פסוק א:בא אתה ערש"י ועי' בס' תולדות נח דרוש ז' דק' מדוע כשצוהו על בנין התיבה לא א"ל למה צוהו כי אותך ראיתי צדיק לפני ועתה בשעה שצוהו על ביאתו א"ל כי אותך ראיתי צדיק וי"ל שבתחלה הזכיר ה' רשעת הדור קץ כל בשר וכו' ואח"כ הזכירו על בנין התיבה, ובמאמר השני הזכיר תחלה הצלת נח בא אתה כו' ואח"כ כליון הדור אנכי ממטיר, רק תחלה של"ה מוכיח בני דורו רק הי' מתהלך עם אלקים לבדו לא נראה צדקתו כ"כ זולת נגד רשעי הדור הי' נחשב לצדיק ולכן הזכיר תחלה רשעת הדור שהם גורמים ברשעתם שינצל הוא, אבל אח"כ שהחל בבנין שכ' שאמר להם שעתיד ה' להביא חבול וכל הק"כ שנים הי' מוכיחם ואחז במדתו של אברהם ואז ראוי להצילו מצד עצמו ולכן הקדים ה' הצלתו למפלת הרשעים ע"ש דרוש יקר. וע"ע בספר מגדנות אליעזר מהגר"א חרל"פ ד"ה, דרוש ארוך:
פסוק ב:הטהורה רש"י העחידה להיות טהורה למדנו שלמד נח תורה. והקשה רא"ם למה הניח גמ' זבחים דקט"ז העבירן כל שהתיבה קולטתו טהור, ולר"א באו מאליהן, ועשפ"ח וחזקוני ומהרש"א תי' בדוחק, ובס' מר שמואל על מס' ע"ז ד"ה תי' דאי' במנחות דכ"ט ג' דברים נתקשה משה, וא' שרצים, והנה לתי' גמ' זבחים ק' מאחר של"ה יכול נח ליקח מעצמו רק תיבה קולטתו או שמעצמם באו ז' ז' טהורים וב' וב' טמאים א"כ למה אמר ה' לנח כל הענין כמה טהורים וכמה טמאים יקח, וגם דרשות גמ' שלא ליקח מחוסר אבר וטרפה הול"ל בקיצור כל אשר יבואו לתיבה יהי' אתך, אלא צ"ל הטעם דאיתא בגמ' לא עביד רחמנא ניסא לשיקרא וצ"ל דבאחת למד תורה ול"ה הנס של קליטת התיבה רק היכי דנתקשה. משו"ה צוה ה' כמה טהורים וכמה טמאים הכל כדי למעט בניסא, וא"כ א"ש דרש"י הוכיח מהפסוקים שלא לצורך, אלא מוכח דלמד תורה ול"צ לנס. ולהגמ' לא סגי בתי' דרש"י, דקשה איך יכול לומר דנח ידע דאפשר משה לא ידע ונח ידע, משו"ה הוצרכו האמוראים לתרץ שנעשה ג"כ נם, היינו מה שנח ידע ידע ומה שלא ידע תיבה קולטתו, או באו מעצמן ואו"א דברי אלקים חיים ולא סגי בתי' א'. ובס' מים קדושים זבחים דקט"ז כ' דהמהרש"א הביא רש"י על תורה ומוחק גי' שלנו ע"ש וי"ל דהמקשן הק' ומי הוו טמאים וטהורין כו' דהא ודאי הוי כדכ' מן העוף הטהור וכו' א"ו דמהתם אין ראיה דנח למד תורה, רק דהק' אברייתא דתני בה דלא הקריבו בני נח אלא טהורים מנא ידעו הני דורות בתר נח מה טמא ומה טהור ומשני מאותן שלא נעבדו. ול"ק מנא ידעו דמסתמא לא נעבדה בה עבירה כדאי' בפ' אין מעמידין ע"ש וכדאיתא דלאחר המבול אף האומות גדרו א"ע מעריות, רק דהק' על נח מנא הוי ידע דאותו זמן הי' חשודין על רביעה, ומשני העבירם אבל על טמאים וטהורים ל"ה ק' משום דנח למד, וצדקו דברי רש"י בחומש דלמד זה מהמקשן ואף דכאן לא כ' רש"י כן דכ' דמנא הוי ידעו איזו טמאים מ"מ מהגמ' ל"ק עכ"ל. ועי' בפדר"א פכ"ג דלכך הי' מטהורים ז' מפני שעד שהי' המבול הטמאים מרובים מטהורים רצה ה' להרבות בטהורים צוה לקחת מטהורים ז'. ועשו"ת כנסת יחזקאל סי' כ"ד שהק' דבחולין ס"ג אי' גלוי וידוע שטמאים מרובים מטהורים לכך מנה הטהורים, הרי דגם היום טמאים מרובים, ועי' בדברי שאול, ובלב אריה על ל דס"א בתד"ה כל ומהאריכות לא העתקתי:
ובני הרה"ח כליל המדעים מו"ה דוד נ"י אמר על קו' הג"א ולבוש דהאיך למד תורה הא אי' בסנהדרין נ"ט ב"נ שלמד תורה חייב מיתה, ואמר עפמ"ש הר"ם בפ"י ה"ט ממלכים אם עכו"ם עסק בתורה מכין אותו ועונשין אותו ומודיעין אותו שהוא חייב מיתה אבל אינו נהרג, וכ' בלח"מ כיון דלישראל אף מצוה ללמוד אין לעכו"ם לחייבו מיתה. והא דכ' הר"ח רק מדרבנן הוא ואסמכתא בעלמא הוא, וכן הביא במנ"ח מצוה רל"ב דמר"ם נראה דעכו"ם הלומד רק הוא איסור דרבנן, וא"כ א"ש דנח הי' שרי ללמוד דמה"ת מותר:
ועוי"ל דבשבת דל"א בגר שבא להלל שילמדנו כל התורה על רגל א' וכ' שם המהרש"א דל"ק איך למדו הא ב"נ שלמד ח"מ, וי"ל כיון שבא לגייר שרי ללמוד ע"ש, והטעם י"ל דכחו שכתב הר"מ דב"נ בז' מצות שלו מותר ללמוד כדי לידע איך לשמרם כן אם דעתו לגייר ע"כ צריך לידע ביום הראשון שיהי' ישראל איך לקיים המצות דאם לא ילמד יכשל בהם, אבל בב"נ דעלמא דאין נפק"מ לו אסור ללמוד, ולפי"ז גם נח למד ג"כ באופן זה שידע איזה בהמה טהורה, שיוכל אח"כ להקריב מיני טהורים וא"ש, ועי' שו"ת רע"א סי' מ"א ח"ש במהרש"א הנ"ל:
פסוק ד:כי לימים רש"י ז' ימי אבלו של מתושלח, עי' תורת חיים סנהדרין דק"ח. והובא ג"כ בענף יוסף על פ"י סי' רמ"ז, על הפ' ויהי לשבעת הימים (בפ"י) אלו ימי מתושלח ק' אמאי דריש הש"ס הכא ולא מייתי הקרא דכי לימים עוד שבעה דכ' ברישא, ועוד דהך דרשא דקבע להם ה' זמן גדול ואח"כ זמן קטן מרישא דקרא יליף כפרש"י בחומש, וי"ל הא דקאמר ששינה עליהם סדרי בראשית כו' וכן הא שהטעימו מעין עוה"ב כו' לא מצי דריש אלא מקרא דלשבעת הימים דשבעת ימי בראשית שבעת ימים קרי להו כדכ' כאור שבעת הימים ולכך דריש כולהו אהך קרא, מיהו בב"ר איתא נמי ויהי לשבעת הימים מלמד שתלה להם יחי אבלו כו' ד"א שבפת ימים נתאבל ה' על עולמו קודם שיבא המבול ולא דריש טפי, וק' אמאי לא דריש ארישא דקרא ע"ש ובמהרש"א ובבנין יהושע על אדר"נ פל"ב ע"ש בזה:
פסוק ז:ויבא רש"י שנאסרו בתה"מ מפני שהעולם שרוי בצער, והק' מפו' אמאי לא מפ' רש"י לעיל (ו' י"ח) כן, וכ' בס' לשון הזהב בעירובין י"ח דיל"ד דכ' ויעש נח ומפסיק ונח בן שש מאות, ואח"כ כ' ויבא נח הול"ל ויעש נח ויבא נח ואח"כ ונח בן שש מאות, וי"ל דק' דב"נ הי' חשוכי בנים בחבול וחותרין לשמש בשני רעבון, כמ"ש בתענית י"א, ומנח ל"ק דאע"פ דל"ה לו בת עכ"פ הי' לו בנים וכמ"ש הט"ז סי' תקע"ד, וי"ל ע"פ הר"ם פט"ו דאישות כיון דעברו כ' שנה ולא נשא מבטל מ"ע דעד כ' אינו בר עונשין, ובבראשית (ה' ל"ב) כ' רש"י דלפני מ"ת ל"ה מצווים על פ"ו עד בן ק', (וא"ש דהמתין יעקב עד פ"ד שנים) ומשו"ה ל"ה ב"נ מותרין לשמש בשעה שעולם שרוי בצער. וא"ש ויבא נח כו' וק' דחשוכי בנים מותר לפיכך הקדים ונח בן שש מאות ול"ה בני ק' ולא מצווים אפ"ו (וערש"י בראשית ה' ל"ב) וא"ש קו' ב"י סי' תקע"ד על יוסף אחאי לא קיים פ"ו של"ה לו בת, וכן ק' על תי' תוס' תענית דיוסף נהג חסידות ולוי לא וק' במה פלוגתתם. וי"ל דיוסף אמר שאוכלים מפרכסת ולהם דין ב"נ. ושבטים ס"ל דלהם דין ישראל א"כ ליוסף ל"ה מחויבים בפ"ו עד בן ק' לכן לא שימש, ולוי לשיטתי' דלהם דין ישראל ויכול לשמש דל"ה לו בת. ועמ"ש בפ' מקץ (מ"א נ') ובס' לקוטי שושנים ואדני פז ופני"ק ובשו"ת בנין ציון סי' קמ"ח. ולקמן שמות (ב' א') בשם ספר אגרת שמואל על רות ומהאריכות לא העתקתי:
פסוק ז:רש"י אף נח מקטני אמנה, עי' בקובץ דרושים ח"ב כרך א' סי' כ"ג שכ' עפמ"ש בנזר הקודש על הגמ' בתענית כ"א ב' בסורא הוי דבר ובשבבותא דרב לא הי', סברוה משום זכותי' דרב איתחזי' לי' בשביל אשה צדיקת, וכ' כיון דניתן רשות למשחית אינו מבחין וכשיש צדיק בשכונה ההכרח להציל כל השכונה דלא יספה צדיק עם רשע וזה דוקא בצדיק שאינו גמור אבל בצ"ג מבחין. ורב הי' צ"ג והי' הוא לבד ניצל ולא כל השכונה, וזה שניצולה כל השכונה הי' בזכות צדיקת אחרת שאינה צ"ג פ"ש, ונח הי' צ"ג ולא הגין זכותו על כל הדור. אמנם נח ל"ה מחשיב עצמו לצ"ג וחשב שכולם ינצלו בזכותו וז"ש נח מקטני אמנה הי' של"ה מאמין שהוא צ"ג וחישב שלא יבא המבול וינצלו כל העולם בשבילו עד שדחקוהו החים, והרה"ק ר' יצחק מווארקי ז"ל אמר שהפשט שאף מקטני אמנה הי' מאמין ג"כ שהי' סובר שהם צדיקים ע"כ לא הי' מאמין שיבא החבול חפני שיגינו על הדור. והה"ק מאפטא ז"ל אמר דאמונה יש ב' פירושים א' כפשוטו אמונת הדבר, ב' המשכה וגידול כמו ויהי אומן את הדסה (מג"א ב' ז'). וע"י אמונה ובטחון יש כח שעי"ז ימשך ויבא הדבר באמת, ונח היה מאמין אבל היה ירא להאחין באמונה שלימה שלא יחשך עי"ז המבול באמת, לכן לא נכנס פד שדחקוהו המים:
פסוק ח:מן הבהמה הטהורה ערש"י ומהרש"א פסחים ד"ג. ובאור חרש שם, שהקשה החזקוני אמאי לא יליף מקרא המוקדם שאמר ה' לנח ומן הבהמה אשר לא טהורה, ומהרש"א תי' זה אלא שלא נראה כן מרש"י ד"ה ה"ג וכ"ת ול"נ דמשם אין ראיה משום דהזהיר אותו ליקח מטהורה ז' ז' ומטמאים ב' ב' וי"ל דה"ק ה' לנח מה שלא יהי' לך ברור שהם מהטהורים קח ב', ואי הוי אמר ומן בהמה הטמאה, הו"א דוקא מה שברור שטמאה, אבל הספק יקח ז' לכן דייק ומן הבהמה אשר איננה טהורה וגם מה שבספק בכלל זה כיון דלאו בבירור טהורה תקח ב', אשר מקרא השני מוכח שפיר דשם נא' מן בהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה ושנים שנים באו אל נח, וכ' רש"י בחומש דאע"ג דלקח מטהורים ז'. ה"פ מהפחות לקח ב' א"כ שפיר מצי למיכתב כאן מבהמה טמאה כיון דגם על טהורים לא כ' יותר מן ב'. וביותר י"ל דרש"י כ' שם באו אל נח באו מעצמם ודרשו מיני' בסנהדרין ק"ח וזבחים קט"ז דמעצמם באו אל התבה מטהורים ז' ז' ומטמאים ב' ב'. א"כ ליכא למימר שנכתב אשר איננה טהורה למעט ספק כיון דל"ה שום ספק לנח דמה שקולטתו ז' ידע דטהורים ומה שקולטתו ב' ידע דטמאים ומוכח שפיר מהאי קרא דיספר בל' נקיה, ועי' ברא"ם ונח"י:
פסוק ט:שנים שנים באו אל נח, בז"ח אלו יומי דגמרו בהו הלל, והגה"ק ר"ש מאסטראפאלי ז"ל כ' לרמז שנים שנים הם ב' ימים של פסח וב' ימים של שבועות, באו בגי' ט' יחי סוכות, אל נח, בגי' חנוכה אלו ימים שגומרים הלל. אבל צ"ב מה שייך זה לכאן, ועמ"ש זקיני הגאון מלאסק ז"ל הובא דבריו בקובץ דרושים חוברת רביעית סי' ל"ב ע"ש דבר יקר וע"ט בחוברת חמישית סי' י"ז וי"ט ומגודל אריכות לא העתקתי:
פסוק י:ויהי לשבעת ימים אבלו של מתושלח. עי' לעיל פ"ד. ובס' עזרת ישראל על מס' מו"ק דף כ' הביא הרמב"ם פ"א ה"ב מאבל, דכ"ז שלא נקבר המת אינו חייב באבילות. ומשו"ה דוד סך ורחץ כשמת הילד טרם שנקבר והרמב"ן הובא בטוש"ע סי' שמ"א כ' שאסור והא דדוד כתב המהרש"ל שהילד לא כלו חדשיו, וראי' מדכ' ויהי לשבעת כו' וכן בשבעת ימי המלואים נצטוו מפתח אוהל מועד לא תצאו וזה הי' קודם מיתת נדב ואביהו, אבל זה שייך אצל ה' שיודע שימות המת אבל בבו"ד שאינו יודע מתאבל אחר המיתה ר"ל ונמצא שם גבי הילד דאיל נתן הנביא ע"פ ה' בן היולד לך מות ימות התחיל תיכף אבילות, ולכך אח"כ שכ' ויהי ביום השביעי וימת הילד כבר הי' נשלם השבעה ולכן היה מותר לו לרחוץ ולסוך ואין ראי' מזה לשאר אדם ע"ש אריכות:
ובשו"ת חת"ס יו"ד סי' שכ"ד הביא ראשונים דמשו"ה לא נהג דוד אבילות כשמת הילד, דהוי ספק נפל, ותמוה דבמו"ק דכ"ג ילפי' דאבל אסור בתשמיש מקרא וינחם דוד את בת שבע, אלמא דקים לי' לדוד שכלו לו חדשיו. והרמב"ן תי' לפי שהי' מלך לא החמיר ע"ע להתאבל על ספק משום כבודו של מלך, אבל ב"ש שפיר מחויבת הי' ושפיר ילפי' מב"ש דאסור בתשמיש:
ואחי הרה"ג ר' שלמה זאב שיחי' מלאדז במכתבו אלי הביא דברי הפמ"ג בס' מתן שכרן של מצות חקירה ז' דדוד נשא ב"ש תוך ג' חדשי הבחנה והי' הולד ספק בן ט' לראשון או ז' לשני, ואי"ל דבכה"ג הדין דשניהם מתאבלין כמ"ש ביו"ד סי' שע"ד ס"ח, אבל ז"ד בשניהם חיים ודמי לב' שבילין משא"כ כשמת אב אחר, שוב סד"ר לקולא דגם השני א"צ להתאבל ע"ש בחי' רעק"א ולכן לא נהג דוד אבילות דאורייתא ע"ש, וא"ש דילפי' מקרא וינחם דוד ב"ש דלדידה הוי ודאי, ופח"ח:
והנה הא דהבחנה פלוגתא אי מדאורייתא או מדרבנן עי' יבמות מ"א א' ובב"ש אה"ע סי' י"ג סק"א כ' דלכ"ע רק מדרבנן וע"ש בפת"ת סק"א מה שהביא בזה, ועי' בהה"מ פי"א ה"י מא"ב דגזירת תבעי' לינשא צריכה לישב ז' נקיים שמא מחמת חימוד ראתה רק מדרבנן, ועפי"ז תי' בטו"ז יו"ד סי' קצ"ב סק"א הא דסוטה ד"י בתמר ורות דלא הי' להם ז"נ דעדיין ל"ה גזירה זו, ועי' מ"ש בזה בפ' וישב (ל"ח ט"ו) אך באמת מצינו כמה תקנות שגזרו עוד בימי הנביאים ועוד קודם, וגם קיימו אותם הצדיקים הראשונים, בע"ז דל"ו ב'. זנות של עכו"ם ב"ד של שם גזרו, יחוד פנוי' ב"ד של דוד גזרו, טלטול כלים בשבת בימי נחמי' נאסר (בשבת קכ"ג ב') עירובין ונט"י שלמה וב"ד גזרו (שבת י"ד:
ועירובין כ"א ב'), ע"ת ותחומין אאע"ה קיים (יומא כ"ח:
קידושין פ"ב:
ב"ר פס"ד ול"ו, תנחומא לך, שוח"ט א') ועוד הרבה דברים. ולפי"ז הדק"ל הא דדוד נשא תוך ג"ח דהבחנה, וצ"ל כמ"ש הפנ"י בהקדמה לכתובות דב"ש הי' אז קטנה, ואינה ראוי' להתעבר. והי' לו ודאי דלא נתעברה מאורי', או כמ"ש הזה"ק בהקדמה דף ח' דמלאך דומה הי' רוצה להעניש לדוד על שעבר על איסור הבחנה, א"ל הקב"ה דהי' ודאי לדוד שעוד לא נתעברה מאורי' ע"ש וא"ש הכל, וע"ע במשנת חכמים סוס"י ו' ביבין שמועה ע"ש באריכות:
פסוק יא:בחדש השני, עי' ר"ה די"ב אלא לר"י מה שני, ועי' בהגהות גליון הש"ס לרע"א שכ' אי' ברד"ק מלכים א' (ח' ב') בשם תרגום יונתן דלפני הזמן שיצאו ממצרים היה תשרי חדש ראשון כי בתשרי נברא העולם ומשיצאו ממצרים ניסן ראש החדשים ע"ש וא"כ מה פרכינן הכא מה שני הא מקודם הי' תשרי ראשון לחדשים ושפיר מרחשון שני וצע"ג:
פסוק יא:נבקעו עי' ראב"ע נפתחו חלונות האוצרות בשמים. עי' בהקדמת ס' משפט שלום להגאון מברעזאן ז"ל אות ל"א אריכות בדבריו:
פסוק יב:רש"י שאם יחזרו יהי' גשמי ברכה, עי' יפה תאר על מדרש ויק"ר פרשה ז' סי' ו' מ"ש בזה:
פסוק יד:המה וכל החיה, הנה בשעת הסכנה יהלכו כל הסכסוכים לכל המפלגות כי מי אשר יסכן נפשו בנסעו בספינה בשעה שחשבה להשבר לסכסך ריב ומדון אף שהצדק אתו בגאולה העתידה כ' וגר זאב עם כבש, וק' מה רבותא? הלא גם במבול כנס נח לתיבתו כל חיות יער הדורסים ולא נגעו זב"ז, ולמה ירעשו הסיפים על הטפת ישעי' על העתיד שכלו טוב ושלום אין קץ, אמנם יש שלום שבאה מהכרת הלב ומטהרת הנפש מצחצחת הדעת, ומוסר נעלה שלום זה, הוא יעוד נביאי אין אנו מבינים אותו, אבל שלום הבאה בשעת הסכנה ויתאחד עם אויבו הגדול ללחום שונאיהם זה אינו גדול כל כך, וזה היה במבול ואין חידוש שהי' שם שלום בתיבה שהמות היה לפני עיניהם, וכשאנו עומדים בין אריות הרוצים לבלענו ההכרח לשלום שאל"כ ספינתנו תטרוף חלילה ואין מקום לחשבונות מן הצד והארכתי בזה, ועוד אביא אי"ה להלן:
פסוק טז:ויסגור ה' בעדו. ערש"י ותרגום הוסיף ואגין ה' במימרי' עלוהי, עשו"ת זכרון יצחק בח"ת ע"פ קו' הזה"ק דס"ז ב' איך ניצל נח הא צדיק נתפס בעון הדור, ותי' כיון דהזהיר אותם אין בו אשם, ומה שצדיק נתפס רק בשביל שלא הוכיח, וזה פי' ואגין ה' רק בשביל במימרי' עלוהי בתוכחה ומוסר שיצא מפיו ע"ש. נשמע כשמוכיח ואינם שומעים לו, הוא נקה מעון, ומשל הנודע בזה, שא' נסע לסחור ובדרך נשברה עגלתו בכפר, ושם הי' חרש ברזל ותקן העגלה, ושאל עבור זה מאה זהובים, והלה עומד ומשתאה, כי בעירו ישלם לכל היותר חמשה זהובים עבור עבודה כזו, ויאמר לו הנפח חי נפשי כי לא ארויח הרבה ועשה לו חשבון שצריך לשכור עשרה אכרים לנפוח, וא"ל הסוחר אנכי אביא לך מכונה מפוח שנער קטן אשר ינענע בידו יעלה השלהבת מאלי' וכן הי' שהביא לו מפוח ושילם לו. והסוחר נסע לדרכו, והנפח נפח איזה שעות ולא יצא זיק אש. וירק אחר הסוחר וצעק למה רמיתני, וישב להכפר לראות הסבה וירא כי לא הבעיר אש תחת הגחלים, ושחק מאד ואמר התדמה שהמפוח יעלה שלהבת מאליה, כי צריך להבעיר, ואז המפוח יעלה להבה, כן אם השומעים יש להם זיק אחד נשמת חיים דת מיהדות אז בעזרת מפוח, הדרשן ומוכיח יעלה שלהבת אש, משא"כ שגם זיק יהדות איננו בו אין תרופה למכתו במפוח, וכן היה בנח ולכן לא נענש:
פסוק כ:חמש עשרה אמה ערש"י, וביומא דע"ו ומהרש"א בזה, ועי' ברמתים צופים ח"א אות ק"א ק"ב מש"כ בשם הר"ר בונם והמגיד ז"ל ע"פ קבלה:
פסוק כא:ויגוע כל בשר. עי' חזקוני וא"ת איך נענשו מאחר שלא נצטוו על המצות וי"ל שיש כמה מצות שחייבים לשמרן מכח סברת הדעת אע"פ שלא נצטוו וכו' עי' בס' בית האוצר מערכת א' כלל קל"א שחקר אם מצינו איסור מפאת סברא שהסברא נותנת שאין לעשות כן, ויוחשב זה לאיסור תורה ע"ש ועט"ז יו"ד סי' צ"ט סק"ט שהביא מהרי"ק שורש קס"ז שאשה שזינתה ולא ידעה האיסור אסורה לבעלה דכ' ומעלה בו מעל והיא מעלה בבעלה ע"ש והביא ראי' מאסתר שאמרה כשם שאבדתי מבית אבא כו' במגילה דט"ו. ופי' ב"ש אה"ע סי' קס"ח סק"ד ובנוב"י מ"ת יו"ד סי' קס"א. ובישועות יעקב יו"ד סי' קנ"ז, והאריכו בזה האחרונים:
פסוק כג:רש"י איחר מזונות לארי והכישו. עי' תורת חיים סנהדרין דק"ח ק' מנ"ל דהי' ארי. ועוד לחה איחר, ותי' עפ"מ דאיתא שם דארי יכול לחיות בלי מאכל לא בציר מששה ימים ולא יותר מי"ב, וי"ל דנח נמי הי' מסופק בזה השיעור דהזנה כמה, וכשבא אליו בשביעי ולא רצה לאכול דעדיין הו"ל אישתי' זנתי' כמ"ש בגמ' ולא חזר אליו להאכילו עד איזה ימים. ואח"כ הכישו, וכ"כ בספר קול יהודה בסנהדרין שם, ובפנ"י:
פסוק כג:וימחו. עי' ראב"ע זאת תשובה על חסרי הדעת מאחינו שאומרים שלא הי' המבול בא"י. וכן הביא בנח"ק, ותמוה שהרי הוא פלוגתת ר"י ור"ל בזבחים דקי"ג אי ירד חבול לא"י. וכבר הק' שם תוס' ממדרש ע"ש. ובאבי עזר תי' בדוחק, וי"ל עפמ"ש הרמב"ן (ח' י"א) בשם פרקי דר"א אף למ"ד שלא ירד המבול לא"י אבל המים הי' אף בא"י כי לא הי' גדר לעכב המים שלא יבואו בכל ארצות ע"ש. והוא בפדר"א פכ"ג. וא"כ א"ש המעיין בלשון הראב"ע שלא כ' שלא ירד המבול בכל הארץ רק שלא הי' המבול בכל הארץ וזה באמת חסרי הדעת אומרים כי על זה ליכא כלל פלוגתא, ורק הפלוגתא אי ירד המטר ומבול מן השמים לא"י או לא אבל באמת המים הי' בכל הארצות וא"ש. ולזה הערני ידידי הרה"ח ר' פייביש לוריא נ"י מפה:
והנה בחולין דכ"ז ב' דגים א"צ שחיטה דכתיב את כל דגי הים יאסף להם באסיפה בעלמא סגי, ועי' בתשו' מהרשד"ם חיו"ד סי' ח' דדגים שמתו בתוך המים אסורין דאסיפה הוא במקום שחיטה ובעי אסיפה מחיים ע"ש והוא שיטת ר' סעדי' גאון, והובא בכ"מ פ"א ה"ג משחיטה ועב"י וב"ח ופרישה יו"ד סי' י"ג ובקרית ספר ובעל העטור ה' שחיטה (ועי' בס' הנדפס מחדש בירושלים תורה שלמה בראשית אות תרפ"א מ"ש באריכות מזה) ועי' ב"ר פ"ז דיעקב איש כפר נבוראי הורה דצריכים שחיטה ושלח לו ר' חגי דחייב מלקות. והנה הק' מגמ' מפורשת בכריתות ד"ו דגים וחגבים כולו היתר דל"ב שחיטה. ולרס"ג משכחת דאסור במתו תוך המים ודבריו נדחו מהלכה. והגה"ק מפילץ ז"ל הקשה לגיסו לאדמו"ר הגה"ק מגור בעל שפת אמת זצ"ל לפמ"ש הרמב"ן דלכך הותר לנח בעלי חי משום דכולם ניצלו בזכותו לפיכך מותרין לו עי' בפ' בראשית (א' כ"ט). ועי' בקדושת לוי, א"כ לפי"ד חז"ל מכל אשר בחרבה מתו ולא דגים שבים, א"כ האיך הותרו דגים שלא הי' בגזרות מבול ולא ניצלו בזכות נח. והשיב לו דאי' במדרש ורמב"ן (ח' כ"ג) שכל הבריות שבים היו אז בים אוקיינוס, שהרי במבול הי' המים רותחין, ואף דגים לא היו יכולין לחיות בהם, רק ברחו למרחוק לאוקיינוס וא"כ אי לאו זכות דנח לא הי' רשאין לשוט לאוקיינוס, וא"כ מה שמצויין בשאר המקומות רק בזכות נח ודפח"ח. וערמב"ן נח (ט' ג') עה"פ דכל רחש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה שבזה נכללו להיתר גם דגי הים כי כולם נקראים רמש ע"ש נראה שהרמב"ן הרגיש בזה שלא נימא דדגים נשארו באיסורן שלא ניצלו בזכות נח, וקמ"ל קרא דגם הם בכלל בע"ח, ובכל"ח פ' בראשית העיר בזה, ובקול תורה שנה ב' סי' ז' נדפס זאת ממני:
