א וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ לְנֹ֔חַ בֹּֽא־אַתָּ֥ה וְכָל־בֵּיתְךָ֖ אֶל־הַתֵּבָ֑ה כִּֽי־אֹתְךָ֥ רָאִ֛יתִי צַדִּ֥יק לְפָנַ֖י בַּדּ֥וֹר הַזֶּֽה׃ ב מִכֹּ֣ל ׀ הַבְּהֵמָ֣ה הַטְּהוֹרָ֗ה תִּֽקַּח־לְךָ֛ שִׁבְעָ֥ה שִׁבְעָ֖ה אִ֣ישׁ וְאִשְׁתּ֑וֹ וּמִן־הַבְּהֵמָ֡ה אֲ֠שֶׁר לֹ֣א טְהֹרָ֥ה הִ֛וא שְׁנַ֖יִם אִ֥ישׁ וְאִשְׁתּֽוֹ׃ ג גַּ֣ם מֵע֧וֹף הַשָּׁמַ֛יִם שִׁבְעָ֥ה שִׁבְעָ֖ה זָכָ֣ר וּנְקֵבָ֑ה לְחַיּ֥וֹת זֶ֖רַע עַל־פְּנֵ֥י כָל־הָאָֽרֶץ׃ ד כִּי֩ לְיָמִ֨ים ע֜וֹד שִׁבְעָ֗ה אָֽנֹכִי֙ מַמְטִ֣יר עַל־הָאָ֔רֶץ אַרְבָּעִ֣ים י֔וֹם וְאַרְבָּעִ֖ים לָ֑יְלָה וּמָחִ֗יתִי אֶֽת־כָּל־הַיְקוּם֙ אֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֔יתִי מֵעַ֖ל פְּנֵ֥י הָֽאֲדָמָֽה׃ ה וַיַּ֖עַשׂ נֹ֑חַ כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־צִוָּ֖הוּ יְהוָֽה׃ ו וְנֹ֕חַ בֶּן־שֵׁ֥שׁ מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וְהַמַּבּ֣וּל הָיָ֔ה מַ֖יִם עַל־הָאָֽרֶץ׃ ז וַיָּ֣בֹא נֹ֗חַ וּ֠בָנָיו וְאִשְׁתּ֧וֹ וּנְשֵֽׁי־בָנָ֛יו אִתּ֖וֹ אֶל־הַתֵּבָ֑ה מִפְּנֵ֖י מֵ֥י הַמַּבּֽוּל׃ ח מִן־הַבְּהֵמָה֙ הַטְּהוֹרָ֔ה וּמִן־הַ֨בְּהֵמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר אֵינֶ֖נָּה טְהֹרָ֑ה וּמִ֨ן־הָע֔וֹף וְכֹ֥ל אֲשֶׁר־רֹמֵ֖שׂ עַל־הָֽאֲדָמָֽה׃ ט שְׁנַ֨יִם שְׁנַ֜יִם בָּ֧אוּ אֶל־נֹ֛חַ אֶל־הַתֵּבָ֖ה זָכָ֣ר וּנְקֵבָ֑ה כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה אֱלֹהִ֖ים אֶת־נֹֽחַ׃ י וַֽיְהִ֖י לְשִׁבְעַ֣ת הַיָּמִ֑ים וּמֵ֣י הַמַּבּ֔וּל הָי֖וּ עַל־הָאָֽרֶץ׃ יא בִּשְׁנַ֨ת שֵׁשׁ־מֵא֤וֹת שָׁנָה֙ לְחַיֵּי־נֹ֔חַ בַּחֹ֙דֶשׁ֙ הַשֵּׁנִ֔י בְּשִׁבְעָֽה־עָשָׂ֥ר י֖וֹם לַחֹ֑דֶשׁ בַּיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה נִבְקְעוּ֙ כָּֽל־מַעְיְנֹת֙ תְּה֣וֹם רַבָּ֔ה וַאֲרֻבֹּ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם נִפְתָּֽחוּ׃ יב וַֽיְהִ֥י הַגֶּ֖שֶׁם עַל־הָאָ֑רֶץ אַרְבָּעִ֣ים י֔וֹם וְאַרְבָּעִ֖ים לָֽיְלָה׃ יג בְּעֶ֨צֶם הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ בָּ֣א נֹ֔חַ וְשֵׁם־וְחָ֥ם וָיֶ֖פֶת בְּנֵי־נֹ֑חַ וְאֵ֣שֶׁת נֹ֗חַ וּשְׁלֹ֧שֶׁת נְשֵֽׁי־בָנָ֛יו אִתָּ֖ם אֶל־הַתֵּבָֽה׃ יד הֵ֜מָּה וְכָל־הַֽחַיָּ֣ה לְמִינָ֗הּ וְכָל־הַבְּהֵמָה֙ לְמִינָ֔הּ וְכָל־הָרֶ֛מֶשׂ הָרֹמֵ֥שׂ עַל־הָאָ֖רֶץ לְמִינֵ֑הוּ וְכָל־הָע֣וֹף לְמִינֵ֔הוּ כֹּ֖ל צִפּ֥וֹר כָּל־כָּנָֽף׃ טו וַיָּבֹ֥אוּ אֶל־נֹ֖חַ אֶל־הַתֵּבָ֑ה שְׁנַ֤יִם שְׁנַ֙יִם֙ מִכָּל־הַבָּשָׂ֔ר אֲשֶׁר־בּ֖וֹ ר֥וּחַ חַיִּֽים׃ טז וְהַבָּאִ֗ים זָכָ֨ר וּנְקֵבָ֤ה מִכָּל־בָּשָׂר֙ בָּ֔אוּ כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה אֹת֖וֹ אֱלֹהִ֑ים וַיִּסְגֹּ֥ר יְהוָ֖ה בַּֽעֲדֽוֹ׃ יז וַֽיְהִ֧י הַמַּבּ֛וּל אַרְבָּעִ֥ים י֖וֹם עַל־הָאָ֑רֶץ וַיִּרְבּ֣וּ הַמַּ֗יִם וַיִּשְׂאוּ֙ אֶת־הַתֵּבָ֔ה וַתָּ֖רָם מֵעַ֥ל הָאָֽרֶץ׃ יח וַיִּגְבְּר֥וּ הַמַּ֛יִם וַיִּרְבּ֥וּ מְאֹ֖ד עַל־הָאָ֑רֶץ וַתֵּ֥לֶךְ הַתֵּבָ֖ה עַל־פְּנֵ֥י הַמָּֽיִם׃ יט וְהַמַּ֗יִם גָּֽבְר֛וּ מְאֹ֥ד מְאֹ֖ד עַל־הָאָ֑רֶץ וַיְכֻסּ֗וּ כָּל־הֶֽהָרִים֙ הַגְּבֹהִ֔ים אֲשֶׁר־תַּ֖חַת כָּל־הַשָּׁמָֽיִם׃ כ חֲמֵ֨שׁ עֶשְׂרֵ֤ה אַמָּה֙ מִלְמַ֔עְלָה גָּבְר֖וּ הַמָּ֑יִם וַיְכֻסּ֖וּ הֶהָרִֽים׃ כא וַיִּגְוַ֞ע כָּל־בָּשָׂ֣ר ׀ הָרֹמֵ֣שׂ עַל־הָאָ֗רֶץ בָּע֤וֹף וּבַבְּהֵמָה֙ וּבַ֣חַיָּ֔ה וּבְכָל־הַשֶּׁ֖רֶץ הַשֹּׁרֵ֣ץ עַל־הָאָ֑רֶץ וְכֹ֖ל הָאָדָֽם׃ כב כֹּ֡ל אֲשֶׁר֩ נִשְׁמַת־ר֨וּחַ חַיִּ֜ים בְּאַפָּ֗יו מִכֹּ֛ל אֲשֶׁ֥ר בֶּחָֽרָבָ֖ה מֵֽתוּ׃ כג וַיִּ֜מַח אֶֽת־כָּל־הַיְק֣וּם ׀ אֲשֶׁ֣ר ׀ עַל־פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֗ה מֵאָדָ֤ם עַד־בְּהֵמָה֙ עַד־רֶ֙מֶשׂ֙ וְעַד־ע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וַיִּמָּח֖וּ מִן־הָאָ֑רֶץ וַיִשָּׁ֧אֶר אַךְ־נֹ֛חַ וַֽאֲשֶׁ֥ר אִתּ֖וֹ בַּתֵּבָֽה׃ כד וַיִּגְבְּר֥וּ הַמַּ֖יִם עַל־הָאָ֑רֶץ חֲמִשִּׁ֥ים וּמְאַ֖ת יֽוֹם׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

לבוש האורה

ר' מרדכי יפה

פסוק ב:
רש"י למדנו שלמד נח תורה פירש דאל"כ מנא ידע טהורין וטמאין בההיא שעתה הרא"ם הקשה דהא בהדיא מתרצינן בגמרא רב חסדא אמר העבירום לפני התיבה וכל שהתיבה קולטתו טהור ור' אבהו אמר הבאים כתיב שבאו מאליהם. והניחו בקושיא ואמר ולא ידעתי למה הניח הרב דרך התלמוד ותפש דרך אחרת עכ"ל. והג"א רוצה ליישב את רש"י בשינוייא דחיקה. ואני אומר שאין כאן קושיא כלל על רש"י כי רש"י הולך לשיטתו שבכל מקו' רודף פשט הכתוב וכמו שכתב הרא"ם עצמו בכמה מקומות. לכך נ"ל שקשה לו לרש"י כאן שינוי לשונות הכתוב של מעלה אמר שנים מכל תביא אל התיבה וגו' וכאן אמר מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה וגומר ולא אמר תביא דמשמע שהוא יקח ויברור מן הבאים מאליהם שבעה שבעה מן הטהורים כי וודאי היו הבאים מאליהם מהטמאים יותר משנים שני' ובהן תלה בקליטת התיבה איזה מהן שתקלוט ומן הטהורים הבאים מאליהם ודאי באו ג"כ יותר משבעה שבעה כדי שתהיה הברירה ביד נח לברור מהם מן הטהורים לקרבן היותר טובים ובריאים בעיניו ויחשב לו זאת למצוה כל ימי היותו בתיבה שהקצה אותם לקרבן ולא יתלה עצמו בקליטות התיבה לבדה ומאין ידע הטמאים והטהורים משעת לקיחה במשמעות לשון תקח אם לא שלמד נח תורה כן נ"ל ברור דעת רש"י ז"ל ואשר הקשה הג"א היאך למד נח תורה הא אמרינן בפ"ד מיתות בן נח שלמד תורה חייב מיתה נראה לי דלא ק' שהרי נח מהול היה שנולד מהול כדכתיב גביה תמים והוי כגר שנימול שמותר ללמוד תורה. וכן י"ל גבי יעקב ובניו דאמרינן שלמדו תורה שהיו גם כן נימולים וטעם שאסור ללמוד תורה לגוי הוא מפני הערלה שבו ויש בו סוד שלא להכניס הטומאה בהיכל הקדש וזה לא יהיה שייך בנח וביעקב ובניו גם ביצחק אלא שאין זה מיושב גבי שם בן נח ובית מדרשו דאמרינן ותלך לדרוש את ה' שהלכה לבית מדרשו של שם גם גבי אברהם כתיב עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמר משמרתי מצותי חקותי ותורותי הרי שלמד תורה קודם שנימול אבל גם בהם יש בו סוד ואולי מדותיהם גרמה להם כידוע באברהם שהיתה מדתו חסד והמי' ואם נאמר קודם מתן תורה שאני הכל מיושב לדעת הג"א אבל הוא דוחק מה שאמר דמה לבן נח מצד מה שהוא בן נח הפרש בין זמן נתינת התורה לקודם לכן שאין שייך לחלק בזה אלא בישראל שהותר או נאסר לנו אח"כ מה שלא הותר או נאסר לנו קודם לכן מה שאין כן גבי דידהו נ"ל:
פסוק ג:
על קושיית מהרא"י ז"ל הביאו הרג"א שהקשה למה לא התחיל הכתוב בעוף גבי טהורים כמו שהקדים בטמאים מן העוף למינהו מן הבהמה למינה תירץ הג"א שבדין יש להקדים הבהמה לעופות שהרי בקרבנות דבר הכתוב ובקרבנות רבה הכתוב יותר בבהמות מן העופות שמן הבהמות הכשיר שור וכשב ועז ובעופות לא הכשיר רק מן התורים ומן בני יונה ע"כ אבל נ"ל כי גם כן בכאן לא דבר הרב נכונה ואף כי בוודאי לאחר מתן תורה כן הוא שכל הבהמות הטהורים כשרים לקרבן ומן העופות אינם כשרים רק תורים ובני יונה אבל קרבנות נח מן כל המינים הטהורים בין בעופות בין בבהמות ואפי' מן החיות הטהורות הקריב כדאיתא בהדיא פרק פר' חטאת ואם כן למה הקדים הבהמות ואיפשר לי לומר שסמך הבהמות לביאת נח וכל ביתו לתיבה שבאו שם איש ואשתו כמו שאמר למעלה וגבי בהמה נמי שייך לומר לשון אישות כמו שאמר איש ואשתו לכן סמכן להדדי:
פסוק ה:
רש"י זה ביאתו לתיבה לשון הג"א פי' שבא עד התיבה ועדיין לא נכנס בה עכ"ל ואינו נכון דא"כ מה שייך לומר על זה ויעש נח ככל אשר צווהו ה' היכן צוהו שיבא אצל התיבה גם הרשעים היו באים אל התיבה ועומדים אצל התיבה לראות מה יעשה נח ולא נכנסו לתוכה:
פסוק ז:
רש"י נח ובניו האנשים לבד והנשי' לבד לפי שנאסרו כו' הרא"ם מחקו מפני שהוא כפול למעלה ומה הוצרך רש"י לפרשו שנית והג"א רוצה ליישבות אבל העניין גם הלשון אינו הולמתו לא דקרא ולא דרש"י שהוא מפרש דובאת אל התיבה וגו' יורה שיהא אסור משעת הציווי עד שיבא אל התיבה ומטעמיה שלא ירבה בבנים ויצטרך לתיבות הרבה ואין זה משמעות הלשון כלל כי אם דברי נביאות ועוד אי אפשר לומר כך שהרי לעיל בפרשת בראשית גבי והיו ימיו מאה ועשרים שנה פי' רש"י שהגזירה היתה גזירה עשרים שנה קודם שהולד נח תולדות וגבי עשה לך תיבת כתב רש"י כדי שיראוהו אנשי דור המבול עסוק בה מאה ועשרים שנה כו' ואם כן ש"מ שפרשה זו נאמרה לנח ביום הגזירה ובו ביום לא היו תולדות לנח והיאך נאמר שנאסר בתשמיש המטה משעת הציווי על כן אני אומר אם הוא גרסא נכונה ברש"י נ"ל ליישב שהוצרך רש"י לפרש זה בא שנית מפני הטעם שהעולם שרוי בצער דאזיל לטעמיה במה שפי' על ויעש נח זה ביאותן לתיבה ונ"ל שכוונתו על אופן ביאתו כלומר באיזה אופן בא לתיבה וזה דלעיל אי אפשר לומר שנאסרו בתשמיש המטה משום עינוי נפש שיהא כפרה על נפשם כדאשכחן גבי י"כ דהוי מניעת תשמיש המטה עינוי אע"ג דהתם אסמכתה ודרבנן הכא ה"א שהוא דאורייתא מדסמך ליה לוהקימותי את בריתי אתך ובאת וגומר דהוה משמע זהו טעם של והקימותי וגומר כלומר אם תענו את נפשותיכם בתיבה ותמנעו מת"ה תזכו לקיום הברית מפני שלא היו כ"כ צדיקים גמורים ראוים להנצל אבל עכשיו שכתב ויעש נח וגומר שע"כ זהו ביאתו לתיבה שאין כאן עשיי' אחרת כדכתיב אחריו ויבא נח וגו' ודקדק רש"י וא"כ ויעש נח למה לי הל"ל ויבא נח ובניו וגומר כאשר צוהו ה' ויעש ל"ל אלא הכתוב בא לספר בשבחו באופן ביאתו לתיבה שקיים מצות אלקיו שבא הוא ובניו לבד כו' ואם כן ע"כ טעמא משום שהעולם שרוי בצער הוא דאי משום עינוי שיהא כפרה על נפשם שיזכו לקיום הברית מאי שבח הוא מיראת הברית עשה כן אבל אם הטעם הוא משום שהעולם שרוי בצער יש כאן שבח שקיים מצות בוראו ובצרתם היה לו צר:
פסוק יב:
רש"י נמצא ארבעים יום כלים בכ"ח בכסליו לר' אליעזר ע"כ כתב הרא"ם או בכ"ח בסיון לר' יהושע ונקט לר' אליעזר משום דחכמי ישראל מונין למבול כר' אליעזר דאל"כ למה לא אמר או בכ"ח בסיון לר' יהושע כמו שאמר גבי ראשון באחד לחדש חרבו המים שהוא תשרי לר' אליעזר או ניסן לר' יהושע כו' עכ"ל ואין להקשות א"כ למה אמר רש"י גבי חרבו מים או ניסן לר"י בדיבור בעשירי נראו ראשי ההרים כיון שמונין למבול כר' אליעזר דהתם אין כוונת רש"י או ניסן לר' יהושיע ושהיה חריבת המים בניסן כמו שהיה תחלת דין המבול בניסן שעבר אם נפרש בחדש השני בי"ז יום לחדש השני לדין לר' יהושע אין דעת רש"י כן אלא ר"ל שם או ניסן לר' יהושע ויהיה משפט דור המבול י"ח חדשים וזה אי אפשר מן הטעם שיבאר שם הרא"ם ע"ש:
פסוק יז:
רש"י משוקעת היתה במים כו' פי' דאל"כ ותרם ל"ל פשיטא שכל עץ צף על פני המים וכ"ש מים שוטפים ורדופים כאלה מאד מאד לכך פירש שאין כוונת הכתוב להורות אלא חידוש זה שהיתה משוקעת כמה אמות אפי' במים רדופים כאלה קודם שהורמה מפני כובדה ושההרמה כזו חידוש היה ומדת השיקוע יתבאר לפנינו כו' לא עצמות השיקוע כי עצמות השיקוע הורה הכתוב במלת ותרם דוק נ"ל:
פסוק כג:
רש"י וימח לשון ויפעל הוא הרא"ם והג"א גורסים ואינו לשון ויפעל כו' פי' שהוא לשון נפעל ופי' דא"כ את שאחריו לא יתכן אבל לדדהו קשה מאי קאמר רש"י מהיכא תיתא אדעתין שהוא לשון נפעל פשיטא שאינו נפעל לכך נ"ל גרסת הספרים שלנו שהיא ואינו לשון ויפעיל כו' היא נכונה שכתב רש"י כן שלא נטעה הואיל והמ"ם דגושה נפרשהו לשון ויפעל ככל בניין מפעיל לכך כתב רש"י שאינו כן דא"כ וימח מבעי ליה היו"ד והמ"ם שניהם בפתח: