מדוע המצוה הראשונה שנאמרה בפרשת משפטים היא שילוח עבדים?
הקדמה
בפרשת משפטים מצוות רבות מאד, חמישים ושלש במספר. בראש כל המצוות מופיעה פרשת עבד עברי.
יש לשאול: מדוע פרשת עבד עברי נאמרה כמצוה ראשונה בפרשת משפטים?
נאמרו על כך מספר הסברים במפרשים.
א. הסברי הרמב"ן
כתב הרמב"ן בתחילת פרשת משפטים (שמות כא, ב):
כי תקנה עבד עברי - התחיל המשפט הראשון בעבד עברי, מפני שיש בשילוח העבד בשנה השביעית זכר ליציאת מצרים הנזכר בדבור הראשון, כמו שאמר בו: 'וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים, ויפדך ד' אלקיך, על כן אנכי מצוך את הדבר הזה היום' (דברים טו, טו), ויש בה עוד זכר למעשה בראשית כשבת, כי השנה השביעית לעבד - שבתון ממלאכת אדוניו, כיום השביעי. ויש בה עוד שביעי בשנים, שהוא היובל, כי השביעי נבחר בימים (שמות כ, ח), ובשנים (ויקרא כה, ד), ובשמיטות (שם פסוק ח), והכל לענין אחד, והוא סוד ימות העולם מ'בראשית' (בראשית א, א) עד 'ויכלו' (שם ב, א). ולכן המצוה הזאת ראויה להקדים אותה, שהיא נכבדת מאד, רומזת דברים גדולים במעשה בראשית. ולכך החמיר בה הנביא מאד... וגזר בעבורה הגלות.
לפי הרמב"ן מצוות שילוח עבדים חשובה משתי סיבות:
- יש בה זכר לדבור הראשון: "אנכי ד' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" (שמות כ, ב).
- מתוך שהציווי לשלח את העבד מתיחס לשנה השביעית, הוא רומז לדבור על השבת (שם, ח-יא), ובו אנו מודים לא רק במציאות ד', אלא גם בכך שד' ברא את העולם בשבעה ימים.
לכן פתחה בה התורה את פרשת משפטים, ועסקה בה עוד לפני המצוות המפרטות את מצות כיבוד אב ואם ואת מצוות "לא תרצח" ו"לא תגנב".
לכן היא חמורה גם כל כך, שעל ביטולה נגזרו עונשים חמורים כל כך, כמו שנאמר לירמיהו: "לכן כה אמר ד': אתם לא שמעתם אלי לקרוא דרור איש לאחיו ואיש לרעהו, הנני קורא לכם דרור נאם ד', אל החרב, אל הדבר, ואל הרעב" (ירמיהו לד, יז).
המשיך הרמב"ן שם וכתב:
וכאשר השלים משפט המצוה הזאת בעבדים העברים, החל במשפט 'לא תרצח' שהיא החמורה, ובכבוד האבות, ובלא תגנוב, וחזר למשפט מכה איש בלי שימות בה, ואחרי כן לרציחת העבד, שהיא חמורה ממיתת הולדות, ואחרי כן לאברי הישראלים והעבדים, ואחרי כן לנזקי הבהמות במיתה. וכל הפרשיות בסדור ובכוונה נכונה.
ב. הסברי האברבנאל
האברבנאל בתחילת פרשת משפטים כתב בדומה לדברי הרמב"ן הראשונים:
הנה זכר ראשונה במשפטים משפט העבד העברי, מפני שהוא יוצא מדיבור 'אנכי ד' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים', שהוא הדיבור הראשון ששמעו בהר סיני, יסוד והקדמה לכל שאר הדיבורים.
והוסיף:
ומפני שהקב"ה הוציא את ישראל ממצרים, זכה בהם להיות עבדיו, ולכן לא ראוי שישתעבדו אלו באלו, וכמו שנאמר: 'עבדי הם אשר הוצאתי אֹתם מארץ מצרים' (ויקרא כה, נה). ולכן בזכרון המשפטים האלה זכר ראשונה משפט העבד העברי, שלא ישתעבד לאדונו עבודה עולמית, אלא לשש שנים בלבד, וישובו איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו.
עוד הוסיף האברבנאל:
כנגד 'לא תרצח' הביא מיני הרציחה שאפשר שיעשה האדם לחברו, והראשון מהם הוא כשיקנה אותו לעבדות בהשתעבדו בו כל ימיו, כי זו היא רציחה בחיים, כי כמו שתאר הכתוב הצדקה בשם 'חיים' ואמר: 'וחי אחיך עמך' (ויקרא כה, לו), ככה ייחס ההשתעבדות, שהוא הפך הצדקה, לרציחה, וכמו שנאמר לירמיהו על ענין שילוח עבדים: 'לכן כה אמר ד': אתם לא שמעתם אלי לקרוא דרור איש לאחיו ואיש לרעהו, הנני קורא לכם דרור נאם ד', אל החרב, אל הדבר, ואל הרעב' וגו' (ירמיהו לד, יז), וידוע שמשפטי ד' הם מדה כנגד מדה, כי לפי שהם היו מרצחים אותם לעבודתם - יהיו בעונש זה נרצחים ברעב ובדבר ובחרב.
לפי האברבנאל מצות שילוח עבדים חשובה משתי סיבות נוספות:
- מפני שהקב"ה הוציא אותנו ממצרים זכה בנו להיות עבדיו, ולכן לא ראוי שנשתעבד איש באחיו.
- בשעבוד העבד העברי מעבר לשש שנים יש צד של רציחה.
לכן פתחה בה התורה את פרשת משפטים.
לכן היא גם חמורה כל כך, שעל ביטולה נגזרו עונשים חמורים כל כך.
ג. הסבר הרב צבי יהודה
בשיחות הרב צבי יהודה לפרשת משפטים נאמר (שמות עמ' 232):
לפני כל סידור מהלכי החיים בחברה, הדבר הראשון הוא הטיפול בענין העבדות. קודם כל יש להיות אדם, אדם שלם ונורמלי, ולא עבד משועבד לדבר חיצוני. ...התעכבות הופעת החירות היא התעכבות הופעת המהות היהודית, חירותה של תורה, שהיא החירות האמיתית. 'אזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי 'כי לי בני ישראל עבדים' ולא עבדים לעבדים', 'אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים' - אם חירות זו מתעכבת אז יש צורך בטיפול, ורק אחר כך אפשר לגשת לסידור כל עניני החיים.
לפי דברי הרב צבי יהודה החירות היא הבסיס לעבודת ד', ולכן היא המצוה הראשונה בפרשת משפטים. על פי דבריו אפשר להבין שלכן בני ישראל נצטוו עליה כבר ביום יציאת מצרים, ונכרתה עליה ברית מיוחדת, ולכן על ביטולה נגזרו עונשים חמורים כל כך!
סיום
בשיחה לפרשת בא (עמ' 134) כתב הרב צבי יהודה שמצות התפלין, שבה נצטוו בני ישראל בצאתם ממצרים, מבטאת את החירות:
לעתים אנשים המתענינים ביהדות שואלים אותנו: מה ענין הקוביות הללו? עלינו לזכור מי אנחנו. אנו עם של עבדים משוחררים, בין אם עובדה זו מוצאת חן בעינינו, בין אם אינה מוצאת חן. פעם היו בעולם תקופות של עבדות. חלק מהאנושות היו אדונים, וחלק היו עבדים, ולא היה להם אומץ להשתחרר. ובודאי לא היה להם כל כך נעים להיות עבדים. אבל לפעמים הזדמן להם ששוחררו, ואז שמחתם היתה גדולה מאד, והם רקדו ברחובות. גם ביובל קיימת מצוה כללית של שחרור עבדים, עליה היו מכריזים בתקיעת שופר, כי אין עבד לעולם, לנצח, ח"ו. העבדים התחילו לשמוח בראש השנה, וביום הכפורים הופיע השחרור הסופי של חירותם. שמחה זו התגלתה גם בסדרי התלבושת שלהם: 'ועטרותיהם בראשיהם' (ראש השנה ח ע"ב). אצל הגויים, העבדים גילו את שמחתם גם בסימנים חיצוניים והתקשטו בזרי דפנה, שהם מין זרי פרחים, כביטוי של חירות... התפלין הם זרי דפנה שלנו, לא כזרי דפנה של הגויים, שהם ריקים מתוכן. זרי דפנה שלנו הם קבלת עול מלכות שמים, שזכינו להיות עבדים לד', ולא עבדים לעבדים. זאת החירות שלנו.
[ועיין עוד שם עמ' 114-115.]
הרב צבי יהודה דימה את התפלין לכתר, ויש להביא ראיה לדבריו ממה שנאמר בספר שמואל (ב' א, י), שהנער העמלקי שסיפר על מות שאול אמר לדוד: "ואקח הנזר אשר על ראשו ואצעדה אשר על זרעו", ותרגם יונתן שם: "טוטפתא דעל דרעיה". ור' יוסף קרא הביא בשם מדרש חז"ל:
הנזר אשר על ראשו - אלו תפלין של ראש. ואצעדה אשר על זרועו - זו תפלין של יד.
הרי לנו שהתפלין של ראש הם כתר!