פסוק א:ויאמר אלהים לנח בא אתה וכל ביתך אל התבה כי אותך ראיתי צדיק לפני. א"ל הקב"ה בצדקתך לא היית מפורסם כמו אברהם שעתיד לקרא בשם ה' אבל צדקתך אינה אלא לפני בסתר ואינך זז ממני ואין אתה מתוכח עם אנשי דורך על ענין ע"א, צדיק לפני, צדקתך שהיא לפני שלא יהיה לך אלהים אחרים על פני היה ראוי שתודיענה לדור הזה כמו אברהם שעתיד להתוכח עם אנשי דורו ומודיע אלהותי בעולם שנאמר ויקרא בשם ה', לזה נאמר לו התהלך לפני שעתיד להלוך ולהתוכח עם אנשי דורו אבל אתה דבק בי ואינך זז ממני לכך הסתר בתיבה וכו':
פסוק י:ויהי לשבעת הימים. כל מקום שנאמר ויהי לשון צער אף כאן כביכול שנצטער הקב"ה ואמר וי על שבעת ימים שבראתי בהם העוה"ז ולז"א הימים בה"א הידיעה שהם שבעת ימי בראשית כאדם שבנה פלטרין והחריבו ומתחרט על מה שטרח ואמר חבל על אינון יומיא. ובמדרש לשבעת הימים שנתאבל הקב"ה על עולמו עד שלא בא המבול מ"ט ויתעצב אל לבו ואין עציבה אלא אבל שנא' כי נעצב המלך על בנו וכי מתאבלים על המת עד שלא ימות, אדם שאינו יודע מה עתיד להיות אינו מתאבל עד שימות המת אבל הקב"ה שיודע מה שעתיד להיות התאבל על עולמו תחילה, ולכך וינחם ה' קודם כביכול כאדם שמנחמים אותו ומקבל תנחומין. אשר עשה את האדם זה האדם הגדול שהוא אברהם אמר אילו לא בראתי את העולם אלא בשבילו שהוא עתיד לפרסם אלהותי די שנאמר וינחם. ואמר ומי המבול ולא אמר המבול אלא מי המבול הוא כמו שאמרו חז"ל ויהי לשבעת הימים אלו שבעת ימי אבלו של מתושלח ללמדך שהפסדן של צדיקים מעכב הפורענות ולכך נקרא שמו מתושלח מת ושלח המבול. והקב"ה אמר לנח כי לימים עוד שבעה אנכי ממטיר על הארץ ארבעים וכו', רמז לו שבתחלה יהיה מטר ויפסק מפני אבלו של מתושלח, ולזה אמר ויבא נח ובניו ואשתו מפני מי המבול שהתחיל לבא עד שהגיע עד צוארו ופסק ובא לתיבה עד קרסוליו כמאמר רבי יוחנן נח מקטני אמנה היה, ופסק להודיע שהספדן של צדיקים מעכב הפורענות כ"ש צדיקים עצמן וגם תלה להם כדי שיחזרו בתשובה, לזה אמר מפני מי המבול ולא המבול אלא מי המבול, וכן ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו כבר, אח"כ אמר בשנת שש מאות שנה וכו' ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום רבה וארובות השמים נפתחו, שאם לא כן איך היינו יודעים שהספדן של צדיקים מעכב הפורענות: מצאתי כתוב למה נקרא מתושלח שהיה לו חרב שהחרב נקראת שלח שנא' ואם לא ישמעו בשלח יעבורו והיה חקוק עליה שם המפורש והיה הורג בה בכל יום ת"ק מזיקים וכשמת נגנזה עמו וזהו מתושלח מת ושלחו עמו. וצדיקים אחרים היו ג"כ בדורו כמו שאז"ל על פסוק כל אשר נשמת רוח חיים באפיו מכל אשר בחרבה מתו כל הצדיקים שיש בהם נשמת רוח חיים ר"ת נר חיים, חיים שחייהם מן מ"י שהיא הבינה שמשם נאצלו נשמות הצדיקים, ומכל אשר בחרבה, אותם שהיו בחרבה של עיר להוכיח אנשי העיר ולתיקון אנשי העיר מתו תמו. ונזכר מתושלח שהוא היה צדיק יותר מכולם, ולפי שבשאר הצדיקים נשמת רוח חיים באפיו שלא נתפשטה בהם הנשמה בכל גופם כי אם באף לבד:
פסוק י:עוד אומרו מי המבול ואח"כ אמר ויהי המבול, לומר שבתחלה ירדו מים צוננים ואחר כך עלו מים רותחים, כנגד מה שקלקלו ברותחין, עשה הקב"ה הגעלה לעולמו להפליט הקליפה מבליעת החמוץ שהחמיצה מים רותחין מן התהום ומים צוננים ירדו עליהם מלמעלה שהם הרחמים העליונים, מים רותחין בגימ' דין הנשמה ברחמים, לומר שהגוף, בדין והנשמה ברחמים שהביאם בגלגול כאז"ל, ולכך היה דינם במים ולא בדבר אחר וכל דינין שלהם דן ברחמים, לזה שתף מדת הדין עם מדת רחמים שנאמר אלה תולדות השמים שהוא גימ' נשמה, והארץ שהוא הגוף שהוא מן הארץ, ביום עשות ה'. אלהים ארץ ושמים לומר שהאדם שהוא עולם קטן והעולם הכל נבראו בדין ורחמים, ומזה למדו ז"ל שתמצא פעמים רבות אומרים נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות, הוא דין ברחמים, שכל זמן שהבשר קיים יש לו לגוף צער שנאמר אך בשרו עליו יכאב וגו' ולזה נעשה גל של עצמות למרק הדין מעליהן ולמתקן ותהיה המיתה מכפרת לפי שהמיתוהו מיתה פתאומית ולא התודו ואולי לא הרהרו ולא עשו תשובה ולכך היו מאכילם הבשר מעליהם למרק עונותיהם, ולא היו עושין כן אלא לרשעים ובצדיקים אומרים יהב עיניה ביה ונח נפשיה, וקבלתי פירושו יהב ביה עיניה שראו למרחוק וראו שיוצא ממנו זרע שאינו הגון או ראו שיזדמן לו שום עון ולא יהיה לו נחת רוח שיצטרך לגלגול לכך יהבו ביה עינייהו ונח נפשיה עשו נחת רוח לנפשו שלא יבא בגלגול כאז"ל, או שלא יצא ממנו אותו זרע הפסול ולא יהיה דעתו נוחה הימנו:
פסוק יז:ויהי המבול ארבעים יום על הארץ. הי"ל ויהי המבול על הארץ ארבעים יום, אלא כאן רמז למה שאמרו במדרש ז"ל על בנין הבית אמר ובשנה האחת עשרה בירח בול כלה הבית, מהו בירח בול בירח שבוללין לבהמה מתוך הבית, ד"א מהו בירח בול בריח מבול חסר מ' כנגד מ' יום, שאע"פ שנשבע הקב"ה אע"פ כן בכל שנה היו אותם הימים עושים רושם בעולם עד שעמד שלמה ובנה את בית המקדש ופסקו אותם מ' יום לפיכך כתיב חסר כנגד מ' יום שפסקו, זהו ויהי המבול שהיה לו הויה בעולם מ' יום:
