פסוק א:ראיתי צדיק ולא וכו׳ דק״ל למה זה הוצרך לפרושי טעמא כי אותך ראיתי וכו׳ פשיטא הוא דמשום צדקתו ניצול ותו אמאי כתיב ראיתי צדיק הל״ל כי אתה צדיק ותו אמאי כתיב לפני דהוא סותר למ״ש לעיל את האלהים התהלך נח שזהו ההפרש שבינו לבין אברהם דאברהם כתיב ביה אשר התהלכתי לפניו אבל נח את האלהים ולא לפניו שהיה צריך סעד והיכי כתיב הכא לפני ומכח כל זה פירש דהוצרך לכתוב זה ללמדנו הך מלתא גופה דאומרים מקצת וכו׳ ומש״ה כתיב ראיתי צדיק לפני בשביל שאתה לפני ואני רואה אותך ומדבר עמך הילכך איני אומר לך רק צדיק בלבד:
פסוק ב:הטהרה וכו׳ למדנו וכולי מוכרח הוא דאל״כ מלה זו שא״ל הקב״ה מכל הבהמה הטהורה ה״ז בלתי הבנה אצלו כלל דמהיכן ידע מה ר״ל טהורה אם לא שלמד תורה וידע דשייך טהורה וטמאה ומ״מ הוצרכו בגמ׳ לומר בזבחים כל שהתיבה קולטתו טהור דאל״כ אע״ג דלמד נח תורה וידע מאי טהורה ומאי טמאה א״א להכיר בין טמאה לטהורה כשרואה החיות שהרי סימן מפריס פרסה לחוד לא סגי והיה טורח גדול להאכיל לכל בהמה וחיה לראות אם היא גם כן מעלת גרה ונח לאו קניגי ובליסטרי היה להכיר כל המינים ועוד בעופות היכי יכיר כל הטהורים שהרי מסימנים שלהם זפק וקורקבן נקלף ובזה א״א לו לבדוק מחיים כלל לכך הוצרכו לומר מאליהם באו וכו׳ א״נ העבירום לפני התיבה וכל שהתיבה קולטתו טהור ומעתה אזרת לה קו׳ הרא״ם ז״ל ע״ע:
פסוק ב:שבעה שבעה כדי וכו׳ ואכתי ק׳ למה מנין זה לא פחות ולא יותר ונר׳ דבמדרש אי׳ א״ת ז׳ מכל מין נמצא אחד מהן שאין לו בן זוג אלא ז׳ זכרים ח׳ נקבות ע״כ ולאפוקי מבעל ש״ח דאשתמיטתיה לישנא דב״ד ולכך כתב ע״פ דרכו שלא היו אלא מכל מין ואח׳ זכר בלא זוג וליתא כלל. ומעתה טעם המספר הזה נ״ל לפי שהיו נח וב׳ בניו שם ויפת וג׳ נשותיהם שכל א׳ מהם היה צריך ב׳ קרבנות א׳ ליתן הודאה על העבר שניצולו וא׳ לצעוק לע״ל וכנגד חם לא צוה לפי שרשעים היו הוא ואשתו כידוע ששמשו בתיבה ג״כ וכתיב זבח רשעים תועבה. נמצא שהוצרכו י״ב בהמות ששה זכרים ושש נקבות ונשאר זוג א׳ לקיים המין כמו בטמאים. ואע״ג דלכאורה נר׳ מן המדרש שלא הקריבו כלם דהא אי׳ התם לא שאני צריך להם אלא לחיות זרע וכו׳ מיהו לכי תידוק אדרבא משם ראיה דאל״כ הכי הול״ל לא שכלם צריכים להקרבה אלא לחיות זרע וכו׳ אלא מוכח דה״פ דק״ל לבעל המדרש לישנא דקרא גם מעוף השמים שבעה שבעה וכו׳ לחיות זרע וכו׳ דמשמע דטעם היותם ז׳ ז׳ הוא לחיות זרע והא ליתא דא״כ בשנים סגי אלא טעם היותם ז׳ הוא להקרבה ולישנא דקרא קשיא לכך פי׳ דה״ק קרא מה שאני מצוה אותך להביא ז׳ ז׳ לצורך הקרבה לא בשביל דלקרבן אני צריך דאם ארעב לא אומר לך כתיב אלא טעם ההקרבה לחיות זרע וכו׳ כדי שע״י ריח ניחח הקרבן אבטל רוגזי ואכרות ברית מעבור מי נח עוד. זה נ״ל טפי מכל הדרכים שנאמרו בזה עיין בנח״י ובש״ח:
פסוק ג:גם מעוף וכו׳ דק״ל שהרי לעיל כתיב מהעוף למינהו וכו׳ שנים מכל ולכך משני דהכא בטהורים:
פסוק ד:כי לימים עוד מהו וכו׳ ההרגש שמבחוץ הוא לישנ׳ דלימים דלא דייק דהול״ל כי אחר ימים עוד ז׳ אלא ה״ק לימים שעברו דכתיב והיו ימיו מאה ועשרים שנה עוד נוסף עליהם עוד שבעה ימים:
פסוק ז:נח ובניו וכו׳ לפי שנאסרו וכו׳ ק׳ דהא כבר ביארו לעיל גבי צווי ואמאי אצטריך למהדר הכא. ונראה שיש לדקדק דאמאי רש״י לעיל לא כתב אלא מכאן שנאסרו בתשמיש ולא כתב הטעם והכא הוסיף ג״כ הטעם אלא היא גופה קמ״ל דאי מקרא דלעיל לחוד ה״א דטעמא שנאסרו בתשמיש לאו משום שהעולם שרוי בצער אלא משום שלא היו בביתם וידוע דאכסנאי אסור בתשמיש כדילפי׳ מאלקנה וישובו אל ביתם ואח״כ וידע אלקנה וכו׳ וכ״ש הכא שלא היה מקום מיוחד אסור לשמש בפני שום בריה מש״ה אצטריך קרא אחרינא והיינו דכתיב הכא בקרא דסמיך ליה לעיל והמבול היה מים על הארץ ופסוק זה אין לו מקום כלל דאי ללמד על עצמו הא כתיב בתר הכי ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ אלא פ׳ זה אתא לסמוך לו ויבא נח ובניו וכו׳ ללמד דהא דנאסרו בתשמיש היה משום שהמבול היה לפי שהעולם שרוי בצער דאילו מטעמא אחרינא לא היו אסורין דבההיא שעתה תיבתם זוהי דירתם ול״ד לאכסניא והיו יכולים להכין לכל א׳ מדור באפי נפשיה:
פסוק יא:תהום רבה מדה וכו׳ הוכרח לזה משום דקשיא ליה דהול״ל תהום רב שהרי תהום ל׳ זכר כדכתיב תהום אל תהום קורא ולכך תירץ דכתיב רבה לרמוז שהיה מדה כנגד מדה שחטאו ברבה:
פסוק יב:ויהי הגשם וכו׳ ולהלן וכו׳ ההרגש הוא דכוליה קרא יתיר׳ הוא שהרי כתיב לעיל בסמוך ומי המבול היו ואם ללמד על המשך זמן ירידת המבול הא כתיב בתר הכי ויהי המבול מ׳ יום ולכך תירץ דאה״נ דיתיר הוא והא קמ״ל שבתחלה וכו׳ ונ״ל שבתחלה לא היו רותחין דאל״כ עכ״פ היו מפסידין הזרעים והפירות ואיך יהיו גשמי ברכה א״ו שבתחלה ירדו כתיקונן ולבסוף היו למבול כלו׳ רותחין:
פסוק יב:ארבעים יום וכו׳ אין יום וכו׳ פי׳ שבא להכריח דאמאי אצטריך למכתב ומ׳ לילה היה סגי לכתוב מ׳ יום שהרי גם הלילות בכלל כדכתיב ויהי ערב ויהי בוקר יום א׳ וכדכתיב בתר הכי ויהי המבול מ׳ יום ולא הזכיר הלילות שהן בכלל ולכך משני דאי כתיב מ׳ יום לחוד הוה משמע מ׳ יום בהדי ההוא יומא דאתחיל ואע״ג דלא הוה יום שלם גם היא בכלל ולהודיע דלאו הכי הוה כתב ג״כ ומ׳ לילה לומר שכלם ימים שלמים עם לילותיהן ולאפוקי יומא קמא שאינו בכלל לפי שאין לילו עמו ובענין החשבון שכתב רש״י נמצאו כלים בכ״ח בכסליו ולקמן בד״ה מקצה ק״ן יום כתב בכ״ז בכסליו עמ״ש הרא״ם ז״ל כי אין להוסיף על דבריו הנכונים וברורים ע״ע:
פסוק יג:בעצם וכו׳ למדך הכתוב וכו׳ ק׳ דהכא משמע דבאותה שעה שא״ל הקב״ה ליכנס בתיבה מיד נכנס שהרי קאמר אמר הקב״ה אני מכניסו וכו׳ והיינו דכתיב בעצם היום הזה בא נח ולעיל פירש״י אף נח מקטני אמנה ולא נכנס עד שדחקוהו המים דנר׳ שלא נכנס כשא״ל הקב״ה ליכנס עד שנדחק מהמים. ונר׳ דהיינו פלוגתייהו דהנהו תנאי כדלעיל דחד דריש בדורותיו לשבח וחד לגנאי והך דרשה דמייתי רש״י הכא אתיא כמאן דדריש לשבח ולדידיה אה״נ שלא המתין נח ליכנס עד שדחקוהו המים ותדע דהכי אי׳ בתנא דבי אליהו הובא בילקוט בעשרה במרחשון נכנס לתיבה ובי״ז בו ירדו גשמים וכו׳ ע״ע ואם תיקשי להך תנא ההוא מי המבול דלעיל מאי דריש ביה איכא למימר דס״ל שבא ללמד טעם איסור התשמיש וה״ק ויבא נח וכו׳ כלו׳ גברי לחוד ונשי לחוד מפני מי המבול. ואותה דמייתי רש״י לעיל שדחקוהו המים אתיא כמאן דדריש לגנאי ולדידיה צריך לפ׳ בעצם היום הזה דהיא גופה קמ״ל שהמתין עד היום ממש שהתחיל המבול ולא נכנס בה אפי׳ מבערב ולפי שיטה זו פירש״י בפ״ק דר״ה דף י״א אההיא דאי׳ התם יום שמזל כימה שוקע וכו׳ וז״ל רש״י שם וכימה הוא זנב טלה והמבול ביום וכו׳ ומנין שהמבול התחיל לירד ביום שנ׳ בעצם היום הזה בא נח והוא מקטני אמנה היה ולא נכנס לתיבה עד שירדו מים ודחקוהו וכו׳ עכ״ל הרי כדאמרן ורש״י הכא פי׳ זימנין כמר וזימנין כמר משום דלא פסיקא ליה כדכתיב לעיל:
פסוק יז:ותרם וכו׳ משוקעת וכו׳ כוונת רבינו ללמדנו דאע״ג דלכאורה נראה מלשון הכתוב דמיד אחר מ׳ יום נתרוממה התיבה ונסתלקה מעל הארץ על פני המים לכי תידוק לאו הכי אלא עברו עוד ד׳ ימים אחר המ׳ שהרי לפי החשבון שמוכיח רש״י לקמן מן המקראות היתה התיבה משוקעת במים י״א אמה ועוד מוכח לקמן שהמים היו חסרים אמה אחת בד׳ ימים וסתמא דמלתא כשיעור הזמן שהיה בחסרון כך היה ג״כ התגבורת שהיו עולים המים על הארץ אמה א׳ לכל ד׳ ימים ונמצא שבהמשך מ׳ יום לא עלו המים על הארץ רק עשר אמות לפי חשבון אמה לד׳ ימים והרי עדיין התיבה נוגעת בארץ לפי שכובדה היה גובר ומכביד י״א אמה בעומק המים עד שעברו עוד ד׳ ימים ונמצא בתחלת יום מ״ה שהמים היו יותר מי״א אמה אז הרימו המים את התיבה. ובזה מובן שפיר המשך הכתוב ויהי המבול מ׳ יום על הארץ וירבו המים כלומר כשנתרבו עוד המים אחר המ׳ איזה ימים אחרים אז זמן בא שנשאו את התיבה וכו׳ ותרם:
פסוק כב:אשר וכו׳ ולא דגים וכו׳ לפי שהם לא השחיתו דרכם שכן כתיב כי השחית כל בשר וכו׳ על הארץ וההוא על הארץ יתירא הוא דהא כתיב וירא אלהים את הארץ וכו׳ אלא לאפוקי דגים שבים:
פסוק כג:אך נח וכו׳ ומ״א גונח וכו׳ דריש לה מל׳ אך נח דמשמע מיעוט כלו׳ נח עצמו שנשאר ממועט הוא שלא נשאר כלו שלם כבראשו׳ ומדסמיך ליה ואשר אתו דרשו מפני מה נתמעט נח מפני אשר אתו דהיינו מטורח הבהמות וי״א ס״ל דא״כ וכל אשר אתו מיבעי ליה ומדלא כתיב אלא ואשר אתו דמשמע דאחד לחודיה קאי דרשו אמיוחד שבהם שהוא הארי שהכישו וכו׳:
