א וְאֵ֙לֶּה֙ הַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר תָּשִׂ֖ים לִפְנֵיהֶֽם׃ ב כִּ֤י תִקְנֶה֙ עֶ֣בֶד עִבְרִ֔י שֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים יַעֲבֹ֑ד וּבַ֨שְּׁבִעִ֔ת יֵצֵ֥א לַֽחָפְשִׁ֖י חִנָּֽם׃ ג אִם־בְּגַפּ֥וֹ יָבֹ֖א בְּגַפּ֣וֹ יֵצֵ֑א אִם־בַּ֤עַל אִשָּׁה֙ ה֔וּא וְיָצְאָ֥ה אִשְׁתּ֖וֹ עִמּֽוֹ׃ ד אִם־אֲדֹנָיו֙ יִתֶּן־ל֣וֹ אִשָּׁ֔ה וְיָלְדָה־ל֥וֹ בָנִ֖ים א֣וֹ בָנ֑וֹת הָאִשָּׁ֣ה וִילָדֶ֗יהָ תִּהְיֶה֙ לַֽאדֹנֶ֔יהָ וְה֖וּא יֵצֵ֥א בְגַפּֽוֹ׃ ה וְאִם־אָמֹ֤ר יֹאמַר֙ הָעֶ֔בֶד אָהַ֙בְתִּי֙ אֶת־אֲדֹנִ֔י אֶת־אִשְׁתִּ֖י וְאֶת־בָּנָ֑י לֹ֥א אֵצֵ֖א חָפְשִֽׁי׃ ו וְהִגִּישׁ֤וֹ אֲדֹנָיו֙ אֶל־הָ֣אֱלֹהִ֔ים וְהִגִּישׁוֹ֙ אֶל־הַדֶּ֔לֶת א֖וֹ אֶל־הַמְּזוּזָ֑ה וְרָצַ֨ע אֲדֹנָ֤יו אֶת־אָזְנוֹ֙ בַּמַּרְצֵ֔עַ וַעֲבָד֖וֹ לְעֹלָֽם׃ ז וְכִֽי־יִמְכֹּ֥ר אִ֛ישׁ אֶת־בִּתּ֖וֹ לְאָמָ֑ה לֹ֥א תֵצֵ֖א כְּצֵ֥את הָעֲבָדִֽים׃ ח אִם־רָעָ֞ה בְּעֵינֵ֧י אֲדֹנֶ֛יהָ אֲשֶׁר־לא (ל֥וֹ) יְעָדָ֖הּ וְהֶפְדָּ֑הּ לְעַ֥ם נָכְרִ֛י לֹא־יִמְשֹׁ֥ל לְמָכְרָ֖הּ בְּבִגְדוֹ־בָֽהּ׃ ט וְאִם־לִבְנ֖וֹ יִֽיעָדֶ֑נָּה כְּמִשְׁפַּ֥ט הַבָּנ֖וֹת יַעֲשֶׂה־לָּֽהּ׃ י אִם־אַחֶ֖רֶת יִֽקַּֽח־ל֑וֹ שְׁאֵרָ֛הּ כְּסוּתָ֥הּ וְעֹנָתָ֖הּ לֹ֥א יִגְרָֽע׃ יא וְאִם־שְׁלָ֨שׁ־אֵ֔לֶּה לֹ֥א יַעֲשֶׂ֖ה לָ֑הּ וְיָצְאָ֥ה חִנָּ֖ם אֵ֥ין כָּֽסֶף׃ יב מַכֵּ֥ה אִ֛ישׁ וָמֵ֖ת מ֥וֹת יוּמָֽת׃ יג וַאֲשֶׁר֙ לֹ֣א צָדָ֔ה וְהָאֱלֹהִ֖ים אִנָּ֣ה לְיָד֑וֹ וְשַׂמְתִּ֤י לְךָ֙ מָק֔וֹם אֲשֶׁ֥ר יָנ֖וּס שָֽׁמָּה׃ יד וְכִֽי־יָזִ֥ד אִ֛ישׁ עַל־רֵעֵ֖הוּ לְהָרְג֣וֹ בְעָרְמָ֑ה מֵעִ֣ם מִזְבְּחִ֔י תִּקָּחֶ֖נּוּ לָמֽוּת׃ טו וּמַכֵּ֥ה אָבִ֛יו וְאִמּ֖וֹ מ֥וֹת יוּמָֽת׃ טז וְגֹנֵ֨ב אִ֧ישׁ וּמְכָר֛וֹ וְנִמְצָ֥א בְיָד֖וֹ מ֥וֹת יוּמָֽת׃ יז וּמְקַלֵּ֥ל אָבִ֛יו וְאִמּ֖וֹ מ֥וֹת יוּמָֽת׃ יח וְכִֽי־יְרִיבֻ֣ן אֲנָשִׁ֔ים וְהִכָּה־אִישׁ֙ אֶת־רֵעֵ֔הוּ בְּאֶ֖בֶן א֣וֹ בְאֶגְרֹ֑ף וְלֹ֥א יָמ֖וּת וְנָפַ֥ל לְמִשְׁכָּֽב׃ יט אִם־יָק֞וּם וְהִתְהַלֵּ֥ךְ בַּח֛וּץ עַל־מִשְׁעַנְתּ֖וֹ וְנִקָּ֣ה הַמַּכֶּ֑ה רַ֥ק שִׁבְתּ֛וֹ יִתֵּ֖ן וְרַפֹּ֥א יְרַפֵּֽא׃ כ וְכִֽי־יַכֶּה֩ אִ֨ישׁ אֶת־עַבְדּ֜וֹ א֤וֹ אֶת־אֲמָתוֹ֙ בַּשֵּׁ֔בֶט וּמֵ֖ת תַּ֣חַת יָד֑וֹ נָקֹ֖ם יִנָּקֵֽם׃ כא אַ֥ךְ אִם־י֛וֹם א֥וֹ יוֹמַ֖יִם יַעֲמֹ֑ד לֹ֣א יֻקַּ֔ם כִּ֥י כַסְפּ֖וֹ הֽוּא׃ כב וְכִֽי־יִנָּצ֣וּ אֲנָשִׁ֗ים וְנָ֨גְפ֜וּ אִשָּׁ֤ה הָרָה֙ וְיָצְא֣וּ יְלָדֶ֔יהָ וְלֹ֥א יִהְיֶ֖ה אָס֑וֹן עָנ֣וֹשׁ יֵעָנֵ֗שׁ כַּֽאֲשֶׁ֨ר יָשִׁ֤ית עָלָיו֙ בַּ֣עַל הָֽאִשָּׁ֔ה וְנָתַ֖ן בִּפְלִלִֽים׃ כג וְאִם־אָס֖וֹן יִהְיֶ֑ה וְנָתַתָּ֥ה נֶ֖פֶשׁ תַּ֥חַת נָֽפֶשׁ׃ כד עַ֚יִן תַּ֣חַת עַ֔יִן שֵׁ֖ן תַּ֣חַת שֵׁ֑ן יָ֚ד תַּ֣חַת יָ֔ד רֶ֖גֶל תַּ֥חַת רָֽגֶל׃ כה כְּוִיָּה֙ תַּ֣חַת כְּוִיָּ֔ה פֶּ֖צַע תַּ֣חַת פָּ֑צַע חַבּוּרָ֕ה תַּ֖חַת חַבּוּרָֽה׃ כו וְכִֽי־יַכֶּ֨ה אִ֜ישׁ אֶת־עֵ֥ין עַבְדּ֛וֹ אֽוֹ־אֶת־עֵ֥ין אֲמָת֖וֹ וְשִֽׁחֲתָ֑הּ לַֽחָפְשִׁ֥י יְשַׁלְּחֶ֖נּוּ תַּ֥חַת עֵינֽוֹ׃ כז וְאִם־שֵׁ֥ן עַבְדּ֛וֹ אֽוֹ־שֵׁ֥ן אֲמָת֖וֹ יַפִּ֑יל לַֽחָפְשִׁ֥י יְשַׁלְּחֶ֖נּוּ תַּ֥חַת שִׁנּֽוֹ׃ כח וְכִֽי־יִגַּ֨ח שׁ֥וֹר אֶת־אִ֛ישׁ א֥וֹ אֶת־אִשָּׁ֖ה וָמֵ֑ת סָק֨וֹל יִסָּקֵ֜ל הַשּׁ֗וֹר וְלֹ֤א יֵאָכֵל֙ אֶת־בְּשָׂר֔וֹ וּבַ֥עַל הַשּׁ֖וֹר נָקִֽי׃ כט וְאִ֡ם שׁוֹר֩ נַגָּ֨ח ה֜וּא מִתְּמֹ֣ל שִׁלְשֹׁ֗ם וְהוּעַ֤ד בִּבְעָלָיו֙ וְלֹ֣א יִשְׁמְרֶ֔נּוּ וְהֵמִ֥ית אִ֖ישׁ א֣וֹ אִשָּׁ֑ה הַשּׁוֹר֙ יִסָּקֵ֔ל וְגַם־בְּעָלָ֖יו יוּמָֽת׃ ל אִם־כֹּ֖פֶר יוּשַׁ֣ת עָלָ֑יו וְנָתַן֙ פִּדְיֹ֣ן נַפְשׁ֔וֹ כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־יוּשַׁ֖ת עָלָֽיו׃ לא אוֹ־בֵ֥ן יִגָּ֖ח אוֹ־בַ֣ת יִגָּ֑ח כַּמִּשְׁפָּ֥ט הַזֶּ֖ה יֵעָ֥שֶׂה לּֽוֹ׃ לב אִם־עֶ֛בֶד יִגַּ֥ח הַשּׁ֖וֹר א֣וֹ אָמָ֑ה כֶּ֣סֶף ׀ שְׁלֹשִׁ֣ים שְׁקָלִ֗ים יִתֵּן֙ לַֽאדֹנָ֔יו וְהַשּׁ֖וֹר יִסָּקֵֽל׃ לג וְכִֽי־יִפְתַּ֨ח אִ֜ישׁ בּ֗וֹר א֠וֹ כִּֽי־יִכְרֶ֥ה אִ֛ישׁ בֹּ֖ר וְלֹ֣א יְכַסֶּ֑נּוּ וְנָֽפַל־שָׁ֥מָּה שּׁ֖וֹר א֥וֹ חֲמֽוֹר׃ לד בַּ֤עַל הַבּוֹר֙ יְשַׁלֵּ֔ם כֶּ֖סֶף יָשִׁ֣יב לִבְעָלָ֑יו וְהַמֵּ֖ת יִֽהְיֶה־לּֽוֹ׃ לה וְכִֽי־יִגֹּ֧ף שֽׁוֹר־אִ֛ישׁ אֶת־שׁ֥וֹר רֵעֵ֖הוּ וָמֵ֑ת וּמָ֨כְר֜וּ אֶת־הַשּׁ֤וֹר הַחַי֙ וְחָצ֣וּ אֶת־כַּסְפּ֔וֹ וְגַ֥ם אֶת־הַמֵּ֖ת יֶֽחֱצֽוּן׃ לו א֣וֹ נוֹדַ֗ע כִּ֠י שׁ֣וֹר נַגָּ֥ח הוּא֙ מִתְּמ֣וֹל שִׁלְשֹׁ֔ם וְלֹ֥א יִשְׁמְרֶ֖נּוּ בְּעָלָ֑יו שַׁלֵּ֨ם יְשַׁלֵּ֥ם שׁוֹר֙ תַּ֣חַת הַשּׁ֔וֹר וְהַמֵּ֖ת יִֽהְיֶה־לּֽוֹ׃ לז כִּ֤י יִגְנֹֽב־אִישׁ֙ שׁ֣וֹר אוֹ־שֶׂ֔ה וּטְבָח֖וֹ א֣וֹ מְכָר֑וֹ חֲמִשָּׁ֣ה בָקָ֗ר יְשַׁלֵּם֙ תַּ֣חַת הַשּׁ֔וֹר וְאַרְבַּע־צֹ֖אן תַּ֥חַת הַשֶּֽׂה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

דברי דוד

דוד הלוי סגל

פסוק א:
ואלה המשפטים כו', מה הראשונים מסיני. קשה הא קרא מפורש הוא בסוף בחקותי אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני וכדפירש"י ריש בהר, וע"ק על מה נתכוין באמרו לשון ראשונים, אי קאי על עשרת הדברות קשה דהא באמת גם פרשת מזבח דלפני זה היה בסיני דלא נחלקה עכ"פ מכל המצות, ואי קאי על פרשת מזבח קשה מאי עדיפותא דפרשת מזבח לענין בירור שהיתה בהר סיני יותר ממשפטים ולא תלה זה בזה, ותו למה כתב רש"י למה נסמכה כו' אחר זה ולא מיד. ותו דאין דרכו של רש"י לדרוש בכל מקום סמיכות אם לא במקומות הכרחיים. והרא"ם פירש מה אלו בקולות וברקים אף אלו כן, ובודאי האמת הוא כן כמ"ש רש"י בפ"ג דתענית (דף כ"א) וז"ל במשוך היובל וכו', ואע"ג דהאי קרא בלוחות הראשונות כתיב לא נסתלקה שכינה עד לוחות אחרונות שניתנו ביום הכפורים וגם כל ימות החורף שעסקו במלאכת המשכן שהתה שכינה בהר ומשם ניתנו כל המצות בקולי קולות ולפידים כיום קבלת עשרת הדברות עד אחד בניסן שהוקם המשכן ונסעה וזזה שכינה מההר וישבה לה על הכפורת ושם באוהל מועד נשנית התורה כללותיה ופרטיה ועל אותה שעה היה מתיר להם בלוחות הראשונות לעלות עכ"ל קשה מ"מ למה אמר מה הראשונים מסיני, היה לו לומר מה הראשונים בקולות וברקים שזהו עיקר הלימוד לפירוש הרא"ם. ונ"ל בדרך זה דהיא גופא קמ"ל קרא דלא נטעה לפרש קרא דאלה המצות שזכרנו דקאי דוקא על מ"ע ול"ת שהם חובת גברא וא"א לאדם, זולתם משא"כ במשפטים שאינם חובת גברא אם, אח"כ יזדמן איזה ענין מהם ידונו כך וכך ואם לא יזדמן אין בהם צורך צווי והו"א שאלו משפטים נאמרו באוהל מועד אח"כ, ותו אפשר למיטעי דאפי' כל תורת כהנים שנאמרה באוהל מועד שם היה עיקר הדבור ובהר סיני לא נאמר רק שאר מצות שהם חובת גברא אבל קרבנות אינה אלא אם יחטא אדם או ינדב קמ"ל כאן ואלה מוסיף על הראשונים, פירוש גם פרשת המזבח קרוי ראשונים, ופשוט שהיה בהר סיני מכח אלה המצות דהא פרשת מזבח הוה ג"כ חובת גברא אף אלו המשפטים היו ג"כ בהר סיני כשאר מצות שהם חובת גברא וכן כל הקרבנות כולם נאמרו בסיני אלא שאח"כ באוהל מועד חזרו ונשנו כמ"ש רש"י שזכרנו בכלליה ופרטיה. והשתא נקשר שפיר למה נסמכה פרשת דינים למזבח, כיון שזו ההוספה דואלה היא לימוד על כל תורת כהנים ג"כ דהוה כשאר מצות כמו שזכרנו, לזה תירץ שתשים סנהדרין כו', ע"כ בא הוראת ענין זה תחילה בפרשת משפטים כנ"ל בזה בס"ד, והרא"ם האריך בזה בפלפולים שאינם הכרחיים:
פסוק א:
אשר תשים לפניהם כו' שתים או שלש פעמים פירוש דבעלמא דרשינן מדכתיב ולמדה את בני ישראל שיטריח עד שילמדם, ובמכילתא שנינו רע"ק אומר ואלה המשפטים וכו' ולמה נאמר לפי שהוא אומר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם שנה ושלש ורבע עד שילמדו שנאמר למדה את בני ישראל יכול למדין ולא שונין ת"ל שימה בפיהם או שונין ולא יודעים ת"ל ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם עו לפניהם כשלחן ערוך כדכתיב אתה הראית לדעת עכ"ל וצריך להבין פירוש מכילתא זו דתמוה היא לכאורה ונראה בדרך זה דתחילה אמר שילמד המקרא עמהם פסוק אחד ד' פעמים שיהיו לומדים המקרא היטב, אח"כ אמר יכול לא שונין דהיינו לא ילמד עמהם משנה ת"ל שימה בפיהם היינו משניות שהיא תורה שבע"פ, או שונין ולא יודעין פירוש התלמוד שהוא ידיעה לפרש המשנה ת"ל אשר תשים לפניהם ר"ל אותה השימה של משנה תהיה ערוכה ומוכן לפניהם ע"פ התלמוד שמבאר כל דבר היטב וזהו כוונת רש"י ג"כ שסיים כשלחן ערוך לפניהם, דהיינו לפי התלמוד שמבאר הכל בטעם:
פסוק ב:
כי תקנה עבד עברי כו' או אינו אלא בעבד כנעני שלקחתו מישראל. קשה כיון דסתם עבד עברי בכל מקום פירושו שהוא עברי למה ומהיכא תיתי לעקם ולומר עבד כנעני שנלקח מעברי. תו קשה מ"ש רש"י ועליו הוא אומר שש שנים יעבוד דהוא פשיטא דעלה קיימינן לפרושי על מה קאי שש שנים כו'. ובהרא"ם, כתוב בלשון זה ומה שהוסיף עוד ועליו הוא אומר כו' דלא היה צריך זה דפשיטא דעליו דעבד עברי קאי כל האמור שם, נ"ל שרוצה להשמיענו עוד נ"מ אחר דדוקא עליו של זה שלא נמכר בעד שום חטא יצא בשש, אבל מכרוהו ב"ד בגניבתו יעבוד עד שיעור גניבתו כו' עכ"ל ודבריו אלו אין להם ביאור דהא עכשיו באו אינו קיימינן דמיירי בעבד כנעני, וצ"ל שהיה כתוב לפניו ועליו הוא אומר כו', קודם האו אינו. תו קשה ברש"י מ"ש בעבד הלקוח מנכרי כו' סברא יש לחלק ממי קנאו סוף סוף הוא עבד כנעני, והרא"ם כתב דסתם עבד הלקוח מישראל אינו אלא אחר שטבל וכו', וקשה דא"כ לחלק בישראל בזה אם קנאו ממנו קודם הטבילה או אחר הטבילה. ונ"ל דהיה לנו סברא לומר דע"ע אינו מחוייב לעבוד שש מאחר דכתיב בפרשת בהר וכי ימוך אחיך ונמכר לך לא תעבוד בו עבודת עבד כשכיר כתושב יהיה עמך עד שנת היובל יעבוד עמך, ולא הוזכר שם שש, אלא אדרבה כיון דחס רחמנא עליה דכתיב לא ימכרו ממכרתו עבד ש"מ דאין לו דין מכירת עבד אלא יעבוד עד כדי הדמים שנתן האדון בעבורו, ומ"ש שם עד היובל היינו אם הגיע היובל קודם השלמת שיעור המעות האלו. ומה שנזכר עוד בפרשת ראה כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ועבדך שש שנים ובשביעית תשלחנו כו' העניק תעניק, מדלא אמר ועבדך שש שנים דהוה משמע דדינא קאמר אלא אמר ועבדך וכו' דהיינו שהוא מעצמו יעבור כך דהיינו שיעור שכר שלו יגיע כך, כמו שאמרנו ממילא תשלחנו בשביעית אזהעניק תעניק לו כו', כל זה הייתי טועה לומר כדי שתשאר הסברא דאין ע"ע מחוייב לעבוד שש, ע"כ סיים רש"י וכתב ועליו הוא אומר שש שנים יעבוד, פירוש דאתי שפיר, הא דאמרה תורה שצריך לעבוד שש כיון שהוא עבד כנעני מה דלא הוה. ניחא אי מיירי בע"ע, ועוד הייתי מוכרח לומר דוהתנחלתם קאי דוקא אלקוח מן העכו"ם מטעם דורחמיו על כל מעשיו כתיב דהתורה חסה על כל בריה, מש"ה בכל גוונא אסקיה רחמנא חד דרגא דאם היה כבר אצל עכו"ם די לו מעלה שבא ליד ישראל ויעבוד לו עולם, אבל בלקוח מישראל יש לו כבר מעלה זו אסקיה חד דרגא ג"כ דהיינו שלא יעבוד אלא שש לכך הביא מדכתיב כי ימכר לך אחיך העברי, דקשה כפל דודאי עברי אחיך הוא אלא דקאי לפרושי האי כי תקנה דצריך לעבוד שש היינו באחיך דלא אמרתי לך לעיל אלא באחיך וע"כ אמר שם ועבדך שש שנים כלומר שכבר אמרתי לך שצריך לעבוד שש וא"כ ששייך לשון עבד בישראל מסתבר לומר דההיא ועבדך שש דגבי כי ימכר דינא אמר, וא"כ בעבד כנעני אין חילוק ממי נלקח אלא בכל גוונא אינו יוצא בשש (כ"ז נראה נכון בס"ד):
פסוק ב:
לא אמרתי לך אלא באחיך. כבר זכרתי ביאור זה דזה הפסוק הוא פירוש על הך דכי תקנה לגלות דעיקר הדין דשש הוא נאמר באחיך לא בכנעני אפי' בלקוח מישראל וע"כ נאמר בפסוק כי ימכר כו' ועבדך שש שנים ולא אמר יעבוד שש. ובזה מתורץ מה שהקשה הרא"ם דילמא מיעוטא דאחיך קמ"ל, לענין הענקה דדוקא באחיך יהיה הענקה ולא בכנעני, אבל לענין שש שפיר יוצא כנעני הלקוח מישראל, וע"כ הביא מכילתא דיליף ג"ש דנאמר כאן עברי ונאמר להלן העברי מה להלן אחיך אף כאן אחיך ולשון רש"י לא משמע דיליף ג"ש אלא לא אמרתי לך, שזה מגלה פירוש הפסוק שנאמר כבר. כמו בהגדה לא אמרתי לך אלא שמצה ומרור מונחים לפניך ואיך שיהיה יש להקשות על דברי רש"י בפרשת ראה שכתב והרי כבר נאמר כי תקנה עבד עברי ובמכרוהו ב"ד הכתוב מדבר אלא מפני שני דברים שנתחדשו כאן כו' דהא ודאי אי לאו קרא דכי ימכר הייתי מפרש קרא דכי תקנה על כנעניה לקוח מעכו"ם כדברי רש"י. כאן וצ"ל דשם מקשה ל"ל כאן דין דשש שנים, ומתרץ דכאן הוא עיקר הדין ושם אינו אלא משום החידוש, וכתב הרא"ם דקשה כיון דהעברי דהתם לא אתא אלא ללמד על עבד עברי דהכא שאינו ר"ל עבדו של עברי לא לכתוב רחמנא לא עבד דהכא ולא עברי דהתם, י"ל דאיצטריך כדי להתיר לקרותו עבד דל"ת דיש בזיון בזה והכתוב קראו עבד בעל כרחו כמו ששנינו במכילתא וא"ל לכתוב כי תקנה עברי עבד ולשתוק מהעברי דהתם, דאין זה מנהג התלמוד דלשתוק אמרינן לכתוב לא אמרי' ע"כ וזהו באמת כלל בכל מה שמפלפלין בתלמוד שאין מקשין לכתוב רחמנא הלימוד בענין אחר אע"פ שיש ריוח מזה:
פסוק ב:
כי תקנה כו', אבל מכרוהו ב"ד לא יצא בשש, הקשה הרא"ם היאך אפשר לטעות כן דהא כתיב כי ימכר לך אחיך העברי כו' שהוא במכרוהו ב"ד דכן משמע לשון ימכר ע"י אחרים כמ"ש רש"י שם, ולא תירץ כלום אלא מחק גירסא זו דאבל מכרוהו ב"ד כו'. ולפי מ"ש לעיל דכיון דכתב. ועבדך שש שנים ולא כתיב ועבדך משמע דלאו דינא קאמר אלא אחר שיהיה כך אתי שפיר גם כאן דאימא מכרוהו ב"ד לאו דינא דיצא בשש:
פסוק ב:
הרי מוכר עצמו מפני, דחקו אמור. הקשה הרא"ם דילמא לעולם גם שם מיירי במוכר עצמו וחזרה ונשנית מפני חידוש שנתחדש בה דהיינו שלא תעבוד בו עבודת עבד כמו שפירש"י שם שלא יוליך כליו אחריו למרחץ, כמו שאתה צ"ל ע"כ אם תפרשהו על מכרוהו ב"ד שחזרה ונשנית בפרשת ראה משום שנתחדש בה דין הענקה והיקש העבריה לענין שש ואמאי לא נימא איפכא ג"כ הכי ולא אשכח פירוקא, ובג"א טרח לתרץ בתירוצים אינם מיושבים לי ונלע"ד דאין כאן קושיא כל עיקר דלא אמרינן בשום דוכתי לא נשנית אלא בשביל חידוש אלא אם החידוש תלוי בגוף הדין שנשנה וממילא צריך גם השינוי כההוא דהעברים, להיקשא לעברי לענין שש והענקה דתלוי דוקא אם עבד שש, וכן בגזל הגר ע"ש דשייך החידוש לגוף הדין, משא"כ לענין לא תעבוד בו עבודת עבד דאינו תלוי כלל בשש א"כ לא היה לו להזכיר כלל שם דין שש דהיינו שנאמר שם שכיר לג"ש דיליף ר' אליעזר בפ"ק דקידושין (דף י"ד) דרש"י אזיל כאן לשיטת ר' אליעזר ומש"ה כתב כאן הרי מוכר עצמו מפני דוחקו אמור פי' מכת הג"ש ובמכילתא אמרינן עבד יכול תקראנו עבד לשם בזיון ת"ל כי תקנה עבד עברי התורה קראתו עבד בעל כרחו, הרא"ם יליף מזה דיש היתר מן התורה לבזותו בשם עבד, והוא פלא איך יצא מפיו וכן לשון המכילתא ודאי לא מורה כן, ויש שמגיהים ומוחקין במכילתא זו, ושנו הרבה דהך בע"כ קאי על התורה שקראתו עבד שלא ברצון אלא שהוכרתה לקרותו עבד להורות שעכ"פ יש עליו שם עבד להרבה דינים אבל לא לבזיון ח"ו, ומש"ה סמך לו עברי להורות שאינו מתכוין לבזיון אלא עברי הוא. והרבה תימה על הרא"ם שנעלם ממנו פירוש זה:
פסוק ב:
כל זה הפלפול כתבתי לתרץ דרך הרא"ם שכתב להקשות דשמא נאמר פרשת וכי ימוך אחיך בשביל שנתחדש בה לא תעבוד בו עבודת עבד. אבל לפי דרכו יש להקשות עודשמא בשביל שנתחדש בה דין היובל הנזכר שם. אבל באמת אין כאן שייכות קושיא, מחמת שנתחדש בה דשם לא נזכר כלל שש אלא ילפינן לה מג"ש דשכיר והג"ש אתיא להרבה דברים, ממילא אין שם יתור אלא אנו לומדים ממילא לענין שש. וא"כ עיקר הקושיא דאם מיירי כאן בכי תקנה במוכר עצמו קשה ל"ל האי קרא הא ילפינן במוכר עצמו בג"ש לקמן, וא"כ א"ל דהכא גוף הדין והתם חזר ושנה בשביל החידוש דשם דהא אין שם חזרה לגוף הדין בפירוש אלא דממילא, אנו לומדים האי מילתא דשש שם מג"ש וא"כ גוף הדין דכאן ל"ל. ואין שייך לומר דגוף הדין הוא במקום אחד וחזר ונשנה בשביל חידוש אלא היכא דאם נאמר בפירוש בשני המקומות כההיא דכי ימכר אחיך לענין מכרוהו ב"ד ובגזל הגר:
פסוק ג:
בגפו יצא, מגיד שאם לא היה נשוי כו'. יש לדקדק יתור לשון דמגיד, ונראה דיש כאן מקום עיון בדבור זה דכתב שאם לא היה נשוי מתחילה אין רבו מוסר לו שפחה כנענית, דמשמע לכאורה דיש איסור על העבד לישא שפחה, ומשמעות זה יש ללמוד מהא דאיתא פ"ק דקידושין (דף י"ד) דת"ק דר' אליעזר ס"ל דמוכר עצמו אין רבו מוסר לו ש"כ ופירש"י ואסורה לו, אבל במכרוהו ב"ד כתיב אם אדוניו יתן לו אשה. א"כ גם כאן שאין רבו כו' אסורה לו שפחה כנענית, אבל כי דייקת ליתא להא מילתא חדא דכאן, אין דומה לההיא דפ"ק דקידושין, דשם ודאי כיון שאין מוכר, עצמו בכלל עבד עברי הנזכר בפרשה דהכא אם אדוניו יתן לו אשה, ממילא הוה קדוש כשאר ישראל דאסור בשפחה משום לא יהיה קדש, משא"כ כאן דאין לאו דלא יהיה קדש תלוי אם היה נשוי תחילה אשה או לא דאיסור לא יהיה קדש תלוי בגוף האדם דאסור בשפחה ומה יועיל לזה שנשא אשה ישראלית תחילה, וכי ע"י זה שהיה לו. אשה נפקע מגופו הלאו דלא יהיה קדש שתלוי בקדושת הגוף של ישראל ויש ראייה ברורה מדברי התלמוד בס"פ האומר בקידושין (דף ס"ט) דאיתא שם במשנה ר"ט אומר יכולין ממזרים ליטהר מפסול בניהם שלא יהיו ממזרים כיצד ממזר שנשא שפחה הולד עבד ואינו ממזר דולדה כמוה שחררו נמצא הבן בן חורין. איבעיא להו ר"ט לכתחילה קאמר ממזר נושא שפחה דסבר כי כתיב לא יהיה קדש בישראל כשר כתיב ולא בממזר או דיעבד קאמר ממזר שנשא שפחה אבל לכתחילה לא ישא דהא ישראל הוא וקרינן ביה לא יהיה קרש. ת"ש דאושפיזכניה דר' שמלאי ממזר הוה ואמר לו אי אקדמתך, טהרתינהו לבנך (אם הייתי מכירך קודם שנשאת אשה הייתי משיאך עצה לטהר בניך) אא"ב לכתחילה שפיר שהיה אומר לו ליקח שפחה אא"א דיעבד מאי ניהו (מאי הוה אמר ליה איסורא לא הוה מנסב עצה למיעבד) ומשני דא"ל זיל גנוב ואזדבן בע"ע, ופרכינן והא בשניה דר' שמלאי לא היה ע"ע אלא ש"מ ר"ט לכתחילה קאמר וכתבו התוס' דה"מ לאקשויי ומי שרי להשיאו עצה לגנוב אלא בלאו הכי פריך שפיר ועי"ל דאי הוה מקשה הכי ה"מ לשנויי דא"ל זיל ומכור עצמך וכר"א דאמר אחד זה ואחד זה רבו מוסר לו שפחה כנענית מ\עכ"ל. והשתא קשה דמה מהני ליה אי הוה מוכר עצמו לע"ע אפי' לר"א דרבו מוסר לו שפחה כנענית דהא בקרא כתיב בגפו יצא ואין רבו מוסר לו ש"כ אא"כ היה נשוי תחילה ואם אינו נשוי אין רבו מוסר כו' והוא אסור לישא שפחה ואותו אושפזיכנא לא היה נשוי אי היה ר"ט מקדימו ומה עצה היה יכול ר"ט ליתן לו, וזה ודאי קושיא חזקה, אלא ע"כ דהא דאין רבו מוסר לו ש"כ באינו נשוי תחילה היינו שאין כח לרבו לעשות כן, אבל איסור אין בדבר אם הוא רוצה כיון שיש עליו כבר שם עבד ואין שם עבדות תלוי בנשיאת אשה תחילה, וזו ראייה שאין עליה תשובה לפי ע"ד. ועוד ראיה מהא דאמרי' פ"ק דקידושין (דף כ') אר"נ בר יצחק יש לו אשה ובנים רבו מוסר לו שפחה כנענית אין לו אשה ובנים אין רבו מוסר לו שפחה כנענית, ופירש"י רבו מוסר לו בעל כרחו משמע דאם אין לו אין מוסר לו בעל כרחו ברצון יכול למסור לו ואין איסור בדבר. וא"ת יש איסור באין לו א"כ נימא דמ"ש ביש לו דרבו מוסר לו היינו היתרא ומנא לן לומר בעל כרחו אלא דפשיטא שאין איסור אפי' באין לו ולכוונה זו כתב רש"י כאן מגיד כו' כלומר של"ת שאין היתר אלא ביש לו אשה קמ"ל דאין הפסוק מגיד אלא כחו של רבו אימת הוא כנ"ל. ומ"מ יש תימא על רש"י למה לא הזכיר רק אשה ולא בנים כיון דבגמרא איתא בהדיא כך, ועוד קשה על, רש"י דכתב בגפו יבא לשון בכנפו ובגמרא אמרי' שם ת"ר אם בגפו יבא בגופו נכנס בגופו יצא ר"א בן יעקב אומר יחידי נכנס יתידי יצא א"ר נחמן ב"י ה"ק יש לו אשה ובנים רבו מוסר לו שפחה כנענית אין לו אשה ובנים אין רבו מוסר לוו, ופירש"י דגם ראב"י מפרש בגפו לשון בגופו אלא שדורשו בענין אחר, וא"כ למה פירש"י כאן בגפו לשון בכנפו דהיינו בגדו. ונראה דהני תרי קושיות חדא מיתרצא בחברתה דיש כאן חילוק בין ר' אליעזר ב"י לתרגום דלראב"י דאמר יחידי נכנס ע"כ לומר דהצריכה תורה שיהא לו אשה ובנים דאשה עכ"פ בעינן שהרי כתוב אחריו אם בעל אשה הוא ממילא ברישא לא היה לו אשה, אלא דאפי' יש לו אשה ואין לו בנים ג"כ נקרא יחידי שהרי נקרא ערירי בכ"מ. וא"כ ה"ק קרא כלשהוא יחידי הן מצד שאין לו אשה הן מצד שאפי' יש לו אשה מ"מ הוא יחידי מצד שאין לו בנים אז אין רבו מוסר כו' ותרתי בעינן, ממילא דוקא כשיש לו אשה ובנים אז רבו מוסר כו' אבל התרגום דמפרש בלחודוהי ולא אמר לחודוהי, אלא מפרש רש"י דעל הבגד מפרשו התרגום והוה כאילו כתוב בתוך לבושו מש"ה צריכה בי"ת דבלחודוהי, וא"כ שאמרה תורה שלא היה אתו אלא לבושו ממילא נתמעט אשה והבנים אז בגפו יצא, ממילא הדיוק אם יש לו אשה אף בלא בנים רבו מוסר לו שפחה כנענית מש"ה הביא רש"י התרגום ולא הזכיר אח"כ רק האשה ולא בנים, (זה דרך נכון וחריף בס"ד):
פסוק ג:
אם בעל אשה הוא, ישראלית. במכילתא איתא אתה אומר בישראלית או אינו אלא בכנענית כשהוא אומר אם אדוניו יתן לו אשה הרי כנענית אמורה מה ת"ל אם בעל אשה, בבת ישראל הך הרי כנענית אמורה פירושו שאמורה בענין אחר ממה שכתוב כאן. והרא"ם דחק עצמו בחנם בפירוש דברים אלו:
פסוק ג:
ויצאה אשתו עמו כו' במזונות אשתו ובניו קשה דבפסוק לא הוזכר בניו ונראה דהגמרא דאיתא שם דבר זה אזלא לטעמא דזכרנו בסמוך דבעל אשה הוא היינו גם שיש לו בנים כמו שכתבנו ההוכחה, ממילא אשתו כולל גם בנים וא"כ גם אשתו דאח"כ ג"כ בנים בכלל ואע"ג דלהתרגום שזכרנו אין הכרח לבנים מ"מ כתב דהך הגמרא דלענין דינא חד טעם למזונות אשה ובנים כי מי יפרנסם זולת הרב:
פסוק ד:
אם אדוניו יתן לו כו'. שהרי העבריה אף היא יוצאה בשש כו'. עד הנה הוא לשון מכילתא, ורש"י פירש דהוכחת המכילתא הוא מכח זה שהרי העבריה כו'. והרמב"ן כתב על רש"י ואינו מכוון כי אם נאמר שהיא בישראלית לא במוכר את בתו לאמה שיוצאה בסימנים כי היאך יתננה לו אדוניו והוא אין בידו למוכרה לשום אדם אחר, וכן הראיה שהרי אף היא יוצאה בשש אינה אלא לדבריו שכתב במוכר עצמו שאינו נמכר אלא לשש והם בתלמוד דברי יחיד והלכה במוכר עצמו נמכר לשש ויתר על שש וא"כ אין אשה יוצאה בשש אלא בשמוכרה אביה, אבל מה שאמרה מכילתא הא בכנענית הכתוב מדבר, מפני שאמר האשה וילדיה תהיה לאדוניה שהולדות בכנענית לאדון שולד שפחה כמוה, אבל בישראלית אפי' היתה גדולה שמכרה לעצמה בניה של אב הן עכ"ל. פירוש דבריו הוא כך דע"כ הך דאמר במכילתא או אינו אלא בישראלית היינו אמה ישראלית דישראלית ממש מאי בעיא אצל זה האדון אלא ודאי אמה ישראלית והיכא משכחת לה אי בקטנה שמכרה אביה לזה האדון הא בזה מצוה ליעדה לעצמו או לבנו ולעם נכרי לא ימשול למכרה והיאך אמר המכילתא אם אדוניו יתן אותה לו לאשה. אלא ע"כ דמיירי שישראלית גדולה מכרה עצמה לזה האדון, וא"כ מה הקשה המכילתא לפירוש רש"י שהרי יוצאה בשש דזה אינו אלא לרבי אליעזר דס"ל מוכר עצמו ומכרוהו ב"ד שוין לשש אבל אנן קי"ל כרבנן דבמוכר עצמו נמכר אפילו ליתר משש והיאך אמר רש"י שהרי העבריה יוצאה בשש, וע"כ פירש המכילתא לא מכח שהרי כו' כדברי רש"י אלא ה"ק שא"א לפרש הפסוק בישראלית גדולה שמכרה עצמה דהא בזה הולדות אינם להאדון דלא זכתה תורה לאדון אלא ולד של שפחה כנענית שהולד כמוה משא"כ בישראלית הולד לאב, ואע"ג שכאן האב הוא עבד של האדון מ"מ העבד הוא. ישראל ואין ולד שלו מישראלית להאדון ולמה אמר תהיה לאדוניה זו היא כוונת הרמב"ן ז"ל:
פסוק ו:
אל הדלת כו', מה מזוזה כשהיא מעומד. פירש"י פ"ק דקידושין, דמזוזה לא מיקריא אלא כשהיא מעומד, אבל דלת צורתה מוכחת עליה אף כשהיא מוטה:
פסוק ו:
ועבדו לעולם כו' ת"ל ואיש אל משפחתו תשובו הרא"ם כתב וא"ל דההוא בפגע בו יובל קודם שש קא מיירי משום דפגע בו יובל קודם שש מושב אל משפחתו נפקא כו'. ותמהתי אמאי לא מייתי מפסוק עד שנת היובל יעבוד עמך ופירש"י אם פגע היובל קודם שש יוצא, והך קרא דואיש אל משפחתו מפורש בהדיא בפ"ק דקידושין (דף ט"ו) דקאי על נרצע מכח דכתיב ואיש אל משפחתו דנקט איש משמע ולא אשה איזה דבר הנוהג באיש ולא באשה הוי אומר זו רציעה הכי אמרינן שם בהדיא. אלא דקשה למה לי הך משמעות תיפוק ליה דע"כ מוקמת לה ברציעה דהא מוכר עצמו יש לו פסוק עד שנת היובל יעבוד עמך, ומכרוהו ב"ד יש לו פסוק ושב אל משפחתו, ע"כ מיירי פסוק זה דואיש אל משפחתו על נרצע, ונ"ל דשם בגמרא אמרינן על פסוק זה דפשוט הוא שמיירי בנרצע דאמרינן שם אי בנרצע כבר אמור, וע"כ ודאי קשה מאי משמע פשיטות זה וע"כ אמר שהוא מכח ואיש, וא"ל א"כ ל"ל להוכיח שם מכח יתור דאמר אי במכרוהו ב"ד הרי כבר אמור ושב אל משפחתו היה ל"ל דע"כ קרא ואיש אל משפחתו קאי על נרצע מכח ואיש י"ל דתלמודא ידע דיש לימודים אחרים על איש אלא דכיון דע"כ יש לנו שני פסוקים מסתבר לאוקמי טפי קרא דואיש על נרצע:
פסוק ז:
לא תצא כצאת העבדים כו', לא תצא בשן ועין כו'. אצטריך קרא ע"ז דלא נילף מכנעני דיוצא בזה ק"ו עברי:
פסוק ז:
מקיש עבריה לעברי. הוצרך בזה היקשא משום יובל, דלא כתיב אלא בעברי אבל שש כתיב בהדיא גם בעבריה כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ועבדך שש:
פסוק ז:
יכול העברי יוצא בראשי איברים. כתב הרא"ם מהיכא תיתי לרבויי כן אי מק"ו מכנעני נימא אמה תוכיח שאינה יוצאת בראשי איברים אף עברי כן, ותירץ דאיכא למיפרך מה לאמה שכן אינה נמכרת בגניבתה. ועוד הקשה על מ"ש רש"י מקיש עברי לעבריה למה לי היקשא בלא היקשא נמי מהיכא תיתי לומר שעברי יוצא בראשי איברים אי מק"ו מכנעני אדרבה נילף מקל וחומר מעבריה דאינה יוצאת בראשי איברים דמה עבריה שיוצאת בסימנים אינה יוצאת בראשי איברים ק"ו לעברי שאינו יוצא בסימנים דאינו יוצא בראשי איברים, ותירץ דאין ללמוד מעבריה שכן אינה נמכרת בגניבתה א"נ כיון דסימנים לא שייכי בעבד עברי דלא שייך ביה מכירה בקטנות אפי' ע"י אביו דדוקא בבת קטנה יש זכות לאב אבל לא בבן אין זה ק"ו עכ"ד ותמוהין מאד דמ"ש תחלה פירכא מה לעבריה שכן אין נמכרת בגניבתה ע"כ אין יוצאת באיברים, ואיפכא הוא דאדרבה כיון שיש לה מעלה שאינה נמכרת בגניבתה א"כ מן הראוי שתהיה לה מעלה להיות יוצאה באיברים ואדרבה מכח זה נתחזק הק"ו דיוצאת באיברים ומ"ש עוד שאין שייך ק"ו כיון דסימנים, לא שייכי בעברי, תמה אני על חכם גדול אוצר כלום כמוהו, דהרי בהרבה הרבה מקומות פרכינן כזה דהיינו בענין פלוני לא מצינו חומרא זו אע"ג, דלא שייכה שם מ"מ תיתי מהיכא תיתי שלא מצינו חומרא זו ואחד מהם בר"פ הערל (דף ע"א), אדרבה אנינות ה"ל לרבויי שנוהגת באנשים ונשים משא"כ במילה שאינה נוהגת בנשים, אע"ג דלא שייך כלל, וכהנה רבות ומה שהקשה הרא"ם מה ראית לילף עברי מכנעני נילף מאמה העבריה, איני יודע רמז קושיא בזה, דאטו דבר ברור קאמרינן דנילף עברי מעבריה אלא ספק קאמרינן דהיינו אי לאו היקשא דעברי מעבריה לא הוה ידעינן מה נעביד אם נילף מכנעני דהוא יוצא באיברים או נילף מעבריה ק"ו דאינה יוצאת באיברים ושני הצדדים שקולים ק"ו גמור ע"כ הצריכה התורה היקשא בהדיא לעבריה עוד הקשה הרא"ם כיון דק"ו מכנעני והיקש לעבריה סותרים זה את זה לענין איברים ויש ילפותא אחריתא לענין היקש דהעבריה דהיינו לענין קנין כסף, א"כ אמאי לא מקיימינן תרווייהו הק"ו לענין איברים וההיקש לענין קנין כסף והשאיר בצ"ע ולפי מה שכתבתי לק"מ דיש ג"כ ק"ו איפכא מן עבריה דאינה יוצאה באיברים א"כ אין שום ק"ו מהם מכריע והוה ההיקש קיים ואין היקש למחצה, ע"כ גם עברי אין יוצא בראשי איברים, והכל ניחא:
פסוק ח:
אשר לא יעדה כו', וכסף קנייתה הוא כסף קדושיה, דלשון יעוד אינו אלא הכנה בעלמא ולא פעולה והיינו בזה שא"צ פעולה לקדושין אלא הם ממילא בכסף קנייתה:
פסוק ח:
שמצוה ביעוד. בקידושין פרק קמא (דף י"ט) ובחולין (דף ס"ה) כתבו התוס' אשר לא יעדה קרינן לו בוי"ו שראוי לו ליעדה:
פסוק ח:
והפדה כו', שאף הוא מסייע לה. קשה מאי סיוע הוא מסייע לה שהרי כל פועל יכול לחזור בו אפי' בחצי יום שנאמר כי לי בני ישראל עבדים ונותן לו שכר פעולה עד אותה שעה. ויש לתרץ דפועל אם היה דבר האבד אינו יכול לחזור וכאן מגרע כספו בכל שעה שירצה ויוצא והוה כאדם אחר ומטעם זה פשוט ג"כ דאע"ג דבפועל אמרינן דשמין מה היתה הפעולה עד הנה או מה שעתיד להיעשות כדאית' בפרק האומנין (דף ע"ו:) בפלוגתא דר' דוסא ורבנן וכן. אם קלקל הפועל אין היזק לבע"ה אבל כאן אין חילוק בין אם פעולת כל השש שוה שנה לשנה או אם אח"כ שוה יותר בכ"מ הולכין אחר השנים כל שנה נחשבת לששית המנה ובפ"ק דקידושין (דף י"ד) איתא דאמה עבריה לקנית בכסף מן והפדה מלמד שהוא מסייע בפדיונה בגרעון כסף מזה ילפינן דנקנית בכסף דאל"כ במאי מגרעה, וע"ע ילפינן מעבריה מכח היקש דעברי או עבריה ואע"ג דאך עברי או העבריה כתיב במכרוהו ב"ד ולא במוכר עצמו אנו ילפינן שכיר שכיר מוכר עצמו ממכרוהו ב"ד, ומקשים מאן דלא יליף שכיר שכיר מנלן במוכר עצמו דנקנה בכסף ומשני דיליף לה מן מוכר עצמו לנכרי דכתוב בו מכסף מקנתו ש"מ דנקנה בכסף ממילא ה"ה בישראל דגבי נכרי כתיב וכי תשיג כו' וי"ו מוסיף על ענין ראשון דהיינו מוכר עצמו לישראל ילמד מתחתון שהוא נקנה בכסף, והקשו בתוס' על מאן דיליף שכיר שכיר למה לי בעבריה והפדה לענין קנין בכסף נילף בג"ש דשכיר שכיר מן מוכר לנכרי כי היכא דהוא נקנה בכסף ה"ה לישראל במוכר עצמו ואח"כ נילף עבריה מן עבד עברי מכח ההיקש, ותירצו התוס' אה"נ דלא בעינן לזה והפדה אלא אצטריך והפדה לענין גרעון כסף. וקשה ע"ז דהיאך מיתרצא קושייתם על גרעון כסף דלזה נמי לא צריך והפדה דהא גבי נכרי כתיב בהדיא גרעון כסף וחשב עם קונהו לענין עד היובל במספר שנים ממילא ה"ה בעבד עברי מכח ג"ש דשכיר, וממילא ה"ה בעבריה מכח ההיקש, וע"כ לומר לענין עד שש דשאני גרעון כסף של נמכר לנכרי דאזלינן לקולא לישראל כדאיתא בפ"ק דקדושין (דף כ) אר"נ ב"י תרי קראי כתיבי אם עוד רבות בשנים וכתיב אם מעט נשאר בשנים כו' דהיינו אם נתרבה כספו אזלינן בתר מכסף מקנתו ואם נתמעט כספו אזלינן בתר כפי שניו. אבל בגרעון כסף דאמההעבריה אזלינן בכל גווני בתר שנים כמו שפי' רש"י כל שנה ושנה בעד ששית המנה כו' משמע כל שנה שוה בזה הן לקולא הן לחומרא. כ"ז הוא ברור ומוכרח. ויש לי תימא רבה על הרא"ם שהקשה וז"ל, וא"ת למה לי קרא דוהפדה ללמד על גרעון כסף תיפוק ליה מהיקשא דעבריה לעברי מה עברי יוצא בגרעון כסף כדנפקא לן בג"ש דשכיר ממוכר עצמו לישראל דיליף ממוכר עצמו לנכרי מוי"ו דכי תשיג כדאיתא בפ"ק דקדושין (דף י"ד:) אף עבריה יוצאה בגרעון כסף, י"ל דאיצטריך והפדה להא דתניא פ"ק דקדושין (שם י"ח) מפדין אותה בעל כרחו של אב כו' עכ"ל. ולא העתיק כראוי במ"ש דנפקא לן בעברי בג"ש משכיר שכיר ממוכר עצמו לישראל ומוכר עצמו לישראל ילפינן מוי"ו דאצל נמכר לנכרי. ושתים אלו אינם כן אלא דנפקא לן דנקנה בכסף בדרך זה, עברי ילפינן בהיקש מעבריה ועבריה מפסוק והפדה דקאי על גרעון כסף וממילא ידענא דנקנה בכסף אלא דהיקש הזה נכתב במכרוהו ב"ד, וא"כ קשה מוכר עצמו מנלן וע"ז מתרצינן דיליף ג"ש שכיר שכיר מוכר עצמו ממכרוהו ב"ד, וע"ז פרכינן הניחא למאן דיליף שכיר שכיר אלא למאן דלא יליף מאי איכא למימר ומשני כתיב וכי תשיג כו' וי"ו מוסיף על ענין ראשון פירש"י ובנמכר לנכרי נכתב מכסף מקנתו עכ"ל. מבואר הוא דעל קנין בכסף קאי כל הסוגיא דילפינן בג"ש דשכיר מוכר עצמו לישראל ממכרוהו ב"ד ואז לא ילפינן וי"ו מוסיף על ענין ראשון אלא מאן דלא יליף שכיר הוא יליף מוי"ו דכי תשיג דהיינו נמכר לישראל מן נמכר לנכרי וממילא ה"ה במכרוהו ב"ד וק"ו הוא דבמכרו ב"ד נמכר בע"כ ומסתבר טפי דנקנה בכסף כדאיתא שם בגמרא. נמצא תרי מילי דתמיהי יש בדברי הרא"ם, האחד דכל הפשט קאי על נקנה בכסף והוא ז"ל הבין דקאי על גרעון כסף, שנית דהוא כתב למאן דאמר דיליף ג"ש דשכיר דרשינן וי"ו דכי תשיג וזה אינו כמפורש בהדיא בגמרא שהבאתי. וכמדומה שתקפה עליו משנתו בהעתקה זאת כי אינה צודקת, אלא דכן היה להקשות דאמאי צריך להפדה בעבריה לענין גרעון כסף נילף עבריה מעברי ועברי מנמכר לנכרי בגזירה שוה דשכיר שכיר דגבי נמכר לנכרי כתיב ג"כ שכיר כמ"ש התוס' שם וא"צ עכשיו לוי"ו וכי תשיג, וכן יש להקשות למאן דיליף מוי"ו ולא יליף ג"ש דשכיר ליליף עבריה מעברי ועברי מנמכר לנכרי מכח וי"ו וקרא דוהפדה למה לי לענין גרעון כסף, וכעין שהקשיתי על התוס' בסמוך, אלא ודאי דלא ילפינן משם אלא לענין קנין בכסף, ולענין גרעון כסף יש באמת חילוק ביניהם דהיינו לענין אם נתרבה או נתמעט (והכל ניחא בס"ד):
פסוק ח:
לעם נכרי וכו', שאינו רשאי למוכרה לאחר כתב הרמב"ן וא"כ יהיה לעם נכרי כמו לאיש נכרי ולא מצינו לו חבר בכל הכתוב כו' עכ"ל. ותמהתי דהא מצינו בפסוק בניך ובנותיך נתונים לעם אחר ודרשינן בגמ' זו אשת האב, וא"כ למה לא נימא ג"כ דעל איש אחר קאמר לעם נכרי הרמב"ן פירש ע"פ המכילתא לעם נכרי פירוש לכותי.. ולפ"ז יש כאן שתי אזהרות אחד שלא למכור לכותי והשני' שלא למכור לשפחות אחר שפחות, והקשה הרא"ה שהרמב"ם לא זכר רק שלא למכור לשפחות כו' ולא אזהרה של כותי, ובאמת ס"ל לרמב"ם דיכול למכור לשפחות אחר שפחות אלא אחר אישות אינו יכול למכור כמבואר בהל' עבדים, והרא"ם לא נתכוין כאן אלא לומר לענין אזהרה שלא למכור לשפחות אחר שפחות או אחר אישות לא לאזהרה שלא למכור לכותי דלא כהרמב"ן:
פסוק ט:
ואם לבנו ייעדנה, האדון, מלמד שאף בנו קם תחתיו. כתב לשון מלמד שהוא אינו לפי פשוטו אלא שצריך לימוד והוא בדרך זה דואם לבנו ייעדנה יש מקום לטעות ולפרש דקאי על האב דהא בבגדו בה קאי גם על האב כדפירש"י, וא"כ הו"א דגם זה קאי על האב, דהיינו דתחילה אמר וכי ימכור איש דהוא בקנין כסף אשר לא יעדה פירושו לו בוי"ו שהוא חייב לייעדה לו, ואמר אח"כ על זה ואם לבנו ייעדנו בדרך זה אחר מכירה לאדון יעשה האב כן לבנו של האדון שיתן כסף וייעדנה לו קמ"ל דלא כן הוא אלא קאי על האדון, וא"כ קשה למה לי ייעדנה בשלמא אי קאי על האב הוה כאן מעשה חדש דיקבל קדושין מהבן לא כהרישא אבל אי קאי על האדון די לומר ואם לבנו דיהיה פירושו ג"כ דהיינו דהייעוד דהרישא תהיה על הבן, לזה תירץ מלמד שאף בנו קם תחתיו וא"צ אלא ייעוד בעלמא, לא שילום כסף מהבן:
פסוק ט:
כמשפט הבנות, שאר כסות ועונה. אע"ג דגבי בנות בעלמא לא נכתב דבר זה לחיוב, דבר זה בא ללמוד ונמצא למד. כן הוא במכילתא:
פסוק יא:
ויצאה חנם, ריבה לה יציאה כו'. נראה דעת רש"י דלכאורה הוה פסוק ויצאה חנם כו' דרך קנס על שלא עשה אחת משלש אלה וזה א"א דהא אחת מן הג' הוא שלא היה בידה לפדות עצמה ובזה אין עליו תרעומת, וא"ל דקאי על שאינו רוצה לסייע בפדיונה ולגרוע כסף דע"ז אין שייך ויצאה חנם דודאי יותר ניחא ליה לקבל כסף בגרעון מלהוציאה בחנם אין כסף, וג"כ א"ל דקאי על שארה כסותה ועונתה שהם בידו דאם לא יקיים אותם ויצאה חנם אין כסף, דכיון דאשתו, היא אע"פ שלא יקיים ג' אלו היאך תצא בלא גט, אלא בודאיהתורה חשבה עוד יציאה לה לחירות אם לא היה לה יציאה לחירות מחמת ג' הנזכרים דהיינו ועוד לו או לבנו או גרעון כסף תהיה לה יציאה לחירות מחמת סימנים וא"כ הנך ג' לאו בחד גוונא נינהו, דשנים הראשונים דהיינו יעוד לו או לבנו היא נשארת אצלו לגמרי ולא מהני שום סימנים או בגרות אבל בשלישי שהוא גרעון כספה יש לה יציאה לחירות מחמת זה אלא שאם אין לה אז יש לה יציאה לחירות מחמת סימנים:
פסוק יא:
ויצאה חנם כו' אין כסף לרבות יציאת בגרות. בגמ' פ"ק דקדושין (דף ד') ויצאה חנם אלו ימי בגרות אין כסף אלו ימי נערות ולכתוב נערות ולא בעי בגרות אמר רבה בא זה ולימד ע"ז פירש"י דאי כתב חד הו"א בגרות הוא דאשמעינן קרא אבל נערות לא מפיק לה בא חבירו ולימד עליו דע"כ חד מינייהו, אתא לנערות מידי דהוה אתושב ושכיר דתניא תושב זה קנוי קנין עולם לא יאכל קדשים דהיינו נרצע שכיר זה קנוי קנין שנים יאמר קנוי קנין עולם אינו אוכל קנוי קנין שנים לא כ"ש אילו כן הו"א תושב זה קנוי קנין שנים אבל קנוי קנין עולם אוכל בא שכיר ולימד על תושב שאע"פ שקנוי קנין עולם אינו אוכל, א"ל אביי מי דמי התם תרי גופי נינהו נרצע ושאינו נרצע, פירש"י דכי כתב רחמנא בהדיא תושב נרצע לא יאכל והדר כתב שכיר אע"פ שלא הוצרך הייתי יכול לתרץ ולומר אע"ג דשכיר, הוה מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא, לפיכך אין להקשות שם יכתוב נרצע בפירוש ולא יכתוב שכיר, אבל הכא כי נפקא מנערות בגרות מאי בעי גביה דלא משכחת אמה בבגרות והיאך כתב קרא מידי דלא הוה לכתוב נערות בהדיא ותו לא עכ"ל וכתבו התוס' אין כסף אלו ימי נערות, וא"ת ברישא הו"ל למנקט אלו ימי נערות והדר בגרות, וי"ל משום דאין כסף צריך לאוקמי לנערות כדלעיל אבל יש כסף לאדון אחר דהיינו ימי נערות דאין האב זכאי בקדושי בתו בוגרת עכ"ל. וקשה דרש"י כתב כאן ויצאה חנם על נערות הפך הגמ' שזכרנו, וע"ק מה דפרכינן ולכתוב נערות ולא בעי בגרות אם הכוונה דלכתוב בהדיא לשון נערה כדכתב רש"י בדברי אביי שזכרתי מאי משני רבה בא זה כו' דאכתי קשה לכתוב נערות בהדיא ולא תצרוך ללימוד. ואי פריך דלכתוב חד או ויצאה או אין כסף קשה פשיטא דקארי לה מאי קארי לה שבכל יום אנו לומדים סוגיא זו ותינוקות של בית רבן יודעים אותו דהוה מוקמינן קרא על המסתבר. ונראה דגם רש"י ס"ל כדברי התוספות שזכרתי דהקשו דהיה לו למנקט תחילה נערות דהיינו כפי סדר שנות האדם, ותירצו משום דאין כסף צריך לאוקמי על נערות משום דיוקא דיש כסף והיינו לפי האמת שכתיבי תרווייהו אז נכון יותר לפרש אין כסף על נערות משום דיוק הזה, אבל מ"מ אין מזה הוכחה לומר דמוכרת לפרש אין כסף על נערות דא"כ מאי קאמר רבה בא זה ולימד ע"ז ש"מ דיש הו"א דאין כסף קאי על בגרות אי לאו ויצאה והא כתיב אין ביתור יו"ד להורות על נערות. והתוס' שם בשם הר"ם תירצו שם קושיא זאת דהו"א דיו"ד זו מורה על חד לנערות וחד לבגרות כו' מ"מ דוחק הוא לומר כן דעיקר היו"ד מורה על עיין עליו כמבואר שם והיינו לענין דיוקא דיש כסף וכיון דאין הכרח הוא ואפשר על צד הדוחק לפרש אין כסף לבגרות לרבה ומש"ה צריך שניהם ע"כ פירש רש"י כאן שאין כסף לבגרות דהיינו לפי הוה אמינא דאי לא כתיב אלא אין כסף לחוד ממש כדברי רבה שזכרנו:
פסוק יא:
ובהא ניחא לתרץ מה שהקשיתי על המקשן דמקשה ולכתוב נערות כו' דהכי פריך כיון דמסתבר לפרש אין כסף על נערות מכח יו"ד דאין כסף כמו שזכרתי ממילא כ"ש בגרות. והשתא ניחא לי טובא מה שקשה למה הוצרך רבה להביא ראיה מתושב ושכיר דאטו עד השתא לא ידענא בהרבה מקומות שאנו לומדים שני דברים והאחד מסתבר טפי דהוה מוקמינן קרא דוקא על מסתבר ולפי מה שזכרתי ניחא דהמקשן הקשה מכח דהיה מסתבר לו לפרש קרא דאין כסף על נערות מכח היו"ד, וע"כ הקשה למה לי ויצאה, ועל זה תירץ רבה דהתורה באה ללמד שלא נטעה לפרש אפילו על צד הדוחק מכח היו"ד דאין כסף, וע"ז מייתי ראיה מתושב ושכיר דודאי יותר מסתבר לפרש תושב על קנוי קנין עולם שהוא מתיישב טפי ואפ"ה אי לאו ושכיר הו"א דתושב הוא קנוי קנין שנים אף ע"פ שהוא דוחק מ"מ למדה התורה שלא נטעה לפרש פירוש ההוא ה"ה כאן אצל אין כסף בא זה ולימד על זה. ואביי הקשה ע"ז דהא חד גופא הוא וא"כ, כתבה התורה מידי דלא הוה וא"כ נכתוב קרא בהדיא נערות. אך צ"ע הא צריך עכ"פ אין כסף בשביל היו"ד להורות על הדיוק:
פסוק יב:
מכה איש ומת כו', שומע אני הכאה בלא מיתה. הרא"ם הקשה היאך ס"ד לומר כן דהא כתיב וכי יריבון אנשים וכו' ונקה המכה וכו' רק שבתו יתן כו', ורש"י עצמו כתב שם וכי תעלה על דעתך שיהרג זה שלא הרג וכתיב פצע תחת פצע, ועוד מכה אביו ואמו ל"ל, וכי ס"ד דגרע מאחר, והאריך בזה ולבסוף הביא המכילתא דקתני בזה שומע אני אפי' סטרו כו' דמשמע אפילו הכאה בעלמא והניחו בצ"ע. ונ"ל לתרץ דמה שהקשה ממ"ש רש"י וכי ס"ד כו' ל"ק דכי אמרת דהתורה קמ"ל דאם לא מת דיהיה המכה נקי ממיתה ודאי יש להקשות ל"ל זה דסברא הוא אבל כאן נימא אדרב' דהתורה קמ"ל נגד הסברא דחייב מיתה אפילובהכאה בעלמא והיינו מדזכר הכתוב ואיש כי יכה כו' ולא זכר מיתה, ומה שהקשה משבתו יתן דמשמע שאין חייב מיתה בשביל הכאה בלא מיתה, י"ל דהו"א דשם מיירי במקום שאין חייב מיתה דאית' במשנה פ' הנשרפין (דף פא:) ההורג נפש שלא בעדים מכניסין אותו לכיפה ומאכילין אותו לחם צר ומים לחץ עד שכריסו נבקעת, ואמרינן בגמרא מנא ידעינן אמר רב בעדות מיוחדת דשנים מעידין עליו אלא שאין מיתתו מסורה לב"ד כגון ששנים רואין אחד מחלון זה ואחד מחלון זה דלא מיקטיל עילויה, וקאמר הכא דמכניסין אותו לכיפה, ושמואל אמר שלא בהתראה נמצא דשפיר היה אפשר לטעות דשומע אני הכאה בלא מיתה חייב מיתה והיינו בעדות גמורה והתראה דאז חייב מיתת סייף ופטור מממון אבל קרא דשבתו יתן מיירי בדרך שזכרתי שאין שם מיתת סייף אלא מכניסין אותו לכיפה ובזה לא נפטר מתשלומי ממון דלא אמרו זה אלא באחד מארבע מיתות בית דין, ובזה אמר הכתוב וכי יריבון אנשים כו' והכה איש כו' בענין שאין שם חיוב מיתת ב"ד אלא דמ"מ חובשין אותו דשמא ימות ויכניסוהו לכיפה, בזה אמר שאם יתרפא יתן שבתו כל זה הייתי טועה לומר כן בהכאה בלא מיתה קמ"ל קרא מכה איש ומת כו' שאין מיתה בלא מיתה. עוד יש להקשות דכיון דפסוק ומכה איש ומת מורה קולא דוקא מיתה ופסוק ואיש כי יכה מורה חומרא אפילו בלא מיתה מאי חזית דאזלינן בתר הקולא דשמא פסוק של חומרא עיקר. ומ"ש בסמוך אח"כ גבי וגונב איש ומכרו דמורה חומרא אפילו טומטום ואשה שגנבו חייבים ופסוק כי ימצא איש גונב מורה קולא איש ולא טומטום ואזלינן בתר החומרא וטומטום חייב. וכן גבי איש כי יכה מורה קולא לקטן שהכה דפטור ופסוק ומכה איש מורה חומרא דאפילו קטן שהכה חייב ואזלינן לקולא דקטן שהכה פטור. מנ"ל למדרש פעם לחומרא ופעם לקולא והרא"ם הקשה דברים אלו וסיים עליהם ושמא יש לומר שכל אלו אינם אלא על פי, קבלתם שקבלו הפירושים כך, ובג"א האריך לתרץ זה ע"ש אם תרצה אבל נ"ל דאין כאן אפי' ריח קושיא, דבכ"מ אנו הולכים אחר המסתבר כגון בהכאה בלא מיתה מסתבר דפטור אלא דהו"א דמשמעות הכתוב סתם ואיש כי יכה מורה נגד הסברא ולחייבו לזה בא הפסוק מכה איש ומפרש הפסוק הכתוב סתם, ונשאר הסברא קיימת. וכן לענין טומטום ואנדרוגינוס הסברא נותנת לחומרא דהא בר עונשין הוא אלא דהו"א דפסוק ואיש כי יכה סותר הסברא ולהקל ע"כ אתא פסוק השני ומפרש, הפסוק הראשון, ממילא הסברא קיימת, וכן לענין קטן שהכה הסברא נותנת לפטור דלאו בר עונשין הוא אלא דהו"א לחייבו מכח פסוק ומכה איש נגד הסברא ואתא פסוק השני ומפרש בענין שהסברא תשאר קיים דפטור, והכלל בזה שבודאי אזלינן אחר הסברא הן לקולא הן לחומרא, אלא שפסוק אחד מורה נגד הסברא ואותו פסוק צריך לפרש כן עכ"פ משום מידי אחרינא אלא שיש בו מקום לטעות לזה בא פסוק השני ומבטל הטעות והסברא נשארה קיימת, (וזה כלל בכ"מ דוק ותמצא). ובזה מתורץ ג"כ אמאי לא אמרינן כאן אילו כתיב ואיש כי יכה הו"א ולא אשה ת"ל ומכה איש אפילו אשה שהכתה חייבת משום דתקשה לך מנלן למעוטי אשה מכח ואיש כי יכה כיון דיש לפרש המיעוט של ואיש למעוטי קטן שהוא מסתבר למעוטי, (והכל ניחא בס"ד):
פסוק יב:
שומע אני אפי' קטן שהרג ת"ל ואיש קשה מהיכא תיתי לחיובי לקטן דהוא לאו בר עונשין עד דצריך קרא למעט אותו, וכה"ג מקשה התוספות בפ"ק דקידושין (דף י"ט) דאמרינן איש אשר ינאף כו' למעוטי קטן וכתבו התוס' אע"ג דקטן לאו בר עונשין הוא מ"מ צריך קרא למעוטיה דס"ד שיהא נהרג כיון שהאשה נהרגת על ידו עכ"ל, וכאן לא שייך האי טעמא א"כ למה צריך קרא למעט הקטן וכן בר"פ בן סורר (דף סח:) אמרינן דקטן פשיטא דפטור אי לאו דיש טעם לחיוב משום שנדון ע"ש סופו. ונ"ל לתרץ דמצינו שינוי בפסוק מכה איש משאר פסוקים שנזכר בהם איש כגון וכי יזיד איש וכי יריבון אנשים וכי יכה איש כו' וכן בשאר הדינים אבל כאן לא נזכר מי הוא החוטא אלא ודאי אפילו קטן במשמע ע"כ צריך קרא אחריני, ובמכה אביו גם כן לא נזכר איש ולא הוצרך למעט קטן לפי שמכה אביו הוא דומה למכה איש דלעיל ואין חילוק ביניהם אלא שזה צריך שימיתנו ובאביו שיעשה בו חבורה ובגונב איש לא נזכר ג"כ איש כי יגנוב איש, והיה במשמע אפילו קטן שגנב יהא חייב ע"כ דרשו במכילתא ע"ז ת"ל איש כי ימצא איש גונב כו' ולא קטן ובמקלל אביו לא נזכר גם כן איש ונזכר בפרשת קדושים כי איש איש אשר יקלל כו' כנ"ל בענין זה נכון, והרא"ם אסיק דבר זה בצ"ע והוא בחנה, ועיין מה שכתבתי עוד לקמן בפסוק וגונב נפש:
פסוק יב:
עד שיהא בן קיימא. התוס' פרק השוחט (דף ל"ג) הקשו דעכו"ם נהרג אפי' על עוברין שבמעי אמן וישראל פטור עך שיהא בן קיימא וא"כ, קשה מי איכא מידי דלעכו"ם אסור ושרי לישראל כדמקשינן התם, ותירצו נהי דפטור מכל מקום לא שרי. ותימא לי מ"מ קשה היאך יהיה עכו"ם חמור מישראל שהוא קודש, ונ"ל דלענין עונש מיתת ב"ד אין שייך להקשות מי איכא כו' דהא מצינו עוד בבן נח דאזהרתן זו היא מיתתן וא"צ התראה, ובישראל אין מיתה אלא בחייבימיתות ב"ד וצריך דוקא התראה אפילו בחייבי מיתות ב"ד, והטעם דנשמה של ישראל חשובה מאוד בעיני הקב"ה ולא הפקירוה למיתה, ובזה מתורץ עוד מה שהקשו התוספו' מעכו"ם שם ע"ש:
פסוק יג:
ואשר לא צדה, לא ארב לו ולא נתכוין לשון ארב הוא פירוש על לשון צדה כמ"ש רש"י אח"כ אלא שצריך להוסיף לא נתכוין דאל"כ קשה דמשמע דבארבות תליא מילתא דהיינו שמבקש צדדים היאך ימיתנו ולא אם ימיתנו בלא זה, ובאמת אין חילוק בזה אלא בנתכוין תליא מילתא וזהו הכוונה במלת ארב:
פסוק יג:
והאלהים אנה לידו כו' עולה בסולם ונופל על זה כו' פירשו המפרשים דאח"כ יורד ונופל דאי בעליה אין זה חייב גלות כדאית' במכות (דף ז':) אמר קרא ויפל עליו עד שיפול דרך נפילה ובגמרא (בדף י') שם איתא בהדיא וזה שהרג בשוגג יורד בסולם ונופל עליו כו':
פסוק יג:
וזה שהרג במזיד נהרג. קשה מההיא דאיתא פ' אחד דיני ממונות (דף ל"ז) תניא אר"ש בן שטח אראה בנחמה אם לא ראיתי אחד שרץ אחר חבירו לחורבה כו' והרוג מפרפר כו' אמרו לא זז משה עד שבא נחש והכישו ומת ומקשינן והאי בר נחש והא אמרינן דיני ד' מיתות לא בטלו מי שנתחייב סקילה או נופל מן הגג כו' מי שנתחייב שריפה או נופל בדליקה או נחש מכישו מי שנתחייב הריגה או נמסר למלכות או לסטים באים עליו כו' ומשני ההוא חטא אחריתא הוה ביה דאמרינן מי שנתחייב שתי מיתות ב"ד נדון בחמורה א"כ ה"נ שזה שהרג במזיד דינו בסייף ולמה נדון בנפילה של זה עליו דהיינו סקילה דזה הוה כמו שזורקין אבנים עליו דהוה סקילה אפילו בלא דחיפה מגבוה שתי קומות כמו שזכרתי בפרשת יתרו בפסוק או ירה יירה ובחזקוני כתב שבאמת מיירי כאן שזה שנפל עליו היה סכין בידו ודקרו ממילא הוה כדינו בסייף וזה אין לו שחר שלא נרמז מזה. ונ"ל לדקדק עוד למה נקטו משל הקדמוני בשני רוצחים שנעשה דין שלהם דרך נפילה מן הסולם. אלא נראה דגם כאן הוה כמו בגמרא שזכרתי דכמו בההוא מעשה דשם לא היה ידוע באותו רוצח שהיה בו חטא אחר אלא אנו אומרים שכן היה כיון שראינו מיתתו חמור יותר מהראוי לו דהיינו שריפה ה"נ ממש בהאי משל הקדמוני שממעשה רשעים אלו שזה נפל על זה ונעשה עונש של התחתון יותר מהראוי לו דהיינו סקילה ע"כ יצא רשע פירוש שנתברר שהיה שם רשע אחר דהיינו עבירה אחרת יותר חמורה. (והשתא ניחא הכל בס"ד):
פסוק יד:
וכי יזיד כו' והשוגג. בפרק כיצד הרגל בסופו איתא נתכוין לזרוק שנים וזרק ד' לענין גלות אשר לא צדה אמר רחמנא פרט לנתכוין לזרוק ב' וזרק ד' ופירש"י לשון ראשון דחייבו גלות והאי פרט פירושו שאינו בתורת וכי יזיד איש אלא בתורת ושמתי לך מקום, לישנא אחרינא אשר לא צדה פרט לנתכוין כו' דפטור מגלות דהכי משמע שלא צדה שלא נתכוין לצדד ולזרוק אצלו, ינוס, פרט לזה שצדה עכ"ל. וקשה דאיזה לשון תופס רש"י כאן. אי הראשון דחייב גלות והפרט קאי על וכי יזיד דאינו בכלל כי יזיד, הא כללו רש"י כאן עם רופא ותלמיד ואב ובנו שאינם חייבים גלות ואי כלשון האחרון דהפרט קאי על אשר על לא צדה יצא זה שצדה ואינו חייב גלות למה כתב מיעוט זה על כי יזיד היה לו לכתוב זה על לא צדה. ונ"ל דהך כי יזיד הוא פירוש על אשר לא צדה דממעט צדה דהיינו נתכוין לב' וזרק ג' דאינו בר גלות וה"א שהוא בתורת כי יזיד וחייב מיתה קמ"ל וכי יזיד פרט לשוגג זה דאע"פ שאינו בר גלות מ"מ אינו במיתה וכיון דאיצטריך למעוטי שוגג, זה ממיתה ידענו שעכ"פ אינו בר גלות ועליו נאמר אשר לא צדה הא אם צדה אינו בר גלות, ובזה מתורץ ל"ל מיעוט על שוגג ממיתה הא ממילא אתמעט ממה שכתב בערמה ובשוגג זה אין ערמה, דהו"א עכ"פ יהיה בר גלות ובכלל ושמתי לך מקום:
פסוק יד:
מעם מזבחי כו', ורוצה לעבוד עבודה פירש הרא"ם דוקא רוצה לעבוד אבל אם כבר התחיל לא, ומביא ראיה:
פסוק טו:
ומכה אביו ואמו, לפי שלמדנו בחובל בחבירו כו' לכאורה א"צ רש"י לכתוב דבור זה דהא ראינו מפורש החילוק שבין אביו לאחר ואם בא לחדש שצריך שיהיה שם חבורה הא לא נרמז כאן מזה, ותו דלא היה לו להזכיר אלא דבר זה לחוד. ונראה כוונת רש"י היא כן דבפר' אמור כתיב ומכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת, ופירש"י שם דבאב ואמו הכתוב מדבר מדלא כתיב נפש וא"כ קשה כפל ל"ל לזה תירץ דודאי זה ברור דע"כ לאו בחבירו מדבר שם אלא דאכתי לא ידענא דבאב ואם מדבר כיון שלא הוזכר שם רק אדם סתם ע"כ בא הכתוב דכאן ומפרש דבאב ואם הוה דין זה דאע"פ שאין בו מיתה, ובזה נתן הכתוב שם הבדל בין אב לאחר, וא"כ קשה קרא דהתם ל"ל. ומתרץ דקמ"ל דצריך שיהיה בו חבורה והיינו מכח ההיקש לבהמה שם כמ"ש רש"י שם. נמצא דכל מ"ש רש"י כאן הוא דרך פירוש על פסוק דהתם אלא שכאן גילה לנו עיקר הדין דמכה אביו, והא ראיה שרש"י הביא כאן לפי שלמדנו על החובל בחבירו וכאן לא נמצא זה אלא התם אלא דקשה למה לא הביא רש"י כאן עוד דין אחד דאינו חייב אלא מחיים כמ"ש שם רש"י. ונראה דהוא נכלל במה שזכר שצריך להיות חבורה, וא"כ אין חיוב לאחר מיתה, וכן פירש"י בהדיא פרק הנחנקין (דף פ"ה) והמכה לאחרמיתה פטור דבעינן חבורה ולאחר מיתה ליכא חבורה כו' והא דנקטיה רש"י התם היינו להורות ההפרש שבין קללה להכאה וכאן אין לו עסק בזה:
פסוק טז:
וגונב איש ומכרו, לפי שנאמר כי ימצא איש גונב נפש כו' קשה דגבי קראי דמכה איש ואיש כי יכה אמאי לא דריש הכי לומר לפי שנאמר ואיש כי יכה אין לי אלא איש שהכה, אשה או טומטום שהכו מנין ת"ל מכה איש אפילו אשה, ועוד גבי קראי דאיש כי יכה ומכה איש דדרשינן שומע אני אפילו קטן שהכה יהא חייב ת"ל ואיש כי יכה ולא קטן אמאי לא דריש נמי גבי וגונב איש כן דת"ל וכי ימצא איש גונב דממעט קטן. וי"ל דכבר כתבנו לעיל דבכל מקום דרשינן קרא אמסתבר רק דהו"א לטעות מכח פסוק אחד בא הפסוק השני לבטל הטעות ומש"ה כיון דכתב רחמנא במקום אחר לבטלה טעות, כגון בפסוקי הכאה דיש טעות בלשון מכה איש דהו"א אפילו קטן שהכה ובא פסוק ואיש כי יכה לבטל הטעות, ממילא נדע דהא דיש לטעות גבי וגונב נפש ולומר אפילו קטן דאין לומר כן כיון שנתבטל טעות כזה גבי הכאה. וזהו מדאקיש הפסוק גניבת נפש כאן להכאה, וכן להיפך כיון שבפסוקי גניבה נתבטל הטעות שלא לומר אשה וטומטום פטורים, ממילא נדע זה גם גבי הכאה ע"כ הוצרכו לדרוש ביטול טעות מיוחד דכל אחד ואחד וכן אין להקשות במה דדרשינן וגונב נפש אפילו אשה שגנבה הא למה לי דכבר קי"ל השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה, דיש מקום לטעות כיון דכתיב כי ימצא איש גונב נפש דוקא איש, וא"ל לא לכתוב שם איש ממילא לא נצטרך כאן הפסוק של וגונב איש הא ל"ק דודאי יש שום דרשה לההוא איש בלאו הכי, וכן בכל הלימודים שבזה כן הוא, ותו לא מידי:
פסוק טז:
ונמצא בידו, שראוהו עדים כו'. הקשה הרמב"ן מה צ"ל דבר זה פשיטא וכי ס"ד שזה יהרג עד שיראו עדים שגנב ומכר, אלא הפירוש של ונמצא בידו היינו שיכניסו לרשותו כדאמרינן בגמרא דאין חייב הגונב ומוכר אלא עד שיכניסו לרשותו תחילה. ולכאורה על הרמב"ן למה לא פירש גם דברי רש"י כך וכן מפרש באמת הרא"ם דברי רש"י כן אבל האמת נ"ל שא"א לפרש דברי רש"י כן דא"כ למה לי להזכיר ראיית עדים בזה מאן דכר שמייהו דעדים כאן אלא היה לו לומר ונמצא בידו קודם המכירה. ותו קשיא למאי נ"מ זכר רש"י כאן תחילה הגניבה והמכירה. אלא נראה דרש"י נתכוין לפרש מה שכתוב ונמצא בידו בדרך זה, דמצינו בפ' מרובה (דף ע"ה) פלפול בענין גניבה וטביחה ומכירה לענין שור ושה דאם אין עדים על הגניבה אלא שהוא אומר גנבתי אע"פ שאמר לא טבחתי ומכרתי ובאו עדים שטבח ומכר פטור, מ"ט תשלומי ד' וה' אמר רחמנא ולא תשלומי ב' וג' הרי לפנינו דצריך קרא על כולה מילתא דבעינן עדים דהיינו גניבה וטביחה ומכירה אז דוקא חייב ה"נ כאן שצריך שיהיו, עדים על הגניבה ועל המכירה לאפוקי אם אין עדים על אחד מהן אלא שהוא הודה עליו פטור, וע"כ אמר כאן ונמצא בידו לפרש מה שאמר תחילה וגונב איש ומכרו דאלו שניהם צריכים להיות בעדים דהיינו, ונמצא בידו דאין שייך לומר ונמצא אלא דוקא בעדים שראו כן. ובזה מתורץ שפיר למה זכר רש"י הגניבה והמכירה וגם למה אמרה תורה ונמצא בידו אחר המכירה היה לו לומר וגונב נפש ונמצא בידו ומכרו מות יומת אלא כדפרישית שונמצא בידו הוא פירוש על הגניבה ועל המכירה שכ"ז הוא נמצא בעדים. וזה כוונת רש"י שכתב ונמצא בידו שראוהו עדים כו' ר"ל הך ונמצא לא בא אלא לגלויי שצריך עדים דוקא, וכן פירש"י בהדיא בפרשת כי תצא כי ימצא איש בעדים והתראה וכן כל ימצא שבתורה וזו היא כוונתו גם כאן ולכן נקט רש"י כאן ונמצא בידו קודם המכירה כלומר העבירה שקודם המכירה דהיינו הגניבה היא נמצאה ומבוררת בעדים והמכירה עצמה פשיטא שנעשית בעדים דהא אחריה כתיב ונמצא בידו לגלויי שהכל נעשה בעדים אפילו הגניבה הקודמת (כנ"ל נכון בדברי רש"י).
פסוק יז:
ומקלל אביו ואמו כו', אשה שקיללה מנין כו'. אע"ג דכבר למדנו זה גבי גונב נפש, וכן מ"ש להוציא את הקטן למדנו מן הכאה כמו שזכרנו, הוצרכה תורה לכתוב גם, גבי מקלל לפי שס"ל כמ"ד לא מקשינן הכאה לקללה דהא יש חילוק ביניהם לענין אחר מיתה כדאיתא בפרק הנחנקין (דף פ"ה) אבל גניבת נפש שפיר איתקש בקרא להכאה. איתא תו שם בגמ' אין לי אלא איש שגונב בין איש בין אשה דכתיב וגונב נפש, ואשה שגנבה איש דכתיב וגונב איש, אשה שגנבה אשה מנין ת"ל ומת הגנב ההוא מ"מ. והקשה בנ"א א"כ ל"ל וגונב איש ללמד על אשה שגנבה תיפוק ליה מכח ומת הגנב מ"מ, ודחק שם לתרץ. ולק"מ דאי מכח ומת הגנב הו"א דאדרבה אין אשה בכלל. דגנב משמע לשון זכר דאילו באשה שייך לשון גונבת דהיינו דהו"א שבא פסוק ומת הגנב להכריע דכתיב איש משמע ולא אשה, ואח"כ כתב גונב דהוא כולל גם אשה בא הכתוב השלישי דהיינו ומת הגנב להכריע דאיש דוקא וכ"ת א"כ גונב למה לי י"ל דבעינן אותו לאיזה דרשה אחרת, אבל אחר שאמרנו דקרא דגונב אתי לרבויי אשה ואין לנו שום דרשה אחרת א"כ ע"כ אתא ומת הגנב לרבויי אשה שגנבה אשה:
פסוק יז:
ובנין אב לכולם באבן ירגמו אותם דמיהם בם. הקשה הרא"ם דהא במכילתא איתא להך מילתא בג"ש נאמר כאן דמיו בו ונאמר להלן דמיהם בם מה להלן בסקילה אף כאן בסקילה ולמה למד רש"י זה בבנין אב ובילקוט ס"פ קדושי' איתא באבן ירגמו אותם דמיהם בם זה בנה אב לכל דמיהם בם האמור בתורה שיהא בסקילה והנה דוחק לומר דפליגי בזה אי הוה בנין, אב או ג"ש, ותו דבפ' ד' מיתות (דף נ"ג) איתא בהדיא דדוקא בג"ש ילפינן לה דאמרינן שם שצריכה תיבה שתהיה מופנה בשביל ג"ש זו ע"כ נ"ל פשוט דודאי בג"ש גמרינן לה אלא דבגז"ש זו יש הרבה דינים כדאיתא שם בפ' ד' מיתות א"ל ר' זירא לאביי שאר הנסקלין דלא כתיב בהו סקילה דגמרי להו מאוב וידעוני במאי גמרי כו' נמצא דאוב וידעוני אב לכולן שנלמוד מהם גז"ש להרבה דברים אחרים, ע"כ קרי ליה אב, משא"כ בשאר מילי דילפינן מילתא חדא מחדא זה קרי ליה גז"ש לחוד ואין שם שם של בנין אב, אבל כאן שיש הרבה נלמדים ממילא דבר המלמד אותם קרוי אב להם, וזה ברור ופשוט בעיני דאין זה כשאר בנין אב דהיינו מה מצינו בלא שום לימוד מלות מהדדי דא"ת כאן כן היאך שייך מה מצינו בזה דנילף מאוב וידעוני לסקילה הא מצינו ג"כ שאר מיתות ולמה לא נילף מהם במה מצינו אלא ודאי דגז"ש יש כאן וכדפרישית, וכן הוא משמעות הלשון של מדרש ילקוט שזכרתי שאמר זה בנה אב לכל דמיהם כו' דהיינו הלשון של דמיהם, אבל בשאר מה מצינו אין נזכר שום תיבה אלא לומדין דין זה מדין אחר, ובג"א כתב וז"ל ואין זה רק בנין אב כו', ודחק עצמו בטעם הדבר שדמיו בו שייך דוקא לסקילה, ונעלם ממנו סוגיא דפרק ד' מיתות שזכרתי:
פסוק יט:
על משענתו, על בוריו ועל כחו כתרגומו ודלא כרמב"ן שפירש על מקלו, ונראה משום דקשה דהולך על מקלו אינו חזק כל כך ואינו יכול לעשות מלאכתו כבראשונה וא"כ למה לא יתן לו שבת אף אחר קימתו אלא פירושו על בוריו וכחו זהו משענתו ר"ל שנשען על עצמו וגופו וממעט הולך על מקלו שאז אינו נשען על עצמו רק מקלו יגיד לו וא"ל א"כ מה לי בחוץ מה לי בבית, הא לא קשיא דקממעט מי שהולך הליכה מועטת כמו בבית אפשר שיחזור ויפול למשכב מכח ההליכה אלא צריך שיוכל לילך הליכה רבה כמו שהולכין בחוץ וישאר בכחו:
פסוק יט:
ונקה המכה, וכי ס"ד שיהרג זה שלא הרג יש להקשות למה מקשה מכח סברא שיש קצת ג"כ להיפך ולומר כיון שחשב להרגו והכהו מכת מות אלא דמן השמים רחמו עליו יתחייב זה כמו שמצינו לענין אומדנא דתשלומין אם אמדוהו לה' ימים ונתרפא בב' ימים כדאיתא בפ' החובל (דף צ"א) והיה לו להקשו' מן הפסוק שכבר נאמר מכה איש ומת דמשמע דוקא מת כדלעיל ולפי מה שכתבתי לעיל ניחא דהיה אפשר לומר דלעיל לא ממעט הכאה בלא מיתה אלא ממיתת ב"ד אבל מ"מ יש מיתה אחרת בלא מיתת ב"ד כגון שמכניסין אותו לכיפה שזכרתי לעיל מן המשנה, ע"כ מקשה כאן מהסברא דהיאך נהרגנו כל שלא הרג. וק"ל על מ"ש רש"י לפני זה וכי יריבון למה נאמר ואמר, שנאמרה פרשה זו משום רפוי ושבת ולמה לא אמר דנאמרה משום דקמ"ל חידוש דין שחובשין אותו לראות אם יתרפא דמש"ה כתיב ונקה המכה, ואם הקושיא היא דל"ל רק שבתו יתן לא היה לו להקשות כן אלא על הפסוק ההוא. ותו דפשיטא שלא נזכר שם שבת ורפוי ומה שייך קושיא בזה. ונראה דעיקר הקושיא היא מכח וכי יריבון דמאי נ"מ ממריבה זו ולא מקשה על הפרשה, ותירץ דהרי לא נאמרה פרשה זו אלא בשביל שבת וריפוי וזה פטור כל שעושה בשוגג כדאיתא ס"פ כיצד הרגל (דף כ"ו:), ע"כ הקדים ואמר וכי יריבון דדוקא במזיד חייב בד' דברים:
פסוק כ:
וכי יכה איש את עבדו וכו' בא הכתוב והוציאו מן הכלל כו'. כתב הרא"ם שזהו המדה דבר שהיה בכלל ויצא לדון בדבר החדש אי אתה יכול להחזירו עד שיחזירנו הכתוב בפירוש, ובפ"ק דיבמות (דף ז') איתא החילוק שבין דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא על עצמו יצא אלא על הכלל כו' והקשה הרא"ם דהא אמרינן בפרק איזהו מקומן (דף נ') איכא למ"ד דביצא לדון בדבר החדש איהו דלא גמיר מכלליה אבל כלליה גמיר מיניה א"כ גם כאן נילף הכלל מן העבד ויהא אפי' בן חורין נידון בדין יום או יומים כמו העבד, ותירץ דאין למדין מן דבר החדש אלא מה שהוא אינו חידוש כההיא דשחיטת צפון באשם מצורע שם בזבחים, אבל מה שהוא חידוש לא ילפינן ואני אומר דזה ודאי לא, קשה דהא פירש"י בסמוך כי כספו הוא הא אחר שהכהו אע"פ ששהא כו' והיאך תאמר דנילף מעבד ליום או יומים, אבל באמת אפילו לפי דרכו לק"מ דודאי חילוק זה של הרא"ם ישנו שם בזבחים ברש"י ותוספ', אבל כאן אין ענין לזה דלא שייך לומר ילפינן הכלל מיניה אלא דעדיין נשאר הכלל בדבר אחד קיים ואינו, נסתר לגמרי כההיא דאשם לענין מתן דמים על המזבח ואע"פ שכתבו שם התוס' ובפ"ק דיבמות דאין קרוי דבר חדש אלא כשסותר הכלל דהיינו דשאר אשמות טעונות כל הדם לגבי מזבח ואשם מצורע נותן ממנו לבהונות כו' היינו שעכ"פ ישנו לכלל במקומו אלא שנסתר מקצתו אבל כאן שנאמר מכה איש ומת מות יומת ממילאנכתב בפירוש שאינו בדין יום או יומים והיאך שייך לומר שניליף שיהיה בדין יום או יומים:
פסוק כ:
ועל פי זה נראה לי לפרש בעיקר ענין זה דמתורץ מה שהקשה עוד הרא"ם קושיא חזקה דלמ"ד בזבחים לא הוא גמר מכלליה ולא כלליה גמיר מיניה היאך יליף בסמוך רוצח מעבד לומר שמיתתו בסייף דומיא דעבד דכתיב ביה נקם ינקם ואין נקימה אלא בסייף כדכתיב חרב נוקמת נקם ברית הא לא ילפינן הכלל מן העבד שהוא דבר חדש. וזה ודאי קושיא חזקה היא דהא ברוצח לא כתיב רק מות יומת וסתם מיתה היא בחנק אלא שאנו לומדים מעבד דכתיב ביה נקם ינקם, ולמ"ד הזה אין לומדים הכלל מן הדבר החדש שיצא אבל לפי, דרכי בזה אין כאן מדה דדבר שיצא מן הכלל לידון בדבר החדש דזה אינו מן המדה אלא במקום שאין הכלל נסתר לגמרי כההיא דאשם דסותר מקצת מן הכלל ויצא לדון בדבר חדש משא"כ בזה שבכלל נאמר מכם איש ומת מות יומת דהיינו שאין שם דין פטור יום או יומים אלא שהעבד יצא מן הכלל הזה ולא נכלל כלל בכלל הראשון אלא יש בו דין אחר לגמרי דהיינו יום או יומים וגלתה לנו התורה שלא היה לגמרי בכלל וכיון שאין כאן מדה זו שיצא ללמוד בדבר חדש שפיר נוכל לומר דילפינן זה מזה במה שאפשר ללמוד (כנ"ל בענין זה):
פסוק כ:
ובג"א כתב לתרץ קושיא זו דיליף לה דרוצח בסייף בק"ו דמה עבד שהוא קל הוא בסייף ק"ו לבן חורין, והוא תלמוד ערוך בפרק ד' מיתות (דף נ"ב) והיינו למ"ד חנק קל ולמ"ד חנק חמור נפקא ליה מעגלה ערופה, וא"כ דיש ק"ו שפיר ילפינן מן הדבר החדש. ואני אומר שזה אינו דאע"ג דמצינו כן בזבחים (דף נ"א) דדבר הלמד בג"ש חוזר ומלמד בק"ו מ"מ אין שייך זה בהאי מדה דיצא לדון בדבר חדש דא"ל כן דהא אמרו בפירוש דאם יצא לדון בדבר חדש אי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב בפירוש דמשמע דאפי' ק"ו לא מהני להחזירו לכללו אלא כתוב בפירוש דוקא, וא"כ למ"ד לא ילפינן הכלל מן הדבר החדש לא מהני ג"כ ק"ו דלדידיה הני תרתי שוים הדבר חדש מן הכלל והכלל מדבר חדש. והרא"ם כתב לימוד, דרוצח בסייף מדכתיב שופך דם האדם וכו' ונעלם ממנו גמרא זו דפרק ד' מיתות דיליף לה מעגלה ערופה:
פסוק כ:
בשבט כו', עבד הקל לא כ"ש. במכילתא פריך א"כ בשבט למה לי תיפוק ליה מישראל בק"ו דבעינן דוקא כדי להמית ותירצו א"כ ענשת מן הדין לכך נאמר ללמדך שאין עונשין מן הדין. וקשה דהא ע"כ גם השתא דכתיב בשבט אתה צריך לק"ו כדי שלא תקשה דילמא בשבט אע"פ שאין בו כדי להמית, אע"כ דילפת ק"ו מישראל והיאך עונשין מן הדין ונראה דדוקא אם באת להמציא דבר חדש מכח ק"ו אנו אומרים אין עונשין מן הדין, אבל כאן שהדין נכתב בפירוש אלא שמחוסר פירוש, מהו, בשבט בזה ילפינן שפיר מן הדין דאין זה אלא גילוי מילתא. ובזה ניחא עוד מ"ש במכילתא לכך נאמר ללמדך שאין עונשין מן הדין, דקשה הא ילפינן לה בגמרא אחותך בת אביך ובת אמך שהוא קל וחומר מאחותך בת אביך לחוד אלא שאין מזהירין מן הדין כמו שפירש"י שם אצל בת, בנך כו' אלא דכאן בא הלימוד היאך נאמר אין עונשין מן הדין דזה אינו שייך בנכתב בפסוק אלא שיש חסרון פירוש שדבר זה לומדין מן הדין. ובזה מתורץ עוד מה דקשה על הגמ' דפ' ד' מיתות שזכרתי בסמוך דילפינן רוצח בן חורין בסייף מק"ו מהורג עבד דהא אין מזהירין ועונשין מן הדין, ולפי דרכי לק"מ דגם כאן שנכתבה גבי בן חורין בפירוש מות יומת אלא שמחוסר פירוש מה היא מיתתו, בזה ילפינן שפיר מעבד בק"ו אף שהוא מן הדין, ובג"א כתוב דגמרא דידן פליגא על המכילתא וכאשר כתבתי ניחא בס"ד:
פסוק כא:
לא יוקם כי כספו הוא, הא אחר שהכהו כו' קשה הא בכל התורה אנו דורשים דיוק דמכלל הן אתה שומע לאו כו' והרא"ם נכנס לפלפול ארוך בשביל זה. ולי נראה לדקדק עוד בלשון רש"י שהרשים לא יוקם כי כספו הוא, ולאיזה צורך הרשים תיבת לא יוקם שהרי לא הביא ע"ז שום דבר, אלא נראה דרש"י בא לפרש לשון הוא דלכאורה קאי אעבד לומר שהעבד הוא כספו של האדון ע"ז קשה דזה מוזכר בתיבת כספו דמשמע של האדון מדלא אמר כסף סתם. ע"כ פי' רש"י דהאי הוא, קאי על לא יוקם כלומר דמיירי ודאי על האדון, וע"ז קאי הוא ולמיעוטא אתא כלומר דוקא האדון לא יוקם אבל אחר יוקם. זהו כוונת רש"י ועל התורה גופה לק"מ למה לי הדיוק דאתא למעוטי מי שמכר עבדו לשלשים יום ששניהם אינם בדין יום או יומים דהכי ס"ל לר' אליעזר מכח כספו הוא המיוחד לו דוקא כדאיתא בפ' ח"ה (דף נ').
פסוק כב:
ולא יהיה אסון באשה. דתניא במכילתא אתה אומר ולא יהיה אסון ענוש יענש בולדות או אינו אלא לא יהיה אסון בולדות ענש יענש באשה ת"ל ואם אסון יהיה ונתתה נפש תחת נפש ואי בולדות לאו נפש תחת נפש הוא דהא מכה איש ומת כתיב עד שיהא בן קיימא הראוי, להיות איש ולא הנפלים והולדות שבמעי אשה כ"ז שלא יצאו לאויר העולם בחזקת נפלים הם שהרי לא כלו חדשיהם וכ"כ הרמב"ם בפ"ב מהלכות רוצח ההורג את הגדול או את הקטן בן יומו, משמע אבל עובר שלא יצא עדיין לאויר העולם שאינו אפילו בן יומו לא, ושמא משום דכ"ז שלא יצא לאוירהעולם יש לחוש בו שמא לא כלו לו חדשיו ולא יהיה, ראוי להיות איש והתראת ספק לא שמה התראה עכ"ל הרא"ם ולא ידעתי פירוש לדבריו דמה חילוק יש בין יצא לאויר העולם או לא דהא דמחייב בקטן אפילו הוא בן יומו הא סיים שם והוא שכלו חדשיו, אבל אם נולד לפחות מתשעה הרי הוא כנפל עד שיהא בן שלשים יום עכ"ל, וא"כ בלא יצא לאויר העולם נמי נימא דחייב כל שכלו לו חדשיו ואמאי חשש בזה שמא לא כלו חדשיו טפי מנולד. אלא העיקר דכל שלא יצא לאויר העולם לאו ולד הוא אפילו ידוע שכלו חדשיו, וכ"כ בג"א ומביא ראיה מהמשנה אשה המקשה לילד מחתכין הולד ממנה שחיותה קודם לחיות העובר, אבל אחר שיצא לאויר העולם אין דוחין נפש מפני נפש עכ"ל. וע"ל בפסוק מכה איש ומת שהבאתי דברי התוספות בענין שלבני נח חייבים אפילו על עוברין שבמעי אשה ומה שכתבתי שם:
פסוק כב:
ענוש יענש כו' כמו וענשו אותו מאה כסף. פי' דגם עונש ממון מיקרי עונש בפסוק וכ"ש עונש שאינו כסף:
פסוק כב:
כאשר ישית עליו וגו', כשיתבענו הבעל. פירוש אבל אין ביד הבעל להוציא ממון כפי דעתו אלא הוא יתבענו וע"פ הדיינים יוציא ממנו:
פסוק כב:
ונתן, המכה דמי ולדות כתב לשון המכה כדי שלא תטעה לומר דונתן קאי על ענין המשפט דהיינו שיתן בעל האשה דבר זה בפני הדיינים ע"כ פירש דונתן על המכה קאי והנתינה היא דמי ולדות:
פסוק כו:
תחת עינו, וכן בכ"ד ראשי איברים. דילפינן להו במה מצינו בשן ועין שהם בגלוי אף כל שהוא בגלוי. וא"ל דשן ועין הוו שני כתובין הבאים כאחד ואין מלמדין דהא מצרכינן לתרווייהו כדבסמוך:
פסוק כח:
וכי יגח שור, אחד שור ואחד כל בהמה כו'. בפ' הפרה (דף נ"ד:) ילפינן לה דבדברות הראשונות נאמר ועבדך ואמתך ובהמתך ובאחרונות נאמר שורך וחמורך וכל בהמתך שורך וחמורך דאחרונות ל"ל אלא כדי ללמוד שור שור משבת מה התם חיה ועוף כיוצא בהן מרבויא דוכל אף כל מקום שנאמר שור חיה ועוף בכלל:
פסוק כח:
ולא יאכל את בשרו, ממשמע שנאמר כו'. בפ' ד' וה' (דף מ"א) מקשינן אימא היכא דשחטיה מותר, באכילה, וקרא אתא להיכא דסקליה שיהא אסור אפי' בהנאה כדאמר ר' אבהו לא יאכל אף איסור הנאה במשמע ומשנינן ה"מ דנפיק ליה איסור אכילה ואיסור הנאה מקרא דלא יאכל, אבל כאן לא אתא אלא לאיסור הנאה לחוד לא לכתוב רחמנא אלא לא יהנה אי נמי לא יאכל את בשרו למה לי אלא שמע מינה אף על גב דעבדיה כעין בשר דשחטיה אפ"ה אסור והקשו התוס' דאימא דבשחטיה מותר וקרא אתא דאפילו היה בן פקועה דא"צ שחיטה מן התורה מ"מ כי סקליה אסור, וי"ל בלאו הכי פריך שפיר ולפי מסקנא אתא שפיר כיון דכתיב את בשרו משמע אע"ג דעבדיה כעין בישרא דשחטיה ע"כ. משמע מדבריהם דלסוגיא דמעיקרא דההוכחה היא מכח, דלא לכתוב אלא לא יהנה אין תירוץ לקושיא זו דילמא מיירי בבן פקועה ואין מיושב דאכתי תקשה תיכף שמשני לא לכתוב אלא לא יהנה היה לתלמודא להקשות קושיא זו ולומר תירוץ האחרון בלשון אלא. ואחר העיון בגמרא היטב יראה דלק"מ. דתנא דברייתא מוכית דא"א לתרץ הפסוק בבן פקועה דא"כ היה קשה ל"ל לא יאכל הא מדכתיב בעל השור נקי דמלמד על איסור הנאת הנסקל כ"ש שאסור באכילה דודאי אין לטעות ולומר דבעל השור נקי קאי על איסור אכילה דהא במשמעות בעל השור נקי מבואר שאין לו בה הנאה כלום כדאיתא בגמרא שם, מאי אית לך למימר דהיינו מפרשים בעל השור נקי על הנאת בשרו ולא על הנאת עורו מה צריך לא יאכל על הנאת אכילה דבן פקועה והנאתו כדרבי אבהו ממילא נשאר בעל השור נקי, על הנאת עורו ועכשיו לא קשה לכתוב לא יהנה כיון דילפינן מיניה גם איסור אכילה דבן פקועה הא ל"ק דאכתי תהיה מוכרח לפרשו על הנאת עורו דאל"כ כיון שעכ"פ יש איסור אכילה בכלל בעל השור נקי ול"צ לא יאכל אלא להנאת גופו א"כ לכתוב לא יהנה ובעל השור נקי ויהיה אחד על הגוף ואחד על עורו, אבל השתא דמוקמינן לא יאכל על אם שחטו אחר שנגמר דינו שאסור באכילה והנאה אתי בעל השור נקי לעורו, ולא קשה לכתוב לא יהנה דה"א לא יהנה וגם בעל השור נקי, אתיין תרווייהו להיכא דסקליה שנזכר בקרא וביה אמר דיש בו איסור הנאה גופו ועורו אבל היכא דשחטיה מותר אפילו באכילה קמ"ל לא יאכל לאכילה והנאה ובעל השור נקי על עורו משא"כ אם, באמת מותר, באכילה אם שחטו ואין איסור אלא בסקילה ודאי קשה לכתוב לא יהנה כיון דלא יאכל אינו אלא לאיסור הנאה ואיסור אכילה נפקא לן מכלל דבעל השור נקי ובנ"א תירץ וז"ל דאפילו אי נוקי קרא בבן פקועה הרי מיתתו של בן פקועה הוא כמו שחיטה גמורה ואם היה מותר כשנשחט ה"נ היה מותר בבן פקועה כשנסקל שא"ל דשאני בן פקועה זה שנעשה בו דין סקילה דהא פריך התם ואימא היכא דבדק צור דעביד כעין סקילה אבל היכא דשחטה לא ומתרץ מידי סכין כתיבא באורייתא כו' והשתא מאי מתרץ דסוף סוף אימא דשאני היכא דשחטיה בצור דעשו בו דין שלו דהיינו סקילה אלא כיון דצור היא שחיטתו אע"ג שעשה בו כעין סקילה סוף סוף שחטיה וכל היכא דהוה שחיטה לא נחשב סקילה וכך פירשו התוס' לשם ה"נ כיון דבן פקועה זהו שחיטתו דהיינו סקילה לא עדיף מהיכא דבדק צור ושחט בו דלא הוה סקילה ודברים פשוטים הם עכ"ל, ואין דבריו מחוורים דודאי יש חילוק בין נשחט ולא נעשה בו דין סקילה ובין בן פקועה שנתקיים בו, סקילה. והא דהוקשה לו על התרצן דאמר אטו סכין כתיבא באורייתא דהא בסכין לא נעשה בו דין סקילה לק"מ דשם היה הויכוח בין המקשן ולהתרצן בפירוש הפסוק דלא ואכל את בשרו דברור דמיירי בשוחט היה נראה להמקשן דההיא שחיטה מיירי כעין סקילה דוקא דמסתבר לאסור אבל לא שחיטה גמורה ומשני דכך השחיטה בצור כמו בסכין ממש וא"כ אין סברא לאוקמי דוקא בצור דסתם כתיב לא יאכל אע"פ שנשחט משמע כל מה שהוא שחיטה, משא"כ בקושיא דבן פקועה ששם אמרינן דלא יאכל קאי על נסקל ממש דלית ביה שחיטה כלל דהוא חמור דנתקיים בו הדין אז דוקא לא יאכל אבל בלא נתקיים בו הדין של סקילה יאכל, דהיינו אם הרגו במידי אחרינא וה"ה נמי בשאר שורים, בנשחט ולא נתקיים בו הדין דשרי וכאשר כתבתי הוא נכון וחריף בס"ד:
פסוק כח:
בהנאה מנין ת"ל ובעל השור נקי. כתב הרא"ם וז"ל כדתניא בפרק ד' וה' דלית לה הא דר' אבהו דאמר כ"מ שנאמר לא יאכל אף איסור הנאה במשמע אבל לרבי אבהו צ"ל דבעל השור נקי מבעי ליה לחצי כופר כו' עכ"ל, ותימא עליו דאדרבה מבואר שם דתנא דברייתא אית ליה הא דר' אבהו ובעל השור נקי אתא להנאת עורו דמלא יאכל הוה אמינא דוקא בשרו כמ"ש התוס' שם להדיא:
פסוק כט:
והמית איש כו' בנשיכה בדחיפה בבעיטה. אלו הם תולדות, דקרן כיון דלאו אורחייהו ע"כ לא הוה מועדין אלא בנ"פ, ואע"ג דנשיכה היא בשן לא מיקרי שן אלא כל שיש הנאה להזיקו כגון אכלה פירות, אבל להזיק ע"י נשיכה בלא הנאה הוי תולדה דקרן ודחיפה היא בגופה ובעיטה הוא ברגל וכולם אינם אורחייהו וכן הוא במשנה ספ"ק דב"ק הבהמה אינה מועדת לא ליגח ולא ליגוף ולא לישוך ולא לרבוץ ולא לבעוט פירוש ומש"ה בעינן ג"פ ואז תהיה מועדת כמו בנגיחה דקרן. וקשה למה לא חשיב רש"י כאן רביצה בשלמא נגיפה לא קשיא דנגיחה ונגיפה חדא הם אלא דנגיחה קאי על אדם ונגיפה על בהמה וכמ"ש ריש ב"ק אלא רביצה קשיא, וי"ל דשם אמרינן בגמרא דלר' אלעזר יש חילוק בין אדם גדול לקטנים דבגדול לא הוי אורחיה ובקטן הוה אורחיה והוי תולדה דרגל ומועד אפילו בפעם אחת וכאן מיירי במועד מחמת ג"פ ומיירי כאן בין בגדול בין בקטן כמ"ש רש"י אחר זה ע"כ לא זכר רש"י כאן רביצה ועוד הקשה הרא"ם ל"ל קרא דוהמית כאן לרבות דברים, אלו דמסתמא ידעינן להו משום דהויין דומיא דקרן. ונראה לתרץ דהא הכא בממית האדם מיירי ודינו בכופר וכתיב אם כופר יושת עליו ודרשינן בפרק המניח (דף כו) דאדם הממית אין משלם כופר מדכתיב עליו ולא על האדם ואע"ג דיש ק"ו, לחייבו כדאיתא שם אפ"ה אנן ממעטינן ליה א"כ הו"א דעליו ממעט נמי תולדות דקרן שאין משלם כופר בשור שהמית קמ"ל והמית לרבויי התולדות דקרן דמשלם כופר:
פסוק כט:
ת"ל והמית פי' דקשה כיון דאמר תחילה וכי יגח כו' ומת ועל זה קאי אם שור נגח כו' ל"ל שנית והמית אלא דלרבות אתי. וק"ל דהא שן ורגל לא נזכרו בדין כופר ואפ"ה אמרינן בפרק המניח שם דיש כופר ברגל וא"כ קשה דהא בתולדה דקרן צריך רבויא דוהמית ומה רבוי יש לרגל, וכ"ת דיש איזה רבוי מאי מיבעיא ליה שם תחילה אם יש כופר ברגל הא יש רבוי. וי"ל דמדרבי קרא תולדה דרגל אע"ג דלא נזכר אלא נגיחה שהיא אב כ"ש שיש לרבויי שאר אבות ובג"א הקשה מה צריך לימוד מן והמית כיון דילפינן לעיל דאפי' עוף תו לא צריך למילף הני דהא בעוף לא שייך נגיחה אלא דחיפה ובעיטה ואפ"ה חייב. ונראה לתרץ דה"א בכל אחד הוה החיוב במה שדרכו להזיק ומש"ה בשור שדרכו להזיק בקרן ע"פ הרוב והוא דאין החיוב בזה אלא כפי זה משא"כ בעוף שדרכו להזיק בגופו הוי זה במקום קרן בבהמה קמ"ל:
פסוק ל:
אם כפר יושת עליו, אם זה אינו תלוי והרי הוא כמו אם כסף תלוה. ק"ל למה לא חשבו ר' ישמעאל בין ג' אם דהם אינם תלויים כמו שהביא רש"י סוף יתרו גבי ואם מזבח אבנים כו' והרא"ם כתב דיש חילוק בין הך אינו תלוי לאינו תלוי דהנך ג' וזה א"א דהא רש"י מביא ראייה לכאן מאה כסף תלוה. ותו נראה לדקדק לשון רש"י דכתב והרי הוא כמו אם כסף תלוה ולא אמר בקיצור כמו אם כסף כו' עוד קשה טובא מנלן דהאי אם כופר אינו תלוי דשמא תלוי הוא דהיינו אם ירצה הניזק שיתן לו המזיק כופר דוגמא לדבר לעיל כאשר ישית עליו בעל האשה דפירש"י משיתבענו כו' ה"נ נימא כך וכן מצינו בשוחד כמוזכר בח"מ סי' ט' שצריך להחזירו כשיתבענו הנותן דוקא וכן לענין רבית כמוזכר ביו"ד שניתן למחילה אם לא יתבענו. ונ"ל לתרץ ע"פ הגמרא בפרק ד' וה' (דף מ') דפליגי, ר' ישמעאל בנו של ר"י בן ברוקא ורבנן לענין אם דמי ניזק או דמי מזיק ואמרינן שם בתחיל' דפליגי באם כופרא ממונא או כפרה ואח"כ אמרינן שם דכ"ע ס"ל כופרא כפרה ופליגי במידיאחרינא, והנה יש נ"מ בין כופרא כפרה או ממונא לענין זה דמ"ד כופרא כפרה לא תליא מילתא בתביעת המזיק ממילא הוי אם כופר אינו, תלוי והוי כמו אלו הג' אם אבל למ"ד כופרא ממונא תליא מילתא בתביעת המזיק בכל תביעת ממון והוי אם כופר תלוי, ורש"י סותם כאן דכופרא כפרה וממילא הוי אם אינו תלוי כמו אלו הג' וא"כ אין הוכחה מן תיבת אם להכריע דכופרא ממונא מן לשון אם דמשמע תלוי דאפשר לומר שהוא אינו תלוי כמו באלו הג' ומש"ה כתב רש"י והרי הוא כמו אם כסף תלוה ולא אמר בקיצור כמו אם כסף תלוה דאז הוה משמע בבירור הוא כן, וזה אינו דיש לומר איפכא דהוה תלוי ואינם כמו הג' אלא אמר והרי הוא כמו אם כסף, כלומר שאפשר לומר כך ואפשר לומר איפכא דכופרא ממון והוי אם תלוי דלא כאותן הג' ומש"ה לא חשבו ר' ישמעאל בין אלו הג' ועדיין צריך לתרוצי למה הביא רש"י כמו אם כסף תלוה ולא הביא כמו ואם מזבח אבני' כו' שהוא קודם לו. ונראה דכאן כתיב אם כופר בלא וי"ו וע"כ מהך דאם כסף שהוא ג"כ בלא וי"ו משא"כ בואם מזבח אבנים ובואם מנחת בכורים שכתוב בוי"ו. כנ"ל:
פסוק לא:
או בן או בת, לחייב על הקטנים כגדולים. וא"ל לא לכתוב איש או אשה, דיש סברא להיפך ולומר דוקא בקטנים חייב דאינם בני, דעת אבל גדולים איבעי להו לעיוני ומיזל כמו דאיתא סברא זו בפרק הפרה (דף נ"ז) גבי בור דאם נפל לתוכו שור שהוא חרש שוטה וקטן חייב, אבל שור שהוא פקח פטור בעל הבור דאיבעי ליה לעיוני ומיזל קמ"ל, וא"ל דלכתוב כי יגח נפש ולא יצטרך לכתוב איש או אשה וגם בן או בת, וזה הקשה בג"א והאריך לתרץ, אבל אין זה קושיא דכבר כתב הרא"ם בפר' משפטים בפ' כי תקנה עבד עברי דאין דרך התלמוד להקשות לכתוב כך אלא לשתוק מקשינן, ואע"ג דלעיל בפסוק סקל יסקל השור הבאתי הגמרא דב"ק דלכתוב רחמנא לא יהנה ל"ק דהתם לא יאכל הוא לא צריך כלל לאכילה ואינו מיושב לאכילה מקשה שפיר לכתוב לא יהנה, וכן בההיא דפ"ק דקידושין לכתוב רחמנא נערות בהדיא שהבאתי, בפסוק ויצאה חנם אין כסף נמי כן הוא דלא ניחא במ"ש חנם אין כסף דכי נפקא בנערות תו לא משכחת לה בבגרות בכזה דוקא מקשינן לכתוב בלשון אחר וכן כל כיוצא בזה בהרבה מקומות בתלמוד:
פסוק לב:
אם עבד או אמה כנענים. דאילו בעבריים דינן כישראל בכופר ולא בשלשים שקלים:
פסוק לב:
שלשים שקלים יתן, גזירת הכתוב הוא. כתב זה שלא תקשה למה יהיה עבד עדיף מבן חורין באם הוא אינו שוה שלשים שקלים וא"כ פסוק דבן חורין שנותן דמי שוויו סותר הפסוק דעבד לזה כתב שגזירת מלך היא וכ"כ רש"י לשון זה בפרשת מצורע בפסוק ואשה אשר ישכב איש אותה שכבת זרע גזירת מלך היא שתטמא האשה בביאה ואין הטעם משום נוגע בש"ז שהרי מגע בית הסתרים היא, והרא"ם הקשה שהרי בערכין כתוב כמו זה ולא כתב שם כלום. ולק"מ ששם אין קושיא בפסוק שיהיו דברי הפסוק סותרין זה את זה, ועוד נראה דכ"כ משום שלא נטעה לומר דהאי אם עבד קאי על בן או בת דסמיך ליה דזה אין שומתו ידוע כי לא נוכל לידע מה יהיה ממנו על זה נתנה תורה קצבה על הספק, אבל בגדול ששומתו ידוע אזלינן בתר השומא. ע"ז כתב גזירת הכתוב היא וכו' ממילא קאי גם על גדול:
פסוק לג:
או כי יכרה, אם על הפתיחה חייב כו'. קשה ע"ז מן הגמרא ע"כ אביא תחילה הגמרא ואבאר אותה ומתוך זה יתבארו דברי רש"י ממה שקשה לכאורה עליו אמרינן בפרק הפרה (דף נ"א) דתניא אחד החופר בור תשעה ובא אחר והשלימה. לעשרה האחרון חייב רבי אומר אחר אחרון למיתה אחר שניהם לניזקין מ"ט דרבנן דאמר קרא כי יפתח וכי יכרה אם על פתיחה חייב על כרייה לא כ"ש אלא להביא כורה אחר כורה שסילק מעשה ראשון והאחרון חייב ורבי אמר לך הנהו מצרך צריכי, כדאמרן דהיינו בכי יפתח קמ"ל דאפ"ה צריך לכסותו אע"פ שלא עשה אלא פתיחה ובכי יכרה קמ"ל דסגי בכיסוי דהו"א עד דטאים לה קמ"ל ורבנן נמי מצרך צריכי אלא טעמא דרבנן אמר קרא כי יכרה איש בור ולא שנים, פירש"י מעטיה קרא לראשון כדמפרש לקמיה וכי מעטיה לניזקין מעטיה דאי למיתה ל"צ קרא דהא לא עביד, שיעור מיתה וממאי דלחיובי בתרא דילמא לחיובי קמא לא ס"ד דאמר קרא והמת יהיה לו ההוא דעביד מיתה, וקשה דלמה לי קרא דוהמת יהיה לו לזה הא פירש"י מסברא דאין לחייב הראשון דלא עביד שיעור מיתה וצ"ל דרש"י לא אמר כן מסברא אלא סמך עצמו על פסוק זה דתלוי במאן דעביד שיעור מיתה, וא"כ קשה לפי המסקנא מנלן בניזקין דדוקא האחרון חייב דלא מצינו זה רק במיתה דשם יש ג"כ סברא, אבל בנזקין יש סברא לחייב הראשון דהא עבד עכ"פ שיעור נזקין. ונראה בזה דיש לימוד מן להביא, כורה. אחר כורה דהאחרון חייב דהכתוב קורא להאחרון כורה ממילא הוא עיקר החייב. וא"ל א"כ והמת והיה לו ל"ל הא ל"ק דאיצטריך לדרשה אחריתי כדאמרי' שם בגמרא לכדרבא לענין פסולי המוקדשין אלא דדבר זה דהאחרון חייב ממילאשמעת מיניה. אבל באמת לענין נזקין ילפינן מן כי יפתח וכי יכרה, ואע"ג דיש צריכותא לכי יפתח כו' כמו שזכרנו מ"מ כיון שאנו רואים בפסוק דאיש אחד ולא שנים שאחד מהם פטור ולא גילתה התורה מי הוא הפטור, ע"כ סמכה התורה על לימוד אחר דהיינו כי יפתח וכי יכרה ואי מהא לחוד ה"א דלא אתא אלא בשביל הצריכותא. ועכשיו מתורץ מה דקשה לכאורה על רש"י שמביא הלימוד דלהביא כורה אחר כורה מה שנדחה בגמרא מכח, הצריכותא, והרא"ם אסיק זה בקושיא, וראיתי מי שתירץ ע"ז דהצריכותא היא אליבא דרב יוסף שם לפני סוגיא זו, אבל רבה לא ס"ל צריכותא זו ורש"י ס"ל כרבה, ואינו נכון דא"כ מאי מקשה בגמרא ורבנן נמי הא מצרכינן כו' דדילמא לא ס"ל הצריכותא. ואחר זה יתבאר בס"ד דכ"ע ס"ל הצריכותא אלא כדפרישית דגם בגמרא במסקנא נשאר הלימוד דכי יפתח כו' לענין זה שנדע מי הוא החייב מכח הקושיא דאמרה תורה כי יפתח איש אחד ולא שנים ולא בא הכתוב לסתום מי החייב, ע"כ יש לימוד מן כי יפתח וכי יכרה כו' וע"כ כתב רש"י כורה אחר כורה שהוא חייב כלומר והראשון הוא פטור אפילו בנזקין:
פסוק לג:
ולא יכסנו, הא אם כסהו פטור. פירוש ול"ת דלא מהני כיסוי לאותו שכורה כיון שעשה קלקול גדול בכריית הבור ולא תיקן רק הכיסוי אלא צריך דטאים ליה דהיינו שימלאנו עפר קמ"ל דסגי בכסוי הביא מרינן בגמרא, דאל"כ קשה ל"ל כי יכרה כיון דאפי' על פתיחה חייב, וזה אנו לומדים מן ולא יכסנו דקאי על הפותח ועל הכורה, והרא"ם כתב כאן וז"ל דלגופיה לא איצטריך ולא יכסנו דההיא מן ונפל שמה שור או חמור נפקא שאילו כסהו לא היו נופלים אע"כ דלא אתא אנא למידק מיניה הא כסהו פטור, ותמהתי על זה מאוד דהא בדף נ"ב פרכינן וכיון דכסהו וכראוי היכי נפל א"ר יצחק שהתליע מתוכו, וא"כ מנלן לומר דעל דיוק אתא קרא, אלא דקשה א"כ מאי מביא רש"י בסמוך אם על הפתיחה חייב על הכריה לא כ"ש ומוכיח מזה דכורה אחר כורה חייב האחרון דילמא פטור וקרא מיירי מחד כורה וקמ"ל דמהני כיסוי ולא טאים לה וכדאמרינן בגמרא בהדיא ומש"ה צריך שם לימוד אחר על כורה אחר כורה, ואע"ג דכתבתי קודם זה דלימוד כי יפתח וכי יכרה נשאר, קיים מ"מ קשה על רש"י שהביא כאן הצריכותא על פסוק דכי יכרה דאין אנו צריכים לצריכותא זו, ונראה לתרץ אחר שנדקדק עוד מ"ש רש"י אחר זה ובחופר ברה"ר דבר הכתוב דמה שייכות יש לזה בהקודם לו, ואביא הסוגיא דקודם לזה, ת"ר החופר בור ברה"י ופתחו לרה"ר או ברה"ר ופתחו לרה"י חייב וזה בור האמור בתורה דברי ר' ישמעאל ר"ע אומר הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו זהו בור האמור בתורה, אמר רבה בבור ברה"ר כ"ע ל"פ דחייב דאמר קרא כי יפתח וכי יכרה אם על הפתיחה חייב על הכרייה לא כ"ש אלא שעל עסקי כרייה בא לו שאין לו חלק בו אלא שכרהו דהיינו ברה"ר שאין הקרקע שלו, ור"ע סבר בור ברשותו נמי חייב דכתיב בעל הבור בבור דאית לה בעלים קאמר ור"י ס"ל בעל התקלה ולעולם ברה"ר אבל ברשותו פטור, פירש"י מטעם דא"ל כי אפקרנא לך רשותי לאו לחיובי אנא בהיזקא אפקרתיה. ורב יוסף אמר בבור ברה"י כ"ע ל"פ דחייב מ"ט בעל הבור אמר רחמנא דאית לה בעלים עסקינן כ"פ בבור ברה"י ר"י ס"ל ברה"ר, נמי חייב דכתיב כי יפתח וכי יכרה אם על כו' אלא שעל עסקי כרייה כו' ור"ע ס"ל הני מצרך צריכי דאי כתב רחמנא כי יפתח ה"א פותח הוא דסגי ליה בכסוי, כורה לא סגי ליה בכיסוי, עד דטאים ליה ואי כתב רחמנא כי יכרה ה"א כרייה הוא דבעי כיסוי משום דעביד מעשה אבל פותח כיסוי נמי לא בעי קמ"ל. וקשה על ר"י הא מצרך צריכי וכדמקשינן בסוגיא בכורה אחר כורה שזכרנו דמקשה המקשן ורבנן נמי מצרך צריכי. וכ"ש שיש להקשות על רבה דס"ל דכ"ע דרשי האי אם על הפתיחה חייב כו' הא יש צריכותא., ונראה דודאי כ"ע ס"ל הצריכותא דהיא סברא פשוטה ואין חולק עליה אלא דלרבה הוה לר"י בור ברשותו פטור והכתוב לא דבר ממנו משום דלא אפקר אדעתא דהכי א"כ אין הכתוב מדבר אלא ברה"ר דוקא ושם הוא הצריכותא ולרב יוסף הוה החיוב לכ"ע ברה"י דהוי בור דאית ליה בעלים וברה"ר פטור לר"ע משום דאין לה בעלים ממילא אין שם הצריכותא אלא ברה"י דבר הכתוב ושם יש צריכותא ורש"י סותם כאן כרבה ואליבא דכ"ע או כרב יוסף ואליבא דר' ישמעאל דברה"ר מיירי הכתוב ושם הוי הצריכותא וע"כ כתב הא כסהו פטור דהיינו הצריכותא ובחופר ברה"ר אבל ברה"י אין שייך הצריכותא דפטור ולא דבר, הכתוב ממנה, נמצא דהצריכותא היא לכ"ע אלא דפליגי אמאי קאי ועכ"פ יש הכרח גם לדרוש דלהביא כורה אחר כורה מכח הפסוק דאיש אחד ולא שנים כמו שזכרנו והכל ניחא בס"ד:
פסוק לג:
שור או חמור כו', אנו למדין אותו שור שור משבת בגמרא פרק הפרה (דף נ"ד) לא ילפינן לנפילת הבור משבת בג"ש דשור שור אלא מדכתיב כסף ישיב לבעליו כל דאית ליה בעלים אלא בכלאים דחרישה ילפינן משבח. וכתבו התוס' שם לפני זה באותו דף ל"ל כסף ישיב לבעליו לזה אמאי לא ילפינן שור שור משבת, ותירצו דכיון דיש לומר דילפינן בכלל ופרטוכלל לא ילפינן משבת בג"ש וצריך כסף ישיב לבעליו וא"כ קשה על רש"י שכתב בג"ש משבת לרבות כל בהמה, ונראה לתרץ דאי לאו ג"ש לא הוה מרבינן מכח הרבוי דכסף ישיב לבעליו דהא יש כאן כלל ופרט וכלל וא"כ דוקא כעין הפרט אלא דקרא דבעליו אתא לומר דאין כלל ופרט כדפירש"י ויש ג"כ לומר להיפך דאדרבה קרא דלבעליו אינו מורה על רבוי והכלל ופרט נשאר קיים דדוקא היכא דהרבוי מוכח כגון ההיא דוכל בהמתך דמשמעו רבוי כדאיתא התם, אבל לשון לבעליו אינו מוכרח לרבוי אלא מדאמר רחמנא סתם משמעו כל מידי דיש לו בעלים והכלל ופרט מוציאו מידי סתם, אבל כיון שיש ג"ש דשור בכמה דוכתי אלא שאתה רוצה לסתור כאן הג"ש ולהוציאו משאר ג"ש לזה אנו אומרים שמכח משמעות של לבעליו מבטל הכלל ופרט והג"ש נשאר קיים ע"כ נקט רש"י הג"ש כדין.
פסוק לג:
עוד הקשה הרא"ם כיון דרש"י יליף מג"ש דשור א"כ צריך שור לגופיה ולא נשאר יתור אלא חמור ומנלן למעוטי שני דברים אדם וכלים, ותירץ דמ"מ יש יתור דלא נכתוב אלא ונפל שם הנופל, והוא אינו נכון דלא מקשינן לכתוב תיבה אחרת כמו שזכרתי לעיל בפסוק אם כופר יושת, וקושיא שלו נ"ל ע"פ דברי התוס' שם בפרק הפרה דהקשו ל"ל לבעליו כל דאית ליה בעלים תיפוק ליה מן ג"ש דשור משבת וממילא אימעיט אדם דליכא למילף משבת כדאמרינן לקמן גבי כלאים להנחה הקשת ולא לדבר אחר עכ"ל, א"כ לרש"י שנקט באמת ג"ש משבת א"צ יתור דשור לענין מיעוט אדם, וזה ברור בעיני כוונת רש"י דמ"ש שור ולא אדם לאו מיתורא נפקא ליה אלא דשור ילפינן מג"ש ממילא ולא אדם, ונכון הוא עוד הקשה הרא"ם למה לי קרא דשור למעוטי אדם תיפוק ליה מוהמת יהיה לו במי שהמת שלו יצא אדם שאין המת שלו דאסור בהנאה דכה"ג דריש רבא שם בגמרא לענין שור פסולי המוקדשין, ודחק לתרץ קושיא זו, ולפי מה שכתבתי גם קושיא זו לק"מ דאין כאן יתור בתיבת שור ע"ז, והכל ניחא בס"ד. אחר זה ראיתי בתוס' פ"ק דב"ק דף י') דחומר בשור מבבור הקשו קושיא זו ותירצו בענין אחר ע"ש, מ"מ ניחא לי במ"ש לדעת רש"י שמביא כאן ג"ש משבת:
פסוק לג:
ולא אמרינן שור וחמור כו' קשה דבמשנה ס"פ הפרה אמרינן א"כ למה נאמר שור או חמור אלא שדבר הכתוב בהווה וא"כ מה קשה כאן ממה דכתיב שור וחמור וכן פירש"י עצמו בפסוק כי יגח שור את איש כו' וי"ל דמשום לשון הווה לא כתבה התורה יתור לשון אלא ע"כ היתור מורה על איזה דין דהיינו מיעוטא דאדם וכלים אלא דמקשה התנא למה נאמר המיעוט דוקא בשור וחמור ולא בבהמה אחרת אלא שדבר בהווה, אבל אין שייך האי לשון הווה לתרץ לשון יתור. אך זאת קשה לי טובא דאיתא במשנה ס"פ אחד שור ואחד כל בהמה לנפילת הבור ולהפרשת הר סיני ולתשלומי כפל ולהשבת אבידה ולפריקה לחסימה לכלאים ולשבת כו', וקשה למה לא נקט התנא דין נגיחת השור דכתיב כי יגח שור איש כו' דהיינו נמי אחד שור ואחד שאר בהמה כמו שפירש"י לעיל ולכל הפחות היה לו למנקט נגיחה במקום נפילה לבור כי הוא מוקדם לו בפסוק, וקושיא זו צריכה רבא לפרוקי כי רבה היא. ונ"ל לתרץ דבאמת כיון שנכתב בבור דה"ה כל בהמה ממילא הוי כן גם בדין נגיחת השור דהא גמרינן מהדדי בשאר מילי כדאיתא ריש ב"ק בפשט דתחת נתינה ישלם כסף דפירש"י וגמרי מבור כו' וא"ל דהיה לו לתנא למיחשב כאן לענין ה"ה כל בהמה נגיחת השור במקום נפילת הבור דהא בנגיחה יש לימוד מג"ש דשבת דה"ה כל בהמה נ"ל זה דהו"א דבבור לא אמרינן עופות מכח כלל ופרט כדאיתא שם בגמרא דהוה כעין הפרט וא"כ גם בנגיחה ה"א דדוקא שור ולא עופות ע"כ קמ"ל דבבור יש לימוד מפסוק ישיב לבעליו דהיינו כל דאית ליה בעלים ממילא נתחזקה הג"ש כמו שזכרנו לעיל, א"כ ה"ה לענין נגיחה אמרינן כן ומש"ה לא הוצרך התנא להזכיר נגיחה לענין זה (זה תירוץ חריף ונכון בס"ד):
פסוק לג:
שור ולא אדם. כתב הרא"ם וז"ל לאו משום דבר דעה הוא ואיבעי ליה לעיוני ולמיזל דהא אף בבן ובת דלאו בני דעה נינהו פטור כו' אלא גזירת הכתוב היא שור ולא אדם ואפי' אינן בני דעה ואפילו סומא או שנפל בלילה דדוקא גבי בהמה בעינן שתהא קטנה או חרשת או סומא או שנפלה בלילה אז חייב בעל הבור כדתנן כו' אבל אם היתה פיקחת ונפלה ביום פטור, שזהו כמו אונס הוא שדרך הבהמות לסור מן המכשולות ואיבעי לה לעיוני ומיזל, אבל באדם בכל אופן פטור דאל"כ מיעוטא דשור ולא אדם ל"ל עכ"ל. ודברים אין להם הבנה דשור נכתב בהדיא לחיוב אמרינן דדוקא שור שהוא חש"ו חייב, אבל שור פקח פטור מכח הטעם דאיבעי ליה לעיוני ולא אמרינן גזירת הכתוב הוא ואין חילוק ובלא אדם שאינו אלא דיוק נימא דגזירת הכתוב הוא ואין בו חילוק, בודאי דברים אלו אינם נכונים. אלא העיקר דאין לנו שום חיוב או פטור מכח סברא כל שאין ראייה מן התורה אלא ודאי דהא דבשור יש חילוק יש ע"ז ראייה מדכתב רחמנא בעל הבור והיינו בעל התקלה כדפירש"י אחר זה וכיון דתלתה התורה בבעל התקלה מכלל כל שאינו בעל התקלה דהיינו שור שהוא פקח דאין התקלה אלא על בעל הבור והוא מעצמו לא עיין שפיר, ונפל פטור וכיון דיש חילוק בין בעל התקלה או לא ממילא באדם דהואנתמעט אפי' אדם שהוא אינו בר דעה ובעל הבור הוא בעל התקלה אפ"ה פטור מגזירת הכתוב דבזה לא נלך בתר הטעם כמו בשור:
פסוק לג:
חמור ולא כלים. במשנה פרק הפרה איתא נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו חמור וכליו ונתקרעו חייב על הבהמה ופטור על הכלים לא נקט התנא פטור דכלים אלא בשור וחמור לא באדם משום דכיון שעל נזקי האדם עצמו הנופל שם פטור היאך יתחייב על כלים שעמו וא"כ לא יכתוב אלא שור לחוד דמסתבר דבא למעט אדם שכן הוא בעל חיים דכוותיה כדפירש"י בגמרא (דף נ"ד) ואנא ידענא דפטור על הכלים שעליו דלא יהיה עדיף מה שעליו מהוא עצמו אלא ודאי דקאי על כלים שעל השור דעליהם פטורים אע"פ שעל השור עצמו חייב. והרא"ם כתב דמש"ה לא נקט באדם וכלים שעליו דהא אפילו שור שחייבה עליו תורה אם דחפו אדם לבור פטור בעל הבור ואפילו שור שדחף חבירו כדתנן פרק הפרה ואף ר' נתן דס"ל בשור שדחף חבירו בעל הבור משלם מחצה ובעל השור מחצה ה"מ בשור לחבירו שדרך השורים לדחוף זא"ז הו"ל לבעל הבור לאסוקי על דעתיה שלא תבא תקלה על ידו, אבל אדם שדחף השור הדוחף חייב בכולו ובעל הבור פטור משום דזה אינו מצוי והוה כאונס כמו בהמה פקחית שנבלה ביום עכ"ל. חוץ מכבודו לא עיין בגמרא, דמ"ש אם אדם דחף השור לבור פטור בעל הבור זה אינו דהא איתא בפרק הפרה (דף נ"ג) אמר רבא שור ואדם שדחפו לבור לענין ניזקין כולן חייבים פירוש בעל הבור והאדם ובעל השור הרי בהדיא דלא מהני לבעל הבור אונס הזה מה שדחפו האדם וחייב בעל הבור והיינו אם דחפו האדם שלא בכוונה דאי בכוונה פטור בעל הבור כמ"ש התוס' שם ומדמים דבר זה למשים טליתו של חבירו באש של חבירו וכי יתחייב בעל האש. גם מה שדימה הרא"ם זה שאדם נפל ונשברו כלים שעליו לדוחף השור לבור אין זה ענין לזה דשם הוה האדם מזיק ובזה פליגי ר' נתן ורבנן, אבל כאן האדם ניזק עם כלים שעליו אין לומר בזה דין דר' נתן ורבנן:
פסוק לד:
כסף ישיב לבעליו, ישיב לרבות שוה כסף ואפי' סובין. בפ"ק דב"ק (דף ז') רמי ליה אביי לרבא כתיב מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם מיטב אין מידי אחרינא לא והתניא, ישיב לרבות שוה כסף אפילו סובין ותירץ אביי במסקנא דלהכי אתא רבויא דסובין לענין שומא ביוקרא דלקמיה ואחר זה בסוגיא אחרת הקשה רב נחמן לרב הונא קושיא זו והשיב לו כאן דאית ליה כאן דלית ליה:
פסוק לד:
והמת יהיה לו לניזק. נראה שעיקר כוונת רש"י בזה הדבור ע"ז לחוד דלא נפרש יהיה לו למזיק כדמקשינן בברייתא או אינו אלא למזיק כו', אבל מ"ש רש"י אחר זה ושמין את הנבילה כו' אינו מוכרח מפסוק זה אלא מכח והמת יהיה לו דכתיב גבי שור דהכי איתא בגמרא פרק הפרה (דף נ"ג) דקרא גבי שור מלמד ע"ז דהבעלים מטפלים בנבילה. וקרא דהכא גבי בור אתא למעט פסולי המוקדשים דאין המת שלו ורש"י נקט האמת דגם כאן הוה הדין הכי דבעלים מטפלים בנבילה ובגמרא מקשינן פשיטא דהא אפילו יש לו למזיק נבילות יהיב לו כ"ש נבילה דניזק ומשני לא צריכא אלא לפחת נבילה אחר ההיזק שזה על הניזק:
פסוק לו:
או נודע, או לא היה תם אלא נודע כו', הרא"ם וג"א הבינו שכוונת רש"י לתקן מלת או הנזכר כאן דאין לו פירוש לפי פשוטו ומש"ה האריך הרא"ם בקושיא דהא האי או הוא במקום אם, וכן פירש"י עצמו בפסוק או הודע אליו חטאתו שהוא כמו אם ואמר וכן או נודע כי שור נגח הוא, והניח בצ"ע. והג"א כתב שרש"י מסופק בפירושא דהאי או אם הוא במקום אם או לא. ונראה שהמובהקים האלו לא נתכוונו בכוונת רש"י בזה יפה דרש"י ודאי סובר גם כאן דאו במקום אם כמ"ש במקום אחר וכאן לא נתכוין אלא שלא נטעה לפרש דהאי או נודע פירושו דרישא היינו ג"כ מיירי בשור מועך אלא דהחילוק הוא דברישא לא יודע מזה דהוא שור נגח ובסיפא נודע, ע"כ פירש"י דהחילוק הוא בזה בין רישא לסיפא דברישא פשיטא דלא היה מועד אלא דהיה תם ובסיפא היה מועד ולא תם, וזה דוקא ע"י שנודע שהיה כן, ע"כ נקט רש"י או לא היה תם כלומר שזה העיקר פירוש של או ולא מילתא אחריתא ואף אם תפרשו בלשון אם תצטרך לזה, ולא הוצרך רש"י להזכיר כאן שהוא כמו אם שכבר פירשו:
פסוק לז:
חמשה בקר וגו', כמה גדולה כחה של מלאכה יש לדקדק מה הכח ורבותא בזה שמשלם מה שביטלו ממלאכה ועוד יש לדקדק במה פליגי ר"מ ור"י ב"ז ואם לא פליגי אלא מר אמר חדא ומר אמר, חדא היה לומר לשון זה. ונראה דיש פלוגתא בזה דמצינו חילוק בין שור לשה וצריך טעם למה, דר"י ב"ז ס"ל דעיקר הדין הוא כמו בשור דמשלם חמשה ואין אנו צריכים טעם למה כך כל שאין אנו יודעים טעם ע"ז כי גזירת מלך היא, אלא שאנו יכולים לתת טעם למה נפחת בשה, מעיקר הדין ע"ז אמר שיש טעם מחמת שהוא יתברך חס על כבוד הבריות שחס על כבודם דהיינו שעיקר הדין הוא חמשה מצד גזירת מלך אלא שבשה שיש ביזוי להגנב לכך פטור בד', אבל ר"מ ס"ל דעיקר הדין הוא ד' כמו השה. ונראה דהיינו ע"פ הגמרא בפרק מרובה (דף ס"ו) מפני מה אמרה תורה טבח ומכר משלם ד' וה' מפני שנשתרש בחטא ומפרשינן שלה דשנה בחטא, ועפ"ז ניחא דהדין נותן בד' דדין הגניבה הוא כפל וזה ששנה החטא פעמים דינו כפל הכפל שהוא ד' אלא דצריך טעם למה בשור ה' שהוא נגד הדין על זה אמר שגדול כח המלאכה שמשלם בשבילה יותר מן חיוב של הדין לשלם ה'. (כנ"ל נכון בס"ד):
פסוק לז:
תחת השור, תחת השה, שנאן הכתוב לומר שאין כו' אין הכוונה שהשינוי הוא מחמת תחת השור, ותחת השה דבפרק מרובה שם נשאר המסקנא ששור דסיפא ושה, דרישא ל"ל אלא ללמד דוקא שור ושה מידי אחרינא לא, וכוונת רש"י כאן לומר דכיון שיש שינוי כאן בא להורות שתחת השור ותחת השה פירושו מידי אחרינא לא והיינו מיתורא דשור דסיפא ושה דרישא: