֹ֙ בַּמַּרְצֵ֔עַ וַעֲבָד֖וֹ לְעֹלָֽם׃ ז וְכִֽי־יִמְכֹּ֥ר אִ֛ישׁ אֶת־בִּתּ֖וֹ לְאָמָ֑ה לֹ֥א תֵצֵ֖א כְּצֵ֥את הָעֲבָדִֽים׃ ח אִם־רָעָ֞ה בְּעֵינֵ֧י אֲדֹנֶ֛יהָ אֲשֶׁר־לא (ל֥וֹ) יְעָדָ֖הּ וְהֶפְדָּ֑הּ לְעַ֥ם נָכְרִ֛י לֹא־יִמְשֹׁ֥ל לְמָכְרָ֖הּ בְּבִגְדוֹ־בָֽהּ׃ ט וְאִם־לִבְנ֖וֹ יִֽיעָדֶ֑נָּה כְּמִשְׁפַּ֥ט הַבָּנ֖וֹת יַעֲשֶׂה־לָּֽהּ׃ י אִם־אַחֶ֖רֶת יִֽקַּֽח־ל֑וֹ שְׁאֵרָ֛הּ כְּסוּתָ֥הּ וְעֹנָתָ֖הּ לֹ֥א יִגְרָֽע׃ יא וְאִם־שְׁלָ֨שׁ־אֵ֔לֶּה לֹ֥א יַעֲשֶׂ֖ה לָ֑הּ וְיָצְאָ֥ה חִנָּ֖ם אֵ֥ין כָּֽסֶף׃ יב מַכֵּ֥ה אִ֛ישׁ וָמֵ֖ת מ֥וֹת יוּמָֽת׃ יג וַאֲשֶׁר֙ לֹ֣א צָדָ֔ה וְהָאֱלֹהִ֖ים אִנָּ֣ה לְיָד֑וֹ וְשַׂמְתִּ֤י לְךָ֙ מָק֔וֹם אֲשֶׁ֥ר יָנ֖וּס שָֽׁמָּה׃ יד וְכִֽי־יָזִ֥ד אִ֛ישׁ עַל־רֵעֵ֖הוּ לְהָרְג֣וֹ בְעָרְמָ֑ה מֵעִ֣ם מִזְבְּחִ֔י תִּקָּחֶ֖נּוּ לָמֽוּת׃ טו וּמַכֵּ֥ה אָבִ֛יו וְאִמּ֖וֹ מ֥וֹת יוּמָֽת׃ טז וְגֹנֵ֨ב אִ֧ישׁ וּמְכָר֛וֹ וְנִמְצָ֥א בְיָד֖וֹ מ֥וֹת יוּמָֽת׃ יז וּמְקַלֵּ֥ל אָבִ֛יו וְאִמּ֖וֹ מ֥וֹת יוּמָֽת׃ יח וְכִֽי־יְרִיבֻ֣ן אֲנָשִׁ֔ים וְהִכָּה־אִישׁ֙ אֶת־רֵעֵ֔הוּ בְּאֶ֖בֶן א֣וֹ בְאֶגְרֹ֑ף וְלֹ֥א יָמ֖וּת וְנָפַ֥ל לְמִשְׁכָּֽב׃ יט אִם־יָק֞וּם וְהִתְהַלֵּ֥ךְ בַּח֛וּץ עַל־מִשְׁעַנְתּ֖וֹ וְנִקָּ֣ה הַמַּכֶּ֑ה רַ֥ק שִׁבְתּ֛וֹ יִתֵּ֖ן וְרַפֹּ֥א יְרַפֵּֽא׃ כ וְכִֽי־יַכֶּה֩ אִ֨ישׁ אֶת־עַבְדּ֜וֹ א֤וֹ אֶת־אֲמָתוֹ֙ בַּשֵּׁ֔בֶט וּמֵ֖ת תַּ֣חַת יָד֑וֹ נָקֹ֖ם יִנָּקֵֽם׃ כא אַ֥ךְ אִם־י֛וֹם א֥וֹ יוֹמַ֖יִם יַעֲמֹ֑ד לֹ֣א יֻקַּ֔ם כִּ֥י כַסְפּ֖וֹ הֽוּא׃ כב וְכִֽי־יִנָּצ֣וּ אֲנָשִׁ֗ים וְנָ֨גְפ֜וּ אִשָּׁ֤ה הָרָה֙ וְיָצְא֣וּ יְלָדֶ֔יהָ וְלֹ֥א יִהְיֶ֖ה אָס֑וֹן עָנ֣וֹשׁ יֵעָנֵ֗שׁ כַּֽאֲשֶׁ֨ר יָשִׁ֤ית עָלָיו֙ בַּ֣עַל הָֽאִשָּׁ֔ה וְנָתַ֖ן בִּפְלִלִֽים׃ כג וְאִם־אָס֖וֹן יִהְיֶ֑ה וְנָתַתָּ֥ה נֶ֖פֶשׁ תַּ֥חַת נָֽפֶשׁ׃ כד עַ֚יִן תַּ֣חַת עַ֔יִן שֵׁ֖ן תַּ֣חַת שֵׁ֑ן יָ֚ד תַּ֣חַת יָ֔ד רֶ֖גֶל תַּ֥חַת רָֽגֶל׃ כה כְּוִיָּה֙ תַּ֣חַת כְּוִיָּ֔ה פֶּ֖צַע תַּ֣חַת פָּ֑צַע חַבּוּרָ֕ה תַּ֖חַת חַבּוּרָֽה׃ כו וְכִֽי־יַכֶּ֨ה אִ֜ישׁ אֶת־עֵ֥ין עַבְדּ֛וֹ אֽוֹ־אֶת־עֵ֥ין אֲמָת֖וֹ וְשִֽׁחֲתָ֑הּ לַֽחָפְשִׁ֥י יְשַׁלְּחֶ֖נּוּ תַּ֥חַת עֵינֽוֹ׃ כז וְאִם־שֵׁ֥ן עַבְדּ֛וֹ אֽוֹ־שֵׁ֥ן אֲמָת֖וֹ יַפִּ֑יל לַֽחָפְשִׁ֥י יְשַׁלְּחֶ֖נּוּ תַּ֥חַת שִׁנּֽוֹ׃ כח וְכִֽי־יִגַּ֨ח שׁ֥וֹר אֶת־אִ֛ישׁ א֥וֹ אֶת־אִשָּׁ֖ה וָמֵ֑ת סָק֨וֹל יִסָּקֵ֜ל הַשּׁ֗וֹר וְלֹ֤א יֵאָכֵל֙ אֶת־בְּשָׂר֔וֹ וּבַ֥עַל הַשּׁ֖וֹר נָקִֽי׃ כט וְאִ֡ם שׁוֹר֩ נַגָּ֨ח ה֜וּא מִתְּמֹ֣ל שִׁלְשֹׁ֗ם וְהוּעַ֤ד בִּבְעָלָיו֙ וְלֹ֣א יִשְׁמְרֶ֔נּוּ וְהֵמִ֥ית אִ֖ישׁ א֣וֹ אִשָּׁ֑ה הַשּׁוֹר֙ יִסָּקֵ֔ל וְגַם־בְּעָלָ֖יו יוּמָֽת׃ ל אִם־כֹּ֖פֶר יוּשַׁ֣ת עָלָ֑יו וְנָתַן֙ פִּדְיֹ֣ן נַפְשׁ֔וֹ כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־יוּשַׁ֖ת עָלָֽיו׃ לא אוֹ־בֵ֥ן יִגָּ֖ח אוֹ־בַ֣ת יִגָּ֑ח כַּמִּשְׁפָּ֥ט הַזֶּ֖ה יֵעָ֥שֶׂה לּֽוֹ׃ לב אִם־עֶ֛בֶד יִגַּ֥ח הַשּׁ֖וֹר א֣וֹ אָמָ֑ה כֶּ֣סֶף ׀ שְׁלֹשִׁ֣ים שְׁקָלִ֗ים יִתֵּן֙ לַֽאדֹנָ֔יו וְהַשּׁ֖וֹר יִסָּקֵֽל׃ לג וְכִֽי־יִפְתַּ֨ח אִ֜ישׁ בּ֗וֹר א֠וֹ כִּֽי־יִכְרֶ֥ה אִ֛ישׁ בֹּ֖ר וְלֹ֣א יְכַסֶּ֑נּוּ וְנָֽפַל־שָׁ֥מָּה שּׁ֖וֹר א֥וֹ חֲמֽוֹר׃ לד בַּ֤עַל הַבּוֹר֙ יְשַׁלֵּ֔ם כֶּ֖סֶף יָשִׁ֣יב לִבְעָלָ֑יו וְהַמֵּ֖ת יִֽהְיֶה־לּֽוֹ׃ לה וְכִֽי־יִגֹּ֧ף שֽׁוֹר־אִ֛ישׁ אֶת־שׁ֥וֹר רֵעֵ֖הוּ וָמֵ֑ת וּמָ֨כְר֜וּ אֶת־הַשּׁ֤וֹר הַחַי֙ וְחָצ֣וּ אֶת־כַּסְפּ֔וֹ וְגַ֥ם אֶת־הַמֵּ֖ת יֶֽחֱצֽוּן׃ לו א֣וֹ נוֹדַ֗ע כִּ֠י שׁ֣וֹר נַגָּ֥ח הוּא֙ מִתְּמ֣וֹל שִׁלְשֹׁ֔ם וְלֹ֥א יִשְׁמְרֶ֖נּוּ בְּעָלָ֑יו שַׁלֵּ֨ם יְשַׁלֵּ֥ם שׁוֹר֙ תַּ֣חַת הַשּׁ֔וֹר וְהַמֵּ֖ת יִֽהְיֶה־לּֽוֹ׃ לז כִּ֤י יִגְנֹֽב־אִישׁ֙ שׁ֣וֹר אוֹ־שֶׂ֔ה וּטְבָח֖וֹ א֣וֹ מְכָר֑וֹ חֲמִשָּׁ֣ה בָקָ֗ר יְשַׁלֵּם֙ תַּ֣חַת הַשּׁ֔וֹר וְאַרְבַּע־צֹ֖אן תַּ֥חַת הַשֶּֽׂה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ריב"א

יהודה בן אליעזר

פסוק א:
לפניהם פרש"י ולא לפני עכו"ם. וקשי' למה לי קרא למעוטי עכו"ם הא אפילו גרים פסולים לדון כדאית' פ"ב דקדושין גבי אושפיזכניה דרב אדא בר אהבה וכ"ש עכו"ם וי"ל דהא דגר פסול לדון היינו היכא שיש ישראל שיודעין לדון אבל היכא שאין ישראל לא ותדע שהרי שמעיה ואבטליון גרים היו והיו דנין את ישראל לפי שלא היה בישראל חשוב כמותם. כפר"מ מקוצי. וי"מ פתרון המקרא כן כי לא כצורנו צורם ואויבינו פלילים בתמי' כלומר כיון שלא כצורנו צורם איך נכון שיהיו אויבינו פלילים. וא"כ כשאויבינו פלילים זהו עדות לעלוי יראתם כ"ש:
פסוק ב:
כי תקנה עבד. פרש"י אי עבד שהוא עברי וכו' או אינו אלא בעבד כנעני וכו' וקשיא היכי ס"ד דעבד כנעני יהא נרצע הא אמרינן אוזן ששמעה בסיני כי לי בני ישראל עבדים וכו' והעבד כנעני לא שמע. וי"ל דס"ד שיהיה נרצע אפילו שלא שמע משום דזיל טפי מעבד עברי כפר"מ מקוצי. עוד פרש"י הא מה אני מקיים והתנחלתם אותם בלקוח מן העכו"ם וא"ת והעכו"ם היכן לקחו הא כתוב מהם תקנו עבד ואמה ודרשינן ולא הם מכם ולא הם קונים זה מזה. וי"ל הם שבמלחמה שכתוב וישב ממנו שבי כדאית' פרק השולח אי נמי לקחו למעשה ידיו עוד פרש"י כאן כי תקנה מיד ב"ד לא יצא בשש וכו'. וקשיא שהרי כתוב כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ועבדך שש שנים וכי ימכור על ידי אחרים משמ' וקאמר ועבדך שש שנים. וגם רש"י עצמו פי' שם דמיירי במכרוהו ב"ד. ולפי הנראה הך קושיא ליכא שהרי מצינו כמה מלות מבנין נפעל שאינו על ידי אחרים כמו ה' ילחם לכם. וינפש בן אמתך והגר נסתרה והיא נטמאה. כי יפלא ממך דבר וכן הרבה. אך כאן אלו לא נאמר וכי ימוך אחיך וגו' הייתי מעמיד כי ימכר אחיך במוכר עצמו מחמ' דוחקו כי לשון כי ימכר משמע נמי על ידי עצמו כמו שפי' ועו' כי אף בלשון מכירה מצינו מלה מבנין נפעל שאינה על ידי אחרים כמו כי ימוך אחיך עמך ונמכר לך ועל מוכר עצמו הוא נאמר כמו שפרש"י כאן. וכן ונמכר לעקר משפחת גר והוא נאמר במוכר עצמו שנאמר קודם לכאן ומך אחיך וכו' וכיוצא בזה מצינו בבנין הפעיל שדרכו להיות יוצא באחרי' כמו הפקיד הלוה השאיל ודומה ובשאר מקומות נמצא עומד בעצמו ואינו יוצא באחרים כמו ופרעה הקריב מבין העיר הקיצו ורננו ודומיהם ומה שפירשנו בפרש' ראה כי ימכר במכרוהו ב"ד על פי המסקנ' דהכא פי' כן עד"י כ"א:
פסוק ו:
אל הדלת או אל המזוזה. פרש"י הקיש דלת למזוזה מה מזוזה מעומד אף דלת מעומד. ותרגום ירו' מוכיח כן שתרגם לות דשא די לות מזוזת' ואו משמע במקו' אשר וכך פירושו והגישו אל הדלת אשר הוא קבוע מכל המזוזה דהיינו מעומד כך פי' חזקו':
פסוק ו:
ורצע אדוניו את אזנו. פרש"י רבן יוחנן בן זכאי היה דורש מקרא זה כמין חומר. חומר זה צרור מרגלית וצרור הבושם התלוי בצואר נשים לתכשיט. כך פרש"י בפ"ק דקדושין. ופי' שם התוספות ור"ת חומר מעשה ועל שם המעשה נקרא חומר כדאי' נמי בסוטה סופרים הניחו לי ואדרשנה כמין חומר היא עשתה מעשה בהמה לכך קרבנה מאכל בהמה והיינו על שם המעשה והכי אית' בערוך. ובלשון ערבי נמי כשאדם אומ' מה מעשיך אומ' מה הימרך וכן נמי מצאו בתרגו' של תהלים דמתרגם מעשה הימר. משיטת שנ"ץ. עוד פרש"י מה דלת מזוזה וכו' והלך זה וקנה אדון לעצמו ירצע בפניהם. וא"ת ומה ידרוש במוכר עצמו מה נשתנו דלת ומזוזה וי"ל לאחר שגנב גרם לו לקנות אדון לעצמו. עו' פרש"י כאן אוזן ששמעה בסיני לא תגנוב והלך זה וגנב ירצע. לא גרי' לא תגנוב לפי שהוא מיירי בגונב נפשות שבמיתה ואינו נמכר אלא גרסינן לא תגנובו דמיירי בגונב ממון ואינו במיתה אלא אם אין לו ונמכר בגנבתו כן פי' חזק'. והרה"א מפרש דגרסינן לא תגנוב על פי הספר והא קאמר רש"י אוזן ששמעה בסיני לא תגנוב שיש בו מיתה והלך וגנב תרצע כי היה לו ליזהר מכל גניבה אפי' מגנבת ממון שממנה יבוא לגנבת נפשות שיש בו מיתה ומאחר שלא נזהר ממנה ירצע. עוד פרש"י כאן ואם מוכר עצמו הוא אוזן ששמעה בסיני כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים והלך וקנה אדון לעצמו ירצע. וקשי' כי מטעם זה היה לו להיות נרצע משעה שמכר עצמו. וי"ל לכך גרסינן והולך זה וקונה אדון לעצמו וכו'. כלומ' לסוף שעבודו כשרצו להוציאו לחירות חוזר וקונה שנית אדון על ידי שאומר אהבתי את אדוני וגו' לכך ורצע. כפ"ח. אמנם ראיתי בכמה פירושים שלא כתוב בה. ואם מוכר עצמו הוא אומר אזן ששמעה בסיני ומיהו שפיר גרסי' ליה דהא איכא מאן דאמר בפ"ק דקדושין דמוכר עצמו נרצע מג"ש דשכיר שכיר:
פסוק ו:
ועבדו לעולם. פרש"י עד היובל או אינו אלא לעולם כמשמעו כלומר כל ימיו של אדון שהם ע'. ואין לפרש לעולם ממש שאם כן למה לי והתנחלתם אותם לומ' דעבד כנעני עובד לעולם השתא עבד עברי עובד לעולם עבד כנעני לא כל שכן כפ"ח. ולפי הנראה מה שפרש"י או אינו לעולם כמשמעו יש לפרש לעולם ממש. ומ"מ אצטריך והתנחלתם לומ' דעבד כנעני עובד לעולם אף בשלא אמ' אהבתי וגו' והאי קרא דועבדו לעולם אינו עד שאמר אהבתי וגו' עד"י כא"י:
פסוק ז:
וכי ימכור איש את בתו לאמה. פרש"י בקטנה הכתו' מדבר יכול אפי' הביאה סימנים אמרת ק"ו מכורה כבר יוצאה שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר. והקש' ר"ת מאוריי' למה ק"ו על כרחן בקטנה הכתוב מדבר דאי בנערה למה לי לאמה לימא דמעשה ידי נערה לאביה השתא זבוני זבנה מעשה ידיה מיבעיא. ותירץ הרר"א דאי לאו ק"ו הוה אמינא דקרא מיירי בנערה אפי' הכי אצטריך לאמה כשאינו יכול למכרה דהיינו לשפחות אחר שפחות כדפרש"י גבי בבגדו בה וקשי' דבמסכת כתובות גבי הך דרשה דלאמה פריך התלמוד במאי פריך הך דרשה אילימ' בקטנה השתא זבוני מזבין לה מעשה ידיה מבעיא אלא בנערה ומאי פריך לימ' דלעולם איירי בקטנה ומ"מ אצטריך לאמה בשאינו יכול למכר' והיינו לשפחות אחר שפחות. ועוד קאמ' דבפר"ק דקדושין גבי שמעתין דבבגדו בה פליגי בה תנאי אי מצי זבין לה לשפחות אחר שפחות או לא והא דרשה דלאמה רב הונא קאמ' ומסתברא אין אמורא מניח ראשו בפלוגתא דתנאי כדאשכחי' בכמה דוכתי. שוב אמר לי מורי אבי בשם הר"ר שלמה מכרך לנדו"ן ז"ל דאי לאו ק"ו הוה אמינ' דקרא דכי ימכור מיירי בנערה. וא"ה אצטריך לומ' דאי לאו לאמה לא אמרינ' דמעשה ידי נערה לאביה דנהי עד שיכול למכרה כשהיא נערה. מ"מ עיון שאין לו כח למכרה כשהיא קטנה מכירה שתהא קיימת מקטנות' עד שתבגור שהרי היא יוצאה בנערות כדדרשינן מן ויצאה חנם א"כ אין לאב רשות בה משבאו ימי הנעורים ואין מעשה ידיה לאביה ולכך הוצרך רש"י לפרש קרא דכי ימכור בקטנה עוד י"ל אי לאו ק"ו הוה אמינא דכי ימכור מיירי בנערה ואצטריך לאמה לומ' דמעשה ידי בוגרת לאביה דאם אינו ענין לנערה דהשת' זבוני וכו' תנהו ענין לבוגרת מתרצים קושי' ר' בנימין דלקמן גבי אין כסף כך מפרש בשטת תו"ך בכתובות פרק ד':
פסוק ז:
לא תצא כצא' העבדי' ת"ל כי ימכ' לך אחיך העברי או העבריה מקיש עברי לעבריה לכל יציאותיו וכו'. תימ' כמו כך היה לנו להקיש עברי לעבריה ליציאת סימנין לפי שאין הקש למחצה. וי"ל דאין לומר כן דהכי משכחת ליה אי כשמכר עצמו כשהיה גדול כבר הביא סימנים אי כשמכר עצמו כשהיה קטן אין מעשה קטן כלום ואינו נמכר בגנבתו כשהוא קטן שאינו בן עונשין ואביו נמי אינו יכול למוכרי כדדרשינן וכי ימכור את בתו ולא את בנו. כפ"ח. עו' פרש"י כאן מקיש עברי לעבריה מה עבריה אינה יוצאה בראשי אברים אף הוא וכו'. אין להקשות מיהא עבד עברי יוצא בראשי אברים מק"ו ומה עבד כנעני שאינו יוצא בשש וביובל יוצא בראשי אברים עבד עברי שיוצא בשש וביובל אינו דין שיוצא בראשי אברים. דאיכא למימר אמה העבריה תוכיח שיוצאה בשש וביובל ואינה יוצאה בראשי אברים אף אני אביא עבד עברי. ועו' שדרך תלמוד לעשות גזרה שוה או הקש או ק"ו כדאשכחי' בכמה מקומות דקאמ' שיכול והלא דין הוא והותרו או בגזרה שזה או בהקש כך פירשו התוספו' משאנ"ץ גבי קושי' הדומה לזאת ומ"מ ק' למה לי לומר דעבד עברי אינו יוצא בראשי אברים תיפוק לי מק"ו ומה עבריה שיוצאה בסימנין אינה יוצאה בראשי אברים עברי שאינו יוצא בסימנין אינו דין שלא יצא בראשי אברים וי"ל דהאי ק"ו פריכא דמה לעבריה שאינה נמכר' בגנבת' תאמ' בעברי וכו' ולכך אצטריך היקשא כפ"ח. ולפי הנראה זה דוחק ונראה לומ' פריכא היינו משום חדא טיבותא יהבינן ליה אחריתי או משום רעותא יהבין ליה עוד אחריתי כדמשמע בהדיא בפ"ק דקדושין גבי סוגיית דמוכר בית בבתי ערי חומה וגבי שאר ק"ו וכאן להפך. דמה שאין אמה העבריה נמכרת בגנבתה היינו טבותא ומה שאינה יוצאה בראשי אברים היינו רעותא. וא"כ ליכא פירכא כלל לכך י"ל דאין זה ק"ו כלל דמה שאין עבד עברי יוצא בסימנין היינו משום דלא שייכי ביה כדפי' חזקו' לעיל ולא משום ריעותא הוא. עי"ל שאלו לא בא ההקש רק לדבר זה אז היה לי להקשות למה לי הקשא תיפוק לי מק"ו כדפרש"י ניחא ליה שיהא מלמד גם לדבר הזה אף כי יש להוכיח מק"ו שאין עיקר ההקש בא בשביל דבר זה עד"י ב"א:
פסוק ח:
והפדה פרש"י דאתי לגרעון כסף הקשה רשב"א הא בהדיא כתוב גרעון גבי עבד עברי הנמכר לעכו"ם ונמכר לישראל ניליף שכיר שכיר ואמה העבריה איתקשה לעבד עברי ולמה לי והפדה ואי לא אשמעינן דאמה העבריה נקנית מדנפדית בכסף הא שמעינן הכי מהקשא דכתיב לאחרת ומה אחרת נקנית בשטר אף זו בשטר וניליף נמי קנין כסף דאין הקש למחצה. ותירץ דאיצטריך והפדה להא דתניא מפדין אותו בעל כרחו של אב משום פגם משפחה. פרש"י אם יש לו כופין אותו ופודה אותה. וי"מ דאתי לגרעון כסף כדפרש"י וכי תימא הא שמעינן מעבד עברי הנמכר לגוי מגז"ש דשכיר שכיר ומהקשא כדפיר' י"ל דאי מהתם הוה אמינא דווקא גרעון כסף ולא שוה כסף תניא מכסף מקנתו בכסף הוא נקנה ואינו נקנה בתבואה וכלים ומדלא מהני קנין שוה כסף הכי נמי גרעון קמ"ל והפדה לאשמועינן גרעון דשוה כסף ומהני באמה העבריה אע"ג דלא מהני בעבד עברי. ותירוץ זה אינו דהא בפ"ק דקידושין דרשינן ישיב גאלתו לרבות שוה כסף ככסף ומפרי' ההיא ברייתא בפנים. ואולי י"ל דלמאי דשקיל וטרי בשמעתין דכסף צורי ניחא דדריש והפדה לגרעון כסף ומוכח מינה דאמה העבריה אינה נקנית בפרוטה דקאמר אי אמרת בשלמא דיהיב ליה דינר היינו דמגרעא ואזלה עד פרוטה אלא אי אמרת פרוטה מפרוטה מי מגרעה פי' שתתן לו שוב כלום. ודלמא הא קאמר רחמנ' היכא דיהיב ליה דינר תגרע עד פרוטה היכא דיהיב ליה פרוטה לא תגרע לא ס"ד דומיא דיעוד פי' לא ס"ד שתהא נקנית בדבר שאין בו גרעון מאחר שנכתב בו גרעון כאן דומיא דיעוד מה ייעוד לאו אע"ג דאי בעי מיעד פי' כגון לקרוביו שהיא אסורה עליהם משום ערוה לא הוי זביניה זביני הכא נמי אע"ג דאי בעי מגרעה אי בעי לא מגרעה לא הוי זביניה זביני מ"מ הסוגיא דאין אמה העבריה ניקנית בפרוטה מדכתב גרעון אצל ייעוד. והשתא ניחא פרש"י דהכא מסיק תלמודא כיון דאפיקתיה מפרוטה. פי' אלמא מיני חשיבות בעינן אוקמיה אדינא פי' אע"ג דאיכא גרעון בפחו' מדינר עד פרוטה:
פסוק יא:
ויצאה חנם אין כסף. פרש"י ויצאה חנם אלו ימי נערות אין כסף אלו ימי בגרות מקשים העולם הרי בפ"ק דקדושין דרשי' איפכא ויצאה חנם אלו ימי בגרות אין כסף אלו ימי נערות. ותירץ הרר"א שמסבר' יש להעמיד הראשון בנערות שהוא קודם בגרות לכך פי' הכא רש"י ויצאה אלו ימי נערות וכו' אבל התם דרשי' ויצאה חנם לימי בגרות ואין כסף לימי נערות דקאמר התם אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר ומאי ניהו אב ואי בבגרות אין לאביה רשות בה בפ"ק דקדושין פריך התלמוד כיון דנפק' בנערות בבגרות מאי בעיא גביה כלומר והיכי כתב לן קרא מידי דלא הוה לכתוב נערה בהדיא ומשני לא נצרכה אלא לבגרות כלומר אין לה סימני נערות ואשמעינן קרא שיוציאוה ימי בגרותה אין כסף אלו ימי בגרות אבל ליציאת שש וביובל לא אצטריך דהא נפק' לן מכי ימכר לך אחיך העברי וגו' כדפרש"י גבי לא תצא כצאת העבדים ומ"מ קשי' להרב רבינו בנימין ז"ל לא אצטריך אלא חד קרא. דעל כרחיך נוקמה בבגרות דלנערות לא אצטריך דאי אמרת לא נפק בנערו' א"כ דהוה נמכרת בנערות דטעמ' דאינה נמכרת משום ק"ו דמכורה כבר יוצאה וכו' וא"כ אמאי אצטריך לאמה למעש' ידיה השתא זבוני מזבין לה מעשה ידיה מבעיא. אלא ע"כ מדאצטריך לאמה ש"מ שיוצאה בנערות ולהכי אינה נמכרת בנערות וצ"ע לשון התוספו' בפ"ק דקדושין והך קושי' ליתא לפי' הרר"א דגבי וכי ימכו' איש את בתו לאמה אבל לפי' ר"ש מכרך לנדון איתא ומ"מ קשיא לי על דברי מורי הרר"א כמו שכתב שם וצ"ע עלה במסכת כתובות. עוד י"ל דאי לאו אלא חד קרא הוה אמינא בבגרות אבל בנערות אינה יוצאה ולכך ממכר כנערות כיון דליכא ק"ו ואצטריך לאמ' לומ' דמעשה ידי בוגרת לאביה דאם אינו ענין בנערה דהשתא זבוני וכו' תנהו לענין בוגרת כך מצאתי בשטת תו"ך פרק ד' מכתובות:
פסוק יב:
מכה איש ומת. פרש"י לפי שנאמר ואיש כי יכה כל נפש אדם שומע אני אפי' בהכאה בלא מיתה וכו' וא"ת והיאך הוה ס"ד לומ' שיהא נהרג בהכאה בלא מיתה הרי אף אם הפיל לו אבר אינו משלם אלא דמי אברו וי"ל כגון שהכהו הכאה בלא מיתה בדבר שיש בו כדי להמית סד"א ליחייב מיתה הואיל ולאו כל כמיניה שנצול קמ"ל מכה איש ומת ויש דוחקין לתרץ כגון שעשאו טרפה כפ"ח וא"ת אכתי היכי ס"ד למימר שיהא נהרג בהכאה בלא מיתה א"כ למה מכה אביו ואמו מות יומת השתא בחבירו חייב לאביו לא כ"ש ליחייב חנק באביו וסייף בבני אדם הניחא למאן דאמ' חנק חמור אלא למאן דאמר סייף חמור מאי איכא למימר ותירץ ר"י דהא אמרי' באביו חייב אף בלא חבורה ובחבירו עד שיעשה חבורה אבל מיתה לא בעינן קמ"ל מכה איש ומת וא"כ אכתי היכי היה ס"ד למימר שיהא נהרג בהכאה בלא מיתה הא כתוב אם יקום והתהלך בחוץ ונקה המכה. ותירץ הרר"א דאי מהתם הוה אמינא דהיינו כשהכהו בכלי שאין בו כדי להמית ועל ידי ההכאה נפל למשכב ומזה אמרי' אם יקום והתהלך ונקה המכה אבל בדבר שיש בו כדי להמית סד"א דחייב אפי' בהכאה בלא מיתה קמ"ל מכה איש ומת. עו' פרש"י כאן ואם נאמ' מכה איש ולא נאמר ואיש כי יכה הוה אמינא דאינו חייב עד שיכה איש הכה את אשה ואת הקטן מניין ת"ל ואיש כי יכה כל נפש ואפי' אשה או קטן עכ"ל. וא"ת הרי למדנו מתוך המקראות הללו אלא איש שהרג אשה או קטן ואשה שהרגה איש אבל אשה שהרגה אשה וקטן מנין ת"ל מות יומת המכה רוצח הוא וכתו' מות יומת הרוצח רוצח לגופיה וחד לרבות כל רוצח ויש דוחקין לתרץ דהשוה הכתו' אשה לאיש לכל עונשין שבתורה ואי אפשר לומר כן כאשר אפרש לקמן בע"ה גבי וגונב איש ומכרו וגו'. עוד פרש"י כאן אלו נאמר מכה שומע אני אפי' קטן שהכה והרג חייב ת"ל ואיש כי יכה יצא קטן שהכה. וקשי' דפריך התלמוד פר' בן סורר ומורה גבי קטן היכא אשכחינן דחייב דצריך קרא למפטרי' כתב הר"ר אליקים בשם קדוש מדוריי"ש ז"ל דשאני בן סורר ומורה משום שנהרג על שם סופו אבל בקטן אחר לא אמרי' הכי. האי קושי' ותרוצי' שייכי בפרש' קדושים גבי ואיש אשר ינאף את אשת איש שפרש"י שם ואיש כו' פרט לאשת קטן ואמנם כבר הרגיש ר"מ מקוצי בקושי' זו שפי' בספרו וז"ל תניא איש פרט לקטן פחות מבן ט' שנים שהנבעלת פטורה שלפטור הקטן אינו צריך שהרי אינו בן עונשין עכ"ל:
פסוק יג:
והאלהים אנה לידו. פרש"י מרשעים יצא רשע כלומ' מזה שהרג שוגג רשע שלא גלה יצא רשע שעלה בסולם ונפל על זה שהרג מזיד והורגו כדפרש"י וכו' זה שהרג וכו' וצריך לומ' אותו שנופל על חבירו ואוחז סכין והורגו דאם לא כן לא נתקיימה בו מיתת סייף שנתחייב בה ודוקא דרך ירידה דאי דרך עליה לא מחייב כדנפק' לן מן ויפול עליו וימות כפ"א. עוד פרש"י כאן נמצא זה שהרג שוגג גולה וכו' ואין לומר שחייב ב' גליות דהא גברא קטילא קטל. כפ"ח. ומה שפרש"י שהרג שוגג עולה בסולם נופל לא דייק ר"ל יורד כעולה בסולם ונופל אמרי' במס' מכות דאינו וצ"ע שם:
פסוק יד:
וכי יזיד איש את רעהו. פרש"י למה נאמ' וכו' ת"ל וכי יזיד ולא שוגג וא"ת למה לי קרא למעוטי שוגג השתא מזיד ואינו מערים פטור כמו שפרש"י גבי להורגו במרמה שוגג לא כ"ש וי"ל דה"ק מזיד שהוא שוגג כמו שאין לו התראה כדאמרי' פרק היו בודקין מנין להתראה מן התורה שנ' וכי יזיד כלומר שהתרו בו ועדיין הוא מזיד. ואם לא התרו בו יכול לומר שוגג אע"פ שהוא מזיד וכופר. ומה שממעט רש"י מזיד ואינו מערים מן להרגו בערמה היינו בהתראה כך מצאתי בפשטי הר"מ מקוצ"י. וא"ת ולמה לי וכי יזיד למעוטי שוגג שהרי כבר נאמר אשר לא צדה דהיינו שוגג. וי"ל לפי מה שפיר' בפשטי ר"מ מקוצי ניחא. עי"ל אם לא וכי יזיד הוה אמינא היכא שלא צדה שום צדיה חייב אע"פ שהוא שוגג קמ"ל וכי יזיד דפטור ואין להקשות למה לי ואשר לא צדה השתא מזיד שהוא שוגג פטור שוגג גמור לא כ"ש שהרי צריך לכתבו כדי לסמוך אחריו והאלהים אנה לידו:
פסוק טו:
ומכה אביו ואמו. פרש"י זה או זה. וא"ת מנא ליה לרש"י הא בשלמא מקלל נפק' לן מדסמך הכתו' כאן קללה אצל אביו שנ' ומקלל אביו ואמו ולהלן סמך הכתו' קללה אצל אמו שנ' אביו ואמו קלל אלא מכה זה בלא זה מנא לן וי"ל דנפק' לן ממה שנאמר בפרש' אמור ומכה אדם יומת. ופרש"י במכה אביו הכתוב מדבר וכו' אלמא מכה אביו לבד חייב מיתה. וא"ת הזהיר על הכאת אביו ואמו וי"ל דאזהרה מלא יוסיף להכותו:
פסוק טז:
וגנב פרש"י למה נאמ' לפי שנא' כי ימצא איש גונב נפש וכו' אין לי אלא איש שגנב אשה וטומטום ואנדרוגונוס שגנבו מניין ת"ל וגונ' איש אין לי אלא גונב איש גונב אשה מנין ת"ל להלן גונב נפש לכך הוצרכו שניהם וכו' ועדיין לא למדנו מתוך המקראות הללו אשה שגנבה אשה וכבר הרגיש בזה התלמוד בפרק אלו הנחנקי' שדורש שם בבריית' כמו שפרש"י כאן ועו' מוסיף וז"ל אין לי אלא איש שגנב בין איש בין אשה ואשה שגנבה איש אשה שגנב' אשה מניין ת"ל ומת הגנב ההוא מ"מ עכ"ל. וא"ת מאי צריך לרבות אשה שגנבה מן וגונב איש ומכרו הלא השוה הכתו' אשה לאיש לכל עונשין שבתורה ותירץ הרר"א דהיינו היכא שכתו' לשון זכר בפרשה ולא כתוב איש בהדיא דרשי' איש ולא אשה דדרשי' בערכו' אין לי אלא איש שהעריך שנ' איש כי יפליא נדר בערכך וגו' אשה שהעריכה מנין. ושוב מצאתי בתוספו' משאנ"ץ כך לכך כתב וגונב איש ומכרו בין מכה למקלל לפי שהולך ומפרש הדינין זה אחר זה החמור חמור אחריו בתחלה מפרש הכאה שיש בה מיתה מכה איש ומת ואח"כ מכה אביו ואמו בלא מיתה ואח"כ אפי' בלא הכאה כגון גונב איש ואחר בלא נגיעה כגון מקלל. ד"א לפי שזה גורם זה שמתוך שהכה חבירו בא להכות אביו וחייבו לו ב"ד מיתה וברח וגנב נפש מתוך שאינו יודע אומנות ולימים יבא הבן הנגנב ויקלל אביו ואמו מחמת שאינו מכירם או הגנב עצמו שברח כשיתפסהו להמיתו יקלל אביו ואמו. ד"א לפי שמכה וגונב נפש מיתתו בחנק ומקלל מיתתו בסקילה ומ"מ לא נכתב וגונב איש קודם מכה אביו שיפה לו לסמוך ההכאות זו לזו מכה איש ומת ואחר מכה אביו. ולכך חמורה מיתת מקלל ממיתת מכה לפי שמקלל ישנו אצל ברכת ה' וישנו נמי לאחר מיתה מה שאין כן במכה:
פסוק יז:
ומקלל אביו ואמו. פרש"י לפי שנ' איש אשר יקלל וכו' אשה שקללה מנין ת"ל ומקלל אין להקשות למה לי קרא הרי השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. שכיון שכתו' איש בהדיא דרשי' איש ולא אשה כמו שפי' גבי וגונב איש ומכרו:
פסוק כ:
וכי יכה איש את עבדו. פרש"י הרי היה בכלל מכה איש ומת וכו' והוציאו מן הכלל להיות נדון בדין יום או יומים כלומ' ודנו אותו במדת דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש וכו' ואין לדונו במדת דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד וכו' לומר שיהא ישראל נדון בדין יום או יומים שהרי אין דנין בה אלא כשפרט מעין הכלל כגון הבערה כמו שפי' לעיל בפרש' בא גבי שבעת ימים מצות תאכלו וא"ת תינח למאן דאמ' דבר שיצא לידון בדבר החדש לא איהו גמיר מכלליה ולא כלליה גמיר מיניה אלא למאן דאמ' כלליה מיהא גמר מיניה מאי איכא למימר נילוף מניה דישראל יהא נדון בדין יום או יומים. וי"ל דנהי דמשאר דברי' כלליה גמיר מיניה מ"מ מדבר החדש לא יליף מניה. וא"ת הרי למדנו רוצח שהרג ישראל שהוא בסייף ממה שנ' כאן נקום ינקם ואין נקימה אלא בחרב שנ' חרב נוקמת נקם ברית. ולמאן דאמ' לא איהו גמיר מכלליה ולא כלליה גמיר מיניה אפי' בשאר דברים מנא ליה שהוא בסייף וי"ל דנפק' ליה מן דם האדם באדם דמו ישפך ושפיכות דמים אינו אלא דסייף וא"ת היאך יליף רש"י שמה שנ' בשבט ר"ל בדבר שיש בו כדי להמית מדין ישראל והלא הכל מודים דאיהו לא גמיר מכלליה. וי"ל דמכח ק"ו ומה ישראל חמור וכו' עבד קל לא כ"ש:
פסוק כ:
נקום ינקם. פרש"י בסייף וא"ת למאן דאמ' חנק חמור מסייף למה לי קרא השתא קטל בר חורין בסייף קטל עבד דקיל לא כ"ש וי"ל דסד"א הואיל והקל אמור בדין יום או יומים נחמיר במיתת רוצח דתרי קולי לא עבדינן לעבד קמ"ל:
פסוק כב:
ענוש יענש. פרש"י לשלם דמי ולדות לבעל. וא"ת אמאי אינו נהרג על הולדות שהרג וכי תימ' שמא נפלים נינהו א"כ תקשי לך גבי ואיש כי יכה כל נפש אמאי הוא נהרג שמא טרפה וכי תימ' דסמכינן ארובא ורובא לאו טרפות נינהו כדאי' פ"ק דחולין הכא נמי אית לן לסמוך ארובא דרובא לאו מפילות נינהו וא"כ לחייב מיתה נוגף אשה על הולדות שהרג. וי"ל דאין חייבין מיתה על שום בריה עד שיצא לאויר העולם כדמוכח בערכין כפ"ח. וא"ת והלא נהרג עליו דכתי' שופך דם האדם באדם דמו ישפך ואמרי' איזה הוא דם האדם שהוא באדם הרי זה עובר שבמעי אמו ומי איכא מידי דבן נח מוזהר עליו וישראל לא. וי"ל שאני בן נח דאזהרתו זו מיתתו ולכך נהרג על מה שישראל אינו נהרג:
פסוק כח:
סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו. פרש"י ממשמע שנ' סקול יסקל איני יודע שהיא נבלה ונבלה אסורה בהנאה אלא מה ת"ל לא יאכל את בשרו שאפי' שחטו לאחר שנגמר דינו אסור באכילה עכ"ל. וקשי' דאימ' קרא לבן פקיעה שהרג הנפש אתא דקיימ' לן פרק בהמה המקשה כר' שמעון שזורי דאמר אפי' בן ה' שנים וחורש בשדה שחיט' אמו מטהרתו ואם נגח אסור באכילה. וי"ל דסתם קרא דלא יאכל בסתם שורים איירי ולא לבן פקועה אתי ומהרב ר' שמואל ז"ל שמעינן דבן פקועה נהי דנסקל מ"מ הוי כנשחט קודם שנגמר דינו. ואיכא חדא לטבותא וחדא כמו נשחט לאחר שנגמר דינו. הגהה זו מלשון תו"ך. ור"ש הקדוש ז"ל תיר' דכי נמי מוקמינן קרא לבן פקועה שמעי' שפיר שחטו לאחר שנגמר דינו אסור באכילה דמאי זה טעם יש לאסור בן פקועה אם בשביל שנסקל. והלא בן פקועה מותר בסקילה כמו בשחיטה שאינו צריך רק מיתה א"כ מה שבן פקועה אסור מפני הגמר דין ולא מפני דבר אחר:
פסוק כט:
והמית איש או אשה. פרש"י לפי שנ' כי יגח אין לי אלא שהמיתו בנגיחה בנשיכה נגיפה דחיפה בעיטה מניין ת"ל והמית מ"מ. דאם כן לא לכתו' אלא והמית דמשמע סתם מיתה אפי' נגיחה ולמה לי וכי יגח ותירץ הרר"א דאי לאו וכי יגח הוה אמינא והמית שימית כדרך שאר הממיתין ואין דרך להמית בנגיחה לכך כתוב וכי יגח:
פסוק לא:
או בן יגח או בת יגח פרש"י לפי שנ' והמית איש או אשה יכול אינו חייב אלא על הגדולי' ת"ל או בן יגח או בת לחייב על הקטנים כגדולים. וקשי' דאם כן למה לי והמית איש השתא על הקטנים חייב על הגדולים לא כל שכן ותירץ הרר"א דאי לאו והמית איש או אשה הוה אמינא דוקא על הקטנים הוא חייב לפי שאינם יודעין להיזהר מן השוורים הנגחנים אבל גדולים לא קמ"ל והמית. ואין לתרץ דאיצטריך והמית להמיתו בנשיכה בבעיטה דחיפה כדפרש"י דא"כ לא היה לו לכתו' והמית איש או אשה אלא והמית לבד:
פסוק לב:
כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו. פרש"י שקל משקלו ד' זהובים שהם חצי אוק' למשקל קולני' הישר עכ"ל הרי לך שה' סלעים של פדיון הבן שהם נ' אשטרליו"ש שהרי סלע דרבנן הוא שקל מדאורייתא והשקל משקלו חצי אוק' כמו שפרש"י וחצי אוק' משקלה י' אשטרליו"ש שהרי יש בזקוק ס"ה אשטריליו"ש וא"כ ה' שקלים משקלם נ' אשטרליו"ש גם יש ללמוד לפי דבריו שדינר זהב ודינ' כסף משקלם שוה שהשקל משקלו ד' זהובים ושקל דאוריית' הוא סלע דרבנן וסלע דרבנן הוא ד' דנרי' של כסף הרי שדינר זהב ודינר כסף שוה משקלם גם הוא כן בפרק הזהב. ופי' התוספו' שם וז"ל ואינו נראה כן לר"ת דאמ' דינר של כסף אחד כדינר של זהב. פירו' דינר של זהב שוה כ"ה דנרי' של כסף ולדברי רש"י האומר שהדינר של כסף הוא משקל כ' אשטר"י וחצי א"כ הדינ' של זהב שוה ס"ב אשטרל' וחצי שהם כ' דנרי' טורני"ש ועכשיו הדינר שקורין מאל"ה דמוצ"א אינה שוה כי אם ו' דינרי' טורני"ש ואם אתה מוצא שדינר זהב ודינר כסף שוים במשקל היאך הוזל השער כל כך שמתחלה היה שוה כל כ"ה בכסף ועכשו אינו לכל היותר יותר מי"ב לכך אומ' ר"ת שדינר זהב משקלו כמשקל ב' דנרי' של כסף. אבל ודאי אינו שוה משקל ב' כמשקל כי אם אחד מי"ב חלקי' וראיה דאמרי' בפרק אלו טרפות ואם נשתייר בעובי דינר של זהב ולא נקט של כסף. ש"מ שדינר זהב ודינר כסף אינם שוים במשקל שדינר זהב כפול היה העובי מדינר כסף. ועוד ראיה דבספר שמואל כתו' שקנה דוד גורן ארונא היבוסי בנ' שקלים ובדברי הימים כתו' שקנה בשש מאות שקלים הא כיצד קנאו בנ' שקלי זהב ששוים שש מאות שקלים כסף. ואע"ג דבקרא דשש מאות כתו' שקלי זהב שש מאות ה"פ שש מאות שקלי כסף ושפרע לו בשקלי זהב. ומיהו בפ"ב דפסחים פריך קראי אהדדי. ומשני בענין אחר גבה מכלם מכל שבט ושבט חמשים וכו'. ומ"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו הרי הוכחנו לר"ג שדינר של זהב ודינר כסף אינם שוים במשקל וגם רש"י פי' פרשת נשא ששקלי זהב אינם שוים לשקלי כסף. ולדברי רש"י יתישב ההיא דאמרי' דינר של כסף אחד מכ"ה בדינר של זהב שהרי דינר של כסף משקלו כמשקל חצי דינר זהב שהוא אשטרלי"ן ורביע א"כ הדינר של זהב אינו שוה אלא ל' אשטרליו"ש. ועכשו נמצא הדינר של זהב שקורין מאילי"ה דמוצ"א שוה ל' אשטרי' שהם י' דנרי' טוורני"ש. ומאחר שהוכחנו לר"ת שדינר כסף משקלו אשטרלי' ורביע יש ללמוד על ה' סלעים של פדיון הבן שהם כ"ה אשטרליו"ש למבין. והא דאמרי' התם דינר כסף אחד מכ"ה בדינר זהב ולא אמר א' מכ"ד י"ל שאותו דינר משום הכרע שכן דרך מוכרי' דינרי זהב לתת מעט יותר להכרע ואותו מעט שנותנין הוא שוה דינר כסף אבל גוף הדינר אינו שוה אלא כ"ד וראיה בבכורות דמסיק התם גבי פדיון הבן שאם נתן ישראל לכהן דינר זהב מהדרי ליה כהן זוזא ושתותא שהרי הדינר זהב שנתן לו שוה כ"ה של כסף והוא אינו חייב לו אלא ה' סלעים שהם ד' דינרים שיש בסלע ד' דנרי' ולכך מהדר לים זוזא ושתותא זוזא הוא דינר של כסף ושתותא הוא ד' דנרי' שהם השתות מדינר זהב ששוה כ"ד של כסף בלא דינר של הכרע ואמאי נקט כי האי לישנא זוזא ושתותא לימ' דלי הדר ליה חומש' שהוא ה' דנרי' של כסף אלא להכי נקט זוזא ושתותא לפי שהזוז הוא דינר של הכרע. ושתותא הוא גוף הדינר. ועו' ראייה דאמרי' בפ"ק דמסכת שקלים שקלבון הוא מחצית השקל הוא חצי מעה וזה אחד מכ"ד למחצית השקל שמחצית השקל ב' דנרים ושש מעות יש בדינר הרי י"ב מעות נמצא חצי מעה אחד מכ"ד ממחצית משמע שהכרע דינר זהב הוא דינר כסף והוא אחד מכ"ד בו:
פסוק לג:
או כי יכרה איש בור ולא יכסנו וגו'. פרש"י למה נאמר על פתיחה חייב על כרייה לא כל שכן. וא"ת הא אצטריך לפטור בו אדם וכלים וי"ל משום הא לא אצטריך דדיו לבא מן הדין להיות כנדון מהיכן קא מייתית ליה מפתיחה מה פתיחה פטר בו אדם וכלים אף כרייה פטר בו אדם וכלים. עוד פרש"י אלא להביא כורה אחר כורה שחייב כגון שבא אדם אחד וחפר בו תשעה ובא חבירו והשלימו לעשרה אחרון חייב שאין בבור כדי להמית בפחות מעשרה והרי הוא כאלו חפרו כלו ולהכי הוא חייב יותר מחבירו כך הוא מפורש בבבא קמא פרק הפרה:
פסוק לג:
שור או חמור. פרש"י הוא הדין לכל הבהמות שבכל מקום שנאמר שור או חמור אנו למדין שור שור משבת וכו' מה להלן כל בהמה וחיה כשור וכו' אף כאן וכו' ולמה נאמר שור וחמור שור ולא אדם חמור ולא כלים מקשים העול' על רש"י מאי קאמר למה נאמר שור וחמור הלא כבר פרש"י דאצטריך שור וחמור לג"ש. וי"ל דה"ק על כרחיך הני קראי לאו לג"ש לחוד הוא דאתו דא"כ לשתוק מינייהו ונכתוב ונפל ותו לא דמשמע כל מה שיפול בו בעל הבור ישלם אלא ש"מ כדפרי'. ומ"מ קשה מנא לן למעוטי אדם וכלים אימא דקרא שור וחמור חד לג"ש לחוד וחדא למעוטי אדם וכלים. ולפי הנראה י"ל דשפיר דרשינן שור ולא אדם חמור ולא כלים אע"ג דאצטריך חד מנייהו לג"ש שהרי שור השבת לא בא לדרשא אלא לג"ש לחוד. וא"כ גזרה שוה זו מופנית מצד אחד ולמדין ממנה לדברי הכל שלא נחלקו בה אמוראין למאן דאמר במסכת נידה פרק המפלת אי משיבין עליה או אין משיבין והרי אין כאן להשיב עד"י כ"א וא"ת אמאי אצטריך שור ולא אדם ת"ל מן והמת יהיה לו דדרשינן פרק הפרה מי שהמיתה שלו יצא פסולי המוקדשין שאין המיתה שלו ואדם נמי אין המיתה שלו דמת אסור בהנאה משום שם שם מעגלה ערופה. וי"ל דאי לא כתוב שור ולא אדם מוקמי' והמת יהיה לו למעוטי אדם שאין המיתה שלו בשום ענין. אבל שור שפעמים שהמת שלו לא נמעט. כתב רחמנא שור ולא אדם ואייתר והמת יהיה לו למעוטי שור של פסולי המוקדשין. עוד י"ל דמן והמת יהיה לו לא נפיק אדם דהא לא אשתעי אלא בשור כלומר באיזה שור הכתוב מדבר באותו שהמת שלו תדע מדפריך פרק הפרה איפוך אנא מהמת יהיה לו דשור נדרוש להמיתה שלו והיכי ס"ד למימר הכי והא אי הוה דרשינן הוא פטרי' שור שהרג אדם דאין המת שלו וקרא כתוב בהדיא הכתו' כי יגח וכו' והמית איש או אשה דמחייב כופר או י"ל של עובר אע"פ שאין המיתה שלו אלא ע"כ לא משתעי קרא באדם אלא בשור. והרב רבי יצחק מקורביי"ל תירץ דודאי אי לא כתיב שור הוה אמינא חמור ולא אדם משום דאיבעי ליה לעיוני ומיזל אבל כלים לא פטרינן דליכא למימר בלאו קרא דחמור נמי הוה פטרי אדם מן והמת יהיה לו דהא כיון דלא כתיב חמור ושור איפוך אנא מהשתא ואוקימנא והמת דשור להמיתה שלו ואותו והמת דבור לבעלים מטפלין בנבילה. דהא דלא אמרי' הכי היינו קרא דשור וחמור דכי נוקי' נמי והמת לבעלי' מטפלין בנבלה נפטר משום אדם שאין הבעלים יכולים לטפל בנבילה זו אלא צריכה קבורה. לכך נראה כמו שפרשו לשון התוספו' במסכ' בבא קמא עוד י"ל דאיצטריך שור ולא אדם היכא שהמת שלו כגון עבד כנעני של ישראל שלא מל ולא טבל דשרי בהנאה והכי מתני' בירושלמי גבי קושיא אתריתי. והרב ר' יעקב מפונטויי"שא אומ' שהטעם שמת עכו"ם מותר בהנאה היינו משום דכיון דילפי דמת אסור בהנאה משם שם דמרים כדאית' במסכ' ע"ז א"כ בעינן דומיא דמרים שהיתה ישראלית לאפוקי עכו"ם. תימ' דבפרק דם הנדה אמ' דבר תורה עור אדם טהור ומה טעם אמרו טמא גזרה שמא יעשה שטיחין לחמור. ולמה לי האי טעמא תיפוק לי דמת אסור בהנאה דגמרי' שם שם מעגלה ערופה וי"ל דטומאה חמירא לה טפי כדאמרי' בפרק ב' דיומא ללמדך שקשה עליהם טומאת כלים יותר משפיכות דמים. ועו' נראה שעור אינו בכלל בשר לאסור בהנאה דהא עגלה ערופה נמי לא נפקא אלא מדכתוב בה כפרה כשאר קדשי' וקדשים עורם מותר בהנאה לאחר זריקה שהוא קרוי כפרה וניחא השתא דאצטריך בשור הנסקל ולא יאכל את בשרו להנאת עורו אלא אתי מבשרו לשון רבי' אפרים ז"ל פרק דם הנדה. ע"כ ההגהה. הקשה רבי' אפרים למה לי קרא בחמור לפטור בו כלים בבור בלאו קרא נמי פטורים שלעולם לא יפלו כלים בבור אם לא יפילם אדם ומתני' נמי דהכא איירי דקתני נפל לתוכו שור וכליו חייב על הבהמה ופטור על הכלים וא"כ ליחייב בעל השור והחמור המפילים וליהוי כשור שדחף חבירו לבור וכתב כיון דבעל השור והחמור אנוס בהפלה יש לחייב בעל הבור משום דכי ליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי. זה אינו דמשום הכי אין לחייב בעל הבור שהרי תנן בפ' הפרה נפל מקול הכרייה חייב. ופריך בגמ' ונימא כורה גרם ליה. ופרש"י ויפטרו שניהם דלאו מידי קא עביד וכורה פטור דגרמא בעלמא הוא ומשני הא מני ר' נתן היא דאמ' כו' כי ליכא מהאי לישלם מהאי מכלל דלרבנן פטור ולא אמרי בדליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי הכא נמי נימא דשניהם פטורים בעל השור והחמור ובעל הבור וא"כ למה לי קרא דחמור לפטור כלים בלאו קרא נמי פטורין גמגום לשון תוספו' בב"ק פרק הפרה. וי"ל דאצטרוך חמור ולא כלים הכא שנפלו כלים לבור על ידי רוח כך מפרשי' בשיטת תו"ך:
פסוק לד:
והמת יהיה לו. פרש"י לניזק ושמין הנבלה ונוטלה בדמים ומשלם לו המזיק דמי נזקו עכ"ל וכן פי' גבי והמת יהיה לו דשור. וקשי' שהרי בפרק הפרה מוקים התלמו' והמת דבור למעוטי שור של פסולי המוקדשים והמת דשור לבעלים מטפלין צ"ע:
פסוק לה:
וכי יגוף שור. פרש"י ידחוף וכו' למדנו לתם שמשלם חצי נזק הקשה הר"ר ברוך למאן דאמ' שוורים לאו בחזקת שמור קיימי ובדין הוא דלישלם כל ורחמנ' הוא דחס עליה למה לא חס רחמנא על נזקי שן ורגל לחייבם חצי נזק כקרן. ותירץ הר"ר אליקים דבשן ורגל נמי חס רחמנא שהם פטורין וכו' כדדרשי' בפ"ק דבבא קמא מן ובער בשדה אחר מה שאין כן בקרן ודי לנו במה שחס רחמנא בכך: